המתקה של תורת החסידות

מוצ"ש הגדול, י"א ניסן תשנ"ו – כפר חב"ד תובב"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

חלק גדול מהתוועדות י"א ניסן תשנ"ו, שנערכה בבית הכנסת "בית מנחם" בכפר חב"ד, הוקדש להודיה על שחרורו של הרב מבית האסורים, והאוירה היתה שמחה במיוחד.

בפרק א מסביר הרב כי התנאי לביאת המשיח "היום" – "אם בקֹלו תשמעו" – הוא עצם שמיעת דברי המשיח עצמו, שאומר שיבוא "היום", תוך שלל גימטריאות ו'גילויים'; בפרק ב מבאר את כוונת ברכת "מתיר אסורים" ע"פ דברי האריז"ל.

א. "היום אם בקֹלו תשמעו"

יציאה לחירות אמיתי

לחיים לחיים, יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

היום יום הבהיר – יום ההולדת, "מזלו גובר"[ב], של הרבי מלך המשיח. אין ספק בדבר שהזכות שיצאנו "מאפלה לאור גדול"[ג] היא זכות הרבי מלך המשיח, היות שכל התביעה נגדנו היתה תביעה נגד תורת החסידות ונגד תורת הרבי, והרבי, ביחד עם כל הצדיקים למעלה ועם כל עם ישראל פה למטה, כולנו יחד יצאנו "מאפלה לאור גדול", ו"כן תהיה לנו"[ד] – שנצא, כלל ישראל, לגאולה האמתית והשלמה על ידי משיח צדקנו תכף ומיד ממש! [אמן.] שיהיה לנו "חירות אמיתי". באותה אגרת קודש[ה] שהזכירו קודם, שפתחו בני המשפחה מיד עם המעצר, כתוב: "ולקראת חג הפסח הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה הנני בזה לאחל לכת"ר ולכל ב"ב שיחיו שיחוגו אותו בכשרות ובשמחה מתוך חירות אמיתי". ה"חירות אמיתי" זו החרות של כל עם ישראל. שיהיה לנו "זמן חרותנו"[ו]!

[מחיאות כפים ושריקות.]

"פדה בשלום נפשי... כי ברבים היו עמדי"

ידוע לנו בחב"ד[ז] שהפסוק של הגאולה[ח] הוא "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי"[ט]. צריך לפתוח עם המלים "כי ברבים היו עמדי", שבפעם הראשונה שהייתי בקשר עם העולם בחוץ מיד נודע לי שמהרגע הראשון שנעצרתי היתה פה התעוררות של "רבים" מאחינו בני ישראל – בכל אתר ואתר, בכל העולם כולו, גם בארץ וגם בחו"ל – וזה הדבר שהחזיק אותי. אין בפי מלים להודות לכולם שהשתתפו והשתדלו ללא הרף וללא לאות, יומם ולילה ממש, הרבה-הרבה אנשים, ואי אפשר להזכיר את השמות של כולם.

ברוך ה', הדבר הזה גרם, דבר ראשון, להרבה-הרבה אחדות בתוך עם ישראל, שהרגישו כולם שכאן המשפט הוא משפט על תורת ישראל, משפט על ארץ ישראל. כולם הרגישו שהדבר הזה נוגע עד לצפור נפשנו של העם – העם, התורה והארץ – ולכן התעוררו רבים מישראל, "כי ברבים היו עמדי".

נפתח עם גימטריא: "ברבים" בגימטריא "עוד יוסף חי", "עוד יוסף חי וכי הוא מֹשל בכל ארץ מצרים"[י]. לחיים לחיים.

[מחיאות כפים ושריקות.]

"כי ברבים" – כולם שמחים ב״דידן נצח״

ידוע ומבואר בדרושי החסידות על הפסוק הזה[יא] – גם בדרושים של הרבי[יב], מביא את חז"ל[יג], ש"כי ברבים היו עמדי" הכוונה לא רק האוהבים של "דוד מלך ישראל חי וקים" – עכשיו קדשנו את הלבנה ואמרנו "דוד מלך ישראל חי וקים"[יד] שלש פעמים, ועכשיו אנחנו סועדים את סעודת "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא" – לא רק אנשי דוד הם ה"רבים" שהתפללו והיו אתו ביחד. כתוב שגם המנגד – אבשלום, שנלחם נגד אבא שלו – וגם אנשי אבשלום התפללו לשלום דוד המלך ולנצחונו.

