"אלופינו מסֻבלים"

בע"ה

אור ל-ז' שבט תשפ"א – כפ"ח

כתר שם טוב סו – יארצייט מרת בריינה מלכה גינזבורג ע"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור לכבוד יום היארצייט (שהוא גם יום ההולדת) של אמו לימד הרב תורה יסודית בכתר שם טוב. בפרק א נלמד משלו של הבעל שם טוב, על המלך שמסתיר את עצמו מאחורי חומות, פיתויים ואיומים – כדי לבחון מי יתאמץ מספיק כדי להגיע אליו. רק אנשי מדע, שמכירים כי "לית אתר פנוי מיניה", יכולים להבין שכל ההפרעות הן אחיזת עינים ולהגיע עד למלך עצמו. בפרק ב מורחב ה'ווארט' החותם את התורה בכתר שם טוב, בסוד הפסוק "אלופינו מסֻבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחֹבֹתינו". פרק ג, שלא נדפס בחוברת, הוא תוספת ברמזי השם הקדוש אום הרמוז בפסוק.

א. להגיע עד המלך

"בקשתי את שאהבה נפשי" – בקשת שער הנון

בלימוד הקבוע שהיה לנו בשבתות בכתר שם טוב הגענו לאות סו, אותה נלמד כעת. היא מתחילה מפסוק בשיר השירים – "בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו"[ב]. בתחלת פרק ג בשיר השירים יש יחידה של ארבעה פסוקים המתארת את הכלה המבקשת את החתן, עד שהיא מוצאת אותו:

על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. אקומה נא ואסובבה בעיר בשוקים וברחֹבות אבקשה את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו. מצאוני השֹמרים הסֹבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם. כמעט שעברתי מהם עד שמצאתי את שאהבה נפשי אחזתיו ולא ארפנו עד שהביאתיו אל בית אמי ואל חדר הורתי.

זהו, כמובן, משל לכך שאנחנו מחפשים את הקב"ה, החתן שלנו, ואי אפשר לישון בשקט "על משכבי בלילות" בלי למצוא אותו.

ביחידה זו של שיר האהבה החתן מתואר ארבע פעמים, בכל אחד מהפסוקים, בביטוי "את שאהבה נפשי" (ביטוי מיוחד כאן, שאינו חוזר עוד בשיר השירים ובתנ"ך כולו). יש לכוון את ארבע ההופעות, בארבעת הפסוקים, כנגד י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: "על משכבי בלילות" היינו מקום המלכות-הכלה מצד עצמה (ה תתאה). "אקומה נא ואסובבה בעיר וגו'" היינו התעוררות המדות (ו) המניעה את הכלה לצאת ממקומה. "השֹמרים הסֹבבים בעיר" הם מקיפי הבינה, מקיפין דאמא, השומרים את התעוררות הלב, ושאלת הכלה אליהם היא בסוד "מי דקיימא לשאלה"[ג] האמור בבינה (ה עילאה). עצם המציאה הוא בנקודת החכמה שבנפש (י), בטול ה'אני' ל'אין' – ה'אני' של המלכות-הכלה מתעצם עם שרשה באין של החכמה-אבא[ד] ("והחכמה מאין תמצא"[ה]) על ידי יחודה עם החתן (והרמז: "עד שמצאתי" עולה י-ה, שם החכמה[ו], פעמים אני-אין). ולסיכום:

יעד שמצאתי את שאהבה נפשי

המצאוני השֹמרים הסֹבבים בעיר את שאהבה נפשי ראיתם

ואקומה נא ואסובבה בעיר... אבקשה את שאהבה נפשי

העל משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי

והנה, בארבעת הפסוקים הללו, יחידה שלמה[ז], יש בדיוק חמשים תבות[ח]. יש כאן, כמו שנסביר, רמז לכך שכל עוד לא הגעתי לשער הנון – אני עדיין "חולת אהבה"[ט]. כתוב[י] ש-חולה בגימטריא מט, רמז המלמד שאף על פי שמישהו השיג את כל מט שערי בינה – כל זמן שלא השיג את שער הנון הוא חולה. איזה חולי? "חולת אהבה". יש אהבה שמניעה את האדם עד הסוף, עד התכל'ס – עד התכלית שהיא היחוד עם האהוב.

משל הבעל שם טוב – להגיע עד המלך

הבעל שם טוב כאן מביא משל, שהוא אולי המשל הכי מפורסם שלו. נקרא אותו  בפנים ואחר כך נסביר אותו:

בקשתי את שאהבה נפשי בקשתיו ולא מצאתיו וגו' . . . דשמעתי משל ממורי זלה"ה שהיה מלך אחד שעשה כמה מחיצות וחומות זה לפנים מזה ע"פ אחיזת עינים שהי' מסבבין את המלך, ובכל שערי החומות צוה לפזר ממון, ויותר שהיה החומה לפנים פזרו הון יותר כדי לראות זריזות וחשק בני המדינה איך כל א' מתחזק ומזרז עצמו לבוא אל המלך, ויש שחזרו אחר שקבלו ממון בשערי החומות, ויש שחזר בשער השני, ויש בשלישי וכו', ומעט מזעיר שלא נכנס בלבם חשק הגשמי לאסוף הון כי אם לבוא אל המלך, ואחר כמה טרחות שבאו אל המלך ראו שאין שום חומה ומחיצה כי אם אחיזת עינים וכו'.

המשל מתאר מלך הבוחן את הזריזות והחשק של בני המדינה להתקרב אל המלך. "הוי' צדיק יבחן"[יא] והרי "ועמך כֻלם צדיקים"[יב] – ה', המלך, בוחן את כולנו כמה אנחנו באמת רוצים אותו ומתקרבים אליו בזריזות. אברהם אבינו, היהודי הראשון, הצטיין במדת הזריזות[יג] – זריזות לקיים מצוה, לשון צוותא[יד], להתחבר אל מצַוֶה המצוה.

יש מבני המדינה שמגיעים עד המלך[טו] עצמו, "עד ועד בכלל", עד שער הנון (נון הוא גם לשון מלכות בלשון הקדש, כמו בפסוק "לפני שמש ינון שמו"[טז]), ויש שמגיעים "עד ולא עד בכלל", נכנסים רק ב-מט השערים (חלקם או כולם). יש כמה מאמרים[יז] של רבי אייזיק מהומיל, שאנחנו אוהבים להביא[יח], המסביר שכל העולם הזה הוא בחינת "עד ולא עד בכלל" אבל משיח הוא "עד ועד בכלל". "עד ועד בכלל" היינו מדת הנצח שמתוארת באות של השנהב"באתי לגני", אות יא[יט] – תנועת הנפש לנצח עד הסוף. לשם כך, כמו שמבואר שם, המלך מבזבז את כל האוצרות שלו וגם משליך את חייו מנגד.

