סוד ה' ליראיו - שער ל"ז – התגלות הכבוד ועבודת התשובה (ו)

י"ח אדר א' תשמ"ו – תל אביב

פרקים ט-י

"שים נא כבוד לה' אלהי ישראל"

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור זה לימד הרב את פרקים ט ו-י בשער ל"ז בספר סוד ה' ליראיו. השיעור עוסק בחטא עכן במעילתו בחרמי העיר יריחו והוראת יהושע לו "שים נא כבוד לה' אלהי ישראל". מכך נלמד הקשר המובהק בין כבוד לבין תשובה. הרעיון מתקשר לפסוק "הראני נא את כבודך" – בקשת משה רבינו לאחר חטא העגל.

א.     פרק ט: חטא עכן ותשובתו – "שים נא כבוד"

התגלות הכבוד העליון ועבודת התשובה — ״הראני נא את כבודך״

הערב אנחנו ממשיכים ללמוד את השער "התגלות הכבוד ועבודת התשובה" בפרק ט (עמוד תסט). עד כאן למדנו על חמש מדרגות של כבוד כנגד חמש מדרגות המובאות בכתבי האר"י ז"ל: שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל. עוד לא קישרנו את הדברים עם המיועד על פי שם שער זה שנקרא "התגלות הכבוד ועבודת התשובה". עוד לא קישרנו את כל נושא הכבוד וכל חמש המדרגות שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל עם עבודת התשובה.

הגענו לפרק שמתחילים לקשר בו את הענינים שלמדנו עד כאן עם עבודת האדם לשוב אל בוראו יתברך. בתחלה רק אמרנו בקיצור שכל תיקוני הכבוד, לתקן את הכבוד בכל הממדים שלו, מהשורש והנשמה עד ההיכל והבית – הכל קשור עם עבודת התשובה. אבל איך ומהם הרמזים לכך בתורה עוד לא הסברנו.

וְהִנֵּה עַל גִּלוּי פְּנִימִיּוּת וַעֲצְמִיּוּת הַכָּבוֹד הָעֶלְיוֹן, אוֹר אֵין סוֹף ב"ה, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה רַבֵּינוּ ע"ה ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ״ כַּנַ"ל.

בתחלת השער, כשהבאנו פסוק לכל מדרגה ומדרגה שכתוב בו כבוד ושמרמז לאותה מדרגה – לגבי השורש הבאנו שני פסוקים (תסתכלו בתחלת השער בעמוד תסג בציור הראשון), בהקשר לשורש. פסוק אחד הוא "כבוד הוי' יאספך"[ב], ממנו לומדים שהכבוד של ה' הוא שורש הנשמה, שאליו תאסף הנשמה כאשר הנשמה יוצאת מהגוף. בהסתלקות הנשמה מן הגוף היא נאספת אל כבוד הוי', שורש נשמתו.

אמרנו עוד פסוק, שמשה רבינו ביקש בו מהקב"ה לראות את הכבוד שלו – הוא אמר "הראני נא את כבודך"[ג]. בפסוק שקראנו בתורה בשבת האחרונה, בפרשת כי תשא, הוא אמר לה' "הראני נא את כבודך", והתכוון לכבוד במדרגת הכתר. ך פשוטה של "כבודך" מרמזת לכתר עליון. הכבוד במדרגת הכתר הוא כבוד הוי' במדרגת שורש הנשמה, כך הסברנו בתחילת השער.

זה גם מתקשר עם מה שלמדנו בסוף השיעור הקודם. הסברנו שכל מדרגות הכבוד כלולות ב"איה מקום כבודו"[ד], בסוד הבקשה שאנחנו מתפללים בקדושת כתר "איה מקום כבודו". כל הכבוד מושרש ונכלל בתוך "איה", שהיא שאלת הכתר בקבלה. הבאנו לכך רמז בגימטריא שכל השמות הקדושים של הקב"ה שכנגד שורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל, שהם אהיה-הוי'-אלהים-שדי-אדני עולים בגימטריא איה פעמים כבוד. דיברנו גם על כך שכל הכבוד מושרש בכתר, וזה מה שמשה רבינו ביקש לראות: "הראני נא את כבודך", את הכבוד המיוחד העצמי שלך.

חטא העגל, עת רצון ובקשת משה לראות את כבוד ה׳

מה היתה תשובת ה'? בפסוק שקראנו לפני כמה ימים בתורה:

הַתְּשׁוּבָה הָיְתָה: ״כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחַי״,

אף על פי שהיתה עת רצון. למה באמת משה רבינו ביקש אז לראות כבוד ה', לא קודם ולא אחר כך? בגלל שהוא ראה – כך חז"ל אומרים[ה] – שעכשיו הוא עת רצון. הוא הגיע לרגע הכי מוצלח, הכי מסוגל וטוב לבקש-לעורר אצל הקב"ה גילוי, התגלות אלקות. אף על פי שהיתה עת רצון כזו שלא היתה לא לפניה ולא אחריה, בכל זאת ה' ענה לו בשלילה, על פי פשט – עד כאן. כל מה שתבקש ממני אני אתן לך, עכשיו הוא זמן טוב, עת רצון, אבל עכשיו שאתה מבקש ממני לראות את הכבוד שלי, ה'  עונה ואומר לו: "כי לא יראני האדם וחי".

על פי פשט, כל הסיפור הזה קשור עם תשובה, כיון שהכל בא בעקבות חטא העגל, שהוא החטא הכללי של כל עם ישראל, ומיד אחרי החטא ה' כעס והרבה חוטאים מתו באופנים שונים, קיבלו עונשים שונים, שלשה מיני עונש 'על המקום', וחוץ מעונשים אלו כתוב "וביום פקדי ופקדתי"[ו]. ה' אמר שכל פעם שיהיה עונש על עם ישראל, בין על הכלל ובין על הפרט, יהיה בו קצת מהפורענות. אם יש חוב, אם אני חייב למישהו כסף, יש מי שנפרע ממני בבת אחת, ויש אחד שנפרע לאט לאט, כל פעם הוא נפרע עוד קצת, עוד קצת. כך הקב"ה אמר למשה רבינו, אני לא אפרע בפעם אחת, אבל כל פעם "וביום פקדי ופקדתי", כל פעם שיהיה איזה עונש על עם ישראל או על הכלל או על הפרט – יהיה חלק מהפורענות. כלומר, מפריעת החוב של חטא העגל. זה עד ביאת המשיח. בכל פעם שקורה משהו יש בו חלק מפריעת החוב של חטא העגל. כך חז"ל אומרים[ז].

אם כן, המסופר כאן, הקונטקסט של הסיפור הזה, הוא כללות כל הנושא של החטא הכי כללי של כל עם ישראל – חטא העגל. כאן משה רבינו עבד קשה, התפלל מאד-מאד קשה לקב"ה לסלוח לנו. במדה מסוימת הוא פעל, הוא הצליח לפעול את הבקשה שלו.

עת רצון שלאחר החטא — גילוי י״ג מידות הרחמים ובקשת ״הראני נא את כבודך״

מה רואים מכאן קודם כל? ש"עת רצון" הכי גדולה אצל ה' יתברך היא כאשר פועלים סליחה. לא היתה עת רצון כזאת כל זמן שהיו צדיקים גמורים, אפילו בשעת מתן תורה ממש שקיבלו את התורה. ודאי היתה עת רצון "וכל העם ראים את הקולת"[ח], אבל אז משה רבינו לא הרגיש שעכשיו הוא הרגע הטוב לבקש את הדבר הכי יקר והכי פנימי ועצמי, מה שאני רוצה לבקש. רק עכשיו, אחרי שהיה חטא חמור מאד, כל כך חמור שהחטא הזה מלווה אותנו במשך כל הדורות, דוקא כאן שמשה, "ויחל משה"[ט]. קודם הוא מתפלל לה' ופועל את פעולת הסליחה, וכעת משה רבינו מרגיש שהגיע הזמן לבקש את כל מה שאני רוצה לבקש מאת הקב"ה. באמת הגילוי הכי גדול שה' נתגלה אליו היה אחרי הבקשה והסירוב הזה. משה מבקש "הראני נא את כבודך", ה' מסרב ואומר "לא יראני האדם וחי"[י], ומיד אחר כך ה' מפצה אותו ואומר בכל זאת, "אני אעביר כל טובי על פניך"[יא], את כל מה שאתה יכול לראות ממני – עכשיו באמת הזמן, כל מה שתוכל לראות עכשיו תראה – "וראית את אחורי ופני לא יראו"[יב], "וחנותי את אשר אחון וריחמתי את אשר ארחם"[יג].

אחר כך הקב"ה מגלה את הגילוי הכי גדול מאז ומתמיד ולעולם ועד, הגילוי שנקרא י"ג מדות הרחמים. גילוי כזה לא היה אפילו בשעת מתן תורה. הגילוי של י"ג מדות הרחמים שאחרי חטא העגל. אחרי חטא כזה שלא בא לכפרה גמורה, כמו שאמרנו "וביום פקדי ופקדתי", החטא נשאר, ובכל זאת על ידי שמשה פעל במקצת, או במדה מרובה, להמשיך-לעורר כביכול אצל הקב"ה רגש של רחמים וסליחה – עכשיו הוא עת רצון שה' עצמו יתגלה באופן וצורה כזאת שלא נתגלה מעולם, ולא יתגלה לעולם עד לעתיד לבוא, עד ביאת המשיח.

עם כל הסיפור הזה, שהוא סיפור של חטא וסליחה ועת רצון, בכל זאת גם לזה יש גבול. משה רבינו אומר "הראני נא את כבודך", וכאמור הפסוק הזה הוא הכבוד במדרגת הכתר, כלומר סוד השורש, שורש הנשמה, וה' מסרב ואומר לו "לא יראני האדם וחי". אמנם "וראית את אחורי", אך "ופני לא יראו".

״לא יראני האדם וחי״ — לית מחשבה תפיסא כלל, אפילו באדם קדמון

למה "לא יראני האדם וחי"?

שֶׁהֲרֵי ״לֵית מַחְשָׁבָה תְּפִיסָא בֵּיהּ כְּלָל, אֲפִלּוּ מַחְשָׁבָה קְדוּמָה שֶׁל אָדָם קַדְמוֹן - (בְּחִינַת ״הָאָדָם״ בְּ-ה הַיְּדִיעָה)״.

