שבע ברכות אלעזר ומעין-אהבה שי' ריגר וצבי-יהודה וחן שי' איצקוביץ

י"א חשון תשע"חתום ודעת, ירושליםלא מוגה

מוצאי י"א מרחשון ע"ח – תום ודעת, ירושלים

שבע ברכות אלעזר ומעין-אהבה שי' ריגר וצבי-יהודה וחן שי' איצקוביץ

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

א. סוד הממוצע בין האין והיש

לחיים לחיים. מזל טוב לחתנים ולכלות ולכל בני המשפחה.

היום יום מאד מיוחד, יום ה-אם של השנה, ההילולא של רחל אמנו וגם ההילולא של שני צדיקים גדולים מאד של החסידות. אחד הוא בעל המאור עינים, רבי מנחם נחום מטשרנוביל, והשני בעל יסוד העבודה, חסד לאברהם, הסבא קדישא מסלונים, רבי אברהם מסלונים.

הממוצע בין אין ליש – היולי

נתחיל עם ווארט של בעל החסד לאברהם: הספר חסד לאברהם הוא ספר מאד עמוק בחסידות, מזכיר מאד את חסידות חב"ד, יותר מכל ספר חסידות אחר. כולו סובב הולך על סודות של מעשה בראשית – זה עיקר הנושא שלו. אחת הנקודות שהוא מחדש ומחדד היא שבין ה"אין" וה"יש" יש ממוצע. הרי ה' ברא את העולם יש מאין, כמבואר באריכות בחסידות [ב] שהבריאה אינה השתלשלות של עילה ועלול, בה יש ערך בין העילה לעלול, אלא אין ערוך, לכן המקור נקרא אין, כי ליש אין שום השגה כלל במקור המהווה אותו, האין האלקי, אך כמה שיש ריחוק הערך בין האין והיש, כלל גדול אצלנו שבכל מקום שיש שני קצוות חייב להיות ממוצע ביניהם שמחבר אותם.

מה יכול להיות הממוצע בין האין והיש? אם מדובר בהשתלשלות יכולים להיות הרבה ממוצעים, סדר והדרגה, אך כאן אין שום סדר והדרגה – פתאום משהו מופיע מתוך האין, אז מה יכול להיות ממוצע? הוא נוקט במונח שמוכר לנו, אבל הרבה פעמים נדמה שהמלה הזו אולי היא בעצמה אין – הוא אומר שיש מה שנקרא היולי, החומר ההיולי. ההיולי הוא הממוצע בין האין והיש [ג]. כלומר, קודם האין מוציא את ההיולי, וההיולי בעצם כולל בתוך עצמו את כל היש, כל מה שעתיד להתהוות ולהתגלות. היולי היא מלה שעברה 'גיור כהלכה' כידוע – מלה ביונית, "יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"[ד]. גם מאד משמעותי שהמילה המגוירת הזו היא המלה שממצעת בין האין לבין היש.

גם אצלנו, בני ישראל, מצד אחד "אין מזל לישראל"[ה], השרש שלנו הוא האין האלקי, ו-ישראל בין היתר (כותב ה"עבודת ישראל" בכמה מקומות [ו]) אותיות יש רלא. ישראל מתחיל יש ושאר האותיות הן רלא – סוד רלא שערים, כל צירופי האלף-בית, עליהם נאמר שהקב"ה "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל", ראשית היש בתוך אור אין סוף שלפני הצמצום [ז]. ישראל הוא יש-רלא, אבל "אין מזל לישראל" – אנו מתהווים יש-רלא מתוך ה"אין מזל לישראל" וגם אצלנו יש את הממוצע הזה, ה"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם", סוד ההיולי. למה נדמה בהרבה מקומות שההיולי הוא האין? כי היולי בגימטריא אין[ח]. בכל אופן, הוא לא אין – אפשר לומר שהוא מלביש את האין, לכן הוא שוה אין – אבל בעצם הוא משמש ממוצע, מעבר, על אף שיש דילוג הערך בין אין ליש. החידוש הוא שגם כאן צריך משהו באמצע.

