בע"ה

שלושים למ"מ גינזבורג

אור ל-ח טבת סז – בית הרב יוסי גינזבורג

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

יש ניגון שמחבר בין הרבי לאדמו"ר הזקן – "צמאה לך נפשי" (ניגון של אדה"ז, שלא הכירו אותו עד שהרבי לימד אותו).

נפתח את התניא בפרק לב – הפרק של אהבת ישראל – ה"לב" של התניא. לפני כמה שבועות (בתחילת ההדפסה) התחלנו לקרוא מתוך הפרק הזה. בסוף הפרק, בעמ' 82, אדה"ז מדבר על אהבת ישראל ושואל קושיא על אהבת כל ישראל הנדרשת בפרק – יש גמרא שלפעמים אחד שומר תורה ומצוות, ואף על פי כן נוהג שלא כשורה, ומשמע לפי חז"ל שאם מוכיחים אותו ולא מקבל את התוכחה (ומדובר באחד שיודע, שהוא "עמיתך" וכו') צריך לשנוא אותו. בכל אופן, לא רוצים להשאר עם רגש שלילי בעולם כלפי שום יהודי, לא משנה מי ומה, ולכן אדה"ז מחדש כאן חידוש גדול, אשר ממתיק את דברי חז"ל שבמקרה מסוים צריך לשנוא. קודם כל הוא אומר שמצות שנאה זו, דרבנן, לא באה להחליף את המצוה מדאורייתא של אהבת ישראל, שהיא "כלל גדול בתורה" – "וצריך לאהבו גם כן [מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם...]" – ואחר כך עיקר החידוש זה השורות האחרונות של הפרק: "וגם לעורר רחמים בלבו עליה כי היא בבחי' גלות בתוך הרע מס"א הגובר עליה ברשעי' והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם". זה עיקר החידוש, שאם מרחמים על מישהו, דווקא בגלל שאינו בסדר, זה מבטל את השנאה ומעורר את האהבה. אם אוהבים מישהו מצד הטוב ושונאים מצד הרע, אז אהבה ושנאה עומדים זה לצד זה, אך רחמים דווקא מצד הרע שבו ולכן מבטלים את השנאה – גם את החלק הראשוני של השנאה, שכתוב שיש ענין להרגישו. הרחמים הופכים הכל לאהבה – זה ממתיק את הדין בלבי לגמרי. על זה מביא פסוק – "ליעקב אשר פדה את אברהם". יעקב זה מדת הרחמים, פנימיות ספירת התפארת (יש גם "תתן אמת ליעקב", אך כאן מתכוון לרחמים), שהשם המאיר בה הוא שם הוי' ב"ה – שם הרחמים. אברהם זה אהבה ויעקב זה רחמים, ואם האהבה קצת פגומה ובשבי יעקב מסוגל לפדות אותה – לא רק שהאהבה תעמוד בצד השנאה, אלא שהשנאה עצמה תהפוך לאהבה.

פירוש זה של הפסוק הוא חידוש – פירוש של החסידות. פסוק זה מובא גם בגמרא, וחז"ל אומרים שם שאברהם אבינו ניצל מכבשן האש בזכות יעקב (שעדיין לא נולד) – בזכות זה שה' ראה לעתיד את יעקב, הבחיר שבאבות, שמטתו שלמה, העתיד להעמיד יב שבטי י-ה, הציל את אברהם מכבשן האש. כאן הרבי נותן לנו פירוש חסידי ששייך לכל אחד ואחד לגבי מהות יעקב שפודה את אברהם – שאם אהבת ישראל לא בשלמות, אפילו מסיבה מוצדקת על פי תורה, צריך להגביר ולפדות את האהבה במלוא עוצמתה על ידי שמרחמים על היהודי, שמרגישים כמה היהודי הזה קדוש והוא במצב ביש, מצב קשה, והרחמנות עליו גדולה מאד. היות שיש כאן חידוש מאד יפה בפירוש הפסוק "ליעקב אשר פדה את אברהם" אז ראוי לבדוק אם פסוק זה מוזכר בעוד מקום – נראה שמוזכר עוד פעמיים בתניא, ונשוה את תוכן פירושו. הפסוק הוא "לבית יעקב אשר פדה את אברהם", אך אדמו"ר הזקן, בעקבות חז"ל, מקצר את הפסוק – "ליעקב אשר פדה את אברהם".