כתוב על כך בזוהר[יד] שמה שכתוב "לא יראני האדם וחי", חז"ל מפרשים זאת על פי פשט[טו], שזה כולל גם את המלאכים, לא רק שבני אדם עלי אדמות לא זוכים ולא יכולים לראות את פני ה', אלא אפילו מלאכי מעלה לא יכולים לראות את ה'. בזוהר כתוב הרבה יותר מזה. כתוב את המשפט המצוטט כאן "לית מחשבה תפיסא בך כלל". אין שום מחשבה של שום נברא בעולם מסוגלת לתפוס ולהשיג את כבוד ה', כלומר את עצמות האור העצמי של הקב"ה, אפילו – וכך סיום המאמר בזוהר – המחשבה הקדומה של אדם קדמון.

מי זה אדם קדמון? כידוע אצלנו, אם אנחנו מכירים קצת את ערכי הקבלה והחסידות – הוא לפני עולם האצילות, מיד לאחר הצמצום הראשון והמשכת הקו וחוט בתוך המקום החלל הפנוי. מסביב לקו מתעגלים עיגולים, ועל גביו מלביש יושר של פרצוף קדום, עדיין אורות ללא כלים, שמכונה בקבלה אדם קדמון. לא אדם הראשון שחי בארץ, אלא אדם קדמון לפני עולם האצילות.

אפילו עולם האצילות הוא עולם אלקי גמור ומוחלט ואין לו לא גוף ולא דמות הגוף, חס ושלום, בשום פנים ואופן. כל שכן וקל וחומר, בן בנו של קל וחומר א"ק – בקיצור קוראים לאדם קדמון א"ק – שהוא למעלה מעלה מהאצילות, עד כדי כך שהוא מכונה 'מאציל' ביחס לעולם האצילות. הוא הכתר הכללי שלאחר הצמצום הראשון.

בתוכו יש מושג בקבלה – מחשבה קדומה. באותו אדם קדמון יש סקירה אחת, מחשבה אחת כוללת כל עולמות אבי"ע, לפי הלשון-הביטוי "כולם נסקרים בסקירה אחת"[טז]. כלומר, אפילו אותה מחשבה שסוקרת את כל המציאות בבת אחת, מעולם האצילות עד עולם העשיה, עד השלשול הקטן שבים, אבל כבוד ה', פני ה' אפילו המחשבה הקדומה של א"ק לא תופסת. "לית מחשבה תפיסא בך כלל אפילו מחשבה המחשבה הקדומה של אדם קדמון", כך הביטוי בזוהר.

הדבר מרומז בפסוק שכתוב "לא יראני ה-אדם וחי". לא כתוב 'לא יראני אדם וחי'. על פי פשט, על פי דקדוק ותחביר, היה מספיק לומר 'כי לא יראני אדם וחי', ששום אדם לא יכול לראות אותי. עכשיו שכתוב "האדם" עם ה הידיעה זה מרמז לאדם מסוים כביכול. מיהו "האדם"? על דרך הקבלה "האדם" הוא אדם קדמון, אפילו אותו אדם קדמון לא יכול לראות אותי ולחיות. מה הכוונה לחיות? להישאר הוא, לא להסתלק ולכלות לגמרי לתוך אור אין סוף שלפני הצמצום. "וחי" הכוונה לחיות בתוך הגבול שלו, בתוך המציאות שלו. אם הוא יראה אותי הוא מיד יכלה ויסתלק מתוך הגבול, מתוך המהות והמציאות שלו, ויחזור להיכלל-להשתאב-להשאב בתוך אור אין סוף.

אם כן, מה מודגש כאן בפסוק? שכל אחד שהוא בבחינת אדם, אפילו אדם קדמון שגם מכונה בשם אדם, לא יכול לראות את כבוד ה' במדרגת השורש. מה שמשה רבינו ביקש, אפילו בעת רצון הכי גדולה לא יכול לראות את כבודך.

בעל תשובה למעלה מן המקום — ירידה שהיא עליה ותיקון משה רבינו

אַךְ ״בְּמָקוֹם שֶׁבַּעֲלֵי תְּשׁוּבָה עוֹמְדִים אֵין צַדִּיקִים גְּמוּרִים יְכוֹלִים לַעֲמֹד״,

כתוב בחז"ל[יז] שבעל תשובה אמתי עומד במקום כזה שצדיקים גמורים לא יכולים לעמוד בו. בהסבר מאמר זה כתובים כמה פירושים, כאשר הפירוש הכולל את כולם הוא שצדיק גמור עומד עדיין במקום של הצמצום, בחלל הפנוי. כלומר, המעמד שלו יחסית לבעל תשובה אמתי – הוא עדיין אחרי הצמצום. כיוון שהוא עדיין אחרי הצמצום הראשון של אור אין סוף, הוא לא יכול להתייחס ולהשיג ולראות מה שלפני הצמצום בכלל, כמו שכתוב "לא יראני האדם וחי", אפילו "לית מחשבה תפיסא ביה כלל", אפילו מחשבה קדומה דא"ק.

מה שאין כן בעל תשובה, הוא עומד במקום כזה שלמעלה מהמקום לגמרי. כלומר שיחסית, מה שכתוב ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם", הכוונה שהמקום של בעל תשובה הוא למעלה מהמקום לגמרי ביחס לצדיק. מה הכוונה שצדיק לא יכול לעמוד שם? שהוא לא בתוך המקום שלו בכלל, לא בתוך העולם שלו. המקום של בעל תשובה הוא לא כאן בכלל לגבי הצדיק. לא שיש פה איזו פינה שהצדיק לא מסוגל להגיע אליה. הכוונה ש"במקום שבעלי תשובה עומדים", יש לו מקום, יחסית אליו זהו מקום, אבל יחסית לצדיק הוא למעלה מהמקום, זה לא מקום.

מהו למעלה מהמקום לגמרי? בלשון הקבלה זה נקרא אור שלפני הצמצום. מקום הצדיק הוא במדרגות שאחרי הצמצום, מאדם קדמון ולמטה, אבל בעל תשובה האמתי חוזר ועולה למקום שלמעלה מהצמצום, שלא בתוך המקום של הצדיק כלל, המקום הפנוי.

ברגע שהוא עולה למעלה מהמקום, לכאורה הוא אכן יכול לראות, ואפילו מה שמשה רבינו לא יכול היה לראות. משה רבינו צריך לזכור שאף על פי שהוא מתחנן על עם ישראל ופועל את הסליחה על החטא, הוא עצמו לא השתתף בחטא. משה רבינו לא היה בין החוטאים. הוא היה במקום אחר. משה רבינו לא היה באותו מקום שהחוטאים היו, בשעת מעשה הוא היה למעלה בהר. הקב"ה אחרי החטא אמר "לך רד כי שחת עמך"[יח]. הוא אמר למשה רבינו תרד למקום של החוטאים, אתה לא במקום שלהם כלל. מצד עצמו הוא היה למעלה בהר.

באמת, על פי הפשט בחז"ל[יט] ואיך שבחסידות מסבירים, "לך רד" פרושו לרדת מהמדרגה שלך, על פי פשט עליו להפסיד את המדרגה הקודמת שלו. כל אלף האורות שמשה רבינו זכה בשעת מתן תורה כולם נסתלקו ממנו כשהוא ירד מן ההר[כ], "לך רד כי שחת עמך". אבל יש כלל בחסידות שכל ירידה היא לצורך עליה[כא], ויותר עמוק מזה, עצם הירידה היא-היא עליה, אם יודעים איך להסתכל עליה. בכל ירידה יש עליה בעצם הירידה, רק שצריך לדעת איך להתבונן, איך להסתכל בה. זה נקרא שהירידה היא עצמה תכלית העליה. לגבי משה רבינו שכתוב "לך רד כי שחת עמך", אז באמת הקב"ה בפנימיות רוצה לזכות את משה רבינו קצת בעבודת התשובה, שעכשיו העם יצטרכו לעבוד, לא הוא. אם הוא נשאר למעלה בהר – הוא צדיק גמור, הוא לא צריך לחזור בתשובה.

אמנם הוא צריך לרדת לאותו מקום שהם חטאו, הוא צריך להזדהות אתם במלוא מובן המלה, "לך רד כי שחת עמך", זה העם שלך, עליך להזדהות אתם לגמרי. אף על פי שמכל הבחינות הגלויות לעת עתה זו ירידה עצומה שאין דוגמתה, בכל זאת בפנימיות ובעצמיות הירידה היא להגיע למקום של בעלי תשובה. בגלל שאם הוא ישאר למעלה על ההר והם למטה יחזרו בתשובה, הם פתאום יקפצו בפעם אחת, בבת אחת, למקום כזה שיותר גבוה מההר של משה רבינו, שזהו המקום ש"בעלי תשובה עומדים שאין צדיקים גמורים יכולים לעמוד שם". זאת אומרת, על ידי שהוא יורד לתוך המקום שלהם ועוזר להם לחזור בתשובה, אולי גם הוא ידבק קצת בענין של תשובה, ויזכה בעצמו למדרגה עוד יותר גבוהה.

בכל זאת, לאחר הכל, הוא לא היה מהחוטאים. אפילו שהוא ירד והזדהה אתם, התחנן וביקש רחמים, אבל בכל זאת הוא נשאר אדם. כתוב שעד ימות המשיח, עד משיח, משה רבינו עצמו לא זוכה לשלמות עבודת התשובה. אחד מסודות המשיח, בדבר זה המשיח הוא בעל מעלה אפילו יותר ממשה רבינו, אף על פי שהוא המשך גמור שלו.

משה ומשיח —תשובת הצדיקים לעתיד לבוא

כתוב "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[כב]. מצד אחד משיח הוא ההמשך של משה רבינו, לא משהו אחר. כתוב בקהלת "מה שהיה הוא שיהיה"[כג], ראשי תבות משה[כד]. "מה שהיה הוא" היינו משה, ואילו " שיהיה" היינו משיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". בכל זאת, משה לא זכה להכניס אותנו לארץ בפעם הראשונה, הוא הסתלק קודם, רק יהושע הכניס אותנו לארץ. אם משה היה מכניס אותנו לארץ – הוא היה המשיח, ככתוב בחז"ל ובספר הזוהר[כה]. אבל הוא לא זכה להכניס אותנו לארץ, לא זכה לבנות את בית המקדש, רק את המשכן שהוא בנין ארעי, ולא את בית המקדש שהוא בנין קבוע, בית עולמים, "מכון לשבתך עולמים"[כו], הוא לא זכה לזה.