זה החידוש והפלא הגדול שהיה פה – שגם האויב התהפך לאוהב. הרי כולם היו יהודים, ונתגלתה הנקודה הפנימית שבלב כל ישראל – "הנפש הכללית" של כל עם ישראל, בלשון האריז"ל – שהיא "דוד מלכא משיחא", ובשעת הסכנה היא התגלתה בלב כל ישראל, גם אנשי אבשלום התפללו לנצחון דוד המלך ולשלומו. זה הפלא של "כי ברבים היו עמדי".

הדבר הזה היה מורגש גם פה, בסוף, בימים האחרונים של המשפט, יום רביעי וחמישי שעברו, הוכח בעליל, וזה החידוש הכי גדול, שהיתה "אתהפכא" גמורה בלשון החסידות, שכולם – בחשק, בכיף – ענו "אמן" על השחרור.

כאמור – אם כי שזו לכאורה גאולה פרטית – אבל היא באמת שייכת לכלל, היות שהמשפט היה נגד התורה, נגד הפצת התורה בכלל ונגד הפצת המעינות של התורה, תורת החסידות, בפרט – ו"דידן נצח"! "כי ברבים היו עמדי" – גם הצד השני, השופטת והפרקליטות של המדינה, בסוף, בכיף, כולם שמחו בנצחון של התורה ושל תורת החסידות ושל הרבי מלך המשיח! לחיים לחיים!

[מחיאות כפים ושריקות.]

המתקת האוירה בזכות אמרית חסידות

איך הדבר הזה קרה? על פי פשט, ה"אתהפכא" הזאת התרחשה בזכות תורת החסידות, "ותו לא מידי". נאמרו בבית המשפט דברי חסידות, והאוירה התמתקה. התחוללה שם "אתהפכא", מול העינים של כל מי שהיה נוכח. זה ה"דידן נצח" האמתי – שבזכות תורת החסידות, דברי אלקים חיים, תורתו של מלך המשיח, אורו של מלך המשיח, ולא בזכות שום דבר אחר, אנחנו נצא מהגלות ברחמים. כך אמר משה רעיא מהימנא לרשב"י, שבזכות "האי חבורא דילך", שזהו ספר הזהר הקדוש – ובאופן ד"יתפרנסון מיניה"[טו], להבינו בטוב טעם ודעת, שזוהי תורת החסידות בכלל, תורת חסידות חב"ד בפרט ותורת הרבי מלך המשיח בפרטי פרטיות – בזכות זה "יפקון ביה מן גלותא ברחמי"[טז].

ידוע ש"לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא"[יז]. כידוע המשל המפורסם של אדמו"ר הזקן[יח], שמה זו החסידות? זו האבן הכי יקרה בכתר המלך. בשביל להציל את החיים של בן המלך, שהוא חולה אנוש, לוקחים את האבן היקרה שבכתר המלך ושוחקים וטוחנים אותה, ומערבבים אותה עם משקה ומשקים את החולה, "וכולי האי ואולי" תיכנס טפה אחת לתוך פיו של בן המלך ותציל את חייו, והוא יקום לתחיה. כך אומר אדמו״ר הזקן, שאין שום דרך אחרת להלחם עם ההתנגדות שיש בעולם, רק על ידי הפצת המעינות חוצה ביתר שאת וביתר עֹז. צריך להמתיק את העולם, את המים המרים, להפוך את החשך לאור וגם את ה"טעמין מרירו למיתקא"[יט]. להמתיק את המרירות של המרור שלפני חג הפסח, השעבוד הרוחני לכל מיני מוסכמות והנחות העולם, 'מה חושב הגוי'. כל המרירות הזאת, השעבוד הזה, הופכים אותם מ"טעמין מרירו – למיתקא" על ידי דבר אחד בלבד – לא על ידי צעקות, וגם לא על ידי 'הפגנות' (בנוסח הקשה, של דינים) – אך ורק דרך אחת: הדרך של החסידות, של הבעל שם טוב, שכאשר "יפוצו מעינֹתיך חוצה"[כ] אז "קאתי מר, דא מלכא משיחא"[כא].

