"רצוא ושוב"

בע"ה

שבת תרומה תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב אותיות קכא ו-רב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור כתר שם טוב מיוחד שנמסר לתלמידי אדמת שמים, ישיבה המשלבת לימוד עם עבודה חקלאית, נתבאר נושא יסודי בעבודת ה' – תנועת ה"רצוא ושוב" בנפש. פרק א מקדים התבוננות בפסוק, תוך הרחבת היריעה על מדרגות של תשובה, והתבוננות יסודית על נוסחי ספר יצירה בנושא. פרק ב הוא לימוד של תורה קכא בכתר שם טוב, המתארת כיצד למרות רצונו של האדם לחיות ב"רצוא" בלבד ה' 'מאזן' אותו עם "שוב" הכרחי, תוך שהוא עוטף את נפשו בשלשה לבושים ה'מכבידים' עליה ומונעים ממנה להסתלק. הבעל שם טוב מתאר "רצוא ושוב" גם כגדלות וקטנות, לכן בפרק ג נלמדת תורה רב בכתר שם טוב, המסבירה מהן קטנות וגדלות בתורה, תפלה ומצוות. הפרק חותם בעוד פירוש מקורי ל"רצוא ושוב" – מעבר מתפלה לתורה. פרק ד הוא סיכום יסודי של כל מה שנתבאר בפרקים הקודמים וסידורו במבנה של "רצוא" באצילות ושלש מדרגות "שוב" בעולמות בי"ע. הכל מסיים בהתבוננות בסוד תיקון הזמן התלוי בעבודה.

[הרב בקש שתלמידי אדמת שמים ישבו סביב השלחן ועשה אתם סבב הכרות.]

א. תהליכי "רצוא ושוב" בנפש

"והחיות רצוא ושוב"

יש לנו קביעות ללמוד כתר שם טוב. שמעתי שלומדים בישיבה צואת הריב"ש – יש נושאים שנכפלים גם בכתר שם טוב וגם בצואת ריב"ש. בהשגחה פרטית הגענו לאות קכא שעוסקת בשילוב של תורה ועבודה – שילוב מבורך שיש בישיבה שלכם.

הנושא של התורה הזו הוא "רצוא ושוב". במרכבת יחזקאל – הענין הכי עמוק בתנ"ך – כתוב "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק"[ב]. חיות הקדש נעות ברצוא ושוב כמו אש של תנור שנכנסת ויוצאת. מוסבר בחסידות שכל דבר חי הוא בדרך של "רצוא ושוב", בגוף ה"רצוא ושוב" העיקרי הוא הדפק[ג]. כאשר הדפק של הלב בריא – כל הגוף בריא[ד]. דפק הוא גם אותיות פקד – הפקידה-הגאולה קשורה לדפק בריא[ה].

אנחנו אוהבים לעשות גימטריאות. נתבונן בכמה גימטריאות בפסוק:

"חיות" בגימטריא משיח בן דוד – משיח בן דוד הוא החיות שלנו, הוא הדפק שלנו[ו]. "רצוא ושוב" בגימטריא תורה – זו לא גימטריא שלנו, אלא גימטריא שכבר כתובה בספרים[ז].

זהו פסוק קצר, שבכולו יש חמש מילים ו-23 אותיות, והוא עולה פעמיים תשובה[ח]. גם "שוב" בפסוק הוא לשון תשובה. ברוב המקומות בתנ"ך המשמעות של תשובה היא שיבה לארץ – כמובן, שבים לארץ על מנת ליישב אותה ולשם כך צריך גם לעבוד אותה, לחרוש את האדמה.

לפי מה שראיתי בסדר-היום אצלכם, יש קודם "שוב" ואז "רצוא" – בבקר עובדים ומהצהרים לומדים, "שוב" אל האדמה ואחר כך "רצוא" כשיושבים מול הגמרא או מול תניא ולומדים. אבל בעצם הכל מתחיל מ"רצוא" – עוד לפני העבודה מתפללים, על הבקר (בשעה שבשביל חלק מאתנו היא עוד לפנות בקר...).

שתי מדרגות תשובה

שוב, כל הפסוק עולה תשובה-תשובה. יש כמה פירושים מה הן שתי מדרגות של תשובה:

הדבר הכי פשוט בחז"ל[ט] הוא שיש "תשובה מיראה" ו"תשובה מאהבה". יש מישהו שעושה תשובה כי הוא מפחד – חטאתי ואקבל עונש. ויש מישהו שעושה תשובה מאהבה – הוא אוהב את ה' ורוצה לנהוג כמו שצריך. אצל הרמב"ם העיקר הוא עבודה מאהבה, שהיא עבודה לשמה. [אנחנו לומדים כעת בישיבה הקדמה לפרק חלק, שם הרמב"ם מדבר על עבודה מאהבה.] אנחנו אומרים תמיד[י] שיש לרמב"ם שתי דמויות-מופת – אברהם אבינו ומשה רבינו. אברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא "אברהם אֹהבי"[יא] – האיש של מדת האהבה. הרמב"ם מדבר על כך בהקדמה ל"פרק חלק" ועוד יותר בהרחבה בהלכות תשובה[יב], כדאי ללמוד את שניהם. מה ההבדל בין תשובה מיראה לתשובה מאהבה? מי שעושה תשובה מיראה "זדונות נעשו לו כשגגות" – גם אחרי שהוא עושה תשובה עדיין רשומה לו עבירה בפנקס, אבל נחשב שהוא עשה אותה בשגגה, בטעות. לעומת זאת, מי שעושה תשובה מאהבה "זדונות נעשו לו כזכויות" – יש אצלו אתהפכא גמורה, שינוי מהקצה אל הקצה, היפוך יוצרות גמור, העבירה נהפכת לו למצוה.