המשיח כן יזכה לזה. מה יש למשיח יותר ממשה רבינו? חייבים לומר שיש בכל זאת איזו תכונה אצל המשיח שבה הוא ישלים את משה רבינו לגמרי, יותר מכל אשר זכה אליו משה רבינו בחיים, בחיי חיותו בפעם הראשונה. הדבר הזה נקרא תשובה. כתוב שהמשיח יבוא "לאתבא צדיקיא בתיובתא"[כז], זה הביטוי של הזוהר. כל ביאת המשיח היא להחזיר בתשובה, ולא רק להחזיר בתשובה רשעים. משה רבינו באמת מסר את נפשו והצליח להחזיר את הרשעים בתשובה ולפעול במדה מסוימת סליחה למעלה, לכפר על בני ישראל במדה גדולה. אבל להחזיר צדיקים בתשובה, כולל גם את עצמו – זה המשיח.

מה זה להחזיר צדיקים? הכוונה שכמה שלא תהיה צדיק, אתה עצמך גם צריך לחזור בתשובה. זה כולל את עצמו לגמרי. העבודה הזאת, להחזיר צדיקים בתשובה, היא עבודה של משיח, כך כתוב בספר הזוהר, "לאתבא צדיקיא בתיובתא", החל ממך עצמך, כלומר מאותו משה רבינו, מהמשיח עצמו. כמה שלא יהיה צדיק הוא צריך עוד יותר ויותר להיות בעל תשובה.

כידוע, מסופר בשם גדולי תלמידי הבעל שם טוב, שבפי המון העם, כל תלמידי הבעל שם טוב נקראים צדיקים, שמתקשרים לצדיק. אבל ידוע שהם עצמם, תלמידי הבעל שם טוב לדורותם, ובמיוחד בחב"ד, היו אומרים שהכינוי צדיקים – יש צדיקים שלא שייכים לתנועת החסידות, אבל כל אותם צדיקים של המאות שנים האחרונות של החסידות, מצד עצמם החזיקו את עצמם בתור בעלי תשובה, לא בתור צדיקים. במדה שיש לחלק בין צדיק לבין בעל תשובה, כתוב שכל אלו שמכונים צדיקים בפי העם – הם בפני עצמם עובדים את ה' בעבודה של תשובה.

עד כדי כך שאדמו"ר הזקן, הרבי הראשון של חב"ד, רצה לכנות לכל התנועה הזאת, שנקראת תנועת החסידות, ולקרוא לכולם בעלי תשובה, שזו תנועת התשובה[כח], כולל הצדיקים וכולל כולם. כמו שהיום מדברים על דבר כזה, 'תנועת התשובה'. הרעיון שיש תנועת תשובה בתוך עם ישראל הוא הרעיון של החסידות, שבזה החסידות מביאה-מעוררת את התנוצצות קץ הגאולה. כיוון שכל הגאולה תלויה בביאת המשיח, וכל הענין של המשיח הוא להחזיר בתשובה, ולא רק את מי שהוא "רשע" – במרכאות – אלא להחזיר צדיקים בתשובה.

אצל כל אחד, אפילו אחד שיש אצלו התכללות של שתי המדרגות יחד, יש עיקר ויש טפל. יכול להיות אחד שהוא גם צדיק וגם בעל תשובה. השאלה מה אצלו העיקר ומה אצלו הדבר המשני, הטפל. לפי החסידות, אחד שיהיה הצדיק הכי גדול בעולם, אפילו שבאמת יש לו מדרגה של צדיק, על פי תניא, על פי כל הספרים הקדושים – כל הענין הזה של צדיק הוא הטפל, הדבר המשני, והדבר העיקרי הוא עבודת התשובה.

זו המעלה של המשיח לגבי משה רבינו, ובעל התשובה האמתי זוכה לראות את הכבוד של ה'. לכן לעתיד לבוא כתוב שהכבוד של ה' יתגלה בארץ. מה שמשה רבינו ביקש, "הראני נא כבודך", וה' סירב ואמר "לא יראני האדם וחי", זהו היעוד של כל העולם שנקרא "דירה בתחתונים"[כט]. היעוד של כל בריאת העולם הוא גילוי הכבוד העצמי האמתי של הקב"ה למטה, בבחינת "ובהיכלו כלו אמר כבוד"[ל], "דירה בתחתונים", כמו שלמדנו קודם.

בעל תשובה – גילוי הכבוד בתנועת שוב

אם כן, מה עכשיו אנחנו מסבירים? שגם משה רבינו נכלל כאן במדרגת אדם. לכן ה' אומר לו "לא יראני האדם וחי", גם אתה אדם, וגם אדם קדמון למעלה – הוא אדם. המכנה המשותף בינך לבין אדם קדמון הוא ששניכם אדם, שניכם צדיקים – אתה צדיק בארץ ואדם קדמון צדיק בשמים. אבל "לא יראני האדם", אפילו אותו אדם שהוא "ה-אדם" ב-ה הידיעה גם לא יכול לראות אותי.

מה זה בעל תשובה? אחד שהוא כבר "לא אדם", 'אויס מענטש', לא אדם בכלל. ברגע שהוא "לא אדם" – הוא עומד במקום כזה שצדיק גמור לא עומד בו, כלומר שהמקום של בעל תשובה הוא לגמרי מחוץ למקום, למעלה מהמקום לגמרי ביחס לצדיק, והוא כן יכול לגלות את הכבוד.

אנחנו נראה בהמשך שהיו בעלי תשובה אמיתיים בדורות הראשונים שתוך כדי התשובה שלהם מתו, הסתלקו מהעולם. כיוון שכתוב "לא יראני האדם וחי", אבל במיתתו כן "יראני". כיוון שהענין של תשובה הוא לראות את הכבוד, לגלות אותו, לכן הראשונים שחזרו בתשובה שלמה, כמו שנלמד עכשיו בהמשך, באמת מתו. אבל התכלית היא לא הרצוא, התכלית היא השוב.

כידוע, יש הרבה צדיקים שמתו לא תוך כדי עבודת התשובה, רק בלשון של הזוהר והחסידות[לא] שעבדו את ה' בבחינת רצוא בלי שוב. למשל, נדב ואביהוא, שני בני אהרן שהקריבו אש זרה ומתו. הם מתו לא בגלל שעבדו עבודה של תשובה דוקא, אלא בגלל שעבדו-רצו להיכלל או להישאב כמו שהסברנו קודם בתוך אור אין סוף בתור צדיקים. הם עבדו את ה' לא בבחינת תיקון באמת של אדם, לא היו נשואים, מי שלא נשוי הוא לא בבחינת תיקון. כתוב שנדב ואביהוא לא היו נשואים. בתקופה יותר מאוחרת של חז"ל הם מתגלגלים בבן עזאי ובן זומא[לב], גם שני צדיקים גדולים שלא היו נשואים ונכנסו לפרדס, אחד מת והשני השתגע, יצא מדעתו[לג], גם כן, בגלל שלא היו מצד התיקון, לא היו מיושבים, לא היו מעוגנים למטה כמו שצריך, היה להם רצוא בלי שוב. אבל הצד השוה לגבי כולם, גם נדב ואביהוא וגם בן עזאי ובן זומא, הוא לא עבודת התשובה, אלא פשוט כלות הנפש מסוג אחר.

אבל בעבודה שנקראת עבודה של תשובה שלמה לקב"ה, היו הראשונים, בעלי התשובה הראשונים הגדולים, שהם הרביים של כל בעלי התשובה. כלומר, מהם אנחנו לומדים מה נקרא לחזור בתשובה. הם באמת מתו מתוך תשובה, פשוטו כמשמעו, כיוון שכתוב "לא יראני האדם וחי", אבל במיתתו 'כן יראני'. לא שרצו להסתלק, פשוט חזרו בתשובה אמתית, ומהם לומדים שתשובה אמתית היא למות, בגלל שתשובה אמתית היא להגיע למדרגה כזאת של "לא יראני האדם וחי", גילוי הכבוד.

בכל זאת, ה' לא רוצה שנמות, ועבודת הראשונים במסירות נפש סוללת לנו דרך סלולה וטובה שאנחנו נוכל ללכת בה בלי למות כמותם. עכשיו אנחנו מסוגלים גם לעבוד עבודה של תשובה בלי למות, רק להיפך, להשיב, מלשון שוב, רצוא ושוב, להוריד את אותו אור הכבוד העצמי של הקב"ה מלמעלה למטה. זו התשובה הרצויה מאתנו כיום.

אם כן, אנחנו מתחילים ללמוד ש"במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד", כלומר שהם למעלה מאותו מקום עליו נאמר "לא יראני האדם וחי".

״מאד״ שלמעלה מ"אדם" – בעל תשובה וצדיק

[איך מוסבר ומרומז ענין זה בקבלה?] שֶׁהַבַּעַל תְּשׁוּבָה הוּא בְּחִינַת מְאֹד שֶׁלְּמַעְלָה מֵאָדָם,

יש אחד שהוא אדם, אפילו משה רבינו הוא אדם. "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"[לד]. הפסוק שמשבח את משה רבינו יותר מכל פסוק אחר הוא "והאיש משה". הוא גם נקרא בפסוק הזה "איש", והוא גם בא בהשוואה למעליותא לגבי "אדם" – "והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה". כלומר, הוא עדיין מתייחס בכללות לסוג האדם – הוא עצמו אדם. אבל בעל תשובה וכן המשיח הם כבר בבחינת "מאד".

כתוב[לה] ש"מאד" צירוף אותיות אדם, אבל הם לא אותו דבר. אדם עדיין מיושב בטעם ודעת, אדם נקרא על שם השכל, על שם החכמה, כמו שנאמר "חכמת אדם תאיר פניו"[לו]. אדם הוא בעיקר בעל חכמה. מה שאין כן המדרגה של מאד שלמעלה מהחכמה, למעלה מטעם ודעת לגמרי. מאד היא מדרגת המשיח. ידוע – יש רמז בכתבי האר"י ז"ל[לז] – אדם ראשי תבות אדם דוד משיח. במלה מאד כתובה מ קודם. מה זאת אומרת? תמיד האות הראשונה היא הגוברת, היא העיקר בצירוף, ובצירוף מאד האות העיקרית היא מ של משיח. כלומר, היא בעיקר מדרגת המשיח.

גילוי ״מאד״ של המשיח

עַל דֶּרֶךְ הַכָּתוּב בִּמְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ: ״הִנֵּה יַשְׂכִּיל עַבְדִּי יָרוּם וְנִשָּׂא וְגָבַהּ מְאֹד״ —

זה פסוק שלמדנו הרבה פעמים, בסוף פרק נ"ב בישעיהו הנביא[לח], מהפסוקים העיקריים בכל התנ"ך שמתארים את המשיח. כתובים על המשיח חמשה תארים: "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד". כתוב בקבלה[לט] שחמשת התארים של המשיח הם חמש עליות, כנגד נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה של המשיח. כלומר, "הנה ישכיל עבדי" הוא גילוי נפש המשיח; "ירום" כנגד הרוח של המשיח; "ונשא" כנגד הנשמה של המשיח; "וגבה" כנגד החיה; ו"מאד" שהולך יחד עם "גבה", כמו ה-י וקוצו של י שמחוברים יחד, הוא כנגד היחידה של המשיח.

