תיקון הדעת

בע"ה

י"ג אלול תשמ"ג

ביאור הקדמת דרך חיים (ח"ו)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.    מהות הדעת

סיבת הנפילות – הרגשת עצמו ביותר

בשיעור הקודם למדנו על שלש מדרגות בנפילה שכנגד מחשבה, דיבור ומעשה. כעת הוא אומר:

והנה לפי הנ"ל נפילה הראשונה היא במחשבה שהוא ענין עומק המחשבה בטרדת הפרנסה [מחמת טרדת הפרנסה אדם נעשה לאט-לאט מנותק מהתקשרות לקדושה] שזהו נקרא שעבוד גלֻיות, [אמרנו שעיקר פשט שעבוד הגלויות הוא השעבוד לגשמיות עולם הזה. הוא הסביר לנו שעל כך בוכים בתיקון חצות] ונפילה זאת היא מקור לכל הנפילות שאחר כך [הנפילות שאחרי הנפילה במחשבה הן בדיבור – ביטוי המדות, ואפילו במעשה, הרהורי עבירה שקשים מעבירה[ב]]

עכשיו הוא מתחיל לבאר את עיקר הענין: מהי סיבת כל הנפילות ובעיקר מהי סיבת הנפילה הראשונה – נפילת המחשבה:

וסיבת העמקת המחשבה בעניני הפרנסה היא מחמת הדעת דקליפה שבנפש הטבעית

הכל בא מהדעת של הקליפה. ממילא מובן שגם לכתחילה הוא לא היה בשלימות הדעת, אפילו שהוא עבד עבודה אמתית הדעת שלו לא היתה מתוקנת בשלימות. שרש שבירת הכלים הוא בדעת, שבירת הכלים בעולם התהו מתחילה מהדעת ולמטה[ג]. יש שבעה מלכים שמלכו ומתו[ד], המלך הראשון הוא בלע בן בעור שהוא כנגד הדעת[ה]. לכן כל עיקר התיקון הוא תיקון הדעת.

תיקון הדעת הוא אחד מהסודות של חי אלול. עוד מעט, עוד שבוע, יחול חי אלול – יום ההולדת של הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן. בקבלה יום חי באלול מופיע בפירוש בכתבי האריז"ל[ו] והרש"ש[ז], ומבואר שם שהיום הזה הוא היום של שבירת הדעת, היום הראשון של עולם התהו. העולם נברא ב-כה באלול, שבעת הימים מ-כה באלול והלאה נקראים שבעת ימי התיקון, אבל לפני כן היו שבעה ימים של עולם התהו, ושבעת הימים הללו שלפני כה באלול מתחילים ב-חי אלול. כך כתוב בקבלה. זאת אומרת, חי אלול הוא היום הראשון שכנגד הדעת. שוב, הכונה הזאת מובאת באריכות גדולה בכתבי הרש"ש, את הכוונה הזו צריך לכוון מ-חי אלול עד כד אלול. הימים מ-חי אלול ועד כד אלול הם כנגד ז המלכים, ומ-כה אלול מתחיל התיקון – בריאת העולם.

מה קרה ב-חי אלול? שלשה דברים: הסתלקות-יארצהייט המהר"ל מפראג, המהר"ל הוא השרש של החסידות, ואחרי ההסתלקות שלו ירדו שתי נשמות לתקן את הדעת. כל ההסתלקות שלו היא בסוד השבירה שהיתה בספירת הדעת. אחר כך באותו יום שהוא הסתלק ירדו לעולם שתי נשמות לתקן את הדעת – הבעל שם טוב ואדמו"ר הזקן, שניהם נולדו באותו יום – חי אלול.

לכן, כל העבודה על פי חסידות היא תיקון הדעת, תיקון "עץ הדעת טוב ורע"[ח]. כל הנפילות מתחילות רק מהרגשת עצמו. הרגשת עצמו נקראת שבירת הדעת והתיקון שלה הוא ההתקשרות האמתית לה', כמו שנסביר. את כל זה הוא אמר קודם, עכשיו הוא חוזר על זה ביתר שאת וכח. איך אדם בא להעמיק את המחשבה בענייני הפרנסה? איך אדם שעובד את ה' ממש מסוגל בכלל לחשוב ולהשתקע יותר מדי בענייני פרנסה? אפילו שדחוק לו מאד והוא עני מרוד וכו', איך יתכן שהוא משתקע בעסקי העולם הזה? התשובה לכך, הוא אומר, שהנפילה תתכן רק בגלל הרגשת עצמו ביותר. אחד שמרגיש את עצמו ביותר ממילא מרגיש כל מה שחסר לו. בסגנון אחר, מה הסימן לכך שאדם מרגיש את עצמו? הסימן הוא שהוא מרגיש שחסר לו משהו. ההרגשה הראשונה היא חסרון. לעומת זאת, מה הסימן לאחד שלא מרגיש את עצמו – דעת דקדושה – שלא חסר לו כלום.

מסופר שפעם בא אל המגיד ממעזריטש אדם עם 'חבילה' של צרות, בעיות וייסורים. המגיד שלח אותו שידבר על צרותיו עם התלמיד שלו רבי זושא. הגיע אותו אחד לרבי זושא ואמר לו שהמגיד שלח אותו לדבר אתו על הצרות שלו. רבי זושא הרי לא היה לו כלום, הוא היה נקי, בלי שום דבר. אמר לו רבי זושא: אני לא מבין למה הוא שלח אותך אלי, אני בכלל לא מבין מה המשמעות של בעיה או עצב. כלומר, הוא אמר לו שהוא לא יכול לעזור בגלל שהוא לא מבין במה מדובר בכלל, הוא לא יכול להבין בכלל מהי המשמעות שחסר למישהו משהו.

זו דוגמא פשוטה לכך שברגע שאדם מרגיש את עצמו מיד הוא מרגיש כל מיני חסרונות. מהחסרונות נעשו ייסורים ואחר כך הוא צריך למלאות את החיסרון, צריך פרנסה וכו'. הכל בא מהרגשת עצמו, בגלל השבירה שהיתה בספירת הדעת בעולם בתהו. מה שאין כן, מי שיש לו דעת אמיתית, היינו שהוא מקושר לה', לא חסר לא אף פעם שום דבר, ממילא לא יתכן בכלל שהוא יפול בנפילת המחשבה.

כעת הוא יסביר מה יכול לשמור את האדם מליפול את הנפילה הראשונה, שהרי מהנפילה הראשונה הוא בא לכל שאר הנפילות. הכל תלוי בתיקון הדעת, הדעת היא שרש השבירה ושרש התיקון. שבירת הדעת נקראת 'הרגשת עצמו'. הרגשת עצמו היא הרגשת חסרונות עצמו שממילא מעוררת אצלו שקיעה בחיפוש מילוי החסרונות למיניהם. התיקון הוא אי הרגשת עצמו, לא חסר לי שום דבר בעולם הזה.

שהוא ענין הרגשת עצמו ליש ביותר שמצד זה תיקר נפשו בעיניו מאד

ככל שהוא יותר יש, הוא יותר חשוב ויקר. ככל שהוא יותר יקר וחשוב, בעית החוסר של אותו דבר יקר גדולה יותר. דבר מאד יקר צריך להיות מושפל, ואם חסר לו משהו זה מאד מפריע, זו בעיה רצינית. השאלה היא מה יקר בעיני. מהי דעת? דעת נקראת 'יוקרה', מה הדבר היקר פה? זו דעת. אם הדבר היקר בעולם הוא הנפש האלקית – באמת חסר בנפש האלקית תורה ומצוות, ביאת משיח וכו'. זה כי הדבר היקר אצלו הוא הקדושה וודאי הוא מרגיש את החיסרון שלה.