את המשל הזה היה הבעל שם טוב מספר תמיד לפני תקיעת שופר בראש השנה. זהו המשל עמו פותחים את השנה, "בתר רישא גופא אזיל"[כ], ואחריו תוקעים בשופר, עד ל"שופר גדול"[כא] של מלך המשיח, התלוי בנקודה הפנימית של המשל. בראש השנה, "יום תרועה"[כב], נאמר עלינו "אשרי העם יֹדעי תרועה הוי' באור פניך יהלכון"[כג] – העם ההולכים ומגיעים עד המלך עצמו. והרמז: תרועה בגימטריא שער הנון.

אבינו-מלכנו-דודנו במשל הבעל שם טוב

כאן המשל מופיע יחסית בקיצור ואילו בדגל מחנה אפרים[כד], מנכדו של הבעל שם טוב, הוא מופיע באריכות יותר. בגרסה הארוכה והנפוצה יותר, הדגש במשל הוא על הבן שמחפש את אביו המלך. כאן בעל התולדות מביא את המשל על פסוקים בשיר השירים ביחס לרעיה שמחפשת את הדוד, כלה שמחפשת את החתן בכל הכח, בכל מסירות הנפש, עד שהיא מוצאת אותו. בפשטות, היחס בין אב לבן והיחס בין חתן לכלה הם שתי בחינות שונות, כפי שמוסבר אצלנו באריכות במאמר "אבינו, מלכנו, דודנו"[כה].

אכן, בתוכן המשל עצמו כאן לא מדובר על בן או על רעיה אלא על בני המדינה, עבדי המלך. כתוב שיש מעלה בעבד, שלפעמים בן לא יכול למסור את הנפש כמו עבד פשוט. לכן יש מעלה ב"בן שנעשה עבד" – זהו נושא המבואר באריכות בהמשך "יום טוב של ראש השנה" תרס"ו[כו] (והרבי הרש"ב אמר שזוהי המדרגה שלו ביחס לאביו, הרבי המהר"ש). גם ב"באתי לגני" שהזכרנו לא מדובר על בני המלך אלא דווקא על אנשי החיל שלו – איש חיל כל ענינו למסור את הנפש, בקבלת עול, על פקודות המלך.

אם כן, בעצם יש כאן את כל ה"אבינו, מלכנו, דודנו": במשל כפי שכתוב בדגל מחנה אפרים, על בן המלך שמגיע לאביו, היחס לה' הוא כ"אבינו". במשל כפי שהוא כתוב כאן, שלא מדובר בבן המלך אלא על אנשי המדינה (כמו ב"באתי לגני" של השנה) – היחס לה' הוא כ"מלכנו". בפסוק שמביא כאן בהתחלה, בלי להסביר בפירוש למה, הדימוי הוא של הכלה שמסתובבת ומחפשת את הדוד עד שהיא מתגברת על כל המניעות ומגיעה אליו – כאן היחס לה' הוא כ"דודנו". אפשר לראות בכך אפילו מקור לשלישיה הזו שפיתחנו במאמר, בו הסברנו שלא די ב"אבינו מלכנו" (מטבע הלשון השגור בתפלות), אלא צריך גם יחס של כלה לחתן, "דודנו"[כז].

חומות, פיתויים ואיומים

החומות בדרך למלך הן "על פי אחיזת עינים" – בדעת עליון ידוע שבאמת לא היו חומות, אבל בדעת תחתון שלנו רואים חומות. בעצם, הוא אומר שכל דעת תחתון היא אחיזת עינים ובדעת עליון המציאות נראית אחרת לגמרי. משה רבינו נמצא באצילות ולכן מביט על המציאות מתוך עיני ה', מתוך דעת עליון, כפירושו המפורסם של אדמו"ר הזקן[כח] ל"תמֻנת הוי' יביט"[כט]. אבל אנחנו כאן למטה, במציאות העולמות התחתונים בהם יש מציאות של "יש ודבר נפרד בפני עצמו" – וזו בעצם אחיזת העינים עצמה. בעולם הזה הכל מלא מניעות ועיכובים מלהגיע אל האהוב, אל החתן. בסופו של דבר "ראו כי אין שום חומה ומחיצה והכל אחיזת עינים". בדגל מחנה אפרים כתוב שהמלך אומר לבנו להסתכל אחורה ואז הוא רואה שלא היתה שום מחיצה. ה' ברא את העולם כך שיש בו דעת עליון ודעת תחתון – "אל דעות הוי' ולו [ולא כתיב, היינו דעת עליון] נתכנו עלִלות"[ל], כל הסיפור הוא עלילה, "נורא עלילה על בני אדם"[לא].

בשערי החומות הציב המלך פיתויים שלא להמשיך הלאה. הפיתוי במשל כאן הוא ממון. ככל שהשער פנימי יותר יש בו יותר ממון, יותר פיתוי לא להמשיך הלאה – להשאר שם או להסתפק במה שהשיגו, לקחת את הממון וללכת הביתה. בדגל מחנה אפרים, בו המשל יותר באריכות, בנוסף למתנות והפיתויים בכל שער, יש גם הפחדות. כלומר, יש פיתוי של אהבה, אהבת הממון, משהו 'במקום' להגיע למלך, ויש גם יראה, איומים והפחדות דוגמת נחשים, עקרבים וחיות רעות (כדלקמן בדברי הזהר), כדי שהאדם יפחד ללכת הלאה, להתקדם מחומה לחומה. כלומר, יש שם אהבה ויראה חיצוניות.

"אנא נסיב מלכא"

כאן הוא כותב שמנסים לפתות בממון, אבל כתוב שנשמות יותר גבוהות, שלא חומדות ממון, מפתים ב'מדרגות' או ב'השגות' – אומרים שאם תשאר כאן ניתן לך רוח הקדש או מדרגה אחרת בקדושה, כל מיני השגות רמות, אך בעצם זהו פיתוי. יש סיפור ידוע[לב] שאדמו"ר הזקן בִקר את רבי פינחס מקוריץ, שנִסה לפתות אותו שישאר אצלו, במקום לנסוע למגיד, והבטיח לו שילמד אותו שיחת דקלים ושיחת מלאכים וכל מיני ענינים רוחניים נעלים ונשגבים. אדמו"ר הזקן ענה לו – את הדברים האלה איני צריך. אני צריך מה שלומדים במעזריטש – יחיד-אחד-ועד. כך התגבר אדמו"ר הזקן על הפיתוי, כמו במשל.

