1

מוצאי י"ג שבט ע"ז – עוד יוסף חי, יצהר

אונס כרצון (1)

פדיון הבן ישראל-זושא שי' ופדיון האב דוד-אור שי' שחר ממאסר

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. קובץ הערות לר"א וסרמן הי"ד: אונס ורצון

העיקר, שלא נגיע אליו הערב – כאן גם לא הפורום המתאים – להעמיק מאד במשהו של ר' אלחנן וסרמן בקובץ ההערות שלו. נאמר רק את הווארט, אבל צריך לקרוא הכל בפנים – שיעור לישיבה[ב].

הנושא הוא אונס ורצון – למה אנוס פטור מעונש. מתוך כל דבריו אני קורא רק קטע אחד (רציתי שנקרא הכל):

בסוגיא דקמצא ובר קמצא, שדי ביה מומא, סבור רבנן לאקרוביה, אמר להו ר' זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח ע"כ. והנה מאי דאיצטריך לומר הך טעמא דיאמרו, דאינו אלא משום גזירה דרבנן, ותיפוק ליה משום גוף האיסור, דהוא לאו דאורייתא [שאלה פשוטה: למה צריך לומר ש'יאמרו וכו'', הרי הקרבת בעל מום היא איסור דאורייתא ושמא יאמרו גזרה דרבנן. האם מותר לבטל דין דאורייתא ולחוש לגזרה דרבנן?!], צ"ל דשלום מלכות דינו כפיקוח נפש, ומדאורייתא היה מותר להקריבו [פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה, אז משום פיקוח נפש דשלום מלכות היה מותר לעבור על כל התורה. זה פשיטא, לכן לא אומר לא להקריב כי אסור מדאורייתא, שהרי יש כאן פיקוח נפש. אם כן, איני מבין כלל:]. והשתא קשה, מה דעתו של ר' זכריה, דכיון דמשום הלאו דאורייתא ניחא ליה דנדחה מפני פיקו"נ, א"כ גם הגזירה דרבנן דיאמרו, תהא נדחית, ומאי אולמא דגזירה של דבריהן יותר מגוף האיסור דאורייתא [איך גזירת מה יאמרו יכולה להיות חמורה מגוף האיסור?!]. ולפי הנ"ל [מה שהסביר קודם, שתיכף נאמר.] י"ל, דהלאו דאורייתא, כיון שהוא נדחה מפני פיקו"נ, לא נעשה בזה איסור כלל [מה שפיקוח נפש דוחה הוא אונס – כאן הוא דן בדיני אונס ורצון – ולגבי אונס יש כמה דעות באחרונים, ויש סברא שלא עשית באונס שום איסור, אין בזה איסור.], אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בעלי מומין למזבח וא"כ יקריבו גם בשעה שלא יהא פיקו"נ, וא"כ נמצא שיעברו על האיסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקו"נ [עוד פעם: לעבור על האיסור עכשיו משום פיקוח נפש זהו אונס, אז על איסור דאורייתא פשוט שמותר לעבור בשל האונס של פיקוח נפש, אבל מה שיאמרו שמותר להקריב יביא להקרבה במקום שאינו פיקוח נפש.].

ח) והג"ר בנציון ז"ל פלמן הגאב"ד דזגר, שדי ביה נרגא בתירוץ הזה [התירוץ שאמר, שתיכף נסביר. על התירוץ הזה בא חבר שלו והקשה קושיא טובה:], דמ"מ גם האיסור הזה, מה שמכשילין לדורות, והוא לאו דלפני עור [העבירה שלי היא לא שהקרבתי באיסור, אלא עבירה של "לפני עור". מה אני עשיתי לא בסדר לגבי הדורות הבאים? שעברתי על עוד מצוה בתורה, שנקראת "לפני עור לא תתן מכשול". אותו גאון אומר שגם העבירה הזו, של "לפני עור", צריכה להדחות מפני פיקוח נפש:], ג"כ צריך להיות נדחה מפני פיקו"נ [אם יש פיקוח נפש עלי, שיהרגו אותי אם לא אעבור על "לפני עור" לגבי הדורות הבאים, אני לא מקריב אלא עובר בהוה על "לפני עור", וגם עבירה זו צריכה להיות נדחית מפני פיקוח נפש. קודם כל, מה שרואים כאן הוא קצת ראש מתנגדי – שרק חושב על עבירות שלו. העבירה שלי היא רק "לפני עור". זה שהדורות הבאים יעשו עבירות בשופי זו בעיה שלהם. הבעיה שלי היא שעכשיו עברתי על "לפני עור לא תתן מכשול", וכמו שהעבירה הראשונה הזו נדחית משום פיקוח נפש גם העבירה הזו צריכה להיות נדחית מפני פיקוח נפש.]. ובאמת כן נראה כדבריו [ר' אלחנן אומר שלכאורה הוא צודק.], דאם יאנסוהו להושיט כוס יין לנזיר, והנזיר רוצה לשתותו במזיד שלא במקום אונס כלל [קודם אמר שאם זו עבירה שאונסין אותי, ואני גם רוצה לעבור את העבירה, אז אף על פי שזו לא מ-ג' עבירות החמורות, אסור לעשות. זה החידוש העיקרי שלו כאן, שיש עליו מחלוקת עצומה, האם יש אונס ורצון בעת ובעונה אחת. זה עיקר הדיון כאן, משהו מאד יפה – אונסים אותי לעשות דבר שגם בלי האונס הייתי עושה. האם אני אנוס או שאני רוצה?! יש אחרונים שאומרים שאם אונסים אותי אני פטור, אפילו שאני רוצה לעשות. הוא לא סובר ככה, אלא שבכל עבירה – לא רק ב-ג' החמורות – אם אונסים אותי ואני רוצה אין לי שום פטור של אונס ואפילו על עבירה קלה הדין אומר לי שצריך לההרג. עוד פעם, ברגע שאני רוצה לעשות את העבירה, לא משנה שאונסים אותי, כי אני רוצה. אין את הפטור של "אונס רחמנא פטריה", לא פטר אותי כי אני רוצה. אז על כל אונס שבעולם חייבים למסור את הנפש. (היצר הרע רוצה את כל העבירות.) בסדר, השאלה מה שולט אצלך. לזה נגיע. מה שיוצא מכל הדיון הוא מי אתה בכלל. כל הדיון הזה הוא מהדברים הכי יפים ועמוקים. נחזור למה שהוא כותב. קודם אמר שאם יש אונס ורצון אסור לעבור, וכאן יש אונס ורצון ומותר – כי אני אנוס, לא רוצה לעבור על "לפני עור", ולכן ה"לפני עור" שלי נדחה אפילו שהוא רוצה. מכאן מביא ראיה למה שאמר קודם, שלגבי דורות הבאים בעיה שלהם שיעשו עבירה, אף על פי שאני גרמתי להם. כל הדיון הזה הוא בדיוק דוגמה שלא נחרב בית המקדש אלא כי העמידו דבריהם על דין תורה – הבעיה שלי היא רק "לפני עור".], ג"כ ראוי להיות מותר לעבור ולא ליהרג, דנהי דישאר האיסור על הנזיר, דלגבי דידיה ליכא פיקו"נ, מ"מ המושיט לו לא עבר אלא אלאו דלפ"ע, והוה נדחה מפני פיקו"נ, וצ"ע [אותו גאון הקשה על מה שאמרתי, ומשאיר הקושיא בצריך עיון.].

[חייבים לקרוא את ההערה למטה, כי הכל היה בשבילה:] [הגהה - עיין בשיטה מקובצת פ' מרובה [ב"ק דף פ' ע"א] גבי מעשה בחסיד אחד, מ"ש שם בשם המאירי, והוא חידוש נפלא [צריך לבדוק כמה פעמים הוא קורא למשהו חידוש נפלא. ???לפי התקליטור זו הפעם היחידה!???] עיי"ש.

החידוש המופלא שהוא מביא מהמאירי הוא פשוט מה שאמרנו כעת כהבדל בין חסיד למתנגד.

