1

בע"ה

טוב משה

אור ל-ז' אדר פ"ו – רשימה

ה'אני' וה'אין' של משה רבינו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

יום ההולדת ויום ההילולא של משה רבינו – החל תמיד בפרשת תצוה, ומשמש הכנה קרובה לחג הפורים (יום הברית של משה) – הוא זמן טוב לעסוק בבחינותיו הנסתרות והגלויות, בשמו המקורי "טוב" ובשמו הקבוע "משה", ה'אין' וה'אני' של משה. בדורו של משה קבלנו את הנגלה שבתורה, מצד ה'משה' שבו, ובחזרתו של משה בדורו של מרדכי קבלנו את פנימיות התורה, מצד ה'טוב' שבו. שלמות ההתפתחות של משה היא בהופעתו כמלך המשיח, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון", כשהוא עולה מהיותו "טוב" למדרגת "טוב מאד". בלימוד השיעור אל תפספסו את הטוב הגנוז בהערות – סיפור נסתר של רמזים שמלווה את הסיפור התוכני הגלוי.

'טוב' ו'משה' – 'אין' ו'אני'

את פרשת תצוה קוראים תמיד בסמיכות ל-ז' אדר, יום הולדתו והסתלקותו (ולידתו מחדש) של משה רבינו[ב]. המפרשים[ג] קושרים לכך את העדר שמו של משה רבינו מהפרשה (הפרשה היחידה בתורה, מאז לידת משה). בהסתלקותו נעלם שמו של משה[ד] ("וימת שָם משה"[ה], אל תקרי "שָם" אלא "שֵם") והוא חוזר ל'אין' של שרש נשמתו (ובכך מתקיים בו "ואם אין מחני נא וגו'"[ו]). אותה מדרגה שלמעלה מהשם מתגלה גם בלידת משה, לפני שהוא מקבל את שמו.

השם הנעלם של משה רבינו, בחינת ה'אין' שבו, הוא טוב[ז]. שם זה מתיחס ליוכבד אמו (סוד ה עילאה, עלמא דאתכסיא – יוכבד בגימטריא מב, אמא), על שם חווית ראייתה אותו בשעת לידתו (סוד "חכם בבינה"[ח], וד"ל) – "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[ט]. שמו הגלוי, משה, בחינת ה'יש' שבו, שהוא ה'אני' שבו, ניתן לו על ידי בתיה בת פרעה (סוד ה תתאה, עלמא דאתגליא, פרעה לשון פריעה-גילוי[י]), והוא על שם פעולתה – "כי מן המים משיתהו"[יא], היינו שהוציאה אותו מעלמא דאתכסיא לעלמא דאתגליא (מהים ליבשה). כשם שבתיה היא 'בת פרעה', לשון פריעה-גילוי, כך יוכבד היא 'אם טוב', שעניינו צניעות והסתרה, "טוביה גניז בגוויה"[יב], כמו שכתוב "ותרא אתו כי טוב הוא – ותצפנהו"[יג] (ועד ששמה ושם בעלה, עמרם, נעלמים בפרשה זו, כנודע[יד])[טו].

אם כן, ה'אין' של משה, שרש נשמתו, הוא טוב[טז] (סוד 'טוב אין', פנימיות[יז] "טוב עין [הוא יברך]"[יח]) וה'אני' שלו, שמו הגלוי בעולם, הוא משה[יט]. טוב-אין אני-משה משלימים ל-כב ברבוע[כ]. בהכאה פרטית, טוב-משה (ט פעמים מ, ו פעמים ש, ב פעמים ה) עולים 2170, לא פעמים כן, בסוד "לא כן עבדי משה"[כא] – "לא" היינו בחינת ה'אין' של משה[כב], הטוב הגנוז שלו (סוד "כי לא יראני האדם וחי"[כג], וד"ל), ואילו "כן" היינו בחינת ה'אני' של משה, התגלותו קבל עם ועדה. הכל בסוד ה'חש-מל' של משה רבינו, העלם (חש) וגילוי (מל)[כד], וד"ל.

"הדור קבלוה בימי אחשורוש"

והנה, "תורה צוה לנו משה"[כה], ובתורה יש גופא דאורייתא ונשמתא דאורייתא – הנגלה של התורה מבחינת הנגלה של משה רבינו, אני-משה, והנסתר של התורה מבחינת הנסתר של משה רבינו, טוב-אין (בסוד "וירא אלהים את האור כי טוב"[כו], טוב לגנזו[כז], בחינת "טוביה גניז בגוויה", כנ"ל)[כח].

לידת משה ב-ז' אדר (בסוד "טוב", כנ"ל), הסתלקותו ב-ז' אדר (כשהשם משה מתאיין, כנ"ל) ולידתו מחדש בו ביום (בסוד "שם טוב", "טוב מאד"[כט], טוב ממות[ל], וד"ל)[לא] הן בסוד "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא"[לב] (כאשר במעבר מדור לדור מתקיים "'משה משה'[לג] לא פסיק טעמא בגווייהו"[לד]), המתבטא בדור של פורים במרדכי הצדיק – "מרדכי בדורו כמשה בדורו"[לה].

