הכלל ועבודת הבמות בימינו

ט תמוז תשמ"ט – ישיבת "עוד יוסף חי" שכם

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

 

 

נגנו ניגון

המשנה במסכת בכורות (יד, א) אומרת:

"כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו חייבין בבכורה ובמתנות ויוצאין לחולין ליגזז וליעבד ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה, ואם מתו יפדו, חוץ מן הבכור ומן המעשר...".

המשנה מונה כמה דינים ביחס לבהמה כזו. אחד מהם – השוחט קדשים בחוץ חייב כרת, ואילו בהמה כזו, שיש עליה רק קדושת דמים, פטור מכרת. ובגמרא (עמוד ב): "ר' אלעזר מתני חייב, ומוקי לה בבמת יחיד" – כלומר המקריב בהמה בעלת מום בבמת יחיד בזמן היתר הבמות, כשאין בית מקדש קיים, מתחייב בלאו. בסוגיא שלנו אין חולק עליו (ברמב"ם לא הובא, כיוון שלא נוהג לדורות).

רש"י שם מסביר:

"במת יחיד: שכל אחד ואחד בונה במה לעצמו, כגון מנוח וגדעון ושמואל".

יש עוד דוגמאות וצריך להבין למה בחר רש"י דווקא אותם. גם צ"ל למה שינה את הסדר, הרי מנוח היה אחר גדעון. רמז קטן בשביל הקדמה: שלושתם עולים יחד חכמה בינה דעת. שמואל שקול כנגד משה ואהרן, שקול הדעת. מנוח דמות נשית, בעיקר נסמך על אשתו – "וילך מנוח אחר אשתו" – לכן הוא הבינה שבחכמה, "חכם בבינה". גדעון-ירובעל כנגד יסוד אבא.

לפי הכלל הידוע מהבעל שם טוב, שכל דבר בתורה נצחי בנפש ונוהג בכל זמן, צריך להשליך על הנפש. החידוש פה הוא שגם בבמת יחיד יש להקפיד להקריב בהמה תמימה, ולא בעלת מום. בתורה, בפרשת תמורה, נקראת בעלת מום רע ותמימה נקראת טוב. על עם ישראל נאמר "ומום אין בך", אנחנו טובים. השם האחרון משם עב הוא מום, המבטא האתהפכא של הרע לטוב, המום לתמים. קשור עם חודש תמוז, שהרבי שליט"א אומר עליו לאחרונה שעניינו הוא אתהפכא. תמוז היה עבודה זרה, "מבכות את התמוז", של בחור שמת בקיץ והבנות היו מבכות אותו. שמות החודשים עלו עמם מבבל, על מנת להפוך אותם לטוב. תמוז הוא גם החודש של יוסף הצדיק [גם אדר ופורים. גם שם שמות הצדיקים – אסתר ומרדכי – הם שמות אלילי עבודה זרה, רק שם יותר בהסתר]. גם הצרוף של שם הוי' של חודש תמוז הוא בהיפוך – "זה איננו שווה לי".

בזמן שאין בית מקדש ומותרות הבמות יש במה גדולה – נציגות של עם ישראל, כמו נוב וגבעון. הגמרא דורשת שאסור לשאול שלום לפני תפילה מן הפסוק "חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי במה נחשב הוא". לפי זה, תקופת הבמות הוא מצב בנפש כמו לפני תפילה. הנשמה באפו – כעס, דינים. כל הגילוי של האלוקות אצלו הוא בבחינת דינים. התיקון שלו הוא להמשיך את הנשמה ע"י רחמים, תפילה. "ברוגז רחם תזכור".

יש ביטוי הרווח היום "כל אחד בונה במה לעצמו". עשיית כלי לצורך ביטוי עצמי, תעמולה. מערכת הפקה עצמית.כמו שיש מחלקת p.r. לכל מפעל, כך גם בנפש. וצריך שגם שם יהיה בלי מום.

במת יחיד עולה דעת. כשם שפרצופיהם שונים כך דעותיהם שונות. למה המשחק היום כל כך גרוע, או מי באמת משחק טוב? הרבה מקרים ששחקן שיחק כ"כ טוב משוגע עד שהפך בעצמו לכך. להתפלל זה אותו דבר. ר' פנחס מקוריץ היה נפרד מאשתו לפני התפילה, שמא לא יחזור. כל שחקן מתמסר ומקריב את עצמו על הבמה בשביל עולם הבא. כל אחד והעולם הבא שלו.

