בע"ה

קבלת פנים לאלחנן-נריה ושרה ניר

י אדר סז – ירושלים

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

הפסוק אומר בבריאת האדם "ויאמר האדם זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". צריך קצת להבין את ה"על כן". הפשט הוא שלאדם לא מצא עזר כנגדו, וכעת הוא מוצא, ו"זאת הפעם עצם מעצמי ובשר מבשרי וגו'" – "על כן...". המפרשים אומרים שה"על כן" לא שייך בפשט לאדה"ר, שאין לו אב ואם, אלא שזה לדורות. עכ"פ, "על כן" זה המשך – צריך איזה רמז יותר עמוק מה זה ה"על כן" כאן, וכן איזה רמז שישייך זאת גם לאדה"ר, כי לומר שכלל לא שייך אליו זה קשה על פי פשט.

עכשיו אנחנו בחדש אדר – היום י אדר – כתוב בספרים ש"אדר" זה מלשון "אדיר" (אחד מפירושים רבים), והיום המיוחד לכך הוא י אדר. לגבי זה מובאים בחסידות שני פסוקים – "אדיר במרום הוי'" ו"והיה אדירו ממנו" (פסוק שמביא רבי נחמן בסנהדרין כשאומר שאם יש משיח בדור זה אני, אם כן זה יום משיחי – באדר "בריא מזליה" ו"תקיף מזליה", זה אדיר). הגמרא גם מספרת משהו ראוי לציון בחדש אדר, שהמן הרשע בדק את החדשים כאשר "הפיל פור הוא הגורל", ובעצם עבר על כל החדשים. ידוע שהוא שמח שהפור שלו נפל בחדש אדר, החדש בו מת משה, ולא ידע כי באותו יום שמת הוא גם נולד. יש במדרש יותר מזה, שהוא בדק את החדשים חדש-חדש, וחפש זכויות לעם ישראל בתוך החדשים, ולא מצא שום זכות לעמ"י בתוך חדש אדר, בניגוד לשאר החדשים. בלשון חז"ל זה החדש היחיד ש"אין לו זכות". בחסידות דורשים זאת למעליותא, כמו שהבעל שם טוב דרש "אַיִן מזל לישראל" – ההתקשרות לאין זה המזל של ישראל – כך גם כאן "אין זכות" למעליותא. זה זמן שלא בבחינת "זכו" אלא בבחינת "לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא". הדבר הראשון שזה נאמר בו זה "בני" – ענין של חתונה. בחדש אדר מזלנו כה תקיף ובריא שלא צריך זכות, אך לא רק שלא צריך אלא שמתעלים מעל תודעת הזכות. תודעת הזכות היא תודעה של דין – "היכל הזכות" כנגד הגבורה. המזל כאן הוא בכתר, שמעל הזכות, ושם רק חסד חנם. לשם עולים באתר.

יש מחלוקת בחז"ל מתי "תמה זכות אבות" – אם אין יותר זכות אבות צריך לפעול ולהשיג מכח עצמנו, "עבודה מכח עצמו". רבי יוחנן אומר בגמרא שמאז חזקיהו המלך תמה זכות אבות, ומביא את הראיה מפסוק בישעיה – "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ... קנאת הוי' צבאות תעשה זאת". רש"י בישעיה מביא הלשון "זכות אבות תמה". "זאת הפעם עצם מעצמי... כי מאיש לקחה זאת על כן יעזב איש את אביו ואת אמו". יש בפסוק ג"פ זאת – "זכות אבות תמה". "לםרבה המשרה ולשלום [בית] אין קץ... קנאת הוי' צבאות תעשה זאת". רש"י מפרש בפסוק זה ש"שלום אין קץ" אין משמעותו שלום נצחי, אלא שלום סביביו – "אין קץ" במקום, שהשלום מתפשט לכל העולם כולו, כמו ש"עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", בכל העולם כולו. עיקר הדגש כאן לא רק שהשלום הוא נצחי, אלא שהוא חובק עולם – שמתוך השלום בית של הזוג מואר כל העולם. בלשון החסידות, "אין קץ" זו תנועה ממטה למעלה, וככל שעולים למעלה מתרחבים, מגיעים למרחב העצמי. ידוע שיש באותה סוגיא בגמרא יש ר"ת מפורסם, ש"אף על פי שתמה זכות אבות – ברית אבות לא תמה". ר"י בעל התוספות חולק עליו, אך זו דעה ידועה וחשובה, ובפנימיות הדברים זה ודאי נכון שיש חילוק בין זכות אבות לברית אבות. יש הרבה מה להעמיק בכך, אך כעת – ביום החתונה – צריך להגיע למצב של "זכות אבות תמה" ולהכנס למדרגה יותר גבוה, ל"ברית אבות" שלא תמה. ברית אבות זה המזל – זה ה"במזלא תליא מילתא" (אחרי שזכות אבות – "בזכותא תליא מילתא" – תמה).