בחסידות שתי המדרגות של תשובה מוסברות באופן דומה, אבל לא זהה. כתוב שיש תשובה מתוך מרירות ותשובה מתוך שמחה[יג]. תשובה מתוך מרירות היא כשאני מרגיש כמה אני רחוק מה', ריחוק אין-סופי, ומרגיש בשל כך מרירות גדולה. תשובה מתוך שמחה היא כשאני מרגיש קרוב לה', ושמח על כך, אבל רוצה להיות עוד יותר קרוב – ממש לאחוז בה', כמו הביטוי "אנא נסיב מלכא"[יד], להתדבק בה'. מתוך התשובה הזו מגיעים לדבקות בה'. מרירות ושמחה דומות ליראה ואהבה[טו], אבל בכל זאת שונות.

אפשר להתבונן – מה גורם לכל העבירות? "אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[טז], הוא השתגע, אבל מה הגורם לכך? מי שמתבונן רואה שהגורם לכל העבירות הוא האגו, הגאוה שלי, הישות, האגוצנטריות – העובדה שאני מרגיש שאני מרכז יקום, שהכל סובב סביבי. לכן, תשובה היא בעצם לבטל את הישות של – להכיר שיש רק ישות אחת אמתית, רק ה' הוא היש האמתי, הכל סובב סביבו, ואני מולו פחות מתולעת, כמו שאומר דוד המלך. יש לי הרבה גסות, הרבה גראבקייט, ואני צריך לעדן אותה – בטול הוא גם עידון. בטול הוא מהמושגים הכי חשובים בחסידות בכלל ובחסידות חב"ד בפרט. אברהם אבינו אומר "ואנכי עפר ואפר"[יז], משה רבינו אומר "ונחנו מה"[יח] ודוד המלך אומר "ואנכי תולעת ולא איש"[יט]. כשאני חוזר בתשובה אני רוצה לעשות את רצון ה' ולשם כך אני מבטל את הרצון שלי – "בטל רצונך מפני רצונו"[כ].

בבטול יש בכללות שתי מדרגות. יש מדרגה שנקראת בטול היש – שאני מרגיש את הישות שלי אבל מבטל את עצמי לה', מבטל את עצמי לאין האלקי. את ה' אי אפשר לתפוס, "לית מחשבה תפיסא ביה כלל"[כא], אבל אני מבין שה' ברא את העולם יש מאין, והאין הוא המקור של היש – "אין מזל לישראל"[כב], כמו שהסביר הבעל שם טוב[כג], ואני מבטל את עצמי. אבל יש מדרגה יותר גבוהה של בטול, שנקראת בטול במציאות – שאני בכלל לא מרגיש את המציאות שלי, אלא רק את המציאות של ה'. המדרגה הזו היא עבודת הצדיקים. העבודה ששוה לכל נפש, ששיכת לאנשים כערכנו, היא בטול היש – כל אחד צריך לבטל את היש לפי השיעור שלו, לפי כמה הרבה ישות שיש לו... אבל קשה לצפות מאתנו לבטול במציאות. בכל זאת, צריך שנדע שיש כזו מדרגה, שיהיה לנו 'חוש' בה, ואולי אפשר להרגיש אותה לרגע אחד.

בכלל, הכי פשוט בלשון הקבלה[כד] שתי תשובות הן "תשובה תתאה" ו"תשובה עילאה" – תשובה תחתונה ותשובה עליונה. מוסבר גם שהמלה תשובה היא תשוב ה – יש בשם הוי' ב"ה שתי אותיות ה, ה עילאה ו-ה תתאה, כאשר תשובה תתאה היא להחזיר את ה-ה התחתונה אל ה-ו, אל המדות, ותשובה עילאה היא להחזיר את ה-ה העליונה אל ה-י.

עוד פירוש לשתי מדרגות תשובה, שמופיע בספרים הקדושים[כה], הוא שאחרי שאדם עושה תשובה עליו לעשות תשובה על תשובתו – התשובה הראשונה עצמה דורשת לעשות עליה תשובה.

לפי המוסבר לעיל, שהתשובה מופיעה בפירוש בפסוק במלה "ושוב", ניתן להוסיף פירוש מקורי המותאם דווקא לפסוק שלנו עם ה"רצוא ושוב" שבו: כאשר לבו של האדם רץ לה', "רצוא", אומרים לו "ושוב" – קודם כל עליך לעשות תשובה. כלומר, ה"ושוב" הוא תנאי מקדים לקיום והצלחת ה"רצוא". אחרי התשובה הראשונה וה"רצוא" שהיא מאפשרת שוב נדרשת מהאדם תשובה מה"רצוא", "[רצוא] ושוב", כפשוטו. התשובה הראשונה מאפשרת לאדם להשתחרר מאחיזת המציאות הגשמית-החומרית בה הוא שקוע, כדי שיוכל לפנות מעלה בתנועת "רצוא" אמתית, והתשובה השניה היא בדיוק בכיוון ההפוך, להכנס חזרה אל המציאות ולפעול בה כראוי.

כל זה יצא לנו מהרמז שכל הפסוק – "והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" – עולה פעמיים תשובה.

"אם רץ לבך שוב..."

הביטוי "רצוא ושוב" מופיע בספר יחזקאל. ספר הקבלה הראשון הוא ספר יצירה, שמיוחס לאברהם אבינו, ובו יש לשון דומה, "אם רץ לבך שוב..."[כו]. שמתבססת על הפסוק, כמו שכתוב בהמשך "שנאמר 'והחיות רצוא ושוב'". צריך לדעת את שני הלשונות, "רצוא ושוב" ו"אם רץ לבך שוב...".

יש שלש נוסחאות איך מסתיים הביטוי[כז]:

נוסח אחד[כח] הוא "אם רץ לבך שוב לאחור" – זו חויה של פחד, יש "רצוא" ואז נרתעים אחורה. כמו שהיה במתן תורה שהעם נרתע לאחור מפחד ובקשו ממשה שהוא ידבר אתם, שהוא יהיה הממוצע המחבר.

