שש מעלות קדושה

התבוננות למתחילים

שיעור מפי הרב יצחק גינזבורג שליט"א^[א]

פרק א: בנין המרחב בארץ ישראל

"ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים"

פרק ח' במסכת מקוואות פותח: "ארץ ישראל טהורה ומקוואותיה טהורים". מההקש בין ארץ ישראל לבין מקוואותיה יש ללמוד כי הדרך להכנס לטהרת ארץ ישראל הוא בסוד המקוה. את עצם "אוירא דארץ ישראל" ניתן לתאר כמי מקוה, שהרי הנכנס מטומאת ארץ העמים לארץ ישראל נכנס מטומאה לטהרה, וטהרה זו אופפת אותו כמי המקוה. על הקשר הפנימי בין המקוה לארץ ישראל, ועל המקוה כסגולה להתקשר לקדושת הארץ ולעלות בה עוד ועוד, מלמד הסיפור הבא:

רבי נחום מהורדונקא (משמשו של הבעש"ט וסבו של רבי נחמן מברסלב) רצה לעלות לארץ ישראל עוד בחיי מורו הבעש"ט. על מנת להתכונן לכניסה לארץ, ועל מנת לשקול את הדברים בדעתו היטב, הוא הלך למקוה לטבול בו בכוונות מיוחדות של עליה לארץ (כאשר בעצם הטבילות הוא אכן התהלך באופן רוחני במקומות אליהם כיוון). בטבילה הראשונה הוא כיוון שהוא נכנס לארץ ישראל, אחר כך הוא טבל על מנת לעלות לירושלים, אחר כך הוא טבל ועלה במחשבתו להר הבית, וכך הוא טבל וטבל והתעלה מעלה מעלה בקדש עד שנכנס לקדש הקדשים. בכניסה לקדש הקדשים ציפה רבי נחום מהורדונקא לחוש את גילוי השכינה הנעלה ביותר – גילוי העצם נושא ההפכים, המתגלה בקדש הקדשים בכך ש"מקום ארון אינו מן המדה" – אך למרות שהארון והכרובים היו במקומם, גילוי פלאי זה לא הורגש. אז שאל רבי נחום כלפי שמיא – "היכן היא השכינה?", וממרום ענו לו כי השכינה נמצאת במז'יבוז' (אצל מורו הבעש"ט). לאחר ששמע זאת רבי נחום החליט שכל עוד רבו חי בחו"ל הוא ישאר שם ולא יעלה לארץ הקדש[ב].

שני דברים אנו לומדים מסיפור זה: ראשית, מתברר שנקודת החיבור לקדושת הארץ בכל מעלותיה היא מי המקוה. ושנית, מתברר כי בכל מקום מסוגל האדם לקיים את מאמרו של רבי נחמן – נכדו של רבי נחום – ש"בכל מקום שאני הולך, אני הולך לארץ ישראל" – גם מי שנמצא בחו"ל יכול להתהלך אל הארץ 'דרך המקוה', וגם מי שנמצא בארץ צריך תמיד לראות שמגמת פניו קדימה, להתקדם ולהתעלות ממעלה למעלה בתוך קדושותיה של הארץ, מא"י לירושלים מירושלים להר הבית ולמקדש עד קדש הקדשים ממש. כך כל אחד צריך לחוש ש"בכל מקום שאני הולך, אני הולך לקדש הקדשים" (כשבפרטות בכל מקום יש לחוש שמתקדמים אל הדרגה הבאה בסדר) – עד לקיום היעוד אודותיו חזר כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש כמה פעמים, שכל יהודי יכנס לקדש הקדשים וירקוד שם עם השכינה (וכדלקמן באריכות).

שש מעלות במקוואות

כשרוצים להקיש בין קדושת הארץ ומעלותיה לבין קדושת המקוה ומעלותיו יש להתבונן בסוד העיקרי של המקוה, בו פותחת מסכת מקוואות – "שש מעלות במקוואות". כשם שבתוך ארץ ישראל ישנן מעלות שונות של קדושה, כך גם במקוואות יש דרגות שונות של טהרה ומעלה – ועם היות שהמשנה מונה עשר קדושות בארץ ישראל, ניתן לצמצם ולהגדיר שש קדושות עיקריות בתוך הארץ:

א. קדושת ארץ ישראל.

ב. קדושת ערים מוקפות חומה (תוספת הקדושה שפועלים על ידי ישוב הארץ).

ג. קדושת ירושלים.

ד. קדושת הר הבית (מחנה לויה).

ה. קדושת המקדש (מחנה שכינה).

ו. קדושת קדש הקדשים.

מתוך צמצום זה נתבונן כיצד העולה ונכנס בשש מעלות המקוואות נכנס בכך גם לארץ, ובכל טבילה וטבילה הוא עולה ונכנס לפני ולפנים בקדושות ארץ ישראל.

