סוד הר עיבל

יב אלול תש"ס – הר עיבל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

[נגנו "הושיעה את עמך"]

לחיים לחיים.

א.     כח הפיכת הקללה

קודם כל נסתכל בפסוקים. יהושע באותו יום שבני ישראל עברו את הירדן ונכנסו לארץ ישראל, ארצנו הקדושה, באו לכאן, למקום הזה. זו ממש התחנה הראשונה, ודבר ראשון בנה יהושע מזבח כשהגיע לכאן. הסיפור הזה היה עוד לפני שחזרו לגלגל ונלחמו אחר כך ביריחו, ממש ביום הראשון שנכנסו לארץ ישראל. כלומר, זו התחנה הראשונה של ארץ ישראל, כמו שאברהם אבינו, היהודי הראשון, שנכנס לארץ ישראל הגיע "עד מקום שכם עד אלון מורה"[ב]. המקום הזה ושכם זהים, כמו ששמענו קודם. כמו שהתחנה הראשונה של אברהם היא שכם עיר הקודש, כך יהושע בא קודם כל לכאן, להר עיבל, והוא בונה מזבח. כתוב "אז יבנה יהושע מזבח להוי' אלהי ישראל בהר עיבל"[ג].

מזבח "להוי' אלהי ישראל"

ידוע שלא תמיד כתוב הביטוי הזה, "הוי' אלהי ישראל", לא תמיד מזכירים אותו. בתורה הוא מופיע רק שלש פעמים[ד], בכל חמשה חומשי תורה, בנביא יותר, אבל ודאי דבר שראוי לציין שהכינוי כאן מלא – "הוי' אלהי ישראל". יהושע בנה מזבח "להוי' אלהי ישראל בהר עיבל". מה זה "הוי' אלהי ישראל"? שכתוב שהשם הכי מלא של הקב"ה, הוי' אלהי ישראל, שווה תריג. כאן קיבלו בברית ושבועה, נשבעו בין גרזים לעיבל, הלויים, הכהנים פנו לכל צד ואמרו את הברכות והקללות, ואז קיבלו כאן לקיים את כל תרי"ג מצוות תורתנו הקדושה בארצנו הקדושה, הכל בערבות, כמו שנסביר בהמשך.

זהו מקום קבלת הערבות, ש"כל ישראל ערבים זה לזה"[ה]. עד שלא עברו את הירדן ועד שלא הגיעו לכאן היה כל יהודי נפרד, ורק בארץ ישראל ישנה מציאות של ציבור בה כל אחד תלוי בשני[ו]. איך באה הערבות הזו לידי ביטוי? שכל אחד אחראי על כל אחד – הוא גם מקבל את החיות מהשני וגם אחראי על המעשים של השני. זה נקרא ערבות. את הערבות קיבלו כאן באותו יום שנכנסו לארץ נעשו ציבור. מהו צבור? צדיקים, בינונים ורשעים[ז], כולנו יחד, כמו הקטורת שיש בה גם חלבנה שיש לה ריח רע – כולנו יחד, עַם אחד, "כאיש אחד בלב אחד", בערבות. ציבור נעשה רק כאן, בארצנו הקדושה ובמקום הזה. "אז" – באותו יום – "יבנה יהושע מזבח להוי' אלהי ישראל", ואותו מעמד קבלו את כל תרי"ג המצוות.

יהושע גם תמיד שומר במודע נאמנות לנאמן ביתו של הקב"ה, משה רבינו, רבו של יהושע. יש פה עוד רמז: הוי' אלהי ישראל מתלבש ומתגלה דרך משה רבינו. זו גם התקשרות נפשית למשה שלא זכה בגופו בפשטות לעבור את הירדן, אבל כל הכח והנצח – הרי מדתו של משה בלב היא נצח[ח] – "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם"[ט], הנצח של עם ישראל תלוי כולו בהתקשרות למשה רבינו, דרכו עובר הגילוי של "הוי' אלהי ישראל", הכל בסוד תרי"ג. לשם כך בונה יהושע מזבח, דבר ראשון, להנציח ולהתקרב. מהו קרבן? להתקרב למשהו[י]. מזבח נבנה כדי להקריב עליו קרבן, "קרבת אלהים לי טוב"[יא], כדי שכל אחד יוכל להתקרב בנפש על ידי המזבח "להוי' אלהי ישראל". איפה עושה זאת? דוקא בהר עיבל.

מהי השאלה פשוטה שנשאלת? למה בהר עיבל? למה לא בהר גרזים? הרי הר עיבל הוא לכאורה הר הקללה – "ונתת את הברכה על הר גרִזים ואת הקללה על הר עיבל"[יב]. פעם ראשונה שההרים האלו מוזכרים בתורה היא בפרשת ראה, "הכל הולך אחר הפתיחה"[יג], ושם הפסוק הראשון שכתוב על שני הרים אלו הוא "ונתת את הברכה על הר גרזים ואת הקללה על הר עיבל". רואים שיש משהו מיוחד בהר עיבל יותר מהר גרזים, יש משהו במקום שסופג את הקללה שהוא מקבל. מה הכוונה מקבל? כמו שצריך לקבל יסורים באהבה. כל אחד יודע שכאשר נכנסים לארץ ישראל ובאים אליה – "שלש מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין – תורה וארץ ישראל ועולם הבא"[יד].

בעצם, באותו יום שהגיעו לכאן הגיעו לכל שלשת הדברים. הגיעו לארץ ישראל, כפשוטו. הגיעו לתורה, משום שעד כאן לא נקלטה התורה בפנימיות בתוכם, והראיה והעובדה היא שעוד לא נעשתה ערבות, החיבור באמצעות התורה ומכחה עדיין לא נעשה בתוכם. כאשר ישנה תורת ישראל, עם ישראל וארץ ישראל – הכל יחד – יש עולם הבא. זהו עצמו עולם הבא, "כימי השמים על הארץ"[טו]. המעמד כאן של קבלת התורה והיעשות ציבור אמתי עם ערבות זה בזה הוא גם ארץ ישראל, גם תורה וגם עולם הבא – הכל יחד. אז המקום שמקבלים זאת? דוקא כאן, אפילו יותר מהר גרזים. הכל נקנה ביסורים. מהם יסורים? לקבל זאת באהבה ובשמחה.

הר השמחה

אני רואה שבספר שכותב ידידנו, המארח שלנו היום, נחמיה [פרלמן ז"ל], יש אפילו פרק בשם זה, הוא קורא להר עיבל הר השמחה. למה? בגלל הפסוק בפרשת שבוע שסמוכה אלינו. בהשגחה פרטית, מצוה "לחיות עם הזמן"[טז], בפרשת כי תבוא מוזכרים פעם שניה בתורה הר גרזים והר עיבל, ושם מצוה משה רבינו את המצוה שאחר כך קיים יהושע, לבנות כאן בהר עיבל מזבח, דוקא כאן. אחר כתוב "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני הוי' אלהיך"[יז], אם כן כתוב פסוק בפרשתנו שכאן, במקום זה, צריך לשמוח.

אז מצד אחד זהו מקום הקללה, אבל הוא אומר שאם אתה רוצה לשמוח בעבודת ה' – כאן שמחים, לא בהר גרזים! איזה מן דבר זה? זה משהו מפורש בתורה, שבמקום הקללה שמחים. אלא מה? צריך לומר שכאן הוא המקום שיותר גבוה מהברכה המפורשת. כאן הוא המקום של "אתהפכא חשוכא לנהורא וטעמין מרירו למתקא"[יח]. זהו המקום בו החושך הופך להיות אור, כמו שנסביר, ושהטעם המר והיסורים שמקבלים באהבה הופכים להיות שמחה הפורצת את כל גדרי הטבע של עולם הזה. כך אמור להיות בארץ ישראל – למעלה מהטבע בתוך הטבע, להמשיך בסדר הטבעי הנהגה כזו שבעצם היא למעלה מהטבע. ראיתי גם שמצוטט כאן בספר הווארט של הרבי מהר"ש, "לכתחילה אריבער"[יט], שענינו להמשיך בסדר הטבעי, שלשם כך נתן ה' לנו את ארץ ישראל, שהטבע שלנו יהיה בעצם למעלה מן הטבע. המקום בו הדבר קורה, הסוויץ' הזה, שהלמעלה מהטבע נעשה טבע, שהחושך הופך להיות אור והמר והיסורים הופכים להיות מתוקים ושמחים – הוא כאן.

מהי שמחה? בקבלה היא אמא-בינה, בה ישנה המתקת הדינים בשורשם. כאמור, כאן הוא המקום שסופג ומקבל את הקללה, והכוונה היא על מנת להפוך ולהמתיק אותה בשורשה, שזו הסגולה המיוחדת של הר עיבל, שלא קיימת בהר גרזים. הר גרזים טוב עבור ברכות מפורשות.

הר הפיכת הקללה לברכה

איך רואים בתורה שהיא מיקרת ואוהבת יותר את הקללות מאשר את הברכות? מכך שכתובות בתורה רק קללות "ארור"[כ], לא כתובות הברכות, רק בתורה שבעל פה לומדים[כא] שלפני כל "ארור" אמרו גם "ברוך". כל מה שנאמר היה לכיוון זה, לכיוון צפון – עיבל הוא הצפון וגרזים הוא הדרום. מצד אחד נאמר ש"מצפון משם תפתח הרעה"[כב] וכו', אבל כתוב שאמנם ביציאת מצרים עברנו את ים סוף ועלינו ארצה מהדרום, אבל הגאולה העתידה, עיקר הגאולה, היא לעבור את הפרת[כג]. משיח היינו לעבור את הפרת, שנמצא בצפון יחסית, ולרדת לתוך ארץ ישראל מהצפון. אז כל שכן וקל וחומר שיש להגיע קודם כל לכאן, להר עיבל לפני שמגיעים להר גרזים. זו תחנה פשוטה.

"מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחֹסים בך"[כד]. זהו גם מקום כל הצפונות של התורה. צפון הוא כאן בהר עיבל. מקור הצפון הוא "אני בינה לי גבורה"[כה], מקור השמחה, המקום בו הופכים את המר למתוק. לכן ר' נחמיה קורא להר הזה שלנו הר השמחה.

בכורת הר עיבל

נחזור לפסוק. שוב, בפרשת השבוע משה רבינו מצוה ויהושע בן נון מקיים מה שנאמר לו, לבנות כאן דוקא בהר עיבל מזבח לה', לזבוח עליו ולשמוח "לפני הוי' אלהיך" על המזבח הזה וסמוך אליו. אחר כך כתובה כל פרשת הברכות והקללות, כאשר הקללות נאמרות כאן. מבין השבטים, לפי הסדר, השבט הראשון שעמד כאן על הר עיבל הוא שבט ראובן, ואילו שמעון, השני לו, הוא הראשון שעומד בהר גרזים[כו]. מה זה גם אומר? שכאן, להר הזה יש דין בכורה. על פי פשט, "ראובן בכֹרי אתה"[כז] הוא הבכור של עם ישראל, ולכן הוא הראשון מבין שבטים שנצבים כאן על הר עיבל. השני (שמעון) הוא הראשון בהר השני, בהר גרזים. אם כן, כאן במקום הזה משפט הבכורה. מהי הבכורה? הבכור הוא זה שמקבל פי שנים. כך גם לעניננו, כמו שכתוב גם בפרשה הקודמת, פרשת כי תצא[כח], לפעמים נדמה לך שהבכור הוא בן השנואה. אבל גם אם נדמה לך שהוא בן השנואה – הוא הבכור ולו מגיע פי שנים.

מהו פי שנים? שגם הטוב הגלוי וגם מה שבגלוי נראה היפך הטוב, לבכור יש כח להפוך אותו לטוב. כמו "'בכל לבבך'[כט] – בשני יצריך"[ל]. הבכור מקבל פי שנים בגלל שיש בו את הכח להפוך גם את החלק הרע לטוב, אף שנדמה שהוא בן השנואה. זו בדיוק גם הסיטואציה וההקשר של ההר הזה – לכאורה הוא הר הקללה, נסביר זאת קצת יותר בהמשך, אבל מגיע לו פי שנים והמזבח נבנה כאן.

גרִזים ועיבל – זכר ונקבה

נאמר רמז מאוד מאוד יפה בחשבון: יש הרבה זוגות של שמות ומושגים שמופיעים בתורה יחד, שאם מחשבים את הגימטריא יוצא שאחד מבני הזוג מתחלק ב-13 – שייך לחודש אלול, החודש שלנו, בו מאירות יג מדות הרחמים, יג תקוני דיקנא – כאשר בן או בת הזוג שלו מתחלק ב-7. זו תופעה מאוד מאוד נפוצה וחשובה בקבלה. שתי מילים, כמו הזוג יעקב ורחל, שיעקב מתחלק ב-13 ורחל ב-7. אותו דבר בזוג יוסף ואסנת – יוסף הוא 13 ואסנת היא 7. שתי הנשים שפרה ופועה, שתי המילדות העבריות, שפרה מתחלקת ב-13 ופועה ב-7. גם סדֹם ועמֹרה הם זוג כזה. זו תופעה מובהקת בתורה שמוסברת בקבלה, שבדרך כלל יחסית הראשון הוא יחסית המשפיע-הזכר והשניה יחסית המקבל-הנקבה, גם כשהזוג הוא שתי נשים, כמו שפרה ופועה. אפילו בדברים רעים לגמרי, כמו הדוגמה שהבאנו, סדֹם ועמֹרה – סדֹם היא 13 ועמֹרה היא 7. כך יש ועוד ועוד, המון דוגמאות, מעל ומעבר לכל הסתברות טבעית רגילה.

לעניננו, אחת הדוגמאות העיקריות היא שני ההרים האלו, גרזים ועיבל, שגם הם שומרים על אותו כלל. גרזים הוא הר הברכה – ברכה בגימטריא זכר – ואכן המלה גרזים שווה 260, 100 פחות משכם, אבל הוא גם כ פעמים 13, י פעמים הוי'. כמה שווה עיבל? 112. תכף נדבר על המלה הזאת. קודם נעשה את החשבון: עיבל עולה טז פעמים 7. זה לא סתם, עיבל הוא מספר מאוד-מאוד חשוב בקבלה, הוא עולה יבֹק, השם המלא הוי' אלהים, כמו פי שנים שאמרנו קודם. גרזים הוא כולו הוי', הוא י פעמים הוי', אבל עיבל הוא בדיוק הוי' אלהים. זהו הענין שאמרנו קודם, שיש להר עיבל גם את הכח של שם הוי' וגם של שם אלקים, שנקרא 'שם מלא', להפוך את הדין להמתיק אותו בשורשו. לכאורה, וזה גם משמע פשוט, שבזוג של גרזים עיבל הזכר-האיש הוא גרזים והנקבה-האשה היא עיבל.

למה כאן דוקא בונים מזבח? למה משה רבינו מצוה לנו בתורה לבנות כאן ויהושע מקיים את זה אחר כך בפסוק "אז יבנה יהושע"? בגלל שמזבח זה, כמו שאמרנו קודם, מבטא את רצון העם להתקרב לה'. באותיות של קבלה נקרא מזבח העלאת מ"ן[לא], התעוררות בדיוק כמו בחודש שלנו, חודש אלול, "אני לדודי" ואחר כך "ודודי לי"[לב]. מזבח הוא "אני לדודי", התעוררות מלמטה למעלה של "אדם כי יקריב מכם קרבן להוי'"[לג]. לא כתוב 'אדם מכם כי יקריב', כתוב "אדם כי יקריב מכם", שהקרבן צריך לבוא מתוך האדם עצמו[לד], עליו צריך להקריב את עצמו, כלומר לקרב את עצמו כקרבן לה'. קודם האדם עצמו הוא שם מה, אחר כך כתוב "מן הבהמה", שזהו שם בן, שהוא גם על דרך שם אלהים, שאצלנו הוא "הוי' אלהי ישראל".

שוב, דוקא הר עיבל הוא המקום בו נעשה עם ישראל צבור, הוא נעשה מלכות, שהיא דימוי נשי. הצבור כולו יחד כולל את כולם – גם הצדיקים, גם הבינונים וגם הרשעים. יותר גבוה מהמלכות אין רשעים, הרי היסוד הוא בחינת צדיק, "צדיק יסוד עולם"[לה]. איפה יכול להיות צבור שכולל גם רשעים? רק במלכות. מה החידוש? שהוא כולל גם אותם, הוא יכול לספוג אותם. כמו שאדם מקבל יסורים באהבה ובשמחה, כך מקבלת המלכות שבקדושה את כל הציבור, את כולם כאחד. דבר זה נעשה כאשר עם ישראל נכנס לארץ, ובאותו יום, בו-ביום, באים לכאן ובונים מזבח.

כח המתקת הקללות

מה קורה כאשר בונים מזבח דוקא בהר עיבל? על כך יש רמז מופלא: אמרנו שעיבל הוא 'שם מלא', הוי' אלהים, יבק, אבל אם נבנה על הר עיבל מזבח, מה זה אומר מבחינה מספרית? לקחת את המלה מזבח ולחבר אותה – לבנות מזבח על הר עיבל – עם המלה עיבל. כמה שווה הרמז הזה? קודם גרזים היה המספר שמתחלק ב-13, אהבה, ועיבל היה זה שמתחלק ב-7, אבל ברגע שיהושע בונה מזבח על הר עיבל – אני מחבר את מזבח לעיבל – אני מקבל לא סתם 13, אלא 13 בריבוע, יג פעמים יג – 169. כלומר, 7 לא רק עלה ל-13, אלא ל-13 כפול 13.

תיכף נחזור לזה, זה מספר מאוד חשוב לגבי עיבל, אולי כבר נאמר אותו. מה שאין כן בנוגע להר גרזים, שחוץ ממנו אין עוד בכל התנ"ך את המלה גרזים. גרזים מופיע בתנ"ך ארבע פעמים, ותמיד הוא הר גרזים, אין מישהו או משהו אחר בשם זה, הוא רק הר גרזים. בתורה הוא כתוב פעמיים, פעם אחת בפרשת ראה ופעם שניה בפרשת השבוע, פרשת "כי תבוא אל הארץ". אחר כך הוא כתוב פעם שלישית כאן, בפרק ח' בספר יהושע, כשקיימו את מתן הברכות והקללות וקיבלו את הערבות ואת התורה כולה יחד כאן במקום הזה. אחר כך כתוב עוד פעם אחת הר גרזים. איפה? מישהו זוכר? בספר שופטים כשיותם עלה ועמד "בראש הר גרזים"[לו], כתוב ממש "בראש הר גרזים", ושם הוא אמר את המשל המפורסם שלו.