הנוסח השני הוא "אם רץ לבך שוב למקום". זו כבר לא חויה של פחד אלא של ישוב הדעת, של שכל. כתוב "איזה חכם? המכיר את מקומו"[כט]. טוב שרצת, שרצית להתקרב, אבל עליך להכיר את מקומך האמתי כרגע – אולי בהמשך תהיה שייך גם למדרגה שאליה רצת, אבל כעת אתה צריך לחזור למקום שלך, לפי הדרגה שלך.

הנוסח השלישי, הכי עמוק, הוא "אם רץ לבך שוב לאחד"[ל]. מיהו ה"אחד"? ה' הוא ה"אחד" האמתי, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[לא]. "רץ לבך" כדי להתקרב לה', אבל גילו לך שמה שאתה בעצם מחפש נמצא למטה – כמו הסיפור על אותו אחד שהלך למצוא אוצר (אותיות "רצוא") במקום רחוק, מתחת לגשר, ואמרו לו שהאוצר אצלך בבית, מתחת למטה, מתחת לתנור. ככה, ה', ש"לית אתר פנוי מיניה"[לב], נמצא למטה כמו למעלה (אך עצמותו יתברך מתגלה למטה דוקא, כמו שכתוב "ואציעה שאול הנך"[לג]). הרי הוא ורצונו יתברך אחד ממש והוא רוצה שתקיים מצוות מעשיות למטה, הוא רוצה שתישב את הארץ.

"אלו ואלו דברי אלהים חיים"[לד], כל הנוסחאות הן אמת – יש "שוב לאחור" מתוך רתיעה ופחד; יש "שוב למקום" מתוך הכרה מה המקום האמתי שלך כעת; ויש "שוב לאחד" מתוך הבנה שבעצם ה' רוצה שתחיה בעולם הזה ותקיים בו מצוות וכך באמת תגיע אליו.

ב. "רצוא ושוב" ברצון ותענוג (כש"ט קכא)

לבושי הנשמה

אחרי כל ההקדמות הללו נתחיל לקרוא בפנים:

מהבעש"ט ז"ל ענין החיות רצוא ושוב,

כי הנשמה אחר שחוצבה ממקום קדוש ראוי שתתלהב תמיד אל מקום מחצבתה,

כתוב "קול הוי' חֹצב להבות אש"[לה] – זהו פסוק שמדבר על מתן תורה, והוא מקור הלשון כאן של הבעל שם טוב. יש לנשמה מקור קדוש ממנו היא נחצבה – הביטוי בקבלה[לו] הוא "מחצב", יש "מחצב הספירות", "מחצב הנשמות", "מחצב המלאכים" ו"מחצב העולמות" – ובטבעה היא אמורה להתלהב לחזור למקורה. כתוב[לז] שכל "קדש" הוא יקד-אש ויש בנשמה אש של התלהבות אל השרש שלה. התלהבות כזו מתוארת בפרק נ בתניא. אתם לומדים תניא לפי הסדר? [התחלנו מהתחלה והגענו עד פרק כ"ו – ושם נשארנו...] את פרק כ"ו אפשר ללמוד כמה פעמים. בכל אופן, כדאי גם להגיע פעם לפרק נ, שם מתוארת אהבה רבה כזו של הנשמה.

מה יקרה אם הנשמה תהיה כל הזמן ב"רצוא" לשרש שלה? היא תמות. מי מת כך? נדב ואביהוא. כתוב[לח] שהחטא שלהם היה "רצוא" בלי "שוב" – הם רצו עד שהם נשרפו. אחר כך כתוב[לט] אותו דבר גם על "ארבעה שנכנסו לפרדס" – מארבעתם רק רבי עקיבא "נכנס שלום ויצא בשלום". הוא קבל קודם החלטה מושכלת בנפש שה' לא רוצה שהוא ימות, ושבשלב מסוים הוא יצא. היום יש ביטוי שמישהו 'מת' למשהו, משתוקק מאד – כאן מאד מתאים לומר שהנשמה 'מתה' לחזור לשרש שלה, אבל אם היא תהיה בחויה הזו כל הזמן היא באמת תמות.

ופן תתבטל ממציאות, לכך סיבבה בחומר שתעשה ג"כ ענינים חומריים, כמו אכילה ושתיה ומשא ומתן וכיוצא, שלא תתהלך [תתלהב] תמיד בעבודת הש"י בסוד תיקון וקיום [הגוף] עם הנשמה.

כשאומרים כאן נשמה הכוונה לנפש האלקית שהיא "חלק אלוק ממעל ממש"[מ] – יש שני ביטויים, "חלק אלוה ממעל"[מא] וגם "חלק הוי'"[מב]. הנשמה היא חלק מה' והיא משתוקקת להתחבר אל השלם. אם הנשמה תהיה רק ב"רצוא" כפי טבעה, אם היא תהיה 'ערומה' – כמו אדם וחוה לפני החטא – היא תמות. לכן ה' 'מסובב' את הנשמה, מלביש אותה בכמה לבושים שמכבידים עליה וגורמים לה להאחז בחומר.

הלבוש הראשון של הנשמה הוא הנפש הבהמית, נפש החיונית, נפש הטבעית. הנפש האלקית רוצה רק את ה' ולנפש הבהמית יש כל מיני רצונות בהמיים – לאכול, לשתות וכו'. לפי תיאורית האבולוציה (שאינה מוסמכת כלל וכלל, כידוע[מג]) אנחנו בהמה מפותחת – אכן, יש בתוכנו 'בהמה' מפותחת, אבל היא לא הכל, אנחנו לא רק בהמה מפותחת, אנחנו גם נפש אלקית. על הנפש הבהמית מלביש הגוף – הנפש הבהמית היא לא הגוף, עליה כתוב "הדם הוא הנפש"[מד], היא כח רוחני שמתלבש בדם, והגוף הוא כבר ממש גשמי. על הגוף מלביש העולם, היקום הגדול, כאשר לכל אדם יש את חלקו בעולם[מה] – החלק במציאות שהוא צריך לתקן.