ונקדים: ככלל, פעולת הטבילה היא הפעולה הגשמית הממחישה יותר מכל את מושג ההתבוננות – בכניסה למי המקוה חוזר היהודי למי השפיר של רחם אמו. אמא הוא הכינוי בכל מקום בקבלה לספירת הבינה, מקום ההתבוננות. כשם שהעובר שוהה ברחם אמו ט חדשים, כך תהליך ההתבוננות הוא בעיקר תהליך של שהיה (כלשון ביחס לחסידים הראשונים, שהיו "שוהים" ט שעות במשך היום בעבודת ההתבוננות של התפלה). והנה, על אף שבפשטות שש המעלות במקוואות הן מקוואות שונות, שדרכת כשרותן וטהרתן משתנה, לימד מורנו הבעש"ט שכי "שש מעלות במקוואות" היינו סוד כוונות המקוה – כאשר האדם טובל עליו לחוש כי הוא מוקף מששת צדדיו (מעלה, מטה, ימין, שמאל, קדימה, אחורה) במי המקוה ובטל לגמרי במי הדעת (כשהאדם מוקף לגמרי במושא התבוננותו). לפי הבנה זו, כי בעבודת האדם "שש מעלות במקוואות" הן עצם כניסתו של האדם בצורה מלאה (בגופו, בעצם הכניסה המלאה למים, ובנפשו, מכח התבוננותו-כוונתו) למרחב אלקי מטהר, נתבונן כיצד ניתן להתיחס כך גם לקדושת ארץ ישראל בכלל (ולכוון זאת בעצם הטבילות במקוה).

המרחב האלקי

את הסוד העיקרי של כניסה לתוך מרחב אלקי שלם – מרחב סגור ומוגן מששת צדדיו – וחיים קבועים במרחב כזה, בארנו בכמה מקומות על יסוד שש המצוות התמידיות, ונחזור עליו בקיצור: בהקדמת ספר החינוך נאמר שבמנין המצוות לפי הרמב"ם יש שש מצוות החלות על האדם בתמידות:

א. מצות האמונה בה' – הדיבר הראשון: "אנכי הוי' אלהיך".

ב. שלילת עבודה זרה – הדיבר השני: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני".

ג. אהבת ה' – "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך".

ד. יראת ה' – "מה הוי' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה".

ה. יחוד ה' – "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד".

ו.  שלילת מחשבות מינות וזנות – "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם".

בעל ספר החינוך אומר שסימן שש המצוות הללו הוא שש ערי מקלט, שהרי המצוה התמידית קולטת את האדם ומגינה עליו בכל עת[ג]. לפי דרך פנימיות התורה ניתן להתבונן כיצד שש המצוות יחד בונות מרחב אלקי מוגן אחד – מרחב סגור מששת צדדיו באמצעות שש המצוות – הקולט את האדם ומגן עליו בכל עת. מרחב המקיף את האדם והולך עמו בתמידות לכל מקום:

מצות האמונה בה' ושלילת עבודה זרה הן התקרה והרצפה של המרחב האלקי – עצם האמונה בה' מורגשת כדבר העליון ביותר, התקרה (או הכפה) החופפת על ראשו של כל יהודי, ושלילת ע"ז היא הקרקע היציבה עליה ניצב היהודי, הקרקע השומרת אותו מפני נפילה לתהומות של אמונה בכחות השאול (וכן, עיקר החשש הוא באמונה בכחות "מתחת לארץ", כחות ארציים הפועלים כביכול בנוסף או בניגוד לכח האלקי העליון). בהקבלת ו הכיוונים ל-ו מדות הלב (המכונות ו קצוות) מעלה ומטה מקבילים לספירות נצח (המכונה בספר יצירה "עומק רום") והוד (המכונה בספר יצירה "עומק תחת") – כח הנצח הוא הבטחון בה' בלבד, העובר 'מעל' כל מציאות ומכשול, ועיקר ההוד הוא שלילת כל אמונה טפלה ועבודה זרה (כדרשת חז"ל: "יהודי – זה שכופר בעבודה זרה").

האהבה והיראה הן הימין והשמאל של המרחב האלקי, כידוע שבכל מקום מקבילים החסד-אהבה והגבורה-יראה לימין ולשמאל (שבלשון התנ"ך הם הכיוונים דרום וצפון) – האהבה והיראה הן בכל מקום שתי הכנפים (ימין ושמאל) המשלימות והמאזנות זו את זו, מכחן מסוגל האדם לפרוח בעבודת ה' שלו, ומכחן עולות מצותיו מעלה מעלה.

אמונת היחוד היא צד הפנים-הקדם של המרחב – יחוד ה' המוחלט בעולם הוא מה שצריך לראות היהודי מלפניו. הקדם-המזרח מכוון לפי קבלה כנגד ספירת התפארת – הכח ל"אסתכלא ביקרא דמלכא" ולראות כיצד כל תופעות המציאות מתאחדות לשלמות אלקית אחת, "תפארת הוי'". שלילת המחשבות הזרות היא השמירה על האדם מפני 'מחבלים' המנסים לתקוף אותו 'מהדלת האחורית' – זו החציצה בפני צד האחור (ובנפש היינו הגנה מפני מחשבות החודרות מן הלא-מודע השלילי, הלא מודע של הנפש הבהמית – לא-מודע מסומל באחור, בעוד המודע נמצא לפנים, בצורה גלויה). צד האחור-המערב מכוון בקבלה כנגד היסוד (המזדווג עם המלכות – ה"שכינה במערב"), ועל כן עיקר השמירה ממחשבות זרות היא שמירת הברית, שהרי גם מחשבות המינות כלולות בכינוי זנות – כסיום הפסוק "ולא תתורו... אשר אתם זונים אחריהם".

ונסכם:

א. מצות האמונה בה' – מעלה – נצח.

ב. שלילת עבודה זרה – מטה – הוד.

ג. אהבת ה' – ימין (דרום) – חסד.

ד. יראת ה' – שמאל (צפון) – גבורה.

ה. יחוד ה' – קדימה (מזרח) – תפארת.

ו. שלילת מחשבות מינות וזנות – אחור (מערב) – יסוד.