זה גם מאוד מענין, בעצם מה שיותם אומר הוא ממש קללה. מאיפה הוא מקלל? מהר הברכה. שם הוא מקום טוב עבור יותם לקלל את אנשי שכם. אבל איפה שורש ומקור כל הברכות, הכח להפוך את הקללה לברכה? כמו שמסופר[לז] על אדמו"ר הזקן שהיה קורא את התוכחה והקללות בפרשת השבוע, כי תבוא, היה יוצא ממנו רק ברכה. הוא היה קורא את אותן מלים ממש, אבל מה שיוצא מהפה היה עם טוב טעם, עם הטעמים. תחלת הפרשה היא "ולקחת מראשית כל פרי האדמה... ושמת בטנא"[לח], את הביכורים צריך לשים בטנא. מהו טנא? כתוב בקבלה[לט] שטנא ראשי תבות טעמים-נקודות-אותיות, כל הדרגות בתורה שבכתב, כאשר הדרגה הכי גבוהה היא טעמים. כמה טעמים יש? לפי הקדמונים יש בטעמי המקרא יג טעמים. כמה שווה המלה טעמים? 169, אותו דבר, 13 בריבוע. מהם הטעמים? הם היכולת להפוך את הטעם המר לטעם מתוק. טעמים בלשון רבים –"מיעוט רבים שנים"[מ] – לקחת גם את הטעם המר ולהפוך אותו לטעם מתוק. לכן על ידי הקריאה הנכונה בתורה, כמו בסיפור עם אדמו"ר הזקן שקורא עם טעמי המקרא, הוא קורא קללות ובתוך כדי ההטעמה שלו, הנעימה הקדושה שלו, מכחם הוא הופך את הטעם המר לטעם מתוק, והסגולה לזה היא כאן.

עיבל בן יקטן

עכשיו נאמר שבעיבל זה לא כמו גרזים. המלה גרזים כתובה רק ארבע פעמים בכל התנ"ך ותמיד בהקשר להר גרזים, אבל המלה עיבל כתובה חמש פעמים כהר עיבל ועוד שלש פעמים כשם של מישהו. יש שני אנשים בתנ"ך שנקראו בשם עיבל. כלומר, עיבל הוא גם שם פרטי של אדם, ואילו גרזים אינו שם פרטי של אדם, רק של הר. אחד משני אנשים אלו כתוב פעמיים, פעם בחומש בראשית ופעם שניה בדברי הימים, והאדם השני כתוב רק פעם אחת בדברי הימים, כאשר בבראשית מופיע שמו בשינוי קל. מי הם? הראשון הוא עיבל הבן השמיני של יקטן. יקטן הוא האח של פלג. אנחנו עם ישראל יוצאים מפלג, אבל לאותו פלג, שהוא הדור החמשה-עשר לאדם הראשון, היה אח. למה הוא נקרא פלג? כתוב[מא] שלאבא שלו היתה רוח הקודש ולכן קרא שמו פלג, על שם דור הפלגה, שרק בסוף ימיו היה וברוח הקודש הוא קרא אותו על שם העתיד להיות בסוף ימיו. אבל יקטן, למה הוא נקרא כך? האח שלו הוא גוי, לא יוצאים ממנו יהודים. על פי פשט הוא גוי גמור, אבל יש אצלו תופעה שאין כמותה בכל התנ"ך, משהו יחודי שאין יחודיות כמותה. הוא האדם שיש לו הכי הרבה ילדים. כמה ילדים יש לו? שלשה עשר בנים זכרים, ולבן השמיני מבין השלשה עשר של אותו יקטן קוראים עיבל, בדיוק כמו ההר הזה. אבל איפה זה כתוב כך? בדברי הימים פרק א'[מב]. בחומש בראשית[מג], שגם בו כתובים כל הבנים, כתוב קצת בשינוי – עוֹבל.

כמה שווה יקטן? 169, בדיוק אותו דבר, מזבח-עיבל, 13 בריבוע. כמה בנים יש לו? 13. שוב, הוא היחיד בכל התנ"ך שיש לו כל כך הרבה ילדים, השיא, המקסימום. מקסימום של בנים הוא 13. זה שיש לו 13 בנים הוא יקטן, ששווה בגימטריא 13 בריבוע. עוד יותר פלא, ממש פלאי פלאים שיש בזה: כשסופרים את המלים בתחלת דברי הימים – "אדם שת אנוש..." – עד שמגיעים ליקטן רואים שיקטן היא המלה ה-169 בספר דברי הימים! כלומר, יקטן נופל על יקטן, ומספר הבנים שלו הוא השורש של עצמו. שוב, פלאי פלאים. רש"י כאן דורש בשם חז"ל[מד] – למה קוראים לו יקטן? זה אבא של עיבל. אז כתוב, באיזה זכות הוא זכה לשיא, למקסימום של ילדים בתורה? רש"י כותב שבגלל שהיה מקטין את עצמו.

אבל זה פלאי פלאים, אם הוא יקטן על שם שמקטין את עצמו, למה הוא גוי? הרי כתוב "אתם המעט מכל העמים"[מה], "לפי שממעטים את עצמכם"[מו], אתם מקטינים את עצמכם. גוי לא מקטין את עצמו, הוא מגדיל את עצמו. מי הכי מגדיל את עצמו? עשו הרשע – תכף נגיע לעיבל השני שבתנ"ך – אבל יקטן מקטין את עצמו, אז למה הוא גוי? צריך לומר שבהקטנה שלו יש איזה פסול, יש בה איזו ענוה של שקר.

אם הענוה היתה טהורה, נקיה ואמתית, היה הוא היהודי, לא פלג. ההקטנה שיש לו, כלומר ענוה מסוימת, אפילו בחיצוניות, היא לא באמת לאמתו. בכל אופן הקב"ה לא מקפח שכר כל בריה, והוא נתן לו את גמולו, את כל שלשה עשר הילדים, וגם משמש לימוד מהחיצוניות שלו שהדבר הכי אהוב אצל הקב"ה זה שאדם מקטין את עצמו. הרי לפעמים אפשר ללמוד מדה יהודית מגוי שרק מחקה את המדה בחיצוניות. זה גם דבר גדול מאוד. לפעמים יש איזה גוי שיש לו מדה יהודית בחיצוניות, שכל באי עולם אחר כך אמורים ללמוד את המדה ממנו, ואילו אצלו היא בכלל לא בשלמות והוא עצמו בכלל לא יהודי. כך הוא יקטן. הבן השמיני שלו, שצריך לומר שהוא הכי עצמי אצלו, ולכן עיבל-מזבח שווה יקטן, הוא עיבל.

עיבל בן שובל

מי עוד נקרא עיבל? יש עוד עיבל שכתוב פעמיים, פעם אחת בראשית[מז] ופעם אחת באותו פרק א' של דברי הימים[מח] – עיבל בן שובל בן שעיר החורי. כתוב שם: "עַלְוָן ומָנַחַת ועֵיבָל". עלון בגימטריא יוסף. כך זה מתחיל. עיבל זה, שגם בחומש בראשית וגם בדברי הימים נקרא עיבל, ולא עובל, הוא הבן של שובל, הנכד של שעיר, ועשו ירש את ארץ שעיר. אם כי אין זה עשו ממש, אבל הוא ירש את ארצו[מט] וגם נקרא על שמו – עשו עצמו נקרא שעיר[נ]. כתוב בקבלה[נא] שבכל פעם שמקריבים שעיר עזים על המזבח זהו רמז להכנעת עשו, שעיר. יוצא שיש למקום הזה, לעיבל כח להכניע את קליפת עשו. לעשו ולבחינה של שעיר יש נכד שנקרא עיבל.

מי האבא שלו? שובל. כמה שווה שובל? כמה זה ביחס ליקטן? "שלם וחצי". עיבל הראשון הוא בן יקטן, 13 בריבוע, ועיבל השני הוא בן שובל, בדיוק פעמיים 13 בריבוע, בסוד "שלם וחצי" – שובל עולה הוי' פעמים אחד (גם אלון מורה בגימטריא), ויקטן עולה אחד פעמים אחד. רק לסיים את הרמז הזה – הכל רק פרפרת בשביל להתחיל את הענין. עוד לא הגענו לענין בכלל, רק בתור מאמר מוסגר. זה בשביל הילדים...

