1

י"ט תמוז ע"ז – כפר חב"ד

"איש אשר רוח בו"

מפגש הכנה לבחורי עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. יהודי טוב, צדיק ורבי

מזל טוב לחתנים כאן, שכולם יהיו חתנים בעתו ובזמנו. בשביל להיות חתן צריך להיות בעל דרגה, כי כתוב שחתן הוא "חות דרגא", אבל אם אתה לא בדרגא איך תהיה חתן? לכן שכולם ילמדו טוב, יהיו בעלי דרגה.

[עשו סבב הכרות עם התלמידים ועם מי שעתידים להיות תלמידים.]

שכולם ישתתפו בקבצי החידושים (הניחו קבצים של דורשי יחודך). נחמד שיש כאן שתי חוברות, של נגלה ושל חסידות – אפשר גם לעשות ביחד, אבל גם ככה נחמד.

נגנו שאמיל.

בעל אוה"ח הק' ובעל המאור ושמש

בתחלת השבוע, ביום ראשון, היה היארצייט של בעל אור החיים הקדוש – ביום "סיהרא באשלמותא" של חדש תמוז. לא דברנו עליו, אז חשבתי שצריך להשלים – ללמוד משהו מבעל אוה"ח הקדוש. יתכן שכבר למדנו בעבר מה שנלמד כעת, אבל "אין בית מדרש בלא חידוש", ובכלל צריך לחזור על דברים חשובים שלומדים.

מה שודאי חידוש, שנראה פה דמיון פירוש בעל אור החיים הקדוש לאחד מגדולי החסידות הכללית. יש חומשים, כמו החומש שאני מחזיק (מקראות גדולות מאורי החסידות), שגם מודפסים יחד. לא רק בחומש הזה, חומש עם הרבה ספרי חסידות, יש חומשים שישנו פירוש אחד שאוהבים להדפיס ביחד עם אור החיים הקדוש – מאור ושמש (שניהם מלשון אור). [יש גם באר מים חיים.] כך היה ברומניה – ראיתי זאת אצל הרבי שלמדתי אצלו, בעל "מבשר טוב" – אבל יותר נפוץ הוא המאור ושמש מודפס בתוך החומש.

מענין שהילולת המאור ושמש היא ב-א' תמוז. שני הימים העיקריים של החדש הם ראש חדש ו"סיהרא באשלמותא" – בר"ח תמוז הילולת המאור ושמש ובט"ו הילולת אור החיים. יתכן שהמאור ושמש למד אור החיים, מסתמא, ויש הרבה דברים שהוא מושפע ממנו. עוד מישהו שמושפע מאור החיים, בלי לכתוב, הוא המלבי"ם – הרבה פעמים מביא ממנו כמעט בדיוק. נראה משהו באור החיים ואיך המאור ושמש מפתח אותו.

בעל המאור ושמש ובניו

איך קראו למאור ושמש? רבי קלונימוס קלמן (כאשר מצרפים יחד שני השמות, חיים קלונימוס קלמן, הר"ת = יצחק, ח פעמים הוי', הרוס"ת = משיח והאמ"ת = יהי אור, סוד עסמ"ב כו' – יהי אור בתוך משיח). איפה הוא היה רבי? בקראקא, עיר ואם של מתנגדים, לכן מאד הפריעו לו ולא נתנו לו לנהוג אדמו"רות ביד רמה. בסוף ימיו ההתנגדות התרככה.

היו לו שני בנים – הבן הגדול נקרא אהרן, והוא שגם עזר לאבא שלו לכתוב את הספר "מאור ושמש", אותו הוא כתב בשנותיו האחרונות, והוא גם היה ממלא מקומו בקראקא. הוא כתב את הספר ואחר כך האבא הגיה אותו. היה לו עוד בן בשם יוסף – שייך לעוד יוסף חי – יוסף-ברוך שזכה לכינוי מיוחד בין כל גדולי החסידות, "דער גוטער איד". כל צדיק בחסידות הכללית נקרא א גוטער איד, אבל יש אחד שזכה לשם הזה בפירוש ועם ה הידיעה, דער גוטער איד.

יש היהודי הקדוש מפרשיסחא, אפשר להיות יהודי קדוש ואפשר להיות יהודי טוב. כל הצדיקים יהודים קדושים וטובים, "ועמך כֻלם צדיקים" (כל יהודי אמור להיות א גוטער איד), אבל אם אחד זכה לכינוי דער גוטער איד הדבר ראוי לציון. מחד הוא היה בעל מופת גדול, הרבה נושעו על ידו. מצד שני הוא נהג בטיש שלו, בדברי התורה שלו, רק לומר מתוך המאור ושמש – רק מדברי אביו, היה לו הרבה כיבוד אב – ואף פעם לא גילה חידושים של עצמו. היה מאד צנוע, כאילו אין לו מה לחדש.

מעלת המאור ושמש ורבותיו

דרך אגב, איך היו מכנים את הפירוש "מאור ושמש" בחסידות הכללית? קצת צד שוה עם התניא, מכל ספרי החסידות קראו לו השו"ע של החסידות, זה הכינוי שהיה מקובל – כאילו פוסק את כל כללי עבודת ה' לפי הבעש"ט. בחב"ד מקובל לומר שכמו שאדמו"ר הזקן הוא הפוסק בנגלה, השו"ע שלו, כך הוא הפוסק גם בפנימיות, ייחסו לספר התניא תוקף של פסק, של הלכה. מכל ספרי החסידות הכללית הספר שזכה להערכה כזו, כהלכה של החסידות, השו"ע של החסידות, הוא הספר מאור ושמש.

של מי הוא היה תלמיד? [החוזה.] בסוף של החוזה, אבל הוא היה תלמיד מובהק של הרבי ר' אלימלך. הוא התייתם בגיל צעיר – הוא חי שבעים ושתים שנה, היה שש שנים צעיר מאדמו"ר הזקן. הרבי ר' אלימלך הסתלק בשנת תקמ"ז. המאור ושמש התייתם בגיל 10-11 והרבי ר' אלימלך מצא אותו כילד ולקח אותו תחת חסותו, כמעט אימץ אותו, הוא היה אצלו מגיל צעיר עד הסתלקות הנעם אלימלך, איזה 20-25 שנה (עד גיל 36). אחרי הסתלקות רבי אלימלך הוא נסע לחוזה וגם לרבי מענדלי מרימינוב. בעצם הוא היה כמעט בן גילם של הדור הזה.

הערצת הצדיקים בעלי הנגלה לגוטער איד

נחזור לבן שלו, דער גוטער איד: הוא לא גילה את חידושי התורה שלו, רק חזר על דברי אביו. אבל כתוב משהו מאד מיוחד, ששני צדיקי הדור – בעלי הנגלה הכי גדולים בין האדמו"רים, הצמח צדק (אני דווקא מספר, קשר עם חב"ד) ורבי חיים מצאנז – מאד העריכו אותו. חידוש גדול מאד שיש התייחסות של הצמח צדק לאותו רבי יוסף ברוך, וגם הצאנזר. ידוע שהצאנזר מאד העריך את הצ"צ, יש כמה סיפורים, בתור שני גאוני עולם. כאן יש יהודי טוב, בעל מופת, שרק אומר כל הזמן תהלים (כך הכירו בו כתהלים זאגער), והם מעריכים אותו (השמות שלהם משלימים: מנחם מענדל חיים יוסף ברוך = כח-יחי ברבוע, בגימטריא "פעֻלת צדיק [לחיים]"; רק מנחם מענדל חיים משלימים ל-400, 20 ברבוע, כלומר שיוסף ברוך מוסיף ל-כ של כח את ה-ח, לשון חיות). כנראה בדור שלנו הוא היה בא לקבר יוסף לומר תהלים. הכל הקדמה כדי להכנס לראש של צדיקים.

יהודי טוב, צדיק ורבי

אנחנו אוהבים גימטריאות: כל אחד צריך למצוא את הצדיק ולהיות קשור לצדיק. יש שלשה כינויים אצל חסידים לצדיק. כינוי אחד יהודי טוב (גוטער איד), בגימטריא בן. יש "אם כבנים אם כעבדים" – יש עבד של הקב"ה ויש בן של הקב"ה. הקב"ה הוא עצם הטוב, ומי שהקב"ה מוריש לו את ה'גנים' שלו כביכול, מה שהוא עצם הטוב, "טוב הוי' לכל ורחמיו על כל מעשיו", נקרא א גוטער איד, הוא בן יורש של הקב"ה. הולך בשני כיוונים – יש בתורה מצוה להתדמות לה', "מה הוא רחום אף אתה רחום", לעשות מאמץ להתדמות לה', אבל יש מה שיורשים מה' ב'גנים', מלמעלה למטה. יהודי טוב הוא לא מי שמקיים את המצוה להתדמות לה', אלא פשוט הוא בן שירש את הטוב מאביו, מאבינו הטוב, אבינו שבשמים. זה כינוי אחד לצדיק שמחפשים, שיהיה יהודי טוב, שיהיה בן לקב"ה.

כינוי שני הוא צדיק, כך מקובל. אף על פי שכתוב בחסידות שהתארים ישר, תמים וחסיד הם למעלה מצדיק – ובתוך חסיד יש שלשה פירושים – אף על פי כן מקובל שמחפשים צדיק, נוסעים אל הצדיק וכו', קוראים לו צדיק.

התאר השלישי, התאר העיקרי בחב"ד וגם אצל כולם, הוא רבי. מי אני מחפש? רבי. יש כאן שלשה תארים של אותו אחד שאני מחפש – שיהיה יהודי טוב, שיהיה צדיק והעיקר שיהיה רבי.

צדיק-רבי עולה 416, פעמיים (ממוצע) יצחק, שעולה ד"פ בן. נמצא שכל התארים יחד עולים ט"פ יהודי טוב – הכל יהודי טוב (כפול ט, אות הטוב, שייך לצדיק יסוד עולם, "אמרו צדיק כי טוב", לספירת היסוד, הספירה התשיעית מלמעלה למטה), הוא המכנה המשותף. אם נחלק הכל בשלש – לא חייב להתחלק – הממוצע יהיה יוסף, "עוד יוסף חי". הכל יחד עולה חי פעמים הוי', "חי הוי' וברוך צורי" (דברנו על יוסף-ברוך). הממוצע כאן– יוסף – הוא ה"צדיק יסוד עולם", שהוא גם א גוטער איד, "משם רֹעה אבן ישראל", וגם צדיק, כינוי לו זכה כי עמד בנסיון, והוא גם רבי (סוד "והנה קמה אלמתי וגם נצבה", כמבואר בדא"ח). זה הפירוש של "עוד יוסף חי". שכל אחד יצא מכאן – כמו שהרבי אמר, שכל אחד צריך לגלות את האדמו"רות שלו – קודם כל א גוטער איד, אחר כך צדיק ובסוף רבי.

למה הדבר דומה? ניתן איזו הקבלה בקבלה: אמרנו שגוטער איד הוא ב'גנים', שיורשים מהאבא, מה"טוב הוי' לכל" – שייך למוטבע שבנפש. צדיק הוא על שם הדחילו ורחימו שלו, לכן נוסעים לצדיק, לראות את התפלה שלו – לרבי לוי יצחק מברדיטשוב נוסעים כדי לקבל ממנו התלהבות. רבי הוא כבר המוחין, ראש-בני-ישראל. יש כאן מוטבע-מורגש-מושכל. עיבור – הטבע הוא עיבור, אינסטינקט – יניקה ומוחין. צריך לקבל יניקה מהצדיק ומוחין מהרבי, וטבע יהודי מהגוטער איד, ממי שהוא בן לקב"ה.

עד כאן להכנס לאוירה של המאור ושמש עם האור החיים הקדוש. לחיים.

ב. פירוש אור החיים על פרשת מינוי ממשיך משה

הפרשה שאנחנו אוהבים במיוחד בפרשת פינחס היא "יפקד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה", בקשת משה שבמענה אליה ה' אומר לו לסמוך את יהושע בן נון. יש בפרשה הזו העברת שרביט ההנהגה מדור לדור – נושא מאד חשוב, הכי חשוב, להעמיק בו. מתוך הנושא הזה יהיה לנו יותר חוש מיהו א גוטער איד, הצדיק והרבי.

"וידבר משה אל הוי' לאמר" (רש"י)

הפרשה מתחילה בפסוק שמופיע רק פעם אחת בתנ"ך, מאד נדיר, שהוא היפוך של הפסוק הכי נדיר ושכיח (שמופיע איזה שבעים פעמים), "וידבר הוי' אל משה לאמר". כאן כתוב פעם אחת הפוך, "וידבר משה אל הוי' לאמר" – כבר איזו אתהפכא. אין כלל, "וידבר הוי' אל משה לאמר", שאין בו יוצא מן הכלל, "וידבר משה אל הוי' לאמר". קורה כאן משהו מאד מוזר, שגם המפרשים מעירים עליו, שהסגנון כאן הוא כמו שהמצוה מדבר עם המצווה. ב"וידבר משה אל הוי' לאמר" יש חילופי תפקידים, נשמע שמשה הוא הוי' והוי' הוא משה. [שני הפסוקים יוצאים אותה גימטריא...] בדקת?! לא אומרים גימטריא בלי לבדוק.

הפרשה ממשיכה את הפרשה הקודמת בה ה' אומר למשה שעליו להסתלק, ואז מתחילה הפרשה של סמיכת יהושע. נתחיל מרש"י על הפסוק הראשון:

וידבר משה אל ה' וגו' - להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור: לאמר [לא תמיד רש"י מסביר את "לאמר", אבל כאן הקושי מאד בולט.] - אמר לו השיבני אם אתה ממנה להם פרנס אם לאו [משה דורש מה' תשובה.].

נראה שזהו גם הדיוק של בעל אוה"ח, שבכל מקום שואל מה כוונת המלה "לאמר". יש לו קשר מאד מיוחד עם ה"לאמר" בכל התורה כולה. הוא לא מפרש אותו דבר, אלא כל פעם לפי ענינה – יש אצלו ריבוי פירושים מה המלה "לאמר" באה לומר. כאן הוא מפרש בצורה שכמדומני לא אומר בשום מקום אחר. האור החיים ראה את רש"י ואז כותב את דעתו, ויש שמפרש אחרת לכתחילה. כאן בפרשה יש שני מקומות שרש"י אומר פשט והוא בלי להזכירו כלל אומר פשט אחר.

"וידבר... לאמר" – התביעה בין שיטי הדיבור

כותב בעל אוה"ח:

וידבר משה וגו' לאמר הנה למה שקדם לנו מדבריהם שלשון דיבור יגיד על מענה קשה [כפי שאמרנו, היה אפשר לכתוב 'ויאמר משה', אבל כתוב בלשון שהוא נשמע כמו צווי, פקודה, ואכן הוא ממשיך "יפקד וגו'". סגנונו "שלשון דיבור יגיד" רומז לקשר בין לשון דיבור ללשון הגדה, שני לשונות קשים כנודע], כפי זה למה אמר הכתוב וידבר משה לפני ה', שאין זה מהמוסר [לא דרך ארץ שמשה ידבר אל ה' בלשון קשה, דיבור.], עוד צריך לדעת אומרו לאמר [השאלה העיקרית שגם רש"י שואל כנ"ל.] שאין לה משמעות במה שלפנינו [למי "לאמר"?].

