שיעור שבועי פרשת "ויגש"

ח. פרצוף פירושי "ויגש אליו יהודה"
(דעת–מלכות)

דעת: יוסף – דעת; יהודה – אמונה

נעבור לדעת: בספירת הדעת יש את האמונה והדעת של רבי נחמן בתורה ס"ב בלקוטי מוהר"ן. כמו שאמרנו קודם, יהודה הוא האמונה ויוסף הוא הדעת.

מה הוא מסביר שם? שיש שני סוגי קושיות על האלקות בעולם הזה. נאמר בקיצור – שכל אחד ילמד את התורה בפנים. יש קושיות שיש עליהן תירוץ, וכל קושיא שיש עליה תירוץ חייבים להתאמץ ולהתייגע מאד ללמוד, לחקור להבין ולדעת את התירוץ. מי שלא יודע את התירוצים – אין לו דעת ביחס לאותן קושיות שאפשר לתרץ – הדבר גורם לאפיקורסות בתוך הלב שלו, מחלוקת פנימית בלב שלו. משהו איום ונורא – הכל מכיון שלא הגיע לתכלית הדעת. אבל, כמו שאמרנו, יש קושיות שבעולם הזה אין עליהן תירוץ – צריך להתחזק באמונה פשוטה.

כמו שאמרנו קודם, ככל שהאמונה הפשוטה הופכת להיות מוחשית – "טמירתא וגליא" – אני יודע את האמונה שלי, גלוי וידוע לי. כלומר, יש פה מתח מאד עדין – מצד אחד, דבר שצריך רק להאמין בו אסור לי להשתדל לדעת אותו, אבל כל מה שאפשר לדעת אני חייב להתייגע כל כולי כדי לדעת אותו. האדם המתוקן הוא מי שיש לו את הדעת, יוסף, ואת האמונה. לעתיד לבוא כל האמונה תכלל בדעת, ביוסף, וזו התנועה הנפשית של "ויגש אליו יהודה" – שהאמונה שואפת ומשתוקקת להכלל ביוסף. זה יחוד קוב"ה ושכינתיה.

המשכת האמונה בדעת – הורדת מקיפים לפנימי

למה הכל קשור לאוכל? למה ראשית תיקון האוכל הוא אמונה? הוא לא אומר שהתיקון הוא דעת, אבל התיקון פועל יחוד קוב"ה ושכינתיה – יחוד שהוא כבר דעת. את תיקון האוכל פועלת האמונה, אבל התוצאה של האוכל המתוקן היא דעת. כלומר, האמונה נגשת כאן אל הדעת.

לעתיד לבוא נדע יותר ויותר דברים שבעולם הזה אני יכול רק להאמין בהן. קשור לעוד כמה תורות של רבי נחמן – שכל פעם צריך להמשיך מקיף בפנימי, להמשיך מה שבגדר אמונה לגדר דעת. כל פעם שיהודה נגש ליוסף הוא ממשיך ככל שאפשר. ידוע ביטוי הראשונים "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע" – צריך לדעת כל מה שאפשר, והתכלית היא שלא נדע.

כאן התכלית היא יהודה. אבל מצד שני, "ויגש אליו יהודה" – הוא משתוקק כל פעם ליותר יוסף, יותר דעת (יוסף לשון תוספת, תוספת דעת, כאשר תוספתו של הקב"ה – דעת הקב"ה – מרובה על העיקר). אם כי אמונה היא ברדל"א, פנימיות הכתר, ודעת במודע – אבל הדעת עולה עד פנימיות הכתר. לכן מקום הזוג של אמונה-דעת[לב] בספירות הוא דעת – אלה יהודה ויוסף בספירת הדעת. לעתיד לבוא, כמו שאמרנו, יתקיים "כי מלאה הארץ דעה את הוי' כמים לים מכסים".

חסד: יוסף – עבודת שבת; יהודה – עבודת חול

נתקדם לחסד: כאן מצטרפים שני ווארטים שונים של הנעם אלימלך ושל השפת אמת. אחד הווארטים של השפת אמת הוא שיהודה הוא עבודת החול ויוסף עבודת שבת. מתקשר לכמה דברים שכבר אמרנו הערב, שיוסף הוא תענוג – ענג שבת, שגם המאכל והמשתה עיקריים בו – ואילו יהודה הוא עבודה מתוך צער, עבודת החול.

ימי החול הם בירור א'. כאן החסד הוא תחת לחכמה. העבודה של ימי החול היא בירור א' והעבודה של שבת בירור ב' (בירור הבר מן הפסולת על מנת לאכלו מיד).

למה נשים זאת דווקא בספירת החסד? מצד אחד החסד הוא ראשית ימות החול – יום א' של מעשה בראשית הוא יום החסד. באותו יום ה' ברא את האור. כתוב שאור (207) הוא שבת בהיפוך ספרות (702). בכלל אור הוא שבת. בשבת יש תפלת מוסף – לשון יוסף. שם עיקר הזווג של ישראל ורחל בקדושת כתר, בחינת יוסף. אבל למה שייך לחסד?