מוסר ההשכל כאן הוא שמדרגות והשגות יכולות להיות בעצם פיתוי לא להגיע לתכל'ס, לא להגיע לקב"ה בכבודו ובעצמו, לא להגיע לשער הנון. צריך להתגבר על הפיתוי. מה הן השגות? מט שערי בינה – אבל לא שער הנון. כתוב[לג] ששער הנון הוא "תכלית הידיעה שלא נדע"[לד], "איני יודע כלום". לאדם בר-דעת יש תאוה להשכלה אלקית – לא סתם השכלה אלא השגות באלקות, השגות בחסידות – והיא יכולה להיות פיתוי לא להגיע לעיקר. לכן כתוב[לה] שיש 'יצר הרע חסידי' – צריך ללמוד חסידות לפני התפלה, אבל אם אתה רק לומד חסידות אבל לא מתפלל אחר כך, לא מתאמץ בתפלה, בלי 'עבודה', פספסת את העיקר, את המטרה. אצל כל יהודי שער הנון, להגיע ל"אנא נסיב מלכא"[לו] ('אני לוקח את המלך' עצמו, ולא מסתפק בקשר עם אף אחד מהשרים והממונים), הוא עבודה – עבודת התפלה בעיקר. איפה מתקיים "אנא נסיב מלכא"? לא בהשגות, אלא בכוונה הפנימית בתפלה.

יש רק "מעט מזעיר" שהפיתויים לא אומרים להם שום דבר – "צדיקים מועטים"[לז], שנקראים "בני עליה" בספר התניא[לח]. אצלם יש רק "בקשתי את שאהבה נפשי" – נפשי מבקשת רק את החתן, את המלך עצמו[לט]. מי אמר זאת הכי חזק? אדמו"ר הזקן (על הפסוק "מי לי בשמים ועמך לא חפצתי בארץ") – 'איני רוצה לא את גן עדן שלך, לא את עולם הבא שלך, רק אותך בעצמך'[מ], "אנא נסיב מלכא", את המלך עצמו. אין הרבה כאלה, אבל זהו המבחן שמציב המלך – האם יש אחד כזה? הוא מאמין שיש אחד כזה, שהוא בעצם ה"חד בדרא"[מא] – ה"צדיק יסוד עולם"[מב] שמקיים את כל העולם בזכותו. אותו מענין רק דבר אחד – להגיע אל המלך.

חומה של ברזל

אחרי המשל מוסבר כאן הנמשל:

והנמשל מובן שהמלך הגדול והנורא ממ"ה הקב"ה מסתתר בכמה לבושין ומחיצות, הם מ"ז וביטול תורה ותפלה

המחיצות הן הפרעות. אנחנו כעת קוראים בתורה על פרעה מלך מצרים, לשון הפרעה. יש כל מיני הפרעות, החל ממחשבות זרות, שהן גופא מביאות לבטול תורה ותפלה.

במקור הדברים בבן פורת יוסף[מג] (מספרי בעל התולדות) נוסף כאן שהמחיצות הן "חומות של ברזל, כמ"ש בש"ס 'מיום שחרב ביהמ"ק [נפסקה חומת ברזל בין ישראל לאביהם שבשמים]'[מד]" – חומת הברזל מפריעה למעבר התפלות אל ה' (כמובן מהקשר הדברים בגמרא שם). הברזל, סמל הממשות הקשה, מתברר בסופו של דבר כאחיזת עינים – שעבוד מלכויות (הברזל הוא מתכת המלכות[מה]) והגלות בכלל אינם אלא אחיזת עינים (כפי שלפני נשמות יחידי סגולה, דוגמת רשב"י, לא נחרב הבית כלל[מו]).

חז"ל אומרים[מז] כי הברזל הוא מקצר חיים – "בטול תורה ותפלה" היינו קיצור "חיי עולם" (תורה) ו"חיי שעה" (תפלה)[מח]. אכן, אצל המשיח – מי שמגיע ליעד, אל המלך עצמו – מתקיים "וכתתו חרבותם לאתים"[מט] וגם הברזל (מתכת המלכות, כנ"ל) הופך להתקרבות וחיבור של הכלה-המלכות ל"את שאהבה נפשי" (ויש לומר שארבע הופעות "את שאהבה נפשי", כנ"ל, הן כנגד ארבע נשי יעקב שראשי התיבות שלהן ברזל – בלהה רחל זלפה לאה[נ])[נא].

שמירת החשך סביב האור

כמ"ש בזוהר כי הטוב הגנוז מסבב אותו החשך, משל למלך הנ"ל.

בזהר שהוא מזכיר כתוב שההפרעות הן נחשים ועקרבים שסובבים את הקדושה – "והבור רֵק אין בו מים"[נב], "אבל נחשים ועקרבים יש בו"[נג]. מסביב לטוב הגנוז, המלך או החתן עצמו, שער הנון, יש חשך של מחשבות זרות, בטול תורה ותפלה – אלה החומות והמחיצות שמפריעות להגיע ליעד.

נקרא את קטע הזהר[נד] בפנים, בתרגום:

בששת ימי הבריאה לא תמצא יום שאין בו טוב, ולכל יום יש גדר מבחוץ כדי שלא כל אדם יכנס לטוב שבו. כגון החשך המכסה את האור שתמצא ביום הראשון, ותמצא בו חשך.

בכל יום במעשה בראשית, וממילא בכל יום בעולם, יש טוב גנוז. לדוגמה, ביום הראשון יש "ברישא חשוכא והדר נהורא"[נה], והוא אומר שהחשך של היום הראשון לא נעלם כשהופיע האור – הוא נשאר כגדר[נו] המכסה ומקיפה את האור של היום הראשון. האור של היום הראשון הוא אור הגנוז, "וירא אלהים את האור כי טוב"[נז], "'כי טוב' לגונזו"[נח], והחשך מכסה עליו. כידוע, הבעל שם טוב מחדש שהאור נגנז בתורה, "והיכן גנזו? בתורה"[נט], וגניזתו "לצדיקים לעתיד לבוא" היינו לצדיקים שבכל דור ודור, להם הוא מתגלה מתוך התורה – האור הגנוז הוא סודות התורה, כפי שמיד יאמר. בכל אופן, בכל יום יש טוב, ויש גדר ששומרת עליו, בסוד קליפה השומרת את הפרי:

בכל יום תמצא שמירה, ואותם שומרים הם כמו קוצים לכרם, ויש שומרים אחרים כמו נחשים ועקרבים ושרפים, ושומרים את הטוב ההוא שלא יכנס לשם מי שאינו ראוי להכנס, כי לולא השמירה כל הרשעים היו נכנסים בסודות התורה. ומשום כך מי שהוא רשע ונכנס לידע את סודות התורה, נקראים לשם כמה מלאכי חבלה הקרויים חשך ואפלה נחשים ועקרבים וחיות בר, ומבלבלים מחשבתו שלא יכנס למקום שאינו שלו. אבל מי שהוא טוב כל השומרים עומדים לפקודתו וקטיגור נעשה סניגור.