המשיח עצמו הוא היחידה הכללית של כל נשמות עם ישראל, כך מובא בכתבי האר"י ז"ל. מהי יחידה? מסירות נפש, עבודה שלמעלה מטעם ודעת, למסור את נפשו על קידוש ה' כל רגע בחיים כביכול. בתוך היחידה הכללית של המשיח יש גם כן חמש מדרגות, כל הנרנח"י שביחידה, או במלים אחרות ובהתאם למה שאנחנו לומדים כאן – כל שנגל"ה בתוך השורש, כמו שלמדנו על "איה מקום כבודו". כל שנגל"ה, כל השורש-נשמה-גוף-לבוש-היכל הכל נמצאים בתוך השורש. אלו חמש העליות של המשיח על מנת לגלות אותם.

כלומר, "הנה ישכיל עבדי" שראינו קודם, הכולל נפש של המשיח, הוא הנפש שביחידה; "ירום" – הרוח שביחידה; "ונשא" – הנשמה שביחידה; "וגבה מאד" – החיה והיחידה שביחידה. ממילא מדרגת "מאד" היא יחידה שביחידה.

ה עֲלִיּוֹת כְּנֶגֶד נֶפֶשׁ-רוּחַ-נְשָׁמָה-חַיָּה-יְחִידָה — וּ"מְאֹד״ כְּנֶגֶד הַיְּחִידָה שֶׁבְּנִשְׁמַת מָשִׁיחַ (שֶׁכְּלָלוּתוֹ יְחִידָה, כְּשִׁעוּר קוֹמָה הַשָּׁלֵם שֶׁל נִשְׁמוֹת יִשְׂרָאֵל, וְהַיְנוּ ״יְחִידָה שֶׁבִּיחִידָה״ עַל דֶּרֶךְ ״אֶהְיֶה אֲשֶׁר אֶהְיֶה״ בְּגִימַטְרִיָּא כֶּתֶר שֶׁבַּכֶּתֶר כַּנַ"ל).

קודם למדנו[מ] גימטריא ש"אהיה אשר אהיה"[מא] שגם על פי מובן הוא כמו כתר שבכתר, עולה בדיוק בגימטריא כתר שבכתר, כאשר ה-א הראשונה של אהיה נחשבת ל-1000. בנשמה כתר שבכתר הוא יחידה שביחידה, והיא המדרגה של "מאד" שנאמרה אצל המשיח.

חטא עכן ומעילתו בחרם

כל מה שלמדנו עד עכשיו הוא הקדמה לעיקר הרמז. עיקר מה שאנחנו רוצים ללמוד כאן, להביא ראיה מהתנ"ך, מהתורה, הוא שעל ידי תשובה – יותר מכל דבר אחר – האדם מתקן את הכבוד, כלומר מגלה את הכבוד של ה'. את הדבר הזה לומדים מהבעל התשובה הראשון, וכיוון שהוא הראשון הוא העיקר, כידוע הכלל ש"הכל הולך אחר הפתיחה"[מב]. בעל התשובה הראשון של עם ישראל כאשר נכנסנו לארץ.

אמרנו קודם שמשה רבינו השתוקק מאד להיכנס בעצמו ולהכניס אותנו לארץ, ועל ידי כך היה נעשה משיח וכולנו היינו גאולים בגאולה שלמה. עכשיו משה רבינו לא זכה להכניס אותנו לארץ, רק יהושע. כאשר יהושע הכניס אותנו לארץ, יש סיפור בתחלת ספר יהושע, כידוע שהמלחמה הראשונה של יהושע ובני ישראל היתה נגד יריחו. יריחו היא המנעול של ארץ ישראל, כתוב[מג]. העיר יריחו היתה "סֹגרת ומסֻגרת"[מד], היא המנעול של ארץ ישראל, אם אפשר לכבוש את יריחו – פותחים את המנעול ונכנסים לארץ. כלומר, יריחו היא נקודת התורפה של כל ארץ ישראל. כל הכיבוש של ארץ ישראל תלוי כולו בכיבוש של יריחו. כיוון שהכיבוש הזה היה המלחמה הראשונה בקריירה של יהושע ובני ישראל, ממילא הוא היה מאד-מאד גורלי, מאד-מאד חשוב ליהושע ולכל עם ישראל.

יהושע והזקנים החליטו שיקדישו ויחרימו את כל הרכוש, כל השלל והביזה שנמצא בתוך העיר, הכל יהיה מוקדש לשמים, לה'. זהו חרם שהחרימו ברוב עם ועדה, החרם חל על כל אחד ואחד ללא יוצא מן הכלל, וכל מי שימעול בחרם, שיעבור, יהיה חייב מיתה. זה חרם רציני מאד. כך נכנסנו לארץ, זה היה הסיפור הראשון של כניסת בני ישראל לארץ.

באמת בעזרת ה', כידוע לכולנו הסיפור איך הקפנו את העיר יריחו שבעה ימים, וביום השביעי, שהיה יום השבת קודש, היה היום השביעי של ההקפות. הקפנו את העיר יריחו שבע פעמים באותו יום שביעי, יום השבת, תקענו בשופרות והחומה נפלה, הכל נס גלוי למעלה מדרך הטבע לגמרי. נכנסנו-כבשנו וזה שיא של התלהבות של הזדהות עם העם, עם המשימה והיעוד שלנו לכבוש את הארץ. והנה קם יהודי אחד וביודעין, בהכרה מלאה, מתוך יצר הרע – שהוא עצמו יצר שאינו מובן כלל, איך מגיע יצר כזה ליהודי, יצר שלמעלה מטעם ודעת – וחומד בממון. הוא לוקח-גונב קצת כסף, אדרת וכל מיני דברים, ומחביא אותם באיזשהו מקום באוהל שלו, חופר חפירה ומחביא בתוך האדמה. אף אחד לא יודע מזה.

אחר כך יוצאים למלחמה שניה נגד העי ופתאום אנחנו מפסידים, יהודים מתים בקרב, אלפי חיילים מתים בקרב למחרת בפעם השניה. לא ידוע פשר הדבר מה קרה כאן. יהושע וכל העם מאד נעצבים, והוא נופל לפני ה' ומבקש את הפשר, שה' יגלה לו מה חטאנו. ה' גילה לו, אמר לו שתי מלים. אמר לו: "חטא ישראל"[מה], שישראל חטא. הוא היה אחד, אף אחד לא ידע, באמת המשפחה שלו חיפתה עליו, לכן גם הם קצת השתתפו בחטא. "חטא ישראל".

יהושע ידע שיש אחד בעם ישראל שמעל בחרם וגרם לידי כך שחיילים אחרים נהרגו. כתוב[מו] שברגע שנכנסנו לארץ חלה עלינו ערבות של "כל ישראל ערבים זה בזה"[מז]. עד שלא נכנסנו לארץ, עד שלא עברנו את הירדן, לא היה דבר כזה שכל אחד ערב בעד השני. אחד מהדברים העיקריים שחז"ל מסבירים לנו, ובזה אפשר להבין מהו בכלל הענין של ארץ ישראל, שהיא פועלת על עם ישראל ערבות מלאה, שכל אחד ערב בעד כל אחד.

עצמת חטאו של עכן — קלקול הערבות

זה דבר שלא היה קודם, אצל משה רבינו. מה הסיפור? באמת בחיי משה רבינו היו הרבה חטאים שעם ישראל חטאו במדבר, וגם לפני כן במצרים, לפני שיצאו ממצרים היו חטאים, גם כשיצאו ממצרים בעצם היציאה היו חטאים, לקחו את הפסל של מיכה, כמו שמובא בחז"ל[מח]. לאורך כל ארבעים שנה שבמדבר היו חטאים.

משה רבינו כל הזמן מוסר את נפשו לכפר בעד הרשעים, בעד הפושעים, בהצלחה מרובה או פחות, אבל בדרך כלל הוא מצליח. כך חטא אחרי חטא. אבל שום חטא של המדבר, אף על פי שהיו חטאים גדולים כמו חטא העגל, שהוא חטא נצחי – בעצם, במשמעות הפנימית, לא מגיע לחטא הראשון של תקופת היעוד. כלומר, ברגע שנכנסים לארץ – עכשיו הגענו או התחלנו להגיע "אל המנוחה ואל הנחלה"[מט], אנחנו באים לארץ. כמו שאומרים – 'דף חדש'. חזרנו לציון, אנחנו עכשיו ברוך ה' מתחילים לרשת את הארץ, עכשיו יש הזדמנות לפתוח דף חדש ולא של אותו מעמד ומצב שהיה קודם. אנחנו עכשיו במעמד אחר לגמרי, אנחנו עכשיו בערבות מלאה. הגענו לעולם הבא, ארץ ישראל לגבי המדבר היא להגיע לעולם הבא.

פתאום נכנסו לארץ, זה ניסיון קשה. האם נעמוד בניסיון, נהיה בסדר או שמישהו לא יהיה בסדר? במדבר היה צריך כל העם לחטוא בחטא העגל בשביל לקלקל-להסריח את הריח של העם. בשביל להסריח את הריח הטוב של עם ישראל היה צריך להיות חטא גדול מאד, חטא העגל. אבל אחרי שעברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל – מספיק שיהודי אחד שבכלל לא ידוע ממנו חוץ מהכי קרובים אליו, אף אחד לא יודע ולא מנחש מה אותו יהודי עושה בינו לבין עצמו בחדרי חדרים, מספיק שהוא ימעל בחרם וזה יסריח את הריח של כל עם ישראל ויפלו בקרב בגללו. דבר שלא יצויר קודם כלל. אם כן, אפשר בקלות להבין את המשמעות הכבדה והעצומה של אותו חטא של עכן. על החטא הזה אומר ה' ליהושע בן נון, הממשיך-הממלא מקום של משה רבינו, "חטא ישראל". כלומר, החטא מתייחס לכל עם ישראל. אם כן, החטא של חטא עכן הוא חטא מאד מיוחד בתורה. זהו החטא הראשון של יהודי שחוזר לציון בתוך עליה של כל עם ישראל שחוזרים לציון – פתאום אחד חוטא.