מבנה ארבע המדרגות

עשינו כאן כעת מבנה של ארבע דרגות שמעל כולן יש את ה' עצמו, שהנשמה היא חלק ממנו ומשתוקקת אליו. ארבע הדרגות הן כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, כאשר ה' עצמו הוא בסוד קוצו של י:

הנשמה היא כנגד החכמה. כתוב בתניא[מו] שחכמה היא לא שכל – מהי חכמה? בטול, הטבע של הנשמה להתבטל לאלקות. משה רבינו אומר "ונחנו מה", זהו הבטול שלו, וחכמה היא כח-מה[מז]. מה בגימטריא אדם, זהו האדם שבנשמה. הבהמה, בגימטריא בן, היא כבר הבינה. בלשון הקבלה יש כאן את השמות מה ו-בן, שבאופן יחסי במבנה כאן הם חכמה ובינה. תשובה עילאה היא לחבר את הבינה לחכמה, את הנפש הבהמית לנפש האלקית, שבשתיהן תהיה אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך"[מח], "בשני יצריך"[מט]. אחר כך הגוף הוא התפארת – "תפארת גופא"[נ]. החלק של האדם בעולם הוא המלכות שלו, כל אחד צריך להיות מלך בחלק שלו[נא], והוא כאן כנגד המלכות. [מהי אם כן תשובה תתאה?] לחבר את המלכות עם המדות, זאת העולם עם הגוף שלי – להזדהות עם השליחות שלי לעולם.

אפשר לתת גם דמות לכל אחד מהלבושים: שתי הנפשות – שני היצרים, יצר הטוב ויצר הרע – הן כנגד יעקב (הנפש האלקית) ועשו (הנפש הבהמית)[נב]. ה', שנצב כאן מעל המבנה, נצב מעל יעקב, כאמור "והנה הוי' נצב עליו"[נג]. הגוף והחלק בעולם שצריך לעשות-לתקן הם כנגד ישמעאל ואליעזר, "שני נעריו אתו"[נד] שלקח אברהם אבינו לעקדה – אברהם שייך, יחסית, לתיקון החיצוניות[נה]. "והנה הוי' נצב עליו" שעל יעקב היינו הארת נשמת אברהם אבינו, "אברהם התחיל להאיר"[נו] אור אלקי בעולם, כאשר "כל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר"[נז] (הוי'-יעקב עולה יצחק[נח], שבין אברהם ליעקב).

קטנות וגדלות

וכן הוא במדריגות הספירות קטנות וגדלות.

כעת הוא מכניס עוד מושג – קטנות וגדלות. בדרך כלל המושגים הללו מתחברים למוחין – קטנות מוחין וגדלות מוחין. כאן הגדלות היא המצב של ה"רצוא", שאני בהתלהבות בעבודת ה', והקטנות היא המצב של ה"שוב", שעוסקים בעניני העולם[נט]. כאן גם ברור שהקטנות היא בדרך לגדלות – כל אחד היה פעם ילד קטן, ואחר כך הוא גדל[ס]. לא סוף העולם להיות קטן.

תענוג בעבודת ה'

אחר כך יש לבעל שם טוב עוד הסבר:

עוד י"ל והחיות רצוא ושוב, כי תענוג תמידי נעשה טבע ואינו תענוג,

כאן הוא מוסיף ביטוי, שחוזר אצלו יותר מפעם אחת[סא] – "תענוג תמידי אינו תענוג". החסידות אומרת שה' ברא את העולם בשביל תענוג – שאנחנו נתענג עליו – אבל אם היה כל הזמן תענוג הוא היה מתיישן ומפסיק להיות תענוג. תענוג קשור להתחדשות, עוד מושג יסודי אצל הבעל שם טוב[סב].

לכך האדם עולה ויורד בעבודת הש"י כדי שיהיה לו תענוג שהוא עיקר עבודת הש"י.

מדור הסיפור השבוע בגליון נפלאות הוא על האבני נזר, שפסק שישוב הארץ הוא מצוה רמה ונשגבה גם בזמן הזה, וביתר שאת, וכך הקדים את הציונות החילונית. בהקדמת הספר שלו, אגלי טל, שכדאי מאד ללמוד, הוא כותב שבלימוד תורה חייב להיות תענוג. אבל בשביל התענוג צריך מדי פעם 'לרדת', כדי להגיע לתענוג חדש[סג].

וז"ש זאת תורת העולה, כי המיעוט שאינו עולה לו עבודה תמה ומצטער על זה, הוא התכלית של עליה שיהיה לו אז יותר תענוג.

המלה "זאת" היא מיעוט – יש זמנים שהתענוג מתמעט, ואז העבודה אינה "עבודה תמה", שהיא "עבודה שאין אחריה עבודה"[סד], עבודה שלא צריכה עוד משהו, אלא עבודה שהיא רק הקדמה להתלהבות, קטנות שקודמת לגדלות, אבל התכלית שלה היא "העולה", זו ירידה צורך עליה, להגיע לתענוג יותר גדול.

נשים לב שבפירוש הראשון כאן הוא דבר על רצון – יש רצון לאלקות ב"רצוא", אבל כשמגיע ה"שוב" יש רצון אחר, האדם רוצה לרדת למטה, לעסוק בעניני העולם הזה. בפירוש השני הוא דבר על תענוג, ואז הירידה היא לא רצונית – יש זמן שהתענוג מפסיק, אפילו שהאדם היה רוצה כל הזמן תענוג.

