אמונה ובטחון 25

כ"ב תמוז ע"ט – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לשמיעת הקלטת השיעור: אמונה ובטחון 25

קיצור מהלך השיעור

במסגרת השיעורים לבנות תיכון יעלת חן נלמד המאמר "אמונה ובטחון" מתוך הספר לב לדעת. השיעור שלפנינו חורג מהסדר הרגיל, לכבוד יום ההילולא של הרה"ק רבי שלמה מקרלין זי"ע. ככלל, בלימוד המאמר על הסדר עוסקים בעיקר בחזון של "להביא לימות המשיח". לעומת זאת, השיעור הנוכחי עוסק בביטוי המעשי והיום-יומי של אמונה ובטחון – נתינת צדקה והתמסרות בלתי-מוגבלת להיטיב לזולת, בגשמיות וברוחניות.

הפרק הראשון – שעדיין לא עוסק בנושא העיקרי – יוצא מנקודת מחלוקת בדרך ההנהגה בין בעל ההילולא, רבי שלמה מקרלין, ואדמו"ר הזקן. מתוך כך הוא מסביר את ההבדלים בין גישות שונות בחסידות ל"צדיק באמונתו יחיה" – פעולת הצדיק (השייך לעולם האצילות) להחיות את חסידיו (שבעולמות בי"ע).

פרק שני מסביר שהביטוי המעשי העיקרי של אמונה ובטחון הוא צדקה – דבר המתבטא בדמותו של אברהם אבינו, 'גבור' האמונה והבטחון.

פרק שלישי עוסק בסיפור המפורסם על מקור פרנסת רבי שלמה מקרלין בשני "כי" (שתי פרות, באידיש) – "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" – ועל כך שבדורות הבאים נזקקים לשני "כי" נמוכים יותר, "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". על הפסוק של הדורות הנמוכים ישנה אגרת קדש של אדמו"ר הזקן, העוסקת בכך שעל בעל תשובה לתת צדקה לפני ולפנים משורת הדין. האגרת נלמדה בפנים בחלקו השני של השיעור.

פרק רביעי מביא סיפורים נוספים להמחיש את מדת הצדקה של רבי שלמה מקרלין, כשבתוך הדברים עולה דירוג של כל מדרגות עבודת ה' – מרשע גמור ועד לבעל תשובה גמור בו תלויה הגאולה – על פי אחוזי הצדקה שנותן האדם.

* * *

כנזכר לעיל, חלקו השני של השיעור עוסק ביאורו של אדמו"ר הזקן באגרת הקדש בתניא על הפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו וגו'". אגרת זו עוסקת כולה בנתינת צדקה מעל ומעבר להגבלות ולמדידות, צדקה שהיא-היא הביטוי העיקרי והיום-יומי לאמונה ובטחון חזקים (כפי שהוסבר בחלקו הראשון של השיעור).

הפרק החמישי פותח בפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו" עם קושיות אדמו"ר הזקן עליו (והכלל הגדול של ביאורו). מתוך קשר לברור לזמן אמירת השיעור, בשלשת השבועות, יש עיון במקור באיכה ובשלישית הפסוקים המתחילים באות ח שהוא חלק ממנה, תוך הפקת לקחים בעבודת ה' מסדרם ומרמזיהם.

פרק שישי מרחיב בכך שעל אף שמקור התורה הוא "ימין" – גילוי אור אין סוף – האור ניתן "מפי הגבורה" והוא מצטמצם למצוות מדודות ומוגבלות (כדי שיהיה אפשר להכילו במגבלות העולם הזה).

פרק שביעי מגיע לנקודה העיקרית – צדיק גמור יכול להסתפק במצוות המוגבלות, אך בעל תשובה צריך למלא את כל מה שהחסיר על ידי אור בלתי מוגבל. האור הבלתי מוגבל מתעורר על ידי תשובה בלתי מוגבלת בלב, ונמשך לעולם על ידי צדקה בלתי מוגבלת. צדקה כזו – המגלה את הבלי-גבול של ה' גם בנפש האדם – היא-היא הביטוי המעשי של הבטחון המופרז הנדרש לנו כדי להביא את המשיח.

פרק שמיני חותם בכח הצדקה להביא את הגאולה ולברר-לתקן גם את עשו.

חלק ראשון: רבי שלמה מקרלין – אמונה, בטחון וצדקה

א. פירושי "צדיק באמונתו יחיה"

בקר טוב לכולן. היום יש משהו מיוחד, לכן נעשה משהו מיוחד. היום יארצייט של אחד מגדולי החסידות, רבי שלמה מקרלין[ב]. הוא נהרג על קידוש ה' וצדיקי אותו דור אמרו שהוא משיח בן יוסף[ג]. הקוזאק שהרג אותו ירה בו בי"ז תמוז – שהיה שבת, כמו השנה – והוא חי עד יום חמישי, עד היום, ההילולא שלו. אפילו שם אותו קוזאק שירה בו – בשעת תפלת שחרית של שבת – היה ארמילוס, בדיוק השם של מי שיהרוג את משיח בן יוסף, כפי שכתוב[ד].

מחלוקת אדמו"ר הזקן ורבי שלמה מקרלין

לפני שנגיע לנושא שלנו – אמונה ובטחון – נפתח בענין היחס שבין שיטת אדמו"ר הזקן לשיטת רבי שלמה מקרלין:

אחרי הסתלקות המגיד חִלקו תלמידיו את העולם ביניהם. אדמו"ר הזקן קבל את רוסיה וליטא ורבי שלמה מקרלין את פולין, אע"פ שהיה גם בליטא. הוא רצה להתיישב בעיר על הגבול – כדי שלא יחרוג מההסכם, אבל גם יהיה שייך לליטא, ממנה בא במקור – ובקש את רשות אדמו"ר הזקן, שהתנה שלשה תנאים: שלא יבזה את הלומדים, שלא יבזה את הפרומקייט של היהודים הפשוטים ושלא יאמר שהצדיק נושא את הצאן. הוא הסכים לשני התנאים הראשונים ולדבר השלישי לא הסכים[ה]. יש מקומות[ו] שכתוב בהם שהמחלוקת היתה על "וצדיק באמונתו יחיה"[ז] ("בא חבקוק והעמידן על אחת"[ח]) – יְחַיֶה אחרים או יִחְיֶה בעצמו ("עבודה בכח עצמו"). כמובן, היות שלא יצא בפועל הוא לא חזר בו משלשת הדברים, אבל היה מוכן לוותר על שני הדברים הראשונים. נמצא שהחילוק המהותי ביותר בין שתי השיטות הוא לגבי הדבר השלישי.

שלשה פירושים ב"צדיק באמונתו יחיה"

בעצם, יש שלש אפשרויות לפרש את "צדיק באמונתו יחיה":

אדמו"ר הזקן פירש שצריך "עבודה בכח עצמו", כאשר הרבי הוא המדריך – צריך בטול והתקשרות לרבי, המלוה אותך כדי שתזכה לעבוד את ה' בכח עצמך. הרבי מלוה על דרך "הפעם ילוה אישי אלי"[ט] – כמו שחסידים אמרו[י] שאם שלמה המלך (אולי רומז גם לרבי שלמה מקרלין) היה חסיד הוא היה כותב את שיר השירים על היחס בין רבי לחסיד, שהוא ה"ילוה אישי אלי".

גם בנשיאת הרבי את הצאן, "צדיק באמונתו יְחַיֶה", כפירוש רבי שלמה מקרלין, יש שתי בחינות:

יש בחינה שהרבי מאמין, ובאמונתו מחיה את כולם – אמונת הצדיק היא מקור בלתי נדלה של חיים להחיות.

אבל אפשר לקרוא בצורה מחודשת – יתכן שמופיע באיזה מקום – ש"באמונתו" היינו האמונה שלנו בצדיק, וכשאני נותן בצדיק את כל האמון שלי אני נותן לו כח להחיות אותי. זהו פירוש ממוצע – אם לא אתן את האמון שלי בו הוא לא יוכל להחיות אותי, כך שנדרשת גם עבודה מסוימת שלי.

ארבעה סוגי עבודה כנגד עולמות אבי"ע

שלשת הפירושים מכוונים כנגד עולמות בריאה-יצירה-עשיה:

שיטת חב"ד, שייסד אדמו"ר הזקן, היא כנגד עולם הבריאה, והרבה צדיקים – כמו החוזה מלובלין – לא אהבו או לא לגמרי הבינו שיטה זו כי על עולם הבריאה נאמר "בורא חשך"[יא] (החוזה התלונן בפני הבארדיטשובר, מחותנו של אדה"ז, שספר התניא עושה לו חשך בעינים, והוא השיב לו שזאת משום שספר התניא הוא מעולם הבריאה, עולם השכל, "בורא חשך", בעוד שדרך החוזה היא בחינת "יוצר אור" של עולם היצירה, עולם הרגש[יב]). האפעטר-רב ממש התנגד לדרך ההשכלה של דרושי חב"ד, וצדיקים אחרים – דוגמת רבי מרדכי מטשרנוביל – טענו שבחב"ד מרבים בכך יותר מדי (ואפילו הקדושת לוי טען שאדמו"ר האמצעי 'שופך-'מגלה יותר מדי).

הפירוש שהצדיק מחיה את האנשים לכתחילה, בלי שום התעוררות או עבודה מצדם, היינו "אף עשיתיו"[יג] – שאפילו שאין אתערותא דלתתא מצד הצאן הרועה מחיה אותו באמונתו. הבעש"ט לִמד שכמו שצריך להאמין בה' צריך להאמין בכל יהודי, ומי כמו צדיק בדרך החסידות שנותן את האמון בכל יהודי – והדבר נכלל "באמונתו" של הצדיק – רואה את נפשו האלקית ומתקשר אליה. אצל רבי נחמן[יד] היינו "ועוד מעט ואין רשע" [טו]– הוא מוצא את הטוב שלו (ועל ידי כך מעלה אותו – "והתבוננת על מקומו ואיננו", כי כבר עלה משם על ידי גילוי ה"עוד מעט" שלו). רבי נחמן אמר זאת כווארט, אבל דבר פשוט שהצדיק רואה את הנפש האלקית שבכל אחד ויכול להפוך את עורו שיהיה אורו.

המדרגה האמצעית – שהחסידים מאד מאמינים ברבי, ואמונתם נותנת לו כח להחיות אותם – היא ממש עולם היצירה, "חסיד שמח" (כידוע אצלנו[טז] שיש ארבעה סוגי נשמות, כנגד אבי"ע, השקולים בשקל הקדש: צדיק יסוד עולם, יודע ספר, חסיד שמח, יהודי פשוט).

לפי ההסבר הזה – על פי מבנה ברור של שלשת העולמות – כל הפירושים נכונים. חב"ד לא שוללת את שני העולמות התחתונים, אלא רק שואפת לכך שהרבי יביא אותך להיות 'משכיל' ו'עובד' מכח עצמך. מתאים לסיפור[יז] שפעם אדמו"ר הזקן אמר ש"לסבא [הבעש"ט] והאבא [המגיד] היו ששים גיבורים ולי אין", ואז אדמו"ר האמצעי אמר – אבא, גם לך יש, ומנה אותם. אצל הבעש"ט ואצל המגיד היו אלה תלמידים שהפכו לצדיקי עולם, ואצל אדמו"ר הזקן היינו גדולי חסידיו – כגון רבי בנימין קלעצקער, שיש לו גילוי היחידה שבנפש בזמן התפלה וכו'[יח] – אלו שהוא לווה אותם להיות עובדי ה' בפני עצמם.