מה היה שורש החטא? חמדת ממון, חמדת כסף, זה היה שורש החטא שלו, היצר הרע. כתוב בקבלה-בחסידות, במיוחד בספרי רבי נחמן[נ], שהיצר הכי קשה מכל היצרים הוא חמדת ממון. הוא הביא אותו למעול בחרם וזה קלקל את הריח, הסריח את ריחנו בפני הקב"ה, עם כל התוצאות של הדבר שהזכרנו קודם.

תשובת עכן – ״שים נא כבוד להוי׳ אלהי ישראל״

מה היה המשך הסיפור? שברגע שיהושע הבין ושמע מה' ש"חטא ישראל" ושיש פה אחד שמעל בחרם, כמובן שהקב"ה לא מספר לשון הרע, כמו שחז"ל אומרים^נא, ה' לא יצביע ליהושע מי החוטא. ה' לא מספר סתם לשון הרע, ה' לא יכול לומר מי החוטא כאן. יהושע עכשיו צריך לעשות איזה ניסיון על טבעי לחפש אחר החוטא, ובאמת כך היה. הסיפור כמו שמסופר בתנ"ך, בספר יהושע, שהעבירו את כל העם לפני הארון ונלכד השבט הזה, ואחר כך המשפחה הזאת, ואחר כך המשפחה הזאת, עד שנלכדה משפחת הזרחי, הוא היה ממשפחת הזרחי, ובסוף עכן עצמו נלכד.

ברגע שיהושע מזהה מי החוטא, מה הוא אומר לו? קודם כל הוא מדבר אתו יפה, הוא לא צועק עליו. הרי אותו בחור לא רק שמעל בחרם, כמו שאמרנו קודם, עיקר התוצאה הרעה היתה שגרם למיתת יהודים, נפלו בקרב בגללו. הוא לא צעק עליו, הוא רק ביקש ממנו מאד יפה שיודה, שיספר את הסיפור, מה הוא עשה. כשהוא מבקש ממנו להודות ולספר, לא שהוא הבטיח לו סולחה, יהרגו אותו, ובאמת כך היה בסוף.

בכל זאת, הוא ביקש ממנו שיודה. כשהוא ביקש ממנו שיודה, הוא אמר לו את המשפט שכתוב כאן בהמשך. קודם כל רק נקרא את המשפט שיהושע אומר לעכן: "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל", תשים כבוד. זה המשפט בו יהושע מבקש מעכן להודות ולהתוודות ולחזור בתשובה.

הפסוק הזה, יותר מכל פסוק אחר בתורה, הוא ה-פסוק לעניננו, מה שאנחנו רוצים לפרש בכל השער הזה, שהתשובה האמתית אפילו במצב כזה, לא רק שהוא חטא אלא גרם על ידי החטא שלו למוות של הרבה יהודים – "אין דבר העומד בפני התשובה"[נא]. התשובה שלו היא "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל". זהו תיקון הכבוד.

כלומר, לגלות אותו כבוד, "כבודך", שמשה רבינו ביקש ולא ניתן לו. מה שלא ניתן למשה רבינו, "הראני נא כבודך", במקצת ובמדה מסוימת, עכן הרשע הזה יכול בתשובה שלו לעשות – "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל".

״אף על פי שחטא ישראל הוא" – גילוי העצם

וְזֶהוּ שֶׁבִּתְשׁוּבָה (תְּשׁוּבַת עָכָן שֶׁמָּעַל בַּחֵרֶם — ״חָטָא יִשְׂרָאֵל״ — ״אַף עַל פִּי שֶׁחָטָא יִשְׂרָאֵל הוּא״)

מהמלים שהקב"ה אומר ליהושע "חטא ישראל" – הוא לא זיהה אותו, לא הצביע עליו כמו שאמרנו קודם, הוא רק אמר "חטא ישראל" – לומדים חז"ל כלל גדול מאד, שהוא יסוד כל החסידות. שוב, זה חידוש שהתחדש בזמן יהושע, שלא היה גלוי אפילו בזמן משה רבינו. כלומר, החידוש הזה שייך גם חידוש לשיבת ציון, לביאת הארץ. יש הרבה דברים שמתגלים וחלים רק כאשר נכנסים לארץ.

אף על פי שמי שהכניס אותנו לארץ היה דומה רק לפני הלבנה, כלומר יהושע בן נון, מה שאין כן משה רבינו הדומה לפני החמה[נב], מדרגה יותר גבוהה, ובכל זאת, יש הרבה דברים שהתחדשו וחלו והתגלו על ידי יהושע בזכות זה שהוא למעשה בפועל ממש הכניס אותנו לארץ, עם כל הכרוך בזה.

אחד הדברים הכי גדולים של יהושע הוא המשפט הזה "חטא ישראל", ממנו חז"ל לומדים כלל: "אף על פי שחטא ישראל הוא"[נג]. בדרך כלל ידוע שישראל הוא שם המעלה של עם ישראל. יש הרבה שמות של עם ישראל, יש יעקב, "יעקב הקטן"[נד], בלשון החסידות[נה] יעקב הוא מדרגת הבינוני של ספר התניא. ישראל בדרך כלל הוא לי ראש, מדרגת הצדיק. יש גם ישורון, יש כל מיני שמות, יש עם, עמי, כל מיני כינויים של עם ישראל. הכינוי הכי גדול של עם ישראל הוא השם ישראל עצמו. כאן, בעצם-עיצומו של החטא, ה' אומר ליהושע "חטא ישראל". מכאן לומדים חז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא". זהו גילוי גדול מאד שלא היה קודם, שלא היה בזמן משה רבינו.

גילוי זה הוא שורש תורת הבעל שם טוב. תמיד אומרים שהבעל שם טוב עצמו נקרא ישראל בגלל שהוא בא להזכיר לעם ישראל את שם העצם שלו. כך הבעל שם טוב בעצמו פירש[נו] את משמעות השם שלו, למה קוראים לו עצמו ישראל בעל שם. הוא היה נותן דוגמה שכאשר אחד מתעלף, לא עלינו, ואי אפשר לעורר אותו, כתוב בספרים הקדושים שיש סגולה ללחוש באוזניו את שמו האמתי. על ידי שלוחשים לו את שם העצם האמיתי, שורש הנשמה שומע והיא מתעוררת, היא נמשכת לתוך הגוף.

הבעל שם טוב אמר על עצמו שהוא הלחש, שאני עצמי לחש שם העצם של עם ישראל כשהוא במצב של עילפון, של התעלפות כללית. אני הלחש באוזן של כל יהודי, של כל אחד ואחד, השם האמתי שלו, שעל ידו הוא יתעורר מההתעלפות שלו. אלו דברי הבעל שם טוב עצמו.

לעניננו, שם העצם ישראל חל אף על פי שחטא. זהו עומק דברי הבעל שם טוב. כלומר, אף על פי כן, לא רק מצב של התעלפות, שאולי בשוגג התרחקו מהתורה והמצוות, אלא אפילו במזיד, אפילו להכעיס. יש כל מיני מדרגות של חטא, אבל בכל מדרגה ובכל מצב, מה שלא יהיה חטא ישראל – "ישראל אף על פי שחטא ישראל הוא". זה מה שבאמת בא להזכיר לכל אחד, שאפילו שחטא – "חטא ישראל".

״חטא ישראל״ ו״שמע ישראל״ — סוד שלם וחצי

יש פה רמז מאד יפה, הוא לא כתוב כאן בפירוש, על שתי המלים הללו "חטא ישראל", מהן לומדים חז"ל "אף על פי שחטא ישראל הוא", וממילא גם כל המושג "אין דבר העומד בפני התשובה". הכל בא מהמלים הללו "חטא ישראל", שכתובות אצל עכן. כל מה שאנחנו לומדים הערב הוא לדבר הרבה על דבר שלא שומעים עליו ולא חושבים עליו הרבה, המשמעות הגדולה של חטא עכן בתורה, שזהו החטא הכי גדול והכי חשוב, במיוחד לכל אחד שנמצא בארץ, ברגע שנכנסים לארץ החטא הראשון הכללי של הארץ, וזהו החטא שמקלקל את כל הישוב בארץ.

החטא של עכן הפרטי, האיש הפרטי, משפיע על כולם, וממילא התשובה-התיקון שלו היא התיקון לכולם. התיקון הזה נקרא תיקון הכבוד, לתקן את הכבוד, "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל". כל מה שמסופר על החטא הזה הוא משהו מאד-מאד גדול וחשוב לעניננו. הדבר הראשון הוא "חטא ישראל" – "אף על פי שחטא ישראל הוא".

נעשה את החשבון בגימטריא של שתי המלים "חטא ישראל". זה יוצא 559. אם תכפיל את המספר הזה פי 2, תראו שהוא יוצא 1118, שהוא פסוק היחוד, הפסוק הכי חשוב על פי פשט בתורה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד"[נז]. זהו הפסוק שמשה רבינו אמר לנו שאותו נקח אתנו כאשר נכנס לארץ, כמבואר בסוף פרק כ"ה בספר התניא. אדמו"ר הזקן מסביר בפירוש שהפסוק "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא מסר וצוואה של משה רבינו בשבילנו, כאשר אנחנו נכנסים לארץ.

הרי הפסוק הזה נאמר בחומש דברים, רק אחרי שמשה רבינו חוזר פעם שניה על עשרת הדברות בפרשת ואתחנן, שהוא מכין אותנו, כמו כל ספר דברים שנקרא משנה תורה. משה אמר אותו בתקופה של שבט ואדר, בימים האחרונים שלו עלי אדמות, כמה שבועות, חודש ויותר לפני שנכנסנו בפועל לארץ. הפסוק העיקרי, כלומר הצוואה העיקרית, שהוא אומר לנו, החיזוק הגדול שהוא מחזק אותנו, הוא "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". זו ההתבוננות באופן מיוחד כדי להיכנס לארץ ישראל.

יש סוד בקבלה, שלם וחצי[נח]. יש מצב שלם ויש מצב של חצי. החצי של "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" הוא "חטא ישראל". "חטא ישראל" הוא החצי של "שמע ישראל". תיקון החצי הוא עוד פעם "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". יש הרבה סודות של היחס של שלם וחצי שאין כאן המקום להאריך בהם.

״שים נא כבוד להוי׳״ — תיקון תרי״ג ושלמות גילוי הכבוד

נֶאֱמַר ״שִׂים נָא כָּבוֹד לַהוי׳ אֱלֹקֵי יִשְׂרָאֵל (הוי׳ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל — שְׁלֵמוּת תריג מִצְוֹת תּוֹרָתֵנוּ הַקְּדשָּׁה כַּנּוֹדָע,

כתוב כאן שם שלם, כמו שעל עכן עצמו נאמר "חטא ישראל", עכשיו כשיהושע פונה אליו בתחנונים ומבקש ממנו לחזור בתשובה הוא אומר לו "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל", הוא שוב מזכיר את השם המיוחד שלנו, שם המעלה ישראל, יחד עם הקב"ה.