הנושא במשנה הוא האיסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל, ועל זה יש בגמרא:

שאלו תלמידיו את ר"ג מהו לגדל אמר להן מותר והתנן אין מגדלין אלא הכי קא בעו מיניה מהו לשהות [שעל זה היה מדובר קודם, להשהות לקרבן פסח.] אמר להן מותר ובלבד שלא תצא ותרעה בעדר אלא קושרה בכרעי המטה [בהמה אחת, לקרבן פסח.]: תנו רבנן מעשה בחסיד אחד [כאן כנראה אומרים שזהו רבי יהודה בן בבא.] שהיה גונח מלבו [בסוף ימיו היה חולה.] ושאלו לרופאים ואמרו אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית [חייב לינוק ישר מהבהמה חלב רותח כל בקר על הבקר. אבל אסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל. למה? כי יזיק את הרבים, יאכל את השדות.] והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה [שלא תצא בעדר.] והיה יונק ממנה משחרית לשחרית [יותר משלשים יום.] לימים נכנסו חביריו לבקרו כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם ואמרו לסטים מזויין בביתו של זה [בהמה דקה היא ליסטים מזוין, כי היא מזיק.] ואנו נכנסין אצלו ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז [פתחו את כל התיקים ומצאו שאין לו שום עון אחר.] ואף הוא בשעת מיתתו אמר יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז שעברתי על דברי חברי [לפי פירוש רש"י הוא באמת סבר כרבן גמליאל, ופירש לא רק שלשים יום לפני החג אלא בכלל מותר להשהות, רק שתקשור בכרעי המטה. הרמב"ם מפרש כמו שאמרנו קודם, שלפי רבן גמליאל מותר לשהות רק שלשים יום, אבל רש"י מפרש אחרת, שרבן גמליאל חולק על דברי חכמים. הרמב"ם פוסק כרבן גמליאל, אבל כנראה סובר שאין כלל מחלוקת. לפי רש"י הוא חולק, שמותר להשהות יותר  משלשים יום, רק שתקשור לכרעי המטה – וכך סבר ונהג אותו חסיד, אך בכך עבר על דברי חבירו, החולקים על רבן גמליאל, שמותר רק שלשים יום ודווקא לפני החג, לפני שמחה.].

נראה מה כותב השטמ"ק בשם המאירי, ור' אלחנן קורה לו חידוש נפלא, נפלא שקורא לזה חידוש נפלא:

וכתב הרב המאירי ז"ל וז"ל מהאי עובדא דחסיד אחד שמעינן דאף על פי שבמקום פיקוח נפש הותרו האיסורין להתרפאות בהן [נאמר שזה אסור – כרש"י, שיש פה מחלוקת, ולפי חכמים היה אסור לו להשהות העז יותר משלשים יום. אבל זהו פיקוח נפש, הרופאים אמרו שרק כך הוא יכול לחיות, הוא אנוס. אז מכיון שאסור בדרך כלל אסור לו? פיקוח נפש דוחה את כל התורה כולה. שיאמר להם שהרופא אמר לו, ולכן אין סבה לפרוש ממנו. הכל חוץ מ-ג' חמורות מותר כדאי להתרפאות, אז אסור לגדל בהמה דקה בארץ ישראל לשם כך?! אומר את החידוש הנפלא:] דבר שנאסר מכח תקנה ומחשש פסידת אחרים ראוי להחמיר בו ביותר [לא כותב את הסוף, אבל הסוף הוא שלהחמיר בו ביותר ולמות. הוא אומר שדבר שחכמים תקנו למנוע הפסד מהרבים, גם הפסד כספי בלבד, צריך להחמיר בו יותר ואסור להתרפאות בו, אף שהוא סתם איסור קל, כי הוא נזק לרבים. מה יוצא מכאן? סברה הפוכה מאותו גאון, שהשאיר בצ"ע, ואמרנו שהיא בדיוק ההבדל בין ראש מתנגדי לראש חסידי. אם נחזור לסיפור שלנו, שמא יאמרו שמותר להקריב בעל מום למזבח, תקנה כדי למנוע הפסד – כאן מדובר במניעת הפסד כסף וכל שכן הפסד רוחני, שרבים יכשלו בגללך, לא "לפני עור" אלא שרבים יוזקו גשמית או רוחנית בגללך – ראוי להחמיר בו ביותר, עד כדי מסירות נפש.]. ע"כ.

הוא אומר שזה חידוש נפלא של בעל המאירי. מה עצם החידוש כאן? חידוש במושג ערבות ובמושג צבור, מהו צבור, מהו כלל, מהי ערבות – נגד הכללים של בעל נגלה קשוח. החידוש הזה מתאים ל"חסיד אחד", כך לא כותב כאן – מתאים שהחסיד עצמו יאמר שעברתי עבירה, "שעברתי על דברי חברי", כי אם לא היה חסיד הוא היה מתרץ כמו הגאון כאן (וגם בלעדיו מותר).

נקפוץ לווארט שלו: מה הדין כשאתה אנוס ורוצה, האם הצד האנוס קובע או צד הרוצה קובע? הצד האנוס אומר שאם תעשה תהיה פטור והצד הרוצה אומר שאם תעשה תהיה חייב. אתה בעת ובעונה אחת גם אנוס וגם רוצה. הוא סובר שאנוס ורוצה חייב. אבל יש אחרים, תיכף נאמר מי, ולכאורה גדולים ממנו, שאומרים שאנוס ורוצה פטור. נעשה רק סימן שנזכור, וגם שנתאהב יותר בהלכה הזו – כמה שוה אנוס ורוצה (נוטריקון אור, "יהי אור")? 424, משיח בן דוד. משיח בן דוד כנראה אנוס ורוצה. מה? גם אנוס לגאול את עם ישראל וגם רוצה. למה הוא אנוס, למה לא מספיק שיהיה רוצה? זו סוגיא מאד חשובה בחסידות, בעבודת הנפש, שדברנו הרבה פעמים: עבודה אמתית היא מתוך "חותם שוקע", לא מתוך "חותם בולט". עבודת ה' אמתית, עם ענוה אמתית ומשובחת – לא ענות ר' זכריה – היא כ"חותם שוקע". למי יש דין אנוס בעריות? רק לאשה. לאיש אין דין אונס, הוא רוצה, מכל מתחיל כל הדיון כאן. אם הוא עושה את העבירה הוא רוצה, זה הווארט. אם הוא עושה את העבירה הוא רוצה, זה משתקף בגוף שלו שהוא רוצה. אף על פי שהוא אנוס הוא גם רוצה, מכאן הוא התחיל את כל הדיון שלו, והיות שהוא רוצה הוא חייב, לכן אין אונס לעריות אצל זכר. אונס אמתי הוא רק בחינת נקבה, שנקראת "חותם שוקע", אבל כל עבודת ה', כל דבר אמתי שאתה עושה בחיים – נוגע לכל אחד שעכשיו עדיין לא יודע בדיוק מה הוא עושה בחיים, צריך לעשות משהו – חייב להיות עם ממד של "אנוס על פי הדבור", כמו ביעקב אבינו. בשבוע הבא נקרא על מתן תורה. מה הווארט של מתן תורה? "כפה עליהם הר כגיגית", היינו אנוסים. אחר כך "הדור קבלוה", לכן לפי סדר השנה קודם קוראים על מתן תורה ואחר כך, כמה שבועות, יש פורים, "הדר קבלוה" מרצון. פלא, יש עוד סוגיא שלמה שהיה מן הראוי לענ"ד להכניס כאן ולא מכניס, הנושא של "תחלתו אונס וסופו רצון". יש אפילו מי שאומר שזה עיקר הסוד של מגלת אסתר, היות שאסתר ר"ת "תחלתו אונס סופו רצון". הוא אומר שאנוס-רוצה חייב, אבל "תחלתו אונס וסופו רצון" אף אחד לא אומר חייב, פשיטא שפטור. עוד פעם, תחלתו אונס ובסוף "אלבשיה יצריה", בסופו רצון, פשיטא שפטור. הוא אומר שאם מלכתחילה יש את שניהם, שמהרגע הראשון מישהו אונס אותך אבל אתה גם רוצה לעשות, הוא אומר שבמקרה הזה אתה חייב – על כל עבירה שבתורה, אתה חייב למסור את הנפש על עבירה קלה. אמרנו שאנוס ורוצה בגימטריא משיח בן דוד, וכך בכל עבודת ה' אמתית צריך ממד של אונס, שאין לי מנוס, כך גם אצל המשיח. משה, הוא גואל ראשון, רק רוצה להיות משיח? הוא אמר "שלח נא ביד תשלח", ה' אנס אותו. משיח שרק רוצה להיות משיח הוא ודאי לא משיח. כל אחד רוצה לעזור לעם ישראל, רוצה לגאול, אבל קודם שתהיה אנוס. אם אתה אנוס לא תוכל להתגאות בזה, ה' הכריח אותך.