כמובן, הצדיק עצמו הוא עולם האצילות. חצר ליובאוויטש אמורה להיות עולם הבריאה וחצר החסידות הכללית עולם היצירה, אבל הצדיק האמתי מגיע גם לעשיה – "אצילות איז אויך דא"[יט], הרבי מגיע עד לשם, להחיות את הנשמות הרחוקות ביותר על ידי אמונתו בהן. ולסיכום:

אצילותעבודת הצדיק

בריאהעבודה בכח עצמו בלווי הצדיק

יצירהחיות על ידי האמונה בצדיק

עשיההצדיק מחיה מעצמו

ב. ביטוי האמונה והבטחון – צדקה

איש צבא – אמונה ובטחון במצות צדקה

רצינו לקשר את בעל ההילולא לנושא שלנו, אמונה ובטחון – עוד פרק בהבנת כח האמונה והבטחון של היהודי. כמובן, לכל צדיק גדול יש הרבה אמונה ובטחון, והפעם נראה איך הם באים לידי ביטוי אצל רבי שלמה מקרלין.

בכלל, נעלה שאלה שלא דברנו עליה כל כך עד כה: מהו עיקר הביטוי במעשה של האמונה והבטחון? התכל'ס היא "המעשה הוא העיקר" – שיהיה פועל יוצא לכל הלימוד שלנו שמעודד הרבה אמונה ובטחון. בשיעורים הקודמים אמרנו שמביא לימות המשיח, אבל תכל'ס – מה יכול וצריך לעשות היום בבקר מי שיש לו הרבה אמונה ובטחון? מה הביטוי המעשי אצל מי שהצליח קצת להתעצם עם הנושא שלנו?

התשובה פשוטה ומתבקשת, יסוד היסודות של החסידות – גם אצל אדמו"ר הזקן, חברו של רבי שלמה מקרלין, כמו שנלמד בהמשך בתניא – עיקר הביטוי של אמונה ובטחון בה' הוא להרבות במצות הצדקה. גם בממונו, גם בגופו וגם בנשמתו. כל מי שמתמסר לזולת – גם התמסרות להפצת המעינות חוצה – ונותן את כל כולו, עד כדי כך שמפקיר עצמו לתת צדקה, הוא בעל אמונה ובטחון. זהו הנושא שלנו היום.

כולנו רוצים להיות חילים וחילות בצבאות ה'. איש צבא הוא צדיק – צדיק, היינו מי שנותן צדקה – מתוך בטחון ואמונה. צריך בצדקה גם אמונה, כמו שאומר הבעש"ט, בכל יהודי ויהודי – שכל יהודי ראוי שאפקיר עצמי עבורו – וגם בטחון כפשוטו שכמה שלא אתן לזולת לא יחסר לי כלום.

אמונה ובטחון אצל אברהם אבינו

מה הפשט שאנו מדגישים? שבעל אמונה ובטחון נותן צדקה. איך יודעים שיש קשר בין אמונה ובטחון לצדקה? בספר לב לדעת, שמאמר "אמונה ובטחון" שאנחנו לומדים הוא המאמר השני שבו, המאמר הראשון הוא "פרק בעבודת ה'". מי ה'גיבורים' שם? משה ודוד, בטול ושפלות, שם מה ושם בן. מי שקצת מכירה את פרק בעבודת ה' – הנושא הוא שפלות ובטול, זהו משפט הפתיחה ולאורו ממשיך כל המאמר. משה ודוד הם עמודי התווך, יכין ובעז, של "פרק בעבודת ה'".

מי ה'גיבור' במאמר "אמונה ובטחון"? אברהם אבינו[כ] – "והאמִן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[כא], אברהם הוא "ראש כל המאמינים"[כב] וגם ראש כל הבוטחים בה' ("והבוטח בהוי' חסד יסובבנו"[כג], "חסד לאברהם"[כד]). כמו שהסברנו[כה], אמונת אברהם אבינו כוללת גם את הבטחון. הפסוק הוא "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה" – "אמונה חשוב כצדקה"[כו] (ביטוי בחסידות, ועוד ביטוי) "אמונה בא על ידי צדקה"[כז]. זהו הבסיס לכל מה שמדברים עליו היום – הקשר בין אמונה ובטחון לצדקה. מי שיש לו אמונה ובטחון בה' יתן. כמה? לפחות את המעשר שלו, אבל החידוש שלנו היום הוא שבטחון דווקא – מי שבאמת בוטח – יתן בלי גבול[כח].

נתינה בלי ציפיה לתגמול (אמונה) ובבטחון שיהיה טוב

שוב, השיעורים האחרונים היו שבטחון (פעיל) מביא את המשיח, וכעת לומדים פרק מאד עיקרי ותכליתי, שהביטוי של בטחון הוא נתינה – לתת בלי לגבול. כמה שיש יותר בטחון – יש יותר נתינה, מתוך בטחון (המאפיין בעל תשובה, כדלקמן) שכמה שאתן ה' ימשיך לדאוג לי ובטח יהיה הכי טוב.

אני מאמין – אז אני נותן הכל, בלי לצפות לשום תגמול. כמו שלמדנו בהרבה שיעורים, אמונה היא בחינת 'אין' – אני 'אין' וממילא אין לי צורך בכלום רק לקיים את רצון השי"ת בשמחה. עוד יותר מהאמונה, אני בבטחון – בטוח שאתן ויהיה גם לי הכי טוב, ה' יחזיר לי בכפלי כפלים, כי זו מדתו. בטחון הוא בחינת 'יש' – "אל כל החיים יש בטחון"[כט] – בטחון בטוב הנראה והנגלה לעין כל, ושיהיה טוב לכל, "טוב הוי' לכל", למשפיע ולמקבל גם יחד.

ג. צווי 'כי'

לאור הקדמה זו נתחיל להתבונן בכמה סיפורים של בעל ההילולא של היום, רבי שלמה מקרלין (אותם נקרא מכתבי ר"י שו"ב):

פרנסה מ"צווי קיא"

יש כאן ווארט שדברנו עליו הרבה בשיעורים בשנים האחרונות, אבל עם חידוש בספר הזה[ל]:

מב. הקארלינר [רבי שלמה מקארלין, חבר של אדמו"ר הזקן, תלמיד המגיד ורבי אהרן מקרלין – חבר נוסף, תלמיד של המגיד, שנפטר חצי שנה לפני המגיד. אחרי הסתלקות המגיד רבי שלמה מקרלין קִבל – לא היה פשוט, אבל כך היה בסוף – את המנהיגות של נתח גדול מהחסידות, במקביל לאדמו"ר הזקן. דרך אגב, בדור הראשון של החסידות, ברוסיה ובליטא, כינו את כל 'כת' החסידים 'קרלינים', עוד לפני שהיה ביטוי חסידים. רק כדי לומר כמה זהו שם יסודי לתולדות החסידות.] אמר שיש לו שני קיא. השומע סבר שיש לו שתי פרות שמתפרנס מחלביהן [באידיש 'קיא' הוא כמו cow באנגלית], כי היה עני גדול טרם התנהגותו [לפני שהיה מנהיג היה עני מאד, ויש על כך סיפורים נוספים[לא] – כיצד הוא יהודי רחוק מתורה ומצוות שפרנס את רבי שלמה מקרלין באותה תקופה, ולאחר שנפטר בטל מעליו רבי שלמה מקרלין את כל הדינים.]

ואמר [הסביר את עצמו, לשומע שתמה על דבריו, לאחר שגילה שאין לו שתי פרות:] השני 'כי' המה "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" [פסוק[לב] שלמדנו כמה פעמים בשיעורי אמונה ובטחון. הפסוק תולה זו בזו את המדות שמחה ובטחון – מתי אני שמח? איך אני שמח? כאשר אני בוטח בך. שמחה-בטחון עולה 428, סופי תבות "פותח את ידך"[לג], שבקבלה הוא שם קדוש, שם הפרנסה[לד] (אליו רומזים בימים נוראים כשאומרים שה' "חותך חיים לכל חי"[לה]). זהו עוד רמז – שאיני זוכר אם אמרנו – למה הפסוק הזה, המחבר שמחה ובטחון, הוא פרנסת הקארלינער.].

[עד כאן ווארט מפורסם. כעת יש תוספת:] הרב הקדוש מקאוולע [אחד מצדיקי בית טשרנוביל[לו].] הנקרא קאוולע רב אמר די צווי קיא איז פיר אונז צי פאט [שתי הפרות האלה של רבי שלמה מקרלין הן יותר מדי שמנות (fat) בשבילנו. ה"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" היינו פרות שמנות מדי בשבילנו.] מי האבן אנדרע צווי כי [לנו יש שני 'כי' אחרים], "חסדי ה' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" [מה הוא התכוון ששתי הפרות של הקארלינער יותר מדי שמנות? עבודה מדי גדולה בשבילנו להתפרנס רק מ"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", לכן לנו יש צווי 'כי' אחרים – יש כנראה הרבה זנים של פרות בעולם... – והזן שלנו נקרא "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו"[לז].]. והדברים מובנים למתבונן [מסיים כאן שמובן ההבדל – מה עבודת הקארלינער ומה עבודת הקאוולער רב.].

פסוק ה"צווי קיא"

נשים לב לעוד תופעה יפהפיה: בפסוק של הקארלינער המלה "כי" מאד מודגשת, כל חלק מתחיל ב"כי" – "כי בו ישמח לבנו, כי בשם קדשו בטחנו" – ושני הדברים הם חיוביים (ה"כי" כמו 'כן').  לעומת זאת, הפסוק של הקאוולער רב – שיהיה עיקר הנושא שלנו היום – לא מתחיל במלה "כי", ושתי הפרות שלו הן באמת זן אחר של פרה, כי אינן סתם "כי" אלא "כי לא" – במקום שני דברים חיוביים יש שני דברים שליליים, כנראה אנטי-פרות. בעולם הדמיוני של הפיזיקה יש חלקיק ואנטי-חלקיק, וכנראה שלכל פרה של הקארלינער יש אנטי-פרה של הקאוולער-רב. כמה עולה כי-כי כי-לא כי-לא (כנראה שהפרה של כי-לא שוקלת רק קילו...)? 182, יעקב, ז"פ הוי' – מספר מאד שלם.

בכל אופן, כפי שהקדמנו, הביטוי של מדת הבטחון הוא נתינת הצדקה. הקארלינער היה מהצדיקים שקיימו זאת בפועל, שהפקירו הכל. כמו שספרנו, את ה'צווי כי' שלו אמר על רקע שאין לו פרוטה. בתחלת אין לו פרוטה כי לא עבד. אחר כך, כשהיה רבי, הוא נתן צדקה בלי-גבול מתוך אותו בטחון – "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו". לרבי נותנים כסף – נותנים לו 'מעמד', נותנים לו פדיון נפש, הרבה כסף – אבל צדיקים, והוא במיוחד, לא משאירים לעצמם כלום. יש צדיקים שמסופר עליהם שלא יכלו לישון בלילה אם היתה להם פרוטת כסף אחת בבית – אי אפשר לישון כל זמן שיש מטבע בבית, הוא חייב להוציא את הכל. זו הנהגה לפני ולפנים משורת הדין.

צדקה של בעל תשובה – לפני ולפנים משורת הדין

כמו שנסביר, על פי דין אסור לבזבז יותר מחומש[לח] – מי שנותן חומש לצדקה, עשרים אחוז, הוא צדיק גמור, ויותר מזה אסור. אבל, כתוב בתניא, מי שעושה תשובה צריך דווקא לתת יותר – לשבור את הגבול הזה. מי שעבר על איזה איסור, צריך להכנס לאיסור לבזבז יותר מחומש וכן לבזבז יותר מחומש (רפואת "דומה בדומה"). זהו הנושא שלנו, ובכך בעל תשובה יותר מצדיק גמור – הכל בא לידי ביטוי במצות הצדקה.