הפירוש בפרק לב: "והרחמנות מבטלת השנאה ומעוררת האהבה כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם".

פסוק זה חוזר גם בפרק מה (עמ' 128). בפרק זה אדה"ז מדבר על מדרגה מסוימת של אהבת ה' (בעוד שבפרק לב דיבר על אהבת ישראל, ועל הצורך לבטל שנאה ולהפוך אותה לעוצמה רבה של אהבה) – איך להגיע לאהבת ה' על ידי התעוררות מדת יעקב אבינו, מדת הרחמים. בקיצור, מדבר כאן על ירידת הנשמה לתוך הגוף, מאגרא רמא לבירא עמיקתא:

וזש"ה וישק יעקב לרחל וישא את קולו ויבך. כי רחל היא כנסת ישראל מקור כל הנשמות. ויעקב במדתו העליונה שהיא מדת הרחמים שבאצילות הוא המעורר רחמים רבים עליה. וישא את קולו למעלה למקור הרחמים העליונים הנק' אב הרחמים [כפי שאומרים במוסף ובנעילה של ימים נוראים – 'אב הרחמן' זה חכמה דאצילות, ו'אב הרחמים' זה כתר, זה רחמים אין סוף – יעקב, שהוא תפארת, הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה, ולכן הוא דווקא מגיע עד 'אב הרחמים' כשמעורר רחמים] ומקורם. ויבך לעורר ולהמשיך משם רחמים רבים על כל הנשמות ועל מקור כנסת ישראל להעלותן מגלותן ולייחדן ביחוד העליון אור א"ס ב"ה בבחי' נשיקין [היום היינו אומרים שמעורר רחמים שמשיח יבוא, שנראה הגאולה מולנו, אבל כאן כותב בצורה כזו שמעורר רחמים כדי להביא אותנו ליחוד נשיקין עם ה', וכנראה שזה היינו הך, ובאמת הרבי תמיד מביא פירוש רש"י על 'ישקני מנשיקות פיהו', פסוק המובא כאן, שזה רזין דרזין דאורייתא, בחינת השמן שבתורה, שיתגלו על ידי מלך המשיח – נשיקין זה תורת משיח, תורה חדשה מאתי תצא, ויעקב מעורר רחמים שאנו עכשיו בגלות וצריכים לצאת מהגלות, אבל לא סתם לצאת מהגלות שיהיה לנו טוב בגשמיות, כמובן ופשוט לכל חסיד, אלא להביא אותנו ליחוד נשיקין. במקום אחר באגרת התשובה מסביר באריכות שיחוד נשיקין זה 'אתדבקות רוחא ברוחא' – לשון שיש כאן, ושם מסביר יותר באריכות – יותר גבוה מ'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', 'ואתם הדברים בהוי' אלהיכם חיים כלכם היום'] שהיא אתדבקות רוחא ברוחא כמ"ש ישקני מנשיקות פיהו דהיינו התקשרות דבור האדם בדבר ה' זו הלכה וכן מחשבה במחשבה ומעשה במעשה שהוא מעשה המצות. ובפרט מעשה הצדקה וחסד. דחסד דרועא ימינא הוא בחי' חיבוק ממש כמ"ש וימינו תחבקני. ועסק התורה בדבור ומחשבת העיון הן בחי' נשיקין ממש [יש נשיקין ויש חיבוק – ויש גם זיווג – ומבאר שמצוות בכלל, וצדקה בפרט, זה סוד החיבוק, 'וימינו תחבקני', וכשיהודי מקיים מצוות בכלל, ובעיקר צדקה, הוא מחבק את ה' וה' מחבק אותו, אך כשלומד תורה, ובפרט פנימיות התורה, זה בחינת נשיקין, 'אתדבקות רוחא ברוחא']. והנה ע"י זה יכול לבוא לבחי' אהבה רבה בהתגלות לבו כדכתיב ליעקב אשר פדה את אברהם כמ"ש במ"א.