ר"ת חו"כ ושם משפחה – אלחנן נריה שרה ניר – יוצר את המלה שנאן. "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן אד-ני בם סיני בקדש". "רכב אלהים" זה מעשה מרכבה של מתן תורה. חז"ל דורשים "רבתים אלפי שנאן" כעשרים אלף פחות אלפיים – "אלפי שאינן" – ומכאן לומדים שהקב"ה שט ב-חי אלף עולמות, וכן מובא בתניא שיש חי אלף צדיקים שסובבים את כסא הכבוד בכל דור ודור. מה הגדולה של "שנאן"? כתוב ש"שנאן" זה דרגה של "אדם קדמון" – השרש של אדם הראשון ברוחניות, שאין מעליו שום פרצוף, הוא יציר כפיו של הקב"ה, אין לו אבא ואמא. א"ק הוא הדבר הראשון שהקב"ה בורא בחלל הראשון של הצמצום – אחר כך יש עולם הקנין, עולם הבנין, עולם המנין, עולם הענין (ארבע עולמות אבי"ע; החתן משורר – אולי יכול לעשות מזה משהו...). למעלה מכל ה"..ין" יש "..אן" אחד – "שנאן", זה "אדם קדמון" בלשון הקבלה. מה זה "אלפי שנאן" –שצריך להוציא את ה"אלפי". אלפי זה "אאלפך חכמה" ו"אאלפך בינה", זה אבא ואמא. צריך להתעלות מעל "זכות אבות", בחדש אדר "תמה זכות אבות". יש מושג בחז"ל "עבודה תמה" – "עבודה שאין אחריה עבודה" – ואנו נדרוש ש"עבודה תמה" זה עבודה מתוך תודעה ש"תמה זכות אבות", אין אחריה עבודה וגם אין לפניה עבודה. זו עבודה של להיות עצמי – "עצם מעצמי" – ואף על פי כן "ברית אבות לא תמה". זה המזל הבריא והתקיף – בריא תקיף נוטריקון ברית – אין לחדש זה זכות, רק "בריא מזליה" ו"תקיף מזליה". ה"על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – יעזוב את הזכות, אך בכך גופא מגיע לברית, ובה מתקיים "ודבק באשתו [כנגד עצם מעצמי] והיו לבשר אחד [כנגד ובשר מבשרי]". צריך לעלות לשנאן – למעלה מקנין ובנין, למעלה מאבא ואמא.

השלמה (אחרי החופה):

א. ה'ווארט' של "זאת הפעם" – "זכות אבות תמה": השאלה איך "על כן יעזב איש" שייך לאדה"ר. "זאת הפעם" זה מלשון פעימת הלב – התעוררות – כמו "ותפעם רוחו" שנאמר בשמשון הגבור. בשמשון אחד הפסוקים שחז"ל אומרים על "מה' אשה לאיש" (והוא ודאי עזב אביו ואמו). "זאת הפעם" זה פעימה שעוזבים את ההורים, שמתחילים להיות עצמאיים. יש שתי בחינות – בחינה אחת של מוחין דאמא שמקבלים בבר-מצוה, ואז האבא מברך "ברוך שפטרני", אז האב נותן לבן מרווח, אבל בחתונה זה הבן עצמו צריך לעזוב את אביו ואת אמו. למה שהוא יעזוב? צריך משהו שיעורר אותו. ברור שהאשה מעוררת אותו – "זאת הפעם" – ואותה אשה שמעוררת אותו לעזוב את ההורים, שזה בעצם להתעלות מזכות ההורים לברית של ההורים, זה הסימן שהיא אשתו האמיתית. היא פועלת אצלו את ה"תמה זכות אבות". בלעזוב יש גם משמעות של לעזור. לעניננו "יעזב" זה נוטריקון יעשה-זכות-ברית (= 1430).

לאידך, אחרי שהאשה מעוררת את האיש ומפעימה את לבו – גורמת לו ל"על כן יעזב" – הרי "אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי". אז הוא פועם בה ועושה אותה כלי – היא מפעימה אותו ואז הוא מעצב אותה. "הכל מן האשה" ו"הכל מן האיש".

