1

בע"ה

השלמה לשביעי של פסח

ז"ך ניסן ס"ו – בדרך ליריחו תובב"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

"איזהו מקומן" במסכת זבחים הוא הפרק היחיד בש"ס שאין בו מחלוקות, ולכן בחרו לאמרו כל יום. אליבא דאמת יש מחלוקות, אך אינן נזכרות בגוף הפרק, שהוא אליבא דתנא אחד. דוגמה חשובה בחותם הפרק, בדיני הפסח, בו מנויים ארבעה דינים (שכולם "אינו..."): א. אינו נאכל אלא בלילה (ולא בשעות היום אחר השחיטה). ב. אינו נאכל אלא עד חצות. ג. אינו נאכל אלא למנוייו. ד. אינו נאכל אלא צלי.

סדר ארבעת הדינים הוא הוי' מלמטה למעלה (בן-סג-מה-עב), כשההקבלה הכי פשוטה המתבקשת היא כנגד היסודות: ברור ש"צלי" זה יסוד האש. הלילה – זמן העצלות והעצבות – מכוון כנגד יסוד העפר (ובתוך ה-ע ישנה א – הלילה הוא זמן אפור). בחבורה (בלשון חז"ל) נמצא יסוד הרוח. בתורה הלשון היא "תכוסו" – לשון מספר ולשון כיסוי, סוד עלמא דאתכסיא, וכן זה בסוד הסוכה שהיא מקיפין דאמא. בינה זה מחשבה סתם – ומחשבה זה גם חשבון-מנין. חצות הוא כנגד המים (אותם חצה ה' והבדיל בין מים למים, וכן מים הוא לשון רבים ויש לחצותם למה-מה, וכנ"ל שכאן דין זה מכוון כנגד ה-ו שבשם הוי' ב"ה – כנגד שם מה).

הגמרא אומרת שכל הדינים מוסכמים חוץ מהדין של "עד חצות", הנתון במחלוקת. יש סוגיא שלמה (זבחים נז, ב) אם אפשר להסביר זאת גם אליבא דרבי עקיבא (שדאורייתא אכן כל הלילה, אך אולי כדי להרחיק מן העבירה תקנו עד חצות), אך המסקנה שהמשנה כראב"ע שגם דין זה הוא דאורייתא. הרמב"ם לא פסק כראב"ע (וכמדומה שכלל לא הזכיר דין חצות בענין זה), ומפרשי הרמב"ם אומרים ששאר הפוסקים פוסקים כראב"ע כי דעת ראב"ע מופיעה כסתם בכ"ד. אלא שהמגיד משנה מבאר (בהלכות חמץ ומצה) – והמשנה למלך (בהלכות קרבן פסח) משבח אותו – שמכיון שיש גם פעם אחת סתם משנה כר"ע, והכלל שהלכה כסתם משנה לא ענין כמותי, ולכן סתם משנה פעם אחת כר"ע מבטלת את זה שכמה פעמים סתם משנה כראב"ע.

מבואר בכתבי האר"י ששם מה עתיד להתבטל – זו הסיבה הפנימית לכך שלא מקפידים כל כך על דין חצות באפיקומן (כשבנגלה סומכים על הרמב"ם). "עד חצות" בא להבחין בתוך הלילה – בין חלק הדינים לחלק הרחמים. בליל שימורים, כשרוצים להמתיק דיני תחלת הלילה, אז החידוש של מתן תורה שגם את המצה של אחר חצות – אחרי גילוי שכינה, כשכל הדינים נמתקים – אפשר וצריך לאכול לפני חצות (כמבואר בחסידות שזה החידוש של מ"ת). עכ"פ, כל הדין של חצות זה נקודה שבין דין לרחמים – דין ורחמים הם דגש ורפה בסוד ז כפולות. אם כללות הלילה הוא ה תתאה, אז ה-ו יורד לחצות את הלילה – זה מה שקורה כאשר ה-ו מתייחדת עם ה-ה תתאה.

ההסבר הפנימי של החבורה זו הדרגה השניה של אהבת ישראל שמסביר הצ"צ בדרמ"צ – אהבה מצד אמא, שכולנו מוקפים במקיף אחד (הדרגה הראשונה מצד ז"א – שכולנו שיעור קומה אחד, והדם מחבר הכל), וממילא כולנו אחד ממש. זה סוד החבורה – שיש מקיף דאמא המחבר כולנו, וזה מקיף של אהבת ישראל בדרגה הגבוהה ביותר.

