כו-כז. מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות-ויהי רעב בארץ

א. הטוב המוחלט – יחוד הטוב והרע

עבודת היחודים

הגענו בלימוד לתורה כו:

מהבעש"ט ז"ל, מאחר שהשכינה כוללת כל העולמות דצח"מ וכל הנבראים טובים ורעים, והיחוד האמיתי היא השכינה, ואיך כוללת ב' הפכים בנושא אחד, טוב ורע שהם ב' הפכים, והיא היחוד.

הוא אומר פה חידוש פלאי: בדרך כלל אני חושב ששכינה היא אלקות, היא הגילוי של הטוב בעולם. כמו במאמר "זכו – שכינה ביניהם"[2], בו השכינה השורה בין איש לאשה היא הניגוד ל"אש אוכלתן" שיש כאשר "לא זכו". פה הוא אומר חידוש, שאם תגיד אותו לסתם אדם דתי יהיה לו קשה לקבל – השכינה היא מלכות, "מלכותך מלכות כל עֹלמים"[3], והיא כוללת גם את הדברים הטובים וגם את הדברים הרעים בעולם.

ידוע שיש שני סוגי עבודה – "עבודת הבירורים" ו"עבודת היחודים"[4]. בפשטות, ביחס לרע נדרש בירור, הפרדה בין הטוב והרע, אבל כאן הבעש"ט אומר שצריך להיות יחוד ביניהם. איך יכול להיות? הרבי אמר[5] ש"נגמרה עבודת הבירורים". כשמסתיימת עבודת הבירורים מתחילה עבודת היחודים[6], זאת אומרת שהעבודה שלנו היא ליחד את הטוב והרע. אפשר לומר שיחודים היינו באלקות, בעולם האצילות, יחודא עילאה (יחוד י-ה, או"א) ויחודא תתאה (יחוד וה, יחוד זו"ן), ואפשר לומר יותר תכל'ס – שיחודים נעשים בעולם הזה, בין אנשים[7]. אבל פה הוא אומר משהו אחר – שצריך לייחד את הטוב והרע. שוב, זהו חידוש גדול.

יחוד טוב ורע

אפשר למצוא אסמכתא לכך ברמז הידוע של רבי אברהם אבולעפיא ז"ל ששם הוי' ב"ה הוא ר"ת "יצר הטוב ויצר הרע"[8]. על היחוד הזה אנו מצהירים פעמיים בכל יום (ערב ובקר, חשך ואור) "[שמע ישראל הוי' אלהינו] הוי' אחד"[9]. יש לו עוד רמז – הוי' ר"ת "יחיד הוא ויודע הכל"[10]. יש לכוון את שני הרמזים בשני שמות הוי' ב"שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד", כאשר עיקר היחוד הוא דווקא "הוי' אחד"[11], יצר הטוב ויצר הרע, יחוד הטוב והרע, ה"יחוד האמיתי היא השכינה", וד"ל.

זהו גם סוד "עץ הדעת טוב ורע"[12] – דעת היא לשון יחוד כמו "והאדם ידע את חוה אשתו"[13]. אם אדם וחוה היו זוכים והיו מחכים עד ליום השבת-קדש לאכול מעץ הדעת[14] הם היו באים לדרגה שמתאר כאן מורנו הבעל שם טוב, היו זוכים ליחוד האמיתי של השכינה הקדושה (בחינת שבת) והיו אוכלים מעץ הדעת טוב ורע בתכלית הקדושה (לא רק מ"עץ הדעת טוב" – "ורע לא תאכל ממנו"[15] – אלא דווקא מ"עץ הדעת טוב ורע", כאשר "הרע כסא לטוב" כמו שיתבאר, והוא סוד הזיווג של שבת קדש).