עכשיו, שהילדים יסתכלו כאן בפסוק טוב טוב, ותאמרו לי מה הפסוק? "אז יבנה יהושע מזבח להוי' אלהי ישראל בהר עיבל". זה הפסוק. קודם כל, כמה מלים יש בפסוק הזה? 9, יפה. אמרנו שעיקר הסוד של הפסוק הוא שצריך לחבר את המלה מזבח למלה עיבל, שכאשר מחברים אותן יוצא 13 בריבוע, פעמיים 13. איזו מלה בפסוק היא "מזבח"? הרביעית. איזו מלה היא "עיבל"? תשיעית. כמה הם יחד? 13. אבל לא סתם 13. מה המלה הכי חשובה ששווה 13? אחד. מה הכוונה בקבלה[נב] של "אחד"? אח הן 9, ו-ד היא 4. מהו 9? 3 בריבוע, ו-4 הוא 2 בריבוע. כשמחברים שני ריבועים יחד, מי שמכיר, קוראים לזה מספר השראה -סכום שני ריבועים סמוכים. כמו שמשני משולשים יוצא ריבוע כך משני ריבועים יוצא השראה, מי שמכיר את המונחים האלה. אם כן, עיבל כאן הוא אח של אחד, ומזבח הוא ה-ד רבתי של אחד. יש מצוה שמזבח יהיה מרובע. במזבח כאן יש קצת בעיה, הוא לא יוצא בדיוק ריבוע, כך שמענו קודם מר' נחמיה, המזבח הנוכחי כאן הוא תשע על שבע אמות. אבל מזבח בתורה, מכל הכלים שיש במקדש, המזבח הוא עיקר הריבוע שישנו שם[נג]. סתם ריבוע הוא ארבע, ארבע רוחות העולם, ארבע פינות, ארבע קרנות המזבח. שוב, המלה מזבח היא הרביעית, וזה גם מסתדר טוב מאוד עם מה שאמרנו קודם, שהמזבח נקרא העלאת מ"ן, התעוררות של המלכות, "אני לדודי", מלמטה למעלה. זהו גם סוד האות ד בקבלה. המזבח כאן הוא המלה הרביעית, עיבל הוא המלה התשיעית ויחד הם אחד, שהוא 13, כאשר הערך שלהם יחד הוא 13 בריבוע עם כל הרמזים.

תיקון הגאוה וההקטנה

רק נגמור את הפרק הזה: מה התיקון של עיבל לפי זה? שהוא צריך לברר את יקטן ושעיר, את שניהם. עיבל הוא קודם כל הצאצא של יקטן ושנית של שעיר. מה זה שעיר? הגאוה. יקטן הוא הקטנה. מהי קליפת עשו? הוא מלכות הרשעה. מהי מלכות? "אני אמלֹך"[נד]. זו התנשאות על עם, עיוות המלכות. זו הגאוה, ואילו יקטן הוא ענוה, רק שאצל יקטן המקורי זוהי ענוה פסולה, אבל אף על פי כן לומדים ממנו והוא זוכה לי"ג בנים.

אם כן, מה התיקון כאן בעיבל? להגיע לענוה אמתית ובכך להשפיל ולהכניע את קליפת שעיר. אז יכול עם ישראל גם להקים ציבור אחד, "אחד יחיד ומיוחד", של צדיקים... [קפיצה בהקלטה]

באמת צריך להמשיך על מה ששאלו, להעמיק יותר במשמעות המלה הזו, בשם עיבל, מה המלה אומרת. נראה שהמלה הזו אומרת את כל סדר העבודה של הבעל שם טוב, של החסידות – הכנעה, הבדלה, המתקה[נה]. תכף נגיע לזה, קודם נעשה הפסקה קצרה נשתה לחיים.

ננגן ניגון, לחיים לחיים!

[ניגנו ניגון התוועדות]

...גם צפון, כתוב בפירוש שאותו צפון שבו שוחטים קדשי קדשים ענינו "מה רב טובך אשר צפנת". זהו האור הצפוּן, האור הגנוז שיש בצפון. לכן שוחטים בו קדשי קדשים[נו], ואפילו כתוב שמי ששוחט על ראש המזבח גם ישחט בצפון[נז]. הצפון הוא בחינת "מה רב טובך אשר צפנת ליראיך פעלת לחֹסים בך". כאן, במקום הזה, צריך גם להיות "חֹסים בך" ולגלות את הצפונות.

רמזי גרזים ועיבל

יש עוד רמז קטן שלא אמרנו קודם ששייך לענין, והוא סיכום מספר פעמים בתנ"ך – כמה גרזים וכמה עיבל יש בתנ"ך. אמרנו שבתור הרים יש ארבע פעמים גרזים וחמש פעמים עיבל. מכך שהחלוקה מכוונת בצורה זו, שכך צריך להיות, יוצא גם רמז בחשבון מובהק ביותר. אם אני פשוט עושה חשבון של ד פעמים גרזים ו-ה פעמים עיבל, כמו שהוא כתוב בתורה כהר, רק ההרים עיבל בלי האנשים עיבל, יוצא הכל יחד 1600 בדיוק, שהוא 40 בריבוע . הצטרפות של שני דברים יחד מבחינה מספרית ליצור ריבוע היא סימן של שלמות, של השלמה הדדית, כמו שמבואר אצלנו בהרבה מקומות.

רק להוכיח את זה עוד יותר, "על פי שני עדים... יקום דבר"[נח], אותה תופעה גופא, אני לוקח ד פעמים גרזים ו-ח פעמים עיבל. הרי בכל התנ"ך כתוב שמונה פעמים עיבל, חמש פעמים "הר עיבל" ועוד שלש פעמים בני אדם שנקראו בשם "עיבל". כלומר, אני צריך להוסיף ל-1600 עוד ג פעמים עיבל, 336, בגימטריא פורים, יוצא שעיבל הוא מקום שמח. כלומר, אני מוסיף חזקה של ג פעמים עיבל ששווה פורים, סימן שזה המקום הכי שמח שרק יכול להיות. שלש הפעמים הנוספות היינו פעמים עיבל בן שובל בן שעיר החורי ופעם אחת עיבל בן יקטן. אם אני מוסיף פורים ל-1600 אני מקבל 1936, שגם הוא ריבוע – מד בריבוע. שוב, זה פלא למי שמכיר את הסתברות הריבועים. הדבר הזה הוא די פלא, שגם בצורה של חישוב ההרים לבדם יוצאת שלמות של מ בריבוע וגם כשאני מחשב את כל שמונה הפעמים עיבל יחד עם ארבע פעמים גרזים גם יוצא מד בריבוע. זה ממש חשבון פלאי.

רק להשלים עוד דבר: אם אני מחשב במספר קטן אחרון, כמו שאנחנו קוראים לו, כמה עולה גרזים? הרי בחשבון רגיל הוא 260, אז כמה הוא כשאני מצמצם אותו עד הסוף, עד ספרה אחת? שמונה. גרזים הוא ח. כמה עולה עיבל? בחשבון רגיל הוא 112, אז כמה הצמצום האחרון שלו? ארבע. אבל מה זה אומר? זה כביכול סימן הפוך למספר הפעמים שהמלים האלו מופיעות בכל התנ"ך. עיבל עולה ארבע, אבל יש ארבע גרזים, רק לומר ששניהם הולכים יחד באופן עצמי ביותר. עיבל עולה ארבע ויש ארבע פעמים גרזים, ולעומתו גרזים עלוה שמונה ויש שמונה פעמים עיבל. גם היחס בין שמונה וארבע הוא "שלם וחצי", כמו שדובר קודם, אז זהו עוד רמז נחמד, פשוט וקולע.

ב.     שלשת פירושי עיבל

עכשיו נגיע לעיקר התוכן, שהוא באמת מהי משמעות המלה עיבל. לכאורה, השורש של עיבל – אין שורש כזה בעברית אבל אם היה – הוא עבל. בצירופים אחרים יש אותו באותיות אלו, כמו שורש בעל,  בלע, ("בלע המות לנצח"[נט]), עלב, לעב ("ויהיו מלעיבים"[ס]). יש כמה צירופים, אבל לא נתייחס אליהם, רק נחקור ונתבונן בסדר שלנו עבל, בלי ה-י שהיא אות שימושית.

מתוך ההתבוננות בשלש אפשרויות אני צריך שער של שתי אותיות. או שהעיקר הוא עב, או שהעיקר הוא בל, או שהעיקר הוא על. יכול להיות כל אחד מהם. אליבא דאמת כשמלמדים לשון נכון, לעומק, על דרך הסוד, צריך להתחשב, לצרף ולשתף יחד את כל השערים, ואם יש שרש של שלש אותיות שונות שכל אות היא עיצור, אני צריך להתחשב בהתבוננות בשורש זה בכל שלש האפשרויות. בעניננו, אלו השערים עב, בל ועל, אבל יש לפעמים שאף על פי כן שער מסוים בולט, אפשר לחוש שהוא השער העיקרי כאן.

עיבל – "עב הענן"

לעניננו, אנחנו נניח, ותוך כדי הדוגמאות נראה ונמחיש זאת יותר ויותר, שהעיקר בהר עיבל, וכמובן גם בשם של אותם בני אדם שנקראים בשם עיבל, הוא השער עב. ממילא יש כאן סוד של עב. עב הוא משהו מאוד חשוב בקבלה, שם של ע"ב[סא], משהו עצמי ביותר.

מה הדבר הכי פשוט שיש במלה עב? למה אני הולך דוקא על עב? מה זה עב? כמו "עב הענן"[סב], "חשך ענן וערפל"[סג]. מענין שגם עב, גם ענן וגם ערפל מתחילים כולם ב-ע. כידוע, האות ע מעיבה על גילוי אור ה-א. מה זה עב? הוא לא רק שם, עב הוא גם פועל, להעיב, כמו שעכשיו אמרנו. הפועל להעיב כתוב כמה פעמים בתנ"ך, אולי הפעם הכי שגורה בפינו היא במגילת איכה, אותה שקוראים בתשעה באב, שהפרק השני שלו מתחיל "איכה יעיב באפו אדני"[סד]. היות שההר הזה הוא הר של קללה, על פי פשט, לכאורה המשמעות של הר עיבל היא מלשון להעיב, כך 'בא' לומר.