הפרות של רבי שלמה אמנם שמנות מדי בשבילנו, אבל יש את הפרות של הפסוק השני – "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". על פסוק זה יש אגרת הקדש בתניא[לט], שנלמד אי"ה היום (בחלקו השני של השיעור) – העוסקת בנתינת צדקה בלי גבול. כנראה אלו 'צווי כי' ששייכות לכולנו, וגם הן 'צווי כי' של אמונה ובטחון. זו מדרגה ששייכת אלינו, לבינוני של התניא, או – עוד יותר נכון – הבעל תשובה של התניא.

לפעמים בינוני ובעל תשובה הם אותה מדרגה, ולפעמים בעל תשובה הוא אפילו יותר מצדיק. ידוע שבתניא יש חמש מדרגות – שני רשעים (הכי נמוך רשע גמור, למעלה ממנו רשע שאינו גמור), בינוני, צדיק שאינו גמור וצדיק גמור. אכן, לפי מאמר חז"ל "במקום שבעלי תשובה עומדין אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם"[מ] – בעל תשובה גם יותר מצדיק גמור. לפי התניא הבינוני אמור להיות בעל תשובה, אבל כתוב ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[מא] – משיח בא להחזיר בתשובה את הצדיקים, גם הצדיקים הגמורים – וגם מכך ברור שבעל תשובה למעלה גם מהצדיק הגמור.

היות שכתוב "כל ימיו בתשובה"[מב] – אין סוף לתשובה, היא "מחיל אל חיל"[מג], אין סוף. הביטוי בפועל הוא להרבות לפנים משורת הדין ולפני ולפנים משורת הדין במצות הצדקה. כמו שנראה באגרת הקדש י, במצות הצדקה יש שורת הדין של הצדקה, יש לפנים משורת הדין וגם לפני ולפנים משורת הדין. הצדיק הגמור עושה כשורת הדין, בעל תשובה עושה לפנים משורת הדין לגבי הצדיק, ויש עוד בעל תשובה – תשובה עילאה – שעושה לפני ולפנים משורת הדין. אנחנו, חסידים – גם חסיד הוא יותר מצדיק, בלשון חז"ל. אדה"ז רצה לקרוא לנו בעלי תשובה – לא חסידים ולא קארלינים – אבל משום מה השם לא 'נדבק' (הוא בעצמו הסביר למה לא). בכל אופן, אבל הבעל תשובה שלנו הוא לפני ולפנים משורת הדין, דווקא בנוגע לצדקה.

צדקה "בלי גבול"

אבא של הרבי[מד] מסביר (על אגרת הקדש שנלמד) ש"שורת הדין" היא קו השמאל, "לפנים משורת הדין" קו האמצע ו"לפני ולפנים משורת הדין" קו הימין. הענין נוגע גם לנושא שמדברים בזמן האחרון[מה] – תזה, אנטיתזה, סינתזה. בדרך כלל הן ימין-שמאל-אמצע, לפי הסדר, אך כאן סדר אחר. כמו שלמדנו, יש הרבה סדרים.

כאן ההתחלה היא משמאל, שאדם עושה על פי דין – מה שהתורה מחייבת אותי – לצאת ידי חובה, מתנגד. האנטיתזה היא לעשות נגד ההוה-אמינא, המחשבה הראשונה – צריך לעשות לפנים משורת הדין, לשבור את הסטיגמה שכל מה שאני עושה הוא רק לצאת ידי חובה. זהו האמצע כאן. יש עוד משהו, שצריך לשבור את הגבולות לגמרי, וללכת ימינה (בסוד "ויסע אברם הלוך ונסוע הנגבה"[מו]).

במקום אחר למדנו[מז], בשם רבי הלל, שההתחלה היא דין, גבול. אחר כך צריך לשבור הכל, בלי גבול, ימין, זו האנטיתזה. בסוף היחוד, הסינתזה, הוא בלי גבול בגבול, מעלת האמצע, הבריח התיכון המבריח מן הקצה העליון ביותר ועד הקצה התחתון ביותר. כאן יוצא משהו אחר, שהשמאל הוא התחלה, האמצע הוא סוג של אנטיתזה – לא להסתפק בלצאת ידי חובה בלבד, צריך לעשות מעל ומעבר. אבל יש מעל ומעבר גם עם איזה חצי גבול, וצריך להגיע לבלי גבול לגמרי, "בכל מאדך"[מח], "בכל ממונך"[מט], להפקיר הכל עבור ה' – ימין גמור, שאין בו שמץ של שמאל.

צריך להגיע לבלי גבול האמתי, שמכחו האין סוף יחדור ויתקן את כל הפגמים שנוצרו על ידי המוגבלות שלנו. נקודת הביאור באגרת הקדש י היא שכל הבעיות שלנו הן כי אנחנו מוגבלים, והחטאים-החסרונות שלנו גורמים חסרון ופגם גם למטה וגם למעלה, בעולמות העליונים. יש רק דרך אחת לתקן – להמשיך בלי גבול, מה שנקרא "אורות דתהו" גמורים. זהו הימין הגמור, חסד בלי גבול בתכלית.

ד. רבי שלמה מקרלין ומצות הצדקה

"הקמצן הוא מסטרא אחרא" והוותרן "קרוב לתשובה"

אנחנו רק מתחילים להכנס לנושא. בינתים קראנו ספור אחד. עוד סיפור שממחיש:

כ. סיפר על הקארלינער שנסע פעם אחת בדרך והיה צריך לנוח והיו שני קרעטשמעס [שני בתי מלון, שאפשר להכנס לפוש בהם.] ושאל מהם [מה טיב שני בעלי הבתים כאן, שניהם יהודים.] ואמרו על אחת ששם דר איש הגון פרימער בתורה ובתפלה [הוא לומד והוא מתפלל.] רק קמצן גדול, ששום עני לא יניח על מפתן ביתו [לא יכניס שום עני הביתה.] ועל אחת אמרו שבעל הביתה הוא ותרן [ביד רחבה במתן צדקה, ובכלל מוותר – אין לו צרכים אישיים שמקפיד עליהם.] רק נואף ר"ל [בעל עבירה גדול.]

[מיד כשהוא שמע את טיב שניהם] צווה שיתאכסן בבית הוותרן. ואמר שזה קרוב לתשובה יותר מזה [שניהם לא בסדר – אחד פרימער לגמרי, הכל אצלו שורת הדין, אבל הוא קמצן גדול, לא מניח לשום עני להכנס הביתה, והשני ותרן אבל בעל עבירה. הוא אומר שהותרן בעל העבירה יותר קרוב להיות בעל תשובה מהפרימער הקמצן. בכלל, הוא לא אהב כאלה פרימערים. על כך בקר אותו אדמו"ר הזקן, צריך גם על פרימערים – כמו על יהודים פשוטים של הבעש"ט – ללמד זכות. בכל אופן, הוא לא רוצה להתאכסן אצל הפרימער הקמצן אלא אצל הותרן בעל העבירה, כי יותר קרוב לתשובה.] וגם אצלו נקל לעשות טובה, רק שהוא בעל תאוה [יש לו תאוות, אפילו חמורות, אבל הוא ותרן וקל לו לעשות טובה לאנשים.] והקמצן הוא מסטרא אחרא [זו דוגמה להשקפה שלו. לבעל העבירות הוא לא קרא סטרא אחרא, הוא לא מאנשי השטן, אבל הקמצן – אף על פי שהוא מאה אחוז יהודי חרדי – שייך לסטרא אחרא.] ורע עין. וכמו כן מבואר בזהר הקדוש [לא כתוב כאן איפה.].

מה לומדים מכאן? שהכי גרוע בעולם להיות קמצן, כילי. מהו קמצן? שהוא פאר-זיך, רק לעצמו, צריך לשמור הכל לעצמו – ההיפך מוותרן, לא מוכן לותר לאף אחד. באלף-בית שלנו "ואו אומרת: ותר, אהוב ורחם". ו היא אות של שם הוי', וכתוב שהיא אפילו האות העיקרית של השם. היא ו החיבור, ויש גם ו ההיפוך – "חשוכא מהפכן לנהורא וטעמין מרירו למיתקא"[נ]. אותה ואו אומרת "ותר, אהוב ורחם".

כל המדרגות – על פי הצדקה

מה אפשר להסיק מהווארט שהכי גרוע הקמצן, השייך לסט"א ממש? מתבקש לבנות מבנה מסודר, שמסביר על אותו רצף מהם רשע גמור, רשע שאינו גמור, בינוני, צדיק שאינו גמור, צדיק גמור ובעל תשובה שלמעלה מצדיק גמור (ה'חסיד' שאנו רוצים להיות, בחינת משיח):

מהסיפור מתברר שרשע גמור לא מוכן לתת צדקה – לא מוכן לתת שום דבר. רשע גמור הוא קמצן גמור, כילי, הכל "פאר זיך" – הכל שומר לעצמו, לא מוכן לוותר בכהוא זה. כתוב[נא] שמדה בינונית לצאת ידי חובת מצות צדקה היינו מעשר ומצוה מן המובחר לתת חומש, פעמיים מעשר, "כפלים לתושיה"[נב]. על כך תקנו חז"ל באושא – מקום שהגיעו אליו אחרי גלות הסנהדרין – "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש"[נג]. כלומר, הכי טוב חומש, אבל מדה בינונית היא מעשר. לפי זה, מי שמקפיד לתת מעשרות מכל הרווחים שלו הוא בינוני. מי שלא נותן כלום נקרא רשע גמור. מי שנותן אבל פחות ממעשר הוא רשע שאינו גמור. מי שנותן מעשר – הוא בינוני. מי שנותן יותר ממעשר, אבל עוד לא חומש, הוא צדיק שאינו גמור. מי שנותן חומש – הוא כבר צדיק גמור.

מה רוצה מאתנו החסידות? לעבור זאת, לא להסתפק בלהיות צדיק גמור – צריך להיות בעל תשובה, כמו שהוא אומר, ועל בעל תשובה אין הגבלה של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – הוא עושה זאת להציל נפשו מרדת שחת[נד]. במקום אחר כתוב בתניא[נה] שגם אם העני במצב קשה ביותר, הוא גם צריך להרבות בצדקה לפי יכולתו. שם הוא כותב שאם העני צריך "לחם לפי הטף" ואתה צריך רק "זבח משפחה", מותרות, אז צריך לוותר על כל המותרות – יותר מחומש – והוא אומר שזו שורת הדין, אם יש עני במצב של חוסר כל.

קראנו את הסיפור השני רק בשביל הווארט שהכי גרוע מהכל, סטרא אחרא ממש, הוא קמצן.

מדרגות התניא במשנת "בן חמש למקרא"

את כל הדרוש שאמרנו כעת – ש"רשע גמור" לא נותן כלל צדקה והעליה במדרגות נמדדת לפי נתינת הצדקה – אפשר להסמיך על משנת "בן חמש למקרא"[נו]:

המשנה לא מתחילה מברית מילה וכו' – מה שנעשה בגיל צעיר יותר – כי "לאו ברשיעי עסקינן". איננו עסוקים באלה שכלל לא נותנים, ועד גיל חמש הילד לא נותן (משלו) צדקה.

בגיל חמש – מי שנותן 5% - כבר רשע שאינו גמור, ואז אפשר להתחיל לחנך את הילד לקרוא סיפורי תנ"ך לתקן זאת.

גיל 10 – "בן עשר למשנה" – הוא בינוני שנותן מעשר, 10%.