ג. "רצוא ושוב" בתורה, תפלה ומצות (כש"ט רב)

קטנות וגדלות מוחין

יש נושאים שחוזרים בכמה תורות. נקרא את אות רב, שגם קשורה לאותו נושא:

להבין מהו קטנות ומהו גדלות.

דרך משל, כשאדם יושב ולומד תורה שלא בהבנה אז הוא בקטנות, שאין שכלו שלם,

כאן הוא בפירוש קושר את הקטנות והגדלות למוחין. לפעמים אדם בקטנות מוחין – הוא יושב מול הספר, מול הגמרא, ולא מבין מה שהוא קורא, פשוט לא מבין מה רוצים כאן. זו חויה מצויה... לכך קוראים קטנות.

אבל כשהוא לומד בהבנה ובהתלהבות

כאן הוא מוסיף מלה – בהתלהבות, ה"רצוא" שלמדנו עליו קודם. כשאדם לומד בהבנה – הוא גם מתלהב ממה שהוא לומד.

אז הוא במדריגות גדלות, שמקושר במדריגות העליונים.

ההבנה וההתלהבות בלימוד הן גדלות מוחין, כשאדם מבין באיזה דברים עליונים וגדולים הוא עוסק.

וכן בתפלה

גם בתפלה – אפשר להתפלל בקטנות מוחין, שאני אומר את המלים של התפלה אבל לא מבין אותן, ואפשר להתפלל בגדלות מוחין, שאני מבין את התפלה וממילא גם מתלהב ממנה, נמצא ב"רצוא" בכל מלה בתפלה.

ובכל מצוה יש קטנות וגדלות.

גם כשאני נותן פרוטה לצדקה, אפשר לעשות זאת בלי הבנה מה אני עושה, בלי חשק והתלהבות, ואפשר להבין ולהתלהב. גם בעבודה, כשאתם חורשים, אפשר לעשות בלי הבנה של הדבר הגדול שעושים, שזוכים לישב את הארץ, פשוט לעבוד קשה, ואפשר להבין את מה שעושים ולהתלהב גם בעבודה.

זהו כבר מובן אחר של קטנות וגדלות, של "רצוא ושוב" – לא משנה כאן מה עושים, אלא איך עושים, האם בלי הבנה וחשק או בהבנה והתלהבות.

תפלה ותורה

אם כבר, אפשר לתת עוד הסבר של "רצוא ושוב"? למדנו שבוע שעבר[סה] על היחס בין תפלה ותורה. בתפלה הדבר הכי חשוב הוא המלה "אתה", הפניה אל ה' לנוכח, ואילו בתורה לומדים על ה' בגוף שלישי, לומדים מה ה' אמר. כאשר אדמו"ר הזקן התלבט האם לנסוע למעזריטש, אל המגיד, או לוילנה, אל הגר"א, הוא אמר שבוילנה לומדים איך ללמוד ובמעזריטש לומדים איך להתפלל – ללמוד תורה אני כבר יודע, במדה מסוימת, אבל להתפלל איני יודע[סו]. כך הוא הכריע לנסוע למעזריטש – עדיין לא בתור החלטה סופית, התקשרות גמורה, אלא כדי לבחון זאת (בפועל הוא בחן את הקשר למגיד דווקא דרך דברי התורה שהוא אמר לו, רצה לראות שיש חידוש בתורה, אבל המגמה היתה ללמוד להתפלל). רואים שתפלה היא משהו אחר מתורה, הרבה יותר קשה.

כשאומרים לה' "אתה" זו חויה של מסירות נפש, כמו שהיה במתן תורה, שבאמת "על כל דבור ודבור פרחה נשמתם", ונרתעים אחורה. תפלה אמתית יותר קשה מכל לימוד התורה. בחב"ד מתפללים באריכות, אבל בקוצק היו מתפללים בקיצור – בפרט הרבי – אי אפשר לסבול הרבה זמן את החויה של עמידה מול ה' באמת. זו העבודה של הצדיקים, הלואי שנצליח לומר מלה אחת בתפלה באמת, באופן הזה. רבי פינחס מקוריץ היה נפרד בכל יום לפני התפלה מאשתו, כי הוא הולך להתפלל ויתכן שתצא נפשו. הוא 'תכנת את עצמו' שכנראה ה' רוצה שהוא יחזור, שבשלב מסוים הוא ישוב לאחור, אבל זה לא בטוח...

תפלה כזו היא ה"רצוא", ואחריה יש "שוב" – צריך לנוח. מה המנוחה מהתפלה? יושבים מול גמרא, או ספר אחר, ולומדים. לימוד תורה הוא ה"שוב" ביחס ל"רצוא" של התפלה.

ד. עולמות של "רצוא ושוב"

"רצוא ושוב" באבי"ע

בעצם, גם כאן יצא לנו מבנה של ארבע מדרגות:

התפלה היא בעולם האצילות. עיקר התפלה הוא תפלת עמידה, שבעולם האצילות – קרבנות בעשיה, פסוקי דזמרה ביצירה, ק"ש וברכותיה בבריאה ועמידה באצילות[סז]. שם יש חויה גלויה של נוכחות ה' ולשם תמיד ה"רצוא".

אחר כך יש שלש מדרגות של "שוב" כנגד העולמות התחתונים[סח]: התורה בהבנה שייכת לעולם הבריאה, עולם השכל – כשלומדים תורה צריך להבין. בלימוד תורה שבכתב גם אם אומרים את הפסוקים בלי הבנה זהו לימוד, אבל בלימוד תורה שבעל פה אם אין שום הבנה זהו לא לימוד[סט]. קטנות מוחין שייכת לעולם היצירה, עולם של מדות בלי שכל. העיסוק בעניני החולין ממש שייך לעולם העשיה – שם כבר יש הפסק, "אף עשיתיו"[ע], כאשר מפנים את הפנים ברצון כלפי מטה. בבריאה ויצירה גם ב"שוב" הפנים מופנות כלפי מעלה, השאיפה היא לאצילות, אבל בעולם העשיה פונים באופן רצוני לאחור – רוצים את העיסוק בעניני העולם, את האכילה והשתיה וכו'.