נעם אלימלך: שבת – אהבה; חול – יראה מתוך אהבה

כאן נוגע לביאור של הנעם אלימלך. גם הנעם אלימלך כותב על חול ושבת, והוא אומר שההבדל בין חול לשבת הוא ששבת היא עבודת ה' שכולה אהבה. יש עבודת ה' שכולה אהבה – בשבת. אהבה היא חסד. אם שבת היא אהבה חול הוא יראה – בגבורה – אז למה נשים את הכל כאן בחסד? הוא אומר שעיקר היראה של החול, עבודת יהודה, היא שהיראה תהיה מתוך אהבה – זה "ויגש אליו יהודה".

בחב"ד מסבירים אותה נקודה, ואומרים שעיקר יראת ה' היא יראה מניתוק חבלי עבותות האהבה. כשלאדם יש אהבת ה' אמתית הוא פוחד שמא יעשה משהו שיקלקל את האהבה – יראת חטא. כל היראה היא שמא תתקלקל האהבה – זו התקרבות עבודת החול לשבת, "ויגש אליו יהודה", שיראת החול צריכה להיות מתוך אהבה. שבת קודש כולה אהבה. הכל קשור לספירת החסד.

ליהודה יש יראה, כי יש לו צער ועימות במציאות התחתונה – בריבוי, בחלום שלו, בכל הסיוטים שלו – אבל עדיין העיקר אצלו הוא האהבה, והיראה היא תוצאה מהאהבה. ואילו שבת, שהיא עונג, כולה אהבה. עד כאן הנעם אלימלך.

התכללות האהבה והיראה

אפשר לשאול, האם בתוך השבת – יוסף, שכולו אהבה – אין יראה בכלל? הרי כתוב שאם יש רק כנף אחת לעוף הוא לא פורח למעלה. אמרנו שהכל קשור ליום ראשון של מעשה בראשית, "יום אחד", שמתחיל "בראשית". בתקוני זהר יש הרבה צירופים של בראשית, ואחד מהם בראשית אותיות שבת ואותיות ירא – ירא שבת – יראה שהיא הבטול במציאות עליו דברנו.

על כך כתוב "וישב יעקב בארץ מגורי אביו בארץ כנען". יש יראה, אבל היא יראה אחרת – יראת בשת (ירא בשת היינו ירא שבת אותיות בראשית). אין בכלל יראה אחרת בשבת, הכל אהבה, אבל בתוך האהבה יש נקודה – אפילו נקודה עצמית – של יראת בשת. ניתן דוגמה, הבעל שם טוב כולו אהבה – אבל יש לו יראה עילאה שמקרינה על הסביבה. יש בטול במציאות בשבת – אבל עדיין כולה אהבה (לעומת היראה של החול, שהיא תוצאת האהבה).

גבורה: יהודה – חורש; יוסף – קוצר

נעבור לספירת הגבורה: כאן יש פירוש שהשם משמואל מביא בשם אביו, האגלי טל. קודם אמרנו – בבינה – שהיחס בין יהודה ליוסף הוא לב ומח. כשאמרנו מח ולב בבינה, הלב הוא ההשתוקקות לעלות – או להבטל ולהכלל באור או "ויגבה לבו בדרכי הוי'". בגבורה, הוא כותב שיהודה הוא לב נשבר – טבע של "לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה". זה גם כלי, שעליו נאמר "אין כלי שלם כלב נשבר". איפה הלב נשבר (יהודה)? בספירת הגבורה.

איך אני יודע שמדובר בלב נשבר? כי חז"ל מביאים במדרש על הפסוק "ויגש אליו יהודה" פסוק מסוף ספר עמוס, הנחמה של עמוס – "ונגש חורש בקֹצר ודֹרך ענבים במֹשך הזרע". "חורש" זה יהודה ו"קוצר" זה יוסף, "דֹרך ענבים" – "כי דרכתי לי יהודה קשת" – זה יהודה, ו"מֹשך זרע" היינו יוסף, שמשך את זרעו של אביו לתוך מצרים.

חורש – לב נשבר

השם משמואל אומר ששמע מאביו ש"חורש" – הכינוי כאן ליהודה – היינו אחד ששובר את לבו, חורש את הלב. זו עבודה שלמה של לב נשבר. החרישה היא "לרפויי ארעא" – לרפות את הארץ. הוא אומר שלב נשבר הוא לב בשר. קודם יש לאדם לב האבן, והגבורה בנפש היא לקחת את לב האבן ולהפוך אותו ללב בשר – לב נשבר – וזו עבודת יהודה כחורש, לרפויי ארעא. עד כאן הוא שמע מאביו, ואומר שאפשר להמשיך לפי מה שאבא כתב באגלי טל בגדר מלאכת קוצר. עוד פעם, כתוב שחורש הוא יהודה וקוצר הוא יוסף.