שש קדושות הארץ

עלה אם כן שהכניסה לתוך המרחב האלקי היא בעצם בנין מרחב שלם המוקף בשש המצוות התמידיות – זה הדבר שצריך לכוון אליו בתוך מי המקוה וזהו תהליך הכניסה השלם והאמיתי לארץ ישראל. נתבונן כיצד הכניסה לארץ והעליה בשש קדושותיה בנוי בסדר שש המצוות התמידיות:

ארץ ישראל:

המצוה הראשונה בה מתחייב האדם עם כניסתו לארץ היא איבוד העבודה זרה שבארץ ושירוש אחריה מכל וכל. באופן פשוט, ניתן לדמות זאת לכניסת האדם לביתו האהוב לאחר שגרו בו זרים, לכלכו אותו וטמאוהו. על מנת שהבית יחזור להיות ביתו הנאה והאהוב הדבר הראשון שיש לעשות הוא לפנות את הזבל מהבית. כך, כשה' רוצה לחזור לביתו בארץ ישראל – אותה בנה כדי שתהיה "דירה בתחתונים" לו יתברך, כפי שהיה בראשית הבריאה כש"עיקר שכינה בתחתונים היתה" – הוא שולח את עם ישראל כ"חברת נקיון" שתפנה את הבית מכל הטומאה שהכניסו אליו העמים.

שירוש עבודה זרה הוא בפשטות קיום מצות "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". מצוה זו מכוונות כנגד עצם קדושת הארץ, והיא הבונה את הקרקע היציבה של ארץ ישראל – בעצם מדרך כף רגל בארץ כבר מתחייבים במצוה זו, ואליבא דאמת קיום מצוה זו הוא הדריכה הראשונה באדמת ארץ ישראל (כפי שיתבאר). בפשטות, איסור עבודה זרה קיים בכל מקום בעולם, אך בארץ יש עליו קפידא מיוחדת, ורק מי שנכנס לארץ ישראל משתחרר באמת מכל שמץ עבודה זרה: חז"ל למדו כי "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה". בחסידות מוסבר שעבודה זרה בטהרה היא נתינת אמון בכל סיבה שהיא למה שקורה לאדם בעולם, לבד מרצון ה' בלבד – כך מי שמאמין כי השפע שלו ב"בני חיי מזוני" תלוי בגורם כל שהוא מלבד ה' הוא "עובד עבודה זרה [גם אם] בטהרה".

בחו"ל מעביר ה' את השפע למציאות דרך ע שרים – השרים של שבעים אומות העולם – וישראל שנמצאים שם מקבלים גם הם את השפע דרך השרים. על כן, גם אם אין הם מעונינים בכך, יש להם אמונה מסוימת בתלות ב-ע שרים – אמונה בסיבות שונות ומשונות המביאות שפע, החל מחסדי הגויים וכלה ב"כחי ועצם ידי". רק בארץ ישראל יכול האדם – ולכן מחויבים (וזהו גדר השירוש אחר ע"ז, איבוד גם הע"ז שבדקות כאמונה בסיבות זרות) – לתלות את כל מבטחו בה' בלבד. עם ישראל בארצו מקבל את השפע ישר מה', ללא כל תיווך של ממוצעים. לכן רק בארץ הקפידה התורה שלא יאמר אדם "כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה". עיקר שירוש ע"ז בנפש היא נטילת כל הבטחון מכל דבר אחר זולת ה' – כך חייב יהודי ללכת לרופא (משום שהתורה נתנה לו רשות לרפא: "ורפא ירפא") וראוי שהוא יעמול לפרנסתו (על מנת ליצור כלי לברכת ה': "וברכך הוי' אלהיך בכל אשר תעשה"), אך הוא חייב לא לתת כל אמון בכחו של הרופא או בכחו שלו לפרנס, ולהכיר כי הכל תלוי בה' בלבד.

כל עוד האדם לא הצליח להכניס את כל כחות נפשו לאמונה ובטחון כאלו בה', ללא אמון ותלות בשום דבר בלתו, הרי אליבא דאמת הוא לא בא לארץ ישראל (הדורשת, כביאת מקוה, את "ביאת כולו ולא ביאת מקצתו" – כך ששום כח נפשי לא ישאר מחוץ למודעות זו. [ולאידך, יש להעיר, כי למרות שנאמר "ישראל שבחו"ל עובדי עבודה זרה בטהרה" וכמעט ולא ניתן להשתחרר בחו"ל מתחושת התלות ב-ע שרים ובשאר הסיבות עד ש"את רוח הטומאה אעביר מן הארץ" ויקוים "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות", הרי שמי שבכל זאת מצליח בכח עבודתו להגיע לבטחון בה' בלבד מקיים את היעד של "מאך דא ארץ ישראל" ומכשיר את קרקע חו"ל להתפשטות ארץ ישראל].

ערים מוקפות חומה:

לאחר הכניסה לעצם הקרקע של ארץ ישראל – בנין עצם קרקע המרחב האלקי – מישב היהודי את הארץ ועולה לקדושת "ערים מוקפות חומה". המודעות של ערים מוקפות חומה היא מודעות של שמירה והגנה מפני האויבים – מודעות המכוונות למצות "ולא תתורו" המגינה מפני פולשים ומחבלים אל הנפש פנימה. בעוד במציאות החיצונית מקיפה החומה את העיר כולה, הרי שבעבודת הנפש עיקר החומה צריכה להיבנות מגבו של האדם – זהו בנין "הכותל המערבי" בנפש[ד].