אם נתייחס לסוגיא נראה את פנימיות המחלוקת בין ר"ת לר"י בעל התוספות (שהוא פשוט כפירוש רש"י, שכותב בפירוש שאין הבדל בין זכות לברית). הרמז המאד יפה שרבינו תם אומר ש"אף על פי שתמה זכות אבות, ברית אבות לא תמה". ה"ברית אבות" מתגלה רק כשתמה הזכות. אצל ר"י עדיין יש זכות הצדיקים – זכות אבות לצדיקים – ורק שאין זכות אבות לרשעים. אצלו עדיין תודעת זכות. בסוף מביא "לא ירפך... ולא ישכח ברית אבותיך" – שגם אצלו יש בחינה של "ברית אבות", אבל זה לא דילוג קוונטי – זה המשך בסדר והדרגה. בגלל שנשאר זכות אבות לצדיקים אפשר להגיע לאיזה בחינה של ברית אבות, אבל לא שזה בעצם אחרת. אצלו ה"ברית אבות" זה השפיץ של ה"זכות אבות לצדיקים". אצל רבינו תם זה ניתוק, שזה מתאים לפסוק "על כן יעזב".

ב. אשה = ג"פ אמונה. זאת = ד"פ אמונה. ברית = ו"פ אמונה.

ג. אחד מפסוקי חדש אדר זה בפט"ז בתהלים – "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" (פרק שנוהגים לומר גם בלויה, כאשר עוצרים עם המטה ואומרים קדיש). הביטוי "אדירי כל חפצי בם" זה אחד האדירים – אדר לשון אדיר (בפרט שייך ל-י אדר, כנ"ל). עוד רמז של אדר באריז"ל – שקשור ל"לקדושים אשר בארץ" – "לדעת בארץ דרכך". דברנו על זה שבאדר אין זכות (ולכן המן שמח) אלא רק מזל (הוא לא הבין שיש מזל בריא ותקיף בלי זכות). זה כמו "פורים פורים פורים לנו – ברוך אשר בחר בנו", שה' בוחר בנו בלי שום סיבה, בלי שום זכות. מאחז"ל "תמה זכות אבות", ור"ת כותב שאעפ"כ "ברית אבות" לא תמה. לפי ר"ת הברית מתגלה רק כשהזכות תמה – צריך להתעלות מראש של זכויות כדי להגיע לברית. כאן כתוב "לקדושים אשר בארץ המה ואדירי כל חפצי בם" – מזכיר את הצדיקים שבארץ, אז אפשר לחשוב שמזכירם בשביל שנזכה בזכות הצדיקים, אך מכיון שמדובר באדר צריך להבין שהכוונה לעצם שלהם שנותר בארץ. בקבר נותרת עצם הלוז – "זאת הפעם עצם מעצמי". "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו" – לעזוב זכות אבות – ולהגיע לברית אבות, כדי לכרות ברית חדשה עם אשתו. "ודבק באשתו" כנגד "זאת הפעם עצם מעצמי" (עצם דבק = אשה), ו"והיו לבשר אחד" כנגד "ובשר מבשרי". עצם כריתת הברית זה ה"ודבק", ואחר כך "והיו לבשר אחד" בבשר הולד, כפי שאומר רש"י.

"ואדירי כל חפצי בם" – כל החפץ של ה' בם, על דרך "ברוך אשר בחר בנו". בם – בריא מזליה. גם ברית-מזל (שניהם אותו ענין; ברית מזל = נצח ישראל, שהוא "לא אדם", לא נולד מאב ואם – זה ההבדל בין בית שאול לבית דוד [דוד אמר "כי אבי ואמי עזבוני" ואילו שאול שב לבית אביו אחרי שנמשך). עוד פסוק שכתוב בו "בם", הכי חשוב בתהלים, "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן א-דני בם סיני בקדש". יש "כל חפצי בם" ויש "אד-ני בם". ר"ת "אד-ני בם סיני בקדש" עולה א-דני (וכן סיני עולה ב"פ אד-ני). צריך להתבונן גם בר"ת של מה שהיה קודם. רק "אלפי שנאן" (אלפים שאינם, ביטוי של חיסור) זה אש, ועם "רבותים" זה ראש. "רכב אלהים רבתים אלפי שנאן" ר"ת בגימטריא שבת. סה"כ ר"ת של כל הפסוק = תשסז.