שוב, מה הפסוק אומר? זה פסוק של גאולה, פסוק של משיח. המפרשים מסבירים שהפסוק הוא על דרך "הרה ויֹלדת יחדו", שלעתיד לבוא עתידה אשה שתלד בכל יום. אותו הדבר "ונגש חורש בקוצר" – כאן ה"חורש" הוא "הרה" וה"קוצר" "יולדת".

דומה לברכה בתחלת בחקתי, "והשיג לכם דיש את בציר ובציר ישיג את זרע". כתוב ש"נגש חורש בקוצר" עוד יותר מ"והשיג לכם דיש את בציר" – גם במציאות, בפשט. שוב, הוא אומר שאבא הסביר ש"חורש" זו עבודת לב בשר, לב נשבר – עבודה שלמה של גבורה – ו"קוצר" אפשר להסביר לפי דברי אבא באגלי טל.

קוצר – שכל נבדל

הוא אומר שעיקר מלאכת קוצר היא פירוד התבואה מהקרקע. איך אני מבין את הפרדת התבואה מהקרקע ברוחניות? אומר השם משמואל שאני מבין את הפשט כמו שכתוב בספרי המהר"ל מפראג (מאד מענין, ידוע שסוכשטוב בא מקוצק, וקוצק מפשיסחא, שם היו שני רביים, רבי חי בעולם ורבי בעולם האמת, המהר"ל מפראג) שיש שכל נבדל.

כאשר השכל שלך מסוגל רק לצייר דברים בגשמיות – כך אצל כל אדם, שכל אנושי לא מסוגל לצייר דבר שאין בו ציור גשמי כלל וכלל – כל זמן שהשכל לא מסוגל לצייר דבר מופשט לגמרי הוא מגושם, לא שכל נבדל. שכל נבדל הכוונה שהוא כבר נבדל מהציור הגשמי – שהוא יכול לתפוס דברים ברוחניות לגמרי, לא דבר מצוי אצל בני אדם.

קוצר היינו התכונה של השכל הנבדל, של קצירת השכל מהאחיזה שלו בגשם. זו גם פעולה של גבורה, לכן אנחנו שמים את שני הדברים כאן בגבורה – גם לרפויי ארעא וגם לקצור ולהפריד את השכל מהאדמה (מכח המדמה השקרי של עלמא דשיקרא). זו קצירה וצמצום, עד שאפשר לפרש את הפסוק "קץ שם לחשך" – לשים קץ לשכל האנושי שאחוז בחשך, לאחיזת השכל בציורים הגשמיים.

זה הסבר מאד יפה של השם משמואל – שני חלקים שבאים משני מקומות שונים אצל אביו – על פי המדרש של חז"ל ש"ויגש אליו יהודה" היינו "ונגש חורש בקוצר". שוב, מה הווארט? שמי שיש לו לב נשבר יכול להתקרב – תקרובתא דעלמא בעלמא – ולבקש בתפלה שלו שיזכה להכלל בשכל נבדל.

בין האבות, למי היה שכל נבדל? ליצחק אבינו, כפשוט (היינו מה שיצחק הוא עולה תמימה, לכך זכה בשעה שפשט את צווארו – פשיטת צורתו לגמרי – על גבי המזבח כו', והוא גם סוד שכהו עיניו מלהסתכל בעלמא דין, על דרך הבעלטר הראשון, העוור, של רבי נחמן).

תפארת: יוסף – דבקות הצדיק הנסתר (השליש המכוסה); יהודה – עבודת הצדיק הגלוי (שני השלישים המגולים)

נעבור לתפארת: בתפארת יש פירוש של עוד ספר קדוש, "זרע קדש", שמסביר משהו דומה לכמה דברים שאמרנו קודם – אבל משהו מיוחד ששיייך לתפארת. אחד הדברים המאפיינים את התפארת – אולי המאפיין ביותר – שיש בה שליש אחד מכוסה ושני שלישים מגולים. החלק העליון שלו, החב"ד שלו, מכוסה, והחג"ת-נה"י שלו, שני השלישים התחתונים, מגולה. הוא אומר שיש שני סוגי צדיקים – דומה למה שדברנו קודם על צדיק נסתר וצדיק גלוי, שלצדיק הנסתר יש תאוה להתגלות (היינו השמינית שבשמינית שבו).