המשפט האחרון הוא סיכום להתבוננות של כל הפרק. כל התניא זה התבוננות לעורר אהבת ה' ויראת ה' וכל המדות הטובות – כאן התבוננות לעורר אהבת ה' (בהמשך לכמה פרקים שבכל אחד מדבר על התעוררות בחינה מסוימת של אהבה לה'). כאן אומר שעל ידי ההתבוננות במדת הרחמים – וכשמתבונן ברחמים מרגיש רחמים, על עצמו ועל כולנו – אפשר לעורר אהבה רבה לה'. בפרק לב זה לרחם על החבר, וכאן לעורר רחמנות עלי בתוך כל עם ישראל – כל כנסת ישראל – כדי להביא אותנו לבחינת נשיקין. זו הפעם השניה שמביא את הפסוק, וכפי שרואים זה קצת בהקשר אחר – קודם היה לגבי אהבת ישראל, וכדי להמתיק רגש הפוך שלילי, וכאן הוא מדבר על מצב של גלות כללית של כנסת ישראל, ועל ידי שמעוררים רחמים על כנסת ישראל (כולל אותי עצמי) אפשר לגלות בלב אהבה רבה בהתגלות הלב (בניגוד למה שכותב בפרקים קודמים שלפעמים יש אהבה אבל היא נסתרת בתוך הלב, בבחינת עיבור בסוד מח התבונה).

פעם שלישית זה בסוף קונטרס אחרון (דף קסא ואילך), בקטע של "וצדקה כנחל איתן". אף שזה מופיע בסוף הספר, קטע מקורי זה של אדה"ז היה יכול להיות הקדמה לכל התניא – כנודע שתניא אותיות איתן, וכאן מבאר מה הענין של איתן. יש "איתן" כשם בתנ"ך, וחז"ל אומרים ש"איתן" זה גם שם של אברהם אבינו – את הפסוק "משכיל לאיתן האזרחי" דורשים חז"ל על אברהם אבינו.

יש פסוק "והאתנים מוסדי ארץ" – חז"ל מפרשים "והתנאים" – ובכל אופן הם מוסדי ארץ, הם מקיימים את הארץ. בחסידות זה נדרש בארוכה בשייכות ל"ירח האתנים", חדש תשרי, החדש הכי עצמי, עם ראש השנה ויו"כ וסוכות ושמע"צ ושמח"ת, חדש של "האתנים מוסדי ארץ". הכל קשור עם ספר התניא, ויש אפילו פירוש אחד שאדה"ז מתחיל את התניא ב"תניא משביעין" כי "משביעין" קאי על חדש השביעי, "ירחא דשבועתא" בלשון הזהר, כמו שזה "ירח האתנים". שביעי ושבועה ושובע – הכל קשור, כמבואר באריכות בהרבה דרושים של הצמח צדק ושל הרביים בכלל. לעניננו, תניא זה איתן, ואיתן זה "ירח האתנים" – כשהנשמה יורדת לגוף צריך לתת לה כח שתוכל למלא שליחותה בעולם הזה, ואת הכח מעניקים באמצעות השבועה הזאת, מטען של כח אין סוף להתגבר ולהתמודד עם כל קשיי עולם הזה, שכולם נסיונות (כפי שכותב בתניא). צריך הרבה כח להתגבר על נסיונות, עד שנזכה למשיח, ואת זה מקבלים מהשבועה. הנשמה הראשונה ירדה לעולם בראש השנה – ב"ויפח באפיו נשמת חיים", כפי שמביא את הפסוק בפרק ב. הרבה תלמידים שמתחילים ללמוד תניא אפילו שואלים למה מביא פסוק מאדה"ר, שלכאורה לא "[נפש השנית] בישראל", והתשובה הפשוטה שאלמלי החטא הוא היה היהודי הראשון, הוא אכן קבל נפש אלקית אך לא התעצם עם זה, הוא פספס, ואברהם אבינו, ה"איתן", הוא הראשון שהתעצם עם הנפש האלקית שקבל – "איתן האזרחי", שהתחיל להאיר (רק התחיל, אך עיקר הגדולה של "איתן" תתגלה לעתיד, כפי שמבאר כאן). הנשמה הראשונה שירדה לגוף זה נשמת אדה"ר שנברא בר"ה, אז זה ה"משביעין אותו". כתוב שאדה"ז אמר פרקים אלו בקשר עם יום הולדת הצמח צדק, שהיתה בערב ראש השנה – אז הזמן של "תניא משביעין אותו" זה ערב ראש השנה, אותו יום שכותב בתניא שאור השנה הקודמת מסתלק, ואז יש הכנה לירידת אור חדש וקדוש שלא היה מעולם, על דרך ירידת נשמה חדשה לתוך הגוף בעולם הזה, שאז "משביעין אותו תהיה צדיק וכו'". זה שייכות גם לפרק א וגם לפרק ב, ובסוף התניא זה מתקשר לקטע הזה בסוף קונטרס אחרון.