זה מפסוקי "מעשה מרכבה" של מתן תורה. יש פירוש ש"מעשה בראשית" זה הכח היצירתי של כל אחד בפני עצמו, ההתבגרות של הנער והנערה עוד לפני שמתחתנים. "מעשה מרכבה" זה הנישואין. תיקון כל פרט בפני עצמו, גם שיהיה ראוי אח"כ להתחתן, זה מע"ב. "רכב אלהים" זה נישואין. יש פירוש שני ששניהם זה בחינת נישואין, רק ש"מעשה בראשית" זה "זיווג ראשון", ו"מעשה מרכבה" – כבר סיפור מורכב, לא פשוט – זה "זיווג שני". כתוב שזיווג ראשון זה לפי מזל וזיווג שני זה לפי זכות. האריז"ל אומר שהיום כל הזיווגים זה זיווג שני, בגלל הגלגולים. אף על פי כן נשאר חדש שיש איזה חיבור בין ה"בראשית" לבין ה"מרכבה". לכאורה "מעשה מרכבה" יותר גבוה, אבל זכות זה פחות ממזל – בכל אחד יש מעלה לגבי השני. לכן זה "מעשה מרכבה", אבל צריך לדעת שזה לא על פי זכות – גם "זיווג שני" (שזה היום כל הזיווגים) זה בא מהמזל, אפילו יותר עצמי. נאמר אחרת: כתוב שזיווג שני זה לפי מעשיו, זכות. אבל מה קורה שאין לך זכות? אפשר לומר שאז לא יכול להתחתן. אבל ברגע שיש לו מצב שבעצם זה זיווג מורכב, וגם אין לו זכות, אז נשאר רק מזל – זה "ברית אבות לא תמה" ("זכות אבות תמה", אין לו זכות בזכות עצמו ולא בזכות אבותיו, אבל אז מתגלה מזל עצמי שאעפ"כ בלי שום זכות הוא זוכה ל"רכב אלהים רבתים אלפי שנאן").

בפסוק "לקדשים אשר בארץ הם ואדירי כל חפצי בם" יש איזה היקש בין קדוש ואדיר. לכאורה זה שני טיפוסים הפוכים – קדוש הוא נבדל, ואדיר הוא חזק במציאות. אפשר לפרש שקדוש זה רצוא, יקוד אש, ואדיר זה תוקף של שוב להכנס במציאות. מי שנשאר קדוש זה מי שמוסר את הנפש, כמו "בקרבי אקדש" – מי שהוא קדוש וגם מקדש שם שמים. אדיר זה מי שדר בתחתונים – אדר זה א דר, והרבי אומר שאדיר זה יא ("חד ולא בחושבן") דר. אלו שממשיכים מלמעלה למטה, לעושת דירה בתחתונים, עליהם כתוב "כל חפצי בם" ("א-דני בם סיני בקדש"). קדוש אדיר = כה בריבוע = רך קשה = אדם מלא.

"שנאן" חז"ל דורשים "שאינן". זה נדרש על א"ק – הוא "יציר כפיו של הקב"ה", שאין לו אבא ואמא ("שני אלפים שאינן"), "אין לו עליו אלא ה' אלקיו". להיות "שאינן" זה להיות אין, להתחבר ל"אין מזל לישראל". שני בני הזוג, החתן והכלה, אם יש להם כזה רמז – "שנאן" – עליהם להגיע לבטול במציאות ממש, כתר דאצילות, שהוא גם כמו א"ק (כתר כל ארבע עולמות). אז מתגלה המזל, ואז נוצרת הברית בין החתן והכלה, למעלה מטו"ד, שזה מה"שנאן", מה"אין מזל לישראל", חדש אדר שאין לו זכות רק מזל.

ד. שנאן-קנין-בנין-מנין-ענין – א"ק אבי"ע. וביחס לחתונה: בדרך לחתונה חו"כ צריכים להיות "שנאן", שאינם. אחר כך עושים קנין – קידושין. אחר כך בונים בית – על זה "בורא עולם בקנין השלם זה הבנין". אחר כך צריך מנין ילדים. כשגומרים לחתן אותם וכו' – אפשר להתחיל להיות אנשים לענין.

ה. אדיר במרום הוי'= כג בריבוע = עצי שטים = ממוצע של המילים מקטר קטרת (ריח זה הדבר היחיד שהנשמה נהנית ממנו; קטרת = אין מזל לישראל; עצי שטים שייך לחוש הריח). חוש הריח זה "לבעל החטם אני מתפלל" – התבודדות. צריך שיטה שטותית. אפשר לומר שהדבר הכי שטותי זה תפלה – ללמוד תורה זה משהו חכם, אבל להתפלל זה שטותי. מה אתה מתפלל? חסר לך משהו – תעשה. כמו שלרבי נתן לא היתה סוכה לסוכות, אז הוא לא הלך להשיג עצים ולעשות סוכה, אלא התפלל הרבה עד שבא מישהו ובנה לו סוכה. זה לא בדיוק דרך חב"ד... רק להדגים שיש בשיטה זו ממד חזק של שטות. אצל רבי נחמן יש גם שוט – "תפלת בעל כח", לעשות פלילים עם קונו.