יש שלש מדרגות בדין אנוס, בגדר אנוס: יש גדר שאנוס הכוונה שלא עשית את המעשה – שהמעשה נעשה מאליו. זה גדר א' של אנוס, שבאנוס לא אתה עשית. כמו שאמרנו קודם, עיקר הסוגיא מי אתה בכלל, מי עשה את זה. יש מי שאומר שגדר של אונס הוא שלא אתה עשית בכלל, זה נעשה מאליו, כי אנסו אותך. הגדר השני הוא שאתה עשית את המעשה אבל לא עברת על האיסור. אנחנו מדברים גם במצוות, כמו משיח, לגאול את עם ישראל, אבל הפשט של אונס הוא לגבי עבירות. יש מי שסובר שאם אנסו אותך לעשות עבירה מי שעשה הוא אתה אבל לא אתה שעברת על האיסור. יש דעה שלישית, שאומרת שגם על האיסור אתה עברת, אבל אתה פטור מעונש – לא מגיע לך עונש במקרה הזה.

שוב, שלש מדרגות מי עשה. רואים כאן סרט שמישהו עושה עבירה באונס. השאלה הראשונה מי עשה את זה. אם אתה אנוס יש לך אליבי לומר שלא הייתי פה בכלל, זה לא אני, לא אני עשיתי זאת. יש מדרגה שניה, שאת המעשה עשיתי, אבל לא עברתי על איסור. אין לי פה פשע – הביטוי הוא 'לא פשעתי', כי אני אנוס. דבר שלישי הוא שעשית גם את האיסור, אבל "רחמנא פטריה", "אונס רחמנא פטריה" – עשית איסור, אבל היות שאתה אנוס נותנים לך חנינה, אתה פטור מעונש. זו אחת הנקודות העיקריות כאן, להבין את שלש המדרגות האלה.

בכל אופן, עכשיו נקפוץ ישר לסוף שלו. פתאום, גם פלא בקטע הזה בפירושו, כי הוא בעל נגלה מובהק, אדם גדול וגם קדוש – ה' יקום דמו ותלמידיו שנספו איתו יחד על קידוש ה' – ובדרך כלל לא מערבב נגלה ומשהו אחר. הסוגיא הזו של אונס ורצון, אנוס ורוצה, כל כך עמוקה ויסודית – מגדירה את עצם מהות הנפש – שפתאום בסוף הוא קופץ ומגיע לסוגית הבחירה והידיעה, הסוגיא ב-ה הידיעה, הכי עמוקה בתורת הנסתר. כך הוא מסיים:

יב) ולפי הנ"ל, צריך להבין מה שטרחו הראשונים [הרמב"ם וכו'.] להשיב על השאלה הידועה מידיעה ובחירה [קודם כל, צריך לדעת שזו לא בעיה של חז"ל – חשוב לדעת. בחז"ל לא מצאנו מישהו שמוטרד מהיחס בין הידיעה והבחירה, ובסוף אומר שבחז"ל פשוט כמו שאני אומר, אבל באו הראשונים והתחילו 'לשבור את הראש' על ידיעה ובחירה. אני לא מבין אותם:]. והנה בודאי לא היתה כונתם להקשות דכיון דיש בחירה היאך משכחת לה ידיעה [אי אפשר לומר שקושית הראשונים מתחילה מהבחירה – שבחירה היא ודאית – ולכן קשה לי איך ה' יודע. זו לא ודאי לא הכוונה. בכל ספרי הפילוסופיה דנים בשני הכיוונים האלה, הרבה דנים בזה – יש אור שמח ארוך על זה – ורק לומר כפי שאומר כעת הזו חידוש, יפה שחושב ככה. הוא אומר שלא קשה שהבחירה ודאית ואז קשה על הידיעה.], דזה לא קשיא מידי, דכמו שהקב"ה יודע כל העתידות, כן הוא יודע איך תהיה הבחירה [זה פשוט – ה' יודע את הבחירה, כמו שיודע כל דבר. מה הבעיה? רק הפוך:], אלא דהקושיא היא להיפוך, דכיון דכבר יש ידיעה מוקדמת [הוא מניח שאם אני מתחיל מהבחירה הדגש לא שה' יודע מראש, אלא סתם שהוא יודע. אבל בכיוון השני הדגש שה' יודע הכל ממעשה בראשית.], א"א שתהא אח"כ הבחירה היפוך הידיעה [הידיעה ודאית, וכעת איני חפשי לשעות משהו נגדה.], זו היא קושיתם. ולפי הנ"ל, לכאורה גם זה ל"ק [היות שלא קושיא, עוד לפני שקוראים יש ראיה שלא נכון מה שהוא אמר, לכאורה. אמנו שמה שהוא אמר הוא מחלוקת, ולכאורה זה שהסברא שלו פותרת וכאילו מבטלת את כל הרמב"ם וכל החוקרים מאז ומתמיד לגבי ידיעה ובחירה כבר אומר דרשני, שזו בעיה.], דאפילו אם נאמר כן דאחר הידיעה א"א שתהיה בחירתו היפוך הידיעה [ניחא. ה' יודע הכל ואיני יכול לבחור אחרת, אני חייב לבחור כמו שה' יודע מראש – אבל אני בוחר, כלומר גם רוצה. ידיעת ה' אונסת אותי, אבל אני גם רוצה. (ה' אונס אותי גם לרצות.) אין הכי נמי.], מ"מ הרי הוא עושה גם ברצון עצמו, דגם אילו לא היתה הידיעה מכריחתו, היה עושה ג"כ כמו שעושה עכשיו, והוי כמו אונס ורצון יחד, ושפיר הוי בר עונש כה"ג כנ"ל [זה כל הווארט שלי, שאונס ורצון יחד חייב.], וא"כ למה טרחו הראשונים כ"כ בישוב קושיא זאת ['שברו את הראש' סתם.], וצ"ע.

והג"ר לוי זצ"ל מילייקווסקי [עוד חבר. קודם היה חבר שסתר אותו וכעת חבר שמחזק אותו.] אמר, שכן מפורש בגמ' פ"ק דסוטה (ט' ע"ב), שמשון בעיניו מרד, שנאמר כי היא ישרה בעיני, לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, איני והכתיב ואביו ואמו לא ידעו כי מה' הוא [למה אתה אומר שהוא מרד? הרי זה מה'.], כי אזיל מיהא בתר ישרותיה אזיל [אבל הוא רצה – הוא הלך אחרי עיניו, לכן מגיע לו עונש שנקרו את עיניו. מה שאמרתי עכשיו הוא ממש גמרא מפורשת. כאן זה אפילו יותר חזק ממה שהוא אומר, כי הרבי ועוד רבים מחלקים בין ידיעה סתם לגזירה, סיוע בידים. כאן לא רק ידיעה, אלא ה' סובב זאת ועשה זאת, "כי מהוי' היא", ואף על פי שמה' הוא נענש על זה כי הלך אחרי עיניו, היה מגיע לו עונש שנקרו לו את העינים.].