ירושלים:

מכל "ערים המוקפות חומה" מתיחדת בקדושתה ירושלים. תכונת הנפש של ירושלים היא "שלמות היראה" – מלכי-צדק (שהוא שם בן נח) קרא לעיר "שלם", ואברהם אבינו הוסיף לה את מעלת היראה (באמירתו "בהר הוי' יראה"). בשמה של ירושלים עיקר החשיבות והקדימה היא היראה, אך גם השם "שלם" נותר על מקומו כמתאר את שלמות היראה – ירו(= יראה)שלם" (ככתיב הקבוע של השם ירושלים בתנ"ך – "ירושלם"). בנפש בונים עם הכניסה לירושלים את הקיר הצפוני של המרחב האלקי – את הקיר של קיום מצות יראת ה' בתכלית השלמות. ירושלים, כעיר הבירה, מתאפינת גם בשלמות ה"קבלת עול מלכות שמים" – דווקא בעיר הבירה המלכותית מורגשת נוכחות המלך, והדבר גורם ליראה ולקבלת עול מלכותו. לכן, בפשטות, היראה היא היסוד והמניע לקיום כל המצוות –"ראשית העבודה ועיקרה ושרשה".

[יש להעיר שחלקי המרחב שנבנו עד כה – הקרקע, המערב והצפון – הם ההכנה הראויה לבנין המקדש, שבתוך הר הבית עצמו ממוקם בקרן המערבית-צפונית.]

הר הבית:

המעבר מירושלים להר הבית הוא כבר דילוג שבאין ערוך, ודורש טהרה מיוחדת. לכן, סביב ההר מוצבים שומרים המזהירים את הבאים – שהם כבר אנשי ירושלים, השלמים ביראה – שמכאן ואילך לא כל אחד יכול לעלות ומשלחים את הטמאים. מדת ה"הר" היא מדת האהבה, ההר מבטא את התרוממות והשתוקקות הלב באהבה רבה, כמבואר בחסידות[ה]. לגבי הר הבית מודגש הדבר בכך ש"אברהם [שמדתו אהבה] קראו הר"[ו] –  אברהם התכוון להר הבית כולו (ולא למקדש בלבד, ככוונת "יעקב קראו בית" – מה שהתממש רק במקדש עצמו, "כי ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים"[ז]), שהרי אמר לקב"ה "אם אין אתה נותן לי בית המקדש תק אמה על תק אמה [– מדות ההר כולו] לא נתת לי כלום"[ח]. אברהם, שעבודתו בהתעלות תמידית באהבת ה'[ט] והוא המרכבה למדת החסד העליונה, חש כי ללא "הר הבית בידינו" אין משמעות לנתינת הארץ – רק אם המקום בו תוכל להגיע אהבתו לה' לשיא שלמותה ינתן לו, הוא יוכל לבוא על סיפוקו. שיא שלמות האהבה אליה חותר אברהם היא גילוי המקיף הגדול הסובב את המציאות כולה – המקיף בו נאמר "ומתחת זרועות עולם"[י] – גילוי הארת ה' החובקת באהבה ובגילוי פנים גם את כל הצמצום (בו נדמה כי ה' מסתיר פניו מאתנו). גילוי זה של אהבה הוא הגילוי של "וימינו תחבקני", ובעליה להר הבית אנו בונים את הקיר ומחבק אותנו מימין – הקיר הדרומי – 'נכנסים' אל המצוה התמידית של אהבת ה' ו'נקלטים' בה.

המקדש:

גם במעבר מן ההר אל הבית, בכניסה מ"מחנה לויה" ל"מחנה שכינה" ממש, יש דילוג שלא בערך הדורש תוספת טהרה ומוגדר בגדרים הלכתיים נוספים. במקדש מתגלה יחוד ה' – רואים בצורה בהירה כי "הוי' אלהינו הוי' אחד" (משה רבינו רצה לומר "ראה ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" אך זכה להמשיך גילוי שכינה זה רק במדרגת שמיעה – אכן אילו היה משה נכנס למקדש היה זוכה להמשיך בחינה זו במדרגת ראיה[יא]) והכל מיוחד עמו ית'. גילוי זה הוא מחוז החפץ העיקרי, ה"מגמת פניהם קדימה" אליה חותרים ישראל בקדש, והיא הבונה את קיר המזרח (קיר ה"קדם") בבית המקיף את האדם. הקיר שלפני האדם הוא ראית המציאות הנכונה שלו, וברגע שהיהודי נכנס למקדש הוא מקיים את "מצות ראיה" – זוכה להראות לפני ה' ואף לראותו, ובכך לתקן את כל ראית העולם שלו.

גם תכליתו של המקדש – "נכון יהיה הר בית הוי' בראש ההרים ונהרו אליו כל הגוים"[יב] – קשורה לפסוק היחוד. על "הוי' אלהינו הוי' אחד" מסביר רש"י כי "'הוי'' שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'הוי' אחד', שנאמר 'כי אז אהפך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה'', ונאמר 'ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד'" – יעוד זה עתיד להתממש במקדש דווקא, כאשר זה יהפוך ל"ביתי בית תפלה יקרא לכל העמים". מפסוק זה מובן בפשטות כי לעתיד לבוא יכנסו גם הגוים לבית המקדש וישתתפו בגילוי האלקי שבו (ויש לעיין בצד ההלכתי של הדברים), ורק קדש הקדשים ישאר שייך באופן בלעדי לעם ישראל (שאז יכנסו אליו כולם, ולא רק הכהן הגדול, כפי שהובא לעיל בשם הרבי מליובאוויטש).