תאות ההתגלות של ה' – "בגין דישתמודעון ליה" בבינה

היה עוד ווארט שלא אמרנו קודם: איפה כתוב שלקב"ה יש תאוה להתגלות? כתוב שנתאוה לדירה בתחתונים, אבל איפה כתוב שנתאוה להתגלות למישהו אחר, שמישהו יכיר בו? מי שזוכר את טעמי הבריאה יודע שהתאוה לדירה בתחתונים היא בחכמה ואילו הטעם של הזהר – "בגין דישתמודעון ליה" – בבינה ("טבע הטוב להיטיב" במדות ו"אין מלך בלא עם" במלכות). מתאים למה שאמרנו קודם, שהתאוה להתגלות באור היא השמינית שבשמינית בבינה – "בגין דישמתודעון ליה". ידוע שסיום יסוד אמא הוא בתפארת ז"א (בשליש העליון שבו).

צדיק גלוי – עבודת ה' מוגדרת; צדיק נסתר – דקות בלתי ניכרת

הוא אומר שיש צדיקים גלוים שכל עבודת ה' שלהם היא בגילוי – בתורה ותפלה ומצוות. קודם אמרנו שיוסף הוא תורה ויהודה תפלה או מצוות, אבל כאן אומר אחרת: שכל מה שאתה יכול להגדיר מה הוא, שהיהודי הזה לומד, מתפלל, אומר שירות ותשבחות לה', עושה מצוות, רודף צדקה בסתר – זו עבודת צדיק גלוי, יהודה. כל עבודת ה' בדברים הנראים לעין – שזו בעצם כל התורה כולה – שייכת לצדיק גלוי, והכל נקרא יהודה.

אבל יש צדיק אחר לגמרי, שעובד את ה' רק באתכסיא, בדבקות המחשבה שלו, ואתה לא רואה עליו כלום – זה באמת הצדיק הנסתר של הבעש"ט. הוא נראה לך כמו שואב מים פשוט – הוא לא לומד תורה, לא מתפלל, לא עושה מצוות, לא עושה כלום. עכ"פ אתה לא רואה שהוא עושה. כל עבודת ה' שלו היא דבקות המחשבה. זה יוסף.

צדיק נסתר בלי סממן יהודי ניכר

למה הפירוש הזה מאד יפה ותואם את הפשט? כי יוסף במצרים, כשיושב על כסא המלכות, לא רואים עליו שום סממן כלל וכלל של יהודי. "ויתנכר" – הוא לא מראה את עצמו יהודי, הוא נראה גוי, והוא דבוק בקב"ה הרבה יותר מהאחים שלו – באין ערוך יותר מהם. לכן הוא אומר שיוסף הוא צדיק שעבודת ה' שלו כולה באתכסיא, ואילו יהודה הוא צדיק שעבודת ה' שלו כולה באתגליא.

איך מתלבש כל כך טוב על התפארת? כי היא שני שלישים גלויים – התורה והמצוות. התורה היא השליש השני מבין שלשת השלישים והמצוות שהוא עושה והתפלה שהוא מתפלל השליש התחתון. ואילו הצדיק הנסתר, שלא רואים עליו שום דבר, הוא בשליש העליון – כולו חב"ד של התפארת.

מהי עבודת ה' בספירת התפארת לפי הבעל שם טוב? כתוב בתחלת כתר שם טוב: עבודת ה' בחסד היא אהבת ה', עבודת ה' בגבורה היא יראת ה', ועבודת ה' בתפארת היא לעשות לו יתברך נחת רוח – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני". "ישראל אשר בך אתפאר" – אם כוונתך שה' יתפאר בך זו עבודת תפארת. יש אחד שאצלו ה"ישראל אשר בך אתפאר" הוא בלי שום סממן חיצוני, עד שחושבים שיוסף הוא איזה גוי. לכן יש גם הרבה ספורים שאליהו הנביא הופיע כגוי, טעיא וכיו"ב.

השתוקקות הצדיק הגלוי אל הצדיק הנסתר

כאן "ויגש אליו יהודה" – יהודה מכיר שיכול להיות כזה דבר בעולם, צדיק נסתר, והוא נגש אליו. זה הפירוש בספירת התפארת, שהצדיק הגלוי קודם כל מכיר במציאות בצדיק הנסתר ונגש אליו ומתקרב אליו.

גם בעבודה שלנו – צריך תורה ומצוות (לא שלא צריך), אבל יש גם עבודה נסתרת, עיקר גדול שהוא הצדיק הנסתר האמתי, שגם אמור להמצא בתוך כל אחד ואחד מאתנו. בתוך עצמי הצדיק הגלוי צריך לשאוף לצדיק הנסתר. מה קורה אם הצדיק הגלוי לא שואף לצדיק הנסתר? הצדיק הגלוי הזה הופך להיות יש, 'גראב'. אם הוא שואף כל הזמן, "ויגש אליו יהודה" לצדיק הנסתר, הוא זוכה לעדינות שלו בעבודה הגלויה שלו.