מה אנחנו, החכמים כאן שיושבים כאן, אומרים על כל העסק הזה, על מה שהוא אומר? צודק שמבטל את כל החוקרים? אפשר לסגור את כתה ג' של אדמו"ר הזקן, לא צריך ספרי מחקר, רק ללמוד נגלה בעיון.

לדעתי יש שני דברים שהוא פספס בכל הסיפור הזה, אבל כדי להבין טוב צריך ללמוד הכל ולא עשינו זאת. דבר אחד, שלא דן ב"תחלתו באונס וסופו ברצון", שפטור לכל הדעות. דבר שני, שלא הכניס פה שכאשר אדם רוצה את העבירה הוא בפנימיות לא רוצה, כדברי הרמב"ם. יש כמה ממדים של רצון, רצון הוא לא חד-משמעי. אם יש רצון ומעשה יחד, אני מייחס את המעשה לאותו רצון. אבל כשאיני יכול לייחס את המעשה לרצון, כי הוא אנוס, אבל אני אומר שהוא רוצה לעשות זאת, זו בעיה – כי גם לא רוצה לעשות. החולק מסתמא לא יאמר ווארט זה, אבל יכול לומר. אצלו פשוט שיאמרו שהוא רוצה, אבל לפי הרמב"ם הוא רוצה תמיד לקיים את כל התורה. הרמב"ם אומר כלל שבפנימיות הלב כל יהודי רוצה להיות כשר. איך אני יודע שהחסידות מסכימה עם הרמב"ם? חוץ מזה שהרבי מביא כל הזמן, אבל בלשון אחר – יהודי לא רוצה ולא יכול להיות נפרד מאלקות. זה קיים אצלו. אני חושב שכאשר אונסים אותו לעשות עבירה חמורה – גם כתוב בתניא שאם אונסים אותו לגבי עבודה זרה הוא פתאום מתעורר. על כל דבר יכול להכנס בו רוח שטות, שהוא לא אויס-איד, שהוא נשאר יהודי, אבל בדברים חמורים נכנס בו רגש שהוא אויס-איד, נפרד מאלקות, וזה הוא לא יכול. גם פה, כמה שהוא רוצה בגלל הכלל שחז"ל אומרים, שרבא אומר, הוא גם לא רוצה. לדעתי לגבי כל הכלל הזה – בלי ללמוד לא יהיה מובן כל כך, אך בכל זאת אומר – שמה שאומרים שהזכר תמיד רוצה, והוא אומר שזה כחוק הטבע, שבלי רצון הוא לא יכול לעבור עבירה של עריות, חייב לרצון. יש בזה גם כמה בעיות. בעיה אחת, שיכול לרצות, לחשוב על אשתו טהורה, כל שכן וקל וחומר לגבי הווארט של הבעש"ט "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא ממש". מי אומר שהמצב הגופני שלו מעיד שרוצה לעבור עבירה זו?! זה דבר אחד. אבל יותר מזה, העיקר שלדעתי מתרץ את כל הקושיות שהוא מקשה כאן, שיש בכל הדעת של האדם – לא רק דעת שרוצה לעבור את העבירה, אלא שהדעת שלו אומרת שהוא לא חייב להגיע למצב של לעבור את העבירה. אם כן הגיע למצב זה נקרא שהוא לא השתמש בדעת שלו. אפשר את כל הכלל של רבא, שאין אונס בעריות כי יש דעת, לכאורה הדעת יכולה לגרום לכך שאתה לא מסוגל – המח יכול לשלוט על הלב עד כדי כך שאתה לא מסוגל, ולא שהדעת גורמת שאתה כן מגיע למצב של נכונות לעבירה. היות שלא השתמשת בכך בדעת שלך אתה חייב. צריך להסביר זאת יותר טוב.

נקרא את שמות בעלי המחלוקת בכל מה שנוגע לנושא הערב: יש ספר שנקרא "חמדת שלמה". מי זה? [סבא שלי.] אשריך, יפי, מכל החכמים כאן אני אוהב אותו בסוגיא הזו. הוא הרב של ורשה. לפני ה"חמדת שלמה" לא היה רב רשמי בורשה. מציינים עליו שגם לחם מלחמות הקדש ויחד עם זה היה נח על כל הבריות, היה ביחסים טובים גם עם המתנגדים שלו, משהו מיוחד. ה"חמדת שלמה" הוא בעל הדעה שאמרנו קודם שמי שאנוס נחשב "כאילו נעשה מאליו". אם אתה אנוס המעשה נחשב כאילו שהמעשה נעשה מאליו. לדעתי – הוא לא היה חסיד, אבל בגלגול הזה הצאצאים שלו ודאי חסידים – זו סברא שחוזרת לשאלה מי אתה בכלל. אם אפשר לומר שאם אתה אנוס לא עשיתי זה גדר מי אתה. יש מצלמות כאן, מצלמים אותך עושה משהו, ובא ה"חמדת שלמה" ואומר שלפעמים מצלמים אותך ולא אתה עשית את זה. כלומר, צילום הוא לא ראיה בכלל שאתה עשית – אפילו שצלמו אותך עושה – כי אם אתה אנוס המעשה לא מתייחס אליך, הוא נעשה מאליו. פלא שאחד יכול לומר סברא כזו, פלא שהוא עדיין לא חסיד... הוא אומר שאתה לא הגוף. הוא יותר מזהה אותך עם הנפש שלך, שהנפש היא הרצון שלך. כלומר, אם אתה לא רוצה לעשות, אנוס לעשות דבר נגד רצונך, לא אתה עשית – סימן שאתה זה הרצון ולא הידים. [חייב להיות שאני לא רוצה, או גם אני אדיש?] תיכף נגיע לזה לגבי מצוות עשה.

רבי עקיבא אייגר הוא המדרגה השניה – אומר שאתה עשית, אבל לא עברת עבירה. צלמו אותך, אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר להכחיש שאתה עשית – אבל לא עברת עבירה, אין בזה שום איסור.

הקובץ שיעורים (הספר היותר מפורסם של ר' אלחנן) אומר את הקצה השני, הכי מתנגד כאן, שגם עשה את המעשה וגם עבר את העבירה, אבל פטור מעונש כי לא פשע – לא עשה בבחירה. נשים לב שהוא הכי רציונאלי, הוא עשה ועבר, כי זה איסור, אבל הוא לא פשע לכן לא מגיע לו עונש.

פלא שה"חמדת שלמה", הסבא שלך, הכי לא רציונאלי כאן. הוא בדורו של רבי עקיבא אייגר. יש ביניהם הרבה מכתבים. ה"חמדת שלמה" גדל בפוזנא ובאיזה שלב רצו לעשות אותו הרב של פוזנא. הוא אמר שיש מנהג או קבלה בעיירות – מאד מענין, סרב לקבל את הרבנות שם כי – אין ממנים רב בן המקום. לכן צריך לנסוע לתל אביב, כי אפשר להיות רב במקום שאתה גר. כך פסק הדין של סבא שלך. לכן הוא אמר שהוא לא יכול להיות כאן רב והלך להיות רב במקום אחר. מי נעשה רב במקומו בפוזנא? רבי עקיבא אייגר. רבי עקיבא אייגר קבל את המשרה שהציעו לו. אחר כך רעק"א כתב לו מכתב של ירידת הדורות, כמה גרוע כאן. הוא השיב לו שראיתי זאת מראש.

יש עוד שאלה: נגיע למה ששאלת לגבי מצוות עשה. אחד שאנסו אותו לא לבנות סוכה, לא לאכול מצה בפסח וכו'. עד כאן דברנו על איסורים. ה"חלקת יואב", תלמיד מובהק של ה"אבני נזר" – כמעט היה בן גילו, אבל הכניע עצמו תחתיו – מאד חריף והוא חסיד לגמרי. הוא כותב לאבני נזר שהוא לא בטוח שמה שהוא אומר תורה יש לו בכלל דין של תורה, לכן רק סומך עליו אם ירשה לו ללמד או לכתוב. רק אם הרבי ירשה, כי לא סומך בכלל שמה שהוא אומר הוא תורה, אולי שטויות. בכל הסוגיא של אונס ורצון הוא נוטה לגמרי לכיוון של הקובץ שיעורים, שאמרנו שהוא יותר הכיוון המתנגדי. מה הדין באלם, שלא יכול לדבר וממילא לא קרא קריאת שמע הבקר, וגם לא אתמול בבקר וגם לא אתמול בלילה. הוא עבר עבירה או לא? עונש ודאי הוא לא יקבל, כי הוא אנוס. הוא אומר כמו ה"קובץ שיעורים", שעבר על העבירה אך לא יענש כי הוא אנוס. [כאן יותר פשוט, כי "כמאן דעביד לא אמרינן".]