חוץ מזה ש"איתן" זה אברהם אבינו, היהודי הראשון, זה שהתעצם עם הנפש האלקית, זה גם האותיות שמשמשות לעתיד לבוא לפי דקדוק לשה"ק – אהיה, יהיה, תהיה, נהיה. הוא כותב, בקיצור, ששרש האיתן זה בחכמה – בחכמה הכי פנימית של הנפש האלקית. בספר התניא בכלל לא מדבר כל כך על כתר, ואת העצם של הנפש האלקית מזהה בדרך כלל עם החכמה הפנימית. בה יש את האיתן, רק שהוא צריך להאיר בנקודה הפנימית של הלב, בה יש את האהבה – הכח של האהבה הכי רבה ועצומה לקב"ה, ששם הנשמה מתגלה. שרש האיתן זה במח החכמה, אבל ההתגלות של הנשמה זה אהבה רבה עצומה לה' בנקודה הפנימית שבלב, אז צריך להאיר מהאיתן, "האותיות המשמשות לעתיד לבא", אל פנימיות הלב. ה"לעתיד לבא" זה פנימיות הלב, בעוד החכמה הפנימית שבמח זה "עמק ראשית".

צריך להזכיר הערב גם סיום המשניות: "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק שי עולמות, שנאמר 'להנחיל אהבי יש'". טבת = יש מאין. בעבודה, יש פירוש בחסידות שמי שרוצה לזכות ל"יש" לעתיד לבוא, ל-שי עולמות, אז בעולם הזה צריך להיות "אין" – סדר של "יש מאין". מי שלא "אין" היום, שאין לו בטול, לא יכול לזכות ל"יש". "אין" זה מח, חכמה, והתגלות ה"יש" זה בלב, "להנחיל אהבי יש". זה קשור למה שכותב שאותיות איתן משמשות לעתיד לבוא – זה יסוד אבא, המשמש ומאיר בנקודת פנימיות הלב, ב"לעתיד לבוא".

בהמשך מביא את הפסוק שלנו (עמ' 322):

והנה עתה בגלות החל הזה יש ג"כ עצה יעוצה להאיר קצת אור ה' מבחי' איתן [האין האמיתי שבמח] לתוך נקודה פנימיות הלב [היש האמיתי שיתגלה לעתיד, 'להנחיל אהבי יש'] כעין לעתיד והיינו ע"י שמעורר על ניצוץ אלקות שבנפשו בחי' רחמים רבים העליונים כי באמת כל זמן שאין האדם זוכה שיתגלה אור ה' מבחי' איתן בנקודת פנימית לבבו [המקדש שבנפש, בו 'ושכנתי בתוכם', בתוך הלב של כל אחד ואחד מישראל] ליבטל ביחודו ית' מעומקא דלבא עד כלות הנפש ממש אזי באמת יש רחמנות גדולה על הניצוץ שבנפשו כי הניצוץ נמשך מבחי' חכמה עילאה ממש וכשאינו יכול להאיר מבחינתו לתוך פנימיות הלב ששם מקום גילוי הארה זו ה"ז בבחי' גלות ממש וע"י רחמים רבים העליונים יוצא מהגלות והשביה ומאיר לתוך נקודה פנימיות הלב בחי' אהבה רבה זו [בתחלה קורא לזה 'ליבטל ביחודו ית' מעומקא דלבא', שזה יותר בטול של חכמה, אך כאן קורא לזה 'אהבה רבה' שיותר מצד ה"יש" שבלב] כנודע ממ"ש ליעקב אשר פדה את אברהם וכמ"ש בלק"א פמ"ה.