עוד פעם, דעת היא קביעה מה הדבר היקר בעולם. ברגע שיש דבר יקר, כל מה שחסר לדבר היקר הזה – איכפת לך. אבל אם דבר מסויים לא יקר ולא שוה – לא אכפת אם חסר או לא חסר, כי הוא לא יקר, אין בו דעת. כל עבודת ה' נובעת ממה יקר, האם היקר אצלך הוא התורה, הנפש האלקית. אם אלו הדברים היקרים אצלך אתה מרגיש באמת חסרון. איזה חסרון? חסרון של תורה, מצוות ומעשים טובים, ביאת משיח וכו'. אבל אם היקר בעיני עצמך הוא הגוף והנפש הטבעית, ממילא אתה מרגיש חסרונות של רעב, צמא, פרנסה וכו'. זה מה שהוא אומר כאן, כל סיבת הנפילה היא מחמת הדעת דקליפה של הנפש הטבעית.

נתינת ראש לקליפה

(ובחינה זאת נקראת הרמת ראש דקליפה, שבעצם אין לה ראש [כלומר, המדרגה הזאת, שאדם נעשה יקר בעיני עצמו – הדעת, היא מה שנקרא הרמת ראש הקליפה. לקליפה בעצם אין ראש, כלומר, אין לה דעת ומוחין] רק הוא בחינת מדות בלבד [עיקר הקליפה הוא תאוות, חשקים ותשוקות – מדות] שנמשך מחמת שבירת הכלים דז' מלכים קדמאין, אך מצד חטא אדם הראשון

חטא אדם הראשון היה בדעת, בעץ הדעת. שבירת המלכים כאן גם כן היתה בדעת כפי שעכשיו הסברנו, אבל הדעת המדוברת כאן היא הדעת שמהווה בעיקר את פנימיות המדות. לגבי ה-ז מלכין קדמאין בדרך כלל מתחילים מהדעת, בלע בן בעור הוא הדעת. אבל לפעמים מוסבר[ט] (כמו בכוונת ספירת העומר, מי שמכיר, בכתבי האריז"ל[י]) שהשבירה מתחילה מהחסד. חטא אדם הראשון כולו חטא בדקות בעצם, כי "עץ הדעת טוב ורע" וכל החטא הוא הרגשת עצמו, שהוא נעשה יקר בעיני עצמו.

וכן בכל דור ודור מצד חטאים ועונות ח"ו גורמים הרמת ראש חס ושלום [מקנים לקליפה ראש] שהוא בחינת הדעת דקליפה וכמאמר אמלאה את החריבה כו'[יא] וד"ל).

כתוב ש"לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים"[יב], שברגע שיש חטא – "מפני חטאנו גלינו מארצנו"[יג], חורבן ירושלים – נעשה המילוי של צור. מה הכוונה? הרמת ראש לקליפה. אם אנחנו מורידים את הראש של הקדושה – דעת דקדושה – ממילא נותנים ראש לקליפה. עיקר המלחמה או המשבר שקיים תמיד בין הקדושה לקליפה הוא למי הראש. מי בראש, למי הראש, מי יש לו ראש. האם המצב הוא כמו שכתוב[יד] שישראל אותיות לי-ראש – אמירת הנפש האלקית, או שהמצב הוא שישראל חטאים ונופלים בגלות, ומפסידים את הראש, והראש ניתן לקליפות. זה "אמלאה את החריבה".

[כמו יעקב ועשו?] כן, אותו הדבר[טו]. אבל כאן הא מסביר שלא סתם אחד מתגבר על השני, אלא עיקר ההאבקות כאן היא על הראש. זה הפירוש כאן. עיקר ההאבקות היא על הראש, האם הראש לי או לך. באמת ובעצם הראש שייך לקדושה, כי הקדושה היא בעצם מוחין וחיים. מה שאין כן, הוא מסביר, הקליפה היא בעצם מדות בלי מוחין, ובכל זאת על ידי חטאים כמו חטא אדם הראשון והלאה נותנים לה ראש. מה הכוונה שנותנים לקליפה ראש? שנותנים לה דעת. מהי הראש של הקליפה? הרגשת עצמו כמציאות יקרה, "תיקר נפשו בעיניו מאד".

ב.    תולדות הדעת דקליפה

דעת דקליפה מולידה חג"ת נהי"ם דקליפה

והרגשה זאת היא מקור של רצון דנפש הטבעית [מכך שהוא מרגיש את עצמו יקר, מציאות יקרה, מגיע מקור כל הרצונות של הנפש הטבעית, כל התאוות ומדות הלב] והיינו שיהיה רוצה בכל המדות דעות ותאוות רעות וכאשר ימנעו אותו מזה יהיה ברציחה וכעס על המנגדו

ברגע שאני מרגיש את עצמי יקר, 'אני הדבר הכי יקר בעולם', ממילא כל דבר שחסר לי צריך מיד להתמלאות ואם חלילה מישהו לא מוכן לתת לי בדיוק מה שאני רוצה – אני מקפיד, כועס ומגיע אפילו לרציחה. כלומר, הוא אומר שכעס ורציחה גם כן באים מהרגשת עצמו, שמכיוון שהוא הדבר הכי יקר בעולם ממילא חייבים לתת לו הכל מיד, 'על המקום', מזומן, ואם לא נותנים לו מיד הוא מתמלא כעס. כל זה בא מהדעת, הדעת דקליפה היא הרגשת עצמו כדבר יקר ביותר.

וגם להיות רוצה בהתפארות בפני זולתו

בנוסף לכך, מכיוון שהוא יקר, כולם צריכים לדעת שהוא יקר. עוד פעם, יש פה בעצם שלשה דברים שהם בעצם כמו חסד-גבורה-תפארת וההקדמה לכולם היא הדעת – תחושת יוקרה עצמית. מהו החסד? תאוות, יש לו תאוות למלאות את החסרון. אחר כך, אם הוא יקר בעיני עצמו ומישהו מונע ממנו את התאווה שהוא רוצה למלאות, הוא מתמלא רציחה וכעס – גבורה. כל זה מסתעף מהדעת. אחר כך, 'מכיוון שאני הדבר הכי יקר, אתה צריך לדעת זאת', זו כבר התפארות, זה כבר הקו השלישי שמסתעף מהדעת. אלו הם שלשת הקווים שמסתעפים מהדעת, מהרגשת עצמו כדבר יקר ביותר.

והתנשאות על זולתו [התנשאות היא כבר מלכות. הוא מרמז כאן על כל המדות: חסד-גבורה-תפארת-מלכות, ואחר כך –] ולנצח לזולתו [– נצח של הנפש הטבעית] עד שיודה ויכניע עצמו אליו

הכנעה היא הוד. כלומר, ההוד של הנפש הטבעית היא התאוה שהזולת יכנע אלי, שיהיה עבד שלי, כפי שהסברנו בשיעור הקודם[טז] שעבד שייך להוד. עוד פעם, כל אלו הן סוגי תאוות, יש תאוה סתמית – צורך במילוי החסר. אחר כך יש תאוה לשפוך את זעפו על מי שמונע ממנו את התאוה שלו, זו גבורה; אחר כך כבר כולם צריכים לדעת שהוא השפיץ והדבר הכי יקר וטוב בעולם; אחר כך הוא גם צריך להתנשאות עליהם, התנשאות היא מלכות. התפארות והתנשאות הולכות כאן יחד; אחר כך צריך לנצח את הזולת, יש יצר של נצחון, 'אם אני הכי יקר אני צריך להיות על הגובה'. מה ההבדל כאן בין נצח והוד? ההבדל בין נצח להוד הוא ההבדל בין 'אני על הגובה' לבין 'אתה תחתי', אלה הן שתי הרגשות שהולכות יחד, אבל הן שתי הרגשות שונות. 'אני על הגובה, אני צריך לנצח' – זה הנצח, וזה ש'אתה חייב להכנע אלי' – זה ההוד של הקליפה.

ואחר כך ירצה להביא את כל הדברים הנ"ל בפועל המעשה (שזהו בחינת מדת היסוד דקליפה שהוא בחינת ההתקשרות במעשה כו' וד"ל).

היסוד הוא הרצון ליישם את כל התאוות. אם יש למישהו רצון להיות המנהיג של העולם, או של העולם שלו, הוא רוצה ליישם את הרצון הזה. לדוגמא, אדם שרוצה להיות קבלן בנינים צריך לבנות בנינים. אם הוא רוצה לנהל חברה, או לנהל ארגון/עבודה, הוא צריך ליישם את זה בפועל ממש. צריך מדת התקשרות ליישם את כל העולה על לבו. כמו המן הרשע שהיתה לו מדת היסוד – ישום המזימה שלו. לכל אחד יש מזימה והוא רוצה ליישם אותה.