[היו חסידים שכן באו לבקש תיקון כשעשו עבירה באונס.] נקפוץ: מי שעשה באונס עבירה שחייבים עליה קרבן, מביאים או לא? הרמב"ם כותב שאנוס פטור מקרבן. פלא, שהפני יהושע – אחרון – אומר שזו מחלוקת בחז"ל והרמב"ם טוב רק למונבז, וחכמים שחולקים עליו סוברים אחרת. למעשה הוא חולק עליו ואומר ש"כפרה לחוד ועונש לחוד", שכפרה לא נקראת עונש. נוגע למה שאתה אומר. בחלוקה שאמרנו בהתחלה, שעשה את העבירה אבל פטור מעונש – הוא עשה את העבירה, אבל צריך כפרה. כך אומר הפני יהושע, שקרבן הוא רק כפרה ולא עונש, הוא זכות. אם אתה אומר שעשיתי את העבירה צריך להביא כפרה, צריך לחזור בתשובה.

ר' יוסף ענגיל, אחד האהובים שלנו, מחלק – עושה חילוק עצמי – בין שני סוגי עבירה, בין אדם למקום ובין אדם לחבור. הוא אומר שבעבירה שבין אדם למקום הוא לגמרי פטור, לא עבר שום עבירה, "לא עבר כלל". ה' הוא לארג', אם היית אנוס ועשית משהו – לא משנה עשה או לא תעשה, הוא חולק על ה"חלקת יואב" – ואומר שאלם שאנוס, לא קרא קריאת שמע, במצוה בין אדם למקום ה' מוותר למגרי, לא עשית שום עבירה כי זה הקב"ה. תיכף נסביר אולי עוד טפה. אבל אם זה בין אדם לחברו, כלומר שאנסו אותך לא לשלם שכר שכיר ביומו – עברת באונס על מצות עשה בין אדם לחברו – אתה פטור מעונש, כי אתה אנוס, אבל עברת את העבירה. למה? כי החבר הצטער, ככה הוא כותב, גרמת לצער. יש פה קצת חוש חסידי. מישהו הצטער בגללך. לפי זה, הוא תופס שאם אתה אנוס הוא לא מצטער. [הוא עשה אותך אנוס.] כן, הוא גם לוקח אחריות. אבל החבר לא ככה. [אפשר לומר שאצל הקב"ה העיקר המחשבה ובעולם הזה העיקר המעשה.] כן, כמו החמדת שלמה, שהאדם הוא בעיקר הרצון – "האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב". זה חילוק יפה של רבי יוסף ענגיל.

אחר כך יש עוד חילוק של הקהלת יעקב, הסטייפלער, שעושה חילוק יפה ומתקבל על דעתי: הוא אומר שיש חילוק בין מצוות שאין להן שיעור למצוות שיש להן שיעור. גם סברא נחמדה ביותר. לדוגמה, תלמוד תורה, מצוה שאין לה שיעור, "והגית בו יומם ולילה". אם מישהו בא ואונס אותך, איזה בחור ישיבה שרוצה ללמוד תורה יומם ולילה, ומישהו בא ואונס אותו – נכנס כאן ועוצר אותו, הוא אנוס – מה דינו? הוא אומר שמכיון שלמצות תלמוד תורה אין שיעור הקב"ה לא מצפה ממך לעשות יותר ממה שאתה מסוגל לעשות. לא עברת שום עבירה, אין שום עבירה. מתנגד אומר ככה. אבל אם זו מצוה שיש לה שיעור, כמו שצריך בליל הסדר לאכול מצה עד חצות, ומישהו בא ואונס אותך – היות שזו מצוה מוגדרת עם שיעור לא מוותרים לך על עצם העבירה. לא משנה שאנסו אותך, עונש אין כאן אבל עבירה יש. כל מצוה שאין לה שיעור – לא עשית עבירה אם אנסו אותך. כל מצוה שיש לה שיעור – אין עונש, אבל יש עבירה. למה אני אוהב סברא זו? כי מצוה שאין לה שיעור היא חסד ומצוה שיש לה שיעור הגדר שלה הוא דין. על דינים לא מוותרים, לא עשית – יש לך עבירה. מכאן נלמד פירוש יפה מאד למה התורה היא תורת חסד. לכאורה הייתי יכול לחשוב הפוך, שמצוה כמו תלמוד תורה, "והגית בו", אולי הכי קשה. אומרים שלא, בפנימיות אין לה שיעור כי שייכת למדת החסד, "תורת חסד", כי חסד הוא באמת אין סוף, בלי שיעור. לכן אם אתה אנוס – בסדר גמור. אני רוצה שכל הזמן תלמד תורה. גדר המצוה שאין לה שיעור היא "תעשה כמה שאתה יכול". [הרבי מביא זאת הרבה פעמים על "והגית".] למדנו גם בדער פרומער וארא. הרבי מביא על מצוה שאין לה שיעור, כי חסידות היא לתפוס את מדת החסד. הוא מביא את הצד ההפוך.

מה שהכי חשוב בכל הדיון שראינו ב"קובץ הערות" שכנראה לא מודע שכל החידוש שלו לא הוא חידוש אלא מוטל במחלוקת של הדורות הקודמים – מחלוקת בין החתם סופר לחלקת יואב. החתם סופר הוא כמה דורות לפני החלקת יואב. החתם סופר, דווקא הוא כאן החסיד, כמו שאמרנו קודם – שברגע שהוא אנוס במעשה, גם כשהוא רוצה זה לא בדיוק רצון. יש כמה דרכים איך לצאת מהסברא הזו, אבל תכל'ס הוא אומר שאנוס ורוצה פטור – הוא אנוס, ואיני אומר שמכיון שהוא רוצה הוא חייב. וממילא, לפי החתם סופר אפשר שוב לפתוח את המורה נבוכים, כי אומר שאנוס ורוצה פטור. אבל החלקת יואב חולק עליו ואומר שאנוס ורוצה חייב. יש פה שו"ת חת"ס? אחר כך תסתכלו בשו"ת או"ח רמב ד"ה באותו מקום וד"ה ולענין עונש. חלקת יואב בח"א קונטרסים דיני אונס ב.

נסיים הכל בחזרה לידיעה ולבחירה: אולי אמרו קודם. הוא אומר שה' יודע מה שאני הולך לעשות, אבל אני רוצה לעשות זאת אני חייב – לא משנה שה' יודע. לכן אין פה שום בעיה פילוסופית. אמרנו שהוא לא מכניס את הדבר שנקרא "תחלתו אונס וסופו רצון". לכאורה אם ה' יודע מראש מה שאני הולך לעשות זה, כמו שאמרו, כבר מתחיל להיות אונס עוד לפני שאני רוצה. או, כמו שאמרו, שגם הרצון שלי נכנס לתוך האונס. ראש מאד 'מתנגד', שיש כאן מאד 'יש', שאצלו פשוט שהישות שלי, הרצון שלי, נפרד – צווי דינים. הידיעה של ה', האונס של ה', היא דין אחד, ומה שאני רוצה הוא רצון שלי. לכאורה זה נכנס, לדעתי, גם כמו שהוא מסביר – בדין של "תחלתו אונס". מלכתחילה אני אנוס בסיפור, והרצון שלי הוא "סופו רצון". מה הוא יכול להתווכח איתי? יכול לומר, כמו שהתוי"ט וכולם אומרים שה' הוא למעלה מהזמן, אי אפשר להכניס מושגים של תחלה וסוף. הכל קורה בהוה. זה קורב בהוה ומתלבש בתוך זמן, לכן אני עדיין מתווכח איתו על זה. [לא מתאים למה שמוסבר בחסידות שהידיעה היא מקיף.] מסביר, אבל בסופו של דבר גם המקיף הוא "סובב כל עלמין", סובב את הרצון שלי, "תחלתו אונס".