בסוד טבילות המקוה מודגשת כוונה מיוחדת דווקא בטבילה החמישית (המשיחית) בה נכנסים לתודעת המקדש: לפי ההלכה אסור היום להשתחוות על רצפת אבנים מחוץ להר הבית. אכן, למרות שכבר בהר הבית קיימת מצות ההשתחואה, עיקר הבטול הפנימי שיש בהשתחואה מורגש בתוך המקדש עצמו – דווקא במקדש מאיר הגילוי הנסי של "משתחוים רווחים"[יג]. בעוד שבאהבה, המתגלה בהר הבית, יש עדיין ממד מסוים של ריחוק והפרדה בין האוהב לאהובו (שעל כן באהבה "יש מי שאוהב" וכל אחד מתגדר במציאותו הנפרדת), הרי שבמקדש ישנו יחוד שלם בין ישראל לה' והם נהפכים ל"אחד" ממש – רק במקדש ישנה השתחויה שלמה מתוך בטול מוחלט והתאחדות עם ה'. תודעה זו מורגשת במיוחדת בטבילה במקוה, שכל תכליתה הוא הביטול וההתאינות של האדם (כמפורש בחסידות). ועוד, למרות שההשתחואה אסורה בכל העולם, הרי שבתוך מימי המקוה מותר ואף רצוי לטבול בפישוט ידים ורגלים – טבילה כ"דג" – ומורגשת עוד יותר ההשתחואה של המקדש.

קדש הקדשים:

המעבר לקדש הקדשים הוא הדילוג האין סופי הגדול ביותר – אם להר הבית מותר לעלות גם בימינו בתנאי טהרה מסוימים, ולמקדש יכול יהודי לעלות בטהרה כאשר הוא בנוי, הרי שלקדש הקדשים נכנס רק הכהן הגדול "אחת בשנה". הכניסה התודעתית לקדש הקדשים – המכינה את האדם לכניסה בפועל לעתיד לבוא – היא תכלית העליה, תכלית המסע פנימה של האדם. גם בבנין המרחב האלקי הפנימי משלים האדם את המקדש שלו בכניסה התודעתית לקדש הקודשים, ואזי הוא מוקף בגילויי האלקות בתכלית. בבית המקדש ראה כל יהודי את השכינה, אך בכניסה לקדש הקדשים הוא נחשף לגילוי של "עיקר שכינה" – עליה נאמר "עיקר שכינה בתחתונים היתה", היא שנתסתלקה על ידי חטאי האדם (בעוד השכינה נותרה בתחתונים, ועל כן יחוד ה' נותר כשהיה), וכלפיה עתיד להתממש היעוד של "דירה בתחתונים". על השראת "עיקר שכינה" בקדש הקדשים נאמר "צמצם שכינתו בין שני בדי ארון" – הגלוי האלקי הנעלה ביותר 'מרוכז' ודחוס בקדש הקדשים. זהו הגילוי של "אנכי הוי' אלהיך" – גילוי עצמות ה', "אנכי מי שאנכי", ללא כל תואר או שם חיצוני.

בזהר נאמר כי "אנכי" היינו אמונה בכלל ו"שמע" היינו אמונה בפרט, וישנו צד של יתרון בכל אחת מדרגות אמונה וגילוי אלו. בקריאת שמע ישנה התבוננות יותר פנימית ופרטנית, אמונה של חב"ד (התלויה בעבודת ההתבוננות החושפת את יחוד ה' בכל פרטי המציאות), ועל כן מתבטאת אמונה זה בגילוי של ראיה "בגובה העינים" – ראית יחוד ה' במציאות כולה. לעומת זאת, ב"אנכי" מתגלה מדרגה גבוהה באין ערוך – גילוי העצמות ממש – על אף שהדברים מרחפים מעל האדם ולא מסוגלים להיות מופנמים עד תכליתם. אמונה זו היא האמונה אותה הוקיר כל כך הבעש"ט – אמונתם של היהודים הפשוטים, שהבעש"ט אמר כי הם קשורים לפשיטות העצמות באמונתם הפשוטה (לכן גם נאמר לרבי נחום מהורודונקא כי הנקודה הפנימית שצריכה להתגלות בקדש הקדשים נמצאת במז'יבוז' – דווקא הבעש"ט גילה כיצד נקודה זו מאירה בכל עת בכל יהודי פשוט). אמונה זו מרחפת מעל הראש ומתבטאת אצל כל יהודי בכיפה שעל ראשו – בעצם ההזדהות היהודית הפשוטה שלפני כל הבנה [מתוך כך גם מובן כיצד מלמד הרבי שלעתיד לבוא יכנס כל יהודי לקדש הקדשים, משום שעצם נקודת הגילוי בקדש הקדשים קשורה לפשיטות הראשונית בנפש כל ישראל; גם כשהגוים יתבוננו ויבינו כי "הוי' אחד", כשהם יכנסו למקדש, הרי שהחיבור ל"אנכי" ממש יוותר ליהודים בלבד, בעצם פשטותם שלמעלה מכל התבוננות].