כאן לכאורה מפרש כמו בפרק מה, ואף כותב כך בפירוש, ואף על פי כן יש כאן חידוש גדול, כי מדבר על ה"איתן" שבנשמה, שכלל לא נזכר בפמ"ה. בקיצור, אף על פי שכותב בפירוש שזה כמו בפמ"ה, בכל זאת יש כאן חידוש – בפרק מה כלל לא הזכיר המושג איתן שבנשמה, אם כי הסוף לכאורה אותו דבר, שהאהבה רבה תתגלה בלב מתוך התבוננות ברחמנות על גלות השכינה. נאמר באותיות של קבלה וחסידות, ונסביר רק מעטה (אולי תיכף נספר סיפור ונבין יותר טוב):

בפל"ב מתאר תהליך שאדם נמצא במקום לא טוב (אבל על פי הלכה), ששונא מישהו, וצריך לטפל בזה ולהמתיק זאת על ידי התבוננות זאת של "ליעקב אשר פדה את אברהם". נחזור לחז"ל, שאומרים שה' הציל את אברהם מכבשן האש בזכות יעקב, ובזכות זה זכה גם להתעצם עם נפשו האלקית ולהיות היהודי הראשון, שהרי זה הנסיון הראשון, שלא כתוב בתורה (ולדעות רבות גם אינו נמנה בעשרה נסיונות) – זה ראשית דרכו אחרי ששובר את פסלי אביו וכו'. פדית יעקב את אברהם הנזכרת בפרק לב זה תיקון שם בן – העלאת שם בן ל-סג.

בפרק מה ובקו"א זה התבוננות של גלות השכינה, כולל ומתחיל מהגלות של עצמי. מזכיר מה שהרבי אמר בשיחה המפורסמת של כח ניסן תשנ"א, שזה שלא צועקים "עד מתי" מכל הלב – שהרי אם היו צועקים מכל הלב משיח היה בא תיכף ומיד ממש – זה בגלל הגלות הפנימית של הנשמה של כל אחד מאתנו. זה גופא, שמתבוננים שכל הבעיות שלנו ברוחניות – ומה שמשתלשל מהרוחניות – זה גלות השכינה. צריך להתבונן ולבכות – "וישא את קולו ויבך" (פסוק של פמ"ה). הפדיה וההתגלות של פמ"ה זה פדיה והתגלות של אהבה רבה שמשם מה (כרמוז במספרו של הפרק, שהרי הכל מדויק ומכוון בתכלית הדיוק) – שם מה הוא עיקר התיקון של יעקב, וגם של אברהם אותיות אבר-מה, ועצם שם מה זה יעקב, מה עולה אדם ו"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון".

התיקון של קו"א זה גילוי שם עב – האיתן שבנשמה זה שם עב, כפי שכותב בפירוש הרבי הקודם. זו דרגה של אלקות שלמעלה מכל השבירה והתיקון. לתקן אהבת ישראל בפל"ב זה לתקן מצב שבור – שבירה זה פירוד, כמו שנאה ופירוד בין אנשים ונשמות. עצם התיקון של יעקב זה שם מה. אבל עצם השרש האמיתי, של יעקב ועוד יותר של אברהם, שיעקב בא לפדותו – האיתן שבנשמה, משיח ממש – זה שם עב. גם עכשיו, בזמן הגלות, לגלות קצת איתן בנקודה הפנימית שבלב, זה גילוי של עצם היהודי, שלמעלה משבירה ותיקון, למעלה מחיים והיפך החיים, זה מקום שלא נוגע לא שבירה ולא תיקון, וזה נקרא האיתן שבנשמה. זה "תניא" בעל פה, כדי לגלות את ה"איתן" שבנשמה, מה שמשמש לעתיד לבוא. יש רמז יפהפה: אהיה יהיה תהיה נהיה = ישראל, עם ישראל משמש לעתיד לבוא, לקראת זה אנו חותרים. שם עב הוא המקור של מה, לכן כותב "כמ"ש בפמ"ה", אך יש בהחלט ממד חדש בקונטרס אחרון.