סביב הטוב הגנוז, סודות התורה, נמצאים קוצים – שמכאיבים אבל גם שומרים – ושומרים מכאיבים עוד יותר, נחשים ועקרבים וחיות בר כו'. את מי שאינו ראוי – הם מבלבלים במחשבות זרות (כמו שראינו כאן בכתר שם טוב), אך למי שטוב באמת, "אמרו צדיק כי טוב"[ס], משמשים השומרים כמשרתים המסייעים לו להכנס ולהגיע לעצם הטוב האמתי, למלך עצמו (וכמאמר חז"ל[סא] שהנחש היה ראוי להיות "שמש גדול").

הקטע כאן הוא לא בדיוק כמו במשל. במשל הצדיק צריך לשבור את המניעות, להתגבר על הפיתויים ולא לפחד משום דבר (כצוואת אבי הבעש"ט לא לפחד משום דבר[סב]), ואילו כאן הנחשים עוזרים לצדיק, מאפשרים לו ומסייעים לו להכנס הלאה. בזהר הנחשים והעקרבים נמצאים שם רק כדי למנוע מהרשעים להכנס למקום שלא שייך להם, אך לצדיק הם עוזרים – טפה אחרת.

"לית אתר פנוי מיניה"

הבעל שם טוב ממשיך:

אמנם אנשי דעת היודעים דלית אתר פנוי מיניה, א"כ אין זה הסתתרות אצלו,

אנשי הדעת, אותם "בני עליה" מעטים, חושפים את אחיזת העינים שיש כאן – הם יודעים ש"לית אתר פנוי מיניה"[סג] ומגלים את הסוד שכל ההסתר הוא אחיזת עינים. כמו שאנחנו תמיד מסבירים, המקום ("אתר") הוא גם מצב נפשי, מחשבה של האדם – אין שום מצב בעולם שאין בו את מציאות הקב"ה.

במקור הדברים, בבן פורת יוסף[סד], יש כאן עוד כמה מילים: "אנשי דעת היודעים שכל מחיצות וחומת ברזל וכל לבושין וכסויין הוא עצם מעצמותו ית' דלית אתר פנוי מיניה". זו תוספת חשובה מאד. מה המשמעות של "לית אתר פנוי מיניה"? שגם המחיצות הן "עצם מעצמותו יתברך".

לכאורה זו סתירה לרעיון של המשל, שדעת תחתון היא אחיזת עינים. אחיזת עינים נשמעת לי משהו שלא קיים בכלל, רק דמיון. מצד אחד, המחיצות הן אחיזת עינים ומצד שני הן עצמן "עצם מעצמותו יתברך". [אולי התחושה שנפרד מהקב"ה היא אחיזת עינים אך המציאות האמתית היא שזו אלקות.] נכון, אבל איך להסביר יותר טוב? יש פה נחשים ועקרבים. צריך לומר שהם כמו מטות משה ואהרן שהפכו לנחשים. באמת זהו נחש, וכשהקב"ה אומר למשה רבינו לתפוס בזנבו הוא חוזר להיות מטה[סה]. אצל אהרן הנחש-התנין חזר להיות מטה ובלע את כל הנחשים-התנינים-המטות של חרטומי מצרים[סו]. אם כן, זהו מטה או נחש? גם כשזהו נחש – זהו מטה. יש פה נשיאת הפכים, משהו מאד עמוק. התפיסה שלי, הדמיון, היא אחיזת עינים – באמת דמיון, כלומר שלא קיים. אמרנו שגם במחשבות "לית אתר פנוי מיניה" – גם מה שאני חושב הוא מציאות ה' בסופו של דבר, גם הדמיונות שלי, ובכל אופן דמיון הוא דמיון אלא שבתוך הדמיון יש מציאות. כמו מושג החשך – האם חשך הוא העדר האור או מציאות בפני עצמה? מביאים זאת תמיד בחסידות[סז] כשתי שיטות שונות, אבל "אלו ואלו דברי אלהים חיים"[סח]. כלומר, יש ממד של העדר ויש ממד שיש בו משהו בפנימיות. חשך הוא גם משהו, מציאות, ואם הוא מציאות – זו מציאות ה', שהרי "אין עוד מלבדו", "לית אתר פנוי מיניה".

באופן דומה, גם בביטוי "לית אתר פנוי מיניה" צריך להתבונן. בהשקפה ראשונה, אני מבין ממנו שה' נמצא בכל מקום – אבל זה עדיין לא אומר שהמקום הוא ה'. "לית אתר פנוי מיניה" שולל את המחשבה שהצמצום כפשוטו[סט], המחשבה ה'מתנגדית' (כחלק מההתנגדות לחסידות) שבשירותים אין נוכחות של מציאות ה', ואומר שה' נמצא גם שם. אבל האמירה שה' הוא הדבר עצמו, ולא רק נמצא בו, היא משהו אחר, לכאורה. האמירה ש'הכל הוא ה'' היא עוד יותר "אין עוד מלבדו"[ע], "אין זולתו" – והיא נכונה. "לית אתר פנוי מיניה" כתוב בזהר, והגילוי של הבעל שם טוב הוא שגם היש הנברא משקף את היש האמתי ובעצם הוא עצמו היש האמתי[עא]. זהו הגילוי של משיח – שהכל ה' והכל מתאחד.

בכל אופן, אנחנו מחכים לאותו יום ואותו רגע ש"את רוח הטֻמאה אעביר מן הארץ"[עב], "ובלע המות לנצח"[עג], ואז התופעות האלה – שגם הן ה' – כבר לא תהיינה יותר.

ב. "אלופינו מסֻבלים"

"אלופו של עולם בכל מקום"

האות כאן מסיימת בעוד ווארט חשוב, על הפסוק שלפני הסיום של פרק קמד בתהלים, הפסוק שלפני "אשרי העם שככה לו אשרי העם שהוי' אלהיו" וכל הפרק של "אשרי" (שאומרים שלש פעמים ביום) – "אלופינו מסֻבלים אין פרץ ואין ואין צוחה ברחֹבֹתינו"[עד]. זהו פסוק שלא אומרים ב"אשרי", אבל הוא 'מרחף' מעל "אשרי". יש אפילו רמז ש"אלופינו מסֻבלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה", עד כאן, עולה ע"ה "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה"[עה] (הפסוק שמקדימים ל"אשרי").

איך הוא מפרש "אלופינו מסֻבלים"?

כמ"ש אלופינו מסובלים, כשיודע שאלופו של עולם הוא בכל מקום אז סובל הכל.