נצח והוד: תחינת הצדיק לקבל כח לבטל את הטבע

נצח והוד הולכים יחד (הם "תרין פלגי גופא [חדא]"): במקום אחר הסברנו שנצח היינו "צדיק גוזר והקב"ה מקיים" והוד "הקב"ה גוזר וצדיק מבטל". כאן אנו חוזרים שוב ללקו"מ סב. הוא אומר על "ויגש אליו יהודה ויאמר וגו'" שכל הטעויות של אנשים בעולם – כל האפיקורסות – היא כי רואים רק את הגלוי של העולם, שנוהג לפי חוקי הטבע (לפי המזלות). הוא אומר שהראיה שהכל מתנהג לפי חוקי הטבע מרחיק אנשים מהקב"ה – עושים מהממוצע, התרופה או העסק, עיקר, ושוכחים את ה'.

כתוב בהרבה ספרים שפרעה היינו לשון התגלות, ו"כי כמוך כפרעה" היינו שאתה ניכר רק לפי הגלוי – אף אחד לא רואה את הסתום, שאתה ה' פועל הכל, אלא רואים רק את חוקי הטבע הגלויים, ומביא את כולם לכפירות וטעויות. לכן "ידבר נא דבר באזני אדני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה".

"ויגש אליו יהודה" – שהוא מתחנן לה' (כדברי החת"ס שהוא מתפלל לה' בדבריו ליהודה) שהצדיק יוכל לפעול מופתים של בטול חוקי הטבע, בטול המזלות, כדי שיווכח שיש מנהיג לבירה הזו. כך הוא מסביר. לפי הפירוש הזה יהודה, שהוא הצדיק למטה בעולם הזה, נגש לקדוש ברוך הוא.

גם הקדושת לוי ועוד ספרים מסבירים בפשטות ש"ויגש אליו" היינו לה' – שיוסף כאן הוא הקב"ה ויהודה הוא היהודי הצדיק. מה הוא מתחנן? שתתן לי את הכח להפוך ולבטל את הגזרות שלך, כי אם תתן לי את הכח לבטל את הגזרות שלך כולם ידעו שאתה קיים – שלא הטבע מנהיג את העולם. כך מסביר רבי נחמן בתורה זו את "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדני".

תיקון האכילה – לא להאמין בסבות

זה שהכל בסוף חוזר לתקון ה"ויסב" – לשון הסבה, סעודה, ואמונה – משמע כשקוראים תורה זאת, שכל זמן שאני יכול ללמוד תורה עלי ללמוד, זו דעת, אבל כשאני מתעייף צריך או ללכת לישון או ללכת לאכול. "תכלית הידיעה שלא נדע" – כשאי אפשר ללמוד הולכים לאכול, ואז פועלים יחוד קובה"ו פנים בפנים.

גם פלא, כשהוא אומר לא להאמין ח"ו לסבה, הוא נותן שתי דוגמאות – אחת של משא ומתן ושניה של תרופה. אבל על מה הוא מדבר כאן כל התורה? על סעודה, על לאכול. אם האמצעי של מו"מ הוא סבה והתרופות כשאדם חולה הן סבה, מה סבת כל הסבות? לאכול. "כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם". בעולם הבא אין אכילה ושתיה, אין תרופות ואין משא ומתן. צריך להאמין גם ביחס לאכול – אני צריך לאכול כדי לחיות? לא.

זו הכוונה העמוקה בסוד התענית – על זה לחשוב ביום ראשון – שגם אוכל הוא סבת כל הסבות, סבה מלשון הסבה, לשון סעודה. מה צריך לגלות? שאפשר בלי סבות – אפשר בלי טבע. כך הוא מסביר את "ויגש אליו יהודה" – שהוא מתחנן אל ה' שיתן לו את הכח, לפחות לעת מן העתים, כדי לגלות את הסתום מתוך הגלוי, שלא "עולם כמנהגו נוהג" ושיש בעל הבית לבירה זו, דבר שמתגלה דווקא כאשר "צדיק גוזר והקב"ה מקיים, הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" – "תרין פלגי גופא", הנצח וההוד. שוב, להסתכל בתורה.

יסוד: יוסף – צדיק עומד בנסיון;
יהודה – נופל וקם, בעל תשובה על פגם הברית

היסוד קשור לתיקון הברית. אמרנו שבתורה הזו רבי נחמן כלל לא מזכיר את פגם הברית, ואומר שראשית כל התאוות היא אכילה. גם פשוט על פי פשט התורה – מה החטא הראשון של אדם הראשון, שהוא חטא כל החטאים? חטא האכילה מעץ הדעת.

אומר הפרי צדיק, ר' צדוק הכהן, בשם רבו האיזביצר, בעל מי השילוח, בעל ההילולא של היום, על פי המדרש של "ונגש חורש בקֹצר" היינו "ויגש אליו". איך מתחיל? – תשעת הפסוקים האחרונים של הנביא עמוס הם הפטרה אחת, שמתחילה "הלוא כבני כֻשיים אתם לי בני ישראל" ו"ונגש חורש בקֹצר" קרוב לסיומה.