ידוע שהביטוי "הוי' אלהי ישראל" הוא הביטוי הכי חשוב בכל התורה ובכל התנ"ך ששוה תריג, כלומר כללות כל מצוות התורה. ממילא מובן שלעכן עכשיו יש הזדמנות, אם הוא יחזור בתשובה, עכשיו ההזדמנות שלו לשים כבוד לה' אלהי ישראל, בזה הוא מתקן את כל תרי"ג מצוות התורה.

יש עוד רמז ידוע, שאותו מספר תרי"ג הוא המספר של משה רבינו. ממילא "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל" הוא, כמו שאמרנו קודם, שבכך עכן מגלה דרגה שאפילו למשה רבינו לא נתגלתה. כלומר "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל" היינו גילוי כבוד אפילו למשה רבינו.

תשובת עכן — תיקון החרם למעלה מאור התורה

וְהַיְינוּ תִּקּוּן הַחֵטְא — ״וְחַי בָּהֶם״ [שנאמר על כל המצוות] —

חטא – אמרנו קודם – הוא בגימטריא חי. על כל מצוות התורה כתוב "וחי בהם"[נט]. ממילא אם אדם חוטא הוא פוגם בחי, הוא לא חי, באמת מגיע לו מות, כמו שנסביר בהמשך. בכל זאת, אם הוא מתקן את שלמות תרי"ג מצוות תורתנו הקדושה כנודע, הוא גם מתקן את החטא, "וחי בהם", והוא גם מתקן את החרם שהטילו על עם ישראל ושעכן מעל בו. כתוב שחרם אותיות רמח, כנגד כל רמ"ח מצוות עשה של התורה.

אם כן, בתשובה שלו הוא מתקן את סוד "הוי' אלהי ישראל" העולה תרי"ג ואת החטא העולה חי,

וְ[את] הַ[מעילה ב]חֵרֶם — רמח — בְּשֹׁרְשׁוֹ הָעֶלְיוֹן — בּוֹ יִתְבָּרַךְ מַמָּשׁ — עַל יְדֵי הַתְּשׁוּבָה הַשְּׁלֵמָה שֶׁלְּמַעְלָה מִגִּלּוּי אוֹר הַתּוֹרָה, שֶׁבּוֹ הָיָה הַחֵטְא, כִּמְבֹאָר בְּדַא"ח)״.

מהי תשובה? צריך בתשובה להגיע למקום כזה שיותר גבוה מגילוי אור התורה. הרי באור התורה הוא פגם את האור, ואי אפשר לתקן דבר שפגמת בו – רק אם תגיע לשורש יותר נעלה. בתשובה הוא יכול להגיע יותר גבוה מהתורה, וגם משמע שיש בזה משהו יותר ממשה רבינו. כתוב "תורה צוה לנו משה"[ס], "זכרו תורת משה עבדי"[סא].

באמת כתוב בחסידות[סב] שמשה על מנת לתת את התורה הוא צריך להיות קצת יותר גבוה מהתורה, אחרת הוא לא יכול לתת אותה. בכל זאת, בעצם הוא שייך לתורה, התורה נקראת על שם משה, "זכרו תורת משה", "תורה צוה לנו משה". תשובה אמתית היא למעלה מהתורה בגלל שבכל התורה כולה הוא פגם, הוא מעל בחרם, החרם הוא כל רמ"ח, הוא חטא בחטא הכי כללי שכנגד כל ה"וחי בהם". עכשיו יש לו הזדמנות, יהושע פונה אליו, "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל", שתוכל עכשיו לתקן את כל התרי"ג בתשובה שלך שיותר גבוהה מאור התורה.

״נא נא״ — גזרה שוה תשובת עכן לבקשת משה

גם משה רבינו ביקש בשעת החטא, בשעה שרצה לפעול סליחה וכפרה שלמה על החטא הוא ביקש "הראני נא את כבודך". כאן יהושע אומר לעכן: ההזדמנות שלך עכשיו היא הזדמנות שאין לאף אחד אחר, גם אני – יהושע אומר – לא יכול לחזור בתשובה, אני לא מעלתי, לא חטאתי, אתה חטאת, אתה מעלת, אבל עכשיו, "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל", יש לך הזדמנות מה שאין לי ואין לאף אחד, שהיא לשים כבוד אחרי שגרמת למות. הוא פושע כזה שגרם להרבה יהודים למות, יהודים חפים מפשע. ועכשיו, "שים נא כבוד", יש לך הזדמנות לעשות משהו שאני לא יכול ולא אף אחד יכול לעשות. גם מה שתעשה הוא לא רק התיקון הפרטי שלך, אלא כמו שהחטא שלך השפיע על כל עם ישראל כך התיקון שאתה יכול לתקן עכשיו. הרי כתוב "מרובה מדה טובה"[סג], יש כלל גדול בתורה שתמיד הטוב יותר מהרע. כלומר, אם על ידי הרע שלך, החטא שלך, הרגת כך וכך יהודים, אם אתה תחזור עכשיו בתשובה, "מרובה מדה טובה", תוכל להשפיע טובה וגילוי כבוד לעם ישראל, הרבה יותר באין ערוך מאשר קודם-לפני החטא.

מאין יש לי רמז שהפסוק שיהושע אומר לעכן מרמז וקשור לאותה בקשה שמשה רבינו ביקש מה'? אני לומד כאן מעין גזרה שוה. אצל עכן כתוב:

״שִׂים נָא כָּבוֹד״  [ומשה רבינו מבקש מה'] — ״הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבוֹדֶךָ״ — ״נָא״ ״נָא״ לִגְזֵרָה שָׁוָה

זו מדה בתורה. אם אני רואה אותו ביטוי אני יכול ללמוד על ביטו דומה. אני כמובן לא יכול לדרוש גזרה שוה להלכה אם הדרשה לא מקובלת, כתוב בחז"ל[סד], אבל כדי לדרוש מוסר השכל ודברי טעם ודעת של חסידות – ניתן לכל אחד ואחד לדרוש גזרה שוה בתורה, היא אחת מהמדות שהתורה נדרשת בהן. כאן יש לי "נא" "נא" לגזרה שוה. כלומר, אצל עכן כתוב "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל" ואצל משה רבינו כתוב "הראני נא את כבודך".

(״נָא״ ״נָא״ [פעמיים] בְּגִימַטְרִיָּא אֱמוּנָה [באמת במלה אמונה יש אותיות "נא" ושאר האותיות מוה שוות גם הן "נא". מי שמכיר את הערכים שלנו בכל הספר הזה, אמונה היא רדל"א, רישא דלא אתידע, המדרגה הכי גבוהה ב-ג רישין שבכתר] — הַשֹּׁרֶשׁ הָאֲמִתִּי, בִּפְנִימִיּוּת הַכֶּתֶר, לַעֲבוֹדַת הַתְּשׁוּבָה, כְּמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר אי"ה).

תשובת עכן ורבי אלעזר בן דורדיא

בִּתְשׁוּבַת עָכָן הִתְקַיֵּם כִּפְשׁוּטוֹ ״לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי״, אֶלָּא מֵת וְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה, וְכֵן בִּתְשׁוּבַת ר׳ אֶלְעָזָר בֵּן דּוֹרְדִיָא, שֶׁנֶּאֱמַר בּוֹ ״וְלֹא יַשִּׂיגוּ אָרְחוֹת חַיִּים״.

מה אמרנו קודם? שבעל התשובה הראשון והעיקרי של שיבת ציון בזמן יהושע, וכן בעל התשובה הכי גדול בתקופת חז"ל, שניהם מתו ממש בתשובה שלהם. שוב, כמו שהזכרנו קודם, זה לא מות כמו נדב ואביהוא ובן עזאי ובן זומא של כלות הנפש מתוך נעם ומתיקות[סה]. זו נקודה שלא הסברתי קודם. אצל נדב ואביהוא ובן עזאי ובן זומא המות וכלות הנפש שלהם היא מתוך ענג, מתוך מתיקות, כמו של צדיק. זו מתיקות כל כך גדולה שהוא מת, כל כך מתוק שהוא מת מכך. כך אצל נדב ואביהוא וכיוצא בהם.

כאן המות לא כל כך מתוק שמתים ממנו, בדיוק להפך, זה כל כך מר – שהוא מת מזה. הוא רק צועק לה' מ"עומק תחת" לקבל אותו, לפרוש לו את כנפיו, לחתור לו חתירה מתחת כסא הכבוד לקבל אותו בתשובה. אלו שני העיקריים. בעל התשובה העיקרי של התנ"ך, הראשון, שנכנסנו לארץ, הוא אותו עכן, והעיקרי בחז"ל הוא רבי אלעזר בן דורדיא ושניהם ממש מתו.

מה אמרנו? שבעל תשובה הוא באמת "לא אדם", הוא בבחינת "מאד". אם הוא היה "לא אדם" ובכל זאת אחוז בעולם הזה, הוא היה יכול לגלות את הכבוד. כך ה' רוצה, שנגיע למדרגה הזאת, לגלות את הכבוד למטה ממש בלי להסתלק. מה שאין כן עכן, הוא עדיין במדרגה כזאת שברגע הקריטי של התשובה שלו הוא עולה ממדרגת "אדם" ל"לא אדם" ומסתלק, הוא מת ואז הוא באמת מגלה את הכבוד.

מה זה עוזר? חוץ ממה שעוזר לו, כמו שחז"ל אומרים שלעכן יש חלק לעולם הבא. עם כל מה שהוא גרם יש לו חלק לעולם הבא, בגלל שהוא בסוף חזר בתשובה. אבל חוץ משזכה לעצמו לחלק לעולם הבא הוא ודאי השפיע גילוי כבוד בתוך החיים, בתוך עם ישראל. כמו שאמרנו קודם "כל ישראל ערבים זה בזה" ואם כן, הוא השפיע איזו השפעה טובה על כולם.