ואפשר כי משה בא בטענת משפט לבל ימות [משה בא כעת ללמד זכות על עצמו לפני ה' שלא ימות. הוא כבר שמע כמה פעמים את הגזרה שעליו למות בגלל מי מריבה, אבל יש לו טענה גדולה לקב"ה – אני לא יכול למות. למה? כי צריכים אותי. בשבילי מהיכי תיתי, לא משנה לי אישית כן למות או לא למות, אבל יש פה עדה שלמה וצריך להיות "איש על העדה" כפי שהוא ממשיך. אם אין ממלא מקום איני יכול למות. הטענה הזו היא טענה גם בדור שלנו. לכן יש כאלה אומרים שהוא לא מת, כי לא יכול למות – לא שייך, אין מי שבא אחריו אז ניט שייך. ככה הוא כותב כאן, שבא בטענה כלפי שמיא. משהו מדהים, שהוא מפלפל "יפקד הוי' איש על העדה", הכל כדי שה' יודה שאין אחד כזה – ואז המסקנה המתבקשת שהוא צריך להמשיך לחיות.], ולא למה שממנו [לא מבקש לא למות בשביל טובתו האישית.], אלא בשביל ישראל, כאשר אבאר מאמריו [כפי שיסביר את כל ההמשך.],

לזה אמר לשון דיבור [הדבור הקשה הוא כי תובע משהו, ובעצם התביעה היא לא מה שכתוב. עיקר הדבור כאן אינו מה שכתוב אחר כך, אלא מה שמשתמע מבין השיטין – ההיפך ממה שכתוב.], ולפי שבמאמר משה האמורים בענין אינם אלא דברי חיבה ורחמנות על ישראל [מרחם עליהם, שלא יהיה עם ה' כצאן אשר אין להם רועה.], אין תכלית הדברים עומד בנאמר [לא תוכן המלים.], אלא במתחייב מהמאמר [מבין השיטין.] שהוא מניעת המיתה ממנו, כאשר אבאר, והוא אומרו לאמר [איך הוא מפרש כאן "לאמר"? על שם המחשבה. הרבה פעמים כתוב בחסידות שההבדל בין דבור לאמירה שהדבור הוא בפה, עלמא דאתגליא, והאמירה בלב, "לך אמר לבי", מה שהוא חושב תוך כדי שהוא מדבר.].

"אחד בפה ואחד בלב" למעליותא

החידוש המופלא כאן, שאפשר לחשוב תוך כדי הדבור שלך הפוך ממה שאתה אומר בפה. מי משתדל להבין זאת? יש עיתונאים כאלה, שכותבים לא מה שאמרת אלא מה שלפי דעתם חשבת. או שהם צודקים או שהם לא צודקים... אבל הדבר שחושבים שחשבת הוא ההפך ממה שאמרת. זו כבר מחמאה גדולה, שאתה כמו משה רבינו – שאתה אומר דבר אחד וחושב הפוך.

איך יכול להיות כזה דבר? יש שתי מדות – מדה אחת של "פיו ולבו שוים" ומדה הפוכה של "אחד בפה ואחד בלב". מה הטוב ומה הרע? לכאורה "פיו ולבו שוים" הוא הטוב ו"אחד בפה ואחד בלב" הוא שקרן, וכתוב "מדבר שקר תרחק", רק לעתים רחוקות... הבעל שם טוב אומר בכתר שם טוב שצדיק האמת הוא רופא מומחה, שמדי פעם יכול להשתמש בסם המות בשביל לרפאות את החולה האנוש. אין סם המות כמו לשקר, אבל יש מצוה לשנות מפני השלום – הפשט הוא שמותר לשנות מפני השלום, אבל הרי"ף אומר וכך פוסק אדה"ז שמצוה לשנות מפני השלום. [מה ההגיון שמישהו רוצה מה שהוא חושב? בדרך כלל באחד פה ואחד בלב רוצים שלא תבין, אבל כאן משה רוצה שיבינו אז שיאמר.] על ה' אפשר לסמוך שהוא יודע מחשבות, יודע נכון מה שאתה מתכוון.

אפשר לומר שבכך הוא גם רומז יותר, רומז שהתכונה הזו גופא היא תכונה של מנהיג אמת. גם ה"לאמר" צריך להיות בתוך ה"יפקד הוי'... איש על העדה", שיכול לומר דבר אחד ולחשוב משהו אחר. אז יותר קל לו ללכת כנגד רוחו של כל אחד ואחד (שלכל אחד יש דעה אחרת מחברו, וכמו שיתבאר). אצל כלב בן יפנה היתה "רוח אחרת" (כלב הוא כ-לב, האמת שלו היתה מה שחשב בלב, לא מה שהוא אמר בתחלה בפה).

איך יוצאים מהפלונטר-לכאורה, שצריך להיות "פיו ולבו שוין"? יתכן, איני זוכר בדיוק, ששמעתי פעם, כתלמיד צעיר, מישהו אומר "אחד בפה ואחד בלב" וחשבתי שטוב מאד – יש לו "אחד" בפה וגם "אחד" בלב, הכל אחד אצלו... – צריך לסמוך על ההבנה הראשונה, העמהארצית, של ביטוי. כנראה אותו צדיק אמת שיודע להשתמש בסם המות לעתים רחוקות כאשר צריך, בתור יוצא מן הכלל, אין אצלו שום סטיה. כמו "מצוה לשנות מפני השלום", שאומרים שהשינוי לא סותר באמת את האמת. אותו צדיק, כמו כאן, שהוא "אחד בלב ואחד בפה", בשעת מעשה, בעת ובעונה אחת, גם "פיו ולבו שוין", בפנימיות אותו דבר. ה"יפקד" ושלא אמות הוא אותו דבר – הא בהא תליא. יש בכך הגיון, מוחין בעצם, כמו "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – שבאיזה מקום דבר והיפוכו שוים. באמת הכל "אחד", "אחד בפה ואחד בלב" והכל שוה, הכל אחד.

קישור פירושי רש"י ואוה"ח

לכאורה פירושו של בעל אור החיים הוא אחר מרש"י. רש"י אומר ש"לאמר" היינו "השיבני", רוצה לשמוע ממך אם תמנה אחד כזה או לא. איך אפשר בכל אופן להשוות בין הפירושים האלה? אם ה' לא יענה לו, כלומר שאין אחד כזה במלאי שלו, זו הטענה שלו – אם אתה לא יכול לענות לי, יוצא משהו אחר, משהו הפוך. כך אפשר לקשר בין הפירושים. אם אתה יכול לענות לי שיש אחד כזה ואתה ממנה אותו במקומי – בסדר. אבל אם אתה לא יכול לענות לי – לכן אני דורש שתענה לי – מובן שאני צריך להשאר חי.

כתוב בקבלה ששרש אמר, כמו "ויאמר אלהים יהי אור", הוא שרש מאד מיוחד, ר"ת אור-מים-רקיע, סוד ההמשכה של הטפה הזרעית ההיולית עד לעיבור ברחם האם, והוא סוד כל מעשה בראשית. "לאמר" – מלה חידתית מה באה לומר בכל מקום – שוה הריון, שהוא כידוע רעא ימים, אחת הגימטריאות החשובות של חז"ל. קשור לסוד של אמ"ר, אור-מים-רקיע, אבל מה ההבחנה ביניהם? כדי שיהיה שוה הריון צריך גם ל בהתחלה, "לאמר". אפשר לומר ש"לאמר" רומז לפסוק "לך אמר לבי" (כאשר ה-ך של "לך" = 500, "לך אמר לבי" = "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור") – ל בכל מקום היא לב, אבל היא גם רמוזה בפסוק (ממנו לומדים מהי אמירה, שהיא בלב) "לך אמר". כאן מאד מתאים, כי מדבר לה' – "לך אמר לבי". בפה אני אומר "יפקד הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר איש על העדה", אבל בלב אני אומר שלא אמות. ועוד רמז לכך: "לאמר" היינו לא מר, לא "מר המות", ודוק.

ת"י ורש"י ל"אשר יצא לפניהם"

שכל אחד ילמד רש"י על הפסוק הבא בדברי משה. רק לפני שנמשיך באור החיים, משהו יפה בתרגום יונתן על "אשר יצא לפניהם ואשר יביאם". רש"י מפרש:

אשר יצא לפניהם – לא כדרך מלכי האומות שיושבים בבתיהם ומשלחין את חיילותיהם למלחמה אלא כמו שעשיתי אני שנלחמתי בסיחון ועוג שנא' (במדבר כא) אל תירא אותו. וכדרך שעשה יהושע שנא' (יהושע ה) וילך יהושע אליו ויאמר לו הלנו אתה וגו'. וכן בדוד הוא אומר (ש"א יח) כי הוא יוצא ובא לפניהם. יוצא בראש ונכנס בראש. ואשר יוציאם – בזכיותיו. ואשר יביאם – בזכיותיו. ד"א ואשר יביאם שלא תעשה לו כדרך שאתה עושה לי. שאיני מכניסן לארץ.

סיום רש"י דומה לתרגום יונתן. הוא כותב:

די הוי נפק קדמיהון לסדרי קרבא ודי הוה עליל קדמיהון מן סדרי קרבא ודיפוק יתהון מן יד בעלי דבביהון [ויותר בכללות מהגלות, כמובן מההמשך:] ודיעול יתהון לארעא דישראל [כפירוש השני של רש"י.] ולא תהי כנישתא דיי בלא חכימין מן בגלל דלא יטעון ביני עממיא כענא דטען ולית להון רועי.

"על פיו יצאו" – על פי מי?

מענין שבהמשך ה' אומר שהוא יעמוד לפני אלעזר, "על פיו יצאו ועל פיו יבֹאו". מה מתרגם שם? "על מימרא דאלעזר כהנא יהון נפקין לסדרי קרבא [יציאה לקרב, כמו 'אשר יצא לפניהם וגו''] ועל מימריה יהון עלין למידון דינא [לא קרב אלא דין] הוא וכל בני ישראל עמיה וכל כנשתא".

אמרנו שיש שני מקומות שבעל אוה"ח לא מפרש כמו רש"י. רש"י כותב בפירוש ש"על פיו" של אלעזר, אבל בעל אור החיים – שכבר אפשר לקרוא, כי משהו קצר –מפרש על המנהיג:

על פיו יצאו וגו' פירוש חוזר על ה' האמור בסמוך ['ושאל לו במשפט האורים לפני הוי, על פיו וגו'''. והרמז המובהק לפירוש אוה"ח: "לפני הוי'" = "על פיו"!], הוא המוציא והמביא, בהודעת האורים והתומים.

זהו פירוש שני באבן עזרא, שלא מקבל אותו. ת"י גם אומר ש"על פיו" של אלעזר. האבן עזרא אומר על פי אלעזר או על פי האורים. יש כאן ארבע מדרגות – יהושע, אלעזר, האורים, ה'. רש"י והתרגום והפירוש הראשון והמועדף של האבן-עזרא מפרשים "על פיו" של אלעזר, הסמוך במדרגות הנ"ל ליהושע. פירוש שני באבן עזרא הוא על פי האורים, לא מזכיר את ה'. כאן אומר שעל פי ה', דרך האורים (ואז אפשר לומר שכן כבקשת משה, מישהו כמוהו). גם רש"י אומר שיש דברים נסתרים.

לימוד משה מבנות צלפחד

על "יפקד" רש"י לא מפרש כמו אוה"ח שרמז לה' שלא יתכן שימות כו', אלא משהו דומה, שבנו יירש אותו, שהרי בא אחרי פרשת נחלות של בנות צלפחד – כמו שבנות צלפחד בקשו "תנה לנו אחזה" גם הוא בקש שבנו יירש אותו. רואים כאן שלאור החיים יותר מסתבר לומר שמשה רצה לא למות מאשר שבנו יירשנו. [לאור החיים לא היו בנים...] תמיד אומרים שהוא כתב את פירושו לבנות שלו, יתכן שלכן הסתלק בפרשת פינחס, הפרשה שבה מוזכרות בנות צלפחד.

הזכרנו[ב] שיש ז"פ "בנות ירושלם" בשיר השירים, והביטוי "בנות ירושלם" שוה לשמות חמש בנות צלפחד, מחלה נעה חגלה מלכה תרצה (והוא עולה חן, מתנת המלכות, פעמים חי, רמז ליסוד צדיק חי עלמין, דהיינו זיווג יסוד ומלכות, וד"ל; חלק המילוי שלהן עולה אהיה פעמים מחלה, הראשונה ביניהן בכל פעם שנמנו בתורה – "בתר רישא גופא אזיל"; במספר קדמי, מחלה נעה = חגלה מלכה תרצה! במילוי, מחלה נעה = נעה תרצה; חלק הקדמי של כל חמש הבנות עולה 3094, המספר הראשון שהוא כפולת יעקב וגם כפולת רחל – 3094 = טוב פעמים יעקב = אהבה פעמים רחל. תן לחכם ויחכם עוד).

שינוי הדעות בין אנשים

נחזור לאוה"ח על הפסוק שלנו:

יפקוד ה' אלהי הרוחות וגו' צריך לדעת א' למה בחר כינוי זה מכל כינויי המעלה והשבח הידועים לה' [למה קורא לו כאן "הוי' אלהי הרוחֹת לכל בשר", ביטוי נדיר שמופיע רק עוד פעם אחת בתורה בדברי משה ואהרן לה' במחלוקת קרח – "אל אלהי הרוחת לכל בשר האיש אחד יחטא ועל כל העדה תקצף", שם כתוב "אל אלהי וגו'" ואילו כאן כתוב "הוי' אלהי וגו'", כאן הוא מתוך התעוררות רחמים, סוד שם הוי', על כל העדה ממש, כמו שכתוב בהמשך דברי אוה"ח, ואילו שם הוא על כל העדה להוציא קרח כו', ודוק.], ב' למה האריך לשון אשר יצא וגו' ואשר יבא ואשר יוציאם ואשר יביאם [כפל, שראינו עליו פירושים שונים.], ג' אומרו ולא תהיה עדת וגו' מנין יעלה על הדעת שה' יעלים עינו מבניו שיהיו כצאן אשר וגו' [יש לו הו"א שה' יזניח את בניו, "בני בכֹרי ישראל"?!].

אכן יתבאר הענין על זה הדרך דע כי תכונת השכל ובחירתו ושלילתו רחוקה בגדר הנשתוון בריבוי הנושאים [רוצה לומר שכשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה כך אין דעותיהן דומות זו לזו. הוא מייחס זאת לתכונת השכל, שהוא בוחר-מעדיף או שולל. הכרעות הדעת של השכל לא שוות אצל כל אחד. יש אחד שהוא בחינת פה ואחד שהוא בחינת לב, ו"אחד בפה ואחד בלב", דעות אחרות בתוך עם ישראל, הדעות לא יכולות להיות שוות.], וכשם שישתנו הנבראים בצורתם ובקומתם ואין ההשתוות בהם, כמו כן ויותר מהמה בענין השתנות הנבחר [מה שנראה לך.] והנשלל [ומה שלא נראה לך.], בבחינת ההשכל והרצון [הבוחרים הם השכל והרצון.], נוסף על שינוי פרטי הטבע בתכונת ההרכבה שביסודות [שלכל אחד יש טבע גופני אחר.], וכוחות היולים אשר מהם יולד הבחירה במדומים,

וימצא לפעמים ההשתוות בתכונה והוא נעלם [יש תופעה נדירה שיש השתוות, אבל אי אפשר להסתכל ולראות זאת. יתכן לפעמים שיש אנשים עם 'אותו ראש', כמו שאומרים היום.]. והוא מה שכיוונו רבותינו ז"ל (נדרים לט:) לומר בן גילו [בן מזלו, ומזל הוא משהו נעלם. היום משתמשים בביטוי 'בן גילו' ו'בת גילו' בהזמנה לחתונה. יש לנו ספר שלם על ההבדל בין 'בת גילו' ל'בחירת לבו'. 'בחירת לבו' צריך לשאול אם גם היא בוחרת בו, אבל אם היא בת גילו לא צריך לשאול – שניהם חושבים אותו דבר. למה נוגע המושג בן גילו?] בענין ביקור חולים [שאם אתה בן גילו של החולה אתה נוטל אחד מששים מחליו, רק אם אתם מאותו שרש. סגולת בקור חולים היא כאשר אתם בני גיל.],

השתוות ומיזוג הדעות רק במנהיג שהוא נשמה כללית

ומזה תשער שיושלל בגדר הנמצא שישתוו רבים כהמה ס' ריבוא שהיו בדורו של משה לאחד [שנים יכולים להשתוות, אבל לא ששים ריבוא באותו ראש.], והמלך אשר ישים ה' עליהם לא ישתוו ברצונם אליו, זולת האיש משה שאמרו ז"ל (תיקו"ז תיקון סט) שהיה שורש כל הנשמות של דור המדבר [לא יתכן שכל אנשי הדור יבחרו באיש אחד, לא שייך, כי יש דעות שונות. הפירוש שלו מאד דמוקרטי – הוא אומר שמלך חייב להיות אחד שכולם ירצו אותו, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם", מלך אינו בכפיה דתית. אפילו מצות "שום תשים עליך מלך" היא שאתם, העם, תבחרו אחד שמקובל על כולם. איך יתכן אחד שמקובל על כולם? לא יתכן, הרי הדעות שונות. הוא אומר שיכול להיות רק חד בדרא, שהוא באמת נשמה כללית.],