עד כאן הוא מנה את כל המדות. נשים לב שהוא מנה אותן כאן לפי הסדר של חסד, גבורה, תפארת ואז מלכות. הסדר הזה מופיע הרבה פעמים בקבלה, שקודם מונים את ארבעת רגלי המרכבה: חסד-גבורה-תפארת-מלכות, ואחר כך משלימים את הנצח-הוד-יסוד. שוב, הוא מרגיש שהוא מלך העולם, ולכן הוא אומר לעצמו שמי שלא מקבל את זה – מיד אני צריך לנצח אותו. הוא מסביר שהנצח-הוד-יסוד, באים בגלל הרצון למרוד. זאת אומרת, כיוון שהוא מתפאר בפני כולם – מיד הוא צריך למלוך על כולם. זו נקראת התנשאות שבאה על ידי התפארות וזה עצמו מחייב עכשיו נצח-הוד-יסוד, כי הם הביצוע של ההתנשאות.

עוד פעם, קודם יש לו תאוות; אחר כך יש לו כעס על מי שמונע; אחר כך התפארות בפני כולם; אחר כך מההתפארות הוא מיד רוצה למלוך על כולם, הרי הוא הכי יפה והכי מוכשר. אחר כך צריך לנצח את כל מי שלא רוצה לקבל את המלכות ולא מספיק שאני אנצח, אלא אתה צריך להיכנע. אלו שני קווים, הרגשת הנצחון והרגשת הכניעה. קודם אני מאד-מאד נחמד, זו ההתפארות, וכעת המלך צריך להיות מלך בכל מצב. התנשאות היא כמו ממשלה, יש מלכות ויש ממשלה: מלכות היא מרצון המקבל וממשלה היא אפילו נגד הרצון, בעל-כרחו. אם כן, ההתנשאות היא אחור לגבי ההתפארות. התפארות היא הרצון להראות את עצמי, להראות כמה שאני יפה. לעומת זאת, עיקר ענינה של ההתנשאות הוא לא להראות את עצמו, אלא לומר 'קבלו אותי'. למה מתעורר ה'קבלו אותי בתור מלך'? בגלל שהוא מחשיב את עצמו הכי יפה. מההתנשאות הוא בא לנצחנות ולתאות כניעה, ואחר כך להתקשרות ליישום – הוא כבר חייב ליישם את כל המזימות שלו בפועל ממש. זה יסוד הקליפה.

אם כן, מה הוא הסביר כאן? שכל המדות הרעות – הז"ת, המדות של הקליפה – כולן באות מסיבה אחת והיא הדעת. מהי הדעת? הרגשת עצמו, שהוא המציאות היקרה בעולם.

שבירת דעת דקליפה באמצעות דעת דקדושה

והעצה היעוצה לתקן כל הנ"ל הוא על ידי הדעת דקדושה השובר לבחינת הדעת דקליפה

אם כן, צריכה להיות כאן מלחמה, המלחמה של יעקב ועשו. המלחמה הזו היא גם מלחמת ירושלים וצור כמו שאמר קודם על הפסוק "אמלאה החריבה". המלחמה היא על מי יזכה בראש. איך אנחנו יודעים שדעת היא ענין של שבירה? אפשר לחשוב שהוא סתם אומר כאן שהדעת היא ענין של שבר, אבל זה לא נכון. יש פסוק שאומר "ויֹדע בהם את אנשי סֻכות"[יז], משמעות המלה 'דעת' בעברית, בלשון הקדש, היא לשבור. לכן לדעת יש כח חדירה, בגלל שהיא שוברת את המכשול. בגשמיות הדבר הזה נקרא 'שבירת הבתולים', כשהאיש עושה את האשה כלי הוא צריך לשבור על מנת לחדור. זה כח השבירה שיש בדעת.

כשהדעת של הקדושה שוברת את הדעת של לעומת זה, על זה נאמר הפסוק "וידע בהם את אנשי סכות". כמו כן, למה הוא מרמז כאן? למה שאמרנו קודם, שהשבירה של הקדושה היא כנגד מקור השבירה של הקליפה. כל השבירה היא בדעת גופא, הדעת של הקדושה צריכה לבוא ולשבור את השבר, לשבור את השבירה. שבירת השבירה היא כמו המושג "לב נשבר"[יח]. יש ביטוי בחסידות שאומר "אין כלי שלם כלב נשבר"[יט], כלומר, עיקר השבירה היא בלב, מדות הלב, ומה שנדמה שאדם מבסוט מעצמו – זה עצמו שבירה, והתיקון, תיקון התאוות וכו', הוא שבירת הלב, "לב נשבר ונדכה אלקים לא תבזה". זה מה שהדעת של הקדושה שוברת את השבירה.

יש ביטוי שמופיע לפעמים בספרי המוסר שאומר שצריך לשבור את המדות הרעות. אף על פי שבחסידות תמיד אומרים שצריך לתקן את המדות, בכל זאת הביטוי הזה צודק גם כן. צריך להבין מה הכוונה בשבירה. הדעת של הקדושה צריכה לשבור את הדעת של הקליפה וממילא הוא מגיע ל"לב נשבר ונדכה" – יסוד התיקון. זה הכלי של התיקון. זה מה שהוא כעת ממשיך ואומר:

(כי דעת הוא מלשון שבירה כמו שכתוב ויודע בהם אנשי סוכות כו'), וידוע שהדעת הוא כלול מב' בחינות דחסדים וגבורות, [ה חסדים ו-ה גבורות] ובחינת החסדים שבדעת הוא תוקף ההתקשרות בבחינת אין האלקי

ג.     תוקף הרוגז על המנגד

חסדים וגבורות בדעת

בעמוד הראשון, אם אתם זוכרים, היו דברי חסידות, ענינים עמוקים שעסקו ביראה, חכמה, ביטול, אין וכו'. אחר כך, כל המאמר עד עכשיו, היה מוסר השכל עמוק מאד בגלל שהוא עבר לדבר על יראת אלקים ויראת חטא. אחר כך הוא דיבר על שלש מדרגות ביראת חטא ושלש נפילות וכו'. כלומר, הוא דיבר על כל מיני דברים מעשיים לגמרי, פנימיות המוסר. עכשיו הוא מתחיל לחזור לחסידות. הכל חסידות, אבל אין הרבה מאד חסידות שהיא ממש מוסר השכל. המאמר הזה, עד איפה שהגענו עכשיו, הוא דוגמא נפלאה למוסר השכל פנימי לגמרי. עכשיו הוא כבר מתחיל לחזור למעלה. עיקר החסידות הוא בדברים שלמעלה, בדברים העליונים, לפעמים יורדים בכל זאת לדבר במציאות. כל הזמן אנחנו בקשר עם המציאות, הוא לא יוצא מהקשר עם המציאות, אבל בכל זאת את הביטוי "אין האלקי" וכיוצא בזה, לא ראינו כבר כמה דפים. כעת הוא מתחיל להסביר מה ההבדל בין החסדים לבין הגבורות של הדעת.

המחיה ומהווה את הכל מאין ליש שמחמת זה נמשך בנפשו בחינת ביטול האמיתי דכח מ"ה שבנפש האלקית כו' כנ"ל, [כאן הוא מזכיר את מה שהוא הסביר קודם. כתוב "יראת הוי' ראשית דעת"[כ] והוסבר לעיל שהדעת היא הממוצע בין ההכנה של בטול החומר לבין גילוי כח-מה. כך הוא הסביר בהתחלה וכך הוא אומר כעת גם כן. מהי דעת? ההתקשרות לאין האלקי המחיה ומהווה את הכל מאין ליש. אלו החסדים של הדעת. מהן הגבורות של הדעת?] ובחינת הגבורות דדעת הוא בחינת תוקף הרוגז על היפוכו המנגדו ורוצה להפרידו בבחינת יש,

מה שהוא כותב פה עומד בהתאם למה שכתוב בתניא בפרק כט שצריך לצעוק מרות, ברוגז גדול – "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע"[כא] – על הקליפה שהיא הישות של עצמך, של כל אחד ואחד, שרוצה להפריד ולהסתיר את הקדושה האלוקית. אם כן, הוא אומר, הכח להתרגז נגד הרע, נגד הרע של עצמי, ועל ידי כך להפיל אותו, הוא ה הגבורות של הדעת. ה החסדים של הדעת היא התקשרות לטוב, לכן ה החסדים של הדעת נקראים 'עומק טוב', ו-ה הגבורות של הדעת נקראות 'עומק רע'[כב]. למה הן נקראות 'עומק רע'? לא בגלל שהן רעות, אלא בגלל שהן מגיעות לעומק הרע על מנת להפיל אותו על ידי רוגז, על ידי כעס.