רבי אלעזר בן דורדיא – רבי של בעלי התשובה

מי היה בעל התשובה העיקרי בתקופת חז"ל? קוראים לו רבי אלעזר בן דורדיא. אותו אלעזר בן דורדיא עבר על כל התורה כולה, ובסוף ימיו שם את ראשו בין ברכיו, בכה וחזר בתשובה שלמה, ותוך כדי הבכי שלו הוא מת[סו]. יש כמובן הסבר שלם וארוך בכתבי האר"י ז"ל[סז] גלגול של מי הוא ומה פשר כל הסיפור שלו על פי תורת גלגולי הנשמות. בכל זאת, על פי פשט, הוא מת מתוך תשובה שלמה, ועליו דרשו חז"ל "ולא ישיגו אורחות חיים"[סח]. חז"ל אומרים שמי שעבר עברות חמורות כמו עבודה זרה וגילוי עריות, כתוב שאפילו שיחזור בתשובה "לא ישיגו אורחות חיים", כלומר שיכול לחזור בתשובה, אבל לא לחיות יחד עם זה, בדיוק כמו שכתוב "לא יראני אדם וחי".

זאת אומרת, אין כמובן בפירוש בחז"ל מקום שכתוב ש"לא יראני אדם וחי", אבל מי שהוא בעל תשובה כן רואה. את זה אנחנו לומדים על דרך הסוד. מה שכתוב על פי פשט הוא שיש בעלי תשובה שלא יכולים לעשות תשובה ולחיות, כלומר שחייבים למות, "לא ישיגו אורחות חיים" מזה. מכך מובן שאם יש בעל תשובה שחייב למות תוך כדי התשובה שלו, ומן הקצה אל הקצה, גם על משה רבינו כתוב "לא יראני אדם וחי", אז יש קשר בין שני הדברים האלה – אי אפשר להגיע לכך ולחיות. לא סתם קשר, בפנימיות הדברים הם אותו דבר. כלומר, שניהם מגיעים לגילוי אותו כבוד.

בכל זאת, כאמור קודם, לא שה' רוצה שאנחנו נמות, הוא רוצה שאלו השניים יוציאו אותנו ידי חובה. עכן בתקופת התנ"ך ורבי אלעזר בן דורדיא בתקופת חז"ל, שבאמת מתו מתוך התשובה השלמה שלהם, ובזכותם כתוב כך, אחרי שר' אלעזר בן דורדיא מת מתוך תשובה שלמה "יצאה בת קול", כל העולם כולו הכיר אותו, כל יום היה בחדשות ברדיו ובטלוויזיה ובעיתון, כל יום ראו אותו, זה הפושע הכי גדול בארץ. כולם הכירו שזה הפושע מספר אחד, המבוקש מספר אחד בכל העולם. ברגע שהוא מת – היה חידוש גדול שהוא מת מתוך תשובה שלמה – יצאה בת קול בשמים והכריזה "רבי אלעזר בן דורדיא יש לו חלק לעולם הבא". אלו היו החדשות הכי חדשות. כל כך חדשות שכתוב שרבי, רבינו הקדוש, רבי יהודה הנשיא ששמע את זה – לא היה יכול להכיל זאת ובכה. בכי הוא לפעמים תגובה של אי יכולת להשיג. הדבר-הרעיון הוא כל כך עצום ש"לית כל מוחא סביל דא"[סט], זה הביטוי, אין כל מח מסוגל להשיג ולהכיל זאת, וממילא הוא בוכה. כתוב שרבי, רבינו הקדוש, גדול הדור, ששמע את הדבר הזה בכה מתוך אי יכולת להשיג ולהכיל זאת. הוא אמר "יש קונה עולמו בשעה אחת ויש קונה עולמו בשנים רבות".

זאת אומרת, מכאן אני מבין שיש אחד, שהיה פושע הכי גדול כל החיים שלו, שבשעה אחת, "בשעתא חדא וברגעא חדא"[ע], זה הביטוי של הזוהר, בשעה אחת, ברגע אחד, הוא קונה את עולמו. יש אחד שצריך לטרוח, לייגע, לעבוד שנים רבות כל החיים בשביל לקנות את החלק שלו. כך בכה רבי. אם כן, יצאה בת קול והכריזה: "רבי אליעזר בן דורדיא יש לו חלק לעולם הבא".

כתוב כך בחסידות, שמילא אנחנו שכבר מרוחקים כמה אלפי שנים ולא קראנו את החדשות יום יום על כל הפשעים הנוראיים של ר' אליעזר בן דורדיא, לא כל כך מכירים אותו, לכן יכולים לקבל שיש לאליעזר בן דורדיא חלק לעולם הבא, שה' קיבל אותו. זה מילא, זה מובן, אבל מה פתאום 'רבי'? איזה 'רבי' מגיע לו? כתוב שבת קול הכריזה: "רבי אליעזר בן דורדיא יש לו חלק לעולם הבא". בסדר, שיהיה לו חלק לעולם הבא, אבל מה פתאום 'רבי'? הוא למד תורה? בגלל שהוא חזר בתשובה מגיע לו הכינוי 'רבי'? איזה 'רבי'?!

כתוב בחסידות[עא] שהוא הרבי של כל בעלי התשובה. זה הרבי. לא שהוא רבי שלמד. יש רבי שאתה לומד ממנו משהו, שהוא רב. כתוב שלא שהוא רבי שלמד תורה, הוא לא למד תורה בכלל, אבל הוא הרבי של כל בעלי התשובה בעולם, שכולם צריכים ללמוד ממנו מה נקרא לחזור בתשובה.

שייכות התשובה לארץ ישראל

מה אנחנו לומדים מכאן? שבאמת חז"ל אומרים לנו שהוא הרבי של בעלי התשובה, כלומר שאנחנו מושפעים ממנו. לא מושפעים ממנו בכך שהוא מת, רק מאיך שהוא חזר בתשובה. כמו שאמרנו קודם על התשובה שלו ושל עכן. עכשיו אנחנו מקשרים בין עכן בתקופת התנ"ך ורבי אליעזר בן דורדיא בתקופת חז"ל. שניהם באמת קיימו זאת פשוטו כמשמעו – "לא יראני האדם וחי" ו"לא ישיגו אורחות חיים". אבל בזכותם עכשיו אנחנו יכולים בדרך שוֹב, מלמעלה למטה, לקיים את עבודת התשובה ו"לשים נא כבוד להוי' אלהי ישראל" בלי למות. מה שאנחנו לומדים מסך כל זה הוא – שענין התשובה הוא לשים כבוד, אותו כבוד שביקש משה רבינו "הראני נא כבודך", לה' אלהי ישראל כאן למטה, לגלות אותו.

מתי מסוגלים לכך? מכל הסיפור של עכן משמע שהדבר יכול להיות רק כאשר אנחנו כאן בארץ. כאשר אנחנו כאן בארץ אנחנו מצד אחד יותר פגיעים, כלומר שפתאום החטא הזה בולט. יש מאמר של חז"ל^נא שעכן מעל גם בחרמות שגזר משה רבינו. היו כמה פעמים במדבר שמשה רבינו עשה חרם, וגם אז עכן מעל כל פעם. זו כבר היסטוריה, הוא פושע עם היסטוריה, עם רקע, זו לא פעם ראשונה אצלו. כך הוא נהג גם קודם במדבר, אבל במדבר זה לא תפס מקום, כמו שאמרנו קודם. אפילו שהחרם היה חמור והחרם היה של משה רבינו – משה רבינו לכאורה יותר מיהושע בן נון – ובכל זאת זה כל זמן שישראל במדבר זה לפני ש"כל ישראל ערבים זה בזה". ממילא זה לא פגם, לא פעל, לא נחשב כלל, לא עולה בשם.

מה שאין כן שהוא בא עם כל ההיסטוריה ועושה אותו דבר בארץ. קודם כל, מה אנחנו לומדים מכאן? שמה שהוא פוגם ומה שהוא עושה עבירה בארץ ישראל – באמת הוא הביא ויבא מחוץ לארץ. היצר הרע ודאי יְבוּא. היצר הרע לא שייך לארץ ישראל, אבל זוה ייבוא מחוץ לארץ. רק כל הבעיה שהוא באמת מייבא אותו, זו הבעיה. כתוב "כי תבוא אל הארץ"[עב] שצריך לבוא לארץ, אבל לא לייבא את היצר הרע יחד. צריך לבוא ביאת כולו ולא בביאת מקצתו[עג]. אבל הבעיה שבאמת מייבאים גם את היצר הרע, ואותו יצר הרע שמייבאים אותו, מביאים אותו, מכניסים אותו תוך הארץ, ובזה מטמאים את הארץ, אז הוא גורם בארץ פגם יותר רציני ומשמעותי, פי כמה וכמה לפעמים מאשר בחוץ לארץ.

לכן ידועה עוצמת כל האזהרות של צדיקי אמת, כמו הרבי שליט"א[עד], עד כמה יהודי שנמצא בארץ צריך כל רגע וכל יום לחשוב על כך שהוא נמצא בפלטין של מלך, ושכל מעשיו בארץ הם יותר בעלי משמעות, אין סופית, הן לטוב והן למוטב, מאשר אותם מעשים שעושה בחוץ לארץ. לכן מי שנכנס לארץ צריך לקחת את הדבר הזה ללב. עם זאת שזו מצוה הכי גדולה לבוא לארץ, אבל לא צריך לשכוח שכאן זה משהו מיוחד. כמובן, כמו שאמרנו קודם, "מרובה מדה טובה יותר ממדת פורענות". אם יש אפשרות לחטוא, כמו החטא של עכן, על אחת כמה וכמה יש יכולת לחזור בתשובה. כיוון שהחטא יותר בעל משמעות בארץ, כך התשובה היא עד אין סוף יותר שייכת. עצם עבודת התשובה שייך לארץ ישראל. אף על פי שלכאורה ארץ ישראל היא ארץ שצריכים להיות בה צדיקים, אבל למעשה אנחנו לא כל כך צדיקים לדאבוננו, החטא הוא בעל משמעות הרבה יותר כבדה, וממילא "מרובה מדה טובה", גם התשובה צריכה להיות בעלת משקל הרבה יותר גדול, וכך ניתן יש נתינת כח מלמעלה.

כתוב ש"לא בא הקב"ה בטרוניא עם בריותיו"[עה], "לפום גמלא שכנא"[עו], לפי הגמל כך המשא שלו, ה' לא תובע יותר מהכח שלנו. ממילא צריך לומר שיש כאן כחות עצומים לחזור בתשובה שאינם קיימים כלל וכלל בחוץ לארץ. על ידי שחוזרים בתשובה שמים כבוד לה' אלהי ישראל. זאת על פי רמז שמובא תכף בפרק הבא שארץ ישראל בגימטריא כבוד פעמים הוי'. כל המהות של ארץ ישראל היא כבוד הוי', וזו האפשרות, היכולת ונתינת הכח מלמעלה ל"שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל".