הרבי אומר שעכשיו במיוחד עיקר מה שצריך להפיץ הוא תורת המשיח, תורת הגאולה, שבתוך האבן היקרה של הכתר זו הפנימיות שבפנימיות, העצמיות שבעצמיות שב"עתיקא". מהו "עתיקא", עתיק יומין בקבלה? כתוב שעתיקא הוא נעם, "ויהי נעם הוי' אלהינו עלינו ומעשה ידינו כוננה עלינו ומעשה ידינו כוננהו"[כב].

היום יום ההולדת, "מזלו גובר", של הרבי מלך המשיח. היום הנשיא הוא אשר, ותמיד הרבי הדגיש שהאשר הזה הוא אושר. מהו האושר? התענוג של עתיק, של "עתיקא", השעשועים העצמיים של תורתנו הקדושה, "ואהיה שעשֻעים יום יום"[כג]. כתוב ש"אלפים שנה קדמה תורה לעולם"[כד], צריך להמשיך ממדרגה שלמעלה מכל ההעלם וההסתר שיש לנו בעולם שלנו. רק כאשר ממשיכים מה"אלפים שנה קדמה תורה לעולם", "ואהיה שעשועים יום יום", ניתן להמתיק ולהפוך את המציאות של העולם מחושך לאור, ומטעם מר למתוק. וכך הדברים הוכחו הלכה למעשה בימים האחרונים האלה.

מוסר ההשכל שאנחנו צריכים לקחת מכל הפרשה הזו, מכל הסיפור הזה, הוא שרק כאשר מתגלה אור ב"עתיקא" – "לית שמאלא בהאי עתיקא", אין שם שמאל. כאשר יש גילוי של "עתיקא" אין שמאל, "כולא ימינא"! [מחיאות כפים ושריקות.]

כשאומרים ימין, מתכוונים לימין האמתי – הימין של עתיקא, הימין ששם הכל ימין. לא מתכוונים לשום ימין שעומד בעימות נגד השמאל – מתכוונים לימין כזה שמולו אין שמאל, "לית שמאלא בהאי עתיקא". בגלל שהנעם-האושר של שבט אשר, המזל של הרבי מלך המשיח שעכשיו גובר, אותו מזל של האושר העליון, הנעם העליון, של פנימיות התורה, "רזין דרזין דאורייתא", מעינות התורה, "יפוצו מעינותיך חוצה" – כאשר מתגלה העתיקא, "לית שמאלא בהאי עתיקא, כולא ימינא".

בחסידות כתוב בפירוש ש"כולא ימינא" היינו לא שהשמאל איננו, אלא מי שהיה שמאל הופך להגביר את כח הימין האמתי, המוחלט[כה]. לחיים לחיים.

"היום"!

בפרק החדש של הרבי יש אותו פסוק שענה מלך המשיח לרבי יהושע בן לוי. כמו שמסופר על הבעל שם טוב, שעלה להיכלו של משיח ושאל את המשיח "אימת אתי מר" והתשובה היתה "לכשיפוצו מעינותיך חוצה". כך בזמן הגמרא גם 'פגש' רבי יהושע בן לוי ברוחניות, יושב מעונה ומצורע בשערי רומי, וגם הוא שאל את פי המשיח "אימתי קאתי מר?", 'מתי מר מגיע?'. מה היתה התשובה? "היום"[כו]. היינט, עכשיו. רבי יהושע בן לוי שמח מאד, שמשיח מגיע היום. הוא הסתכל על השעון, עברה עוד שעה ועוד שעה ועוד שעה, ומשיח לא בא. כבר חשכה, משיח לא הגיע. לא רק שכאב לו הדבר הזה בנפש ובלב – הוא התבטא כנגד המשיח – 'וואס הייסט?!', 'מה זאת אומרת? אתה אומר שאתה בא היום ועבר היום, ולא באת – מה זה?!'.