כיצד מתבטאת השראת עיקר השכינה בקדש הקדשים? זהו הגילוי של נשיאת ההפכים האלקית. בעוד שבמצות היחוד מודגשת כיצד מתחברים שני הגילויים של "הוי'" ו"אלהינו" ל"אחד", הרי שגילוי "אנכי" הוא גילוי השרש שלמעלה מ"הוי' אלהיך" – גילוי המקום בו שני ההפכים נישאים כאחד עד שאינם הפכים כלל (ושוב אין מדובר בשנים מתאחדים אלא בנקודת עצם אחת בלבד). נשיאת הפכים זו מופיעה באופן גלוי בכך ש"מקום ארון וכרובים אינו מן המדה" – בקדש הקדשים אפילו המציאות הגשמית מכילה את גילוי העצם, הגילוי של ה' כנמנע הנמנעות ונושא הפכים, כאשר דבר נמצא ולא-נמצא כאחד. גילוי זה רמוז בפסוק "ישא הוי' פניו אליך וישם לך שלום" – סוד נשיאת ההפכים – הנעלה במובן מסוים אף מהפסוק "שמע ישראל" (בין שני הפסוקים הללו מקשר הזהר בסוד "ויפן כה וכה" – התבוננותו של משה בשני פסוקים אלו, שבכל אחד יש כה אותיות – וכשם שמשה הוא המחדיר את כח ההתבוננות של "שמע ישראל" [ואף "ראה ישראל", במקדש] כך הוא הממשיך את את גילוי נשיאת ההפכים של "אנכי הוי' אלהיך" שיאיר בפשיטות בנפש כל ישראל).

פרק ב: שש עליות חתן וכלה

את כל המוסבר עד כה ביחס לעליות שבקדושת הארץ – עליות שיש לכוונן בעת הטבילה במקוה, ובאמצעות ההתבוננות בהן להקיף את האדם בשש המצוות התמידיות – אפשר להקביל גם לגבי תהליך החתונה של כל בני זוג. העובדה שתכלית העליה היא להגיע לקדש הקדשים, בו נמצאים הכרובים המביטים זה בזה ודבוקים זה בזה כחתן וכלה מלמדת שזו הנקודה הפנימית של העליות כולן. על הארון ועל הכרובים כאחד נאמר שמקומם אינו מן המדה – בשניהם מאירה עצם נקודת נשיאת ההפכים האלקית, אך אליבא דאמת נוכחות הכרובים בקדש הקדשים היא פנימית ויחודית עוד יותר אפילו מהארון שבקדש הקדשים – שהרי, כרובים נוספים אסור לעשות מחוץ לקדש הקדשים אך ישנו ארון נוסף היוצא עם ישראל למלחמותיהם. ההליכה התמידית לקראת נקודת קדש הקדשים הפנימית היא הליכה קבועה לקראת הנישואין – לקראת הכרובים המסמלים את נשיאת-נישואי ההפכים זה לזה.

גם התהליך של בנין בית יהודי הוא בעצם נסיון לבנות מרחב אלקי בו דרים בני הזוג – והשכינה ביניהם – יחדיו, וגם שם כרוכים הדברים בתהליך כניסה פנימה יותר ויותר עד לחדרי החדרים ולקדש הקדשים של הזוג, שבו הם מתיחדים ונדבקים זה בזה. התבוננות זו, הנכונה כהתבוננות 'ארוכה' בכל שלבי החתונה והקמת הבית המשותף, ראויה במיוחד כהתבוננות בטבילה במקוה לפני החתונה (הן טבילת הכלה, והן טבילת החתן – שנהוג שיקפיד לטבול ביום החתונה).

ראוי להקדים כי במבנה ההקבלה הזה חמשת השלבים הראשונים הם פומביים, ורק בשלב הששי והאחרון נמצאים החתן והכלה לבדם. על פי תורה העדות היא חלק מהותי מן הקדושין, והיא שנותנת את המודעות התורנית ואת הגושפנקא התורנית למעשה הקדושין והנישואין – דווקא הפומביות בשלבים הראשונים נותנת את הכח התורני ואת הכח של עם ישראל כולו להקמת בית יהודי נוסף בישראל (בית הקשור ומחובר ליעוד הנצחי של העם כולו). רק בשלב הששי נכנסים בני הזוג לבית הבנוי והיציב מכח הפומביות הקודמת. בדימוי של בנין המרחב האלקי, הרי שמרחב זה לא נסגר עד לשלב הששי והאחרון, וממילא עד אז נעשה כל הקשר בין בני הזוג באופן גלוי ופומבי. נקביל בקיצור את ששה שלבים בחתונה לשלבי הכניסה לארץ:

ההחלטה להתחתן:

ברגע שהחתן והכלה מרגישים שהם שידוך אמיתי ומחליטים להתחתן, לאחר מספר פגישות-ניסויים על מנת לחוש האם הם מתאימים זה לזה, עושים טקס התקשרות ראשוני. לטקס זה שמות רבים – "לחיים", "ווארט", "קנין", "תנאים" (או מה שמכונה היום בטעות "מסיבת אירוסין") – אך מהותו אחת, לתת תוקף ופומביות להחלטת בני הזוג להתחתן (ולטקס זה יש אכן תוקף חמור ומשמעותי גם על פי ההלכה). המשמעות הנפשית של קבלת ההחלטה להתחתן היא שהחל מרגע זה מפסיק כל אחד מבני הזוג לחפש את הצד השני שלו – את החלק שהסתתר מאחוריו (כעמידת אדם וחוה אחור באחור לפני שה' הפגיש אותם לצורך חתונה) ומשום כך לא היה מודע לו – אז מתחייבים החתן והכלה זה לזו לעמוד בדרישה כי "לא יהיה לך... אחרים על פני".

אם עד כה התהלכו בני הזוג חסרי בטחון, מתוך חיפוש מתמיד, ההחלטה להתחתן מעמידה אותם על קרקע יציבה ובטוחה – מהרגע שבו מתחילה הוודאות של "מצא אשה מצא טוב" מתקיים אצל החתן "בטח בה לב בעלה", הוא בטוח כי מצא את אשתו האמיתית והוא בוטח בה. שני בני הזוג בוטחים זה בזה ומוכנים להיסמך זה על זה – לבנות יחדיו את ביתם לאורך ימים ושנים, ולהיות קשורים זה לזו בעולם הזה ובעולם הבא. ההחלטה להתחתן היא הכניסה לארץ ישראל. כל זמן שבני הזוג היו רוק ורוקה הם הסתובבו בחלל ריק – חלל טמא של תהו, שאוירו וקרקעו טמאים כארץ טומאת העמים – ורק כשהם מוצאים את הבטחון זה בזה הם באים לקרקעה היציבה של ארץ ישראל.