הוא אומר בשם רבו ש"כבני כֻשיים" רומז לפגם הברית – כושי היינו מי שפוגם בבריתו – ולכן כל המשך ההפטרה מדבר בפגם ותיקון הברית. מה שבסוף מגיע לפסוקי הנחמה, פסוקי העולם הבא, של "ונגש חורש בקֹצר" – "ויגש אליו יהודה" – היינו עיקר תיקון הברית.

מיהו החורש ומי הקוצר? שוב, החורש הוא יהודה והקוצר הוא יוסף. נתחיל מהקוצר – הוא יוסף, מי שעומד בנסיון, הוא צדיק גמור. אחד הדברים הפשוטים שהיינו צריכים לומר בתחלה הוא שיוסף ויהודה הם צדיק ובעל תשובה. יוסף נקרא "יוסף הצדיק" על שם שעמד בנסיון של פגם הברית. חורש הוא יהודה. יהודה, כמו בכל ספרי ר' צדוק, הוא הבעל תשובה על פגם הברית.

תקיפות בעל תשובה – לגשת לה' גם לאחר שחטא וטעה

זה בדיוק מה שאמר האיז'ביצר, שגם כשהוא נכשל בדבר שנאמר עליו שאין תשובה – הוא לא מתייאש, יש לו עזות דקדושה ותקיפות. הוא אומר שהסימן של בעל תשובה אמתי הוא טיפוס תקיף. צדיק גמור הוא לא תקיף, הוא רך. בעל תשובה הוא תקיף.

זה מהכללים הכי חשובים של איז'ביצא ושל ר' צדוק אחר כך – שהוא מקבל מרבו. מי שהוא בעל תשובה נעבעך – כמו שלדאבוננו יש רבים – הוא בכלל לא בעל תשובה אמתי, אלא להיפך. בעל תשובה אמתי הוא תקיף, והתקיפות שלו היא "דלֹתי ולי יהושיע" – שגם במצב של דוי הוא לא מתייאש, והוא נועז בכל דבר של עבודת ה', נגש לקדוש ברוך הוא.

יהודה כל הזמן חורש. הוא אומר "צדקה ממני" – יהודה לשון הוד, שאחד מפירושיו וידוי. הוא מודה ומתוודה. "עבדך ערב את הנער" – מה מסביר האיז'ביצר? הוא תפס שלומר "אנכי אערבנו" היתה שגיאה. תחלת המדרש על "ויגש אליו יהודה" היא "הרחק מן הערבות". הוא תפס שעשה שגיאה, אולי שגיאה פאטאלית, אך גם כשתפס זאת – אין שום יאוש בעולם כלל, ה' יושיע אותי גם לאחר ועל רקע השגיאה שלי. זה הטבע העצמי של יהודה, של בעל תשובה אמתי – גם יהודה וגם דוד, שאומר "חטאתי להוי'", מיד מרים ידים.

מה פירוש חורש? הוא ממשיך לחרוש ולא מתיאש, "שבע יפול צדיק וקם", הגם שנופל שבע פעמים הוא ממשיך, בסוף הוא יקום. כמו שאדמו"ר האמצעי כותב בדרך חיים – מדבר על פגם הברית – שלקב"ה יש נחת גם באנשים שלא מסוגלים לקום לגמרי, הם נופלים, אבל משתדלים בכל הכח להצליח ולתקן. גם שבפועל לא מצליח – הוא כל הזמן חורש.

יש אחד שהוא צדיק גמור, מיד קוצר את כל פירות העבודה שלו – עמד בנסיון. על כך נאמר "ויגש אליו יהודה" – "ונגש חורש בקוצר". ברגע שהחורש נגש לקוצר הוא קם – "שבע יפול צדיק וקם". כך מתפרש "ויגש אליו יהודה" בספירת היסוד.

מלכות: יוסף – מלך בפועל; יהודה – מלך בכח

מה ה"ויגש אליו יהודה" בספירת המלכות, אחרון אחרון חביב? יש עוד ספר חסידי, "ייטב לב", שמסביר פשט מאד יפה שלא פגשנו עד עכשיו: הזהר אומר שיש כאן "תקרובתא דעלמא בעלמא, תקרובתא דמלכא במלכא" – שני המלכים מתקרבים, המלך התחתון עולה ומתקרב למלך העליון.

מה הוא יהודה ומה הוא יוסף? מה הם שני מלכים? הוא אומר דבר נורא פשוט. בפועל המלך כאן הוא יוסף. ליהודה יש תכונות של מלך, וכמו שהסברנו בשבועות האחרונים יתכן שהוא אפילו מרגיש שחטא בכך שלא גלה מספיק את המלכותיות שלו (הפירוש הזה לא אומר כך), אבל הוא מלך בכח. דוד הוא "מלך ישראל חי וקים", אבל בתורה אין דוד – צריך לחכות הרבה זמן עד שמלכות יהודה יוצאת מן הכח אל הפועל – ואילו יוסף הוא מלך בפועל.