אין-היולי-יש (ארבעה יסודות)

מהו היש? היש בעצם מחולק לארבעה יסודות, כנגד י-ה-ו-ה, אש-רוח-מים-עפר. האש והרוח הם היסודות הרוחניים, מהם מציאות המלאכים – "עֹשׂה מלאכיו רוחות משרתיו אש לֹהט"[ט]. לא רואים מלאכים, כי הם מציאות רוחנית לגמרי. המציאות הרוחנית היא בעצם רק שני היסודות האלה, בלי ההרכב של היסודות התחתונים כנגד "והנגלֹת לנו ולבנינו"[י], המים והעפר. המים והעפר הם דבר שיש בו ממש (כמו שנראה גם בהלכה, בסוגיא בגמרא שנדבר תיכף).

אם כן, היסודות אש ורוח, שאין בהם ממש, קשורים לאין, אך הם כבר שתי מדרגות אחרי האין – כי אחרי האין יש היולי ואחר כך יש את היסודות הרוחניים הללו, כנגד י-ה, "הנסתרֹת להוי' אלהינו"^ט. אחריהם יש את שני היסודות שאפשר למשש, שיש בהם ממש, המים והעפר. אם החתן והכלה הם כנגד וה של שם הוי', הם כנגד מים ועפר. צריך להיות "שכינה ביניהם", י-ה [יא], שהם האש והרוח. למעלה מהכל, מעל ההוי', יש את ההיולי, ומעל הכל יש את האין.

אין והיולי – פנימיות וחיצוניות הכתר

אם הכתר הוא ההיולי, מהו האין? צריך לומר שהוא "רישא דאין", פנימיות הכתר, כח התענוג [יב] – תענוג אלקי. מהו "אין מזל לישראל"? תענוג אין סוף. כתוב שבקדושה התענוג הוא להתאיין. לכן דברנו לפני שבועיים [יג] בשבע ברכות שיחוד החתן והכלה הוא ההזדמנות – ב-ה הידיעה – להתאיין, להרגיש אין, לחזור ל"אין מזל לישראל", לשרש המשותף שהוא אין. האין הוא פנימיות הכתר, הוא סוד פרצוף עתיק יומין. לפי זה, מהו ההיולי ששוה אין ומלביש את האין? הפרצוף החיצוני של הכתר, אריך אנפין. באמת כתוב שבאריך יש התכללות של כל היסודות – אריך הוא ראשית הנאצלים, הוא ההיולי. ידוע שהיחוד של עתיק יומין אריך אנפין עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", וכאשר נוסיף לעתיק יומין אין ולאריך אנפין היולי נקבל 1240 שעולה כתר כתר – אלו שני הממדים של הכתר, פנימיות הכתר וחיצוניות הכתר, שבעצם הם שני כתרים.

אם כן, הסוד הזה שמסביר בספר חסד לאברהם, בעל ההילולא של היום, רבי אברהם מסלונים, שבין האין לבין היש יש את ההיולי באמצע, היינו בעצם שבין עתיק להשתלשלות כפי שאנו מכירים אותה, חכמה-בינה-מדות-מלכות, היסודות אש-רוח-מים-עפר, יש את ההיולי שהוא אריך. למה קשור ל"יפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם"? כי כתוב ששרש החיצונים הוא בחיצוניות המקיף [יד]. כאשר מגיירים אותם עושים תיקון לפרצוף אריך, מחזירים את חיצוניות המקיף לקדושה.

אם האין הוא הרישא דאין, התענוג האלקי – במיוחד התענוג האלקי של החתן והכלה בשרשם המשותף, שעולים לשם – הרי ידוע שבעתיק יש שתי מדרגות, ג"ר דעתיק וז"ת דעתיק, שבלשון עמק המלך הם רדל"א ורישא דאין, שני רישין. אפשר לומר שהכל אין – באמת בהרבה ספרים, כמו אצל הרבי מקאמארנא, שמרבה לצטט ולדבר באותיות של קבלה, עיקר האין הוא רדל"א. אבל בעמק המלך (שהרבי מקאמארנא דווקא לא לוקח מננט), רישא דאין הוא לא רדל"א. אם כבר מקביל למשהו בעץ חיים, רישא דאין מקביל לז"ת דעתיק, אבל רדל"א הוא למעלה ממנו [טו].