רבי יהושע בן לוי פגש את אליהו הנביא, ואמר לו בטרוניא: 'המשיח שקר בי, הוא אמר שהוא מגיע היום ולא הגיע!'. יתכן שהמשיח שקרן, רחמנא לצלן?! ענה אליהו הנביא לרבי יהושע בן לוי: לא הבנת את המענה של מלך המשיח. כאשר הוא אמר את המלה 'היום', הוא התכוון לפסוק בפרק צה בתהלים – הפרק החדש של הרבי, שהיום צריך להתבונן בו הרבה, צריך להתקשר, זה יום של התקשרות, "מזלו גובר" – מה כתוב שם? "היום אם בקֹלו תשמעו"[כז]. יש פה תנאי. ה"היום" הזה, ה'עכשיו' הזה, הוא מותנה.

"אם בקֹלו תשמעו" הוא על דרך "אם בחֻקֹתי תלכו... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם"[כח]. יש בפסוקים האלה שלש פעמים "ונתתי" – "גשמיכם" (גשמיות), "שלום" ו"משכן", "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כט]. אבל הכל מותנה – "אם בחקתי תלכו" אז "ונתתי כו'"; ואם לאו – לאו. גם פה לכאורה אותו הדבר, "היום – אם בקֹלו תשמעו"; אבל אם לא – לא. לכן משיח לא הגיע באותו יום.

האם הדבר הזה ספק את רבי יהושע בן לוי או לא – לא כתוב. בשביל הגמרא זו תשובה מספקת, הנה אליהו הנביא מתרץ את המשיח. המהר"ל מפראג כותב בפירוש הגדול שלו על הגמרא הזו שכאן אליהו הנביא משמש ממוצע המחבר בין הרמה הרוחנית של המשיח, שלמעלה מאליהו הנביא, לבין המוחין, השכל, של רבי יהושע בן לוי. הממוצע, החיבור, בין הרמה-המדרגה שממנה נולדה המלה הזו, "היום", בבטחה לכאורה, לבין השכל גם של החכם הכי גדול בישראל. רבי יהושע בן לוי הוא השכל, תופס את המציאות שהוא מכיר, המציאות שהוא חי בה יום-יום, והוא רוצה משיח וגאולה כאן, למטה מעשרה טפחים. מי שמקשר-מגשר בין שני השכלים האלה הוא אליהו הנביא, כך מסביר המהר"ל מפראג, כלומר שמשיח לא יאמר שהאמרה שלו מותנית ב"אם בקֹלו תשמעו". הוא אומר בפשיטות גמורה "היום".

רבי יהושע בן לוי מסתכל על השעון – מסתכל על החוץ, על העולם שהוא חי בו – ולא רואה שקורה שום דבר. מי שאמור לגשר בין זה לזה הוא אליהו הנביא, והוא אומר שבעסק הזה יש תנאי, והתנאי הוא "אם בקֹלו תשמעו". "היום – אם בקֹלו תשמעו". זה פסוק מהפרק החדש של הרבי.

איך הדבר הזה מוסבר בחסידות, ואיך אנחנו, חסידים של הרבי מלך המשיח, מסבירים אותו? הרי הדבר מאד-מאד דומה, הרבי שלנו גם אומר "היום". הוא לא מתנה זאת בשום דבר שבעולם, אומר שנגמרו כל הבירורים[ל], לא צריך לדרוש מאתנו כלום. אפילו מה שדברנו קודם, שצריך להפיץ את המעינות ביתר שאת וביתר עֹז, גם על כך הרבי אמר שהקב"ה לא יכול לבוא אלינו בטענות שלא עסקנו בהפצת המעינות די – כן עסקנו די! אין תביעה נגדנו שצריך עדיין לעשות משהו. כך שמענו מפי הרבי השכם והערב – שהכל נגמר, ועכשיו הדבר תלוי במשיח, ומשיח אומר 'היום'.

שוב, איך הדבר הזה מוסבר בפנימיות? זה היום שצריך להתבונן בדבר הזה. על מי כתוב "אם בקֹלו תשמעו"? על פי פשט "אם בקֹלו תשמעו" מדבר על רבונו של עולם. "אם בחקתי [החקים של ה'] תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אתם... ונתתי גשמיכם בעתם... ונתתי שלום בארץ... ונתתי משכני בתוככם".