כמובן, פירוש זה כולו אומר מלכות – הפירוש של ספירת המלכות. אז "ויגש אליו יהודה" היינו שהמלך בכח נגש אל המלך בפועל – כך הוא אומר. עד כאן מה שכתוב בספר.

מלך בפועל – "ויגבה לבו"; מלך בכח – "נגד מלכים"

צריך להתעמק בזה: כל ישראל מלכים ובני מלכים. כל אחד הוא מלך בכח. קודם הזכרנו פסוק שאדמו"ר הזקן מסביר, הפסוק שקשור ל"ויגבה לבו בדרכי הוי'", הפסוק השני שמביא – "ואדברה בעדֹתיך נגד מלכים ולא אבוש". אמרנו שבזמן הגלות המלכות שלנו – כל אחד נמצא בגלות, וכל יהודי הוא מלך – נמצאת בכח.

גם בכח יש הרבה מדרגות, כמה ה"בכח" עמוק – אם העלם שישנו במציאות או העלם שאינו במציאות. אם הוא העלם שאינו במציאות אפילו לא נקרא "כח" אלא "יכולת". יש כך ויש כך, אבל איך שלא יהיה – כדי לקיים "ואדברה בעדֹתיך נגד מלכים [בפועל] ולא אבוש" – צריך עזות.

לא רק שהמלך בכח לא יתבייש מהמלך בפועל, אלא שמכח היותו מלך בכח הוא צריך לגשת ולומר לו את כל האמת של התורה, ובכך הוא באמת יקרב את המלכות של עצמו שתצא מן הכח אל הפועל – בפרט בזמן הזה, שאנו כבר אחרי דוד מלך ישראל, רוצים שה"נצר משרשיו יפרה" יצא ויצמח, "צמח שמו ומתחתיו יצמח".

ה"בכח" נמצא מתחת הקרקע וצריך לצמוח משם. הדרך שהוא יצמח היא שאנחנו ננהג כמלכים. ברגע הזה כולנו מלך בכח, יהודה, ויש נגדנו מלך בפועל.

גילוי האחוה עם המלך בפועל

לא יודעים – גם דבר שכתוב באיז'ביצא – שהמלך בפועל הוא גם אח שלנו. נדמה לנו שהמלך בפועל הוא אויב שלנו לגמרי – האויב מספר אחד שלנו. הוא כותב שכמו שיתגלה לעתיד לבוא שיהודי לא חטא אף פעם, כך יתגלה שהמלך העוין הוא בעצם אח שלי, והמלך העוין הזה רק מחכה שהמלך בכח יקח את היזמה ויקום, ידבר איתו הכי דוגרי שיכול להיות, כדבר מלך למלך, ואז יפעל עד כדי כך שהמלך בפועל יצטרך להתגלות – לגלות שהוא אח – וברגע שהוא מתגלה הוא עצמו מודה, זו התכללות יהודה ביוסף, שבינתים ה' שלח אותי פה עם תפקיד, לזון אתכם, אך גם אני יודע שאתה המלך (כמו שגם שאול הודה לדוד, שהוא יודע שדוד עתיד למלוך).

יגיע הזמן – וככל שתהיה יותר נועז בקדושה יגיע קודם – שאתה תמלוך בפועל, לעולם ועד. זה הפירוש האחרון של עשר הספירות ב"ויגש אליו יהודה" – שהמלך בכח יגש עם כל התוקף למלך בפועל, ויאמר מה שיש לו לומר.

חמש פעמים "ויגש"

אולי נסיים בכך שחז"ל אומרים ש"ויגש אליו יהודה" כולל שלשה דברים – מלחמה, פיוס ותפלה. מאד מענין שבכל חמשה חומשי תורה כתוב חמש פעמים "ויגש" – הכל בחומש בראשית.

הפעם הראשונה היא גם ההופעה הראשונה של שרש נגש – "הכל הולך אחר הפתיחה" – "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע". הפעם האחרונה – "ויגש אליו יהודה". יש באמצע שלש פעמים "ויגש" שנאמר ביעקב (פעמיים כתוב שיעקב, המתחפש לעשו, נגש ליצחק לקבל ממנו את הברכות, ופעם אחת שהוא נגש לגולל את האבן מעל פי הבאר). נמצא ש"ויגש" היא מלה מאד מקודשת, היא נאמרת רק אצל צדיקים – קודם אברהם, אחר כך שלש פעמים יעקב, ובסוף יוסף, ואין עוד בתורה.