בר מצוה צריך להיות "צדיק שאינו גמור" – שכבר נותן 13%. כל הגילאים הם כמה אחוזים אתה נותן. ל"צדיק שאינו גמור" יש שלשה גילאים – "בן חמש עשרה לתלמוד" צריך לתת 15%, בחתונה צריך לתת 18% מהמתנות. מתקרב לצדיק גמור.

"בן עשרים לרדוף" – "בקש שלום ורדפהו"[נז] – נותנים חומש, 20%, צדיק גמור.

מכאן והלאה – רק לעשות תשובה, להיות בעל תשובה שלמעלה מצדיק. לשם כך צריך "בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה וכו'". "בן ארבעים לבינה" היינו הבינה שצריך לתת פעמיים חומש – חומש אחד של צדיק גמור ועוד חומש של בעל תשובה. זו תשובת המשקל – עושה תשובה על מה שהיה צדיק גמור.

בעל תשובה גמור שבזכותו באה הגאולה היינו "בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם". מתי נותנים מאה אחוז צדקה? רק כשמתים. צריך להיות בחינת מת, מסירות נפש גמורה. "בטל מן העולם" – בטול כל ההעלם, גילוי משיח.

בעל תשובה גמור"בן מאה כאילו מת ובטל ועבר מן העולם"

בעל תשובהמ"בן שלשים" עד "בן תשעים"

צדיק גמור"בן עשרים לרדוף"

צדיק שאינו גמור"בן שלש עשרה... בן חמש עשרה... בן שמונה עשרה"

בינוני"בן עשר למשנה"

רשע שאינו גמור"בן חמש למקרא"

רשע גמורבשעת לידה, 0% לצדקה

רעב למצות צדקה

נראה עוד ווארט כאן, להמחיש את הוותרנות והצדקה שלו:

כה. רבי בצלאל סיפר שהריז'ינער [מאד נערץ בחב"ד. הצ"צ קרא לו 'דער הייליגער רוז'ינער'. הוא נין המגיד, נכד רבי אברהם המלאך שחי רק כמה שנים אחרי אביו הה"מ והשאיר שני ילדים יתומים. רבי שלום שכנא – אבי הרוז'ינער – ורבי ישראל חיים מלודמיר. בפועל, רבי שלמה מקרלין גִדל את שני היתומים – אף שבדרך כלל האמא מגדלת – ולכן רבי ישראל מרוז'ין מאד הכיר לו טובה, כמו לסבא. רבי ישראל חיים גם היה חתן של הקארלינער.] סיפר מהצדקות של הקארלינער [הוא מאד אהב לספר סיפורי צדיקים בכלל, ובפרט על רבי שלמה מקרלין, שכמו סבא שלו. הכי הדגיש את מדת הצדקה – ריבוי הצדקות שהיה נותן.] שפעם אחת בעת שהיה עני גדול [כנראה אחרי שכבר מנהיג, כי היו לו נכדים:] והיו לו נכדים קטנים ונכנסו לזוגתו [לסבתא, אשתו של הקארלינער.] ובכו אצלה שלא היה להם לחם לאכול ושלחה אותם להרב [לסבא.] ונכנסו בוכים ושאל להם 'מה אתם בוכים'. והיה חוזר הריז'ינער [היה מקפיד על המילים ואפילו על הטון בסיפורים] 'עס הינגערט' [אנחנו רעבים.]. אמר להם 'איך הינגערט מיר צדאקעס' [גם לי רעב, רעב לי לתת צדקה.], כלומר שרצוני רק ליתן צדקה.

מה זאת אומרת? אחת הסיבות שאדה"ז מסביר שמותר לתת יותר מחומש היא שכל צורך שלך הוא מחוץ לכלל של "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש" – כדי לקנות רפואה "עור בעד עור וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו"[נח], ימכור כל מה שביכולתו כדי להציל את נפשו, ואם רעב ימכור הכל. כך אצל אותו צדיק בעל תשובה – הרעב שלו הוא לתת צדקה, לא לאכול. כנראה כאשר סִפר זאת לנכדיו הוא החדיר בהם אמת זו שלו, את מדתו.

לקחתם את החיות שלי!

עוד סיפור דומה:

טו. גודל צדקה שלו אין לשער [כמה שקבל הרבה פדיונות – מיד חלק הכל.] ובביתו [הפרטי] היה ריקם בלי לחם ובדחקות גדול. פעם אחת קודם שבת לא היה לו מעות [לא היה בבית שום כסף לקנות צרכי שבת.] ובא איש אחד ונתן פדיון אחד רענדיל [מטבע חשוב, סכום רציני.] ובתוך כך בא עני ונתן לו הרענדיל. אחר כך, תיכף ומיד, בא ר' שאול [הגבאי של הרבי.] ואמר שאין בביתו מעות על שבת. והוא ידע מהפדיון הנ"ל [הוא היה הגבאי של הרבי, ידע שהחסיד הקודם נתן לרבי רענדיל. נכנס לומר שאין לשבת ורצה שהרבי יתן לו את הרענדיל שיקנה צרכי שבת.] אמר שהוא כבר איננו. וירץ מלפניו לבקש את העני והשיגו ואמר תדעו שאדמו"ר טעה ורצה ליתן א' זעקסער ונתן א' אדום [רצה לתת מטבע שהיא ששית מהמטבע האמור.] ואותו העני היה איש נאמן א"ל תנו לי השש גם כן ונתן לו חזרה האדום. כשבא [ר' שאול] לפניו אמר לו קבלתי חזרה הרענדיל [לא שקר. הרבי התעלף] ונשאר בחלשות ובאו הרבה אנשים עד שהחיו אותו להשיב רוחו, ענה קבלתם ממני כל חיות שלי [כל החיות שלו היתה לתת את הצדקה הזו.] במה שקבלתם האדום חזרה כי זה חיות. והיו אחר כך טרחות גדולות עד שמצאו העני והחזירו לו האדום. ור' לייזשע אמר שאדמו"ק ז"ל אמר בזה"ל עס האט מיר אן גירירט אין שפיצל פין הארץ [הדבר הזה נוגע לנקודה הפנימית של לבי] ע"כ נתעלף.

כל נתינת הצדקה הזו אצלו היתה בשל היותו בעל אמונה, ועוד יותר – בעל בטחון. כי פרנסתו מ"כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

חלק שני: "חסדי ה' כי לא תמנו" (ביאור אגה"ק י)

ה. "חסדי הוי' כי לא תמנו"

הערת תוכחת חיים

אחרי שהקדמנו שאמונה ובטחון מתבטאים בחיי היום-יום בהתמסרות לזולת ונתינת צדקה ביד רחבה, וקשרנו זאת לפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", נפתח את התניא באגרת הקדש י (אגרת הקדש המקודשת, "העשירי יהיה קדש להוי'"[נט]):

אד"ש [אחר דרישת שלומם] וחיים פתח דברי יעיר [כל סגנון ומליצות אדה"ז לפי פסוקי תנ"ך ומאמרי חז"ל. יש פסוק בתהלים "פתח דבריך יאיר מבִין פתיים"[ס] ומשנה כאן ל"פתח דברי יעיר". הערה נועדה כדי שהדברים יישמעו ויופנמו. "יאיר" כדי שיראו, אבל עיקר חב"ד הוא הדערהער, השמיעה, הנפעלת על ידי "יעיר".] אזן שומעת תוכחת חיים [יש כמה פירושים לפסוק, אבל כאן מפרש שזו תוכחה שנותנת חיים – אני מעיר כדי שהאזן תשמע הערת חיים.] אשר הוכיח ה' חיים [תוכחה של ה', מחיה החיים, היא כדי לתת חיים.] ע"י נביאו

מיהו "נביאו"? עוד סבה שאנחנו לומדים זאת היום, כי אנחנו בשלשת השבועות – זמן החורבן – ששיאו תשעה באב, בו קוראים מגלת איכה. הפסוק שלנו – שיש בו שתי 'אנטי-פרות', "כי לא... כי לא..." – מופיע במגלת איכה, אותה כתב ירמיהו הנביא. בדרך כלל "נביאו" סתם הוא משה, אך כאן מדובר בירמיהו הנביא, שכתוב[סא] שהוא הגלגול העיקרי (בין הנביאים) של משה רבינו – לכן הוא נקרא כאן "נביאו" (ובהמשך האגרת – "הנביא" סתם).

פסוקי ה-ח באיכה פ"ג

מגלת איכה היא מגלה מאד מסודרת. יש בה חמשה פרקים: בפרק א יש כב פסוקים, לפי האלף-בית, וכך גם בפרק ב. בפרק ג, בו כתוב "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", יש ששים וששה פסוקים, פי שלשה, כי בכל אות יש שלשה פסוקים קצרים יחסית. גם בפרק ד כב פסוקים לפי אלף-בית. בפרק ה גם יש כב פסוקים, אך לא לפי אלף-בית. אם כן, יש במגלת איכה סה"כ 7 פעמים 22 (154, "הוי' אלהינו הוי'", יחוד ק"ש) פסוקים.

"חסדי הוי'" הוא הפסוק הראשון של שלשת פסוקי ה-ח בפ"ג – הפסוק ה-22 בפרק. משמעותי ביותר – אם בפרק ג היו רק 22 פסוקים, כמו בפרקים האחרים, הוא היה מסתיים בפסוק זה. אם זו ה-ח הראשונה, כנראה הפסוק קשור לשני פסוקי ה-ח שאחריו. הפסוק הבא הוא "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – ממנו אומרים כל יום כשקמים בבקר "מודה אני... רבה אמונתך" – האמונה מוזכרת בו בפירוש. ה-ח השלישית היא "חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו". זו יחידה מרכזית ביותר במגלת איכה – גם כשיבוא משיח נלמד איכה, והכל יהיה חסידות מלפני הצמצום. בכלל, האות ח היא למעלה מהטבע – לשון חיות, חיים, "כי הם חיינו"[סב]. שלש אותיות ה-ח הן "חסדי... חדשים... חלקי".

מה פירוש "חלקי הוי' אמרה נפשי"? החלק של כל אחד מישראל בתורה, ישראל ראשי תבות "יש ששים רבוא אותיות לתורה"[סג]. כנראה גילוי החלק שלי בתורה, הניצוץ שלי, קשור ב"חדשים לבקרים", שבעצמו תלוי ב"חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו".

יחוד, בטול ובטחון

נראה רמז יפה בפסוקים: כפי ששמנו לב, המלה אמונה מופיעה בפירוש – "רבה אמונתך" – ועלינו לחפש את המלה בטחון. בפסוק הראשון "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" יש כח אותיות. איזה כח נפש פנימי שוה כח? יחוד, פנימיות הדעת, ה"מפתחא דכליל שית"[סד]. יחוד היהודי הוא הדעת. ב"חדשים לבקרים רבה אמונתך" יש 20 אותיות. ב"חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו" יש 27 אותיות. 20 ועוד 27 עולה בטול, עוד כח בכחות הפנימיים, פנימיות החכמה. אם כן, יש כאן יחוד-בטול אותיות בשלשת פסוקי האות ח, שעולה יחד בטחון.

גילינו משוואה בכחות הפנימיים של הנפש – כל ה-ח של פרק ג במגלת איכה כולל בטחון אותיות, אבל מתחלק ל-יחוד אותיות בפסוק שלנו ו-בטול אותיות בשני הפסוקים הבאים. צריך להבין את המשמעות הפנימית של היחוד-המשוואה הזו – למה פנימיות הנצח (בטחון) היא פנימיות החכמה (בטול) פלוס פנימיות הדעת (יחוד)[סה]. כנראה בשביל בטחון צריך מרכבה, הרכב, של בטול מצד החכמה ויחוד מצד הדעת – יחד הם נותנים בטחון. בטוי הבטחון הוא "חסדי הוי'" – לעשות צדקה וחסד כמו שה' עושה, בלי גבול, לפני הצמצום.