כעת מסוגלים בני הזוג גם להפנים יותר את מצות הנאמנות גם ביחס לשותף השלישי, ולקיים את המצוה התמידית של "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני". גם התחיבות זו, בין ישראל לקב"ה, מתבטאת בבטחון ונאמנות הדדית – כשם שישראל נשבעים ומקבלים שלא יהיו להם אחרים על פני ה', כך ה' מתחייב שבחירתו היא בישראל בלבד והוא לא ישרה עוד את שכינתו על אחרים. כשם שישראל בוטחים בקב"ה לבדו, כך הקב"ה בוטח בעמו ישראל לבדם (וכפתגם הבעש"ט שכשם שיש מצוה להאמין בקב"ה כך יש מצוה להאמין בכל יהודי). על אף שעם ישראל העמיד את ה' בנסיונות רבים שנדמו כשלילת הבטחון הזה, ה' בוטח בישראל בתכלית – כקרקע יציבה ובטוחה של "ארץ חפץ[יד]" – "בטח בה [בכנסת ישראל] לב בעלה [הקב"ה, על אף ש]ושלל [שלילות לבטחון הזה] לא יחסר"[טו]!

קבלת פנים:

הטקס הראשון לפני החופה, ביום החופה עצמו, הוא "קבלת פנים"[טז] של החתן והכלה. בטקס זה החתן והכלה נמצאים כל אחד בתחומו, ואסור להם לראות זה את זה (כהמשך לכך שבכל השבוע שלפני החתונה החתן והכלה לא מתראים). בקבלת הפנים כל האורחים מקבלים את פני החתן והכלה והחתן והכלה מקבלים את פני האורחים, אך עיקר המודעות של החתן והכלה מופנית להזמנת ולקבלת פני אורחים חשובים ועליונים – הזמנת הקב"ה, צדיקי כל הדורות וזקני המשפחה שכבר אינם חיים בעלמא דין לחתונה, וקבלת פניהם. הזמנת הקב"ה וכל הצדיקים היא באמצעות דברי תורה, כמפורש בחסידות כי זהו המובן הפשוט של "קריאה בתורה" – קריאה לקב"ה באמצעות לימוד התורה (שהיא היא "שמותיו של הקב"ה" ועל כן כשקוראים בשם זה מזמינים את ה'). כך, באמירת המאמר הנהוגה בין החסידים בעת קבלת הפנים מכוון החתן להזמין את ה' ואת כל האדמורי"ם (שמדברי תורתם הוא משמיע) להשתתף בחתונתו.

אם מאז קבלת ההחלטה להתחתן נסובו מחשבות החתן והכלה זה על זו, הרי שבזמן קבלת הפנים (ובנין התודעה הזו מתחיל כבר בשבוע שלפני החתונה) עליהם להסיח את דעתם ממחשבות אלו, להסתגר כל אחד בתחומו ולהפנות את מחשבותיהם כלפי מעלה – להתכונן לביאת הקב"ה (המכונה בפסוקי אשת חיל "בעלה") וכל הצדיקים (המכונים בפסוקי אשת חיל "זקני ארץ") לחתונה, לקבל את פניהם ולבקש את ברכתם. הסחת הדעת של החתן והכלה זה מזו והסתגרותם בתחומים נפרדים היא בבחינת הכניסה ל"ערים מוקפות חומה" שמורות ומוגנות – בזמן זה צריכים החתן והכלה לקיים "ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם" גם ביחס לבן זוגם. זו מודעות של מלחמה במזיקים המאיימים לפלוש לבית היהודי, כאשר בזמן מלחמה אסור ללוחם לחשוב על אשתו (ואם האשה לוחמת, אסור לה לחשוב על בעלה) אלא רק על צור ישראל – וגם כאן על בני הזוג להשקיע את כל מחשבתם רק בכך שיש להביא את ה' לביתם ולהעזר בו כנגד כל מונע מבית ומחוץ, בתודעה ש"אם הוי' לא ישמר עיר שוא שקד שומר אם הוי' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו"[יז]. המודעות הנכונה הזו אצל שני בני הזוג בעת קבלת הפנים בונה את הקיר האחורי של ביתם-תודעתם – קיר שיספק להם שמירה במשך כל חיי הנישואין מפני רוחות זרות ומזיקים לבל יכנסו לביתם[יח].

כיסוי פני הכלה:

כל התהליך של קבלת הפנים מתהפך לגמרי כשפונה החתן לכסות את פניה של הכלה – אז פונים החתן והכלה זה לזה פנים אל פנים. לפי חלק מהדעות לכיסוי פני הכלה יש גם תוקף הלכתי, ופרישת הבגד על פני הכלה על ידי החתן היא בעצם החופה. אם כן, זהו הקנין הראשון הממשי בטקס החתונה – לדעות אחרות העמידה תחת החופה או הכניסה לחדר היחוד היא החופה, ולפי זה מהשלב הזה ואילך עוסקים אנו בקנינים שיש להם משמעות הלכתית בטקס הנישואין.