בסוד אומרו (ישעיה סג יא) משה עמו [משה שקול כנגד כל עמו. ורמז: הערך הממוצע של חמש התבות הראשונות של הפסוק, "ויזכר ימי עולם משה עמו" = יעקב, השרש, נשמה כללית, של כל בני ישראל. ידוע ש"מרדכי בדורו כמשה בדורו". אצל מרדכי כתוב "עם מרדכי" כמו שאצל משה כתוב "משה עמו". המגלה מסתיימת בשבחו של מרדכי שהיה "רצוי לרב אחיו", אך חז"ל דיקו מזה שלא היה רצוי לכולם ממש. גם אצל משה הוא לא היה רצוי לקרח ועדתו, רק שקרח ועדתו היו רשעים משא"כ אצל מרדכי שמקצת הסנהדרין שפרשו ממנו היו צדיקים, רק שלא היו ב"ראש אחד" עם מרדכי. וי"ל שמרדכי הוא נשמה כללית מצד הרוח ולכן אנשי הנשמה, המשכילים, פרשו ממנו, וכמו שיבואר בהמשך דברי אוה"ח, ודוק.], ועיין מה שכתבתי (לעיל יא יב) בפסוק האנכי הריתי וגו',

וזו היתה סיבה שהפקיד [המלך.] והנפקדים [העם.] נמזגו לגדר ההשתוות, וכל אחד היה לו כלבבו [על מי כתוב? "בקש הוי' לו איש כלבבו". כמו שהמנהיג, דוד המלך, צריך להיות כלבבו של הקב"ה – הוא צריך להיות כלבבו של העם. הרבי תמיד אמר שהמלך צריך הכתרה משני הכיוונים, ה' צריך להכתיר אותו ועם ישראל צריך להכתיר אותו, "ומלכותו ברצון קבלו עליהם". אתה מכתיר רק אחד שהוא כלבבך. ה' מכתיר את דוד כי הוא "איש כלבבו" ואנחנו ממליכים את משה או את דוד כי הוא כלבבנו, שיש לנו ראש אחד. רואים שמציאות המלך היא משהו נסי לגמרי, כי הרי לא שייך שששים ריבוא אנשים יחשבו אותו דבר ויבחרו באותו אחד. והנה, קרה נס – נס לשון נשיא, לשון התנשאות – שיש נשמה כללית שכוללת את כולן. הנשיא הוא תופעה נסית בכך שמוצא חן בעיני כולם, בן גיל של כולם. על משיח כתוב "גילי מאד בת ציון [כנסת ישראל] הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבוא לך צדיק ונושע הוא עני ורכב על חמור ועל עיר בן אתנות" – כולם שמחים בו, גם "גילו ברעדה", כל כך שמחים שמתחילים לרעוד מרוב שמחה במלך הנסי, כי הוא בן הגיל של כולם.].

[אומר במאמר מוסגר:] וזה הוא גם כן טעם שצוה ה' עשות שופטים לשבטיך וכו', לפי שהשבט יתקרב בתכונה לענפיו [ראש שבט ראובן הוא הנשמה הכללית של השבט, והוא מתקרב לכל הענפים. בשבט ראובן צריך אחד שהוא נשמת ראובן, נשמה כללית ביחס לשבט הזה.],

וזה ידע ובחן משה עליו השלום ואמר תשובה למאמר המיתה יפקד ה', פירוש ימנה [נראה גם במאור ושמש שיפקד גם רמז לפקידת איש את אשתו, זיווג, וכדי שהזיווג יעלה יפה צריכים להיות האיש והאשה בני גיל. כך בתוך המלה "יפקד" יש רמז לאחד שהוא בן גיל של כולם, שראוי להזדווג עם כולם כאחד.], אל אלהי הרוחות פירוש שיודע רוח של כל בשר וגדר תכונתם, תמנה אחד שיהיה טבעו שוה בתכונה לכל העדה,

הסכמה ורצון הדדיים בין המלך והעם

שיסכים הוא למה שיאמרו הם, ויסכימו הם למה שיאמר הוא להם [כעת מפרש, מאד חשוב. יש כאלה שאומרים ש"פני הדור כפני הכלב" – קללה של הדור שלנו – שהמנהיגים במרכאות מסתכלים על העיתון, על הסקרים, ואומרים מה שהסקרים אומרים, ממש לגרעיותא. כאן אומר אותו דבר למעליותא, לא כי מסתכל בעיתון בסקרים אלא בא לו באופן טבעי, באמת, שהוא חושב כמו שהצבור חושב, משדר על אותו ראש של הצבור. תנאי של מנהיג אמת שיהיה מנהיג אמת ועם קירוב דעת לצבור.

המאור ושמש מאריך בזה מאד, שאם המנהיג נבדל – אפילו אם משה רבינו מגיע למצב שהוא נבדל מהעם, הוא היה נשמה כללית של דור המדבר, וכשבא דור אחר, מנטליות אחרת, ומשה רבינו נבדל מהמנטליות הזו – הוא חייב להסתלק. מנהיג לא יכול להיות נבדל מהעם, לא יכול להיות קדוש מדי, צריך לשדר באמת על אותו גל כמו כולם. הוא מסכים למה שהצבור אומר, לא "כפני הכלב" אלא לכתחילה, והם מסכימים למה שהוא רוצה בלי כפיה דתית – הם מרוצים מהכיוון שהוא תופס, מוצא חן בעיניהם. כלומר, יש כאן "חן חן", חן הדדי. חן היא תכונת המלכות. יש שבע תכונות כנגד המדות וחן היא התכונה שכנגד המלכות (לעיל הוא הזכיר את הפסוק "משה עמו" שאפשר לקרוא גם "משה עִמו", כל העם ביחד עם משה בדעה אחת, בראש אחד, משה מוצא חן בעיני העם והעם מוצא חן בעיני משה, והיינו הרמז: "[משה] עמו" = "חן חן").].

[לפי זה מפרש את הכפל:] והוא אומרו אשר יצא לפניהם, פירוש שיהיה לו הרצון בהם [פירוש אחר לגמרי ממה שראינו. "יצא לפניהם" היינו שישכיל ויסכים לפנימיות רצונם, וכך הוא יצא – יצא לפי דעתם הם.], ואשר יוציאם וגו' [הוא הכיוון ההפוך:] שיהיה להם הרצון כמוהו לצאת ולבא עמו, [למה הולך עליו, שהוא מוציא אותם, ולא 'אשר יצאו לפניו'?] ותלה הדבר בו, כי הוא המלך [סימן שהם מרוצים בו גם באיזו השראה שמקבלים ממנו, כמו פיתוי. כתוב ש-פתוי בגימטריא מלכות, כמו ביחס לאשה. מה שהוא רוצה, בעצם הרצון שלו מפתה אותם לרצות כמוהו, אבל יחד עם זה הם באמת רוצים כמוהו ומרוצים ממנו.],

התמזגות עם העם – תכונת התפארת-הרוח

ובחירה כזאת היא מושללת השגה מזולתו יתברך [חוץ מה' אף אחד לא יכול לדעת אם יש אחד כזה ומי הוא.], כי הוא לבדו יודע תוכן הרוחות ויודע רוח שתתמזג עם כולם [כאן הווארט שהצדיק צריך להתמזג עם העם (גם לעיל הוא השתמש בלשון מיזוג). לאיזו ספירה שייך המיזוג בחסידות? תפארת. תפארת היא רוח, לא מוחין – מוחין הם נשמה. קודם כל, היסוד של המנהיג צריך להיות רוח – רוח היא תפארת שהיא מיזוג, "תפארת ישראל", מיזוג נכון של כל הגוונים השונים שיש בעם ישראל ומיזוג נכון בין המנהיג לבין העם. מוחין בפני עצמם נבדלים. אם אתה רוח, שמתמזג עם כולם, אפשר לתת לך גם נשמה.

זה עיקר הווארט כאן, וגם עיקר הווארט של המאור ושמש. אם אינך רוח, רק נבדל (מדור שעיקרו רוח), אינך יכול להיות מנהיג. התנאי הבסיסי של מנהיג הוא מיזוג, בחינת רוח (סתם דור אינו "דור דעה" כמו דור המדבר, דורו של משה. וגם משה לגבי דורו, דור דעה, צריך להתמזג עם כולם מכח הרוח שבו, הרוח שבנשמה. בכל מקום הרוח היא שפועלת את המיזוג. ויש לציין שדרא דמלכא משיחא הוא גלגול של דור המדבר, כמבואר בכתבי האריז"ל, וממילא זקוקים למנהיג בשיעור קומה של משה רבינו ממש, ועוד יותר, מלכא משיחא, והיינו מה שמשה "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון". הרוח של מלך המשיח היינו הרחמים שלו, רחמי הרועה על צאנו (מתאים לביטוי כאן "כצאן אשר אין להם רעה"), "כי מרחמם [בגימטריא משיח] ינהגם").], ואיש כזה אינו בנמצא זולת אם יהיה אדם כמשה שכל ישראל הם ענפיו והוא שורש לכולם, וזולת זה תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה.

ותכלית כוונת דברי משה לה' הוא על זה הדרך, אני אעשה כאשר אדוני דובר [בעל כרחי.], אבל יתקן דבר זה קודם, אם יוכל להכנס בגדר התיקון, ואם לא [ואם המנהיג לא יכנס בגדר הזה של התיקון, שלא יהיה לו מיזוג עם העם, אז] תהיה עדת ה' כצאן וגו', והיוצא מזה הוא ולא ימות, כרמוז בתיבת לאמר שאמרנו, ומתוך הדברים אתה למד שאם ימצא איש כזה הנה הוא מסכים גם הוא ליאסף אל עמיו כמאמרו יתברך [אפשר עדיין לשאול אם מסכים דיעבד או לכתחילה. לא ברור כאן. לא מזמן למדנו שמשה טוען לה' שאם יהושע יכניס את עם ישראל לארץ יחרב המקדש ותהיה גלות. אם משה רבינו היה מכניס את העם לארץ לא היה נחרב המקדש, הוא היה משיח, ואם כן ההסכמה שלו היא רק דיעבד.].

המשך הפרשה

לא יהיה זמן ללמוד בפנים את המאור ושמש, הוא ארוך, אבל ממש חיבים כל אחד לעיין בו – כל מי שמענין אותו. השיטה שלו שהוא חוזר לפרש מחדש, ובעצם כמעט שואל את אותן שאלות שוב ולענות בערך אותן תשובות, וכל פעם להוסיף משהו – לכן יוצא ארוך, אבל צריך לקרוא הכל.

המשך הפרשה הוא:

ויאמר הוי' אל משה קח לך [למדנו ברש"י בתחלת פרשת "שלח לך" שפירוש "לך" היינו "לדעתך". יש שלש פעמים "קח לך" אצל משה – "שמן למשחה", קצת קשור למשיחה כאן (וכמו שנראה בסוף דברי אוה"ח); "קח לך סמים" בקטרת; וגם כאן "קח לך". ה"קח לך" הראשון בתורה הוא אצל נח.] את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו [ה' אמר 'ידך' ביחיד והוא סמך שתי ידים, "ויסמך את ידיו", בעין יפה.]. והעמדת אתו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה וצויתה [לשון הנהגה.] אתו לעיניהם. ונתתה מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. ולפני אלעזר הכהן יעמד ושאל לו במשפט האורים לפני הוי' על פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה.

ויעש משה כאשר צוה הוי' אתו ויקח את יהושע ויעמדהו לפני אלעזר הכהן ולפני כל העדה. ויסמך את ידיו עליו ויצוהו כאשר דבר הוי' ביד משה [לסמוך את ידו עליו. הכל הולם אחר החיתום, "ביד משה". "ביד משה" = 361 = 19 ברבוע = נשיא וכו'. יש "ביד" (16, 4 ברבוע) פעמים "ביד משה" בתורה, וזו הפעם ה-יד. בכל התנ"ך יש אל פעמים "ביד משה" – "ביד" היינו הנקודה האמצעית של אל – והנה, "ביד משה" בהכאה פרטית = 3100, 100 פעמים אל, והוא עולה ה פעמים כתר, תיקון ה הכתרים של ה הנקודות שיצאו מעיני א"ק, סוד חותם כל התורה כולה, "אשר עשה משה לעיני כל ישראל", וד"ל.].

הסמיכה – הנצחת משה ביהושע

נמשיך בעיקר פירוש אור החיים:

ויאמר ה' וגו' קח לך וגו' אשר רוח בו צריך לדעת אומרו קח לך, עוד אומרו אשר רוח בו, וכי יש אדם שאין בו רוח [כמה מפרשים שואלים כך.], עוד צריך לדעת מה זו סמיכה.

כל ענין הפרשה כאן הוא סמיכה. יש בפרשה 120 מלים, סמך, המלה האחרונה היא "[ביד] משה", שסומך את יהושע בגיל 120 (120 היינו המשולש של יה, "הנסתרת להוי' אלהינו", בחינת דור דעה, סוד ההשתלשלות של יה, שביחד עם הרבוע של יה, סוד ההתלבשות של יה, ה"בית" של יה, עולה משה [= יה פעמים חיה] כנודע).

הפרדוקס שיוצא כאן שבאמת הוא לא מת. בין השיטין הוא בקש שלא ימות, בטענה שצריך אחד כמוהו להנהיג את העם. הוא לא בקש מה' שיסמוך אותו – חידוש של ה' שצריך לסמוך אותו. ה' בעצם נותן לו את שני הדברים, "אחד בפה ואחד בלב" הופכים בסוף לשוים יחד, נותן לו גם את זה וגם את זה – שיהיה אחד שימשיך, ושאתה תונצח לגמרי בו. כמו שחז"ל דורשים כאן, ורש"י כותב, ש"ונתת מהודך עליו" היינו "פני משה כפני חמה ופני יהושע כפני לבנה", וכתוב בחסידות שמעלת הלבנה שמקבלת מהשמש לא דרך המגן, הנרתק, אלא ישירות מהשמש בלי צמצום. כלומר, השמש חי וקיים לגמרי אצל הלבנה והיא ממשיכה אורו לבני האדם. שוב, סוד הסמיכה הוא שאתה ממשיך לחיות – ה' נותן לו גם את זה וגם את זה.

עוד פלא, הפסוק האחרון, תכלית הפרשה, הוא "ויסמך את ידיו עליו וגו'", הוא כפולה של 120 – כל הפסוק עולה 16 פעמים 120, וי פעמים סמך, כרמוז במלה "וי-סמך" בה פותח הפסוק. גימטריא פלאית. עוד מלה כאן ששוה 16 היא "ביד" כנ"ל, היד של הסמיכה. "ביד" פעמים סמך שוה כל הפסוק, סמך-ביד. סמך-ביד בהכאה פרטית – ס פעמים ב, מ פעמים י, ך פעמים ד – עולה 600, ה"פ סמך. סמך הוא קכ צירופי אלהים שיש בהם תר אותיות.

סמיכה: תוספת נשמת משה לרוח יהושע

אכן לפי מה שפירשתי בדברי משה באה התשובה שפירוש אומרו קח לך, פירוש כחששתך ולדבריך קח את יהושע, ודע שהוא איש אשר רוח בו [הוא מה שבקשת.], פירוש אתה ישנך "שורש כל הנשמות", והוא ישנו בבחינת "הרוח" [כאן הווארט העיקרי, שעליו אריכות המאור ושמש: אתה שרש כל הנשמות, מתאים לדור המדבר, דור דעה, אבל יהושע הוא שרש כל הרוחות. לכן כתוב "הוי' אלהי הרוחֹת" ו"איש אשר רוח בו".], והוא אומרו אשר "רוח בו", פירוש שורש כל רוחות הדור ההוא, וצוה ה' לסמוך ידו להעיר [הערה, שבתוכה יש גם הארה.] לרוח מהות הנשמה שבמשה [הסמיכה היא לחבר את הנשמה שלך לרוח שלו, לתת לו השראה מהנשמה שלך, וממילא כשאתה נותן לו את הנשמה-המוחין שלך ברוח שלו אתה מנציח את עצמך. עונה לרצון משה להנצחה. למה משה צריך הנצחה? הוא במדות נצח, חייבים להנציח אותו, שהרי "'משה משה' לא פסיק טעמא בגוויהו", "אתפשטותא דמשה בכל דרא ודרא".].

לרצות גם את ה'עדה'

והוא אומרו לבסוף למען ישמעו כל עדת בני ישראל, סמוכה למאמר ונתת מהודך עליו, לומר שבזה יהיה גם כן כלול משורש הנשמות, ובזה ישמעו פירוש יקבלו מאמריו, כל עדת בני ישראל, פירוש תהיה גם כן תכונת האנשים השלמים בעלי הנשמה מרוצית ממנו.