מה הכלל הגדול של עבודת ה' אצל הרמב"ם? "כל מעשיך יהיו לשם שמים"[עא]. גם כשנמצאים בעולם העשיה, עוסקים בעניני העולם, צריך לעשות זאת לשם שמים. אבל כשעושים לשם שמים הכוונה שאני אוכל כדי להיות בריא כדי לעבוד את ה' – אני אוכל עכשיו בשביל תכלית של עבודת ה' אחר כך. מה המקבילה בחסידות? "בכל דרכיך דעהו"[עב], "פרשה קטנה שכל גופי תורה תלוין בה"[עג], אבל ב"בכל דרכיך דעהו" התכלית היא מיד – יש עבודת ה' באכילה עצמה. אני מברך "בורא פרי האדמה" – ופוגש את הבורא באכילה, עושה יחוד. כאשר התכלית מתממשת מיד העבודה היא בגדר "עבודה תמה", "עבודה שאין אחריה עבודה", מדרגה של גדלות, כנ"ל. כשהעשיה היא כזו מתקנים את ה"אף עשיתיו", זו כבר עשיה לשון תיקון, שגם בה הפנים כלפי ה'. גם כשזוכים שה"שוב" הוא לעבודת האדמה בארץ ישראל, שהוא בעצמו מצוה, עולם העשיה מתוקן.

כתוב "למה נקרא שמה ארץ? שרצתה לעשות רצון קונה"[עד]. עד עכשיו הסברנו שהשמים הם ה"רצוא" והארץ-האדמה היא ה"שוב", אבל יש גם משהו של "רצוא" בארץ. איך נסביר זאת? בכל מדרגה יש הארה של מלכות דאצילות, ה"ארץ" של עולם האצילות, שהיא ההתעוררות של "רצוא" לאצילות.

אמונה-תענוג-רצון בעולמות בי"ע

אם כן, היו לנו שלשה פירושים של "רצוא ושוב", גדלות וקטנות: בתורה הראשונה של הבעל שם טוב שלמדנו היו גדלות-רצוא של עיסוק בתורה ותפלה וקטנות-שוב של עיסוק בעניני העולם; בתורה השניה שלמדנו הגדלות-הרצוא היינו עיסוק בתורה, תפלה ומצוות בהבנה והתלהבות והקטנות-השוב עיסוק בהם בלי הבנה; והוספנו פירוש שהגדלות-הרצוא היינו התפלה והקטנות-השוב היינו הלימוד. הסברנו שה"רצוא" הוא תמיד לאצילות ושלשת הפירושים של "שוב" הם כנגד בי"ע.

[לאיפה נכנס הפירוש השני בתורה הראשונה, על התענוג וחוסר-התענוג?] הוא שייך לפירוש של עולם היצירה, שהקטנות היא עשיה בלי הבנה והתלהבות, בלי חשק ותענוג. בשביל להבין יותר טוב את הנקודה הזאת צריך להסביר עוד ענין שלם:

כתוב בספר הפרדס לרמ"ק[עה] ששאלו את רב האי גאון "עשר ידענו, שלש עשרה לא ידענו". גם אצל הגאונים עסקו בקבלה, ושאלו – אנחנו יודעים מה הסוד של המספר עשר, עשר הספירות, כמו שכתוב בספר יצירה שה' ברא את העולם ב"עשר ספירות בלימה [ועשרים ושתים אותיות יסוד]"[עו], אבל מהו המספר שלש עשרה, כמו יג מדות הרחמים? תשובה אחת היא שיש עשר ספירות ראשים ושלשה ראשי-ראשים. בזמן הגאונים הזהר עוד לא היה גלוי, אבל בזהר כתוב[עז] שיש שלשה ראשים בכתר, שבנפש הם אמונה-תענוג-רצון[עח]. יש פירוש שני, שלא מדובר בשלשת הראשים שמעל הספירות אלא בשלשת העולמות התחתונים בריאה-יצירה-עשה שמתחת לעשר ספירות של האצילות.

יש כאן שני פירושים שונים לאותו דבר, "אלו ואלו דברי אלהים חיים", אז הם בודאי קשורים[עט]. מה שמחבר אותם הוא הסוד של שלשת האבות – "אין קוראים אבות אלא לשלשה"[פ]. שלשת האבות המקבילים לשלשת הראשים שבכתר[פא] – אברהם אבינו, היהודי הראשון, הוא כנגד האמונה, "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[פב]; יצחק אבינו, לשון צחוק ותענוג, כנגד הראש השני שבכתר; יעקב אבינו הוא כנגד הרצון, הוא עמוד התורה שהיא רצון ה'. אבל שלשת האבות הם גם כנגד העולמות בי"ע – אברהם כנגד הבריאה, בסוד "'בהבראם'[פג] – באברהם"[פד], כל העולם נברא במדת אברהם, "עולם חסד יבנה"[פה]; יצחק, ששני בניו המתעמתים ביניהם הם סוד שני היצרים, כנגד עולם היצירה; יעקב אבינו, שעוסק בתיקון העולם במעשה, כנגד עולם העשיה. אם כן, רואים ששרש עולמות בי"ע הוא בשלשת הראשים שבכתר.