אם באמת זה נכון, שכאן הוא מקום של עננים, של עבים, של ערפל – מה זה ערפל? חז"ל אומרים שערפל הוא "עב הענן". עב כמובן הוא גם מלשון עובי. אנחנו יודעים שעיקר קבלת הרש"ש, המקובל הכי חשוב אחרי האריז"ל, עיקר החידוש שלו שהוסיף להבנת האריז"ל, כפי שהבינו אותו עד ימיו של רבנו הרש"ש, הוא הוספת ממד העובי, שהוא בעצם עומק. יש אורך ורוחב והעובי הוא העומק של הדבר. בלשון החסידות, כמו שיש ביטוי העמקת הדעת ישנו כח 'המעמיק' בנפש, בלשון אדמו"ר האמצעי[סה], שאותו כח הוא בעצם חכמה סתימאה, כח המשכיל שבתת מודע. העמקת הדעת הגלויה קשורה ומגיעה עד אותו כח מעמיק בנפש.

בכל אופן, עב מלשון עובי הוא גם חושך – "ישת חשך סתרו"[סו], הוא קשור לעומק הזה. גם כמו התהום, כי ככל שמשהו עמוק כך הוא חשוך לכתחילה. אור הוא גילוי שטחי, יחסית, זו הארת פנים. אבל כשיש משהו פנימי שצריך קרני לייזר או רנטגן כדי להגיע לגלות אותו, זהו התהום, החשך, הסתר של "ישת חשך סתרו".

אם כן, אם באמת המלה עיבל היא מלשון ענן וההר הזה הוא הר של עבים, הר עבה, צריך לעשות אולי איזו בדיקת קרקע ולגלות כאן בתוך האבנים – אני רואה שיש פה המון אבנים, לא יודע אם יש כך בהר גרזים, עד כמה שזכור לי, אני לא זוכר כך את האבנים כמו שיש כאן. אבל ההר הזה צריך להיות הר נורא עבה.

פרצוף שער עב

כאמור, "איכה יעיב באפו א-דני" כך מתחיל הפרק במגילת איכה. אם כבר אמרנו את הפסוק הזה נראה פה עוד פלא יפה מאוד, פלא לשוני. הרי כל שער של שתי אותיות בספר יצירה יוצא מאיזה אלף-בית. יש כב אלפא-ביתות הכוללות את כל רל"א שערים של שתי אותיות בלשון הקודש, שזהו היסוד המוסד של לימוד לשון הקודש על פי פנימיות[סז]. איפה עב ומאיזה אלף-בית הוא יוצא? בלי להסביר את הפרטים, הוא יוצא מהאלף-בית שמתחיל עם אפ, והוא הצירוף או הפרצוף השני. קודם יש אפ, אחר כך יש בע. כלומר, בפרצוף הזה, שתיכף נסביר מה כללות משמעותו, כמו בחילוף אתב"ש שנקרא כך על שם שני הצירופים הראשונים שלו, כך האלף-בית הזה נקרא אפב"ע, זה השם שלה, רק ש-בע הוא הפוך, הוא עב. הפנים של הפרצוף הם כאשר האות הראשונה היא גם האות הראשונה לפי סדר האלף-בית, בע, מלשון הבעה, אבל כאן זה הפוך, שעב הוא עב הענן, ערפל, מלשון בעיא, הבעה ובקשת תחינה.

מה באמת בא אחרי בע? גס, שהאחור שלו הוא סג. רואים גם משהו פלאי, שהרי בקבלה עב וסג הם ממש חכמה ובינה[סח]. באלף-בית הזה, שתיכף צריך לזהות מהו, פרצוף הכתר הוא אפ, פרצוף החכמה הוא בע שאחוריו הם עב ופרצוף הבינה הוא סג. זה בדיוק מה שכתוב בקבלה, שעב וסג הם חכמה ובינה.

המתקת "יעיב באפו"

מה עכשיו חידשנו לגבי ההר הזה? קודם אמרנו שכנראה שבהר הזה יש דוקא כח של בינה, להפוך חושך לאור וטעם מר למתוק. עכשיו אנחנו אומרים שאם השם של ההר הזה הוא עב, שזהו העיקר כאן, אז הוא גם שם של חכמה. מה זה בלשון החסידות? גילוי האיתן שבנשמה[סט], כך מוגדר תמיד בחסידות שם עב. מי זה האיתן? "משכיל לאיתן האזרחי"[ע] אברהם אבינו הראשון[עא]. מה זה האיתן? התוקף של המסירות נפש. אם כן, כדי להגיע לכאן, למקום הזה, ליישב אותו ולהתנחל בו, צריך גילוי של האיתן שבנשמה, שם עב, השם שקשור ל"ישת חשך סתרו", לעבים ולעננים ולערפילים למיניהם. כמו שמשה רבינו יודע איך להיכנס לתוך "עב הענן", כמו שיש מי שיודע איך להיכנס לעין הסערה, שברגע שהוא נכנס אליה הוא יכול להפוך את כל הסערה ולהמתיק אותה, בגלל יש לו זיקה לעין הסערה – כך צריך כאן כח נפשי להיכנס אל תוך "עב הענן".

מה הפסוק "איכה יעיב באפו" רומז באופן מופלא? הרי האלף-בית הזה יוצא מאפ. "איכה יעיב באפו" זה משהו נפלא. עב הזה יוצא מ-אפ, הכתר הוא אף. כתוב שאפילו משה רבינו פחד מאף – "יגֹרתי מפני האף והחמה"[עב]. מי תיקן אותו? ידוע בחסידות[עג], הבעל שם טוב, שהיה אומר תמיד את ההברה "אף". הוא לא פחד מאף, הוא נכנס לתוכו, לתוך "איכה יעיב באפו א-דני", המתיק את האף והפך אותו. איך מתקנים את האף? "לא כל אפין שוין"[עד]. זו לשון חז"ל שכתובה במדרש. אף מלשון אופי. המלה הזאת שהיום מאוד משתמשים בה, שלכל אחד יש אופי, מאיפה היא? בלשון חז"ל היא באה מהמלה אף – "לא כל אפין שוין" – שלכל אדם האופי משלו הוא לפי האף, כך לשון חז"ל. לפי זה, גם בזיהוי של חז"ל, כל האופי שלו תלוי באף. כאן צריך להוציא את האף של "איכה יעיב באפו", להוציא את כל חרון האף – כתוב "יגרתי מפני האף והחמה", חמה היא כמו חרון אף – ואת כל העב שיוצא מהאף ולהמתיק אותו, מי שיכול להיכנס לתוך לוע האריה, לעין הסערה או לתוך "עב הענן".

יוסי אומר ש-א היא אות יותר קלה מאשר ע באותיות אחה"ע של הגרון ו-פ יותר קלה, זה ממש-ממש מה שנאמר עכשיו. פ יותר קלה מ-ב באותיות בומ"ף של השפתים. המוצא הכי פנימי הוא הגרון, בו אותיות ע ו-א, והמוצא הכי חיצוני – מן הקצה אל הקצה, "נעוץ סופן בתחלתן"[עה] – הוא השפתים בו אותיות פ ו-ב, אז יש לנו אף ו-עב.

עיבל – "עב קל"

נחזור לעיבל: מה ה-ל של עבל עושה? יש עוד אות, ל, אז מה לעשות? לבטל אותה? כתוב במדקדקים שהרבה פעמים, גם בלשון המקרא, שהאות ל משמשת, במיוחד בסוף מלה, ממש כמו היום בשפה המדוברת, תוספת לשם. כמו שהיום מוסיפים ל לשם רחל, רוח'לה, כדי להקטין ולחבב את המלה. כתוב שהשימוש הזה הוא לא רק אידיש, כתוב שיש לזה גם הסברים במשמעות בלשון הקודש, שהוספת ל בסוף באה לחבב, לעגל ולהקטין, כמו יקטן. זהו כינוי של ילדות, "טַל יַלְדֻתֶיךָ"[עו]. לפי זה עיבל הוא עב קטן וחביב.

עכשיו נאמר את זה יותר משכנע... מה היה כאן? היו כאן קללות, ואמרנו שהתורה מחבבת את הקללות יותר מאשר את הברכות, יותר אוהבת אותן, כך יוצא מהפשט. איזה ביטוי יש יחד עם עב שמאוד מאוד נדרש בקבלה? פסוק מישעיהו – "הנה הוי' רֹכב על עב קל ובא מצרים"[עז]. ה' רוצה להיכנס לתוך הסערה, ל"עב הענן", לבוא לתוך הגלות, כמו שכתוב "גלו לאדום שכינה עמהם, גלו לבבל שכינה עמהם"[עח]. כדי לעשות זאת הקב"ה רוכב. זה נקרא מעשה מרכבה של ביאת הקב"ה והשכינה לתוך הגלות, גם של כלל ישראל וגם של כל פרט ופרט. כשיהודי עובר משבר, הוא במצרים, וכשה' רוכב לשם כדי לבוא ולהזדהות אתו הוא עושה זאת "על עב קל".

בביטוי "עב קל" יש אותיות עיבל, שכן ק מתחלפת עם י באותיות אי"ק בכ"ר וגם ק היא י פעמים י, אבל – מאוד חשוב לנו – קל הוא גם השורש של המלה קללה. אז מהביטוי "עב קל", עב וקללה, אפשר מיד באסוציאציה פשוטה מאוד לומר שכנראה באמת עיבל הוא עב קל. מה זה עב קל? לפי האמור, עב קל הוא עב קטנצ'יק, חביב וקל, וגם לשון קללה. לפי מה שאמרנו, קל הוא לשון קללה וגם לשון של אשה – הרי "נשים דעתן קלה"[עט]. יוצא שההר הזה הוא הר נשי. כידוע, בדורנו מי שמתנחל בארץ הן בעיקר הנשים. באמת דוקא בחלקת מנשה בן יוסף[פ], וגם אפרים[פא], הנשים חיבבו את הארץ יותר – גם אז וכל שכן היום, עוד יותר. עיקר האחיזה כאן צריכה להיעשות עם נשי עם ישראל.