על זה כתוב "פגע בו כיוצא בו"[כג]. כיוון שכל הרע הזה הוא כעס, צריך לפגוע בו כיוצא בו – על ידי הרוגז של הקדושה. חוש הרוגז (של הקדושה) הוא החוש של חודש טבת, מי שזוכר את החושים. שניהם – ה החסדים של הדעת ו-ה הגבורות של הדעת – הם תוקף. דעת היא תמיד ענין של תוקף. תוקף בגימטריא שופר, אם כן יש בשופר גם כן את שתי הבחינות האלה, תוקף הרוגז ותוקף ההתקשרות. ה החסדים הם תוקף ההתקשרות, לכן תקיעת שופר הינה תקיעת הדעת. כשתוקעים את הדעת יש שני מיני תוקף: יש תוקף של התקשרות, כלומר התקשרות חזקה, ויש תוקף של רוגז – להפיל בחזקה את הרע שרוצה להפיל אותי מה'.

ששני קווין אלו דחסדים וגבורות המה שני קווין שקולים [כלומר, התוקף של זה תלוי בתוקף של זה, אחד שקול כנגד השני] שלפי ערך תוקף ההתקשרות באין האלקי ביותר לפי ערך זה יהיה תוקף הרוגז המנגדו.

כמו שכתוב בתניא[כד] לגבי צדיק גמור, אהבת ה' שלו יכולה להמדד לפי שנאת ומיאוס הרע. יותר קשה להפנים ולדעת את האהבה, מאשר להמחיש את השנאה והמיאוס. עכשיו אנחנו מבינים מה הכוונה בתניא שם, אין הכוונה לאהבה ויראה שבלב, זה לא חייב להיות אחד כנגד השני, אלא הכוונה בתניא שם היא, כמו כאן, לחסדים ולגבורות שבדעת. כיוון שהדעת היא דבר אחד בעצם, לכן החסדים והגבורות שבה הם בדיוק אחד לפי ערך השני. לכן יש מושג שנקרא 'שיקול דעת'. שיקול, כמו שהוא כותב כאן "שני קווין שקולים", הוא השיקול שיש בין שני התוקפים האלה: יש תוקף של התקשרות ואותו תוקף הוא לפי ערך תוקף הרוגז נגד הרע, והרוגז נגד הרע גופא נגרם לפי ערך תוקף ההתקשרות בטוב.

ד.    סדר ההתבוננות בתיקון חצות

ענין תיקון חצות ומקומו בדורנו

וזהו ענין תיקון חצות [יוצא מפה רמז יפה: תיקון חצות הוא ההגעה לשיקול האמתי בין החסדים לבין הגבורות. הוא לא מתכוון לזה כאן על פי פשט, זה רק רמז. מה זה תיקון חצות?] שהוא בחינת ההתבוננות דבחינת מלכותך מלכות כל עולמים[כה] למעלה עד אין קץ ולמטה עד אין תכלית וכן לד' סטרין וכן בבחינת הזמן מֶלך מָלך ימלוך שזהו עניין התהוות המקום והזמן מלמעלה מן המקום וזמן דייקא, שזה גורם בחינת המשכות [צ"ל: המשכת] יראת אלקים בלבבו שהוא בחינת הביטול חיצוני מצד ההשתלשלות, [קודם כל הוא צריך להגיע ליראה חיצונית, יראה תתאה. עכשיו הוא מסביר את סדר ההתבוננות, סדר ההתבוננות הוא ה-ו-ה-י, מלמטה למעלה. ה-ה התחתונה נקראת 'יראת המלכות', יראה תתאה, שצריך להתבונן איך ש"מלכותך מלכות כל עולמים" ואיך שהמקום והזמן מתהווים מלמעלה מהמקום והזמן תמיד. ומזה הוא בא אחר כך ל"בטול חיצוני מצד ההשלשלות".] ומזה בא לאהבה ויראה פנימית הנקרא יראת הוי' בחינת יראה עילאה ביטול אמיתי בחומר [המדרגה הראשונה היא העלאת מ"ן, כפי שהסביר בעמוד הראשון. המדרגה הזו שייכת עדיין לבטול חיצוני. מזה אחר כך, הוא אומר, בא לאהבה ויראה פנימיות במח והלב] שאחרי גילוי כח מ"ה דנפש האלקית כנ"ל, וכאשר יתבונן בכל הנ"ל איך שבזמן הבית האירה בחינה הנ"ל דמלכותך מלכות כל עולמים בכללות נשמות ישראל עד שמזה השער באו לבחינת אהבה ויראה פנימית ועכשיו בזמן הגלות המלכות בבחינת הסתר בתכלית עד שלא יוכל להאיר אפילו בחינת יראת אלקים ואפילו בחיצוניות במעשה נתמעט מאד קבלת עול מלכות שמים ונתמעט היראה בלב כל אחד ואחד

כאן הוא מקצר את מה שכתוב בהערה לתיקון חצות לאדמו"ר הזקן. בפעם הקודמת שאלו על כך שהיום לא שומעים בחב"ד הרבה את המושג תיקון חצות. אבל בזמן אדמו"ר הזקן תיקון חצות באמת היה הדבר הכי חשוב. לכן, חוץ מספר התניא יש רק עוד כתב-יד אחד של אדמו"ר הזקן חשוב, שהוא שווה ערך לתניא, שנקרא 'הערה לתיקון חצות'. כתבי היד בחסידות של אדמו"ר הזקן הם שנים: ספר התניא ו'הערה לתיקון חצות' בסידור. ההערה לתיקון חצות בסידור היא לא רק שוות-ערך לתניא, אלא לפעמים אומרים שהיא יותר מהתניא, כי שם הוא מסביר כמה דברים שלא כתובים בפירוש בתניא. מכאן רואים עד כמה עקרי וחשוב ענין תיקון חצות. רק מה, חב"ד היא דבר חי ויש צדיק חי בכל דור ודור, ולכן לאט-לאט כל צדיק וצדיק אמר על פי המצב של הדור שלו שאמירת תיקון חצות בכל יום היא לא עבודה פנימית לכל אחד ואחד.

הענין קיים תמיד, בדור של אדמו"ר הזקן זה היה ענין יום-יומי, אבל אחר כך בדור של אדמו"ר האמצעי והצמח-צדק תיקון חצות היה נעשה פעם בשבוע[כו] ואחר כך פעם בחודש וכו'. עד שעכשיו הרבי אומר שעושים תיקון חצות לפעמים ביום חמישי. עד היום יש הרבה בחב"ד שנוהגים להיות ערים כל ליל ששי. המשפיע הקודם של חב"ד בכפר חב"ד היה מדריך את התלמידים שלו – עדיין כולם חיים וקיימים – להיות ערים כל ליל ששי ולעשות תיקון חצות[כז]. גם זה כמובן לא שווה לכל נפש. המיוחד של חב"ד הוא "מען בעדארף לעבן מיט דער צייט"[כח] – צריך לחיות עם הזמן ועם המציאות. לכן, אפילו דבר כל כך עקרי כמו תיקון חצות שאצל אדמו"ר הזקן הוא הדבר הכי גדול, על פי פשט לאט-לאט לא דורשים אותו מאף אחד. דורשים את הענין, את הענין חייבים עדיין לקיים, אבל את ההתנהגות החיצונית – לקום בחצות לילה וכו' – לאט-לאט כבר אי אפשר לדרוש. מכיוון שאי אפשר לדרוש – זה לא שייך בכלל, זה כבר לא הענין.