התיקון של ה"שוב" בעולם הבריאה הוא תורה מתוך אמונה. בחסידות מדגישים שכאשר לומדים תורה צריך לזכור את נותן התורה – ללמוד מתוך אמונה בנותן התורה. אחרת אפשר ללמוד תורה בוילנה, בורשה או במרוקו – ולהשאר שם. כדי שהתורה תביא אותנו לארץ ישראל צריך ללמוד מתוך אמונה. איך קוראים ב'מרכז' לחסידות? לימוד אמונה – זה נכון, כל לימוד הפנימיות הוא לימוד אמונה. בעולם היצירה יש עבודה בגדלות מתוך תענוג, והקטנות היא כי תענוג תמידי אינו תענוג. לפי זה, כשכתוב בהקדמת ה"אגלי טל" שצריך ללמוד מתוך תענוג, לאיזה עולם זה שייך? לעולם היצירה – זו בריאה שביצירה או יצירה שבבריאה. למה? בכל זאת הוא מאדמו"רי פולין, שהעיקר אצלם הרגש, לעומת חב"ד שהעיקר הוא המוחין. מהי יצירה שבבריאה? בעולם הבריאה יש את השכלים הנבדלים, שכל טהור הכי גבוה שאפשר להגיע אליו. מסבירים שהרמב"ם הגיע עד להשגת השכלים הנבדלים. אבל יש בעולם הבריאה גם את השרפים – יחד עם ההבנה יש התלהבות. בסוד המחצבים שהזכרנו "מחצב המלאכים" הוא בעולם היצירה – יש מלאכים גם בבריאה, השרפים, וגם בעשיה, האופנים, אבל הם היצירה של אותו עולם. עולם העשיה, כמו שאמרנו, הוא העולם שבו ה"שוב" הוא בהפנית הרצון לעולם התחתון, שבעצם פונה אחור לה'[פו].

"שוב ל..." בעולמות בי"ע

אפשר לקשר למבנה הזה גם את שלשת הפירושים, שלש הנוסחאות, של "אם רץ לבך שוב...":

בעולם הבריאה (בו מקננת הבינה[פז]) יש את ה"אם רץ לבך שוב למקום" (בסוד "ואי זה מקום בינה"[פח]) – מהו ה"שוב" מה"רצוא" של התפלה ללימוד התורה? שאדם יודע את מקומו, שהוא צריך להשיג את החלק שלו בתורה, "חלקנו בתורתך"[פט], כמו שכתוב בתניא שלכל אחד יש דברים שרק הוא יכול להשיג בתורה ועליו לעסוק בכך.

בעולם היצירה, עולם הרגש, יש את הרתיעה של "אם רץ לבך שוב לאחור" – ההרגשה שאי אפשר להשאר בחויה תמידית של "רצוא", של תענוג, וצריך לסגת ממנה מדי פעם, 'ליפול' מהתענוג.

בעולם העשיה יש את ה"שוב לאחד" – את ההכרה שה' רוצה דווקא את העבודה שלנו בעולם הזה, ודווקא כאן נמצא את ה"אחד". אם זו התודעה של העיסוק בעולם העשיה הוא באמת כבר לא הפנית אחור אל ה', אלא התכלית של הכל – עשיה לשון תיקון, שהתכלית שלה לעשות לה' דירה בתחתונים, למצוא כאן את ה"אחד".

אתם לומדים ב"אדמת שמים" – אפשר לחשוב שהתכלית היא להגיע מהאדמה לשמים, אבל באמת התכלית היא "כימי השמים על הארץ"[צ], להמשיך את השמים אל האדמה, אל ארץ ישראל. כתוב[צא] שכאשר עוסקים בתורה מתקנים את הבל, "תורה של עולם הזה הבל היא בפני תורתו של משיח"[צב], אבל קין היה עובד אדמה – כאשר עוסקים בעבודת האדמה בקדושה מתקנים את קין. כתוב שהמשיח שייך בעיקר לתיקון קין. אתם עוסקים גם בתורה וגם בעבודה, גם בתיקון הבל וגם בתיקון קין.

עבודה – תיקון הזמן

השרש עבד הוא שרש מאד חשוב בתורה. ה' שם את אדם הראשון בגן עדן "לעבדה [ולשמרה]"[צג] – כל מה שאנחנו עושים פה הוא עבודה. יש בעבודת ה' עבד וגם בן – העבד עושה בעל-כרחו והבן עושה ברצון. רבי מאיר אומר ש"בין כך ובין כך קרויים בנים"[צד], העבודה של עם ישראל היא בנים, אבל יש גם "בן שנעשה עבד". המשך מאד בחב"ד, המשך תרס"ו, עוסק בכך – בעזרת ה' גם כדאי ללמוד אותו פעם. היו צדיקים גדולים שהיו בבחינה הזו – בן של צדיק שגם מתמסר לאבא שלו כמו עבד[צה].

שרש עבד הוא נוטריקון של של עבר-עתיד. שניהם מתחילים ב-ע, האות העיקרית הנוספת במלה עבר היא ב (ה-ר נוספת הרבה פעמים ל"תפארת הלשון"[צו]) והאות העיקרית הנוספת בשרש עתד היא ד (שהרי ה-ת היא מאותיות האמנתיו שנופלות בשרש[צז]).

בכללות, ה"רצוא" הוא לזכרון של העבר, לשרש של הנשמה, ה"מאין באת", וה"שוב" הוא אל העתיד, ליעד של הנשמה (עד של עתיד גם לשון יעד), "לאן אתה הולך". ה-ע היא "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון"[צח], שיש עין שצופה בך. כשעוסקים בעבודת האדמה אפשר להרגיש את שניהם, שהרי "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[צט], "הכל היה מן העפר [עבר] והכל שב אל העפר [עתיד]"[ק].

אשריכם ישראל אשריכם ישראל! שאתם עוסקים גם בתורה, בשמים, וגם בעבודת האדמה, עבודת הקדש של ארץ ישראל, הכל בסוד "וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים"[קא] – באדמת-שמים נופחים "נשמת חיים" מן השמים בתוך האדם שהוא "עפר מן האדמה".