[יש סברא של חוקרים שבאמת נחלת בנות צלפחד היתה במורדות הר עיבל]. כן? הוא אומר שיש סברא שהנחלה של בנות צלפחד היתה קשורה פה, לאזור המורדות הצפוניים של הר עיבל. [רחבעם אומר כאן "קֹטְנִי עבה"[פב], לשון עובי]. כן, הוא כנראה התייעץ עם תלמידי ישיבת שכם, עם ילדים בני ארבעים...

אם כן, אמרנו שלכאורה עיקר הפירוש של עיבל קשור עם "איכה יעיב", עם חושך, אבל כמו שאמרנו קודם, הכח כאן הוא להפוך את החושך לאור ואת המר למתוק. גם אמרנו שזה מקום עבה, עם הרבה עובי.

הרי בכלל, איך ידעו חכמי התורה שבעל פה שנכנסו לתוך גבול ארץ ישראל? "כי רצו עבדיך את אבניה ואת עפרה יחננו"[פג]. לא היו סימנים או שלטים. כתוב[פד] שכאשר הרימו את האבנים הרגישו ממשות יתר, יותר עובי, עובי הקורה. יש עוד ביטוי – 'להיכנס לעובי הקורה'. בתיאור בית המקדש ביחזקאל, בית המקדש העתידי שלנו, יש ביטוי שמופיע גם אצל שלמה – "עֻבִּים"[פה], לשון יחיד היא עֻב. מהו עוּב?  קורה עבה, קורות הבנין מהן בנו את בית המקדש. מכאן אפשר ממש להביא אסמכתא נהדרת לביטוי 'להיכנס לעובי הקורה', שלפי זה עובי הקורה הוא קורת הקורה, כפל לשון כמו בקדש הקדשים. עובי-עוב פרושו קורה, וזה לא סתם קורה, אלא קורה שמופיעה דוקא בהקשר לבנין המקדש – המקדש צריך להיות בנוי מקורות עבות. בנפש זו נכונות נפשית להיכנס לעובי הקורה, כמו הניב היום. להיכנס לעובי הקורה היינו "עב הענן" עם מגמה מפורשת ומודעת להפוך, 'מיניה וביה', את החושך לאור גדול – "כיתרון האור מן החשך"[פו] דוקא. אז האור הוא עמוק, לא כמו סתם אור ששטחי יחסית לחושך.

מכאן נעבור לפירוש השני. אנחנו נפרש שלשה פירושים למלה עיבל, ונראה ששלשתם, אם מתרגמים אותם לעבודת הנפש, מכוונים כנגד הכלל של הבעל שם טוב – הכנעה, הבדלה, המתקה. הפירוש הראשון, שהוא לכאורה הפשט, שעיבל הוא לשון עב, עם כל המובנים של עננים.

"וארו עם ענני שמיא"

דרך אגב, עוד לפני כן, נאמר עוד רמז: אחד משמות המשיח לפי חז"ל הוא ענני. על המשיח כתוב "וארו עם ענני שמיא"[פז]. הרי כתוב "חן מקום על יושביו"[פח], אז ודאי לר' נחמיה, ואולי תיכף גם לנו, המקום הזה הוא הכי מוצא חן בכל העולם, כפי שכל מי שנמצא באיזשהו מקום הוא הכי מוצא חן בעיניו. אם המקום הזה הכי מוצא חן בעיניו מכל העולם כולו, שעל כך חז"ל אומרים "חן מקום על יושביו", ממילא הוא סבור כך – מה שמוצא חן משפיע על השכל. אז כמו שכל תלמיד חושב שהרבי שלו הוא משיח, כך כל אחד חושב שהמקום הזה הוא בית משיח, שכאן זה 770 – "כי שם צוה הוי' את הברכה"[פט] – ומכאן יוצא המשיח.

מה באמת הרמז? שחז"ל אומרים[צ] שמשיח נקרא ענני. גם זהו שם שמופיע בדברי הימים, שם פרטי של אדם, הצאצא האחרון של בית דוד שרשום בספר דברי הימים, ה"אחרון אחרון חביב" של צאצאי בית דוד, שנקרא ענני, "וענני שבעה"[צא], וחז"ל אומרים שהשם הזה זה פשוט המשיח. הוא נקרא שם הענן. למה? בגלל שהפסוק אומר בדניאל "וארו עם ענני שמיא אָתֵה הֲוָא", הוא בא יחד עם ועל העננים. הסימן הוא שהוא יורד ורוכב "על עב קל", כמו הקב"ה. הוא זה שמזדהה עם הצער של עם ישראל, צער גלות השכינה, ונכנס לעובי הקורה, ל"עב הענן" ולעין הסערה בצער של עם ישראל, של הקללה שלהם, ושם הוא פועל את פעולתו. המשיח עצמו כביכול בא ויורד על גבי עב מהר עיבל למטה, לתוך שכם. כך הוא הציור של ביאת המשיח. עד כאן היה הכל הפירוש הראשון מהו עיבל.

עיבל – "ערבים זה לזה"

הפירוש השני קשור עם מה שאנחנו יודעים, וגם הוזכר קודם, שזהו המקום שעם ישראל קיבל בו ערבות. איפה רש"י מביא זאת בחומש? מפשוטו של מקרא. הוא מביא זאת על הפסוק שנקרא בשבוע הבא בפרשת נצבים, הפרשה שתמיד קוראים לפני ראש השנה משום שהיא מדברת על שיעור קומה השלם של עם ישראל – "אתם נצבים היום כלכם", כולם, "ראשיכם שבטיכם... מחֹטב עציך עד שֹאב מימיך"[צב]. כך צריך להיות המעמד של יום הדין הגדול, ראש השנה. לכן כתוב בתרגום ספר איוב[צג] ומובא בקבלה, בזוהר[צד] ובחסידות[צה] ש"היום" פרושו יום הדין הגדול של ראש השנה. ביום זה צריך להיות גם העיקר, שנצא זכאים בדין, כולנו-כולנו, וכל הצבור של עם ישראל יכתב ויחתם לאלתר לחיים טובים כבר ברגע הראשון של ראש השנה, עוד לפני הכל. כל זה תלוי במעמד שלנו של "אתם נצבים היום כולכם לפני הוי' אלהיכם... ראשיכם... עד שֹאב מימיך".

בהמשך אותה פרשה כתוב פסוק מאוד מאוד גדול – "הנסתרֹת להוי' אלהינו והנגלֹת לנו ולבנינו עד עולם"[צו]. בפסוק יש יא נקודות שכתובות בספר תורה על גבי האותיות, על יא האותיות של "לנו ולבנינו ע...". תכף נראה שכתוב כאן דילוג מובהק של עיבל. כבר אם תכתבו את האותיות תשימו לב ותראו זאת מיד. שוב, יש יא אותיות בתוך ספר התורה, שזו תופעה נדירה ביותר שחז"ל מציינים[צז] מתי היא מופיעה בכל התנ"ך. כאן נמצא ריבוי הנקודות הכי גדול בכל התנ"ך, אין עוד דבר כזה. מישהו ציין קודם שגם על המלה "לולא" בתהילים – "לולא האמנתי לראות בטוב הוי' בארץ חיים"[צח], לולא אותיות אלול – יש ארבע נקודות על האותיות. זה גם משהו גדול ביותר, אלול הזה, שהאמונה בעצמה מתגלה מתוך אותו "לולא", אבל כאן יש יא נקודות.

מהן יא הנקודות? כל כך הרבה נקודות? הן כנגד יא סממני הקטורת עם החלבנה. כלומר, זהו הצבור שקבל ערבות. איך רש"י מפרש את התופעה הזאת? משה רבינו אומר שאם יש אחד שעובר עבודה זרה בסתר אני מעניש את כולם, אז בא עם ישראל לקב"ה וצועק: 'איך אנחנו יכולים להיות ערבים על מה שחבר שלנו עושה בסתר?'. מה הכוונה ערֵבים? לתפוס אותו, לשפוט אותו. זה הפשט של ערבים. לכתחילה תופסים אותו ומחזירים אותו בתשובה, ואם במקרה הגרוע שזה לא עוזר צריך לשפוט אותו דין צדק – "צדק צדק תרדף"[צט]. באים ואומרים לקב"ה איך יכולים להיות ערבים על דבר שאנחנו לא יודעים ממנו, שאדם עושה בחדרי חדרים? איך אפשר להיות ערבים דבר כזה? הקב"ה הוא עונה ואומר "הנסתרֹת להוי' אלהינו", מה שאדם עושה בסתר זו לא בעיה שלכם. כלומר, על פי נגלה, תיכף נאמר שעל פי נסתר זה כן, והוא-הוא הדבר: "הנסתרֹת להוי' אלהינו", ומי שחי את הנסתר זו גם בעיה שלו. אבל מי שלא חי את הנסתר, ניחא, "הנסתרֹת להוי' אלהינו", זו בעיה של הקב"ה, אבל הנגלות, מה שגלוי לעין – על כך יש ערבות "לנו ולבנינו", אנחנו ערבים ואחראים על כל מה שיהודי עושה בנגלה. אז למה יש נקודות על "לנו ולבנינו ע..."? בעובדה שיש נקודה רק על האות ע ולא על האות ד של המלה עד יש איזה רמז של "עד ולא עד בכלל"[ק]. הניקוד מגיע רק ל-ע של המלה "עד", ולא ל-ד של המלה "עד". תיכף נראה גם הרמז לעיבל, למה הניקוד נעצר ב-ע של "עד". אבל מה זה אומר? איך רש"י מסביר את זה? בכלל, מהן נקודות? הכוונה שהפשט עומד ותלוי, הוא עוד לא תופס.