מה כל זה נוגע לעמונה? ברגע שמקבלים כל דבר שקורה בשמחה, וכל שכן לעתיד לבוא שעל כל דבר מברכים "הטוב והמטיב", האונס הופך להיות רצון. גם כל מה שקורה כאילו באונס, נגד הרצון שלך, באיזה שלב אמור להפוך להיות רצון – אם אתה מאמין בהשגחה פרטית. "נעוץ סופן בתחלתן", זה חוזר לנקודה הראשונה שאמרנו הערב, "ויסע משה". ברגע שהאונס הופך להיות רצון כבר יש כח ללכת הלאה, להתקדם הלאה, לקראת היעד האמתי. מה שבעצם אמרנו עכשיו הוא ריפוי אונס – השלמה עם אונס, ריפוי אונס – אבל בעיקר זה מה שנותן את הכח בנפש לנסוע הלאה. [הרב קוק אמרנו "עזבנו את הפוליטיקה העולמית מאונס שיש בו רצון פנימי".] הרבי מהר"ש אמר שהגופות שלנו בגלות אבל הנפשות שלנו לא. אפשר לומר זאת לחיוב, שהגוף אנוס אבל הרצון לא, כמו החמדת שלמה – שהמעשה מצד האונס לא שלך בכלל, לא אתה עשית, והעיקר הוא הרצון, הוא האתה האמתי והוא חפשי. את הבעיה שלו, לדעתי, יש כמה דרכים להסביר אחרת. איך להצדיק את החתם סופר, החסיד, בגלל מה שאמרנו בשם הרמב"ם – שכל זמן שאתה אנוס במעשה, מה שלא תרצה אני אומר שיש לך עוד רצון. אם עשית ברצון העו"ד, הסנגור, סגרו לו את הפה. אבל כל זמן שאנסו אותך, לומר שבגלל הרצון לעבור עבירה אתה חייב?! אני אומר שאתה יהודי, לא רוצה לעשות, שקול – דין של "תרי ותרי", עוד סוגיא עצומה.

[מה ההבדל בגימטריא בן אבקילס לאבקוליס?] נשאיר להשלמות. ברכת המזון, ואחר כך עוד כמה ניגונים.

נאמר עוד ווארט: הביאו סיוע דווקא משמשון הגבור, שהוא משיח דתהו. לכן אפשר לומר שאצלו, שהוא אורות דתהו, מה שהלך אחר עיניו יותר חזק מידיעת ה'. אצל סתם אדם – אם ה' עושה הוא עשה, לא הוא. אבל שמשון נקרא על שם קונו, הוא קצת שוה עם ה', מצד אורות דתהו, ולכן אם הוא הלך אחרי עיניו זה יותר הוא. ממילא הסיפור הזה נוגע רק לשמשון.

ב. השלמת לימוד ה"קובץ הערות"

א) כתב הרמב"ם פ"א מאיסורי ביאה [ה"ט] האנוס פטור מכלום וכו' בד"א כשנאנס הנבעל, אבל הבועל אין לו אונס, שאין קישוי אלא לדעת עכ"ל. וז"ל המ"מ שם, וי"מ שאם אמרו לו עכו"ם לבוא על הערוה ואם לאו שיהרגו אותו, ובא עליה, מומת על ידה, לפי שאין קישוי אלא לדעת, וזה דעת רבינו עכ"ל. וכן הוא בחידושי הרמב"ן ר"פ הבא על יבמתו אשר דברי המ"מ לקוחים משם, עיי"ש. והנה השיטה הזאת תמוה לכאורה, דמה בכך שאין קישוי אלא לדעת, מ"מ כיון שאמרו לו שאם לא יתקשה יהרג, והוא מוכרח להתקשות מפני פחד מיתה, הרי הוא אנוס גמור, וראוי להיות פטור ממיתה.

[מהשמטות]: ז"ל רבינו יונה בחי' לסנהדרין דף [ע"ד ע"ב] [אחר שהביא דברי הרמב"ם שהבועל אין לו אונס], "ודברים אלו אין נראין בעיני האחרונים, דכי אמרינן התם דאין אונס בעריות, כגון שתקפוהו לבא על אשת חבירו והדביקוהו בה, ואין שם פחד מיתה, דבכה"ג ודאי לאו אונס הוא, שלא ה"ל להתקשות, אבל ודאי אם אמר לו הגוי לבא על אשת חבירו ואם לאו יהרגנו, בכה"ג ודאי יש לו אונס" עכ"ל: [ע"כ מהשמטות]:

ב) ובתוס' יומא (דף פ"ב ע"ב) ז"ל, והקשה בשאלתות מהא דאמר רבא בריש פ' הבא על יבמתו אין אונס בערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת, וא"כ אונס בדידיה מי איכא, דקאמר אף גילוי עריות יהרג ואל יעבור, והא לאו אונס הוא, אלא רצון, כיון שאין קישוי אלא לדעת. ותירץ, משכחת לה להתרפאות, כי ההיא דס"פ בן סורר ומורה [סנהדרין ע"ה ע"א] באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת והעלה לבו טינא אחריה וכו' עד ימות ואל תיבעל לו עכ"ל. וגם זה צ"ע, מאי קשיא ליה להשאלתות, דהא אי לאו עריות חמורין מכל איסורי תורה, הוה אמרינן גם בעריות יעבור ואל יהרג, והיה מותר גם להתקשות כדי להנצל ממיתה. וגם תירוצו צריך להבין, דמאיזה טעם יש לחלק בין שאנסוהו עכו"ם לבין אונס חולי:

ג) והנה יש לחקור בהא דאנוס פטור מכלום, אם היה אנוס מפחד מיתה וגם רצון גמור, שאילו לא אנסוהו היה עושה ברצונו [מכאן מתחיל הקושי כאן בלמדנות, שמדי קטבי – שאם רוצה ודאי היה עושה. מי ערב שבאמת היה עושה בפועל? יש לו יצר הרע, הוא רוצה, אבל יתכן שבפועל לא היה עושה.], מי נימא כיון דאי לאו רצונו היה מותר לו לעבור שלא ליהרג, א"כ המעשה מותרת, ומה שברצונו לעבור על האיסור במזיד, א"א לחייבו מיתה ע"ז, דכיון דהמעשה בלא הרצון מותרת, אין לצרף המעשה להרצון [צריך לדון אם שייך למה שהרבי אומר כל הזמן "המעשה הוא העיקר". למאי נפק"מ? אם דנים לפי המעשה אז היה מותר משום פקו"נ. אם דנים לפי הפנימיות הרי יש עוד רצון, להיות יהודי, ולא רק הרצון לעשות עבירה. עד כדי כך שהייתי אומר שהאונס בעצמו מוציא את הרצון היותר הפנימי – שצריך לעשות בעל כרחו, ולמה בעל כרחו בכלל? כמו הסיפור של אדמו"ר הזקן לפני שנפטר שאמר לגוי שיבוא יהודים וירצו לאכול טרף ויאיים עליהם במיתה וכו'. ה' עשה את האונס בהשגחה פרטית כדי להוציא את נקודת היהדות שלו. כמו שגם קל שבקלים מוסר נפשו בשעת שמד – כשאדם תחת אונס מתגלה מי הוא באמת. לפי זה האונס אפילו מבטל את הרצון לעבירה. אפילו ברשע ממש, שממש רוצה, אם הוא אנוס לעשות מוציא את הגעשמאק.], והוי כמו נתכוין לאכול בשר חזיר [ו]עלה בידו בשר טלה, דפטור ממלקות [הזכרנו מהפני יהושע שמחלוקת תנאים אם האנוס פטור רק מעונש או גם מקרבן. לפי החמדת שלמה ורעק"א – שהמעשה לא מתייחס אליו או שעשה אבל לא איסור – פשיטא שלא צריך כפרה. הפני יהושע, ש"עונש לחוד וכפרה לחוד", הוא כדעת הקובץ שיעורים שעשה איסור רק פטור, ואז כן שייכת כפרה.]. או דילמא דלא דמי להתם, דהכא באמת איכא מעשה איסור, והא דפטור בשהוא אנוס, היינו משום דאין לחייבו על המעשה גרידא בלא רצון, אבל אם רצונו לעבור על האיסור במזיד, שגם אם לא אנסוהו היה עושה ברצון עצמו, ואיכא מעשה איסור וגם רצון, שפיר יש לחייבו מיתה, שהאונס אינו פטור, אלא שצריך רצונו כדי שיתחייב, אבל במקום שיש רצון אין האונס פוטרו [וזו תהיה המסקנה שלו.].