הענין של תיקון חצות הוא משהו מיוחד. בתיקון חצות דווקא רואים את כל סדר הדורות, כל רבי מיעט קצת בדרישה של תיקון חצות בתור הנהגה כללית לכלל החסידים. במיוחד אצלנו – מהרבי הקודם והלאה – שעיקר הדרישה הוא הפצה ובדרך כלל ההפצה היא בערבים, מי שעובד בערב על פי פשט לא שייך בכלל לתיקון חצות, הוא יכול לשכוח מזה לגמרי. תיקון חצות על פי פשט נועד בשביל מישהו שהולך לישון ישר אחרי מעריב בשבע בערב. מי שיש לו ענינים בערב – על פי פשט לא שייך לזה בכלל. כיוון שהיום העיקר האמתי הוא הפעולות שעושים, לכן פשט הענין של תיקון חצות ירד קצת מהפרק מבחינת השייכות שלו לכל אחד ואחד. אבל כמובן שאשרי מי שעדיין יכול לעשות תיקון חצות. [האם אפשר להישאר ער בלילה עד חצות ולעשות תיקון חצות?] כתוב שאת זה עושים רק בדיעבד, לכתחילה צריך לישון ולקום.

אם כן, הענין הפנימי של תיקון חצות הוא מה שאנחנו לומדים כאן. צריך לייקר את הענין של תיקון חצות, כי בעצם כל העבודה שלנו היא תיקון חצות, כל תיקון המדות וכל הגאולה וכו' – הכל הוא תיקון חצות, כי תיקון חצות הוא תיקון הגלות. בכל זאת, למעשה, בתור התנהגות – זה כבר לא כל כך שייך. יש כמה פרטים בתיקון חצות. קודם כל כתוב שאת עבודת תיקון חצות עושים בקריאת שמע שעל המיטה[כט], אפילו אם לא אומרים את סדר תיקון חצות. לכן, העבודה הזאת שייכת לכל אחד ואחד בזמן קריאת שמע שעל המיטה. לכן עד היום בחב"ד יש עדיין הקפדה מאד גדולה על קריאת שמע שעל המיטה.

כמו כן, כתוב בכתבי האריז"ל[ל] ואדמו"ר הזקן מביא בתניא[לא], שעיקר התיקון הכללי של הברית נעשה על ידי הכוונה של קריאת שמע שעל המיטה. הכוונה של "שמע ישראל הוי' אלקינו הוי' אחד"[לב] היא עיקר תיקון הברית. אם אומרים קריאת שמע במסירות נפש, על פי פשט – כך כותב האריז"ל וזה מה שמביא אדמו"ר הזקן בתניא – כל הניצוצות יוצאים מידי הקליפות והחיצונים. אם כן, הכוונה של "שמע ישראל" בקריאת שמע שעל המיטה היא תיקון הברית וממילא תיקון הברית היא גם בדוגמת הענין של תיקון חצות, כי תיקון חצות הוא הקמת השכינה מעפרא, מעפר. אם הוא מקים את עצמו מהעפר – ממילא הוא מקים את השכינה מהעפר.

תיקון חצות – השוואת המצב בגלות למצב בזמן הבית

עוד פעם, יש כאן כמה פרטים. עיקר זמן עבודת תיקון חצות למי שבאמת אומר אותו הוא בקריאת שמע שעל המיטה. זו לא עבודה של כל היום, במשך היום צריכים להיות בשמחה ולעשות דברים חיוביים, אבל בכל זאת במשך היום אפשר לעשות זאת פעם, זה לא דבר שמוגבל לזמן בכלל. ברגע שאדם מקבל דעת של קדושה – והדעת כוללת ה חסדים ו-ה גבורות, התקשרות ורוגז – באותו רגע הוא מקיים את תיקון חצות.

שוב, מה הוא הסביר כאן? שצריך להתבונן בעצם ענין המלכות והוא צריך לעורר אצלו מה שנקרא 'העלאת מ"ן', הכנת החומר, יראה חיצונית, ואחר כך יראה פנימית. הרי לא כל אחד יגיע לזה, והיא הנותנת – זה מה שהוא כותב בהמשך – הוא צריך לבכות על כך שבזמן הבית העבודה הזו גופא היתה ניתנת ופשוטה – ה"בא לטהר מסייעין אותו"[לג], ואילו בזמן הזה העבודה הזאת מאד-מאד קשה, אי אפשר להגיע ליראה החיצונית, גם היא מתמעטת, וכל שכן שהגעה ליראת ה' זו מציאות נדירה. זו הגלות.

תמיד שואלים: למה אני מתבונן ואני לא מגיע לכלום? על כך הוא אומר שעל זה גופא צריכה להיות ההתבוננות, צריך להתבונן על כל הדברים שצריך להגיע אליהם. אם אתה מגיע – טוב, ברוך ה'. אם אתה לא מגיע – עוד יותר טוב, עכשיו אתה מרגיש את הגלות. בגלל שאתה מרגיש את הגלות אתה יכול לעשות תיקון חצות – בכיה על הגלות – ולדעת שכל הדברים האלו שרצית להגיע אליהם, בזמן הבית היה אפשר להגיע אליהם, ועכשיו, בגלל הגלות, שהשכינה ירדה ונפלה בגלות, אתה לא יכול. אם כן, זה עצמו המקור של תיקון חצות. [האם הרבי גם כן צריך לעשות תיקון חצות?] הרבי מרגיש את הצער יותר מכל אחד, הוא נשמה כללית.

הסיבה ליראות חיצוניות

עד נתגברו יראות חיצוניות פן יחסר לחמו[לד]

כל פחד – "פן יחסר לחמו", כל יראה חיצונית באה מהרגשת עצמו. הרגשת עצמו יכולה להיות רק אם היראה האלקית התמוטטה, התמעטה ואיננה. בגלל שאין יראת ה', יראת אלקים, תופסות את מקומן יראות חיצוניות. ממילא מובנת עוצמת צוואת אביו של הבעל שם טוב אליו – יסוד החסידות – שלא לפחד מאף אחד חוץ מהקדוש ברוך הוא[לה]. הדבר הפשוט הזה, לא לפחד מכלום רק מה' – זה עצמו נקרא הוצאת השכינה מהגלות, זה עיקר יציאת השכינה מהגלות. עיקר הגלות הוא היראות החיצוניות, היראות החיצוניות באות מהרגשת עצמו. גאולת השכינה גורמת לכך שלא תהיה שום יראה חיצונית, אלא רק יראת ה'. לכן זה יסוד הכל. אבל ברגע שהשכינה יורדת בגלות – יראת ה', היראה האלקית האמתית, מתמעטת, מסתתרת ומתעלמת, ובמקום יראת ה' תופסות את מקומן כל מיני יראות חיצוניות. סך הכל של כל היראות החיצוניות נקרא "פן יחסר לחמו", ראשי תיבות פיל... כלומר, היראות החיצוניות נעשות כל כך גדולות, עד שהן נעשות כמו פיל, שאין דבר גדול ממנו. לעומת זאת, מי שדבוק בה' הולך בטוח.

וכהאי גונא שארי יראות חיצוניות המסירים לבב האדם מעבודתו יתברך.

שיבור היוקרה העצמית – שיבור הדעת דקליפה

והנה כאשר יתבונן בזה

זאת אומרת, אם הוא יתבונן באמת איך שהשכינה ירדה. לכאורה אם הוא פועל להביא את היראה תתאה ואחר כך את האהבה והיראה העילאין ובכל זאת הן לא פועלות – סימן שהשכינה נפלה בגלות. בזה גופא הוא צריך להתבונן. שוב, צריך להתבונן איך שההתבוננות שלי לא פועלת, אבל בשביל להתבונן איך ההתבוננות שלי לא פועלת, צריך קודם להתבונן באמת. אי אפשר להתבונן למה לא הולך אם לא ניסית להתבונן. "אין חכם כבעל הנסיון"[לו], קודם צריך להתבונן באמת ואחר כך צריך להתבונן למה ההתבוננות לא הצליחה. למה היא לא הצליחה? בגלל הגלות, "שכינתא בגלותא"[לז].