ארבע דרגות של ערבוּת

נסביר יותר. יש כאן שלוש הגדרות, ויחד עם ההוא אמינא, שגם היא תורה, יש ארבע בחינות: הגדרה אחת היא ההוא אמינא של עם ישראל, שה' רוצה לעשות אותנו ערבים על הכל, גם על הנסתרות. אחר כך בא הקב"ה ואומר לא, הנסתרות הם עסק שלי, זו בעיה שלי, מדרגה שניה. אבל הנגלות הם בעיה שלכם, מה שאדם עושה בגלוי – כל עם ישראל אחראים על כל אחד. אם לא תעמידו אותו במקום ולא תתקנו אותו, בצורה כזו או אחרת, תסבלו כולם ותקבלו את העונש. איפה רואים זאת פעם ראשונה? מה קרה תיכף לערבות? זה היה הסיפור של עכן[קא].

[יש דעה כזו בגמרא] כן, זו דעה בגמרא, אבל לפי רש"י, "פשוטו של מקרא", איך שהוא כותב זאת זו הוא אמינא. הוא אומר שיש דעה. תעיינו אחר כך. לכן יש נקודות למעלה, משום שהדבר לא ברור...

בכל אופן יש כאן יש באמת בחינה שאנחנו חייבים גם על הנסתרות. על פי חכמת הנסתר ודאי שחייבים על הנסתרות, אז ודאי שהדבר גם רמוז וגם כתוב בגמרא. בכל אופן, יש דעה כביכול שחייבים על הנסתרות ויש דעה שלא חייבים על הנסתרות, שחייבים רק על הנגלות, אבל בשביל מה הנקודות? כדי לתלות את זה, שההתחייבות באחריות על הנגלות היא רק לאחר שתעברו את הירדן ותקבלו את השבועה על הר גרזים ועל הר עיבל, כך רש"י מביא בחומש.

על פי שיטת רש"י יש בגמרא באמת הרבה דעות[קב]. לפי פשוטו של מקרא של רש"י הוא מקבל שעל הנסתרות לא נענשים בכלל, אף פעם, אם כי שישראל חשבו שכן, כך הבינו את כוונת משה רבינו כשאמר את הפרשה. "הנסתרֹת", מה ששני עושה בנסתר, אני לא אחראי על זה, רק הקב"ה, אבל מה שהוא עושה בגלוי – אנחנו-הצבור אחראים על כל מה שהוא עושה בגלוי. ממתי? למה יש נקודות? הנקודות באות לומר שזה לא מעכשיו, לא מהרגע הזה [יא הנקודות הן כנגד יא הארורין?] זה רמז טוב. הרי זה היה עדיין במדבר. משה רבינו אומר 'אני תולה את מה שאני אומר, שאחראים על הנגלות, רק אחר כך שתעברו את הירדן, תיכנסו לארץ ותגיעו למקום הזה'. רק מאותו רגע שתקבלו את השבועה כאן, תתחייבו אחד על השני. איך הלשון שמביא רש"י? כאן נשלם הענין של "כל ישראל ערבים זה לזה", כך רש"י מסיים. מהי ערבות? שבמקום הזה "כל ישראל ערבים זה לזה".

[יש כאן ארבע דעות?] לא דעות, מדרגות. המדרגה הרביעית היא כמו שגם על הנסתרות, כמו אצל עכן. הנסתרות כן, הנסתרות לא, הנגלות כן אבל לא עכשיו, רק אחר כך. לפי הפשט, איזה מן ראש זה. אני מדבר על דרגות של חשיבה. יש חשיבה כזאת שעל הכל יש ערבות. יש חשיבה ששוללת את הערבות מהנסתרות, כמו שֵׂכֶל האומר שלא יתכן שאהיה אחראי על מה שמישהו אחר שעושה בסתר בחדרי חדרים, אני לא יכול להיות אחראי על זה. יש אחר כך כאילו ודאות שעל דבר נגלה כן מסתבר לומר שאני אחראי על זה בעם ישראל. אחר כך יש עוד ראש כזה שבא ואומר שאכן, נכון, אבל רק כשתגיעו לארץ, רק לאחר שתגיעו להר עיבל, לכאן, תבנו מזבח ותהיה השבועה – רק אז הערבות תופסת. אלו ארבע דרגות של חשיבה.

מה המיוחד, הפשט, של הר עיבל? נחזור למה שאמרנו, שהתורה יותר אוהבת את הקללות מאשר הברכות. מה הפשט הפשוט של הדבר הזה? שאיפה יש יותר ערבות? הרי כל מה שהתורה רוצה הוא את ההרגשה בתוך עם ישראל שאחד ערב על השני. על ברכות יש ערבות?! הברכות הן אינטרסים. הלוואי שאני אקבל חלק מהברכה שלך. אני מוכן, אני חותם שאתה עושה משהו טוב ואני שותף שלך. מגיע לך שכר? אני שותף שלך, זה בכיף... לערבות אין משמעות ביחס לברכות. ערבות משמעותה לגבי הקללות, שאני מתקלל אם חלילה אם אתה מתקלל. לכן אני כל כך צריך להיות אחראי עליך שלא תיענש, כי אם תיענש חלילה אני גם אחראי וגם אני נענש. זה הפשט של ערבות. לכן זהו העיקר כאן, לקבל את הקללות, את הארורים, בערבות. לקבל את היסורים באהבה, בשמחה, מתוך ערבות.

גרזים ועיבל – זריזות ומתינות

כאן יש גם רמז מופלא ביותר. מהו? צריך לקצר קצת, לעשות איזה מין עב, נעשה את זה "עב קל", לעשות אותו קל. לוקחים את שתי המלים גרזים ועיבל, רואים כאן רמז מופלא לביטוי "כל ישראל ערבים זה לזה". קודם כל נעשה גימטריא – כמה שווה ערבים זה לזה? עשו, שלום. אז גם השלום תלוי בזה. זה רמז מאוד מאוד חד וחלק, ששלום עולה בגימטריא ערבים זה לזה. שלום הוא ערבים, תיקון של עשו שנעשה כאן. אבל הרמז המופלא הוא שנקח רק האותיות גרזים ועיבל, אני רואה שעיבל יחד עם אותיות ר ו-מ של גרזים הוא אותיות ערבים. עוד פעם? [כמו שהרב אמר פעם: האות הראשונה מעיבל, האות השניה מגרזים, האות השלישית מעיבל, והאות הרביעית מגרזים ואחר כך ם יוצא ערבים]. עכשיו אני אומר יותר טוב, זה פעם אמרנו... עכשיו מתחדש, "חדשים לבקרים"[קג]. לא זכרתי שפעם אמרתי את זה... גרזים ועוד עיבל הם ערבים – יש פה שתי י, ואם נקח י אחת משתיהן ונחלק אותה ל-הה יוצא לי ערבים זה לג. אבל, והוא פלא, יש פעם אחת בתנ"ך שהמלה "זה" כתובה "גה", עם ג. איפה? ביחזקאל[קד]. חילוף ג-ז הוא גם חילוף באטב"ח. עוד פעם, לחלק, בלי שום תוספת, לא תוספת ולא גרעון, רק לקחת י אחת ולחלק אותה ל-הה ויש לי אותיות ערבים זה לגה. כלומר, גרזים עיבל בגימטריא ערבים זה לגה (372) וערבים זה לזה זה (376) הוא עוד 4, ההפרש בין ג ל-ז.

לפי זה יוצא שגרזים הוא הר של זריזים, של "זריזין מקדימין"[קה]. אז אם גרזים הוא בחינת זריזים, מהו עיבל? הביטוי של הבעל שם טוב הוא שצריך "זריזות במתינות"[קו] – זריזות מצד הזכר, אבל מתינות מצד הנקבה. מכאן נלמד עוד סוד לגבי הר עיבל, שכאן הוא מקום שחוגרים בו מותנים, כמו הביטוי "חגרה בעוז מתנֶיהָ"[קז], שמוסבר בחסידות ובמיוחד בתניא בתחלת אגרת הקדש[קח], גם הרבה אצל רבי נחמן[קט], שצריך לחגור מותנים וזו בחינת זריזות. מה הכוונה לחגור? לזרז. החגורה עצמה נקראת זריז. לא יודע אם פעם דיברנו על כך, אבל זריזות במתינות היא עצמה חגירת מותנים. צריך עכשיו חגורה? יש חגורה – גרזים ועיבל. זה נקרא לחגור מותנים, עם זריזות במתינות. הזריזות באה מגרזים, ויחד ובשילוב והמתינות יוצא שישראל "ערבים זה לזה". עד כאן רמז שני של החלפת ג של גרזים ב-ז של זריזים – "זריזין מקדימין למצוות".