שלושת הפירושים: תיקון בן – תיקון המציאות. גילוי מה – גילוי המהות היהודית. גילוי עב – גילוי העצם היהודי, שלמעלה מכל מושגי שבירה ותיקון.

נקשר לסיפור על בעל ההילולא של היום (מכמה צדיקים שהילולא שלהם ב-ז טבת) – רבי צבי בן הבעל שם טוב:

לבעל שם טוב היתה בת, אדל, שנולדה סמוך לנישואיו, כשהיה בן עשרים ושתים. לקח את נשמתו ממקום מאד גבוה, ואמר שלקח נשמתה מהפסוק "אש דת למו". הבת היה מאד מסורה לו – היתה נביאה, בעלת רוה"ק – שמשה את הבעש"ט, והרבה ממה שאנו יודעים עליו זה ממנה. היתה גם אמא של צדיקים גדולים. מגיל עשרים ושתים הבעל שם טוב פרש מאשתו ארבע עשרה שנה. זה מאד מיוחד להבין זאת ולהתבונן בזה. את הפסוק "יודע ה' ימי תמימים" דורשים בחסידות כמלמד על ענין גדול להתבונן בימי צדיקים, ובפרט ימי הבעל שם טוב. הוא אברך צעיר שמתחתן בן עשרים ושתים, נולדה לו בת, ואז ארבע עשרה שנה פורש ומתקדש. אז, בשנת ההתגלות שלו, על פי הדיבור מן השמים אמרו לו להזדקק לאשתו. כתוב בחסידות שמשה רבינו פרש מאשתו על פי הדיבור, ואילו הבעל שם טוב פרש מאשתו על פי דיבור לבו, ועל פי הדיבור העליון חזר לאשתו – זה בחינת משיח. אז, כשחזר לאשתו אחרי ארבע עשרה שנה, הוא אמר שהיה לו זיווג שלא היה כמותו מבריאת העולם, והמשיך נשמה מיחוד נשיקין (שהזכרנו כעת), מיחודא עילאה, את נשמת בנו הרבי ר' צבי, שהיום זה היארצייט שלו. יש עליו הרבה סיפורים, היה צדיק נסתר. הבעל שם טוב הסתלק כשהוא היה בן עשרים ושש, ושנה אחת הוא היה הנשיא על פי ציווי הבעל שם טוב עצמו, ובשבועות תקכ"א (שנה אחרי הסתלקות אביו) העביר את הנשיאות למגיד ממעזריטש, על פי דברי אביו אליו בחלום שהשכינה וכל פמליא של מעלה עברה למעזריטש – והמגיד קבל. כתוב במסורת החב"דית שגדולה זו שלו – שבבטול וענוה, אחרי שכבר נתמנה, בלי שום בעיה, העביר הכל למגיד – עולה על הכל.