נסביר קצת יותר: בטחון, לשון טח (כפי שלמדנו בארוכה), הולך טוב עם דעת-יחוד, שהרי טיחה היא לשון דבקות ("וטח את הבית"[סו]), "ודבק באשתו"[סז]. מה לגבי בטול? קודם כל, המלים בטחון-בטול דומות – שתיהן מתחילות בט (צירוף נדיר) וכוללות ו, בטחון אותיות חן טוב ובטול אותיות ל-טוב. הווארט הוא שככל שהאדם יותר בוטח – הוא מוכן לוותר יותר, לא פוחד לשחרר את מה שיש לו, לכן יכול לתת בלי גבול. זהו הקשר בין הבטול לבטחון. בנתינה, מתוך בטחון ובטול, מתחולל יחוד וזיווג הנותן והמקבל, בסוד "והיה מעשה הצדקה שלום"[סח] (יחוד לפי שם הוי' בסדר "והיה": וה – זרוע ואצבעות הנותן, י – פרוטה, ה – אצבעות המקבל[סט]).

הרווחנו הרבה דברים מהתבוננות זו: הסדר, בו מתוך "חסדי הוי'" מתגלים "חדשים לבקרים רבה אמונתך" – אמונה בלי סוף ("רבה" = אין סוף) – ומתוכה מתגלה גם ה"חלקי הוי' אמרה נפשי על כן אוחיל לו", תיקון החית-החיות של היהודי בתקופה זו, והקשר הפנימי בין בטחון לבטול ויחוד.

"חסדי ה' – כי לא תמנו"

נמשיך לקרוא בפנים:

ואמר חסדי ה' כי לא תמנו וגו' [כמו כי לא תמו.] והל"ל כי לא תמו [כמו בתפלת שמו"ע.] כמ"ש כי לא תמו חסדיך וגו'.

יש הרבה פירושים לפסוק. רש"י מסביר שכאן "לא תמנו" הוא כמו "לא תמו". הסבר שני (של האבן עזרא ועוד) הוא שעובדת קיומנו בגלות – ש"לא תמנו" למרות מה שעשינו ("מפני חטאינו גלינו מארצנו") וכל חיי הגולה, שלא היתה כליה ח"ו לעם ישראל – היא-היא חסדי ה'. שוב, או ש"לא תמנו" כמו "לא תמו" – חסדי ה' ממשיכים – או "לא תמנו" בעצמנו, על אף חטאינו וש"מפני חטאינו גלינו מארצנו".

אדמו"ר הזקן יפרש אחרת (קצת דומה לרש"י, אבל פירוש מקורי שלו), ש"לא תמנו" היינו שאיננו תמימים-שלמים בעבודתנו – לא דוקא גלות, אך איננו תמימים במעשינו. לכן, כדי לתקן ולהשלים, עלינו לאמץ את רחמי ה' – את חסד ה', בלי גבול ותכלית. זהו הפירוש כאן, וכל האגרת נועדה להגיע אליו.

"חסד עולם" – גבול, "רב חסד" – בלי גבול

ויובן עפ"י מ"ש בזוה"ק אית חסד ואית חסד אית חסד עולם כו' ואית חסד עילאה דהוא רב חסד כו'.

כתוב בזהר[ע] שיש שני סוגי חסד: "חסד עולם", על פי טבע העולם, הוא חסד מוגבל – על פי שורת הדין בשו"ע. אף על פי שזהו חסד – ולא דין – הוא חסד על פי דין. אפשר לומר, כמו בספירת העומר, שזהו חסד שבגבורה, כשיש התכללות בין המדות. חסד עולם הוא גם לשון העלם והסתר אלקות – חסד שעושים מתוך מצב של הסתר והעלם אלקות, גם בנפש. אבל יש "חסד עילאה" – גילוי אור אין סוף של ה' – שהוא הימין האמתי, גילוי אור ה', שהוא בלי גבול באמת.

כאן מגדיר "חסד עולם" לעומת "רב חסד" (הביטוי "ורב חסד ואמת"[עא] כתוב ב-יג מדות הרחמים, שנמשכות מהכתר, למעלה מטעם ודעת, בלי גבול ותכלית). אנחנו, חסידים – כמו חסדים – צריכים את שניהם. צריך מה שחייבים, אבל צריך להגיע עד "ורב חסד". בביטוי "חסדי הוי'" לשון רבים, משמע שני סוגי החסד – אבל יפרש בהמשך שהולך רק על "רב חסד", סימן שגם שם יש מקור ל"חסד עולם".

התכללות הגבורה בחסד כאן היא מקור למה ששמענו בשיעורים האחרונים[עב], שכח הגבול נמצא בתוך הבלי-גבול (גם כמו תזה ואנטיתזה). כאן מדברים איך מצד ה' ואיך מצדנו – צריך להגיע לבלי גבול. בסוף ימשיך ויחבר לגבול, הרבי של הפתגם של ר' הלל מפאריטש שהזכרנו קודם – מתנגד הוא גבול, חסיד הוא בלי גבול, רבי הוא בלי גבול בתוך גבול.

"חסד עולם" – אמונה, "רב חסד" – בטחון

חוזרים לווארט שלנו, שביטוי האמונה והבטחון הוא צדקה. לעניננו – כולנו מאמינים בני מאמינים – צריך אמונה בשביל "חסד עולם", אבל בשביל שנאמץ את מדת "רב חסד" צריך בטחון. לשם כך לומדים כאן את האגרת – נושא כללי ביותר של אמונה ובטחון. לפני שנקרא את המשך האגרת נסביר בעל פה, ואז נוכל לקרוא מהר יותר.

על אמונה כתוב "אל אמונה ואין עול צדיק וישר הוא"[עג] בשירת האזינו. הוא יסביר בהמשך ש"חסד עולם", שהוא חסד על פי גבול, נקרא "חסד אל כל היום"[עד]. ה' עושה חסד – מהוה את העולם בכל רגע מחדש – שהוא "חסד עולם", חסד תתאה, חסד שעל פי דין הנמשך משם א-ל, "חסד אל כל היום" בטבע. על "חסד אל כל היום" כתוב "אל אמונה ואין עול". גם על אברהם כתוב "ויטע אשל בבאר שבע ויקרא שם בשם הוי' אל עולם"[עה] – שם אל ("חסד אל") ועולם ("חסד עולם"), הכל חסד תתאה, חסד שבגבול, שניהם מתחברים בבטוי "אל עולם". על פי פשוט זהו צדיק גמור שנותן חומש, כמו שהסברנו (בחלק הראשון של השיעור).

אבל "רב חסד" היינו כבר "חסדי הוי'" – שם הרחמים, שם הוי' ב"ה, בלי גבול. בשביל "רב חסד" צריך בעיקר בטחון. כדי לתת חומש מספיק להיות צדיק גמור, אבל מעבר שורת הדין של התורה הוא בחינת "אורות דתהו", בעל תשובה, משיח בא להחזיר לשם כך את הצדיקים, לכזה בטחון. מדרגה כזו דורשת בטחון פעיל – לקיים "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו".

ו. מגבלות התורה

מקור התורה – "ימינו"

כעת נקרא מהר יותר:

כי הנה מודעת זאת התורה נקראת עוז שהוא לשון גבורה וכמו שאמרו חז"ל תרי"ג מצות נאמרו למשה מסיני מפי הגבורה [גבורה היא צמצום, מדת הדין. למה התורה היא "מפי הגבורה"? לכאורה להיפך, התורה כולה חסד.] וכדכתיב מימינו אש דת למו [הפסוק[עו] מדבר על ימין, וגם על אש שהיא גבורה. ידוע הרמז של ר"א אבולעפיא[עז] ש'משחק' עם האותיות – "מימינו אש דת למו" אותיות "מימינו דת שמאלו" – יש כאן התכללות שמאל וימין, כמו גילוי כח הגבול בתוך שרשו בבלי גבול. יש גם גילוי הפוך, אחרי הדין והצמצום, שהצמצום לא כפשוטו, והיינו "משמאלו דת ימינו".]

פי' שהתורה מקורה ושרשה הוא רק חסדי ה' המכונים בשם ימין דהיינו המשכת בחי' אלהותו ית' והארה מאור א"ס ב"ה אל העולמות עליונים ותחתונים ע"י האדם הממשיך האור על עצמו בקיום רמ"ח מ"ע [רמח בגימטריא אברהם. כל התורה יוצאת מאברהם, "חסד לאברהם", כמו שכל הבריאה היא "בהבראם"[עח] – באברהם[עט], "עולם חסד יבנה".] שהן רמ"ח אברים דמלכא. פי' רמ"ח כלים ולבושים להארה [נר' דצ"ל לההארה] מאור א"ס ב"ה המלובש בהן [בכלים של המצוות.] (ומאור זה [האור המצומצם שיש בכל מצוה, כמו שיסביר.] יומשך לו דו"ר בכל מצוה [הדחילו נמשך "מימינו דת שמאלו" והרחימו "משמאלו דת ימינו", ודוק.] כנודע)

המשכה למצוות דורשת הגבלה

[מקור הכל ימין,] רק שהמשכה זו נתלבשה תחלה במדת גבורתו של הקב"ה המכונה בשם אש [גבורה-דת-אש, הכל סוד הצמצום.] שהיא בחי' צמצום האור והחיות הנמשכות מאור אין סוף ב"ה כדי שתוכל להתלבש במעשה המצות [שהרי כל מצוה מוגבלת בשיעורי תורה:]

שרובן ככולן הם בדברים חומריים כציצית ותפילין וקרבנות וצדקה [מצד הדין, גם הצדקה היא מוגבלת – כמה צדקה צריך לתת. כל מצוה היא מוגבלת.] ואף מצות שהן ברוחניות האדם [חובות הלבבות, שהן שש מצוות התמידיות.] כמו יראה ואהבה אעפ"כ הן בבחי' גבול ומדה ולא בבחי' א"ס כלל [אי אפשר לאהוב את ה' בלי סוף או לירא ממנו בלי סוף – אדם לא יוכל לסבול זאת, "לית כל מוחא סביל דא".] כי אהבה רבה לה' בלי קץ וגבול ומדה אין האדם יכול לסובלה בלבו ולהיות קיים בגופו [הגשמי והמוגבל בעצם.] אפילו רגע וכמארז"ל שבשעת מ"ת שהיתה התגלות אלהותו ית' ואא"ס ב"ה בבחי' דיבור [מפרש "על כל דבור ודבור"[פ], שכל דבור הוא התגלות ה'.] והתגלות פרחה נשמתן כו' [אי אפשר לסבול בגוף, רק שה' החזירן לתחיה בטל שעתיד להחיות בו מתים. אם כן, הוא אומר שהתורה עצמה היא אור אין סוף, אבל לא יכול להתקבל כך באדם המוגבל בגופו, לכן צריך הגבלה-גוף של המצוות. רק שבתוך גוף המצוות יש גם הארה, שנותנת לאדם אהבה ויראה בקיום המצוות.].