יש דיוק מענין מאד, שיתכן שהוא רומז לו – שכתוב בהמשך "הוא וכל בני ישראל וכל העדה". מה פירוש כפל הלשון? היחיד שמקשה הוא האבן עזרא, שאומר ש"כל העדה" הם אלה שבאים לאהל מועד לבקש את דבר ה'. כמה שהוא פשטן, בהשקפה ראשונה לא משמע לי ככה, משמע ש"כל העדה" אפילו יותר מ"כל בני ישראל". עד כאן היתה רק עדה, "איש על העדה", "ולא תהיה עדת הוי' כצאן אשר אין להם רֹעה". כאן רואים שבני ישראל ועדה אינם אותו דבר. מה שחשבתי בהשקפה ראשונה – ולא ראיתי – שעדה כולל גם את הגרים. בני ישראל הם המיוחסים. יש "כל העדה" שיותר מבני ישראל. אחר כך חשבתי הפוך, יותר קרוב לאבן עזרא, ש"בני ישראל" הם כולם ו"העדה" הם 'העדה החרדית' (העדה החרדית שוה ט פעמים עדה, היינו סתם 'עדה'), שלא כלולים ב"כל בני ישראל". האוה"ח לא מזכיר דיוק זה, אבל מפרש בדומה לפירוש האבן עזרא שם. הוא אומר שבלי הסמיכה עם ישראל בכלל היה מרוצה ממנו היות שהוא "איש אשר רוח בו", אבל הסמיכה נותנת לו גם נשמה – לא רק רוח – ואז גם "העדה" מרוצה ממנו.

שוב, בלי התוספת של הארת נשמת משה שנתנה לו על ידי הסמיכה, היה רק רוח. אם רק היה רוח, מה שמשה היה מסתפק בו בדיעבד, אפילו עם הסמיכה הסכים רק בדיעבד – הוא היה הנשמה הכללית של כל הפולישערס, אנשי הרוח, אבל לא היה מתאים לחב"דניקים. סוד הסמיכה שהוא נותן לו גם השראה של נשמה, שגם אנשי הנשמה – ה"דור דעה" שיש בכל דור, המשכילים של הדור – ירצו בו. מאד מתאים למצות מינוי מלך בדרך מצותיך, שם שואל למה תלמידי חכמים צריכים מלך – הם יודעים בעצמם מה לעשות על פי תורה, הם פוסקים את ההלכה, ההליכה בקדש. רואים שמלך צריך להיות אחד שגם החכמים נמשכים אחריו, "כל העדה" הגדולים, ולא רק בני ישראל. על ידי הנשמה כולם ימשכו אחריו, גם 'העדה' – כנראה רומז שעדה אותיות דעה ו"ישראל" היינו תפארת ישראל כנ"ל. ה"מאור ושמש" אומר ש"הודך" בא מנשמת משה רבינו, מדרגת הנשמה, בסוד "בינה [נשמה, 'משה זכה לבינה'] עד הוד אתפשטת". יוצא מכאן שה' דואג לסברת משה יותר ממה שמשה עצמו דאג – משה דאג שתהיה לפחות רוח כללית, אבל ה' אמר שרוצה שגם תלמידי החכמים ילכו אחריו, וזו רק כאשר יזכה יהושע לקבל הארה מהנשמה שלך. זהו סוד הסמיכה.

שלשת המועמדים להמשיך את משה

בעל אור החיים מאריך שמשה הוא הנשמה הכללית של עם ישראל. מי הרוח הכללית? אליהו הנביא. לפי אוה"ח משה רוצה להשאר, לבטל את הגזרה לטובת עם ישראל. מי היו המועמדים? דברנו הרבה בשכם שהמועמדים העיקריים היו יהושע ופינחס, לכן מופיע בתוך פרשת פינחס. למה ה' בחר ביהושע ולא בפינחס? כי לא כולם קנאים כמו פינחס – להוי ידוע שפינחס הקנאי אינו נשמה כללית. תמיד הסברנו לפי הווארט של הבעש"ט שצריך זריזות במתינות, ואם הם לא ביחד המתינות חשובה מהזריזות. פשיטא שפינחס הוא זריזות. יהושע הוא המתינות, כמוכח מכך שהתרשל בירושת הארץ.

לפי רש"י, שהוא בקש על הילדים שלו, היה עוד מועמד – היו שני בנים, אבל אני חושב שמשה לא התכוון לבכור. [רואים שגם לגרשום ובניו היו תפקידים בכירים במקדש.] משום מה אני חושב שהוא התכוון לאליעזר, שממנו "ובני רחביה רבו למעלה", יותר מיוצאי מצרים, הגיעו למרחב העצמי, מה ש"כל אור חוזר חוזר לקדמותו ממש", יותר ממוצא האור הישר. למה בא לי לומר שהוא היה ראוי להיות המנהיג? כי הוא נולד באותו רגע שה' ממנה את משה להיות המנהיג, ועל כך שהוא לא מל אותו הוא נענש במיתה. מה כל כך חמור?! כנראה שהוא אמור להיות המנהיג הבא, היורש, והיורש יותר חשוב מהמוריש – הוא הנצחת המוריש. כל הסיפור עם צפורה ואליעזר בדרך מצטייר אצלי שהיה אמור להיות המנהיג הבא (כך גם פשיטא שהרגיש רבי אליעזר בדורו, אך גם אצלו לא אסתייע מילתא...). [יש אומרים בחז"ל שהסיפור עם הבן במלון היה עם גרשם.] נכון, אלו ואלו... (רמז נאה: הערך הממוצע של משה ושני בניו, גרשם אליעזר, הוא בן עמרם שעולה "איש האלהים" – משה זקוק לשני בניו יחד אתו על מנת להיות "איש האלהים" לנצח נצחים).

אם כן, יש שלשה מועמדים, כבר מכובד. רש"י אומר שיהושע זכה יותר מבני משה משום "נֹצר תאנה יאכל פריה", כי שרת את משה ארבעים שנה. גם במלחמת עמלק משה ממנה אותו, "בחר לנו אנשים". עוד בחיי משה, ארבעים שנה קודם, הוא כבר המוציא והמביא, כמו שדוד המלך היה המוציא והמביא עוד בימי שאול, לכן העם התאהב בדוד המלך.

סמיכות נוספות בתורה

אם מדברים על סמיכה, נאמר עוד משהו: באיזה הקשר נוסף יש סמיכה בתורה? רוב הופעות שרש סמך בתורה הן על קרבן. הפעם הראשונה, "הכל הולך אחר הפתיחה" היא "ודגן ותירש סמכתיו" – כך אומר יצחק לעשו שבוכה שגם רוצה ברכה. יש לשון נופל על לשון, שלא ראיתי שאף אחד מדייק, "[הן גביר] שמתיו לך..." "[... ודגן ותירוש] סמכתיו". האם יש קשר בין "שמתיו" ל"סמכתיו"? ראיתי ונהניתי, כי עוד לפני שחשבתי על פסוק זה חשבתי ש-סמך היינו שם-כף (ס מתחלפת ב-שׂ), כמו "ותשת עלי כפכה" באדם הראשון, ששם את כף היד על הנסמך. והנה ראיתי שפעם ראשונה שיש בתורה שרש סמך הוא יחד עם שם – שמתיו-סמכתיו. שם "סמכתיו" היינו תמיכה, אני תומך אותו.

יש עוד פעם אחת, מצוה אחת בתורה – כמו שכותב הרמב"ם – של סמיכת העדים על ראש הנידון, במגדף. כולם שאולים למה רק בעבירה של המגדף יש מצוה – הלכה פסוקה – שהעדים צריכים לסמוך את ידיהם על בעל העבירה לפני שהורגים אותו? לתת לו סמיכה לפני שהוא מת, שיהיה אפשר לכתוב על המצבה הרב?! חז"ל אומרים בספרי שהרי העדים צריכים לחזור על דבריו, עבירה, עד כדי כך שמי ששמע צריך לקרוע את בגדיו – זו פעם אחת שכדי להעיד צריך לעבור את אותה עבירה שהעבריין עשה. משהו פלאי, כל מה שמגיעה לו סקילה כי הזכיר את השם המפורש, וכעת העדים צריכים לשחזר את העבירה (כמו שהיום עושים שחזור). כדי לכפר על עצמם הם סומכים עליו, כאילו אתה הקרבן לכפר על החטא שלנו – לכן רק בחטא הזה עושים סמיכה.

ההעמק דבר אומר אפילו קצת יותר חזק – שמיתתך תהיה כפרה עלינו, לא רק עליך. רש"י כותב שהסמיכה אומרת "דמך בראשך... שאתה גרמת לך", אתה אשם, אבל זה יכול להיות בכל עבירה. איך קשור לסמיכת המנהיג? "מרובה מדה טובה" – כמו שמעבירים את החטאים גם אפשר להעביר את המצוות... בכל מעשה בראשית יש אות אחת שלא מופיעה – ס, אין סמיכה כי לולי החטא לא היה מות ואם אין מות לא צריך סמיכה, לא צריך סמך (ורמז לדבר, השם של מלאך המות מתחיל סמ, מתחיל מ-סמך). רק מי שלא חי צריך סמך כדי להמשיך, להנציח את חייו.

מאד מענין באות סמך שאותיות המילוי שוות לאות היסוד, ויש פה סדרה יורדת – 60, 40, 20. מה הלימיט? 0, ס היא אות ששואפת לאפס (שכותבים היום באותה צורה). יש עוד הרבה רמזים בזה, שדברנו עליהם בפעמים אחרות.

עשיה זריזה פועלת הנצחה

קראנו את העיקר. יש עוד כמה דברים קצרים. בפסוק הבא אומר בעל אוה"ח:

ויעש משה כאשר וגו' פירוש סמוך למצות המלך [השתמש כמה פעמים במושג סמיכות. מחד צריך לעשות מיד, סמוך, ומצד שני "סמוכים לעד לעולם" – נמשכים לנצח. הוא מסביר ב"ויעש" שמשה פעל בראש של "סמוך", שעשה מיד כשה' צוה. (לכאורה תלוי אחד בשני, שאם סמוך-צמוד יחזיק מעמד לעד.) משהו כמו זריזות במתינות, בזכות הפעולה בזריזות נקלט טוב וממשיך. מכאן יש ללמוד לכל התורה כולה, "ושמרתם את המצות", אסור להחמיץ את המצות. "ויעש" גם לשון תיקון – עיקר התיקון שעושה סמוך, תיכף, ואז זוכים לביאת משיח תיכף ומיד ממש.],

והגם שה' לא צוה לו כן אלא תשובה למאמרו, ואין הכרח שיעשה הדבר תיכף [אולי שיעשה בסוף, לפני שעולה להר העברים.], אף על פי כן מיהר עשות מאמר ה' [זהו פירוש הפסוק "עד מהרה ירוץ דברו" – שאם עושים מהר שובר את כל המחיצות, אם יש איזה קטרוג, ורץ מהר הלאה.].

מתי עשו בחז"ל סמיכה במסירות נפש? אצל רבי יהודה בן בבא. צריך לעשות מהר, בסכנה, ולברוח. למה דומה סמיכה לפי זה? לסיפור של רבי זלמן זעזמיר, שהיה מגייר במסירות נפש. סמיכה היא ממש מסירות נפש, כי אתה מוסר את עצמך. במאור ושמש הוא מאריך בכך שתתכן סמיכה שאתה נותן לו יותר מדי ומרוקן את עצמך מההוד שלך לגמרי. כתוב "מהודך", לא כל הודך, צריך איזון – אבל בכל זאת משה עשה אפילו יותר ממה שהוא צווה. יש מצב שמישהו כל כך הרבה משפיע עד שלגמרי מרוקן את עצמו, ממש מסירות נפש עד כלות הנפש... הוא כותב בפירוש שהסמיכה היא אקט של מסירות נפש מצד הסומך.

[למה הפסיקה הסמיכה?] בדיוק הדבר זה, לא עשו מספיק מהר. באותו זמן, רגע לפני, שגזרו על הפסקת הסמיכה, אם מישהו היה תופס ומיד סומך עוד דור – לא היה מפסיק. כנראה ששהו קצת. צריך לומר כך על כל דבר שנפסק, שלא היתה מסירות נפש לעשות מהר, בזריזות. לפעמים המשכיות הדבר תלויה דווקא בזריזות.

"ויצוהו" – צוותא ומלכות

אחרון חביב:

ויסמוך וגו' ויצוהו פירוש לשון צוותא [כמו שמסבירים תמיד בחסידות, פירוש יפהפה, שמשה מתחבר ליהושע – מצוה לשון צוותא. (גם צוואה כך?) כן, ליווי לנצח.], שהאיר בו "הוד הנשמה" כמו שפירשתי למעלה במה שאמר וסמכת. וידויק כפי זה אומרו כאשר דבר ה' ביד משה, שאין משמעות למאמר זה, וכי הדיבור הזה ענין הנתפס ביד [דימוי לא מתאים.], אלא פירוש כי ה' דיבר שהשפעת ההוד יהיה ביד משה ליהושע [ה' נתן למשה את היכולת להעביר את ההוד ליהושע. יש פירוש שההוד הוא קירון עור פני משה, וכאילו ה' נתן לו יכולת לקחת את הקרנים האלה ביד ולתת אותם ליהושע.].

עוד ירמוז אל המלכות [כתוב שכל המצוות הן "מצוות המלך".] על דרך אומרם ז"ל אין צו אלא מלכות דכתיב (ש"א יג יד) ויצוהו ה' לנגיד, וידויק גם כן אומרו כאשר דבר ה' ביד משה, פירוש כי המלכות דבר ה' שתהיה ביד משה במקום שמן המשחה [הדבר הראשון בו כתוב אצל משה "קח לך", אבל כאן מסיים שבמקום למשוח אותו בשמן המשחה המלכות – דבר ה' – היא בתוך היד שלך, ואתה סומך את ידך על ראשו ונותן לו את המלכות.].

ג. תוכן המאור ושמש על סמיכת יהושע

סמיכה ונתינה – אור ושפע

אין לנו יותר מספיק זמן כדי לקרוא בפנים את המאור ושמש, נאמר רק כמה מלים בעל פה. הוא מרחיב הרבה ביחס בין הנשמה והרוח, הנשמה של משה והרוח של יהושע, ואיך צריך לחבר אותן יחד. אבל קודם מביא מאמר חז"ל על "וסמכת ידך עליו" ו"ונתת מהודך עליו" – שני דברים שונים, הסמיכה עם היד ונתינת ההוד, אולי לפי רש"י אותו דבר אבל חז"ל מפרשים אחרת – "'וסמכת ידך עליו' כמדליק מנר לנר", כמו בשבעים הזקנים, "'ונתתה מהודך עליו', כמערה מכלי אל כלי".

כל הפירושים שלו על מאמר חז"ל הזה, שהסמיכה היא כמדליק מנר לנר ונתינת ההוד כמערה מכלי אל כלי. הוא מסביר את ההבדל – בנר מנר הנר הראשון לא חסר כלום, אבל הרקה כמערה מכלי אל כלי הכלי הראשון כן נחסר. זה נושא מאד גדול בחסידות – בס"ו ובע"ב – של היחס בין אור לשפע, מיסודי תורת החסידות. קודם כל, הרווחנו משהו מאד חשוב, המקור של אור ושפע בחז"ל. אור לא צריך מסירות נפש, כי לא חסר כלום, אבל שפע צריך מסירות נפש – כי אתה מחסיר מעצמך, ואם אתה יותר מדי טוב אתה יכול להתרוקן לגמרי.

משלים לעליה מהנסמך לסומך

הוא אומר משהו נחמד, תופעה שהזכרנו בעבר בשיעורים – מובאת בכמה ספרים, וגם כאן כותב עליה – שאם שמים נר דולק מעל העשן שעולה מנר שכבה הוא מדליק את הנר הכבוי, האור מיד קופץ ומדליק את הפתילה של הנר הכבוי. הוא אומר שזה היא על דרך "יהב חכמה לחכימין" (לא משתמש בביטוי), צריך להיות ראוי – שיש איזו העלאת מ"נ (העשן שעולה מהנר הכבוי).