חז"ל אומרים^ב שהמן ידע על הסתלקות משה ב-ז' אדר, ולכן שמח שנפל הפור לחדש אדר, אך הוא לא ידע שמשה גם נולד ב-ז' אדר. "המן מן התורה מנין? 'המן העץ'[לו]"[לז] – שרשו של המן באכילה מעץ הדעת בטרם עת, מקור המודעות העצמית, הרגשת ה'יש'-ה'אני' הנפרד[לח] (שעל כן יש לו חוש חד ב"ישנו עם אחד מפֻזר ומפֻרד"[לט]). לכן המן יכול לחוש רק ב'אני' של משה שמסתלק, אך אין לו אפשרות להרגיש את (ה'אין' אליו עולה משה בהסתלקות ואת) ה'טוב' העצמי הנסתר של משה שמתגלה בלידתו מחדש. לעומת המן-עמלק, הרע (הנפרד) בעצם, מרדכי הוא טוב בעצם הדבוק-מחובר בעצם, בבחינת "דבק טוב"[מ].

כשמשה מופיע בבחינת מרדכי הטוב מתקיים "הדור קבלוה בימי אחשורוש"[מא], השלמות של "יבא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים"[מב]. כך, בדורו של משה קבלנו את התורה מ"משה" ("תורה צוה לנו משה", כנ"ל), גופא דאורייתא, ובימי אחשורוש קבלנו את התורה מ"טוב", נשמתא דאורייתא. "אין טוב אלא תורה"[מג] – טוב הוא בבחינת 'אין', כנ"ל – מתקיים דווקא ב"תורת משה" כמרדכי היהודי[מד].

קטנות וגדלות של משה

והנה, בשעת לידת משה רבינו בפעם הראשונה, ה"טוב" שלו הוא בחינת קטנות א' (בחינת 'ילד טוב' בגימטריא אני), יסוד האמונה של משה רבינו (אמונה עולה ו צירופי טוב)[מה], והתורה מאריכה לספר אודות היניקה שלו (בחינת קטנות א').

מאז נתינת השם משה, על ידי בתיה בת פרעה, משה מתחיל לגדול, לעלות מקטנות א' לגדלות א' – מ"ויגדל הילד"[מו] (סוף ימי היניקה, כאשר הובא אל בת פרעה) עד "ויגדל משה"[מז] ("הראשון לקומה והשני לגדולה, שמינהו פרעה על ביתו"[מח])[מט] – כאשר עיקר גדלות א' שלו הוא ההתעצמות עם שמו משה (התגלותו כלפי חוץ, עד שראוי להתמנות על הרבים, כנ"ל).

בפרשת "ואתה תצוה", כאשר משה רבינו 'מסתלק' לשרשו, ל'אין' שלו, הוא חוזר בו ביום להוולד פעם שניה כ"טוב", היינו סוד קטנות ב' לאחר גדלות א' (והוא היום ש"הוכפל בו כי טוב"[נ], וד"ל). זהו סוד "ויקחו אליך שמן זית זך"[נא] – "טוב שם [שמו טוב] משמן טוב"[נב] (טוב זה הוא "חן טוב"[נג], אותיות בטחון, קטנות ב', כנודע[נד]).

תכלית גדלות משה רבינו, גדלות ב', היא כאשר זוכה לשער הנון בשעת הסתלקותו[נה], להיות "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא", ועד לדרא דמלכא משיחא, "הוא גואל אחרון"[נו]. אז זוכה משה להיות ולהקרא "טוב מאד"[נז], עלית האדם שבמשה ("האיש משה"[נח]) למאד שבמשיח[נט], בסוד "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"[ס] (היחידה של מלכא משיחא[סא], שהוא עצמו היחידה של כללות נשמות ישראל[סב]).

[המעבר ל"טוב מאד" הוא על ידי "טוב מות" (כנ"ל) – לידת משה מחדש בשעת מיתתו (תוך כדי העלם מקום קבורתו, "ואי זה מקום בינה"[סג], הרחם ממנו נולד פעם שניה). והוא סוד "מעבר יבק" על מנת להתחדש בעצם, מעבר מיצור בר תמותה לחי חיים נצחיים, חיי אלוה, חיי עצם הנשמה – מעבר מ'זחל' (בחינת "זחלתי ואירא"[סד]), ל'פרפר' הפורח ומרחף באוירא[סה], וד"ל. "מעבר יבק" עולה משיח בן דוד, שהוא "בר נפלא"[סו], מת וקם לתחיה תמיד.]

נמצא שארבעת שלבי גדלות משה הם טוב (קטנות א'), משה (גדלות א'), טוב (קטנות ב') טוב מאד (גדלות ב'), בגימטריא אמת – "משה אמת ותורתו אמת"[סז]!