ריקודים של תשובה

בע"ה

שמח"ת תשפ"א – כפ"ח

ליל שמח"ת (ח"א)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

ריקודי שמחת תורה הם השיא והסיום של תהליך התשובה שהתחיל באלול, עבר דרך הימים הנוראים והתמצה אל "זמן שמחתנו". בשיעור-הקדמה קצר לערבית של ליל שמחת תורה הוסברה השמחה המיוחדת של בעלי תשובה במתן הלוחות השניים והיחס המיוחד שלהם לתורה, ובעיקר סוד עבודת הריקוד כסיום תהליך התשובה שאמור להביא לזרימה טובה וטבעית של אלקות במחשבה, דבור ומעשה של כל יהודי. זהו לימוד שמביא לריקוד, ש'מותר' גם בשמחת תורה.

 

שמחת הלוחות השניים

מותר היום גם ללמוד. כפי שנראה במאמר שנלמד, העיקר בשמחת תורה הוא הריקודים – אבל אם הלימוד יוסיף בריקודים מותר גם ללמוד.

כתוב[ב] ששמחת תורה היא השמחה על מתן הלוחות השניים, שהיה ביום כיפור. הלוחות השניים הם בחינת "כפלים לתושיה"[ג]. אם היינו מקבלים את התורה רק כפי שהיא בשבועות, בלוחות הראשונים, היו רק חמשה חומשי תורה וספר יהושע[ד], ואילו בלוחות השניים כלולים כל שאר ספרי הנ"ך וכל התורה שבעל פה, עד המאמר שכעת נלמד... הלוחות הראשונים הם של צדיקים והלוחות השניים הם של בעלי תשובה. כתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[ה] – אותו "מקום" הוא הספריה של "כפלים לתושיה", ספריה עם אלפי ספרים. הצדיק, שחש מחויבות לדעת את כל מה שנמצא בספריה, לא יכול לעמוד בכזו ספריה – הוא צריך תורה שהוא יכול להכיל, ללמוד את כולה. בעל תשובה, שיודע שממילא לא יצליח ללמוד את כל התורה, יכול לעמוד בספריה כזו, להתפעל ולהתבטל מולה, ולשמוח בכל דבר שיוכל ללמוד מתוכה.

בירור הריקוד

הדגש בשמחת תורה הוא על הריקודים עם התורה. ריקוד הוא גם אחד מאבות המלאכה בשבת. ב-לט מלאכות שבת יש שלש מלאכות שענינן בירור – בורר, זורה ומרקד. מדוע צריך שלשה אבות של אותו ענין? ההסבר בדרך כלל שאלו גוונים שונים של בורר – בורר ביד, זורה לרוח ומרקד בכלי – ומכיון שכולם היו במלאכת המשכן כל אחד נחשב כאב בפני עצמו[ו].

בעולם האצילות, שכולו טוב, לא נדרש בירור. לכן בשבת מלאכת בורר – החשובה מאד בימות החול, בבירור ניצוצות – אסורה, שהרי בשבת אנו עולים לרשות היחיד של עולם האצילות. לעומת זאת, העולמות התחתונים מעורבים טוב ורע – עולם הבריאה מיעוטו רע ורובו טוב, עולם היצירה חציו רע וחציו טוב ועולם העשיה רובו רע ומיעוטו טוב[ז] – ולכן נדרשת בהם מלאכת הבירור, להוציא את הרע מתוך הטוב. ורמז מובהק: שלשת השרשים ברר-זרה-רקד בגימטריא בריאה-יצירה-עשיה.

מה הוא הסדר בפרטות? [כמו שהרב אמר...] נכון. שרש ברר – שענינו ברירה ביד – שייך לעולם הבריאה (וממנו מתחילה התורה, "בראשית ברא"). עולם הבריאה הוא עולם השכל, שמיעוטו רע, ונדרשת בחינה שכלית מדוקדקת, עד מקום שיד שכלו מגעת, כדי להוציא את הרע (אי אפשר לעשות זאת שם כמו מכונה, שפועלת אוטומטית – מלאכת מרקד – אלא נדרשת התבוננות). בוררים ביד אך כח המברר הוא השכל המתבונן במה שמברר. עולם היצירה הוא עולם המדות, הרוח (בקומות נרנח"י), ולשם שייכת מלאכת זורה לרוח. במלאכת זורה, הרוח פועלת את פעולת הבירור ללא התבוננות השכל. הריקוד בכלי שייך לעולם העשיה, בו ניתן לנפות את הרוב הרע באמצעות הכלי, גם כאן ללא התבוננות השכל. בעוד פעולת הרוח שייכת למדות הלב, יצירה, פעולת הכלי שייכת לעולם העשיה ששם מציאות הכלים (בחינת נוקבא, בית קיבול כו' – מלכות מקננא בעשיה[ח]). הריקוד המדובר כאן הוא ברגלים – הקומה התחתונה של הגוף (נה"י), השייכת לעולם העשיה.

זו הכוונה של הריקודים בשמחת תורה – אנחנו רוקדים כדי להסיר את הרע. את כל הרע שלא ירד בתשובה של אלול וימים נוראים – מורידים כעת בריקודים.