יתפעל בבחינת מרירות ובכיה גדולה [כל יהודי קשור בעצם לה'. לא שהוא עושה את ההתבוננות הזו לכיף, לא שהיא לא נוגעת לעצם החיים שלו, אלא ההתבוננות צריכה להיעשות מתוך הרגשה שהיא נוגעת לעצם החיים שלו, שהוא לא יכול לחיות בלי זה. הרגשת המצב פועלת אצלו כל כך הרבה מרירות עד שהוא פורץ בבכי] שזהו מבחינת גבורות שבדעת דקדושה,

הבכי והמרירות הם עצמם הגבורות. קודם הוא אמר שהגבורות הן הרוגז, כלומר שהרוגז הוא עצמו הצער. עוד פעם, זה משהו עמוק. הקליפה מתרגזת אם אתה מתנגד, בגלל שהיא אומרת 'מגיע לי'. כמו שרבי הלל אמר קודם, הקליפה אומרת: כיוון שמגיע לי ואתה לא מוכן לתת לי אני אשבור לך את הראש. זה הכעס של הלעומת זה. לעומת זאת, הרוגז של הקדושה הוא של מרירות וצער עמוק, הוא מרגיש שהוא לא יכול לחיות בלי זה. לא בגלל שמגיע לי, אלא זה צער מהמצב שכל כך מר ורע, שמחייב רוגז הכי עצום על הסיבה שמביאה את המר הזה. אם אתה טועם טעם מר – יש רוגז על הטעם הזה, בגלל שהוא בעצם מר, לא בגלל שקודם יש לך איזושהי מחשבה שמגיע לי משהו ואתה לא נותן לי ולכן אני שובר לך את הראש.

כשהוא מגיע למרירות אמתית, המרירות הזאת גופא היא הרוגז. זאת אומרת, המרירות והבכיה הן עצמן הרוגז. הוא לא מסוגל לסבול את המצב, הגיעו מים עד נפש, הוא לא יכול לסבול יותר. בזה שאני לא סובל את הגלות – זה הרוגז, אלו הגבורות של הדעת. קודם הוא אמר שהגבורות הן הרוגז, עכשיו הוא אומר שהגבורות הן המרירות והבכיה, לכן הסברנו שהם היינו הך, אותו הדבר.

ועל ידי זה ממילא יהיה נשבר רוח הסטרא אחרא [על ידי הרוגז האמתי, שהוא גופא המרירות והבכיה – ממילא תשבר הסטרא אחרא] ויהיה נבזה בעיניו נמאס שזהו היפוך ממש מבחינת הדעת דקליפה

זאת אומרת, הוא יבזה את עצמו לחלוטין, לגמרי, בדיוק ההיפך מהסטרא אחרא, כי הסטרא אחרא גורמת לייקר את עצמו, להרים את עצמו מאד-מאד. זו השבירה, זה נקרא שהדעת של הקדושה שוברת את הדעת של הסטרא אחרא. מה זאת אומרת? קודם כל הוא הסביר ש-ה הגבורות של הדעת הן אלה ששוברות, לכן הוא התחיל להסביר מה הם ה החסדים ו-ה הגבורות. אחר כך הוא דיבר על כך שהדעת של הקדושה צריכה לשבור את הדעת של הסטרא אחרא. עכשיו הוא אומר שהגבורות הן המרירות, הבכיה וכו', המרירות והבכיה שוברות את הסטרא אחרא על ידי שהוא נעשה על ידן "נבזה בעיניו נמאס" – בדיוק ההיפך מהדעת של הסטרא אחרא שגורמת לו להיות יקר מאד בעיניו.

שתיקר נפשו בעיניו כו', וזהו רוח עברה ותטהרם[לח] [שהרוח עברה וטיהרה אותם] שבחינת רוח זה הוא מבחינת הגבורות דדעת דקדושה [כתוב שיש "רוח קנאה"[לט]. יש רוח שהיא רוגז הדעת של הקדושה העוברת על הסטרא אחרא ומטהרת אותה, בגלל שהיא גורמת ללב נשבר] (שהוא גם כן בחינת אש [הרוח הזו לפעמים נקראת אש ולא רוח] ועיין פירוש הגהת הרב חיים ויטאל בתחילת פרשת בהר סיני [בליקוטי תורה של האריז"ל] בענין התעוררות רוח צפון ושלהובא דאשא כו' וד"ל)

זאת אומרת, הוא אומר שמקור הגבורות הוא בצפון וכתוב בליקוטי תורה מהאריז"ל, רבי חיים ויטאל מסביר, שיחד עם רוח הצפון יש שלהבת אש. אם כן, זו רוח ואש יחד. מהי רוח הצפון? השרש של רוח הצפון הוא הגבורות של הדעת. אם כן, על הרוח הזאת כתוב "רוח עברה ותטהרם", שהרוח הזאת עוברת עם האש שבה ושוברת את הסטרא אחרא, וממילא היא מטהרת את הנפש.

שמכלה ומבער ומגרש כל הג' לבושים רעים דנפש הטבעית במחשבה ודיבור ומעשה עד שהם נופלים למטה בנוקבא דתהומא רבא ואינם מסתירים כלל על הנפש האלקית

שלשום למדנו שהמחשבה של הסטרא אחרא מסתירה על המחשבה של הקדושה, ואם הוא נופל בדיבור, במדות – המדות של הסטרא אחרא עולות ומסתירות על הדיבור. כך הוא הסביר על כל אחד מהלבושים. ברגע שהוא נופל, אותו הדבר שבסטרא אחרא מלביש, מסתיר ומעלים את הענין שכנגדו בקדושה. לעומת זאת, אם מפילים את הרע – ממילא הנפש האלקית מתגלה, בגלל שקודם היא היתה מוסתרת.

שיבור הדעת דקליפה

ואז ממילא יתפעל בתפלה בבחינת יראת אלקים [אז באמת הוא יוכל לבוא – אפילו בדרך ממילא – ליראת אלקים] ויראת הוי' בפנימית הלב ומוח ובחיצונית הלב הנוגע למעשה ואז ממילא יוקבע בחינת יראת חטא בנפשו לפי ערך יראת אלקים

עוד פעם, מה היה עיקר שרש הנפילה? הוא הסביר ששרש הנפילה הוא בכך שלכאורה יש לו יותר יראת אלקים מיראת חטא. לכאורה זה היה הפרדוקס, קודם הוא דיבר על יראת חטא בלי יראת אלקים, אחר כל כך הוא אמר שמי שהגיע ליראת אלקים שמשלימה את יראת החטא יכול להיות שפתאום הוא מוצא בדיוק את ההיפך, שיש לו יותר יראת אלקים מיראת חטא, ואז הוא עלול ליפול בסור מרע אפילו שהוא עובד קשה. מהי יראת אלקים? יראת אלקים היא הדחיפה להיות עובד ה'. ופתאום הוא מוצא שהוא באמת עובד ה' ויחד עם זאת הוא עושה עבירות. זה נקרא שיראת חטא היא לא לפי ערך יראת אלקים. מזה באה השקיעה במחשבת הפרנסה. כך הוא הסביר קודם.

כעת הוא אומר שברגע שהוא עושה תיקון חצות – דבר של קדושה – הוא מפיל את הסטרא אחרא, ועל ידי זה ממילא תהיה לו עכשיו יראת חטא בנפשו לפי ערך יראת אלקים. כשיראת החטא תהיה לפי ערך יראת האלקים – כך הוא יתקן את שרש הנפילה:

בהשרשה טובה ועמוקה מצד העמקת הדעת דקדושה שמתגבר מאד מצד ההיפוך כו'.

גם כאן הוא אומר משהו חשוב: אמרנו שאם אדם מתבונן וההתבוננות הולכת לו, הוא מגיע ליראה ואהבה וכו'. המצב הזה הוא לא טוב כמו במקרה שהוא מתבונן ולא הולך לו, כי אז הוא צריך להתבונן למה לא הולך לו, ואז הוא מתרגז על המנגד, ובסוף יגיע ליראה ואהבה הרבה יותר חזקים. כמו בעל תשובה, שהוא במעלה גבוהה מצדיק גמור[מ].