אוירת כיסוי פני הכלה היא כולה אוירה של יראה עילאה, כפי שחש כל מי שזכה לטעום את הטעם של כיסוי פני הכלה – מחד מבואר כי תפקידו של החתן הוא לרומם את הכלה ולתת לה כח להתעלות מהבושה הקיומית והעצמית בה היא שרויה, אך עם זאת כיסוי הפנים משרה אוירה של יראה עילאה על החתן והכלה. עם כל התשוקה ההדדית כאשר החתן פונה כל כולו אל הכלה – ועם כל התרוממות הכלה מבושתה העצמית – הרי בהתקרבות זו מכסה החתן את פני הכלה על מנת שלא יראנה והדבר מבטא את שלמות היראה. כעת מגלים החתן והכלה שבתוך הכרותם גופא הם מלאים דרך ארץ ויראת כבוד (ואף חשים שאליבא דאמת אין הם משיגים זה את זו, אין הם רואים בשלמות את הפנים אלא רק 'מציצים' מן הצד זה בפנימיותו של זה) – בכיסוי הפנים מתגלה בושה ויראה הדדית, שמקורה בבושה והיראה מפני השותף השלישי ובקבלת עול מלכותו. בשלב זה נכנסים החתן והכלה לירושלים ובונים את הקיר הצפוני במרחב האלקי שלהם – 'נקלטים' ביחד בקיום מצות יראת ה'.

חופה:

אחרי כיסוי פני הכלה הולך החתן אל החופה והכלה באה ומקיפה אותו ז פעמים. מנהג ההקפות הזה מזכיר את המנהג לעשות הקפות בהר הבית עצמו (כפי שנהגו בזמן הבית, להקיף את ההר כולו ולצאת משער אחר מזה בו נכנסו), ומבחינה תודעתית זהו הזמן בו נכנסים החתן והכלה להר הבית ולתודעת האהבה הרבה שלו. בהקפת החתן מעוררת הכלה בלבה אהבה רבה ועצומה אליו – "אהבה רבה" שהיא בגדר מקיף ביחס ל"אהבת עולם". בזכות התעוררות זו של אהבה רבה יורדת אהבה רבה מן השמים לבני הזוג יחד ונמשכת מה' אל לבו של החתן אהבה רבה לכלה. על התהליך הזה נאמר "כי על כל כבוד חופה" – פסוק שנדרש על "כבוד חתן" ו"כבוד כלה" המתגלים בחופה. ה"כבוד" הוא אהבה רבה המופיעה כמקיף מלמעלה – "כבוד חתן" הוא האהבה הרבה של החתן לכלה, "כבוד כלה" הוא האהבה הרבה של הכלה לחתן, והחופה שמעל שניהם מבטאת את אהבת ה' הרבה אליהם. כל מקיפי האהבה הנפלאים הללו, המתעוררים בעת ההקפות תחת החופה, בונים את הקיר הדרומי סביב החתן והכלה – הם נוטעים בלבם אהבה זה לזו ומחזקים בהם את הקיום התמידי של מצות אהבת  ה'.

קידושין:

בקידושין הופכים החתן והכלה משנים לאחד – אז מתחיל להתקיים בהם "והיו לבשר אחד" והם הופכים לאחד ממש על פי תורת אמת. ממעשה הקידושין נאמרות שבע ברכות הנישואין, ומכאן ואילך "והיו לבשר אחד" כבר קיים באופן רוחני. במעשה הקידושין נכנסים החתן והכלה אל המקדש, ומתגלה להם כי "הוי' [ז"א, החתן] אלהינו [מלכות, הכלה] הוי' אחד" – זהו הגילוי הפנימי של היחוד בין בני הזוג, שמכחו מסוגלים בני הזוג לראות את יחוד ה' גם בעולם כולו. אז בונים בני הזוג את הקיר הקדמי של ביתם – הקיר המשפיע על ראית כל המציאות שלהם החל מעתה, כבשר אחד.

חדר יחוד:

אחרי החופה הולכים החתן והכלה לחדר היחוד, שם נמצאים רק הם לבדם – כשני הכרובים בקדש הקדשים. נוהגים להיכנס לחדר היחוד ברגל ימין – רגל הנצח המרמזת ל"עומק רום" – ובכניסה זו סוגרים החתן והכלה את המרחב האלקי שלהם גם מלמעלה. כעת מתגלה להם מדרגת "אנכי" ממש, המדרגה המאירה בקדש הקדשים (שמכונה בתנ"ך "חדר המטות"). שם בחדר מורידה הכלה את כיסוי הראש – אם לא הורידה אותו קודם לכן, לאחר הקידושין, שמאז כבר חש הזוג כי "כל מקום שאני הולך אני הולך לקדש הקדשים" – ואין כל כיסוי וחציצה בין החתן והכלה. גילוי זה של "אנכי" המתגלה בין בני הזוג בחדר – כששוב אין הם שנים שהם "אחד" אלא הם בדרגת "יחיד" ממש (כבקדש הקדשים, בו אף על פי שישנם שני כרובים, אין הם "אחד" אלא "יחיד" ממש – דרגת העצמות המתגלה בקדש הקדשים) – מאפשר להם לחוש גם בגילוי העצום שיש במצות "אנכי הוי' אלהיך", הגילוי בו "ישראל ומלכא בלחודוהי" עוד בטרם היתה נוכחות נוספת כל שהיא.

מכח היחוד העצמי הזה, בו מתגלה נשיאת ההפכים המוחלטת של בני הזוג, עתידות להיוולד נשמות קדושות וטהורות עד להתגלותו של מלך המשיח בו נאמר "בני אתה אני היום ילידתיך".