זהו ווארט חשוב בפני עצמו. "אלופינו" הם היודעים ש"לית אתר פנוי מיניה"[עו], שבכל מקום יש אלף, "אלופו של עולם"[עז]. העולם נברא ב-ב, ויש כמה מדרשים למה ה' לא ברא את העולם ב-א[עח], אך "שבעים פנים לתורה"[עט]. עוד פן אחד, שלא מפורש בחז"ל, הוא שפשוט ה-א מסתתרת בתוך ה"בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ"[פ]. בכל מקום יש אלף, אלופו של עולם, "לית אתר פנוי מיניה", אבל ה' ברא את העולם ב-ב שכבר מתחילה להסתיר את ה-א[פא].

ברגע שיש לנו "אלופינו", ידיעה שה' נמצא בתוך כל דבר, גם בתוך כל הפרעה, בתוך כל פרעה-מפריע, אנחנו נעשים "מסֻבלים" – מסוגלים לסבול הכל ולעבור הכל, לעבור את כל המניעות והעיכובים ולהגיע ליעד, לתכל'ס, אל המלך עצמו. כמו שאנחנו לומדים הרבה פעמים[פב], המלה סבל הולכת גם על ה' עצמו – כמו שיש "סובב כל עלמין" ו"ממלא כל עלמין" יש "סובל כל עלמין"[פג] (חיבור סובב וממלא). ה' סובל ונושא הכל, נושא גם את החטאים ומכפר עליהם– "נֹשא עון ופשע וחטאה ונקה"[פד]. כמו שה' סובל אותנו, גם אנחנו צריכים ללמוד איך לסבול כל מה שקורה במציאות. לומדים זאת מתוך הידע של "אנשי מדע" שאלופו של עולם נמצא בכל מקום.

נוסיף רמז: ראשי התיבות של "לית אתר פנוי [מיניה]" הן אלף בצירוף אחר (כבר רומז ל"אלופינו"), "אלופו של עולם" שנמצא בכל מקום. לשינוי הסדר מ-אלף ל-לאפ יש משמעות בחכמת הצירוף. שלש האותיות בכל שרש מקבילות לחכמה, בינה ודעת (י-ה-ו), שששת הצירופים השונים שלהן מולידים את שש מדות הלב[פה]. כדי להבין את משמעות הצירוף צריך לדעת קודם את הקבלת האותיות. המיקום של אותיות אלף הוא פשוט – סתם א היא "אאלפך חכמה"[פו] (חז"ל מוסיפים "אלף בינה"[פז], אבל הפסוק אומר רק "אאלפך חכמה"). ל היא בפירוש "מגדל הפורח באויר"[פח] – בינה, אמא[פט] (א ו-ל הן הזוג הפותח את אלפא-ביתא של אלב"ם ויש ביניהן קשר: אלף היא לשון אולפן ולמד לשון לימוד). על האות פה כתוב "דעת גניז בפומא"[צ] (הדעת גנוזה בפה). אם כן, אלף היינו חב"ד לפי הסדר – חכמה-בינה-דעת, הצירוף שמעורר את ספירת החסד. הצירוף בר"ת "לית אתר פנוי" הוא בינה-חכמה-דעת (היו), הצירוף שמוליד את ההוד. כלומר, צריך להודות ש"לית אתר פנוי מיניה" – הודאה היא לדבר שלמעלה מטעם ודעת אבל מודים לאמת שבו. שוב, ברגע שמודים נעשים "מסֻבלים" – סובלים הכל בשמחה (בסוד "בינה [שמחה] עד הוד [הודאה תמימה] אתפשטת"[צא]).

המנהיגים הנסבלים

כמובן, הפירוש הזה ב"אלופינו מסֻבלים" אינו הפשט של רש"י. רש"י כותב ש"אלופינו" כאן הם גדולי ישראל, הצדיקים, תלמידי חכמים, ו"מסֻבלים" היינו שאנחנו, ה'עמך', סובלים את המנהיגים ונשמעים להם – "אלופים גדולים שבנו נסבלים על קטניהם, שהקטנים נשמעים לגדולים". כמו שרואים כיום במציאות, יש מנהיגים שלא סובלים אותם. מצד אחד, בחרו באותו מנהיג ומצד שני הוא אינו נסבל – לכן לא מקשיבים לו.

דורשים "נשמעים" לא רק במובן של מצייתים, אלא גם במובן של "וישַמַע שאול את העם"[צב] – שהעם מתאספים. תפקיד המלך הוא ללכד את העם, לאחד את העם, כמו שכותב הרמב"ם[צג] – וכאשר המלך ראוי העם נאספים, נשמעים. כלומר, ה"מסֻבלים" כאן הוא משהו חיובי ביותר.

יש ודאי קשר בין הפשט ברש"י, ש"אלופינו" הם המנהיגים, לדרוש החסידות, ש"אלופינו" היינו הקב"ה. כנראה שהאלוף הנסבל, המנהיג האמתי, הוא אחד מאותם "אנשי מדע" – הוא יודע ומכיר שה' נמצא בכל מקום ושה' סובל הכלג. ממילא, הוא גם סובל הכל. כמו שהעם צריך לסבול את המנהיג – מנהיג צריך לסבול את העם, כמו שכתוב על משה רבינו שהוא סובל את כל הטרחות של העם. כך מתחברים – הסבל המשותף הוא בעצם הדבק שמחבר בין המנהיג לבין העם שלו.

רמזי "אלופינו מסבלים" – סוד האין

לא עשינו מספיק גימטריאות, אז נעשה עוד אחת: המלה העיקרית, שרומזת ל"לית אתר פנוי מיניה", "אלופינו" בגימטריא ג פעמים אין. היפי כאן ששלשת ה-אין מופיעים מיד בהמשך הפסוק (שכבר נסביר) – "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה", שלש פעמים אין!

מישהו זוכר גימטריא כזו? את שלש סעודות שבת לומדים[צד] מהחזרה של המלה "היום" שלש פעמים בפסוק "אכלֻהו היום כי שבת היום להוי' היום לא תמצאֻהו בשדה"[צה] – היום בגימטריא אין, ורבי אברהם אבולעפיא מסביר[צו] שאלה שלש דרגות של אין. כל הכתר, שלמעלה מהשכל, נקרא אין, ובו יש שלש מדרגות, שלשה רישין שבכתר, שעל פי חסידות[צז] הם אמונה-תענוג-רצון. אחד הרמזים היפים של "לית אתר פנוי מיניה" ("בכל אתר ואתר", כמו שאומרים בקדיש) הוא ש"אתר" היינו אמונה-תענוג-רצון, שלשת הרישין שבכתר. באלפא-ביתא שנקרא אכב"י אתר ו-כתר מתחלפים (חילוף א-כ), מאד קרוב. בפרט, הראש העליון שבכתר הוא "רישא דלא ידע ולא אתידע"[צח], הראש השני הוא "רישא דאין" והראש השלישי הוא "רישא דאריך"[צט], אבל בכללות הכל אין.