הבמה היא מול ה', אבל אם נשליך על היחס לציבור נראה שזו השאלה ביחס למדינה כיום, האם זה בית עולמים או רק במה. אם אין ארון – אין תורה, מדינה חילונית – יכול להיות גם בית עולמים, ומספיק רק רשימו מן הארון (כמו בבית שני). אבל אם זה רק במה זמנית אז חייבים את הארון. יש הרוצים לדמות את התקופה שלנו לבית שני (הרב ישראל אריאל ועוד), אני לא מסכים, גם הרבי בשיחות, אלא דומה לכניסה לארץ, או לפניה. לכן לא בונים כמו בתקופת עזרא אלא כמו בזמן יהושע. אצל עזרא היה רק המשך לראשון עם הפסקה קצובה מראש. אבל היום זו התחלה חדשה, לכן היתה לנו גלות כזו ארוכה. הכנסת היא כמו במה גדולה, ויש עניין כיום שכל אחד יבנה לו במת יחיד בחצרו. במה שמבטא את רעיונותיו – עיתון וכו'. מכל שלושת הדוגמאות שנותן רש"י לבמת יחיד צמחה ישועה וגאולה לעם ישראל. זה מתחיל בתור רוח קנאות (נשמה באפו) להושיע את ישראל, עד התיקון המלא בבית עולמים, דוד ושלמה [כמובן מה שייחסנו למדינה מעמד של במה, מעמד מכובד שלא כולם היו מסכימים עליו, זה רק לימוד זכות ו"התחשבות בגישות הנוכחים"...].

שאלה: מה אומרת בנפש ההלכה שלא תחזור עבודת הבמות?

תשובה: כתוב ששלמה יחד עם בית עולמים תיקן ועשה אוזניים לתורה, וקידם בכך את תורה שבעל פה. מאז יש שולחן ערוך לכולם. מאז אתה מוגבל. יש ד' אמות של הלכה-ארון. צריך להאזין למה שהתורה אומרת.

נחזור לבמת יחיד, הישועה שבאה מבמת יחיד היא על דרך נדר ונדבה, הוראת שעה. התורה היא בעיקר דרכים להתיר את הנדרים, אבל במת יחיד היא בעיקר אתעוררותא דלתתא. בשבת האחרונה הרבי סיפר על מספר צדיקים (ביניהם ר' לוי יצחק מברדיצ'ב) שנדרו שלא יכנסו לגן עדן עד שה' יביא את המשיח ואיך 'סידרו' כל אחד מהם. העצה היחידה היא – וכנראה התכוון לעצמו – לנדור נדר על דעת רבים, שאין לו התרה. לרבים אין פתח להתרה. עם ישראל, ובמיוחד הפשוטים, רוצה בפשטות משיח, ואי אפשר לפתות אותו עם חסידות וכו'.

הווארט הוא שבזמן כמו שלנו, של במה גדולה, צריך לדעת שהישועה תבוא באופן של במת יחיד, על דרך נדר של יחיד על דעת (בשביל) הרבים. כמו גדעון, כמו יוסף הצדיק. כתוב שהוא היחיד ביחס לאחים, אבל יחיד למען הרבים. הגאולה השלמה היא התעוררות הרבים. נדר עולה עוד יוסף חי.

שאלה: הרב מסביר מה היחיד פועל כיחיד למען הרבים. מה העבודה של היחיד למען הרבים כשותף, כמו אלקנה שמעלה את ישראל למקדש אף על פי שהיה בו שחיתויות?

תשובה: היו שחיתויות, אבל העיקר זה שיש שם צדיק, עלי. יש חסידויות שהעיקר זה שיש חצר, אבל בחב"ד העיקר זה שיש צדיק.

נוב וגבעון זה אין שבין יש ליש. בתקופת המעבר שביניהם המנהיג נותן משהו. עלי מת מיתה משונה וזה חורבן שילה, ועד לבנין בית עולמים יש משהו.

אצל המהר"ל תקופת המשיח זה משהו אחר, כמו עולם הבא. המעבר לימות המשיח הוא השבירה של הממסד הקודם שהוא מדבר עליה בנצח ישראל. אליבא דמי שחושב שהמדינה זה זה, אז השואה היא האין בין יש ליש. אבל אם היא כמו במה גדולה, תקופת מעבר אחרי מות עלי, אז שמואל הוא השומר של אותה תקופה.

_{השיעור עבר לדיון (סוער) על היחס למסירות הנפש שהיתה בהתעוררות הציונות. הרב חותם אותו בהפניה למאמר 'נקודה, קו, שטח' הנלמד כעת בירושלים.}

המדינה כיום היא שלב הקו, שבין שלב הנקודה לשלב שטח. אנחנו לא רוצים שהקו ישבר ולשם כך צריך לשאוף יותר להרחבת השטח (הסיבה שהרבי לא עולה לארץ היא שלא רוצה להרגיש 'בעל חוב' כלפי מקימי הקו).

יש נושא שלם שנרחיב בו יותר בפעם הבאה, והוא היחס שבין משפחה – תקופת השופטים – לבין מלוכה. ממעשה פילגש בגבעה עולה ש'ראש' של תקופת השופטים זה קודם כל להזדהות עם הכלל ורק אחר כך עם המשפחה. זה היה בדיוק ההיפך מן המוטו של בני בנימין שהגנו בחירוף נפש על בן השבט שעשה מעשה נבלה, ולמרות זאת זכו – למרות ההרס והחורבן שנגרם – להעמיד את שאול למלך.