לפעמים אדם מתבונן ומיד עובד לו, במקרה כזה הוא כמו צדיק גמור לגבי ההתבוננות. לעומת זאת, אם הוא מתבונן ולא הולך לו, ואז הוא מתחיל להתבונן למה הוא לא מצליח, ההתבוננות הזו מבהירה לו את ענין הגלות ואז הוא מתחיל להרגיש מרירות, בכי וכו'. ההתעוררות הזו היא התעוררות הגבורות של הדעת דקדושה, והן מפילות את הסטרא אחרא. וממילא על ידי נפילת הסטרא אחרא מתגלה הנפש האלקית ומזה הוא מגיע לאהבה ויראה ולכל הדברים הטובים, ומה שיגיע בסוף יהיה באין ערוך חזק מאשר אם היה מגיע לזה מיד.

הדבר הזה הוא כמו מעלת בעל התשובה לגבי מעלת צדיק גמור. כתוב על בעל התשובה שמושכים אותו "בחילא יתיר ורעותא דלבא סגי"[מא], היינו שהוא מושך את הקדושה, את הקדוש ברוך הוא, בכח יותר חזק. זה מה שהוא אומר כאן, שהעמקת הדעת הרבה יותר חזקה כאשר היא מגיעה מצד ההיפוך.

העבודה שלאחר תיקון חצות – חשיבה על להבא

אך אף על פי שכבר נתפעל מאד בתפילה ונשרש יראת אלקים בלבבו שזה בא מצד התשובה על העבר שהוא הבכיה בתיקון חצות מצד הרוגז על המנגד עוד צריך לשית עצות בנפשו על להבא

זאת אומרת, תיקון חצות שהוא עשה טוב בשביל העבר. כל מה שהוא הסביר עכשיו נקרא עבודת תיקון חצות. מה תיקון חצות צריך לפעול? נפילת האויב בצורה אמתית והרמה וגילוי של הקדושה. זה תיקון חצות. אבל זה טוב בשביל העבר, זאת אומרת, הוא עשה תיקון חצות על מה שהיה, אבל מה עושים אחרי תיקון חצות? צריך לחשוב על יום המחרת. עוד פעם, תיקון חצות בא על יום העבר, הוא לא שייך עדיין ליום הבא, תיקון חצות הוא תמיד לגבי מה שהיה, אבל להבא צריך "לשית עצות בנפשו" לשמור את עצמו מליפול עוד פעם באותו פח.

שלא לקלקל השרשה טובה ועמוקה זאת להבא [מהו החידוש שהסברנו בנפילה? שאפילו אחרי ההשרשה יש עדיין לעומת זה שיכול לעקור אותה. אפילו שנדמה שהיא ההשרשה הכי טובה – יש עדיין כח בסטרא אחרא לעקור אותה. אפילו שעכשיו הוא השריש, מכל מקום צריך לדאוג שלא יעקרו השרשים] והיינו לשמור את עצמו מסיבה הב' (הנ"ל בענין כת הד' כו'). והיינו שלא יהיה לבו ודעתו נסוג אחור כלל מבחינת הביטול לאין האלקי גם בעסקו במשא ומתן,

זאת אומרת, תיקון חצות הוא תיקון העבר, אבל הוא צריך לשית עצות על להבא – איך הוא יוכל לקום בבוקר וללכת שוב לעבודה והפעם לא יקרה לו מה שקרה לו קודם. אם כן, זהו עיקר התיקון. השלב הזה יותר חשוב מתיקון חצות, כי כאן הוא צריך להתחיל להסביר איך בכל זאת הולכים לעבודה. תיקון חצות הוא הרוגז על כך שהלכתי לעבוד, הלואי שלא הייתי עובד, אם הייתי יושב בישיבה זה לא היה קורה. זה נקרא שהוא מתרגז על שהוא הלך לעבודה. אבל מחר הוא יצטרך ללכת שוב לעבודה, אם כן הוא צריך לדעת מה עושים מחר. אם כן, העיקר הוא לא כל כך העבר כמו העתיד.

אם הוא מתרגז על כך ש הלך לעבודה והוא פורש, אומר לעצמו: עכשיו אני בן ישיבה וגמרנו, לא עובד יותר, פשטתי את הרגל, גמרנו עם הכל – זו רק העבודה של תיקון חצות, אבל מה קורה עם הפעם הבאה? הרי יש מצות ישוב הארץ אמרנו, יש עבודה! אם הוא מוצא את העבודה הכי טובה כמו עבודת האדמה – אשרי חלקו, יש לו עבודה טובה אמתית, אבל איך שלא יהיה: איך הוא הולך מחר לעבודה?

אם כן, כאן צריך להסביר שהעיקר הוא ההשקפה הנכונה בשעת המעשה. לכן, עכשיו, מכאן ולהבא, זה עיקר ענין ישוב הארץ. שוב, עד כאן תיקון חצות הוא רוגז על הגלות, 'למה עבדתי באמריקה?', באמת חבל שהוא עבד שם, יותר טוב אם הוא היה לומד בישיבה. אבל אחר כך הוא צריך לומר לעצמו שכאן בארץ כן צריך לעבוד, כי חטא המרגלים היה שלא רצו לעבוד בארץ. איך עובדים בארץ, במקום שכן צריך לעבוד? על זה הוא מדבר כעת, שאחרי תיקון חצות צריך להתחיל לחשוב על להבא, הוא צריך להתחיל ללמוד איך להתעסק עם גשמיות ולא להשתקע בה עד כדי ניתוק מהרוחניות. זה עיקר התיקון האמתי.

פגם מסוג ראשון בעבודת הפרנסה – התחכמות

והיינו שלא יעמיק בדעתו כלל בענין איכות העסק בהתחכמות רבות,

כל הדברים האלה שכעת הוא מתחיל לומר בקיצור – אחר כך הוא יסביר אותם באריכות גדולה מאד. שוב, זה המקום היחידי בכל ספרות החסידות שמתיחסים לענין הזה במלא הרצינות ובמלא ההיקף. אין שום מקום אחר – אולי בכל התורה כולה – שמתייחס בגדלות ועמקות כזו לעניין היסודי ביותר – איך להתעסק בעולם הזה ולהישאר מקושר למעלה, שזה עיקר תכלית החסידות. זה נקרא 'אין וועלט אויס וועלט'[מב], להיות בתוך המציאות ולהיות קשור למעלה בו זמנית. הענין של 'אין וועלט אויס וועלט' הוא עיקר העבודה של ארץ ישראל.

כל מה שאנו אומרים עכשיו על הארץ, אני מדגיש שזה במיוחד קשור לארץ, אבל צריך לדעת שהוא כתב את זה לאנשי חוץ לארץ. לכן גם בחוץ לארץ יש ענין שאומר שאפשר לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל. זאת אומרת, מי שיכול לעבוד ולהישאר דבוק בו זמנית – זו נקראת בחינת ארץ ישראל בחוץ לארץ. לכן יש ביטוי של הרביים שאומר שאפשר לעשות מחוץ לארץ ארץ ישראל[מג]. העיסוק בעניני העולם וההישארות קשור – היא באמת בחינת ארץ ישראל. אם אמרו את הדברים הללו לגבי יהודים שבחוץ לארץ – הכוונה היא להורות להם לעשות מחוץ לארץ בחינת ארץ ישראל. עיקר היכולת הזאת שייך לארץ.

יש כמה סוגי פגמים בעבודת הפרנסה: אחד הפגמים הוא שיש אחד בעל עסק, והוא מתחכם יותר מדי מה עושים ואיך עושים. אם נדמה לו שצריך מאד להתחכם איך לנצח על המלאכה שלו – זה כבר ניתוק המחשבה מהקדושה, הוא יותר מדי חכם. על כך יש פסוק שיסביר אותו באריכות אחר כך: "לא לחכמים לחם"[מד], מי שהוא יותר מדי חכם – מפסיד את הכל.