אפס-אין-תהו – ג רישין שבכתר

ישנה מלה נוספת שמתקשרת למושגים אין והיולי: המקור בתורה למושג היולי הוא בתחלת פרשת בראשית: "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו...". והרמב"ן מפרש על אתר: ש"אין אצלנו בלשון הקדש בהוצאת היש מאין אלא לשון 'ברא'... אבל הוציא מן האפס הגמור המוחלט יסוד דק מאד, אין בו ממש, אבל הוא כוח ממציא, מוכן לקבל הצורה ולצאת מן הכוח אל הפועל. והוא החומר הראשון, נקרא ליוונים 'היולי'... והחומר הזה, שקראו היולי, נקרא בלשון הקדש 'תֹּהוּ', והמלה נגזרה מלשונם (קידושין מ ב): 'בתוהא על הראשונות'". כלומר, ה"היולי" שהוא ראשית הוצאת היש מן האין הוא התהו שמפורש בתורה. והרמז: יש מאין[טז] עולה תהו. התהו הוא לא יש אבל גם לא אין – הוא אחרי האין ולפני היש – ולכן בהחלט אפשר לומר שהוא בגדר של ממוצע בין היש לאין, כפי שהסביר החסד לאברהם ביחס למושג "היולי".

דברנו פעם [יז] על הפסוק בישעיהו [יח] "כל הגוים כאין נגדו מאפס ותהו נחשבו לו". יש בפסוק שלש מלים שקשורות יחד – אפס-אין-תהו. זו סוגיא ישנה אצלנו, שהמלים הללו – שכולן מופיעות בפסוק אחד, דווקא בהקשר לגוים, ועל פי פשט בא לאפס ולאיין אותם, שהם גארנישט, אבל דווקא הם זכו לשלש המלים האלה – הן כנגד שלשת הראשים של הכתר-עליון. האריז"ל אומר בפירוש שתהו הוא כינוי לכתר. תהו הוא משהו מאד גבוה – הרבי אומר [יט] שהמשיח יבוא כאשר נזכה לרתום את האורות המרובים של תהו ולהכניס אותם בכלים רחבים של תיקון וביחד נביא את המשיח.

אף על פי שבסדר הפסוק קודם כתובה המלה "אין" ואחר כך המלים "אפס ותהו", הסדר מלמעלה למטה הוא אפס-אין-תהו: רדל"א הוא אפס. יש הרבה דרושים בחב"ד, במיוחד אצל רבי אייזיק – זהו גם פשט – שאפס הוא יותר גארנישט מאין, יותר אין מאין. אפס הוא נוטריקון אין תפיסה – בדיוק כמו רדל"א, "רישא דלא ידע ולא אתידע". אפס – "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", "אפילו מחשבה קדומה דא"ק". יש אפס – החתן והכלה צריכים לחשוב איך מגיעים לאפס. הסברנו איך מגיעים לאין – התענוג האלקי של התאיינות, להרגיש את השרש המשותף שלנו, זהו היחוד. אבל המשכת נשמת הולד, הבן, היא על ידי שם קדוש בקבלה – שם אלד, שכתוב שהוא היפוך אותיות דלא, הוא נמשך מה"רישא דלא ידע ולא אתידע". מתי מגיעים אליו? בפורים (וצ"ל א גאנז יאהר פורים), "עד דלא ידע", משם אלד.

בכל אופן, אפס הוא רדל"א ואין הוא רישא דאין – שניהם עתיק, פנימיות הכתר – ובסוד של אפס-אין-תהו במקום המלה "היולי" בה התחלנו (בגלל החסד לאברהם) יש את המושג "תהו", מושג משיחי מאד. התהו גם שייך לבירורים. מהו תהו? עולם שנשבר, עולם הנקודים. אף על פי שכל שלש המלים האלה כתובות ביחס לגוים, ש"כל הגוים כאין נגדו כאפס ותהו נחשבו לו", אבל הכי גוי כאן הוא התהו (גוי ועוד תהו עולה נפש שעולה ה"פ אלהים, סוד ה גבורות של עולם הגוי, כנודע. גוי-תהו בהכאה פרטית עולה ג"פ נפש, יה פעמים אלהים, כלומר שהערך הממוצע של כל פעולת הכאה עולה גוי תהו!).

מה החשבון של ג רישין שבכתר – אפס-אין-תהו? תריג. מספר מאד שלם – מספר השראה ה-חי, "וחי בהם", חי בהשראה, תריג מצוות התורה, משה רבינו, "הוי' אלהי ישראל" – הרבה דברים חשובים שוים תריג. שרש ה-תריג הוא אפס-אין-תהו.