שני ההרים האלו הם "תרין ריעין דלא מתפרשין"[קי], כמו נצח והוד שהם "תרין פלגי גופא"[קיא], ויש ביטוי של הבעל שם טוב ששלמות צריכה להיות זיווג בין זריזות ומתינות. אם אין מתינות הופכת הזריזות להיות פזיזות. כדי שהזריזות תהיה חיובית, של "זריזים מקדימים", צריכה להיות הזריזות במתינות. זהו ניב של הבעל שם טוב. רק אמרנו שאם גרזים הוא זריזים, ממילא – לא בגלל רמז מילולי – עיבל הוא בחינת המתינות, וגם שהמתינות היא בחינת נוקבא והזריזות היא בחינת דכורא.

עיבל – "עיני ולבי שם"

דבר שלישי, לסיים, ממה שנסביר יותר באריכות. אין כאן המקום להאריך, אבל עצם עבודת "ערבים זה לזה" הוא בחינת הבדלה. זו ההבדלה של עם ישראל מכל העמים. עיבל מלשון עב הוא ההכנעה בנפש. עכשיו יש עוד פירוש, שלישי: יש כאן מזבח ויש כאן בחינת מקדש, והאותיות עיבל מרמזות לעוד דבר חשוב מאוד בתורה. כאשר שלמה המלך בנה את בית המקדש והתפלל את התפלה המאד ארוכה שלו, עונה לו אחר כך הקב"ה שקבל תפלתו ואומר לו "והיו עיני ולבי שם כל הימים"[קיב]. כך הוא מבטיח לו. מה זה עיבל? באופן מאוד מאוד יפה הוא נוטריקון עיני ולבי. איך? אם אני רק כותב את האות ע מלאה (עין) ומצרף אותה עם ה-י יוצא עיני, ולבי זה הפוך. כלומר, עיני הוא אור ישר. מה כתוב לגבי המתפלל? "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה"[קיג], שזה אור ישר, "ולבו למעלה", שזה אור חוזר.

איפה עוד יש "עיני ולבי"? זה הולך על כל ארץ ישראל, "ארץ אשר הוי' אלהיך דֹרש אֹתה"[קיד]. "דֹרש אֹתה" היינו שהלב דורש, "בכל לבי דרשתיך"[קטו]. בחודש אלול כתוב "לך אמר לבי בקשו פני"[קטז], פני בגימטריא עיני. "לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי' אבקש", זה הפסוק של חודש אלול. הלב דורש ומבקש את ה' מלמטה למעלה, העינים מביטות על האלקות בתוך המציאות להחדיר, עם מבט של קביעה רצונית בלשוננו[קיז], את האלקות בתוכה. הקב"ה מבטיח "והיו עיני ולבי שם כל הימים". יש כאן רמז מאוד מאוד יפה שהר עיבל הוא הכח, לכן כאן בנו את המזבח, כביכול המקדש הראשון, המזבח הראשון של עם ישראל, כדי להתחיל לקים לגבי כללות ארץ ישראל את "ארץ אשר הוי' אלהיך דרש אתה, תמיד עיני הוי' אלהיך בה מרשית". מהי "רשית"? כתוב חסר א, אותיות תשרי. "כל שנה שרשה בתחילתה מתעשרת בסופה"[קיח]. הביטוי "מרשית השנה ועד אחרית שנה" והדרשה "שרשה בתחלתה מתעשרת בסופה" הם הר עיבל. למה? בגלל שהר עיבל הוא בחינת "רשה". על פי פשט הוא שייך לקללה.

מהו עיקר הקללה לאדם? שאין לו פרנסה. זה נקרא "רשה בתחלתה", אין לו כסף. אבל היא "מתעשרת בסופה", "הרוצה להעשיר יצפין"[קיט]. הצפון הוא העושר, אבל כדי להגיע לעושר של משיח צריך להגיע לכאן. לכן כתוב ש"רבי מכבד עשירים"[קכ], בגלל שכתוב שמשיח צריך כסף, יותר ממשה רבינו. זה כלל גדול, ש"רבי מכבד עשירים". המשיח הוא בבחינת "הרוצה להעשיר יצפין". מה זה יצפין? הר עיבל.

כתוב "אשא עיני אל ההרים מאין יבוא עזרי. עזרי מעם הוי' עֹשה שמים וארץ"[קכא]. ידוע ש"אשא עיני אל ההרים" רומז לשני ההרים האלה, אבל "מאין יבוא עזרי" הוא עיבל. "עזרי מעם הוי' עֹשה שמים וארץ", "מעם הוי'" הוא אור גלוי, זה גרזים, אבל "מאין יבוא עזרי", כשלא יודעים "מאין", כמו "לולא" עם נקודות, ספק קיומי, רישא דלא ידע ולא אתידע – זה רק התשובה שבהר עיבל, שיותר גבוה מ"עזרי מעם הוי' עשה שמים וארץ" של גרזים. אלו שני ההרים.

עוד פעם, הפירוש השלישי של הר עיבל מתחיל להמחיש את "עיני ולבי שם כל הימים" – גם של הקב"ה וגם של המתפלל. הרי כאן הוא מקום העבודה, כאן "המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה". כל עבודת התפלה היא הקישור והזיווג בין העינים ללב. גם ה' עצמו מתחיל לשים את העינים והלב שלו כאן, בעיבל, ובכך הוא גם נותן לנו, מחדיר בנו, את העבודה שכל העינים וכל הלב שלנו יהיו בארץ ישראל, במקדש, "להביא לימות המשיח".

"מתעשרת בסופה" – מיד!

העבודה היא להפוך – מתי שנה "רשה בתחלתה" הופכת להיות "מתעשרת בסופה"? כתוב שמהרגע הראשון. זהו גם כן סוד ההר הזה, לכן אנחנו לומדים אותו כאן לפני ראש השנה. יש מי שאומר שאם זוכים אז "רשה בתחלתה" הוא כל הלילה הראשון של ראש השנה עד תקיעת שופר, וברגע שתוקעים בשופר כבר מתחיל להיות "מתעשרת בסופה". אבל יש מי שאומר, כמו שגם אדמו"ר הזקן[קכב] וגם רבי נחמן[קכג] כיוונו שניהם ואמרו דבר אחד, שאצלם גומרים את כל העסק בלילה הראשון, עוד לפני תקיעת שופר.

כמו שאמרנו קודם, אנחנו צבור – מה זה ציבור? מה כל ענין ראש השנה? בשיקול יש אחד רשע, אחד בינוני, אחד צדיק, אבל ברגע שהחלטנו להיות צבור ויתרנו – הצדיק ויתר, אין יותר צדיק, אין יותר בינוני ואין יותר רשע, יש רק צבור. ברגע שיש צבור נכתבים ונחתמים "לאלתר לחיים טובים", עוד לפני תקיעת שופר, לא צריך אפילו לתקוע בשופר. זה פירוש מאוד יפה מהו ראש השנה שחל להיות בשבת, שלא תוקעים בו בשופר. שבת היא גם בחינה של אחדות עם ישראל, אז לא צריך שופר. מהרגע הראשון של כניסת החג, של קדושת החג, מיד נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים טובים. כלומר, "מתעשרת בסופה" מתחיל מהרף עין, זה נקרא "מאין יבוא עזרי", רק יש נקודת אין של "רשה בתחלתה" ומיד אחריה היא "מתעשרת בספה". כמו בין השמשות, רק בין השמשות של ראש השנה הוא "רשה בתחלתה", ומהרגע הראשון של ראש השנה הוא ודאי כבר הופך להיות "מתעשרת בסופה". כל זה כחו של ההר, של "רשה" שהופכת להיות עשירה.

לפי זה, גם כן, מה ההבדל בין "הרוצה להחכים ידרים והרוצה להעשיר יצפין"? ש"הרוצה להחכים" פועל באופן של "ימים ידברו"[קכד], הוא קונה עוד חכמה ועוד חכמה, לאט לאט הוא גדל[קכה]. אם כי יש מקום שכל חכם הוא קודם גולם, כאילו ההפך, בכל אופן זה לא נתפס, האדם לא מבין שעליו להיות גולם כדי להיות חכם. אבל בלהיות עשיר יש משהו בטבע האדם שעשירים צומחים מתוך היותם עניים, מֵרָשים, מ"ולרש אין כל"[קכו]. כדי להיות עשיר, מי שרוצה ללכת על עשירות מקבל עליו לכתחילה להיות רש, העיקר שאחר כך יהיה עשיר. אבל רק מה? הוא מצפה ומתפלל לקב"ה שיצמצם לו את ה'אין' הזה, כמה שפחות. כך לעניננו כאן, בכח ההר הזה להפוך "רשה בתחלתה" בהרף עין. זה הרף עין של עיבל, ואחר כך מתחיל מיד להתקיים "מתעשרת בסופה".

כן יהיה לנו, שמיד נתעשר עוד בסופה של השנה הזאת, שלפי הפשט זהו "סופה". עכשיו צריך לקבל את כל העושר מהשנה הקודמת, ואז יהיה כל העושר עכשיו ממש, אחר כך נכנסים מיד לעושר האמתי של שנה חדשה, "ובא לציון גואל"[קכז], כמו שאמרנו, שהמשיח צריך עושר.

לחיים לחיים שנה טובה ומתוקה. שוב, כמובן שהפירוש השלישי הוא המתקה. אז יש לנו שלשה פירושים של עיבל– עָב, ערבוּת ו"עיני ולבי שם כל הימים".

לחיים לחיים!