כל הענין קשור גם לבחירות: הרבי רצה אחדות, חזית דתית מאוחדת, שכולם יהיו יחד. אך באמת הוא שאף ליותר מחיבור של כל המפלגות הדתיות – הוא רצה אחדות גם בין הדתיים לחילונים, מן הקצה אל הקצה עם הכי שמאלנים ו'רעים', לכאורה. אני קורא לכל הרעים שיצטרפו כדי לעשות את היחוד, כי רק הטוב לבד אינו מספיק. טוב עולה למעלה ורע יורד למטה (רע לשון מלרע, כדלקמן). ה', "אל עליון"[16], ברא את העולם כדי שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים[17], ב'עולם התחתון' דווקא, ושיהיה "כימי השמים על הארץ"[18] דווקא. [שאלה: לכאורה הצירוף עם הרע יכול ליצור דברים רעים?] זהו בדיוק כל הווארט כאן, עם הכוונה הנכונה דווקא הצירוף הזה מברר ומעלה את הרע. נראה איך יסביר זאת בהמשך.

הטוב המוחלט שמעל לטוב ורע

כתוב[19] שכדי לחבר שני הפכים צריך משהו שמעל שניהם. כך, כדי לחבר בין הטוב והרע צריך לעלות לטוב יותר עליון, לטוב מוחלט – טוב שהרע אינו ההיפך שלו אלא שגם הרע כלול בו. ידוע שלכל דבר יחסי יש היפך, אבל למשהו מוחלט אין היפך.

הרעיון כאן דומה לווארט של ר' פנחס מקוריץ[20] שצדיק גמור אוהב רשע גמור וצדיק שאינו גמור אוהב רק רשע שאינו גמור (כי רשע גמור הוא כבר ההיפך שלו). את מי בינוני אוהב? הוא לא אומר, אבל כנראה שרק בינונים כמוהו...

"משה שפיר קאמרת"

נמשיך: כיון ש"השכינה כוללת כל העולמות", ממילא היא כוללת גם את הרע (בכל עולם משלשת העולמות התחתונים בי"ע יש רע כאשר בעולם העשיה "רובו רע ומיעוטו טוב" כו'[21]). אבל לכאורה, הטוב והרע הפוכים, אם כן איך היא יכולה לכלול גם את הרע? הבעל שם טוב מתחיל לתרץ:

אבל באמת אתי שפיר,

המלה "שפיר" רומזת למשה רבינו, כמו בביטוי הגמרא – "משה שפיר קאמרת"[22]. כתוב[23] שמשה רבנו נולד עם תכונות רעות והפך אותן. הוא הצליח לתקן את הרע כי היה קשור לטוב המוחלט, החל מלידתו – "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[24] (עד ששמו המקורי הוא "טוב"[25]). שוב, הטוב המוחלט אינו ההיפך של הרע – שרשי הטוב והרע הגלויים כלולים בו. משה היה קשור לטוב המוחלט, לעצם הטוב שמעל לרע הגלוי וגם מעל לטוב שהוא היפך הרע הגלוי.

אם כן, היכולת לחבר את הטוב והרע היא מכח משה רבינו שבכל אחד ואחד. חז"ל שואלים[26] על הפסוק "ועתה ישראל מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה את הוי' אלהיך"[27], "וכי יראה מלתא זוטרתי היא?" ועונים "אין [כן], לגבי משה מלתא זוטרתי היא". אומר אדמו"ר הזקן[28] שהתשובה אינה מתרצת כלל את השאלה, כי הרי הפסוק פונה לכל ישראל ולא רק למשה רבינו, לכן צריך לומר שהכוונה לבחינת משה הנמצאת בכל אחד ואחד מישראל. איך מגלים את אותה נקודת משה? על ידי שהאדם נמצא בתודעת "אַיִן" ("אין, לגבי משה"), בבטול. "שפיר" גם לשון השתפרות, "שפרו מעשיכם"[29].

לאחרונה[30] דיברנו על כוונות המקוה (וגם בטעם מצווה של 'ואביטה' השבת[31] כתוב עליה – תקראו בפנים). הרעיון הוא שבטבילה במקוה בעצם טובלים ב'מי השפיר' שברחם העליון ומשם נולדים מחדש – כוונה פשוטה בטבילה. כעת מובן שממי השפיר גם מגלים את שרש נשמת משה רבינו בתוכנו. לאור זאת, אפשר לדרוש את "אָתֵי שפיר" כ"אִתִי שפיר" (כמו "הנה מקום אתי"[32]) – אצל כל אחד יש את השפיר, את ניצוץ משה רבינו, ולכן כל אחד יכול לעשות את היחוד של משה בין הטוב לרע.