הוא היה ידיד נפש של רבי אהרן הגדול מקרלין, והסתלק בגיל צעיר – מז (כצדיקים שנאמר שהם בבחינת "ימי חיינו – בהם"). בין הסיפורים עליו יש סיפור מופלא שיעזור להבין מה שדברנו עליו – סיפור מפורסם שיש לו כמה גרסאות. לראשית הסיפור שתי גירסאות – או שהיו תלמידי הבעל שם טוב שנטבעו בנהר, ל"ע, או שהיתה אשה שהביאה בעגלות גדולות מזון לכל תלמידי הבעל שם טוב (כל פעם שהיה צריך למלא את המחסנים באוכל), ופעם אחת אשה זו עם העגלות והמזון עברה נהר וטבעה בו. כשהדבר הזה – לפי שתי הגירסאות – נודע לבעל שם טוב, כל כך נגע ללבו שהלך לאותו מקום עם מקלו וגזר על הנהר שייבש (או, לפי גירסא אחרת, שישנה מסלולו). שר הנהר תבע למעלה – מה אני אשם? הטובעים טבעו על פי גזירת ה'! שר הנהר כעס על הבעל שם טוב ועל בית דין של מעלה שהסכימו לו. בית דין של מעלה אמרו לשר הנהר שאין להם כח נגד הבעל שם טוב, ומה שגזר גזר, אבל נפצה אותך בכך שאם פעם יעבור צאצא של הבעש"ט בואדי הזה, שפעם היה נהר, אז בן רגע הנהר יחזור והוא יטבע בתוך הנהר. הבעל שם טוב גם ידע מזה, ולכן הזהיר וצוה לבנו ובתו וכל צאצאיו שמאד יזהרו לא לעבור במקום הזה אף פעם. אבל, פעם אחת אצל הבן רבי צבי הגיעו מים עד נפש – הוא היה עני מרוד לגמרי, והיה צריך ללכת לבקש נדבות, ולשם כך היה צריך לעבור באותו מקום (והוא גם שכח מעצם הצואה), והוא ועבר שם. זה היה הרבה שנים אחרי שהבעל שם טוב כבר הסתלק מהעולם, וכשעבר שם – באותו רגע שטף שם נהר ופתאום הוא מוצא עצמו טובע בנהר. כמה שהוא נלחם לצאת מהנהר אינו יכול לצאת, ועוד רגע טובע בנהר. פתאום ראה נר דולק על המים, והנר אומר לו שילך-ישחה אחריו, וכשעשה זאת ניצל. יש עוד כמה גירסאות, אך לפי כולן אביו ירד להצילו. לפי הגירסא שזה נר – זה נשמת אביו, לפי גירסאות אחרות זה גם אביו. באמת היתה סכנת נפשות, שעוד רגע היה טובע, ואביו ירד להצילו.

יש לסיפור זה הרבה גירסאות, כי הוא עבר את כל החצרות והמסורות של הצדיקים (סימן שהוא אמיתי). בגירסא החב"דית שלו (אצל חיטריק ועוד) יש עוד פרט מאד חשוב, שלא ראיתי בשום מקום אחר – ששר הנהר ראה שבנו של רבי צבי בדרך למקום הזה, ושמח על כך, ולפני שעשה מעשה היה צריך לקבל רשות בבית דין. אמר שהנה הגיע הזמן שאני חוזר להיות נהר – כי בן הבעל שם טוב מגיע – אבל אמר שאם הבעל שם טוב ידע מהענין הוא מיד ילך ויציל את בנו, אז "מה הועילו חכמים בתקנתם?" (כפי שבאמת היה בסוף – נהר חכם הרואה את הנולד). שאלו אותו מה הוא מציע, והציע שיעשו השבעה בשמים שאף אחד – אף לא קוב"ה ושכינתיה – לא יגלה לבעל שם טוב (על דרך אחי יוסף ששתפו לקב"ה עמהם). הכי מענין וחזק זה מה שכתוב בהמשך. מי יושב בבית דין של מעלה? כתוב שיש חלוקת קדנציות, וכל פעם יושב צדיק אחר – צדיקים שהיו בעולם הזה הם הדיינים בבית דין של מעלה. באותו זמן כנראה הבעל שם טוב לא היה אחד מהם, אבל בין הבית דין של מעלה היה אחד מגדולי תלמידי הבעל שם טוב, וגם אותו השביעו אותו – עם כולם – לא לגלות. זה ווארט חשוב שצריך להתבונן בו. אותו צדיק, שהוא אחד מחברי הבית דין, התלבט אם לגלות לבעש"ט – אם אגלה אעבור על השבועה, אך איך יתכן שלא אגלה לו שבנו טובע בנהר?! אמר לעצמו – אם אלך לגלות לו קודם כל יזרקו אותי מבית דין, ויתכן מאד שיזרקו אותי מגן עדן בכלל, מה עושים? הוא החליט ללכת על מסירות נפש – לא אכפת לי שיזרקו אותי מבי"ד של מעלה, ולא אכפת שיזרקו אותי מג"ע לגיהנם – ורץ לגלות לבעש"ט, שאכן ירד והציל את בנו רבי צבי.

כל הסיפור הזה בשביל הסוף – סוף הסיפור, המוסר השכל שלו, שבאותו לילה הופיע הבעל שם טוב בחלומו של רבי צבי ואמר לו: בני היקר, ירדתי להציל את חייך, אך אם הייתי יודע כמה העולם התגשם מאז הסתלקותי, וכמה טבילות בנהר דינור הייתי צריך לטבול לאחר שירדתי להצילך – לא הייתי יורד גם בשביל להציל את חייך, בני יקירי יחידי. מזלך שלא ידעתי מה קורה בעולם הזה התחתון.