שיעורי מצוה – אפילו בצדקה

אחרי ההסבר שהתורה נמשכת על ידי הגבול והצמצום ירצה אדמו"ר הזקן להסביר שבעל תשובה צריך לצאת מהגבול, אבל לפני כן הוא מסביר את ההגבלה:

והנה לפי שהמצות ניתנו לנו ע"י התלבשות במדת גבורה וצמצום ההארה כו' לכן רוב המצות יש להן שיעור מצומצם [והתורה שבעל פה מלמדת את הגבולות וההגדרות של כל מצוה.] כמו אורך הציצית י"ב גודלין והתפילין אצבעים על אצבעים ומרובעות דוקא והלולב ד"ט והסוכה ז"ט והשופר טפח והמקוה מ' סאה וכן בקרבנות יש להן שיעור מצומצם לזמן כמו כבשים בני שנה ואילים בני שתים ופרים כו' [הגענו לפרים שלנו... פרים הם פרנסה – כתוב שפרנסה היא נס-פרה, תיכף נסביר יותר. גם לשון "פרו ורבו"[פא], המצוה הראשונה בתורה. בין הדברים המוגבלים הפרים כאן הכי הרבה. אבל כעת מוסיף:]

וכן במעשה הצדקה וגמ"ח בממונו אף שהוא מהעמודים שהעולם עומד עליהם ["על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[פב], ובפרט עמוד החסד –] וכדכתיב עולם חסד יבנה [הייתי יכול לחשוב שאם חסד הוא עמוד העולם כולו אולי אין לו גבול, צריך לעשות בלי גבול.] אפ"ה יש לה שיעור קצוב חומש למצוה מן המובחר ומעשר למדה בינונית [כאן הוא כותב את הביטוי ממנו לבדו עשינו (בחלק הראשון) את כל המבנה של רשעים-בינונים-צדיקים ובעלי תשובה. "מצוה מן המובחר" הוא צדיק ו"מדה בינונית", בינוני.] כו' וזה נק' חסד עולם פי' חסד אל כל היום [הפסוק שהזכרנו קודם.] המתלבש בעולמות עליונים ותחתונים ע"י אתערותא דלתתא היא מצות הצדקה וחסד שעושים בני אדם זה עם זה [תיקון החברה, חברה לשון חיבור – הנתינה ההדדית היא המחברת את בני האדם. למה הקארלינער אמר שהקמצן שייך לסטרא אחרא? כי אין לו חבור – הוא "יש ודבר נפרד בפני עצמו".]

ולפי שהעולם הוא בבחי' גבול ומדה מהארץ עד לרקיע ת"ק שנה וכן מרקיע לרקיע כו' ושית אלפי שני הוי עלמא כו' [העולם מוגבל גם במקום וגם בזמן.] לכן ניתן שיעור ומדה גם כן למצות הצדקה והחסד שבתורה [בחלק א של התניא[פג] מוסבר שצדקה היא המצוה הכללית של כל התורה, סתם 'מצוה' בתלמוד ירושלמי. כמו שאמרנו קודם שסתם צדיק הוא מי שעושה צדקה.] כמו לשאר מצות התורה [עד כאן היה גדר הגבול, "הוי' עז לעמו יתן"[פד], "מימינו אש דת למו" ("מימינו דת שמאלו"), גילוי השמאל מתוך הימין.]

נחזור שהפסוק "חסדי הוי' כי לא תמנו וגו'" הוא פסוק מאיכה, שייך לזמן – תיקון החורבן וה"מפני חטאינו גלינו מארצנו". העולם מתקיים על ידי צדקה, וגם את כל החטאים והגלות מתקנים על ידי צדקה. היום אנחנו לומדים שהצדקה תלויה באמונה ובטחון. ה' בורא את העולם בכל רגע וזו הצדקה שלו, כמו שכתוב כאן בתניא וכן בהמשך אגה"ק עה"פ "רחבה מצותך מאד", כך מביאים את המשיח בכל רגע על ידי שנותנים ומוותרים.

ז. בעל תשובה – בלי גבול

תיקון העיוותים מאור הסובב כל עלמין

אחרי ההסבר על שיעורי התורה, כולל במדת הצדקה, ממשיך אדמו"ר הזקן לנקודה העיקרית באגרת זו:

אך היינו דוקא לשומר התורה ולא סר ממנה ימין ושמאל אפילו כמלא נימא [הגבול למצות הצדקה הוא לצדיק גמור. בדיוק מה שאמרנו – ההידור הכי גדול בצדקה על פי דין, חומש, היא לאחד מושלם, צדיק תמים, תם מלשון שלם. הפסוק שלנו הוא "כי לא תמנו" – איננו תמימים, לא שלמים. לכן גם אין גבול למצות הצדקה שלנו.]

אבל מי שהעביר עליו הדרך ח"ו מאחר שהעוה דרכו [בהשגחה פרטית הבטוי "העוה דרכו" שייך להיום. בסיום בין המצרים, בתשעה באב, קוראים את מגלת איכה שכתובה לפי סדר האלף-בית. איך חז"ל מפרשים[פה] למה? "מפני חטאינו גלינו מארצנו" ופגמנו בכל האלף-בית. כדי לתקן את החטאים, אומרים וידוי – "מודה ועֹזב ירֻחם"[פו] – שתקנו לפי אלף-בית. ב-כב ימי בין המצרים מכוונים את כב אותיות הוידוי – כל יום אות אחת, לפי הסדר. היום כ"ב תמוז – יום מיוחד, שחסידי קרלין אומרים[פז] שלא נכלל במנהגי אבלות ואפשר לומר בו שהחיינו ואף להתחתן (לא ראיתי שמתחתנים בפועל, אבל כן אומרים שהחיינו). אנחנו עוד לא חסידי קרלין, אבל טוב לדעת שאמרו כך. איזה אות מתקנים היום? כל יום בתקופה הזו הוא לתקן אות אחת לפי הוידוי, אשמנו-בגדנו. הוא נורה ב-י"ז בתמוז, שהיה שבת, אז מתחילים "אשמנו" ביום ראשון. כעת ביום חמישי, "העוינו" – "מאחר שהעוה דרכו", מלה נדירה.] לתת מגרעות בקדש העליון שגרע ערכו בחי' המשכתו מה שהיה יכול להמשיך מבחי' אלהותו [במדה וגבול] והארת האור מאור א"ס ב"ה אילו היה שומר התורה ומקיימה כהלכתה

כאן יבוא יסוד חשוב, דבר פשוט שמסבירים כאן מפרשי התניא: אמרנו ש"חסד עולם" לעומת "רב חסד" היינו אמונה לעומת בטחון. יש עוד שני ביטויים מהזהר שכל התניא מלא מהם – "ממלא כל עלמין" ו"סובב כל עלמין". האור שבגבול, שנכנס לכלים – אור לפי ערך הכלי, מדוד בהתאם למדת הכלי – נקרא "ממלא כל עלמין". אבל אור לא מדוד לפי ערך הכלי, שהוא אין סוף, נקרא סובב כל עלמין. אז בעצם ה"רב חסד" שאנו צריכים לאמץ, "חסדי הוי' כי לא תמנו", נקרא אור הסובב כל עלמין. צדיק גמור ממשיך כסדר את האור הממלא כל עלמין. אבל מי שהעוה את הדרך פגם באור הממלא כל עלמין, ואין שום דרך לתקן זאת – רק להמשיך מאור הסובב. עליו לעבור להליך אחר לגמרי של עבודה, לפני הצמצום – להיות חסיד, בעל תשובה שיותר מצדיק גמור:

הרי מעוות זה [שהעוה דרכו ועשה מגרעות בקדש.] לא יוכל לתקן [עפ"י הפסוק "מעות לא יוכל לתקֹן"[פח] (שמופיע גם בתחלת אגרת התשובה), לכן הביא את המלה "העוה".] כ"א בהמשכת האור העליון שלמעלה מהעולמות [אור הסובב כל עלמין.] ואינו מתלבש בהן הנק' חסד עילאה ורב חסד לפי שמאיר ומתפשט בבחי' א"ס בלי גבול ומדה מאחר שאיננו מצומצם תוך העולמות אלא בבחי' מקיף עליהן [סובב וממלא נקראים גם מקיף ופנימי. מי שהעוה את הדרך פגם באור הפנימי, ממלא כל עלמין, וצריך להמשיך את המקיף. מקיף גם לשון תוקף. תוקף הוא גם בחינת תהו, "אורות דתהו", רצון אדיר – "אין לך דבר העומד בפני הרצון"[פט] ו"אין תקיף כרצון"[צ]. רצון הוא תהו, כתר. אותו צריך להמשיך אם העוה את הדרך.] מלמעלה מריש כל דרגין עד סוף וכו'

הדרך להמשיך אור הסובב – דווקא על ידי מצות צדקה

וכשהאדם ממשיכו למטה במעשיו ואתעדל"ת [אתערותא דלתתא מסוג אחר, לא מספיקה אתעדל"ת של מצוות בגבול – צריך אתעדל"ת של צדקה בלי גבול. דווקא את מצות הצדקה אפשר לקיים בלי גבול[צא]. את שאר המצוות אי אפשר לקיים בלי גבול. זהו היחוד של צדקה. בשאר המצוות אין תהו. אפילו אם תניח תפילין כל היום – זו גדר המצוה מן התורה. שתאהב את ה' בגלוי כל היום – כל הזמן הלב בוער באהבת ה' – זהו עדיין בגבול, כמו שהוא כתב לעיל. המצוה היחידה שאפשר לעשותה בלי גבול, מתוך בטחון אדיר, היא רק מצות צדקה. מצות הצדקה שואפת למסירות נפש – למסור את הנפש שלך, "בכל נפשך" ועוד יותר "בכל מאדך".]

אזי אור עליון זה [הסוכ"ע.] מאיר ומתפשט תוך העולמות ומתקן כל מעוות וכל מגרעות שניתנו בקדש העליון ומחדש אורן וטובן ביתר שאת ויתר עז [פסוק שנאמר בראובן, שחטא – "פחז כמים אל תותר"[צב], "תותר" גם לשון ויתור. הוא העוה את הדרך והפסיד את ה"יתר שאת ויתר עז", וצריך להמשיך את ה"יתר שאת ויתר עז" – כתוב ש"שאת" היא כהונה ו"עז" הוא מלכות[צג].] בבחי' אור חדש ממש [שבחסידות היינו אור ש"חדש להיות אור"[צד] – עד כה היה כלול בעצמות, וכעת מתחדש להיות אור עבורנו.]

בעל תשובה – מעבר לממד אחר

לכן אמרו במקום שבע"ת עומדין וכו'.

כפי שהזכרנו, שמדובר כאן בבעל תשובה שלמעלה מצדיק גמור. צדיק גמור הוא מאה אחוז טוב אך מאה אחוז בגבול, ובעל תשובה פגם, אבל 'בזכות' שפגם אין לו שום דרך לתקן זאת בגבול. זהו הווארט הכי עמוק כאן, שאם פגמת משהו בעולם הגבול – אתה לא יכול מיניה וביה לתקנו. אין שום דרך לתקן את עצמך בתוך העולם שבו חטאת. צריך להגיע לעולם אחר, מציאות אחרת לגמרי, ממד אחר.

ברגע שפגמת – אותו ממד של הקיום שלך הוא פארפאלען, אבוד. המציאות בה היית בחטא – פארפאלען. הדרך היחידה לתקן היא רק להמשיך מאין סוף שלמעלה מאותו מדרגה. מי שממשיך המשכה כזו נקרא בעל תשובה. המקום שלפני הצמצום הוא המקום שבעלי תשובה עומדין בו וצדיקים גמורים לא יכולים להגיע לשם – הם רק גבול.

מכאן נבין את הווארט של רבי הלל שרבי הוא בלי גבול בגבול, הוא בעל תשובה (בלי גבול) בעצם – "כל ימיו בתשובה"[צה], "והרוח תשוב אל האלהים גו'"[צו] – שמלביש את עצמו בלבוש של צדיק גמור (גבול).