ד) ונראה לדעת השאלתות והרמב"ם, שזוהי כונת רבא דאין אונס לערוה לפי שאין קישוי אלא לדעת, והיינו דקים להו לרז"ל שא"א בשום אופן להתקשות אם לא שיהיה לו רצון לבעול במזיד להנאתו, דאם אין ברצונו לבעול להנאתו אלא כדי להנצל ממיתה לא היה יכול להתקשות, דכן הוא חוק הטבע [צע"ג אם זהו חוק הטבע. לכך רמזנו בשיעור שיש מציאות שהוא מקושה או שמהרהר באשתו מותרת וכו'.], וכיון דחזינן שהוא מקושה, ע"כ מוכח שיש לו רצון גמור לביאה, וגם אם לא אנסוהו היה בועל במזיד להנאתו, ומשו"ה חייב מיתה, דאין האונס פוטרו היכא שיש לו רצון גמור לעשות המעשה [כהצעה להסביר את מאמר רבא ובכלל את הענין: אפשר לפרש את הכלל של "אין קישוי אלא לדעת" הפוך, שאם הוא היה שולט לא היה מתקשה. להיפך, כמעט חוק הטבע שאם שמים על ערוה מתקשה גם בלי שום רצון לבעול, במיוחד בחור צעיר חם-מזג. חז"ל רוצים ממך מוח שליט על הלב, שלא פשוט בכלל. ].

ה) וכזה י"ל בפירוש קושית השאלתות, דס"ל לדבר פשוט, דהא דמותר לעבור בכל התורה במקום פיקו"נ הוא דוקא לעבור באונס בלא רצון, דעשית המעשה גרידא התירה תורה מפני פיקו"נ [צ"ע אם "הותרה" לגמרי או רק "דחויה". בסוף הוא משתמש במלה דחוי. ברור שהוא לא סובר כמו ה"חמדת שלמה", שהמעשה נעשה מעצמו. במקום אחר משמע שהוא עצמו סובר שלא רק המעשה על שמו, אלא גם עבר איסור. אך כאן אומר "התירה", וכותב שבאמת גם אין איסור:], וממילא לא נעשה איסור כלל כיון שמותר לו לעשות, אבל אם עושה ברצון גמור, שגם אילו לא אנסוהו היה עובר במזיד, בכה"ג אסור לו לעשות המעשה, גם אם ינצל עי"ז ממיתה, דמ"מ ישאר האיסור עליו, שעבר במזיד, דדוקא היכא שע"י הדחיה לא יהא נעשה איסור, שרי לעבור משום פיקו"נ, אבל במקום שישאר האיסור גם לאחר הדחיה, אסור לעבור אפילו אם ינצל עי"ז ממיתה, דלא התירה תורה לעשות דבר איסור מפני פיקו"נ, אלא דבמקום פיקו"נ ליכא איסור כלל, אבל אם יהא נמצא שעשה איסור גם לאחר הדחיה, באמת אסור לעבור. והכא שמתקשה ברצון עצמו לבעול להנאתו, וע"ז ליכא אונס, דלא שייך לאנוס אדם שיהא לו רצון גמור גם בלא האונס, דזה א"א, דאין שייך לאנוס אלא לעשות המעשה, אבל לא משכחת לה כלל לאונסו שיהא לו רצון לעשות [הטלנו בכך ספק, שהרי הכח של דעת ציבור הוא להשפיע על הרצון של הפרט. קודם הזכיר חוק הטבע של קישוי, "אין קישוי אלא לדעת", וכאן אומר יותר בכללות, שאי אפשר לכפות רצון. גם בזה יש ספק, ברור שהסביבה והמצב משפיעים על הרצון, הקליפה ממש רצון מנסה ליצור בדעת קהל רצון, זו התקשורת, הויקיפדיה...], וא"כ ישאר האיסור עליו, שהיה ברצונו לעבור במזיד [ענין שלא קשור כאן לנגלה: "אין קישוי אלא לדעת" הוא לשון להקשות קושיא – כל קושיא אמורה להיות על מנת לדעת, לא קושית סרק. כשאני באמת רוצה לדעת משהו חדש אני מקשה קושיא.], דאפילו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה צריך כפרה מדאורייתא, כמבואר בקידושין (דף פ"א ע"ב), דיליף לה מקרא עיי"ש, וכ"ש הכא [לכאורה בכך מספיק לומר רק שצריך כפרה, אבל לא שצריך עונש, כהבדלה – לדעת החולק על הרמב"ם – שיש הבדל בין עונש לכפרה.], ובכה"ג היכא שיהא איסור גם לאחר הדחיה, לא שרי לעבור גם בלאו חומרא דעריות.

ו) ותירץ בשאלתות דמשכחת לה להתרפאות. וצריך להבין ההבדל בין אונס חולי לבין אנסוהו עכו"ם, ונראה פירושו, דהעכו"ם לא יוכלו לאונסו אלא לעשות המעשה, אבל א"א להם בשום אופן לאונסו שיהא לו רצון, ועל רצון עצמו שיש לו ליכא אונס כלל [זה הרצון שלו.], אבל במקום אונס חולי, חל האונס גם על הרצון גופיה, דבזה שיבעול למלאות תאותו, זוהי רפואתו להנצל ממיתה, ואי לאו חומרא דעריות היה מותר לו לבעול בכה"ג מפני פיקו"נ, ומשו"ה איצטריך לאשמועינן דאפילו בכה"ג יהרג ואל יעבור מפני חומרא דעריות [אולי לפי ההסבר שאמרנו, ש"אין קישוי אלא לדעת" הכוונה שיכול לא להתקשות, יהיה ישוב ממש טוב – יתכן שבחולי הוא לא יכול, לא מצפים ממנו ליכולת להשתלט. אם הוא חולה כעת בטבע הוא מקושה לאשה הזאת, ולכן זהו אונס. כשגוים אונסים אותו אולי אפילו הפוך, זה מגלה בו התנגדות פנימית, כמו שאמרנו.].