כל מי שחונך על ברכי ההשקפה שרואה במדינת ישראל גדר של מלכות תוקע בסופו של דבר סכין בגב של החברים שלו, מפנה עורף למי שמסר את נפשו למען כבוד ישראל וחילול ה'. זו תוצאה של תסכול פנימי. כך היה במחתרת, וכך היה עכשיו עם החברים שלנו. אם יש כאן מלכות אז לא שייך פה חצר, חסידות חב"ד וכו'. הוא בז לזה. מה אתה מביא לפה משהו גלותי ופרימיטיבי? אבל לעניות דעתי כיום, שאין פה גדר מלכות, ולכל היותר במת ציבור, תקופת השופטים, ההזדהות צריכה להיות לפי הסדר של מבפנים אל החוץ. גם אם המעשה הוא לא המעשה הכי נכון ומתאים – אנחנו אתם.

יש אצל ר' אייזיק הסבר נפלא לדברי חז"ל. במקום אחד כתוב שהעולם נברא מהפנים אל החוץ, מאבן השתייה והחוצה, ויש מקום שכתוב הפוך – שנברא מהצדדים, המחוץ אל הפנים. זה משל טוב להבדל בין שתי התקופות, ולאיזה איזור מתמסרים קודם. כשיצאו לקרב בגבעת בנימין כולם אמרו לשם יחוד, אבל שיטת העבודה שונה. בנימין אומרים שאני צריך לנצח אתכם בשבילכם.

שאלה: אבל מה לעשות, למעשה היום ההזדהות של רוב היהודים היא עם מדינת ישראל, כך בהשגחה פרטית?

תשובה: ההזדהות שלך צריכה להיות עם ישיבת עוד יוסף חי. אם לא – אז זו באמת בעיה. כל זמן שאין התארגנות של ממש לקראת גאולה עם ביטחון עצמי של נדר, של במת יחיד – אז אי אפשר לומר את מה שאתה אומר. סימן שאתה עדיין לא מספיק חזק. אם למשפחה היום אין ערך, אז נאמר שכך ה' גלגל וזה רצוי?

כל מעשה מסירות נפש הוא הקדמת הכלל לפרט. אבל זה לפני המעשה, מה שאין כן התגובה שאחריו. זו דוגמא מצוינת ל"רצוא ושוב". על התפילה אומרים חז"ל: "מי כהוי' אלקינו בכל קראינו אליו – אליו ולא אל מדותיו", ומצד שני הכוונות מתייחסות אל מידותיו – כל ברכה אל ספירה אחרת. ההסבר בחסידות הוא שבדרך ה"רצוא" פורצים את כל גדרי הפרט, אל מה שמעבר לכל השגה, אבל בדרך ה"שוב" יש צינור פרטי לכל השפעה. מעשה של מסירות נפש זה "רצוא" ללא שום מחשבה על משפחה וכד', הפקרות גמורה. אבל כשבאים ליישב אז צריך ליישב לפי סדר המידות – "עניי ערך קודמים". ושוב, רק בזמן שאין מלכות מתוקנת. כשאין מלכות אז אני המדינה, הכלל ותיקונו תלוי בי.

מי שחושב שהמדינה היא מלכות אז הבטול אצלו הוא קודם כלפי המדינה, ורק אחר כך יש אותי. הוא חושב שאם נכבד את חוקיה היא תוכל לתקן את עצמה. גם אם הוא עמל, ועיקר העמל הוא לשכנע את כולם בדבר זה גופא. במילים גסות: נהיה עבדים למדינה.

אנשים שפועלים במסירות נפש הם התאים הבריאים שבתוך הגוף החולה. כיוון שהגוף החולה דוחה אותם – אז הם מתפרצים. "כל חי מתנועע". במערכת הפרצופים של הקבלה יש זיווגים ותנודות יומיות, ויש תנודות של מעגל השנה. מי שלומד בעיון רואה שאי אפשר ליישב ביחד. הרש"ש כותב שכל מערכת עובדת במקביל, כמימד נוסף. לפעמים משהו שלא זז למראית עין, אבל מאחורי הקלעים הוא זז – קמעא קמעא. זה לימוד זכות על השיטה של הרב קוק, שלמרות שלא רואים בשטח משהו זז מבפנים. דוגמה נוספת מאסטרונומיה – מערכת השמש ביחס לכל הגלקסיה. נראה שלא זזה והאמת שהיא זזה במהירות. אז איך יודעים מה באמת זז? חז"ל מדריכים שמסתכלים מבפנים אל החוץ, ממערכת השמש אל הגלקסיה, מסדר הזיווגים היומי אל סדר הזיווג השנתי.

מערכת השנה היא בבחינת אתעוררותא דלעילא, ידיעת ה' את המציאות. אלו היו דור המדבר, דור דעה. מה שאין כן הדור שנכנס לארץ ששיך לבחירה החופשית, לאתעוררותא דלתתא. יש בהם התמקדות על מערכת היום.