המלה הבאה, "מסבלים", עולה בדיוק אחד פחות – 182 (יעקב, ז"פ הוי'). יחד, "אלופינו מסֻבלים" עולה שסה – סוד שסה מצוות לא תעשה[ק] (שכנגד שסה גידים[קא] ו-שסה ימות שנת החמה[קב]). הרמז מלמד שסגולת מצוות לא תעשה היא להגיע לתודעה הזו – מתוך ה"לא", המניעה, השמירה על מה שה' אוסר עלינו, מגיעים לתודעה ש"אלופינו מסֻבלים", שיש אלופו של עולם בכל מקום, וממילא סובלים הכל, גם את האיסורים עצמם[קג].

"אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה"

כמו שהזכרנו, הפסוק מסיים "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחֹבֹתינו". מהם בפנימיות פרץ-יוצאת-צוחה? על "פרץ" ו"יוצאת" בקדושה כתוב "ויקרא שמו פרץ. ואחר יצא אחיו אשר על ידו השני ויקרא שמו זרח"[קד]. אחד הפירושים הוא שפרץ וזרח הם נצח והוד[קה]. אני אומר זאת כי יש לכך קשר לאות של השנה ב"באתי לגני", אות יא, שעוסקת בנצח (כנ"ל). מוסבר שם שלמלך יש את מדת הנצח יותר מלכל אחד אחר, והמלך יוצא מפרץ – פרץ יודע לפרוץ והמשיח עצמו נקרא "הפֹרץ"[קו]. הפריצה היא מדת הנצח של המלך.

אם "פרץ" ו"יוצאת" הם נצח והוד מהי "צוחה"? רש"י אומר בפשט שזו "מהומת מלחמה". המלחמות באות מנצח והוד[קז], אבל כתוב בספר יצירה שעצם המלחמה ביסוד – "תמורת שלום מלחמה"[קח]. אם כן, פרץ-יוצאת-צוחה הן נצח-הוד-יסוד. יש פרץ חיובי, שהוא משיח, וכאן יש פרץ שלילי. איך מונעים את הפרץ-יוצאת-צוחה השליליים? על ידי "אלופינו מסֻבלים", ההכרה שאלופו של עולם נמצא בכל מקום.

מהם הפרץ, היוצאת והצוחה השליליים? פרץ לשון פריצה, אבל נוסיף פירוש שמתאים לדור שלנו – פרץ לשון פריצות. כנראה שהפרץ העיקרי בעם ישראל בדור דעקבתא דמשיחא הוא פריצות. צריך לזכות ל"אין פרץ" – שיהיה הפרץ של הקדושה, המשיח, אבל שלא יהיה הפרץ של הפריצות.

איך נפרש בהתאם לכך את "יוצאת"? המשניות שנוהגים ללמוד ביארצייט (היום) הן כלים פכ"ד[קט] ומקואות פ"ז. בסוף כלים פכ"ד, במשנה טז, כתוב "שלש שבכות הן, של ילדה טמאה טומאת מדרס, של זקנה טמאה טמא מת, ושל יוצאת לחוץ טהורה מכלום". כל המשנה עוסקת בנשים – ילדה, זקנה ויוצאת לחוץ. שתי השבכות הראשונות הן גדולות, ויש להן טומאה, והשבכה של יוצאת לחוץ – "טהורה מכלום". מהי "יוצאת לחוץ"? רבי עובדיה ברטנורא כותב שני פירושים: "סודר שנותנות הנשים על ראשן כשיוצאות לחוץ", מעין מטפחת ראש שפחותה משבכה, "ויש מפרשים ש'יוצאת לחוץ' תרגום 'זונה', 'נפקת ברא', כלומר שבכות של זונות". הזונות לובשות משהו קטן מאד, שלא מכסה את השערות, ודווקא השבכה שלהן "טהורה מכלום" – אי אפשר לטמא אותה כי קטנה מדי. זו משנה שלומדים היום ביארצייט, ולפיה נפרש ש"יוצאת" שלילית היא זונה – המשך ישיר ל"פרץ" במובן של פריצות.

אין פריצות יותר מאשר נפקת-ברא, אז מהו ההבדל? צריך לומר ש"פרץ" הוא הפריצות של הבנים ו"יוצאת" הפריצות של הבנות – יחס של "איהו בנצח" ו"איהי בהוד"[קי], כנ"ל (ששניהם יוצאים "לבר מגופא"[קיא]). אם יש פריצות – בסוף יוצאת מכך "צוחה" (הפגם ביסוד עצמו, כנ"ל). צוחה אותיות חוצה – כנראה מבטלים את ה"צוחה ברחֹבֹתינו" בעבודת "יפוצו מעינֹתיך חוצה ברחֹבות פלגי מים"[קיב] (בפסוק הקודם, "צֹאוננו מאליפות מרֻבבות בחוצותינו", יש רמז ל"אלופינו" ו"צוחה").

שוב, צריך לבטל את הפרץ, היוצאת והצוחה השליליים – "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה" – על ידי "אלופינו מסֻבלים", ההתבוננות ש"לית אתר פנוי מיניה". על ידי שיודעים שה' נמצא בכל מקום – מבטלים את הפריצות. מה הקשר? כתוב, וגם מובא ומוסבר בהדגשה בתניא[קיג], ש"אין אדם עובר עבירה אלא אם כן נכנס בו רוח שטות"[קיד] (כפי שנלמד מאשה סוטה, "יוצאת" החוטאת עם ה"פרץ" דקליפה, הפריץ-הפרוץ[קטו]).  בתניא מוסבר שהשטות של עובר עבירה שהוא חושב שעדיין ביהדותו, שאינו נפרד מה' (והנושא הראשון העיקרי בהמשך "באתי לגני" הוא שטות דקדושה שתבטל את השטות דלעומת-זה). אך על פי פשט, אם יודעים שה' נמצא בכל מקום – "עין רואה ואזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים"[קטז] – נמנעים מהפריצות (וזוכים לפריצה בקדושה – אם "לית אתר פנוי מיניה" הרי ניתן להפיץ[קיז] את המעינות עד "חוצה שאין חוצה הימנו"[קיח], אין מקום 'חסום' בפני הקדושה). אז מתקיים "אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה" ודווקא אז "אשרי העם שככה לו", מתגלה משה[קיט] שבדור, המשיח, ומתגלה "כתר כל הכתרים"[קכ].