זרימה במחשבה-דבור-מעשה

המציאות של תערובת הרע בכל דבר טוב (תוצאת החטא הקדמון) מונעת מהטוב לזרום (ולהתגבר) מעצמו.

על ידי התשובה של חדש אלול פועלים שהמחשבה תחשוב, מעצמה (ללא קליפת הרע המעכבת), אלקות – מחשבות של תורה ומצות, של דבקות הבורא ויראת שמים טהורה.

על ידי התשובה של הימים הנוראים פועלים שהלב ימשך, מעצמו, לתורה ומצות – משיכה הבאה לידי ביטוי בלבוש הדבור, בקבלת מלכותו יתברך בראש השנה ובמצות וידוי דברים ביום הכפורים.

על ידי הריקודים של שמחת תורה (שיא השמחה של "זמן שמחתנו") זוכים שכל השנה כולה הרגלים תרוצנה, מעצמן, לדבר מצוה – "הוי רץ כצבי [לשון רצון, רצון עצמי] לעשות רצון אביך שבשמים"[ט].

אם כן, חדש אלול הוא כנגד מלאכת בורר בעולם הבריאה; הימים הנוראים הם כנגד מלאכת זורה בעולם היצירה; וזמן שמחתנו הוא כנגד מלאכת מרקד בעולם העשיה – "המעשה הוא העיקר"[י] (הגם שכל שלב של תשובה מלווה בעזיבת החטא בפועל ממש, עיקר "מצות התשובה מן התורה"[יא], בכל זאת תיקון כחות הנפש הפנימיים, שיפעלו בקדושה מעצמם כנ"ל – שהטוב של היהודי יתגלה בטהרתו, ללא תערובת רע – מתרחש בשלבים).

לסיכום:

בריאהבררתשובת אלולזרימת המחשבה

יצירהזרהתשובת תשריזרימת הדבור

עשיהרקדריקודי שמח"תזרימת המעשה

סדר תשובה – מלמעלה למטה

בלוח "היום יום" ל-ז חשון (חתימת החגים[יב], יום בקשת גשמים-גשמיות) כתוב:

הסדר לאחר מתן תורה הוא: הסרת ערלת הגוף, הלשון, הלב – מעשה דבור מחשבה. אברהם אבינו, שהיה קודם מתן תורה, הרי בתחילה הכיר את בוראו – מחשבה, אחר כך פרסם אלקות – דבור, ואחר כך מילה – מעשה.

אמנם גם היום, לאחר מתן תורה, יש הבדל בין עבודת הצדיק לעבודת הבעל-תשובה: עבודת הצדיק, שלא פגם ושזכה לקבל חינוך יהודי מקורי, יסודות איתנים מינקותו, היא מלמטה למעלה – קודם מעשה, אחר כך דבור ואחר כך מחשבה, כמתואר בלוח "היום יום". אבל סדר עבודת הבעל-תשובה, שפגם כו', הוא כמו אצל אברהם אבינו (הגר הראשון, אביהם של גרים-בעלי-תשובה[יג]), מלמעלה למטה – מחשבה, דבור ומעשה. זהו סדר העבודה הפנימית של עונת התשובה – תיקון המחשבה באלול (אלול בגימטריא בינה, כאשר כל עונת התשובה מתחילה מ"ולבבו יבין ושב"[יד]), תיקון הדבור בימים נוראים ותיקון המעשה ב"זמן שמחתנו". גם החזרה לסדר שקודם מתן תורה (על דרך שאמרו[טו] שעבודת קוצק היא 'פאר מתן תורה') היא ענין "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד" כנ"ל (ועל כך אמר רבי אייזיק מהומיל[טז] שבדורו של משיח, דור של תשובה, סדר העבודה יהיה 'נשמע ונעשה', מחשבה קודם למעשה), וד"ל[יז].

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עיקר שמח"ת הוא הריקודים – אך מותר ללמוד כדי להוסיף בריקודים.
• צדיק גמור צריך תורה שהוא יכול להכיל (ללמוד את כולה) ובעל תשובה בטל בפני התורה ש'גדולה ממנו' ושמח בכל מה שלומד.
• עבודת הבירורים שייכת לעולמות בי"ע – בירור בבריאה, זריה ביצירה וריקוד בעשיה.
• על ידי ריקודי שמחת תורה מבררים-מסירים את הרע שלא ירד בתשובת אלול-תשרי.
• הוצאת הפסולת מאפשרת את זרימת הטוב והתגברותו – גילוי הטבע היהודי הטוב בטהרתו.
• עיקר התשובה הוא עזיבת החטא בפועל, אבל תיקון כחות הנפש הפנימיים נעשה בשלבים.
• בתשובת אלול נתקנת זרימת המחשבה; בתשובת הימים הנוראים נתקנת זרימת הדבור; ב"זמן שמחתנו" נתקנת זרימת המעשה.
• התיקון בדרך אבות – בסדר של מחשבה-דבור-מעשה – הוא דרכם-מקומם של בעלי תשובה.