מי שקורא בפנים קטע זה במאור ושמש, אפשר לתת עוד משל: יש שאני צריך לשים ידי על ראשך, שם-כף, אבל יוצא שאני שם קצת מעל הראש ואם עולה הראש שלך אלי, לתוך כף היד שלי, כמו מגנט שמושך ושואב אליו את הברזל (המגנט נקרא אבן שואבת), סימן שזה חל ופועל. [הרב פעם סיפר על הרבי ר' אלימלך שהגדיל ככה תינוקת, ואמר שככה צריך להגדיל את עם ישראל.] ככה עם ישראל וככה התלמיד שלך. המשל קצת שונה, כי שם העשן עולה מאליו. בכל אופן, אני מאד ממליץ ומקוה שתלמדו את המאור ושמש – לעשות יחוד בין שני הצדיקים האלה, חיים וקלונימוס קלמן, עם כל הרמזים שלהם יחד (כנ"ל), זכותם יגן עלינו ועל כל ישראל.

מעבר לדור של מעשה

[הוא דבר מצד המנהיג. מצד הדור עצמו, יש מצב שאדם מרגיש את עצמו או את חבריו שהדור שעבר היה נשמה ואנחנו רוח, מחפשים חויות או רגשות. מה עושים עם זה? מחפשים מנהיג יותר רוחני ופחות נשמתי? אדם בר הכי לומר סברות כאלה?] למה משה לא זכה להכניס את בני ישראל לארץ ישראל? כי באמת לא היה מתאים לרוח שלהם. בשביל להכניס לארץ – עם כל מה שעתיד להיות, שהבית יחרב, אבל חייבים להכניס לארץ – צריך אחד שדומה לדור, שהוא איש רוח. [אבל הדור עצמו אמור להתאמץ להגדיר את עצמו, לחפש אם הוא רוח או נשמה?] המשכילים של הדור יאמרו... אתה תאמר לדור. [ממה נפשך, אם דור של נשמה המשכילים יאמרו, ואם דור של רוח "המשכיל בעת ההיא ידום".]

לכאורה הדור שלנו אינו נשמה ולא רוח אלא מעשה, כמו שאדמו"ר הזקן אמר בסוף שהמשיח יבוא מחסד ואפילו אינו של אמת – גמילות חסדים במעשה. זה כן אפשר. דברנו הרבה פעמים שעד לזמן הכי אחרון, כאן בארץ כמו באמריקה לפני מאתים שנה, המנהיגים צריכים להיות גנרלים – עדיין נמצא, אבל קצת מתפוגג. [נראה שהמעשה קצת נמאס...] נכון. אבל רואים שהמנהיג צריך להיות איש של מעשה. לפי זה צריך לקבל שתי סמיכות, גם מרבי פולני וגם מרבי מחב"ד.

דור של מעשה היינו סוד מלכות דוד, דוד היה איש של מעשה. יש שיחה חשובה מאד של הרבי בה הוא מבדיל בין שלשה מלכים של עם ישראל – משה, יהושע, דוד (ר"ת מיד וס"ת דעה למפרע). לפי כל מה שמתבאר כאן, היינו מלך של נשמה, מלך של רוח ומלך של נפש, מעשה, מתאים למה שמבואר בקבלה שדוד הוא הנפש הכללית של נשמות עם ישראל. וכן מורנו הבעל שם טוב, עם כל עצמת הנשמה שלו, תורת החסידות, והרוח שלו, הדו"ר שלו שבהם הלהיב את העם לעבודתו יתברך, הבסיס אצלו הוא "המעשה הוא העיקר", לעשות טובה בגשמיות ליהודי, למסור את הנפש ממש על מצוה רבה של פדיון שבויים וכיוצא בזה, והיינו כידוע שהבעל שם טוב הוא נפש דוד. בשביל להציל ולהושיע יהודי בגשם הוא מוכן לוותר על העולם הבא שלו, כלומר על הנשמה והרוח שלו, ודוק.

הרתיעה מהמלכות וההיסטוריה היום

[וההיפך? אני אישית מרגיש שבדור שבנה את המדינה אי אפשר היה לעשות שום דבר מרוב עשיה, אי אפשר לנשום, ובא דור שאומר מספיק – עשיתם מספיק.] דור שמתחיל להתאדות, "ואד יעלה מן הארץ [ריבוי המעשים]", אותו אד שהוא תחלת אדם, "וייצר... ויפח באפיו נשמת [רוח] חיים...".

[יש כעת חידוש שלי אישית קשה, אבל התפרסם אתמול-שלשום שלימודי תנ"ך בבתי ספר חילוניים, כדי לחבר את הנוער לתנ"ך, עוזבים את נביאים ראשונים והולכים על כתובים, דברים קיומיים, איוב, שיר השירים, קהלת. מין התנתקות כזו מההיסטוריה, מכיבושים, מכל הצרות, מ"אתה בחרתנו". לא יודע מה אומר, אבל נותן הרגשה שבורחים מהקונקרטי לגמרי.] בראש חדש אמרנו שסיפורי נביאים ראשונים הם קנאה לעומת חריצות. בורחים מזה, לא חרוצים – חבל לדבר על חריצות בדור של עצלנים. וגם קנאה – תעזוב את זה... רוצים משהו אחר, לא קנאה וחריצות, אבל ככה גם בורחים ממלכות – לכן הס מלהזכיר מלכות.

[השאלה בכל הדברים האלה עד כמה אתה מאבחן שזה המצב וצריך להתאים לזה, או שזו הבעיה.] כאן משמע שלא שאחד בא להתאים את עצמו לזה, אלא שהוא באמת כזה.

[אם מדברים על מהפכה רביעית – מתאים, לדבר עולמית, את כל ספרי שלמה אפשר לתרגם לכל העולם.] נכון, משהו אוניברסלי, התיקון של בלעם – בלא-עם, בלי אומה. כבר נמאס ללמוד היסטוריה – היסטוריה היא בירורים, דור דור ובירוריו עד שמסיימים את כל ה-רפח. הרבי אמר ש"נסתיימה עבודת הבירורים", כעת אין מה יותר להתעסק עם ההיסטוריה – ההיסטוריה נגמרה, אנחנו כבר בפוסט-היסטוריה – אלא רק עבודת היחודים, דברים אוניברסליים... [אז מה עושים?] צריך אחד כזה... יכול להיות שבתוך המאור ושמש יש גם תשובה לשאלה הזו. בלי נדר נעשה עוד השלמות למאור ושמש.

יש משהו לספר על התכניות בישיבה? [נלמד בבא קמא.] שכל הנזיקין יהיו רק בתוך הספר, ד' אבות נזיקין בתוך ד' אמות של הלכה.

נגנו "צמאה לך נפשי".

ד. רבי-חבר (תפארת היהודי)

לחיים לחיים. יש עוד משהו קצר שקשור למה ששאלת עכשיו, משהו מאד נחמד. יש כאן "לקוטי מאורי החסידות" והוא מביא מהספר תפארת היהודי על הפסוק "יפקד הוי' אלהי הרוחות איש על העדה":

"עשה לך רב" בעל-כרחך אחרי הסתלקות רבך

שמעתי בשם הרב הקדוש רבי נתן דוד משידלאווצא [נכד של היהודי הקדוש, שהזכרנו קודם.] על המשנה עשה לך רב וקנה לך חבר והוי דן את כל האדם לכף זכות [הפירוש שלו יעזור לנו מאד:] מה זהו הסמיכות של ג' דברים האלו. ואמר הרב הקדוש הנ"ל בדרך צחות [א חסידישע ווארט. אני אומר שמה שכתוב כאן הוא פשט, במיוחד בדור שלנו, הדור העשירי לישראל בעל שם טוב.], דרך העולם החסידים שנפטר להם רבם לחיי העולם הבא, קשה להם למצוא תיכף ומיד רבי, כי לפי ראות עיניהם אין לדמות רבי הנבחר כעת לרבם הצדיק והגדול שהיה להם מקודם [אין להשוות, "אין ערוך לך וכו'", אז קשה מאד למצוא מישהו חדש. הוא אומר שאין, בעצם גם משה רבינו רצה שה' יגיד שאין, לכן הוא צריך להשאר. מה שכתוב כאן אמור בחסידים שהיו קשורים לרבי הקודם בלב ונפש, וכעת קשה להם למצוא תמורתו, מה שאין כן בדור הצעיר של החסידים שלא באמת הכיר את הרבי הקודם והתקשר אליו.].

על זה אמר המשנה עשה לך רב [שבכל אופן חייבים לעשות, "עשה" משמע גם בכפיה, "גדול המעשה". דווקא במצב הזה, שאי אפשר לדמות את הדור הזה לקודם, וממילא אפשר להתייאש, שהכל נגמר, או שאפשר להתחיל לומר שהוא לא מת, אבל הוא אומר שמה-שלא-יהיה צריך "עשה לך רב". למדנו בשם אוה"ח ש"ויעש" הוא תיכף, אף על פי שלא נצטוה בפירוש שיהיה תיכף עשה סמוך. אפשר לצרף ולומר שבמקרה הזה צריך מיד, בו-ביום, בלויה, כי אם לא תעשה מיד – באמת הספק הזה יכרסם, כמו תולעת, שאף פעם לא תוכל לעשות. (הרב ספר על המהר"ש שסרב לחסידי הרמ"מ מווארקי בטענה ש'משה לא עלה להר וכבר עושים עגל...'.) שם היה ממשיך. אצל הרבי הרש"ב אחרי שהסתלק אף אחד לא חשב שבנו כמוהו, אבל גדולי החסידים מיד באו ונתנו פתקים לרבי ריי"צ. אם שוהים יתכן שבסוף אתה נאלץ, אבל יהיה פגם בהתקשרות לרבי החדש. צריך לעשות מיד אפילו בכפיה ו"סוף הכבוד [של הרבי] לבוא".] אף על פי שאין ראוי לפי דעתך אף על פי כן תעשה לו בעל כרחך.

"וקנה לך חבר" – רב שראוי להיות חבר

ואם תקשה לך מה מועיל רב בעל כרחו ולבך בל עמך שזה האיש יהיה רב שלך [לא משהו אמתי, שאדם יעשה רבי בעל כרחו. מה זה מועיל?], על זה אמר המשנה וקנה לך חבר [הכל המשך של אותו דבר, לא שלשה דברים שונים.], על כל פנים תחשוב שראוי להיות לך חבר [תמצא אחד כזה ותעשה אותו רב. הוא באמת לא מתאים להיות רבי, אבל חייבים לעשות רבי, אז לפחות תחפש מישהו שבלב יכול להיות חבר שלך. איפה היה דבר כזה? (אצל רבי מנחם מענדל מויטבסק.) הדוגמה העיקרית היא אצל הקוצקער והחידושי הרי"מ. החידושי הרי"מ קיים זאת, מיד עם הסתלקות הרבי ר' בונים, יצאו לשדה וחזרו כשהוא קבל את עצמו שהקוצקער יהיה הרבי. שייך ליהודי הקדוש, נכד שלו אומר זאת באותו דור. אצל רבי מנחם מענדל מויטבסק ואדמו"ר הזקן לא היתה באמת התלבטות מצד שאר החסידים – לא היה שייך שאדמו"ר הזקן יהיה הרבי ורמ"מ מויטבסק ושאר תלמידי המגיד החסידים – אבל בהחלט יתכן שכך היה מצד החויה הפנימית של אדמו"ר הזקן, שלקח לו לרבי, רב-חבר, מי שהיה קודם חברו אצל הרבי הקודם. יתכן שזו הסבה שלא מונים את רמ"מ מויטבסק בשושלת נשיאי החסידות של חב"ד (כידוע שהרבי שואל על כך בשיחה, כפי שמזכירים תמיד).] בדומה לך להתחבר עמו [אחד שאתה מרגיש עמו חברות.] וקנית על כל פנים חבר טוב לקנין השלימות [עשית רב ובכל אופן קנית חבר טוב. קנין הוא בדעת, בקרוב דעת לכתחילה, שלמות-תיקון, לא כמו עשיה לשון כפיה כנ"ל. אבל עדיין יש יצר הרע.].

"והוי דן את כל האדם לכף זכות" – גם הרבי מחזיק עצמו רק כחבר

ואם תהרהר עוד הנה אמת שבדעתך אין ראוי לרב, רק לחבר טוב, אבל הרבי בעצמו יחשוב שהוא רבי עליך ולא חבר [אם אקבל אותו לרבי, יחשוב שהוא באמת רבי.] ובאמת אתה יודע שאין ראוי להיות רב, אם כן אינו איש אמת [סימן שהרבי שעשית אינו איש אמת, מחזיק את עצמו רבי ובאמת אתה יודע שהוא לא ראוי להיות רבי.] ואיך תוכל להתחבר עמו [איך תתחבר למישהו שקרן?!], ולזה אמר המשנה והוי דן את כל האדם לכף זכות [שוב, אני אומר שזה פשט.], שתדין את הרבי שלך שגם בדעתו להתחבר עמך רק בתורת חבר ולא בתורת רבי [הוא מחזיק את עצמו רק חבר. אף על פי שכולם קוראים לו רבי, וגם אתה קבלת אותו כרבי, אבל הוא מרגיש עצמו בשפלות שהלואי חבר – שאני חבר עם כולם. קוראים לו רבי, אבל הוא רק רוצה להתחבר עם החבר'ה – כולל החבר'ה הצעירים, החסידים שאינם משווים אותו לרבי הקודם ומבחינתם הוא לגמרי רבי ולא חבר – צריך לדון אותו לכף זכות.] ודברי פי חכם חן.

חזרה לימי הראשית של הבעל שם טוב

לחיים לחיים. מה זה הזכיר לי? את התקופה הראשונה של הבעל שם טוב, "אך טוב לישראל", אך השנים הראשונות שלא היתה שם חסידות וחסידים ולא רבי של חסידים וכולם היו חברים. עכשיו אנחנו דור עשירי לבעל שם טוב, נעוץ סופן בתחלתן, צריך להיות דור עשירי ל-אך השנים הראשונות. הענין שלנו לחזור לאותה תקופה, "אך טוב לישראל [בעל שם טוב, ולכל מי אשר בשם ישראל בעל שם טוב יכונה]", שכולנו חברים – "כל ישראל חברים", דבר הבא לידי ביטוי בכך ש"כל אחד מתוקן מחברו" (כמבואר בתניא), לכל אחד יש דבר שחסר לי, ועל ידי תחושת החברות אני יכול לקבל ממך מה שיש לך ואין לי ואתה יכול לקבל ממני. לחיים לחיים.

ה. השלמה: דברי המאור ושמש

פירוש ראשון: הארת והשפעת נשמת משה על יהושע

סמיכה כמדליק מנר לנר ונתינה כמערה מכלי אל כלי

וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה [רמז שלא הזכרנו קודם: איש-עדה עולה 390, י-ה פעמים הוי' (שמן, שמים) – הוד פעמים הוי', סוד נתינת ההוד דלקמן – ו"פ (ממוצע כל אות) א-דני, היינו ששם א-דני הוא יחוד האיש והעדה. איש-עדה בהכאה פרטית עולה 1610, ז"פ 230, כך ששני החשבונות הם זוג של כפולות 13 ו-7. יחד עולים 2000, ב רבתי ד"בראשית", כך שהממוצע בין שני החשבונות הוא בסוד "אלף אורות" של משה רבינו. איש-העדה עולה ה פעמים עדה – רמז לכך שה"איש על העדה" צריך להתמזג בתוך העדה, כנ"ל בדברי בעל אוה"ח. "איש על העדה" הוא יא פעמים אדם – האיש יחד עם עדה עולה להיות אדם השלם.], אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם וגו', ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו [משה בקש "איש על העדה" וה' עונה ב"איש אשר רוח בו".] וסמכת את ידך עליו וגו', ונתת מהודך עליו וגו' [הדיוק כאן הוא החלוקה בין סמיכת היד ונתינת ההוד (הוד = יד ע"ה, יד הוא סוד דוד כנודע, דור ה-יד מאברהם אבינו, והוד הוא סוד שלמה שעולה הוד במ"ק. הוא דור ההוד מאברהם ואצלו דווקא מופיע הביטוי "הוד מלכות". שני השרשים סמך נתן = כתר, ראה לקמן) – אליו יתייחס מיד:].