תהו – עפר היולי ושכל היולי

עכשיו זכינו לחדש שתהו הוא ההיולי, פרצוף אריך. אם התהו הוא ההיולי, בו כלולים כל היסודות, איזה חשבון יש כאן? תהו עולה 411, הערך הממוצע של כל אות הוא 137 – המספר הכי חשוב היום במדע, מגיע לו להיות ההיולי שהכל כלול בתוכו. מה ההפרש בין תהו ל-היולי? 350. יש ארבעה יסודות, אש-רוח-מים-עפר, הכי תחתון הוא העפר, אבל הפסוק בקהלת [כ] אומר "הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר" וגם לאדם ה' אומר "כי עפר אתה ואל עפר תשוב"[כא]. העפר הוא סוף השתלשלות היסודות של היש, שגם הוא מתחיל מרוחני – מתחיל מהאין שביש וממשיך ליש שביש. חז"ל [כב] אומרים "'הכל היה מן העפר' – אפילו גלגל חמה", אפילו יסוד האש בא מהעפר. איזה עפר זה? לא העפר שלנו, היסוד הרביעי בין היסודות התחתונים, שכנגד המלכות. זהו עפר היולי, בגימטריא תהו. זהו הקשר בין המושגים תהו והיולי, שהתהו הוא בעצם עפר היולי[כג].

מה עוד שוה 350 שאפשר לצרף למלה היולי ויעלה תהו? שייך לבחורי ישיבה. [שן.] שן היולי? משהו יותר געשמאק... שן היא באמת תענוג, אחת מארבעת אבות נזיקין שתיכף נגיע אליהם. בסדר, מה עוד יכול להיות? שכל. תהו הוא שכל היולי[כד]. צריך להבין איך הולך יחד, עפר ו-שכל. כל השכל כאן של כולנו, במיוחד של בחורי ישיבה, הוא שכל היולי – שכל בפוטנציאל. יושבים בישיבה כדי להוציא את השכל מהכח אל הפועל, שיתגלה. בחסידות מהו השכל ההיולי? יש כמה דרגות, אבל סתם שכל היולי הוא חכמה סתימאה, "מוחא סתימאה" שבפרצוף אריך. צריך לומר שעפר היולי הוא הגלגלתא דאריך – "'הכל היה מן העפר', אפילו גלגל חמה". עפר היולי בגימטריא תהו הוא הגלגלתא ושכל היולי בגימטריא תהו הוא חכמה סתימאה – שתי המדרגות הכלליות של אריך, כתר דאריך וחכמה דאריך (שתי מדרגות בהיולי, הממוצע בין האין ליש, כידוע הכלל שלכל ממוצע צ"ל שתי בחינות כו').

ולסיכום:

רדל"א (ג"ר דעתיק)	אפס
רישא דאין (ז"ת דעתיק)	אין
גלגלתא	תהו (עפר היולי)
מוחא סתימאה	תהו (שכל היולי)
חכמה	אש
בינה	רוח
מדות	מים
מלכות	עפר

נאמר כמה רמזים במדרגות שהסברנו. במלים של החסד לאברהם הממוצע נקרא "היולי", ואנחנו הוספנו (על פי הפסוק מישעיהו) שמעל ה"אין" יש "אפס". לפי זה יש בסך הכל שבע מדרגות: אפס אין היולי אש רוח מים עפר[כה], הכל ביחד עולה = 1218, המספר הראשון שהוא גם כפולת 42 וגם כפולת 58. והוא עולה 6 פעמים ברא, סוד "בראשית", ברא-שית, ששת צרופי ברא כו', "שלשה דברים יחד" (בגימטריא בראשית, כידוע מר"א אבולעפיא).

בלשון הפסוק ה"היולי" נקרא "תהו"[כו]. אפס אין תהו (תריג) אש רוח מים עפר = 1568 (1218 ועוד עפר, בהיות תהו = עפר היולי, כנ"ל), הרבוע הכפול של כח-יחי, "בכל דרכיך דעהו והוא יישר ארחתיך"[כז], 7 פעמים דרך (הערך הממוצע של התבות בפסוק), היינו שיש שבע דרכים, "בכל דרכיך", כנגד שבע החיות הטהורות בפרשת ראה: "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר"[כח], וכמבואר בכ"ד.