אצל חלק מהמדקדקים ההוה – שנקרא גם זמן בינוני – נקרא עומד, אז כל הזמנים הם ע-ע-ע, עבר-עומד-עתיד. גם בשרש עמד העיקר הוא עד (כי ה-מ גם היא מאותיות האמנתיו), אז יש כאן שתי בחינות של עד – שני עדים – של הוה-עומד ושל עתיד. שאר האותיות בשרשים עבר-עומד-עתיד הן תמר למפרע. יש לנו מאמר[קב] על כך שיש שלש תמר בתנ"ך, צריך לתקן אותן – כנראה טוב במיוחד לעשות זאת במטעי תמרים. יריחו היא עיר התמרים – צריך לרדת משדה אליהו, דרך כל הירדן, עד יריחו. אתם טובלים בירדן? [לפעמים. אבל אנחנו עובדים הרבה בתמרים.]

שמים וארץ ישראל

נסיים בגימטריא: הישיבה נקראת אדמת שמים, עוסקים בלימוד "תורה מן השמים" וגם בעבודת האדמה. אבל זו לא סתם אדמה – זו ארץ ישראל, שהעבודה בה היא מצוה. לא ברור מה קודם – לדעת בית הלל "ארץ קדמה"[קג], כשההסבר הפנימי הוא שיש מדרגה של מלכות-ארץ שאין מעליה עוד ספירות, ולדעת בית שמאי "שמים קדמו", לפי הסדר הפשוט של "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ". לכל מדרגה יש את המעלה שלה.

כמה שוה ארץ ישראל? 832, לב פעמים הוי'. גם שמים הם כפולה של הוי' – יה פעמים הוי'. אם כן, כמה הם עולים ביחד? מז – בטול – פעמים הוי'. מה הממוצע ביניהם? בטול פעמים אהבה, בגימטריא תורה (כלומר, שמים-ארץ ישראל עולים פעמיים תורה – תורה שבכתב, שהיא תורה מן השמים, ותורה שבעל פה, שהיא אור חוזר מן הארץ).

כתוב ש"על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[קד]. הממוצע בין שמים ל-ארץ ישראל הוא תורה, אבל אותו מספר הוא גם גמילות חסדים. עבודה לא שוה לאותו מספר, אבל עיקר העבודה הוא תפלה – "עבודה שבלב זו תפלה"[קה] – שהיא בתנועה של "רצוא ושוב", הנושא שלנו, שגם שוה אותו מספר. אם כן, הממוצע בין שמים ל-ארץ ישראל כולל את שלשת העמודים. שתזכו לעסוק בכל העמודים ולחבר את השמים והארץ, להביא את השמים אל ארץ ישראל.

שבת שלום ולהתראות מחר. תודה שבאתם!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "רצוא ושוב" הוא דפק החיים – בו תלויה הבריאות וגם הפקידה-הגאולה.
• ב"והחיות רצוא ושוב כמראה הבזק" שתי בחינות תשובה: תשובה מיראה ותשובה מאהבה; תשובה ממרירות ותשובה משמחה; בטול היש ובטול במציאות; תשובה תתאה ותשובה עילאה; תשובה על התשובה; תשובה-שוב לפני ה"רצוא" ותשובה-שוב אחריה.
• "אם רץ לבך שוב לאחור" מתוך רתיעה ופחד.
• "אם רץ לבך שוב למקום" מתוך ישוב הדעת והכרה מהו מקומך האמתי.
• "אם רץ לבך שוב לאחד" – ה' יתברך אליו רצת נמצא למטה ורוצה שתקיים מצוות מעשיות בעולם הזה.
• הנשמה 'מתה' לחזור לשרשה – אך אם היא תהיה בחווית "רצוא" מתמדת היא תמות כפשוטו.
• על הנפש האלקית (עיקר האדם) מלבישים הנפש הבהמית (בהמה), הגוף וחלקו בעולם.
• הנפש האלקית היא סוד יעקב, והנפש הבהמית, הגוף והחלק בעולם הם בסוד עשו, ישמעאל ואליעזר.
• עיקר ניצוץ משיח של כל אחד מתגלה בשליחות לתיקון העולם החיצוני.
• בירור החלק בעולם הוא עיסוק בקטנות והוא דורש אמונה ובטחון.
• במדרגת הרצון ה"שוב" הוא רצוני – רצון לעניני העולם – ובמדרגת התענוג ה"שוב" הוא נפילה לא-רצונית.
• קטנות היא עשיה בלי הבנה וגדלות היא עשיה מתוך הבנה והתלהבות.
• תפלה אמתית, פניה לה' כנוכח, קשה לאין ערוך מלימוד תורה.
• תפלה היא "רצוא" אדיר אל ה' עצמו ואחריה צריך "שוב" ומנוחה בלימוד תורה.
• ב"בכל מעשיך יהיו לשם שמים" העבודה היא לשם פניה עתידית לה' וב"בכל דרכיך דעהו" יש פניה מידית לה'.
• ה"רצוא" של התפלה הוא באצילות וה"שוב" בעולמות בי"ע – לימוד תורה מתוך אמונה בבריאה; עבודת ה' מתוך תענוג ביצירה; עיסוק מרצון בעניני העולם בעשיה.
• "שוב למקום" היינו הכרת מקומך בתורה (בבריאה); "שוב לאחור" היינו רתיעה מעצמת החויה (ביצירה); "שוב לאחד" היינו מציאת אחדות ה' בעולם (בעשיה).
• התכלית אינה העלאת האדמה לשמים אלא הבאת השמים אל הארץ.
• ה"רצוא" הוא אל השרש בעבר ("דע מאין באת") וה"שוב" אל עתיד ("ולאן אתה הולך").
• הממוצע בין שמים לארץ ישראל הוא 611 העולה תורה, גמילות חסדים ו"רצוא ושוב" (עבודה).