ג. סוד שם 'אום'

שם "אום" משם עב

יש עוד רמז מאד יפה במלים "אלופינו מסבלים", שגם קשור באופן אישי ליארצייט של היום, של אמא שלי ע"ה. הראש-תוך-סוף של "אלופינו מסבלים" – תמיד במספר לא זוגי של אותיות מתבוננים בראש-תוך-סוף – הוא שם קדוש, אחד מ-עב שמות ה', שאולי הוא השם הכי מפורסם כי שייך גם, להבדיל, לאומות העולם, במיוחד במזרח, בהודו, שם אום. השם הזה הוא המנטרה העיקרית שלהם. [מאיפה הגיע אליהם?] אולי מאברהם אבינו, כשהוא שלח את בני הפילגשים למזרח. [בספרי קבלה מתייחסים לכך שנמצא אצלם?] לא, רק בדור שלנו. היות שיש כל כך הרבה שנוסעים לשם ומתחבטים במה שקורה שם זהו כבר משהו מפורסם.

יש עב שמות שיוצאים משלשת הפסוקים "ויסע... ויבא... ויט..."[קכא] לפני קריעת ים סוף, לפני שירת הים, שנקרא בתורה שבוע הבא. שם אום הוא השם השלשים מתוך עב שמות. מי שמכוון כוונות, איפה מכוונים את עב שמות בסדר התפלה? בפרשה השניה של קריאת שמע, "והיה אם שמֹע"[קכב]. בפרשה הראשונה יש מב תיבות ומכוונים שם מב ובפרשה השניה ב-עב התיבות הראשונות, עד "ושמתם", מכוונים את שם עב[קכג].

בחסידות – בשרש מצות התפלה, בדרך מצותיך[קכד] – מוסבר שבפרשה הראשונה יש אור הגבורה (שם מב) בכלי החסד ("ואהבת") ובפרשה השניה אור החסד (שם עב) בכלי הגבורה ("השמרו לכם"). זו תופעה של "אחליפו דוכתייהו"[קכה], תופעה שבאה מעצמות ה' – נושא ההפכים ו"נמנע הנמנעות"[קכו].

שם "אום" במלה "ויצהרך"

שוב, שם עב שייך ל"והיה אם שמוע", נפתח בסידור ונלמד קצת כוונות: אמרנו שהשם הזה, אום, הוא השם השלשים ב-עב שמות – איזה מלה הוא בפרשה? ["ויצהרך".] נכון, זהו סוף הפסוק השני. הפסוק הראשון, "והיה אם שמֹע תשמעו אל מצותי וגו'", ועד סוף הפסוק השני יש שלשים מלים. אחר כך "ונתתי וגו'", עוד שש מלים – עד כאן לו. עד כאן אלו פסוקי הברכה. אחר כך מתחילים לו השמות השניים. כתוב[קכז] ש-עב מתחלק ל-לו נסתרים ו-לו נגלים. בקריאת שמע מאד מודגש, כי ה-לו הראשונים הם עד "ושבעת". אחר כך לו השניים, למטה, הם כבר הגבורה שיש בפרשה השניה של קריאת שמע – "השמרו לכם וגו'". המלה "השמרו" היא השם ה-לז, הראשון בין ה-לו השניים, שהוא שם "אני". מסבירים שהלא-טוב יונק מה'אני'. השם הראשון הוא "והו" (כמו שאומרים "אני והו הושיעה נא") – עולם הנסתר, "והו" לשון הוא, "ועבד הלוי הוא"[קכח], נסתר, אין ממנו יניקה.

חז"ל אומרים, גם בגמרא[קכט] וגם בזהר[קל], שיש בכל דור לו צדיקים, אבל יש מקום בגמרא[קלא] שכתוב שיש שלשים צדיקים בכל דור, "ביום ההוא יהיה"[קלב], וזו המלה "יצהרך". מה הם דגן-תירוש-יצהר? ראשי תבות דתי – להיות דתי היינו שיהיה לך הרבה דגן ותירוש ויצהר. הכל מדרגות של תורה – דגן הוא נגלה ("לכו לחמו בלחמי"[קלג]), תירוש הוא רזין דאורייתא ("יינה של תורה"[קלד]) ושמן הוא רזין דרזין דאורייתא[קלה] (סוד ידיעת השם, "טוב שם משמן טוב"[קלו]). "יצהרך" הוא השמן של התורה, עיקר החסידות, ודווקא עליו הכוונה של שם אום (לרמוז שבפרט יש לדעת את סוד השם הזה – בשם הזה טמון עיקר הסוד של ידיעת השם).

כמה שוה "ויצהרך"? 331. יש הרבה דברים במספר הזה, והדבר הכי חשוב בחסידות הוא חיי הצדיק – כמו שכתוב באגרת הקדש כ"ז – אמונה-אהבה-יראה. שם אום שוה 47 וביחד עולה 378, חשמל, משולש זך, "שמן זית זך"[קלז]. יש כאן את סוד החשמל, המלה הכי סודית בתנ"ך, העלם וגילוי כאחד – נשיאת הפכים, אחליפו דוכתייהו. עד כאן רק הכוונה שלו, שהשם הזה הוא "ויצהרך", רזין דרזין.

"אלופינו מסבלים" – גיל ותאריך הפטירה

מה השייכות האישית ליום הזה? מז הוא אורך החיים של אמא, עליה השלום, מיום ליום. היום גם יום הולדת וגם יום ההסתלקות של אמי שלי, והיא חיה בדיוק מז שנים, והסתלקה מתוך שמוסרת בבית כנסת לנשים שיעור נביא בספר ירמיהו. המספר של מז שנים נקרא "ימי שנותינו בהם שבעים שנה"[קלח]. כתוב בקבלה[קלט] שיש צדיקים מיוחדים שאורך החיים שלהם מז שנים, בגימטריא בהם. יש בהם שנים, יש "שבעים שנה" ויש "אם בגבורֹת שמונים שנה". יש בפסוק שלשה אורכי חיים (בסוד חש-מל-מל: "בהם" הוא בחינת "חש", אינו מפורש כאורך חיים, ה"מל" הראשון עולה בגימטריא "שבעים [שנה]" וה"מל" השני בא לרבות מילוי שנים, "את מספר ימיך אמלא"[קמ], כאשר ריבוי סתם לשבעים הוא תוספת עשור, "שמונים שנה") .

אם נוציא את הראש-תוך-סוף מ"אלופינו מסבלים" (שאמרנו שעולה שסה) נשאר 318. זהו גם מספר שבתורה – החניכים של אברהם אבינו, בגימטריא אליעזר, כפי שחז"ל דורשים[קמא] שמדובר רק בו. המספר הזה, 318, שוה ז שבט – היום. זהו הרמז האישי. אורך החיים הוא השם בעצמו, מז, ושאר האותיות עולות ז שבט – הכל רמוז בביטוי הזה, שבהשגחה פרטית למדנו אתמול בלילה, "אלופינו מסבלים". אם כותבים זין שבט מלא, כמו הרבה פעמים שכותבים תאריך, נוסף 60 – אז שוה שוב חשמל, השם (אום) יחד עם המלה שלו בקריאת שמע ("ויצהרך"). עוד חיבור לענין.