גם על הפעם הראשונה וגם על האחרונה חז"ל אומרים "הגשה למלחמה, הגשה לפיוס, הגשה לתפלה" – בסדר הזה. רש"י בפשש"מ של מקרא מביא את זה רק על אברהם, ולא על יהודה, אך חז"ל אומרים על שניהם. גם חידוש שרש"י כאן לא אומר שהוא נגש למלחמה, לפיוס ולתפלה. מה אפשר ללמוד משם? שכל "ויגש" הוא לה', ולהתווכח עם ה' – "האף תספה צדיק עם רשע", ר"ת צער, יש לו הרבה צער (בחינת יהודה כנ"ל) מכך שה' הולך לספות צדיק עם רשע.

סדר מלחמה-פיוס-תפלה בהתקשרות לצדיק – סדר של מלך אמתי

מה הסדר של מלחמה-פיוס-תפלה? במקום אחר, אצל יעקב (ההולך לקראת עשו), כתוב שמלחמה בסוף – בלית ברירה אלחם אתו. כאן מתחיל ממלחמה – דבר עמו קשות, "ידבר נא עבדך דבר באזני אדני ואל יחר אפך", סימן שדבר עמו קשות. בהתחלה אמרנו שבכל הפירושים יש מוטיב שב"ויגש אליו יהודה" יהודי נגש לצדיק. חוץ מכך שנגש לקב"ה, יהודה נגש ליוסף ויוסף הוא הצדיק. כל אחד צריך למצוא את הצדיק ולהדבק בו.

מסופר שכאשר אדה"ז בא פעם ראשונה למגיד – מה הוא חשב? איך הוא הולך להתקשר לצדיק? הוא אמר בינו לבין עצמו שאני אתקשר ליהודי זה, המגיד ממעזריטש, רק אם אשמע ממנו חידוש בנגלה, דבר שהוא חידוש בשבילי. אדמו"ר הזקן היה גדול, הכי גדול, בנגלה. הרבה-הרבה סיפורים – גם ביחס לאדמו"ר הזקן בעצמו – שחסיד שהגיע פעם ראשונה לרבי פשוט בחן את הרבי. מה זה לבחון את הרבי? להלחם אתו במלחמתה של תורה. ראשית ההגשה היא מלחמה.

בדרך חושבים, כמו בסיפור של אדה"ז, שכאשר הרבי ינצח אותי במלחמה – שבאמת יחדש לי חידוש בנגלה – אתקשר. אבל האמת היא שתמיד צריך להיות רגע של מלחמה, ואחר כך כבר לא משנה מי מנצח – אחר כך מיד צריך להיות פיוס. פיוס – לא התכוונתי ברצינות באמת להלחם אתך. אחרי שיש הגשה למלחמה, ואחר כך שהוא תופס – או שבאמת הרבי נצח אותו, או שנדמה לו שהוא נצח אבל מרגיש שהכל היה יצר הרע, והוא מכיר שזה באמת צדיק הדור שצריך להתקשר אליו – ואז יש הגשה לפיוס.

אחר כך, אחרי שהוא כבר רבי שלו, הוא התפייס, ההגשה העיקרית היא הגשה לתפלה. על פי פשט הוא מתפלל לה', אבל אמרנו כאן שהגבול בין יוסף לבין הקב"ה כאן הוא גבול דק. הוא מתפלל לה' מכח הצדיק ומתחנן גם לצדיק שיעזור לו להתפלל לה', וכמו שרבי נחמן אומר – בעצם הוא מתפלל שה' יתן לו את הכח לבטל את הגזרה שלו (בנצח והוד).

כדי להיות מלך צריך קודם כל לגשת למלחמה – זה סימן של מלך. אם אתה לא מלך בכח, יש כל מיני סיבות למה אתה נגש, מה אתה רוצה. אבל מלך קודם כל נגש למלחמה. אבל מה? מלך אמתי מהמלחמה בא לפיוס ומהפיוס בא לתפלה.

ויגש – הפרשה הכי משיחית והכי מרגשת

לחיים לחיים, שנזכה לכל הפירושים של "ויגש אליו יהודה". מכל הפרשיות שבתורה זו אולי הפרשה הכי משיחית. נאמר עוד משהו מאד-מאד חשוב: פרשת ויגש היא בהחלט הפרשה הכי מרגשת בכל התורה כולה, בפשטות, למי שקורא אותה. אם יש פרשה אחת בתורה ש"כאן צריך לבכות", כמו שכתוב במחזורים, זו הפרשה הזו, פרשת ויגש. יש גם קשר בין גש לרגש[לג]. מצד אחד אין לך פרשה בכל התורה כולה שהיא רגשית ומרגשת כמו הפרשה הזו, ואין פרשה משיחית ומלכותית כמו הפרשה הזו – ההוכחה היא מההפטרה, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם", על ידי חבור שני העצים יחד.