ובמדרש (במדבר רבה כא, טו) וסמכת את ידך כמדליק מנר לנר, ונתת מהודך מהודך ולא כל הודך [משמע שנותן ממשות, והיה יכול לתת הכל ונותן חלק, ומכך לומדים שהוא] כמערה מכלי אל כלי ["כמדליק מנר לנר" ו"כמערה מכלי אל כלי" עולה 1300, נ פעמים הוי' – גילוי שער הנון, שהתגלה למשה בהסתלקותו והחל להתנוצץ ממנו בסמיכת יהושע, ועל שם הקבלה ממנו נקרא יהושע בן נון. עוד רמז יפה: יש כאן שני נרות ושני כלים – משה הוא נר ויהושע נר, משה הוא כלי ויהושע כלי – נר-נר-כלי-כלי עולה כתר, תרך עמודי אור. יש כאן אור ושפע, כדלקמן, ומקור שניהם בכתר – מקור האור בפנימיות הכתר ומקור השפע בחיצוניות הכלי. כל אחד הוא נר-כלי, יש, כידוע שכתר הוא ישיש – היחס בין משה ליהושע הוא כמו בין עתיק לאריך, סוף המאציל וראש הנאצלים.]. ולכאורה יש סתירה בדברים שהתחיל ואמר כמדליק מנר לנר שלא יגיע שום חסרון לנר הראשון, ואחר כך אמר כמערה מכלי אל כלי ולא ימלט שאם ישפוך אדם מכלי אל כלי שלא יחסיר מכלי הראשון.

עבודה לזכות לנפש-רוח-נשמה

אך הענין הוא על פי מה שכתוב בכתבי האר"י ז"ל שלכל אדם מישראל יש לו שתי נפשות [הוא כתב את ספרו בסוף ימיו, אז ודאי גם ראה את ספר התניא. אמרנו שהוא נחשב השו"ע של החסידות, כמו שהתניא הוא שו"ע.], נפש אחת הבהמית והיא מתלבשת בדם האדם ["כי הדם הוא הנפש".] שממנה באים כל התאוות, ונפש אחת השכלית [כמו שכתוב בהקדמה לחלק השני של התניא, שתוכנן בתחלה להופיע לפני החלק הראשון, עוד לפני הגדרת הנפש האלקית הוא קורא לה נפש השכלית. רק בכתבים יותר מאוחרים יש חילוק בין הנפש האלקית לנפש השכלית, אבל ב"חנוך קטן" נפש האלקית נקראת נפש השכלית.] הבאה מצד המלכות דקדושה [כנסת ישראל, שרש כל נשמות עם ישראל, כל הנפשות האלקיות.], ומחויב כל איש ישראל להגביר הצורה על החומר לבל ילך אחר תאות לבו הבאה מצד הנפש הבהמית, רק ישתדל תמיד להגביר נפש השכלית הבאה מצד מלכות דקדושה להיות יראת ה' חופף עליו כל היום לבל יטה אחר שרירות לבו.

[כעת מסביר שבתוך הנפש האלקית יש את כל הנרנח"י:] כשתיקן בחינת נפש מבחינת מלכות [אפשר לומר – וצריך לבדוק אם מתאים איך שכתוב בעוד מקומות – שדווקא מדרגת נפש, מהמלכות, נקראת נפש השכלית, בהיות שהמלכות דאצילות יורדת להיות עתיק בבריאה, עולם השכל.] אז הוא כלי מוכן לקבל בחינת רוח הבאה מעולם התפארת בחינת תורה [שהיא ז"א, תפארת, כמו שראינו לפני שבועיים בלקוטי לוי יצחק.], כדי שיוכל לדבר דיבורי תורה ותפילה בהתלהבות ובדביקות כמו שתירגם אונקלוס על פסוק (בראשית ב, ז) ויהי האדם לנפש חיה לרוח ממללא [התפארת כוללת את כל המדות של אהוי"ר. מי שזוכה לרוח הוא בהתלהבות בכל דיבוריו בתורה ותפלה.].

ובתיקון את עצמו בבחינת רוח אז יוכל להמשיך עליו בחינת נשמה מעולם הבינה עולם הנשמות עולם התשובה [לכל פרצוף כאן הוא קורא עולם. בלקוטי לוי יצחק לפי הדיוק בתניא הבינה היא עבודה ותפארת תורה, כאן יותר פשוט על פי הזהר – תשובה ותורה, וכידוע שתשובה היא למעלה מתורה. מדובר דווקא בתשובה עילאה, תשובה משמחה. יש התלהבות ברוח ותשובה בשמחה עצומה בנשמה. כמו בספר התניא, לא מזכיר המדרגות שמעל לנשמה – חיה-יחידה – והנר"נ כולל הכל. הבינה היא היכל קדש הקדשים הכולל את כל המוחין, גם הכתר, ובפרט ש"גילוי עתיקא באמא".]. ומי שזכה לבחינה זו [שכבר עלה לנשמה.] הוא יכול להיות מנהיג ומורה דרך לעם ה' לפי מדריגתו [מכניס כעת משהו חדש. הסברנו שיש התכללות – משה הוא נשמה בעצם, הוא משפיע ליהושע נשמה שברוח, אבל התמזגות המנהיג עם הדור היא הרוח שבנשמה. בכל אופן, רואים שיש התכללות של כל המדרגות, וכך כותב:], דהיינו אם זכה לבחינת נפש רוח נשמה מיצירה יכול להנהיג אנשים הפחותים ערך מעולם היצירה וכן בבריאה.

משיח יזכה לנשמה דאצילות מכח תשובת דורו

היוצא לנו מזה שאינו יכול להנהיג את כל בחינת כללות נשמות ישראל עד שיזכה לבחינת נפש רוח נשמה מהאצילות [אם כן, יש לו בעצם 12 מדרגות כאן – נר"נ באבי"ע. ארבעה עולמות עם שלש מדרגות בכל אחד מזכירים את דגלי המדבר – ארבעה דגלים עם שלשה שבטים בכל אחד. צריך לומר שמדגל מחנה יהודה – בו שלשת השבטים כנגד חדשי החגים פסח ושבועות – כנגד נר"נ דאצילות, וכך יורדים בעולמות.], ולפיכך כתוב בכתבי האר"י ז"ל שבזמן הזה לא שכיח נשמות מאצילות עד שנזכה לזמן הגאולה [והחידוש שמובא בחסידות חב"ד הוא שמהבעל שם טוב כבר יש נשמות דאצילות, הרביים – כמבואר במאמר "וצדיק יסוד עולם" שרבי הוא נשמה כללית, נשמה דאצילות ונשמה חדשה – סימן של גאולה. הגם שבהיות השם "נשמה" כללי הוא יכול להתפרש על נפש ורוח, כלומר ש"נשמה דאצילות" יכול להיות מי שזכה לנ"ר דאצילות בלבד, וכדברי בעל המאור ושמש שדווקא מלך המשיח יזכה לנשמה דאצילות ממש. ובכל זאת מסתבר לפי המסורת החב"דית ששושלת הרביים מהבעל שם טוב והלאה זכו להתנוצצות של נשמה דאצילות ממש, הרי "הנשיא שבדור הוא המשיח שבדור", הוא כבר בבחינת משיח, ודוק].

והאיש הצדיק הדור [שיש גם בזמן הזה, בכל דור.] אשר יתקן את עצמו בחינת נפש רוח מאצילות, וכשישראל ישובו בתשובה שלימה [הנשמה עצמה היא עולם התשובה.] אזי יכול הצדיק הזה להמשיך עליו בחינת נשמה מאצילות [בזכות התשובה של הדור.] וזה יהיה גואל צדק והוא יורה דרך לכל כללות ישראל [מאד מענין. התפקיד הראשון של המשיח לפי הרמב"ם הוא לכוף את כל ישראל לקיים תורה ומצוות, והוא אומר שעד שישראל לא עושים תשובה הוא לא יכול לזכות לנשמה דאצילות, השלמות שלו שהופכת אותו למשיח. אפשר להסביר שכאשר "יכוף כל ישראל" הוא עדיין בחזקת משיח, הנשמה דאצילות כבר חופפת עליו לעתים, כמו שיסביר בהמשך, ורק אם יצליח ויבנה מקדש אחרי שיעשו תשובה – השלב הראשון – זהו סימן להשראת הנשמה דאצילות בקביעות והפיכתו למשיח ודאי. אם כן, יש הבדל בין ה"יכוף" בתחלה לבין מה שיורה דרך לכל כללות ישראל אחרי שהוא משיח ודאי – שייך כבר לקיבוץ גלויות ועוד יותר להוראת דרך לכל באי עולם, "אז אהפך וגו' לעבדו שכם אחד".].

הארת והשפעת בעל נר"נ לבעל נ"ר

והצדיק אשר זכה לבחינת נשמה מאיזה עולם יש לאל ידו להאיר על צדיק אחר [סוד הסמיכה כנ"ל, אף שעוד לא אמר את המלה סמיכה. בכתבי האריז"ל מבואר שהאות ס שייכת לבינה, אמא עילאה, וכדי שאדם יוכל לסמוך הוא צריך להיות שייך למדרגה זו. מי שזכה לנשמה מאיזה עולם זכה ל-ס של אותו עולם ואז הוא יכול לסמוך את מי שזכה לרוח.] אשר כבר הכין את עצמו בבחינת נפש רוח אך עדיין לא בא אל בחינת נשמה, יכול הצדיק הזה להאיר עליו בנשמתו [משמע שעיקר תכונת הנשמה היא להאיר למישהו אחר, להשפיע. הייתי יכול לחשוב הפוך, שעיקר הנשמה הוא "אור המאיר לעצמו", המוחין-הנסתרות, אך מכל הדבור שלו משמע שעיקר חידוש הנשמה שהוא יכול להיות רבי – להאיר – ויכול לסמוך מישהו שזכה לנפש-רוח. למה הדבר מתאים במבנים שלנו? שמשפיע תמיד בבינה ורבי באבא. כאן לא מבחין, הכל נכלל באמא היות שאבא ואמא הם תרין ריעין דלא מתפרשין כמו שיכתוב בהמשך, אבל אמא בפני עצמה היא משפיע. אבא ואמא הם אור ושפע כמבואר בדא"ח, ומה שכותב כאן שיש שתי הבחינות אומר שיש בו גם הרבי של אבא וגם המשפיע של אמא.].

ודבר זה [להאיר, כמדליק מנר לנר.] יש ביד כל צדיק וצדיק אך ליתן לו חלק ממש מנשמתו [כמערה מכלי אל כלי.] כדי שגם הצדיק האחר יהיה לו בחינת נפש רוח נשמה, זהו סכנה להצדיק הזה כי נותן לו ממש מנשמתו ויכול להיות פגם בנשמתו מזה חס ושלום, ולזה צריך להיות חכם גדול איך להתנהג בדבר [אבא שומר על אמא – צריך הרבה חכמה שבאמא שלו, בכח ההשפעה, לא יתן יותר מדי.].

ואף על פי כן לא יוכל להתרשל ["אין אתה בן חורין להבטל" מההשפעה. משמע שכל ענין הנשמה הוא כמו מינוי – נפש-רוח הם לשלמות עצמך, אבל הנשמה היא מינוי להיות משפיע ואתה חייב להשפיע.] ולומר כי סכנה היא לי וירא אני לנפשי, אך צריך למסור נפשו ורוחו ונשמתו [הנשמה מחייבת למסירות נפש – מתאים לאמור לעיל שכאן נשמה כוללת גם את הכתר ואת פנימיות הכתר, חביון עז העצמות שברדל"א שמשם כח המסירות נפש.] בשביל אהבת ישראל [כדרך הצדיק האמתי של החסידות.] כדי שגם לצדיק הזה יגיע מחלק מנשמתו [האור שלו מאיר גם על הצדיק הזה וגם על כל עם ישראל – כמו שכתוב בתניא שהאור האחיד נכנס מהרבה חלונות – אבל עיקר השפע הוא לתלמיד המובהק. כך כתוב גם בס"ו. כתוב "הוי' בחכמה יסד ארץ" – כללות ישראל, האור שייך לכולם במדה מסוימת, אף שכאן נאמר גם ביחס למשה שמאיר ביהושע – ואילו "כונן שמים בתבונה", ביחס לתלמיד המובהק שזכה לרוח שלו ומקבל שפע.].

הארה מנשמת משה לרוח יהושע

וידוע כי נשמת משה רבינו ע"ה היה מבינה דאצילות, ובינה [שיש בה חמשים שערים.] עד הוד אתפשטת כי מבינה עד הוד יש חמש ספירות [חסד-גבורה-תפארת-נצח-הוד.] וכל אחד כלול מעשר הרי נו"ן שערי בינה שכולם נתנו למשה.

וזה פירוש הכתוב יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם, כי משה רצה שיהיה לבני ישראל מנהיג שיהיה ראוי להנהיג את כל כללות ישראל ודבר זה אי אפשר עד שיזכה לנשמה מעולם הבינה דאצילות בחינת משה [מאד מתאים לדברי בעל אור החיים, שמשה אומר שבאמת אין מישהו כזה ולכן הוא צריך להמשיך לחיות.]. וזה שאמר הכתוב קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, כלומר שכבר הכין את עצמו בבחינת רוח דאצילות [בפשט משמע שדי ברוח, אבל הוא מפרש שיש לו רוח והיא מספיקה כתנאי לתוספת הנשמה:] ולא חסר לו כי אם נשמה מעולם הבינה דאצילות. וזה שאמר המדרש וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, כלומר מאחר שכבר הכין יהושע את עצמו בבחינת רוח דאצילות לזה אמר וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, היינו שמשה נצטוה להאיר עליו בנשמתו רק כמדליק מנר לנר שלא יחסר שום דבר מנר הראשון רק בהארה לבד [זו הפעולה הראשונה.].

טובת העין של משה – לחסר מעצמו ולתת ליהושע

וגמר אומר ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך כמערה מכלי אל כלי, רצה לומר על בחינה השנית שדברנו לעיל [שהיא העיקר.] שאם הצדיק רוצה לתת לו חלק ממש מנשמתו צריך לזה שימור רב אולי לא ישאר לו חס ושלום כלום, וצריך לראות ש[יחלקו בחלוקה ראויה, ש]גם לו וגם לצדיק הזה יהיה להם בחינת נשמה ולא יחסר לו רק מעט כמערה מכלי אל כלי [בחינת שפע. כך מפרש "מהודך" ולא כל הודך.]. וזה פירוש ונתת מהודך עליו מהודך ולא כל הודך כמערה מכלי, היינו על פי דברינו שזכרנו לעיל שאם תתן לו בחינת נשמה מבינה דאצילות שזה היה בחינת משה, כי משה זכה לבינה דאצילות והוא בחינת הודך כי הבינה עד הוד אתפשטת. וזה שאמר מהודך ולא כל הודך שגם לך ישאר בחינתך ולא תתן לו רק כמערה מכלי אל כלי.

אך משה רבינו ע"ה מחמת גודל אהבתו את ישראל עשה יותר ממה שנצטוה כמו שכתב רש"י ז"ל על הפסוק (במדבר כז, כג) ויסמוך את ידיו עליו בעין יפה יותר ממה שנצטוה וכו' עד שנתן לו יותר ממה שנצטוה.

אי-הבנת משה כי נתן-חיסר מעצמו בסמיכה ובתורה

וזה שאמרו במדרש האזינו (עיין תנחומא ואתחנן ו) כשהתחיל יהושע לדרוש לא השיג משה רבינו ע"ה מחמת כי נתן לו מחלק נשמתו וחסר לו [הפשט לא שיהושע יותר גדול ממנו כבר, אלא שיהושע דרש מתוך אותו חלק נשמה שנתן לו והוא חסר למשה – לפני שנתן ליהושע היה מבין ואף דורש כך בעצמו, אך אחרי שנתן הוא חסר למשה והוא לא יכול להשיגו. סימן של רב טוב, שנותן ממש את כח הדרוש לתלמיד – שהתלמיד יוכל לדרוש והוא כבר לא יכול ואף לא מבין אותו.

יש שנים שמשה רבינו לא מבין אותם – יהושע בן נון ורבי עקיבא. משה לא סמך את רבי עקיבא ישירות, אז איך רבי עקיבא זכה להיות יותר ממנו ושמשה לא יבין אותו? כפי שאמר רבי עקיבא בסוף הדרוש ש"דבר זה מתורת משה למדנו". כמו שמשה רבינו מכניס את עצמו בנשמת יהושע הוא גם מכניס עצמו בתורה, שנקראת על שמו "תורת משה" – כמו "אנא נפשי כתבית יהבית" של הקב"ה – וכל כך מכניס עד שחסר לו, ורבי עקיבא דלה את הדברים מ"תורת משה". עוד ווארט יפה, שהצדיק האמתי שיש לו מסירות נפש בשביל עם ישראל מוכן להחסיר מעצמו כדי לסמוך את התלמיד הממשיך, וגם בשביל התורה שלו. מזכיר דברי הרבי רש"ב שאני עולה לשמים אך אל תצטערו יותר מדי כי את הכתבים אני משאיר לכם והם העיקר, בהם שמתי את עצמי, את העצמיות שלי ממש, ומה שעולה למעלה הוא רק הארה...].