פגם מסוג שני בעבודת הפרנסה – התפעלות

וגם לשמור את עצמו מרתיחות הלב להתפעל מן העסק [לא להתפעל מהעולם הזה ולקבל ממנו עצבים. זה גם ממש מזיק לבריאות] כאשר הולך בטוב, וגם כאשר אינו הולך כפי מחשבתו לא להתפעל במרירות מזה,

פגם נוסף בפרנסה: אם משהו לא הולך בדיוק כמו שהוא רצה – הוא כועס. גם מכך צריך מאד-מאד להשמר. לא צריך להיות אכפת לך כל כך מה אתה עושה עד כדי כך שתהיה לך התפארות גדולה מדי, התפארות של כעס וכיוצא בזה. בחסידות יש ביטוי שאומר 'און התפעלות' – לא להתפעל בכלל ובפרט לא להתפעל מכל מה שנוגע לעניני עולם הזה. אם הולך טוב – ברוך ה', אם לא הולך טוב – גם ברוך ה', אל תתפעל, זה טוב מעלמא דאתכסיא, כמו שכתוב בתניא[מה].

מה זה 'און התפעלות'? 'און התפעלות' – כמו שאמרנו קודם לגבי יראה – הוא צוואת אביו של הבעל שם טוב שלא לפחד משום דבר רק מה'. מה הכוונה לא לפחד מכלום? ששום דבר לא מזיז אותי. יראה היא תזוזה. אם אני מתפעל ממשהו ההתפעלות הראשונה היא פחד ואחר כך ישנה יראה, כמו שכתוב בתניא[מו]. התזוזה הראשונה ממשהו היא פחד. התזוזה השניה היא שאם אני תופס שהדבר הזה הוא טוב – אני אוהב אותו[מז]. זה כלל חשוב. כשאני מרגיש משהו, ראשית ההרגשה היא בקו של יראה, ראשית ההתפעלות מכל דבר בעולם היא פחד. אחר כך, אם פתאום אני תופס שהדבר הזה הוא טוב – אני נמשך אליו, אבל לפני שאני נמשך לדבר – קודם יש התפעלות ראשונית. ההתפעלות הראשונית נובעת מעצם הרגשת המציאות של הדבר המסוים הזה בעולם. אם כן, הדבר הזה הוא בגדר של פחד. הענין הזה כתוב בפרק ג בתניא, שבכל התפעלות יש קודם יראה ואחר אהבה. כלומר, עצם הרגשת מציאות הדבר עושה זעזוע. אם אנחנו אומרים לאדם לא לפחד משום דבר – ממילא המשמעות היא שלא להתפעל משום דבר. אם אתה מתפעל ממשהו אתה מפחד ממנו. אומרים לך 'און התפעלות' לא להתפעל משום דבר, להתפעל רק מהקדוש ברוך הוא.

זה הפגם השני. אם אדם מתפעל – יש לו פחד והפחד מוליד כעס. אם יש פחד, צריך לכעוס על הדבר שגורם אליו (במדה שאפשר לעשות משהו נגד הדבר שגורם אליו. מהפחד צריך או לברוח או לכעוס. אפילו במקרה שהוא בורח, הוא בורח מתוך תחושת כעס, רק שהוא לא יכול ליישם את הכעס שלו בפועל ולכן הוא בורח).

מרירות דקדושה ומרירות דסטרא אחרא

אדם יכול לרכז את הרגש שלו או בסטרא דקדושה או בסטרא אחרא. אם הוא חושב שיש לו מרירות אמתית של קדושה נגד הרע – לא יכול להיות שזה נכון כאשר יש לו בו זמנית מרירות על כך שהוא לא הרוויח היום, שהרי המרירות הלכה למקום אחר, לסטרא אחרא. כל מדה נמצאת או בקדושה או בסטרא אחרא. אם יש לו פחד חיצוני, לא יתכן שהוא יבוא לפחד אלקים. אם יש לו מרירות מכך שהוא לא הרוויח או שאין לו כסף הוא לא יוכל להתמרמר באמת על הגלות של השכינה וכיוצא בזה.

בטחון, ביטול, בטחון

יש הרבה מאמרי חסידות[מח] שאומרים שישנן שלש דרגות: בטחון, בטול, בטחון. יש בטול שלמעלה מהבטחון הראשון, ומי שיש לו את הבטול הזה בורח בגלל שהוא לא בוטח, ואחר כך יש בטחון עוד יותר גבוה. זה נושא עמוק. מי שהוא בדרגת הבטול ובורח אינו בורח בגלל פחד, אלא כי פשוט הוא חייב לברוח על פי תורה, כי אין לו שום זכות שתציל אותו. הבריחה הזאת היא לא בגלל פחד מסוים, אלא בגלל שהוא הרגיש שכך הוא חייב לעשות על פי תורה. יש מצוה בתורה שאומרת "ונשמרתם מאד לנפשותיכם"[מט] וכתוב גם שאסור לסמוך על הנס[נ], לכן הוא צריך לברוח מהסכנה.

אבל יש בטחון עוד יותר גבוה מהביטול הזה, שאפילו במצב של סכנה הוא לא בורח. הבריחה היא לא תכלית השלימות. שוב, הבריחה הזאת היא לא בריחה שנעשית מתוך פחד, זו בריחה של ביטול, כלומר, הוא לא מרגיש את עצמו כדאי וזכאי שיעשו לו נס, ולכן הוא חייב לברוח ולקיים את המצוה "ונשמרתם מאד לנפשותיכם".

כתוב בתורת הבעל שם טוב[נא] שאם בא נחש לקראתך ואתה מפחד ממנו, רוצים להזכיר לך בכך את פחד ה'. אתה עדיין לא הבעל שם טוב שלא מפחד מהנחש, כל אחד, אפילו הגדולים ביותר מפחדים מנחש. אם כן, מה שהבעל שם טוב אומר לך הוא, שאם אתה בר-דעת צריך לחשוב שה' הביא לך את הפחד הזה כדי להזכיר לך את פחד ה'. זה נקרא "העלאת המדות"[נב]. מדרגת צדיק היא שבתחילה הוא מפחד ואחר כך הוא מעלה את הפחד הזה.

'אין וועלט אויס וועלט'

רק המחשבה והלב יהיו בבחינת קרירות בתכלית בכל עניני העסק דמשא ומתן שלו [צריכה להיות אצלו קרירות גמורה לכל מה שקשור לעולם הזה] ורק יגיע כפיך[נג] בלבד תאכל [מה זה "יגיע כפיך"? עבודת כפיים בלבד, לא עבודת המח, לא להשקיע את המח] ואז ממילא יוכל להיות דעתו ולבו מקושרים לה' [אם זו רק יגיעת כפים אתה יכול להישאר קשור לקדוש ברוך הוא] בבחינת הביטול בתכלית וממילא לא יפול ממדריגתו בעת התפלה.

ואז אפילו אם תעבוד קשה במשך הרבה-הרבה שנים – עשרים, ארבעים, חמישים שנה – עדיין תשאר מקושר לה' בשעת התפלה, ולא תהיה המציאות שהזכרנו קודם[נד], שבוקר אחד תקום ותמצא את עצמך ריק מכל אור אלקי. אפשר לחיות את כל החיים ולהישאר קשור. להפך, יש בזה תיקון מאד גדול שאתה 'אין וועלט אויס וועלט' – אתה גם מתקן את העולם וגם נשאר קשור לקדוש ברוך הוא בו זמנית. בזמן הזה יש מעלה גדולה בעבודה באופן זה אפילו על מי שכל הזמן לומד, כמו שכתוב בתניא[נה].

כתוב "שבע יפול צדיק וקם"[נו], אין אחד שלא נופל. כאן הוא מדבר על אדם שנפל. יש כל מיני נפילות. התחלת הנפילה היא במחשבה. עכשיו הוא אומר שאחרי שאתה נופל אתה צריך תיקון חצות כדי לטהר את עצמך. כמו לעשות אמבטיה. תיקון חצות הוא ההיטהרות ואחרי ההיטהרות צריך לטכס עצות, "לשית עצות", איך להישמר מכאן ולהבא. זו באמת עבודת החסידות. בכל הספר הזה יוסבר בעמקות איך עושים את זה.