ה"צלי" זה אש, וגם רומז ל"צלותא", בארמית. כמו ששמירה ממשהו חמץ זה סגולה לא לעבור עבירות כל השנה, כך אכילת הפסח צלי זה סגולה להתפלל בהתלהבות כל השנה, וזה לדאבוננו אין בזמן הזה, ואת זה הבעש"ט ותלמידיו התחילו להחזיר עטרה ליושנה. זה פה-סח – דיבור בתפלה. כשתהיה בכך התלהבות יש אש – "צלי" – השורפת את קליפת עמלק. כמה שאש לכאורה שייך לאמא, בסדר הרגיל של היסודות זה כנגד אבא – זו דרגת הצדיקים שהתפללו בהתלהבות (ושוב: עבודה שבלב זו תפלה, אך אצל הצדיקים זה למעלה מזה – מחד התלהבות מודעת, אך מאידך כל כך בבטול שזה לא הוא מתפלל אלא ה' מתפלל בעצמו, כך שרבי לוי יצחק מברדיטשוב יכול לשאול את רבי ברוך מה דעתו על תפלתו, ובכלל לכן הצדיקים יכולים שמישהו אחר ישמע אותם מתפלל. אחרי שיש חבורה אפשר להגיע להתלהבות של אש בתוך החבורה, שזה כמו שלפני התפלה מקבלים מצות "ואהבת לרעך כמוך" ואחר כך מתפללים בהתלהבות").

לפי זה סדר העבודה קודם להכנס ללילה ולהתמודד עמו כדי לתקנו. אחר כך צריך לחצות את הלילה – להבדיל בין דין לרחמים, ולהמשיך הרחמים לתוך הדין. אחר כך צריך אהבת ישראל במדרגה הגבוהה של חבורה, ובסוף אפשר לשרוף את העולם – מלשון העלם – בתפלה לא-ל חי ולהאיר את הלילה (כשעיקר הארת הלילה זה בשביעי של פסח – "ויאר את הלילה" – אך גם בלילה הראשון "נגלה עליהם וכו'", ולכן אומרים הלל בלילה. אפשר לומר שההבדל בין הלילה הראשון לשביעי שביום הראשון זה אור מלמעלה וביום השביעי זה כבר עצמי שהלילה עצמו יאיר, שהצמצום עצמו יאיר).

רמזים: ד"פ "אינו נאכל אלא" זה ר"ת אנא – ד"פ "אנא" שאומרים בהלל. ד"פ אנא (= בן) = יצחק, שהוא בחינת קרבן. בכוונות ד"פ אנא הוי' – העולים בן – הם כנגד עסמ"ב (אלא שמלמטה למעלה). כל הלשונות עולים יחד חכמה (= חסה = עג) פעמים הוי' = 1898. כמלה שלמה, רק "צלי" מתחלק בשם הוי' ב"ה – ה"פ הוי'. חוץ מזה, כל השאר זה חס (= חכם) פעמים הוי'. חס שייך לפסח (לא רק באותיות, אלא שהפשט של "פסח" הוא חמלה וכו'). יש ג"פ "ואינו" (= 73) ופעם אחת "אינו" – רק זה עולה יא פעמים הוי'.

צלי רומז ל"ועמך כלם צדיקים לעולם יירשו ארץ" – לזה צריך להגיע, ולשם כך קרבן פסח. צדיקים לעולם יירשו = 956. בלי הר"ת (צלי, המתחלק ב-יג) עולה 826 המתחלק ב-ז. יג פעמים י ו-ז פעמים 118. כל המרכיבים יחד עולים פסח. לילה חצות מנוייו ר"ת לחם (= ג"פ הוי'). כל שלש הבחינות הראשונות הן עדיין 'לחמי' – זה המצה שבפסח, או ה"קרבני לחמי", אך ה"צלי" זה ה"לאשי" ממש. צלי = עני, אז זה לחם עני (= יצחק = אינו ואינו ואינו ואינו, כנ"ל). כל השאר – בלי הר"ת לחם של לילה חצות מנוייו – עולה 1820.