[את שני הפרקים הבאים קראנו בשיעור:] ז) ועיין בפ' הניזקין [גיטין נ"ו ע"א] בסוגיא דקמצא ובר קמצא, שדי ביה מומא, סבור רבנן לאקרוביה, אמר להו ר' זכריה בן אבקולס יאמרו בעלי מומין קריבין לגבי מזבח ע"כ. והנה מאי דאיצטריך לומר הך טעמא דיאמרו, דאינו אלא משום גזירה דרבנן, ותיפוק ליה משום גוף האיסור, דהוא לאו דאורייתא, צ"ל דשלום מלכות דינו כפיקוח נפש, ומדאורייתא היה מותר להקריבו. והשתא קשה, מה דעתו של ר' זכריה, דכיון דמשום הלאו דאורייתא ניחא ליה דנדחה מפני פיקו"נ, א"כ גם הגזירה דרבנן דיאמרו, תהא נדחית, ומאי אולמא דגזירה של דבריהן יותר מגוף האיסור דאורייתא. ולפי הנ"ל י"ל, דהלאו דאורייתא, כיון שהוא נדחה מפני פיקו"נ, לא נעשה בזה איסור כלל, אבל מה שילמדו מזה דמותר להקריב בעלי מומין למזבח וא"כ יקריבו גם בשעה שלא יהא פיקו"נ, וא"כ נמצא שיעברו על האיסור במקום שלא יהיה ההיתר של פיקו"נ:

ח) והג"ר בנציון ז"ל פלמן הגאב"ד דזגר, שדי ביה נרגא בתירוץ הזה, דמ"מ גם האיסור הזה, מה שמכשילין לדורות, והוא לאו דלפני עור, ג"כ צריך להיות נדחה מפני פיקו"נ. ובאמת כן נראה כדבריו, דאם יאנסוהו להושיט כוס יין לנזיר, והנזיר רוצה לשתותו במזיד שלא במקום אונס כלל, ג"כ ראוי להיות מותר לעבור ולא ליהרג, דנהי דישאר האיסור על הנזיר, דלגבי דידיה ליכא פיקו"נ, מ"מ המושיט לו לא עבר אלא אלאו דלפ"ע, והוה נדחה מפני פיקו"נ, וצ"ע:

[הגהה - עיין בשיטה מקובצת פ' מרובה [ב"ק דף פ' ע"א] גבי מעשה בחסיד אחד, מ"ש שם בשם המאירי, והוא חידוש נפלא עיי"ש: [עד כאן קראנו.]

ט) ויש לפרש עוד דברי השאלתות באופן אחר, והוא לפי המבואר לעיל בסימן [מ"ח אות י"ד [בספר לפי דפי המסכת הוא בהמשך ולא לעיל.]] דהא דפיקו"נ דוחה לכל התורה, אפשר דאינו בתורת דחיה כמו עדל"ת, אלא דהוי כמו אנוס דגלי קרא דאינו חייב למסור נפשו [ונראה שזו דעתו שלו, שיש איסור במעשה באונס. קודם אמר שהדחיה היא "הותרה", שאין איסור, וכעת אומר שלא – שגדר אונס הוא לא שהמעשה הותר, אלא שפטור על האיסור. גם ב"עשה דוחה לא תעשה" יש חקירה אם "הותרה" או "דחויה", כך שגם קודם לא ברור אם ה"הותרה" שאמר הוא לגמרי או רק דיחוי. כאן יש איסור, רק שהוא פטור עליו, כי אין לו עצה אחרת והתורה לא חייבה אותו למסור את הנפש.], וכיון שאין לו עצה אחרת איך להנצל, ממילא הוי אנוס ורחמנא פטריה, והוי כמו שתחבו לו דבר איסור בעל כרחו בבית הבליעה, דודאי לא הותר האיסור כלל, אלא דהוא פטור משום אנוס, וה"נ ביעבור ואל יהרג, אף שיוכל להנצל מן האיסור ע"י מסירת נפשו, אבל כיון שאינו מחויב בזה הוא כאנוס גמור. וכבר נתבאר למעלה לדעת הרמב"ם, היכא דאנסוהו לעבור והוא עושה ברצון עצמו, שגם אילו לא אנסוהו היה עושה כן, אין לפוטרו משום אנוס [כך הוא מסביר בדעת הרמב"ם.], דהאונס אינו מתיר את האיסור כלל, אלא דפטור משום חסרון רצון, אבל היכא שעושה ברצונו, אף שהוא גם אנוס, מ"מ יש לצרף המעשה להרצון [שהרי יש מעשה.] וחייב מיתה כמזיד גמור, וכיון דפיקו"נ אינו דוחה את האיסורין אלא שעושהו לאנוס, ממילא היכא דאיכא רצון ליכא פטורא דאנוס, וזהו טעמן של הסוברין דרשאי להחמיר על עצמו ולמסור נפשו, משום דהאיסור לא הותר [דעת התוספות שאף על פי ש"אונס רחמנא פטריה" מותר לו למסור את הנפש, אם הוא רוצה. הרמב"ם לא סובר ככה ואומר שהוא חייב בנפשו.].

י) וכ"ז [דעת התוספות.] הוא באנסוהו עכו"ם לעבור, דכל פטורו הוא רק משום אנוס, אבל בחולה המתרפא באיסורין, דכו"ע מודו דאסור לו להחמיר על עצמו [לא בטוח שנכון, כי אדמו"ר הזקן ועוד צדיקים התייחסו כך לטריפה. תוס' אומרים ש"לא יאונה לצדיק" דווקא באוכל, שמהשמים לא מחמירים. רבי הלל חלה כי לא אכל בתשעה באב, ואמר שחבל שלא היה שם רב שהכריח אותו לאכול. יש עוד סיפורים כאלה, אך אומר כאן כדבר פשוט שאסור לו להחמיר על עצמו.], דהתם אין הטעם משום אנוס, דלא הוי אנוס כלל, כמ"ש הרמב"ם [יסוה"ת פ"ה ה"ו] דחולה שנתרפא בדברים האסורין לו [וצריך למסור עליהם את הנפש.], כגון בעצי אשרה, חייב מלקות, ואם אנסוהו עכו"ם לעבור, אף במקום שחייב למסור נפשו, פטור ממלקות [שם ה"ד] דהוי אנוס [חוץ מעריות, בהן נהרג, כי "אין קישוי אלא לדעת".], אלא דבחולה לכו"ע הטעם משום דחיה, דפיקו"נ דוחה לכל האיסורין, כמו עדל"ת, ואם החולה עושה דבר האסור הצריך לו לרפואתו והוא מכוין לעשות האיסור במזיד גמור, לא מפני רפואתו, מ"מ א"א לצרף המעשה אל הרצון, דגוף האיסור הוא נדחה [לגמרי.] מפני פיקו"נ, וכמו הלובש כלאים בציצית והוא מכוין ללבוש אף שלא במקום ציצית, דמ"מ אין בידו עבירת הלאו, רק כמו נתכוין לאכול בשר חזיר ועלה בידו בשר טלה, דצריך כפרה על מחשבתו הרעה, אבל אין לצרף המעשה אל המחשבה, דהרי הלאו נדחה מפני העשה, ואין כאן אלא מחשבה גרידא. וזהו כונת השאלתות בתירוצו, דמשכחת לה להתרפאות, ר"ל דבכה"ג דהוי משום דיחוי, אין המעשה מצטרפת להמחשבה, ועל המחשבה גרידא לא הוה אמרינן יהרג ואל יעבור אי לאו חומרא דעריות.

יא) אלא דצ"ע, דמאיזה טעם נחלק בין חולה לאנסוהו עכו"ם, דבזה רשאי להחמיר על עצמו ובזה אסור, דהא תרווייהו מחד קרא נפקי - וחי בהם, ולא שימות בהם. ואם נפרש טעם החילוק, דבאנסוהו איכא קידוש השם אם ימסור נפשו [יש את הדרוש שלו לפני שמסרו את הנפש על קידוש ה'.], ובחולה ליכא קידוש השם, א"כ אין זה שייך לדברי השאלתות [אלא טעם צדדי.], וצ"ע [לכאורה הקושיא הזו גם על המהלך הראשון.].

את האות הבאה, אות יב, גם קראנו בשיעור. אז בכך השלמנו את לימוד כל ה"קובץ הערות".

על האות הבאה, שקראנו להוסיף: שלכאורה אונס של ידיעה הוא סוג אחר לגמרי – אין דרך להנצל ממנו. התירוץ בחסידות, שהידיעה היא מקיף ולא פנימי, הוא תירוץ אך לא הפרכת הקושיא של החוקרים. כאן הוא רוצה להפריך את קושית החוקרים, וזה לא נראה.

אפשר להוסיף תניא פכ"ד "פיקוח נפש דוחה כל התורה וגם אמרו יעבור ואל יהרג" – לכאורה מצדיק החלוקה בין אונס שאנסוהו ("יעבור") לבין להתרפאות ("דוחה"). הרבי מסביר על דרך זה, ומה הרבותא בכל אחד ביחס לשני. מובא בליקוטים שחיטריק עשה.