התעוררות האור בתשובה בלב והמשכתו בצדקה בלי גבול

[צריך לעשות תשובה כדי להגיע לאין סוף:] והנה עיקר התשובה הוא בלב [גם מצות וידוי וגם עזיבת החטא בפועל – גם עליה כתוב שהיא עיקר התשובה[צז] – הן בגבול, הוידוי בדבר מוגבל ועזיבת החטא מוגדרת, לעזוב את הלא-בסדר ולהיות בסדר. חלקי התשובה האלה הם מצוה, כמו כל המצוות, והם מוגבלים ככל מצוה. לכן מדגיש כאן אדמו"ר הזקן שעיקר התשובה בלב. אך בניגוד לאהבה ויראה – שהן גם בלב, אבל מוגבלות (כנ"ל) – התשובה בלב היא עד כדי מיצוי הנפש. לכן רבי אלעזר בן דורדיא – שנקרא רבי, כי הוא הרבי של כל בעלי התשובה – שם את ראשו בן ברכיו וגעה בבכיה עד שגווע והסתלק מהעולם מתוך חרטה[צח]. החרטה, התשובה בלב, נוגעת עד עצם הנפש – בלי גבול. ה' לא רוצה שנגווע, רבי אלעזר בן דורדיא הוא יוצא מן הכלל, אך כן צריך חרטה מעומק הלב.] כי על ידי החרטה מעומקא דלבא מעורר עומק אור העליון הזה [יותר עמוק בנפש מאהבת ה' ויראת ה', וודאי יותר מוידוי ועזיבת החטא בפועל.]

[הוא אומר שמגיעים לפני הצמצום על ידי עומק התשובה בלב, אבל כדי להמשיך את האור הסובב כל עלמין מלפני הצמצום למטה, כדי למלא את החסרונות, הפגמים, החללים שעשיתי בקדש למטה, אני צריך סוג מיוחד של אתעדל"ת שהוא גם בלי גבול בבחינת מעשה. צריך לעשות משהו – כמו שאמרנו שצריך ביטוי מעשי לכל מה שלומדים על אמונה ובטחון:] אך כדי להמשיכו להאיר בעולמות עליונים ותחתונים צריך אתעדל"ת ממש בבחי' מעשה דהיינו מעשה הצדקה וחסד בלי גבול ומדה

להשפיע כמו ה' "אחד" – אתה-אני חס-דלית

דכמו שהאדם משפיע רב חסד פי' ח"ס דלי"ת דהיינו לדל ואביון דלית ליה מגרמי' כלום [כתוב בזהר[צט] ש-חסד היינו חס-ד, חס דלית, לחוס על מי שאין לו כלום. באגרת הקדש טז כתוב – כפי שהזכרנו (בחלק הראשון של השיעור) – שכאשר יש לי משהו ולעני אין כלום, גם על פי שורת דין צריך לעבור את מגבלת החומש. צריך להרגיש שכל המציאות היא דלית, וברגע שהיא דלית אני חס על הדלית וממילא זהו מניע בנפש לתת בלי גבול.

זו גם כוונה של המלה "אחד" ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[ק]: יש א-ח-ד – ח-ד היינו חס-דלית. מצד אחד כתוב[קא] שה' הוא אחד ב-ז רקיעים וארץ (שזו ה-ח של "אחד") ו-ד רוחות העולם. ה-א היא באמת "אלופו של עולם". אם אני פונה לה' א היא כמו 'אתה' – צריך לאמץ לעצמי, שגם אני אהיה א – חס-דלית. "חס דלית" היינו גילוי אחדותו יתברך – לא רק שהעולם הוא בחינת 'אין לו', אלא שהוא עצמו 'לא', בלי ה' הוא 'לא'. לכן "הוי' אחד", הכל ה'. אם כן, הרווחנו עוד משהו – שמי שנותן בלי גבול נותן מתוך הרגשה שהכל לית, וממילא מתגלה האחדות האמתית של הקב"ה, "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".]

ואינו נותן גבול ומדה לנתינתו והשפעתו [יש "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון"[קב] – האם יש 'מה הוא אין סוף אף אתה אין סוף'? לכאורה לא, אבל באגרת כאן כתוב שכן – מצות הצדקה של בעל תשובה.]. כך הקב"ה משפיע אורו וטובו בבחי' חסד עילאה הנק' רב חסד המאיר בבחי' א"ס בלי גבול ומדה תוך העולמות [זהו בלי גבול בגבול. אנחנו נעשה בלי גבול, נהיה חסידים, והקב"ה יהיה הרבי – שממשיך את הבלי-גבול לתוך הגבול שלנו, למלא את כל החסרונות, כל החטאים, הפגמים והעוותים שהעוינו.] עליונים ותחתונים שכולם הם בבחי' דלי"ת אצלו יתברך [כעת אומר מה שאמרנו קודם – שכל המציאות היא "דלית", "לא", אצל ה' יתברך.] דלית להון מגרמיהון כלום וכולא קמיה כלא חשיבי ועי"ז נתקנו כל הפגמים שפגם האדם בעונותיו למעלה בעולמות עליונים ותחתונים.

הבאת המשיח – בבטחון מופרז

הצדקה הזו היא בבחינת "רב חסד" שכנגד מדת הבטחון (לעומת "חסד עולם") – יש כל כך הרבה בטחון בה', ובכך שהוא נותן לי כחות, שאני יכול להתדמות אליו גם בלהיות אין סוף. למאמין יש רק אמונה שה' אין סוף, אבל הוא לא חושב שה' נותן לו גם כח להיות אין סוף. בעל האמונה הוא עדיין 'שפוי', מה שאין כן בעל הבטחון, הבוטח בבטחון מופרז. בטחון מופרז הוא סוד "פרזות תשב ירושלם"[קג], ר"ת "פתי [יאמין לכל דבר]" [קד]. הפתי – בעל הבטחון המופרז – מאמין שכל דבר יכול להיות בפועל ממש, גם הדבר ה'אבסורדי' ביותר. אמונה זו ("יאמין לכל דבר") היא-היא מדת הבטחון של אברהם אבינו, עליו נאמר "והאמן בהוי' ויחשבה לו צדקה"[קה]. בטחון מופרז כזה הוא סוד "פזר [אותיות פרז] נתן לאביונים [שמפזר את כל הונו-מאדו לאביונים. 'פזר נתן לאביונים' ר"ת נפל כמבואר בספה"ק[קו], 'כי נפלתי קמתי' על ידי צדקה ללא גבול] צדקתו עומדת ['שבע יפול צדיק וקם' בעמידה נצחית] לעד"[קז].

עשינו (בחלק הראשון) מבנה – רשע גמור הוא קמצן גמור, רשע שאינו גמור נותן פחות ממעשר, בינוני נותן מעשר, צדיק שאינו גמור נותן יותר ממעשר, צדיק גמור נותן חומש ובעל תשובה נותן יותר מחומש. במבנה זה יש הרבה מדרגות בעל תשובה מעל צדיק גמור (שנותן 20%) – יש בעל תשובה של 21%, של 22% וכו' ("מחיל אל חיל") – עד בעל תשובה של 100%. על בעל תשובה של 100% אומר הרבי במאמר "ואתה תצוה"[קח] (בשם התקו"ז) – שאם היה בעל תשובה אחד שהיה עושה תשובה באמת הוא היה מביא את המשיח.

חוזרים למה שנתבאר בשיעורים האחרונים – שהבאת המשיח תלויה בבטחון בלי גבול. מי שיש לו בטחון בלי גבול יכול לתת הכל – ביתו, בגדיו, ה"גלימא מעל כתפיה". יש המשך לאגרת הקדש כאן שלא מודפס בתניא. בהרבה אגרות קדש אדה"ז כתב דרוש ואחר כך תכל'ס, הוראה לחסידיו בפועל, שלא תמיד נכנס לתניא. הסיום כאן – שכל אחת תקרא, מודפס באגרות קדש לאדה"ז[קט] – שדורש מהחסידים להרבות בצדקה, ואומר לכל אחד ואחד כמה לתת, ואומר שצריך לפרוע מיד, אפילו אם יצטרך למכור את הגלימא מעל כתפיה. אפילו שיצטרך למכור הכל בשביל לפרוע את הסכום שהרבי דרש – ואם לא, הרבי ירחיק אותו מקהל החסידים. יש גבורות אדירות בהמשך האגרת כאן – לא סתם דורש, דרוש, אלא דורש בפועל עד כדי ענישה למי שלא מקיים. דורש שנהיה בעלי תשובה שמוותרים על הכל.

צדקה בלי גבול לתיקון העוונות

וז"ש עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח לפי שהקרבנות הן בבחי' שיעור ומדה וגבול. משא"כ בצדקה [כאן "משפט" – "עשֹׂה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח"[קי] – הולך על אופן הצדקה. יש כמה פירושים מהו המשפט של הצדקה. שייך לפסוק שאומרים לפני תשעה באב, בשבת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[קיא], עליו יש הרבה דרושי חסידות (החל מהדרוש בלקוטי תורה). הצדקה בלי גבול צריכה להיות משפט – גם בשכל, שאני מסביר לך, וגם משפט עם עונש, אוי ואבוי אם לא תעשה זאת.] שיוכל לפזר [בחינת "פזר נתן לאביונים צדקתו עומדת לעד" כנ"ל] בלי גבול לתקן עונותיו.

ומ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא במי שלא חטא או [מזכיר דרך תיקון שלא הזכיר קודם:] שתקן חטאיו בסיגופים ותעניות כראוי לתקן כל הפגמים למעלה [אבל לא מומלץ, כמו שכותב באגרת התשובה, ובפרט בדורותינו – שאנו חלשים, והסיגופים והתעניות יכולים רק להזיק לנו בעבודת ה'.]. אבל מי שצריך לתקן נפשו עדיין פשיטא דלא גרעה רפואת הנפש מרפואת הגוף שאין כסף נחשב וכל אשר לאיש יתן בעד נפשו כתיב [בנוסף לאמור באגה"ק טז, שאם העני צריך לחם לפי הטף ולך יש מותרות – גם צריך לוותר על כל המותרות שלך, במדת הדין, בשביל להחיות את העני. כאן אומר שפשיטא שמותר לעבור את החומש בשביל רפואת הנפש.].

"חסדי ה'" – עשית חסד בלי גבול

והנה מדת חסד זו בלי גבול ומדה נקראת על שמו של הקב"ה חסדי ה' [זהו עיקר הווארט של האגרת. בפשט, "חסדי הוי'" היינו החסדים שה' עושה, וכאן הפירוש שאנחנו עושים את החסד – אבל כאשר עושים חסד בלי גבול החסד שלנו נקרא "חסדי הוי'".] כדכתיב וחסד ה' מעולם ועד עולם כו' כי הגם שכל ישראל הם רחמנים וגומלי חסדים ברם יש גבול ומדה לרחמי האדם. אבל הקב"ה נק' א"ס ב"ה ולמדותיו אין סוף כדכתיב כי לא כלו רחמיו [כאן מביא את סיום הפסוק, שקודם רק רמז ב"וגו'".] וכו'.