אליעזר עבד אברהם ומשיח בן דוד

כתוב שנשמת אליעזר היא השרש של משיח בן דוד – מהגלגולים הפלאיים בכתבי האריז"ל. הוא מתאר את כל הגלגולים שלו, אבל לאט-לאט נתקן. הוא יוצא מכנען, הוא כנען לפי חז"ל[קמב], אבל הוא נשמה שהיתה בעמקי הקליפות – יוצא מכלל ארור לכלל ברוך כשעושה שידוך ליצחק ורבקה, ומתגלגל הלאה והלאה והלאה עד שמגיע למשיח בן דוד. כך בכתבי האריז"ל. הוא לא כותב, אבל יש יחס מאד יפה בין אליעזר (318) למשיח בן דוד (424) – יחס של 3 ל-4, ג"פ קו וד"פ קו. יחס מאד מיוחד. לא כתוב בכתבי האריז"ל, אבל גם רמז לכך שיש ביניהם קשר הדוק.

המכנה המשותף הראשוני של אליעזר ו-משיח בן דוד הוא גן. גן הוא מספר ראשוני – המספר הראשוני ה-טוב. גן היינו "באתי לגני"[קמג], אז נאמר משהו מתוך "באתי לגני" של השנה[קמד]: אחד הדברים היפים שהרבי מסביר במאמרים של השנה שה' ברא את העולם לשם תענוג – הוא ברא את העולם שיהיה כולו תענוג. ודאי תענוג אלקי, אבל רק אומר תענוג. מי הם המנגדים, שהמלך – הגדול באמת – צריך להתלבש במדת הנצח שלו לנצח אותם? מי שמנגד לתענוג הזה, שהוא תכלית בריאת העולם. יש אחד שמפריע לכך שהעולם הזה יהיה כולו כיף. זה ווארט מאד נחמד באחד המאמרים של השנה הזו. העולם הזה הוא בשביל שיהיה מאה אחוז טוב, מאה אחוז תענוג – שיהיה גן עדן. המנגדים, מי שמחרף, "חרפו עקבות משיחך"[קמה], מנגדים לתכלית הזו של הגן.

עוד פעם, הגענו לזה מכך ש-אליעזר הוא ו"פ גן ומשיח בן דוד ח"פ גן – זהו המכנה המשותף הראשוני שלהם.

נסיים בעוד תרגיל מאד יפה לגבי שם אום. קודם כל, בהשגחה פרטית שם זה גם הפך להיות ראשי תבות של מלה ששגורה בפי כל – או"ם. יש הרבה דברים חריפים ביותר שהרבי אומר ביחס לאו"ם. [הכי חריף הוא אמר לנתניהו, שמקום שכולו חשך.] יש יותר חריף, אמר שזה מקום שמתכננים דברים שאיני רוצה להזכיר אפילו – כמו עמלק (השם הזה בהכאת אותיות עולה עמלק). [יש גם דברים חיוביים.] כן, אור וחשך משמשים בערבוביא. כמו שצריך לנצל את כל הטכנולוגיה להפצת המעינות, צריך לתקן גם אותם, אבל יש דברים מאד חמורים. זהו שם קדוש אבל גם שם של עבודה זרה – הכי קדוש יורד מטה-מטה.

נעשה תרגיל לסיום על השם הזה (שהיו עליו הרבה שיעורים): נעשה סדרה של א-ו-ם – 1, 6, 40. נעשה יחד רק את ההתחלה. בדרך כלל עושים עד שבעה מספרים, אפשר לעשות גם עד שלש עשרה מספרים:

466	316	195	103	40	6	1
	150	121	92	63	34	5
	29	29	29	29	29

המספר השביעי הוא 466, שמעון. עד חמשה מספרים הסך הכל הוא משה. שני המספרים הבאים, עד שבע, עולים יהושע-יהושע. האחרון, שמעון, הוא גלגול של משה רבינו – רשב"י[קמו].

הפלא בסדרה זו שחבור כל שבעת המספרים עולה "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" (1127)[קמז]. אמרנו שסוד שם זה, השם ה-30 ב-עב שמות, הוא "יהיה", "ביום ההוא יהיה הוי' אחד", שה-ו תתעלה לדרגת ה-י של שם הוי', ואז הוא יהיה פעמיים י-ה[קמח]. כל הפסוק הזה, שעולה 7 ברבוע כפול 23, הוא שבעת המספרים הראשונים שיוצאים משם אום. אם עושים את המספרים בדילוג – ראשון-שלישי-חמישי-שביעי – מקבלים שבת. עוד רמז יפהפה.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• אפילו מי שמגיע לשער ה-מט הוא "חולה אהבה" עד שיגיע לתכלית – שער הנון.
• החתירה להגיע עד ה' עצמו נכונה בכל מערכות היחסים אליו – כאבינו, כמלכנו וכדודנו.
• המניעות להגיע אל המלך הן חומות של אחיזת עינים (תפיסת "דעת תחתון" שהמציאות היא "יש ודבר נפרד"), אהבות חיצוניות (פיתויים) ויראות חיצוניות (איומים).
• גם 'מדרגות' ו'השגות' יכולות להיות פיתויים שמעכבים מלהגיע לתכלית עבודת ה'.
• היצר הרע ה'חסידי' הוא ללמוד ולהתבונן בחסידות מבלי להגיע ל"אנא נסיב מלכא" בעבודת התפלה עצמה.
• את ה"מחיצה של ברזל", המקצרת את חיי התורה  והתפלה, ניתן לכתת ל"אתים" – תשוקה וחיבור ל"את שאהבה נפשי".
• עבור אנשי הדעת, היודעים ש"לית אתר פנוי מיניה", המפריעים עצמם הופכים לעוזרים.
• החשך המקיף כגדר מגדירה את האור הוא 'התעבות האור' שיכול להתגלות כאור עצמי.
• ההכרה ש"לית אתר פנוי מיניה" מאפשרת לסבול הכל בשמחה.
• ה' הוא "סובל כל עלמין", הסובל ונושא אותנו עם חטאינו, ועלינו לסבול אותו.
• על המנהיג לסבול את העם ועל העם לסבול את המנהיג – הסבל המשותף מחבר אותם.
• פריצות בין בנים (פרץ) ובנות (יוצאת) גורמת ל"צוחה".
• תיקון ה"צוחה" הוא בהפצת המעינות חוצה.
• על ידי הכרה ש"לית אתר פנוי מיניה" מבטלים את הפריצות וזוכים לגאולה.