ב.     פרק י: רמזים

רמזי "שים נא כבוד"

בכךנסכם גם את הפרק הבא שקשור לנושא זה. מאיפה אני לומד שהרמז "שים נא כבוד" כולל את כל עבודת התשובה וכל מה שהזכרנו קודם? אם אני שם לב יש פה רמז מאד יפה. קודם דרשנו את המלים "נא" "נא" לגזרה שוה – "שים נא כבוד" ו"הראני נא את כבודך", והנה:

״שִׂים נָא כָּבוֹד״ סוֹפֵי תֵּבוֹת מְאֹד [בדיוק כמו שהוזכר קודם על עבודת התשובה שבבחינת מאד שלמעלה מאדם] בְּחִינַת הַיְּחִידָה שֶׁבַּנֶּפֶשׁ [כמו שנאמר על המשיח "הנה ישכיל עבדי ירום ונשא וגבה מאד"] — ״שֹׁרֶשׁ״ הַנְּשָׁמָה כַּנַ"ל. ״שִׂים נָא כָּבוֹד״ רָאשֵׁי תֵּבוֹת צֵרוּף שָׁכֵן, בְּסוֹד ״שְׁכֹן אֶרֶץ וּרְעֵה אֱמוּנָה״.

לשכון בארץ קשור עם הביאה והישיבה בה – לשכון בארץ ולרעות, כלומר לפרנס את האמונה, שורש התשובה שמאירה בארץ ישראל דוקא, כמבואר קודם.

התקשרות לארץ ישראל

הַתְּשׁוּבָה הָאֲמִתִּית תְּלוּיָה בְּהִתְקַשְּׁרוּת לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל (אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל עוֹלֶה כָּבוֹד פְּעָמִים הוי׳ ב"ה,

זהו גם פסוק שנאמר אצל יעקב אבינו. כשיעקב אבינו חזר לארץ ופגש את עשו בדרך, עשו וארבע מאות איש אשר אתו איימו על יעקב, יעקב בתפלה שלו מזכיר לקב"ה את ההבטחה שה' הבטיח להיות עמו. הוא אומר לה' "ואתה אמרת היטב איטיב עמך"[עז] ומפרשים חז"ל ש"היטיב איטיב עמך" זו הנחלה של ארץ ישראל.

כתוב דבר-רמז מאד יפה, היטב עולה בגימטריא הוי' ו"איטיב" עולה בגימטריא כבוד. כלומר, "היטב איטיב" שוה כבוד הוי', וכבוד פעמים הוי' הוא ארץ ישראל, כמו שמוזכר כאן.

וְהַיְינוּ סוֹד ״מְקוֹמוֹ״ בַּפָּסוּק ״בָּרוּךְ כְּבוֹד הוי׳ מִמְּקוֹמוֹ״) [קודם אמרנו ש"מקומו" הוא כמו "איה מקום כבודו", השורש באור אין סוף שלפני הצמצום. אבל איפה אותו מקום? איך המקום הזה מתגשם? הוא מתגשם בסוד המקום של ארץ ישראל. ארץ ישראל היא באמת המקום עליו נאמר "איה מקום כבודו" ועליו נאמר "ברוך כבוד הוי' ממקומו"]; בְּחִינַת ״טוֹבָה הָאָרֶץ מְאֹד מְאֹד״ [על הארץ גם כתוב "מאד" ואפילו פעמיים – "מאד מאד"[עח]], שֶׁבָּאָה עַל יְדֵי קִיּוּם מַאֲמָרוֹ שֶׁל רַבִּי לְוִיטַס אִישׁ יַבְנֶה [בפרקי אבות] ״מְאֹד מְאֹד הָוֵי שְׁפַל רוּחַ [במדת זו קונים ומזדקקים לארץ ישראל. כתוב בחסידות[עט] שכל הזקה לארץ והקשר עמה הוא על ידי קיום "מאד מאד הוי שפל רוח"[פ], בזה זוכים ל"טובה הארץ מאד מאד". כתוב במשלי[פא] ששפלות רוח היא כח בנפש לתמוך כבוד] (בְּחִינַת ״שְׁפַל רוּחַ יִתְמֹך כָּבוֹד״) שֶׁתִּקְוַת אֱנוֹשׁ רִמָּה״.

זהו סוף המאמר "מאד מאד הוי שפל רוח שתקות אנוש רימה". כתוב[פב] שרמה בגימטריא שוה אדם קדמון, ו"תקות אנוש" עם הכולל בגימטריא משיח. כתוב[פג] שתקות הוא מלשון קו וחוט, למדנו הרבה פעמים. כלומר, על ידי ארץ ישראל מושכים קו מבחינת המשיח לבחינת רמה, אדם קדמון, לחבר את "לא אדם" שלמעלה מטעם ודעת עם אדם קדמון שעל פי טעם ודעת, לחבר את עבודת בעל התשובה עם עבודת הצדיק.

בזה סיימנו את הנושא הזה הפרטי. אנחנו עדיין באמצע ענין קשר הכבוד עם התשובה, והערב למדנו אותו בהקשר לחטא עכן ולכל מה שמסתעף מכך, נושא גדול מאד בתורה.

תשובת שאול המלך

קודם היתה שאלה. רצית לשאול משהו? כן, בבקשה.

[האם במותו של שאול המלך כתוב איזו צורה של תשובה?] בסוף ברגע האחרון יכול להיות שהוא היה בעל תשובה. שמואל ניבא לו, אף על פי שהוא חטא. השאלה היתה לגבי שאול שגם הוא מת מות מר, ולא סתם מות, הוא איבד את עצמו לדעת. על סתם אחד שמאבד את עצמו לדעת רחמנא ליצלן כתוב "אין לו חלק לעולם הבא"[פד], ואצל שאול כתוב בדיוק להפך, כתוב ש"מחר אתה ובניך עמי"[פה]. שאול באמת עשה חטא, החטא הכי גדול שעשה בסוף ימיו היה ששאל בבעלת אוב, הוא עשה כישוף, דבר מאד-מאד חמור ואסור על פי תורה. משום כך שמואל אמר לו "מחר אתה ובניך עמי", מחר אתה תמות ותהיה אתי, כך שמואל אמר לשאול. מכאן חז"ל לומדים "עמי במחיצתי"[פו]. שמואל שקול כנגד משה ואהרן[פז], הוא צדיק כל כך גדול שהוא כמו משה ואהרן יחד, כך הוא שקול, והוא אומר לשאול שמחר אתה תהיה "עמי במחיצתי". כלומר, הוא לא סתם הבטיח לו חלק לעולם הבא אלא את החלק הכי מובחר שיכול להיות בעולם הבא.

באמת מה שהוא התאבד – זה היה לקדש שם שמים, הוא לא רצה ליפול בידי הפלשתים. כתוב "גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה"[פח]. בכלל, בסוף ימיו של שאול, כאשר הוא כבר ידע שהמלכות נעדרת ממנו ונמסרה בידי דוד, ידוע, מי שקורא את התנ"ך, שהוא נפל לדכאון מאד קשה, מה שהיום היו קוראים חולה נפש חמור. בתחלת החיים של שאול מסופר עליו שהיה "משכמו ומעלה" מכל העם, איש המעלות, מרומם, והיה גם "נחבא אל הכלים", איש צנוע[פט].

כשהתחיל למלוך, כשהוא קיבל את רסן המלוכה על עם ישראל, כתוב "בן שנה שאול במלכו"[צ], וחז"ל מפרשים זאת שהיה כמו תינוק בן שנה שאין לו חטא[צא], הוא היה צדיק גמור בלי חטא, כמו תינוק בן שנה, "בן שנה... במלכו". רואים שכל הזמן הוא היה צדיק, אבל בסוף הוא נפל לדכאון מאד-מאד קשה בעקבות זה שרדף את דוד. דוד הוא המשיח האמתי והוא רדף אותו. בכל זאת, מתוך כל יסורי הנפש שלו הוא התכוון בכל זאת לקדש את שם שמים, ובאמת היה צדיק גדול מאד שלא היה בו שמץ, חז"ל אומרים[צב]. דוד היה בעל תשובה אמתי. יש לומר, כמו שהציעו עכשיו, שברגע האחרון ודאי גם חזר בתשובה שלמה.

כל הזמן הוא היה צדיק מדוכא. קודם הוא היה צדיק וטוב לו, אחר כך הוא פתאום נעשה צדיק מדוכא, "צדיק ורע לו", ובסוף, ברגע האחרון, הוא עשה כמה וכמה חטאים. קודם היה "בן שנה", היה בלי חטא כלל, ועכשיו בסוף מתוך הידרדרות נפשית הגיע לכמה דברים חמורים. הכי חמור היה יום אחד לפני שהוא מת, ששאל באוב, עשה כישוף, שנחשב כמו עבודה זרה[צג]. אבל בסוף כשהוא מת – הוא ודאי חזר בתשובה באותו רגע, ולכן שמואל הבטיח לו "אתי במחיצתי". זה גם קרוב לענין שאנחנו לומדים על עכן ועל ר' אליעזר בן דורדיא, רק שהעיקר הוא אצל עכן שהיה הראשון ו"הכל הולך אחר הפתיחה", ומה שעוד יותר חשוב לנו הוא הפסוק שנאמר לעכן מפי יהושע, מנהיג הדור, "שים נא כבוד", סופי תבות מאד. כלומר, אתה יכול להגיע למאד, מה שאני וכולם לא יכולים להגיע ישירות, רק דרכך, ועל כן תזכה אותנו במדרגת מאד, "שים נא כבוד להוי' אלהי ישראל". כך באמת הוא עשה. אחר כך רגמו אותו, אחר כך הוא מת, והתקיים בו הפסוק "כי לא יראני האדם וחי", אלא שהוא מת מתוך תשובה שלמה.

בזה הוא סלל לנו דרך, הוא ביחד עם ר' אליעזר בן דורדיא, שגם אנחנו נוכל "לשים נא כבוד" ובזכות ארץ ישראל, שהיא כבוד פעמים הוי'. היא המקום, "איה מקום כבודו", שאפשר "לשים נא כבוד להוי' אלהי ישראל" על ידי עבודת התשובה. צריך שנדע שיש כאן בארץ כח, כמו היצר הרע שיש הרבה בארץ, שמיובא מחוץ לארץ ומתחזק מאד בארץ. יש לו חיים מאד טובים כאן, במיוחד ליצר הרע של חמדת ממון, היצר הרע של עכן, שרדף כסף גם בחוץ לארץ, אבל כשהגיע לארץ ועדיין רודף את הכסף – זה איום ונורא. עם זה, אף על פי שאותו יצר רע של חמדת ממון מאד מתחזק כאן בארץ, עם זה "מרובה מדה טובה", ובתשובה שלו הוא יכול "לשים נא כבוד להוי' אלהי ישראל".