פירוש שני: הארת הנ"ר (הפנימי) והשפעת הנשמה (המקיפה)

או יאמר וידבר משה אל ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה, אשר יצא לפניהם וגו', ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו, והעמדת אותו וגו', ונתת מהודך עליו למען ישמעו כל עדת בני ישראל. והנה יש לדקדק מאי איש אשר רוח בו. ותו הנ"ל [סומך על הדרוש הקודם.] דאיתא במדרש (במדבר רבה כא, טו) וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי והוא תמוה מה כוונת המדרש. ותו כנ"ל למה בפעם ראשון אמר המדרש כמדליק מנר לנר ואחר כך כמערה מכלי אל כלי.

נר"נ: אמונה (כראיה), דבורים קדושים, מחשבות טהורות

הענין הוא כך שה' יתברך ברא את האדם לכבודו לעובדו בלב שלם ונפש ומאד, וזה על ידי הנשמה חלק אלהי ממעל [מתקדם מהכינוי 'נפש השכלית' ל'חלק אלקי ממעל', רק בלי ה'ממש'.] שנתן בתוך האדם שהנשמה נאצלת מכבודו ומכרת בכבודו היאך לעובדו [הכרה היא פנימיות הדעת, ותכלית ההכרה היא לעבוד את ה'.], אבל בתחילה האדם עיר פרא יולד ועד שלש עשרה שנים אינו שורה בו עדיין היצר טוב והנשמה בו בהעלם עד בוא אור לארבעה עשר שבודקין את החמץ לאור הנר כדאיתא בספרי הקודש.

והנה הגם שקוראים נשמה הוא בדרך כללות [לכל חלקי הנפש.] אבל לאו כל אדם זוכה לנשמה [מדרגת נשמה הפרטית.] הלואי שיזכה כל האדם בבוא שלש עשרה שנים שיהיה בו הנפש הקדושה, דלאו כל אדם זוכה בקלות אליה [אפילו לנפש. יש בזהר שכתוב שכולם מתחילים עם נפש, אוטומטית, ויש מקום אחר שכתוב שנפש-רוח מקבלים בבחינת שרש והתוספת היא נשמה-חיה-יחידה, אבל כאן אומר שאפילו כדי לזכות לנפש של הקדושה – מלכות דאצילות – צריך יגיעה:] רק אחר יגיעות רבות יגיעת הגוף והבשר [בתניא כתוב יגיעת נפש ויגיעת בשר – יגיעת נפש היא להתבונן ויגיעת בשר לשבת, 'זיצ-פלייש'. כאן הכל מדבר בגוף ובבשר.] עד בואו אל אמונה שלימה [משוה בין אמונה לנפש, המלכות, כמו ברוב המקומות שמשייכים אמונה למלכות.] בהזדככות גדול, כעין ראייה בעיני הבשר כן יהיה בהאמונה ויראה בעיני השכל [המלכות קשורה לנפש השכלית כנ"ל.] יחודו ויאמין שמלא כל הארץ כבודו באמונה שלימה ובשמחה גדולה ואז זוכה לנפש הקדושה [אמונה היא נפש, אבל תוספת השמחה הגדולה היא כבר בחינה של נשמה שבנפש. אפשר להסביר על דרך המבואר בתניא פל"ג על "צדיק באמונתו יחיה" באחד שחסר כל המדרגות, בלי שום חיות לקיים תורה ומצוות, ורק צריך להאמין – וגם שם אומר שמתוך האמונה הוא מתחיה ושמח, ועם החיות שמקבל מהאמונה זוכה לקיים את כל המצוות.].

וכשמתגבר עוד יותר ויותר גדול בחזקה עד שזוכה לדבר דיבורים קדושים הן בתורה הקדושה [תפארת.] הן בתפילה, אז זוכה לרוח שהוא רוח ממללא [כמו שאמר קודם.] שהוא רוח הקודש [מוסיף ווארט, כפי שהקדמנו שבכל תורה כאן חוזר על מה שאמר ומוסיף. כאן אומר שמי שמגיע לרוח זוכה לרוח הקדש – ה"רוח ממללא" היא קדושה. בדרך כלל רוח הקדש היא דעת, אבל דעת היא נשמת התפארת.] והוא מדריגה גדולה. וכשמתגבר עוד יותר ויותר עד שזוכה למחשבות הקדושות וזכות [יש אחד שמדבר דיבורים קדושים אך עדיין לא זכה למחשבות קדושות. מעלת המחשבה על הדבור מוזכרת באגרת הקדש בתניא. כאן הכוונה למחשבות קדושות וזכות תמיד, שהרי "המחשבה משוטטת תמיד". כמו שהסברנו לבנות, צריך לסלק את המחשבות הלא-קדושות בנפש על ידי אמונה, ואז זוכים למחשבות קדושות.], אז זוכה לנשמה שהיא מדריגה גדולה וגבוה ולאו כל אחד זוכה לנשמה.

הנשמה חופפת כמקיף

ומי שזוכה לנשמה הוא יכול לנהוג את הדור [רומזים תמיד שדור נוטריקון דחילו ורחימו, אבל ידי הנשמה שמעליו מנהיג. אפשר גם לומר שדור נוטירקון דם ורוח, שהם נפש ורוח, וכדי להנהיג צריך נשמה שמעליהם.] אבל מי שלא זכה אל הנשמה אי אפשר לו להיות מנהיג הדור.

והנה הצדיק הגדול יש בכוחו למשוך לתלמידו הראוי לכך את הנשמה איזהו שהוא רוצה למשוך עליו, וזה היה הסמיכות שהיה סומך הרב לתלמידו שהיה נוהג בימים הקדמונים. והנה הנפש והרוח הם שורים בתוך האדם תמיד אבל מדריגת הנשמה אינה שורה בתוך האדם רק לעתים [כאן מדובר בצדיק שזכה לנשמה, אבל היא בגדר תוספת כנ"ל ולכן לא תמיד מאירה בו – הנפש והרוח הם בסוד שרש, כשהוא זוכה הם בתוכו תמיד, לא יוצאים ממנו, אבל הנשמה תוספת מקיפה.] כשהצדיק הוא בשמחה גדולה [מדרגת הנשמה-הבינה.] ובדביקות גדול אז שורה עליו הנשמה לפי שהיא מדריגה גדולה עד למאד, והיא אינה בתוכו רק חופפת עליו [שייך לסוכה, מקיפין דאמא.] לעתים כשמכין את עצמו בהכנה דרבה [גם הצדיק צריך להכין עצמו כל פעם לגילוי הנשמה.].

הארת הנ"ר: הגברת האש מנר (דולק) לנר (דולק)

ונבוא אל הבארה הוא ביאור הפרשה שהתחלנו בו בפסוק שביקש משה רבינו ע"ה יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם, דהיינו שיתן לישראל ראש ומנהיג הדור כפירוש רש"י ז"ל מנה עליהם מנהיג שיהא סובל כל אחד ואחד לפי דעתו. ואמר ה' יתברך למשה רבינו ע"ה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, דהיינו כנ"ל רצה לומר דהיינו שזכה כבר לרוח ונפש ואינו חסר לו להנהיג את הדור רק מדריגת הנשמה שעל ידו יהיה רבי וראש להדור לכך וסמכת את ידך עליו. על זה מפרש המדרש הנ"ל כמדליק מנר לנר, דהיינו נר הוא ראשי תיבות נפש רוח [משהו שלא אמר קודם.],

רצה לומר שהוא כבר זכה לנפש ורוח והוא כמדליק מנר לנר דהיינו מנפשו ורוחו של משה לנפשו ורוחו של יהושע שיש לו כבר נפש ורוח ואינו צריך רק להלהיבו ביותר הזדככות אור שיאיר ביותר [אמרנו ששפע מבינה ואור מחכמה, אך אצלו ברור שהשפעה היא היא יותר מההארה. מפרש שהנר היינו נפש-רוח והכלי הוא הנשמה. אפשר להבין שהנר השני לא דלוק, אבל מכאן משמע שגם אם דולק צריך לתת לו יותר אור והזדככות שיאיר יותר, "עד שתהא שלהבת עולה מאליה". שוב, מסדר הפסוקים ברור שיש כאן עליה – קודם "מנר לנר" ואז "מכלי אל כלי".].

מי מדליק את הנר?

ב"היום יום" י' סיון[ג] אומר שכל יהודי הוא נר ורק צריך להדליק:

רבינו הזקן ענה לאחד בהכנסו ליחידות: ... בני ישראל קרויים נרות. נר כלול מכלי, פתילה, שמן ואש. אך חייבים להצית את האש ואז הוא מאיר. הנר שבך הוא טוב, אך חסר לך מי שידליקו; על ידי הכאה בכח באבן של נפש הבהמית, ניתז ניצוץ אש, שהוא מצית את האש האלקי.

קשור למה שלמדנו בשבת האחרונה משארית ישראל על כך שיש מי שחושב שהצדיק מוציא אותי ידי עבודת ה' הפנימית – עבודה בכח הרבי, ולא עבודה בכח עצמו, כשיטת פולין – ויש מי שחושב שהצדיק הוא בשביל לשמוע תורה. מסביר שבכל אחד יש חסרון, שהראשון לא עובד בעצמו והשני חושב שעבודתו רק בכח עצמו ולא מבין שהרבי נותן לו כח. מה שאומר בסוף הוא חב"ד באמת, שצריך לעבוד בעצמו ולתלות במה שמקבל מהרבי. בכל אופן, ב"היום יום" לא אומר שהרבי מדליק, אלא שהכאת הנה"ב מדליקה את הנר. לכאורה כמו ההו"א בשארית ישראל, שכל העבודה היא רק הוא, אך צריך לומר שבכך גופא שאדמו"ר הזקן אמר לו זאת ביחידות, מפגש יחידה ויחידה, שצריך להכות ולהדליק – בכך גופא נתן לו הכח לעשות זאת, כמו שמסביר בסוף בשארית ישראל. בכל אופן, כאן המאור ושמש מסביר שיש לו כבר נר דלוק ומשה רבינו רק צריך להלהיב עוד יותר. יש מצב כזה ויש מצב כזה.

השפעת הנשמה: מכלי (מלא) אל כלי (ריקן)

נמשיך בפנים:

והעמדת אותו וגו' לפני ה' ונתת מהודך עליו, דהיינו מהנשמה שלך (שהוא מבינה כדכתיב (איוב לב, ח) ונשמת שדי תבינם [פסוק שלא הביא קודם. שייך למשה, שבגימטריא אל שדי – צריך לקבל ממשה נשמה יתרה.] ובינה עד הוד אתפשטת כידוע [וכנ"ל.]) שעל ידי כן זכה משה רבינו ע"ה לקירון עור פניו [שאצל משה כנראה כן היתה בתדירות, כל הזמן הכין עצמו עד שנקבע אצלו.] שהיה מצד הנשמה שהיא מבינה, וחכמה ובינה הן תרין ריעין דלא מתפרשין וכתיב (קהלת ח, א) חכמת אדם תאיר פניו [כאן האור הוא חלק מהשפע. בדרך כלל אור הוא חכמה ושפע הוא בינה, וכאן הוא אומר שיש אור גם בנ"ר – אור בבחינת נר – אבל באמת עיקר האור הוא חכמה שמתייחד עם הבינה בסוד תרין ריעין ונכלל בשפע שהוא נותן לו.], ועל כן אמרו חז"ל (בבא בתרא עה.) פני משה כפני חמה (רצה לומר חמה שלמעלה שהיא תפארת [פני לבנה הם מלכות, בהתאמה. ידוע שחמה-לבנה עולה חכמה בינה, כמעט אותן אותיות. בהרבה דברים כתוב שהם חו"ב וגם זו"נ, כמו שמים וארץ סתם ושמים הארץ העליונים, וכך גם לגבי חמה ולבנה.]).

וזה ונתת מהודך עליו דהיינו מהנשמה שלך דהיינו שתמשוך עליו נשמה מבינתך שתהיה חופפת עליו כנ"ל. וזה עליו דוקא שתהיה חופפת עליו [במקיף] לאפוקי ברוח כתיב אשר רוח בו [בפנימיות] כנ"ל. לכך קאמר המדרש ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי דהיינו למשוך לו נשמה כנ"ל מבינתך, לפי שהוא כלי מוכן לקבל הנשמה, וזה כמערה מכלי אל כלי דהיינו מכלי מלא לכלי ריקן [מנר לנר הסביר ששניהם היו דלוקים, לא מנר דלוק לנר כבוי, ורק צריך להלהיב יותר. אך כאן מכלי מלא לכלי ריקן,] שעדיין לא זכה לנשמה [בנ"ר אל נ"ר גם התלמיד כבר זכה לנפש-רוח, כנ"ל.] רק שמשה רבינו ע"ה ימשוך עליו נשמה שיהיה רבי ומנהיג הדור כנ"ל, ודו"ק היטב.

פירוש שלישי: החסרון בנבדלות הצדיק מדורו

או יאמר וידבר משה לפני ה' לאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם וגו', ויאמר ה' אל משה קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו וסמכת את ידך עליו וגו' ונתת מהודך עליו וגו'. ראוי לשים לב על ככה מה ראה משה ליתן עצה להקב"ה לפקוד איש על העדה, הלא הוא יתברך שמו מנהיג כל העולמים ואיך יתכן לילוד אשה לתת עצה למלכו של עולם איך ינהיג את עדתו [גם אוה"ח שאל זאת.]. גם קשה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם אין לו פירוש. עוד קשה, חז"ל דרשו (במדבר רבה כא, טו) וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי, וכוונתם בזה כמו שמדליקין מנר לנר אינו נחסר כלום מנר הראשון כן לא נחסר מנביאות משה רבינו וכן כמערה מכלי אל כלי. וזה אינו מובן בשלמא המדליק מנר לנר אין הראשון נחסר כלום אבל המערה מכלי אל כלי הראשון נחסר.

ונראה בזה בהקדם מה שדרשו חז"ל (בבא בתרא עה.) ונתת מהודך ולא כל הודך מצינו למידין פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה. גם דבריהם ז"ל צריכים ביאור שמכאן [מהפסוק "ונתת מהודך".] אינו משמע רק שמשה היה גדול מיהושע, אבל לא לדמות משה לחמה ויהושע ללבנה מאין הוציאו זאת, וליכא מילתא דאמרו רבנן דלא רמיזא באורייתא.

משה נבדל גם מדורו

והנראה בכל זה דהנה מצינו שדורו של משה כמה פעמים היו מתרעמין ומתלוננים עליו, אף על פי שראו יקר תפארת גדולתו שעשה נסים הרבה ועיר גבורים עלה חכם והוריד עוז מבטחה ועל כל זאת לא שמו לבם גם באו לידי טעות. ודורו של יהושע היו עובדי ה' באמת [רואים איזו מעלה בדורו של יהושע על דורו של משה.], והכתוב העיד עליהם ויעבדו בני ישראל את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים וגו' (יהושע כד, לא), ובודאי לא היה זאת חלילה מחמת פגם משה חס ושלום [אז איך נבין?].

אך הענין הוא כן, מחמת גודל בהירות השכל של משה וגודל קדושתו שנתעלה יותר מכל הנבראים והוא היה מבחר היצורים שעלה למרום ולקח התורה ממקום רם ונשא אשר אין שום מלאך ושרף יכול לעלות שם, על כן לא היו יכולים בני דורו להשיג שכלו [כפי שאמרנו, שאפילו שהיו דור דעה הוא נבדל מהם. פחות מתאים לאוה"ח, שאמר שבדורו משה כן התאים, לכולם מכנה משותף דעה, אך כאן כותב שלא השיגו אותו.] ואפילו בחינותיו הקטנים לא השיגו, ואף על פי כן שמו רעיונם ושכלם להעמיק ולעיין בבחינותיו לכן באו לידי טעות [ניסו לבקר אותו אף שכלל לא משיגים אותו.] שהטעות בא על ידי שמעמיק בשכל בדבר עמוק ואין המוח שלו יכול לסובלו להשיגו על בוריו [כלל גדול מתי באים לטעות.], כמו מי שרוצה להביט בשמש ואינו יכול מגודל בהירותו שעיניו כהות [ובנמשל היינו שבא לכלל טעות.].