למה הסיפור הזה יכול להועיל להבנתנו? צריך להבין את היחס בין פמ"ה לקו"א. במקום אחר בתניא מסביר שבגלות יש מדרגות שונות של גלות – יש את ירידת עצם הנשמה לתוך הגוף, זה כבר גלות וירידה מאגרא רמה לבירא עמיקתא, אבל אחר כך, על ידי חטאי עם ישראל, יש גלות הרבה יותר חמורה, חורבן הבית, גלות וירידה מדחי אל דחי, גלות אחרי גלות. ההבדל – ואפשר לדייק זאת בתניא – שהגלות של פמ"ה זה יחסית גלות של ירידת הנשמה לתוך הגוף, מאגרא רמה לבירא עמיקתא, והגלות של קו"א, "גלות החל הזה" (פסוק מסוף עובדיה, שהרבי ציטט בדבר מלכות שלמדנו לפני מספר שבועות, על צרפת וספרד) – שתיקון "החל" זה חילי צבאות ה' – מדבר מהגלות הכי עמוקה שיש, יותר מהגלות של פמ"ה בתניא. יש גלות ממילאית – כל אחד בעולם הזה בגלות, איך שלא יהיה. אבל יש את סוף הגלות, הירידה שאין יותר תחתון הימנה, ולכן "כלו כל הקיצין" – את זה אפשר להבין מהסיפור.

הגלות של דור הבעל שם טוב זה לא הגלות של הדור הבא, בו הבעש"ט אינו נמצא – זה כל כך אחרת מהותית, עד שהבעל שם טוב לא יכול להבין מלמעלה עד היכן ירדנו. גם הבעל שם טוב לא מבין זאת, זה גדול עליו, ומה יכול להציל מהגלות הכי עמוקה? רק הגילוי של שם עב. הגילוי של שם מה זה גילוי של אור וגם אהבה רבה – זה יכול להציל ולהוציא מגלות של מנגנון רגיל של שבירה ותיקון, של ירידת הנשמה לתוך הגוף בדרך הרגילה. אבל להציל מהגלות של היום זה רק הגילוי של עצם הנשמה. לפי תחושת הגלות כך התעוררות הרחמים – הרחמים של "וצדקה כנחל איתן" זה אין סופי אפילו ביחס ל"וישק יעקב לרחל". שם זה התעוררות רחמים שמספיקה כדי לעורר את המהות היהודית, שם מה, אבל יש הבדל בין מהות לבין עצם. בשביל לעורר את עצם הרחמים צריך לחיות את "הגלות החל הזה" – ואם כך היה בדורו של רבי צבי, אוי ואבוי היכן אנו כעת – ולהרגיש את הרחמנות, רחמים שיכולים להגיע עד לעצם, לעורר את האיתן שבנשמה להעיר בפנימיות הלב, "להנחיל אהבי יש ואצרתיהם אמלא" (ו"לא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום, שנאמר 'הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום'").

בפרק מה זה התגלות הטוב, "אין טוב אלא תורה", שיכולים להתדבק בה' גם ביחוד נשיקין. פרק מה זה להגיע לחיבוק ונישוק, אבל שניהם רק הקדמה לזיווג ממש – "וצדקה כנחל איתן" זה הזיווג, כמו שכתוב שבעולם הזה אנו רק בדרגת ארוסה, אבל נישואין ממש זה לעתיד לבוא. נישואין זה שם עב – התעוררות העצם – וזה על ידי רחמים.

נסיים עם הסתכלות במה שנדפס בריש ספר התניא שהודפס כאן:

צריך לשער שאם לבעש"ט היה קשה לרדת לנהר, כמה היה קשה לו לרדת לרמת אביב (אולי ההפך...). עכ"פ, פה צריך חדר איתן של צבאות ה'. הילדים הם משיחי – "אל תגעו במשיחי" – ובזכותם נזכה להתגלות מלך המשיח תיכף ומיד ממש.