וז"ש הנביא [קודם היה כתוב "נביאו" וכאן "הנביא" – נביא ו נביא ה, יחוד ו-ה על יד שם סג בגימטריא נביא, סוד המשכת אורות דתהו בכלים דתיקון. נביאו הנביא = 137, קבלה וכו'.] אחר החורבן והגלות [כנראה "נביאו", שרומז למשה רבינו במיוחד, למעלה מהזמן – וכאן "הנביא" הוא אתפשטותא דמשה 'אחר החורבן והגלות'.] חסדי ה' כי לא תמנו וגו'. פי' לפי שלא תמנו שאין אנו תמימים ושלמים [אנחנו לא צדיקים.] בלי שום חטא ופגם בנפש ובעולמות עליונים ע"כ צריכין אנו להתנהג בחסדי ה' שהם בלי גבול ותכלית כדי לעורר עלינו רחמים וחסד עילאה שהוא רב חסד ורחמים בלי גבול ותכלית כמ"ש כי לא כלו רחמיו וגו' [כדי לעורר עלינו את ה"לא כלו רחמיו" עלינו לאמץ את "חסדי הוי'". למה? "כי לא תמנו".].

ח. "בצדקה תכונני"

"עד שתכלה פרוטה מן הכיס"

האגרת מסיימת:

וזהו שארז"ל אין ישראל נגאלין אלא בצדקה שיעשו גם אם יהיו פטורים מדינא כי אין בן דוד בא כו'.

הרבי כותב שלא רוצה לסיים כאן במלים לא טובות, לכן כותב כאן "כו'" – הסיום הוא "עד שתכלה פרוטה מן הכיס"[קיב], עד שלא יהיה כסף. אפשר לפרש בשני אופנים:

האופן הפשוט, שלא יהיה כסף – תכלה פרוטה מן הכיס – אבל ימשיכו לעשות צדקה, לפני ולפנים משורת הדין. זהו הפשט כאן, במצב של עוני, סוף הגלות. כך אומר לחסידיו – אני מבין, חסידי האהובים, שהזמן קשה ואין פרנסה, אין מה לתת, ואף על פי כן תעשו מאמץ עילאי. תפתחו את הלב ואת היד שלכם, תתנו, אף שאתם פטורים על פי דין מצדקה – אם בכל זאת תתאמצו תביאו בכך את המשיח.

הפירוש השני, שגם גביר, אם הוא רוצה להביא משיח, צריך ש"תכלה פרוטה מן הכיס" – הוא פשוט צריך לתת את כל כספו, לקיים "בכל מאדך"[קיג] כפשוטו. "אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס" – צריך להביא אותו על ידי כילוי הפרוטה מהכיס. כך מתאים בדור שלנו, שהרבי אומר שיש בו הרבה כסף. בדור הקודם הפשט היה שצריך לעשות מאמץ עילאי לתת צדקה, אף שפטור. אך הדור שלנו הוא דור של רווחה, יחסית, ולכן הפירוש הפוך – מוציאים הכל כדי להחיות את העני, כדי להביא את המשיח.

"צווי 'כי'" – "כי לא תיראי... כי לא תקרב אליך"

הזכרנו שבפסוק "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו" יש שני "כי" חיוביים ואילו בפסוק השני, של האגרת-הקדש שלמדנו, "חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו", יש שני "כי לא" – "כי" שליליים. יש הרבה פסוקים עם שני "כי", אבל האם יש עוד פסוק דומה בתנ"ך, שיש בו שני "כי לא"? יש כמה, אבל אין עוד פסוק שיש רק מלה אחת באמצע, כמו בפסוק שלנו – "כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו". רק כאן שני ה"כי לא" כל כך קרובים. הכי קרוב לכך הוא פסוק חשוב בישעיהו (בפרקי הנחמה, שקוראים אחרי תשעה באב), המובא הרבה בחסידות – פסוק מפורש של צדקה: "בצדקה תכונני רחקי מעֹשק כי לא תיראי וממחִתה כי לא תקרב אלָיִך"[קיד].

הפסוק אומר שבזכות הצדקה תכונני. המלבי"ם אומר שהכינון הוא גמר ושלמות הבנין, כמו בפסוק "בחכמה יבנה בית ובתבונה יתכונן"[קטו]. המפרשים מסבירים שהפסוק קשור לפסוק בתחלת ישעיהו – שקוראים בשבת חזון – "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה"[קטז], "בצדקה" כמו "בצדקה תכונני". המשך הפסוק אומר שבזכות ה"בצדקה תכונני" אזי "רחקי מעושק... וממחתה כי לא תקרב אליך" – אנו מתרחקים מכל אויב ועושק שבא נגדנו וממי שבא לשבור אותנו, לא חוששים מהם.

מלת המפתח כאן היא "תיראי" ("כי לא תיראי"), העולה ג"פ אור (כתרא, ספירת הכתר הכוללת אור צח, אור מצוחצח, אור קדמון) – הרמז ל"תיראי" של הקדושה, כאן כתוב "לא תיראי" כצוואת אבי הבעש"ט לבנו, לא לירא ולפחד מאף אחד ומשום דבר בעולם חוץ מהקב"ה[קיז].

תורה וצדקה

בפירוש חומת אנך מסביר החיד"א:

בצדקה תכונני וכו'. אפשר אין ירושלם נפדת אלא בצדקה [הפסוק מהפטרת שבת חזון, "ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".] וז"ש בצדקה תכונני. אמנם צריך שתהיה הצדקה ממעות שלך שלא יהיה ביניהם שום גזל ועושק [מפרש אחרת משאר המפרשים.] וז"ש רחקי מעושק שלא יהיה במה שאתה נותן לצדקה איזה עושק וק"ו גזל או גניבה. כי לא תיראי מהסט"א דאין עבירה מכבה צדקה כמ"ש רבינו האר"י ז"ל [חידוש חשוב מהאריז"ל, כי לכאורה "עבירה מכבה מצוה". מצות הצדקה היא אחרת ומיוחד לגבי כל המצוות – היחידה שאין לה גבול, כמו שהסברנו היום. ממילא צדקה היא כמו תורה ש"אין עבירה מכבה תורה".].

א"נ אפשר בצדקה שהיא התורה שנקראת צדקה כמ"ש רז"ל בשוחר טוב [מדרש תהלים.] תכונני דבזכות התורה תבא הגאולה רחקי מעושק וכו' דאין עבירה מכבה תורה [פירוש אחר, אבל מתקשר לפירוש הראשון – בשניהם "אין עבירה מכבה".] כמשז"ל ונמשך לזה אמר כל כלי יוצר עליך לא יצלח דאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה.

אם כן, הרווחנו עוד משהו – שצדקה היא כמו תורה (בשניהם "אין עבירה מכבה"[קיח]) וכן שצדקה יכולה להיות תורה ממש. המכנה המשותף שלהם הוא הווארט הפנימי, שלא כתוב כאן – עיקר הווארט של היום – שצדקה היא בלי גבול כמו שתורה היא בלי גבול ("ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים"), ואז ממשיך מהסובב כל עלמין[קיט].

עד כאן לפסוק הכי קרוב ל"חסדי הוי' כי לא תמנו כי לא כלו רחמיו" – כולל צדקה וגאולה וגם תורה-משפט. ברור כאן שמשפט הוא תורה והיא-היא צדקה, בלי גבול.

אמונה ובטחון – סובב וממלא – רבי מאיר ורבי עקיבא

נחזור ונסיים בשני הביטויים – ממלא כל עלמין וסובב כל עלמין. את אור הממלא כל עלמין ממשיכים על ידי אמונה ואת אור הסובב כל עלמין ממשיכים על ידי בטחון. האמונה הממשיכה את אור הממכ"ע היא אמונה שבגבול כנ"ל, האמונה ה'שפויה' ש"האלהים בשמים ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"[קכ] – ה' הוא בלי גבול אבל אני מוגבל בגבול, הוא הרב ואני המעט, וממילא כל דברי ועניני הנם מעטים (והיינו מה שאמונה היא לשון מנא, כלי, המשכת אור המדוד לפי ערך הכלי[קכא]). האמונה צריכה להיות "רבה אמונתך", הרבה אמונה (בהשי"ת, שהוא הרב, אין סוף, כנ"ל), ובכל אופן היא ממשיכה את אור הממלא כל עלמין (בסוד "ואתה על הארץ על כן יהיו דבריך מעטים"). הבטחון הממשיך את אור הסוכ"ע הוא בטחון מופרז, שבעצם הוא-הוא האמונה העליונה של אברהם אבינו כנ"ל (סוד "וצדיק [כולל בעל תשובה] באמונתו יחיה"[קכב], ב-אמונות, אמונה ובטחון). זהו הנושא שלנו – אמונה ובטחון.

נעשה גימטריא: ממלא כל עלמין (כתוב "למעני למעני אעשה כי איך יֵחָל"[קכג] – למעני אותיות עלמין, ויש שני למעני-עלמין, עלמין דאתכסיין ועלמין דאתגליין) – 361 (19 ברבוע) – ועוד אמונה (102) עולה 463. סובב כל עלמין – 320 – ועוד בטחון (75) עולה 395. 395 שוה פרנסה (נס-פרה) – עיקר הפרנסה תלוי בבטחון, "כי בו ישמח לבנו כי בשם קדשו בטחנו", בטחון שממשיך את אור הסובב כל עלמין. רבי שלמה מקרלין לא עשה שום דבר – כל פרנסתו באה לו מאור אין סוף הסובב כל עלמין.

כעת ניתן רמז יותר מפורט ויפה: מי זוכרת למה יצחק אבינו אהב את עשו יותר מיעקב? עשו הוא אורות דתהו ויעקב הוא כלים דתיקון. למה הוא אהב את עשו? "כי ציד בפיו"[קכד]. האריז"ל מסביר שיצחק צד בפיו של עשו ניצוצות גרי צדק[קכה]. שני הניצוצות, שני גרי הצדק העיקריים מצאצאי עשו, בגללם אהב יצחק את עשו יותר מיעקב הם רבי עקיבא ורבי מאיר. והנה, רבי עקיבא שוה 395, בטחון סובב כל עלמין, ו-רבי מאיר שוה 463, אמונה ממלא כל עלמין! כאן יש רמז מאד יפה, שכל הנושא שלנו – לעשות חסד ולהיות תלוי באמונה ובטחון – הוא בסוד שתי הנשמות האלה, רבי עקיבא ורבי מאיר, רב ותלמידו[קכו].

תיקון עשו

נסיים בעוד גימטריא שקשורה לענין:

התחלנו בכך ש-צבא, ראשי תבות אמונה-בטחון-צדקה – שעיקר הביטוי של אמונה ובטחון הוא לתת הרבה צדקה, "בכל מאדך"[קכז]. אמונה-בטחון-צדקה עולה 376[קכח]. מי זה? עשו. מה המלה הכי חשובה במספר הזה? שלום, "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[קכט]. השלום לו אנחנו מצפים על ידי מלך המשיח הוא שלום שיבוא בזכות אמונה ובטחון עם הפועל היוצא שלהם – צדקה. זהו סוד השלום, שה' יברך את עמו בשלום (גם שלום-אמת עם עשו, שכבר מוכן לגאולה, כמו שאמר הרבי[קל]). זהו תיקון – המשכת האורות המרובים של עשו באמצעות שתי הנשמות האלה, רבי עקיבא ורבי מאיר. רבי עקיבא הלך על משיח, אורות דתהו, חשב שבר כוזיבא הוא משיח[קלא]. רבי מאיר אמר על עצמו שהוא משיח[קלב]. דווקא הניצוצות האלה שייכים למשיח, לכן יצחק אהב את עשו.

שנזכה להמתיק את הימים האלה של בין המצרים, שיהפכו "לששון ולשמחה ולמֹעדים טובים והאמת והשלום אהבו"[קלג], "ובא לציון גואל"[קלד]. שנזכה להיות בעלי תשובה שלמעלה מצדיקים גמורים, לתת בשופי לא שפוי, לפני ולפנים משורת הדין.