ומפני זה היה ההכרח שיסתלק משה למרום וימלא מקומו איש כפי שכלם אשר יוכלו לסבול וממנו יוכלו להשיג דרכי עבודה על נכון כפי מוח שלהם [באוה"ח היה משמע שהיה צריך להסתלק כדי שהדור הבא יסתדר, וכאן משמע שאפילו הדור שלו – אף שלא הבינו אותו החזיק מעמד יפה 40 שנה, רק שכל הזמן היו תלונות וטעויות. מצב כזה לא יכול להחזיק לעולם, "לא לעולם חֹסן" מטעויות, ולכן צריך להסתלק. הוא לא מחלק כאן בין הדורות – צריך לומר שודאי יש הבדל, אבל אפילו דורו של משה, דור דעה, לא הבינו אותו, ואילו דור יהושע הוא בכלל דור של רוח וצריכים מישהו שהם יכולים להבין אותו במדרגתם, מדרגת הרוח. כלומר, יהושע עם הרוח שלו לא נבדל מרוחם כפי שמשה עם נשמתו נבדל מנשמותיהם.].

קנאות נובעת מנבדלות

וכן מצינו באליהו זכור לטוב כשבא להר אלהים וילן שם וגו' והנה דבר ה' אליו וגו' ויאמר קנא קנאתי וגו' (מלכים א יט, ט טז), השיב לו הקב"ה לאליהו על טענתו שאמר עזבו וגו' ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך, לכאורה אינו מובן מה השיב לו הקב"ה לאליהו על טענתו שאמר עזבו וגו', וכי אם אלישע יהיה במקומו שהוא תלמידו ישמעו לו יותר ממנו. ולפי דברינו אלה מובן על נכון שמחמת גודל הזדככות שנזדכך אליהו [והסימן שעלה גם בגופו בסערת אש השמימה, ודאי לא שייך לאף אחד.] לא היו בני דורו יכולים להשיג מוחין דיליה ולא היה באפשרי לקבל ממנו אורחות חיים.

לכן כשהיה מתנצל אליהו לפני ה' יתברך שמו קנא קנאתי וגו' השיב הקב"ה לו דבר זה הוא מפני ששכלם אין משיג גודל בהירותך וקדושתך, לכן תמשח את אלישע לנביא תחתיך שהוא קטן ממך ויוכלו להשיגו וממנו ילמדו אורחות חיים כפי שכלם [מתקשר למה שדובר על המועמד השני – פינחס. כפי שצויין, תמיד הסברנו שפינחס ויהושע הם זריזות ומתינות – פינחס הוא קנאי, ולא שוה לכל נפש, והרי "פינחס זה אליהו". קשור ל"קנא קנאתי" של אליהו, שה' אומר שסימן שאינו נשמה כללית עבור הדור. חוץ מענין הזריזות, עוד משהו בשייכות לקנאה: קנאה אינה דבר חיצוני אלא מעידה נבדלות מהעם. פינחס לא ראוי להיות מנהיג לא בשל הקיצוניות עצמה – רק מתבטא בקיצוניות – אלא בשל המקור שלה, "מאין באת", שהוא בהירות שכלית גבוהה ש"לית כל מוחא סביל דא". כלומר, על הקנאי האמתי של הקדושה נאמר "לית כל מוחא סביל דא", לכן לא יכול להיות המנהיג.].

משה מבקש ממשיך עם פני לבנה

וכשאמר הקב"ה למשה עלה אל הר העברים וגו' הבין משה מחמת שהגיע עת הסתלקותו, עמד לבקש על נפשו ואמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה שיוכל להלוך כנגד רוחו של כל אחד ואחד. ואף גם זאת אבקש אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם [בביטוי ששאל עליו קודם.], והענין הוא כי הראשי תיבות של אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם עולים בגימטריא פ"ז כמנין לבנה [רוצה למצוא רמז לפסוק לענין של פני חמה ופני לבנה ששאל מאיפה דרשו.], ורצה לומר משה ביקש מאת הקב"ה שהאיש ההוא אשר ימלא את מקומו יהיה בבחינת לבנה, כמו שהלבנה אין לה מגרמה כלום רק מה שהיא מקבלת מן החמה כן ישפיע הוא להאיש אשר יתמנה על העדה המוחין והקדושות שלו ולא ישכח קדושת עבודתו מן העולם [הנצחת משה רבינו, כפי שהוסבר גם באור החיים – שהלבנה מקבלת לא על ידי המגן, וממילא עצמיות השמש נשארת חיה וקיימת על ידי הלבנה.].

הכנת הכלי מושכת את האור (דרך צמצום)

השיב לו הקב"ה אמלא משאלותיך, אך הגם שהרב רוצה להשפיע מקדושתו לתלמידו מכל מקום צריך התלמיד להיות כלי מוכשר, דהיינו מתחילה צריך להיות אתערותא דתלמיד שיתוקן לקבל מרבו וישתה בצמא את דבריו ותלמיד כזה אין לך רק את יהושע [לאפוקי שער המועמדים.], לכן נאמר קח לך את יהושע בן נון איש אשר רוח בו, רצה לומר שהוא כלי מוכשר לקבל קדושתך. וסמכת את ידך עליו כמדליק מנר לנר, [מביא המשל שהזכרנו:] ורצה לומר שטבע הנר הנכבה ועדיין מעלה עשן אחר הכיבוי אם יקחנו תחת נר הדלוק ימשוך השלהבת עליו מנר שלמעלה [משמע שהעשן מושך את האור, האתעדל"ת ממש מושכת את האתעדל"ע.] מחמת הניצוץ שיש בו שעדיין מעלה עשן על ידי זה יורד עליו השלהבת מנר הדלוק למעלה, כן יסמוך את ידיו על יהושע על ידי אתערותא דיליה שיקרב את עצמו למשה ומשתוקק לקבל חכמתו [הדוגמה העיקרית בתנ"ך היא אליהו ואלישע, שאלישע בקש לקבל מאליהו "פי שנים ברוחך" ומכיון שראה אותו מסתלק קבל את מבוקשו. כתוב באריז"ל שאלישע ויהושע אותו ענין– אלי-שע ויהו-שע, שניהם שייכים ל-שע נהורין, ושניהם משתוקקים לקבל מרבם.].

[כעת אומר ווארט שטרם אמר קודם:] ונתת מהודך עליו כמערה מכלי אל כלי, ורצה לומר שהמערה מכלי גדול אל כלי קטן צריך לעשות פה קטן בכלי גדול כדי שיוכל לשפוך דרך הפה לכלי קטן, שאם לא יעשה פה קצר לכלי הרחב אז כשישפוך ממנו לכלי קטן ישתפך לצדדים ולכלי הקטן לא יבוא, כן צוה הקב"ה למשה שישפיע מחכמתו ליהושע דרך צמצום מעט כדי שיוכל לקבל חכמתו [יש סוד של בכל-מכל-כל, אברהם-יצחק-יעקב – דווקא ביצחק, הגבורה-הצמצום, כתוב ב-מ, "מכל". האות מ בחז"ל נדרשת כמ... ולא כל, כמו כאן "מהודך ולא כל הודך". כתוב שגאולת יצחק היא דווקא באות מ של מנצפ"ך, "מצאנו מים". אף שמים בדרך כלל שייכים ל"חסד לאברהם", גאולת ה-מ ביצחק, כי יש באות מ משמעות של מיעוט וצמצום.].

פירוש רביעי: מנהיג שמפשיט מגשמיות ומחזיר אליה

תפקיד צדיקי הדורות

[הפירוש הרביעי הוא אחר משלשת הקודמים:] או יאמר יפקוד ה' אלהי הרוחות לכל בשר איש על העדה אשר יצא לפניהם ואשר יבוא לפניהם ואשר יוציאם ואשר יביאם ולא תהיה עדת ה' כצאן אשר אין להם רועה, ויאמר וגו' קח לך את יהושע בן נון וגו'. להבין כפל הלשון שאמר אשר יצא לפניהם וגו' אשר יוציאם וגו'. גם אומרו ולא תהיה עדת ה' כצאן וגו' הלא היו להם שבעים סנהדרין שנחה עליהם רוח ה' ומדוע אמר שיהיו בלי רועה [דיוק חדש, תוספת.].

ויראה לרמוז בזה שהכתוב מורה לנו מעלת מנהיגי מנהלי וראשי הדורות [שלשה כינויים: מנהיג, מנהל וראש, י"ל כנגד נה"י חג"ת חב"ד, ודוק.] ואיזה הדרך אשר יורו לעם בני ישראל, כי הנה העיקר התפעלות צדיקי הדורות והשרידים אשר ה' קורא כרבי שמעון בר יוחאי וחביריו וגם אחריו בסוף הימים שהופיע אור רבינו יצחק לוריא ואחריו שהתנוצץ ניצוץ הבעש"ט וגם יתר צדיקי הדורות מאז ועד עתה [כמו בהתוועדות של חסידים, יש שאומרים דברי תורה ובסוף מגיעים לדבר על הרביים – אחרי שלשה דרושים שלו הוא מגיע לרשב"י, לאריז"ל, הבעש"ט ותלמידיו. ויש שמיד מדברים על הרביים, וספק אם יגיעו לדברי תורה בכלל.] היתה מגמתם לקשר נשמות עם בני ישראל לשורשם ולהסיר מעליהם המסכים המבדילים והתאוות הגשמיות בכדי שתהיה נשמותיהם קשורה בשורשה לבל יוכלו חס ושלום להנתק משורשם, וגם שתהיה יראת הבורא ברוך הוא על פניהם אפילו בחדרי חדרים לבלי לעבור בזדון אפילו על קל שבקלות מדקדוקי סופרים. ואיכות התקשרות נשמותיהם הוא על ידי שמפשיטין את עצמם מהגשמיות ויוצאין מתוך חומריותם לגמרי לקשר נשמותיהן באין סוף ברוך הוא ועל ידי זה ממשיכין גם כן אתם נשמות עם בני ישראל לקשרם בשורשם.

אמנם כבר אמרו זה בשם הבעש"ט ז"ל שהגם שנקשר הנשמות למעלה בשורשם צריך לראות לבל יתבטלו ממציאותם ושיוכלו לחזור להגשמיות [הצדיק צריך להתפשט מגשמיות כדי לקשור את הנשמות לשרש, אך צריך להזהר שיוכל לחזור למציאות.], רק שישארו דבוקים באופן שגם אף אם יתעסקו בגשמיות לא תפרד מחשבתם מהבורא יתברך וגם בעסקם בגשמיות יהיה מגמתם לעבודת הבורא ברוך הוא, וזאת [עבודת ה' תוך כדי הגשמיות] היא עבודה בבחינת קטנות כידוע.

התגלות הצדיק ללמד את תלמידיו

[מסיים בווארט מאד מיוחד, צריך הרבה להתבונן בו:] אמנם הצדיק שהגיע למדריגת התפשטות הגשמיות מכל מקום באם תהיה עבודתו בהסתר ובהתבודדות לא יוכלו המסתופפים בצילו ללמוד ממנו סדר העבודה ודרכי הדביקות בבורא יתברך ושיוכלו גם הם לעשות זאת להפשיט עצמם מהגשמיות כפי יכולתם,

לכן מן הצורך הוא שיהיו צדיקי הדור עבודתם בהתגלות [הדוגמה הכי טובה היא רבי לוי יצחק מברדיטשוב. נוגע לכמה ווארטים שלמדנו ברמ"ח אותיות על החצנה לעומת הפנמה. החצנה של חסיד אינה ההחצנה שהוא מדבר כאן, אבל החצנה מסוימת היא דבר חשוב – כל אחד לפי ענינו. הצורך של הצדיק הנסתר להתגלות – כמו התגלות הבעל שם טוב – הוא משבר, כמו שמובא מהרבי הריי"צ בסוף הכתר שם טוב. כמובן, מה שמתגלה הוא רק קצה הקרחון, "אפס קצהו תראה וכולו לא תראה", וכמו שמישהו שאל אדמו"ר הזקן אם הוא צדיק נסתר או צדיק גלוי ואמר שאוי ואבוי אם הייתי צדיק גלוי. זהו האיזון הנכון בין ההפנמה להחצנה, שלא תהיה לבטלה, שלמדנו עליה ברמ"ח אותיות.] ושיהיה נראה לכל שגם כשהן בין חבורות אנשיהם הם מפשיטין עצמם מגשמיות ומדבקין עצמם באין סוף ברוך הוא [היו צדיקים שעשו זאת ממש בחיצוניות, שיושבים אתך ביחד ופתאום מעלים את העינים למעלה שרואים רק את הלובן של העין – יוצא מהעולם הזה בפניך.], ועל ידי זה יוכלו השותים מימיהם גם כן ללמוד מאתם לדבק בעת תפילתם על כל פנים באומרם מזמור אחד [כמו שכתוב בכמה מקומות בחסידות, שהלואי בתפלה לומר פרק אחד או פסוק אחד כראוי.] או באומרם שמע ישראל ועל ידי זה ילמדו מעט מעט להוסיף אומץ ודביקות באין סוף ברוך הוא.

הצדיק יוצא ובא בגלוי לפני העם ומוציא ומביא את העם

ולכן כשנאמר למשה רבינו שיסתלק מן העולם ביקש מלפני ה' יתברך שיפקוד עליהם איש אחד אשר יוכל להפשיט עצמו מהגשמיות בכדי שיוכלו ללמוד ממנו לעשות כמעשהו. וזה שביקש משה יפקוד ה' וגו' איש על העדה אשר יצא וגו' פירוש שאשר יצא ויפשוט עצמו מהגשמיות לקשר עצמו באין סוף ברוך הוא ולקשר נשמות עם בני ישראל לשורשם, ושיהיו במדריגה זו שגם כשיהיו בין אנשים יוכל להפשיט עצמו מהגשמיות זאת תהיה לפניהם, פירוש גם בשבתו ביניהם לא בהתבודדות לבד בכדי שיוכלו ללמוד זאת ממנו ["אשר יצא לפניהם" – שיראה להם מהי התפשטות הגשמיות, עלית נשמה, מתאים לדברי משיח לבעש"ט שידעו כולם לעשות עליות כמוהו. איך ידעו? רק אם יעשה בפניהם את העליות והם ילמדו ממנו, ואז יכלו כל החיצונים ויבוא משיח. הצדיק צריך גם ללמד תורת משיח, "יפוצו מעינותיך חוצה", וגם להראות לאנשים איך עושים עלית נשמה.].

ואשר יבוא פירוש שמה שיוריד עצמו מעט מדביקותו להתעסק בגשמיות לצורך קיום העולם תהיה גם כן לפניהם בכדי שילמדו גם כן סדר העבודה בעת העסק בגשמיות איך ומה לכוון לעבודת הבורא [עיקר העליה היא אז, לא לשקוע בגשמיות. יחסית העבודה בגשמיות יחד עם התפשטות הגשמיות בשעת מעשה היא קטנות לעומת ה"יפוצו מעינותיך חוצה" שהוא תורת משיח ממש. מסביר כאן יצא-יבוא כהתפשטות והתלבשות, ואת שניהם צריך ללמד – אחרת יהיה "עייל ולא נפיק" ואז מוטב שלא עייל.].

אשר יוציאם פירוש שגם כן יוציאם ויקשר נשמותיהם למעלה [לא רק שילמד אותם איך לעשות, אלא שיקח אותם ממש כשהוא יוצא.] ויסיר מעליהם התאוות הגשמיות. ואשר יביאם פירוש שיחזרו גם כן [כמו שהוא חוזר, שיחזיר אותם אתו יחד.] כדי שלא יתבטלו ממציאותם וכמו שאמרנו למעלה בשם הבעש"ט ז"ל.

ולזה אמר קח לך את יהושע וגו', ואמרו חז"ל (ספרי פינחס קמ) את שבדוק לך ושאתה מכיר שהוא לא מש מתוך אהלך וראה גודל התפשטותך מהגשמיות ולמד ממך איך לדבק עצמו באין סוף ברוך ["יצא לפניהם".] הוא ולקשר נשמות ישראל לשורשם ["יוציאם".] ואותו תמנה עליהם וממנו ילמדו וכן יעשו [דומה ביטוי שהרבי אהב, "ממנו יראו וכן יעשו".], ודו"ק.