אבל יש עוד פירוש[לא]: "אם בקֹלו תשמעו" היינו, בפנימיות, הקול של מלך המשיח. ה"תורה חדשה"[לב] ש"מאתי תצא"[לג] היא תורת משיח. כמו שמשה רבינו נתן לנו את התורה מפי ה' – "והאלהים יעננו בקול"[לד], "בקולו של משה", קבלנו את התורה ״מפי הגבורה״, דרך הצנור, הקול של משה רבינו[לה]. כך כולנו נשמע את ה"תורה חדשה מאתי תצא" דרך הקול של מלך המשיח. ואם כן, "אם בקֹלו תשמעו" הוא לא רק הפירוש הפשוט, דהיינו הקול של ה' שכולל את כל התורה כולה, את כל ה-תריג מצות של התורה. בפרט, "אם בקֹלו תשמעו" הוא קולו של המשיח.

המשיח לא יכול לומר על עצמו 'אם בקולי תשמעו'. הוא אומר, מובן מאליו שצריך לשמוע בקולו. הוא אומר "היום". אליהו הנביא – שוב, הממוצע בין הראש של רבי יהושע בן לוי לבין הראש של המשיח – הוא שיכול לומר לרבי יהושע בן לוי "אם בקֹלו תשמעו", ומה הכוונה "אם בקֹלו תשמעו"? באיזה קול? מה מלך המשיח אומר? הוא אומר "היום", בלי תנאי! אז מה התנאי? יש תנאי או אין תנאי?! התנאי הוא שצריך לשמוע, מה זה לשמוע? "שמע ישראל"[לו], לקלוט בפנימיות[לז], לחיות עם המסר הפנימי שעובר דרך הקול של המשיח, ומה הוא אומר? רק מלה אחת – "היום". ואם היינו קולטים, היינו שומעים בקול הזה, במלה הזאת, "היום", עם כל אותה עצמה של בטחון גמור בדברי מלך המשיח – שהם רק מלה אחת, "היום", ובאמת הכל גמור. אבל מה התנאי? רק לשמוע את המלה הזו עצמה.

שוב, המשיח לא יכול להשלים את הפסוק, אליהו הנביא צריך להשלים אותו – "אם בקֹלו תשמעו". הוא אומר, אם תהיה לכם, עם ישראל, אותה מדה של בטחון שהגאולה קרובה לבוא עכשיו ורק צריך לפקוח עינים[לח] ולראות את ה"הנה הנה זה בא"[לט]. לראות שמלך המשיח "עומד אחר כתלנו"[מ] והוא מוכן ממש, ורק צריך לבטוח ולפקוח את העינים, לפתוח את כל החושים, לשמוע, "אם בקֹלו תשמעו" – אז באמת הוא יבוא.

אם כן, הפירוש הזה מתרץ את כל הקושיות כאן. המשיח באמת אומר רק מלה אחת, הוא לא צריך להוסיף את ה"אם בקֹלו תשמעו". רבי יהושע בן לוי, עם כל הגדולה שלו, אבל אחד ששומע את ה"היום" הזה ומסתכל על השעון, מסתכל החוצה, ובוחן מתי יגיע – הרי הוא אמר שמגיע, אז עכשיו אתה משתוקק להסתכל על השעון לראות מתי בא?! לא כך משיח יבוא. לכן הוא באמת מתאכזב – לא סתם מתאכזב, אלא שגדול כזה, רבי יהושע בן לוי, אמר על המשיח שהוא שקרן, שהוא משקר לי, רחמנא לצלן. צריך לדעת רק את הדבר הזה בלבד – שהכל תלוי ב"היום", באמונה ובבטחון.

אמונה ובטחון – שבתות השנה ושבת הגדול

מה ההבדל בין כל שבתות השנה לשבת הגדול, שעכשיו אנו יוצאים ממנה? כתוב שכל שבתות השנה הן אמונה[מא] – אמונה תמימה בה', בורא שמים וארץ, שמשלים את מלאכתו בשבעה ימים. שבת הגדול, לפני חג הפסח, שהיא היום בו כתוב "משכו וקחו לכם"[מב], מול המצרים, שלוקחים את העבודה הזרה שלהם – כתוב שמה זה 'גדול'? גדלות בתוך השבת. בתוך האמונה התמימה בקב"ה, שהיא מה שהשבת מסמלת, צריך להמשיך גדלות-יתר – שבת הגדול. מה זה 'הגדול'? כתוב שהיינו להפוך את האמונה הפשוטה לבטחון גמור. כידוע שזו כל הנקודה של הרבי מלך המשיח, בטחון גמור. מתי מתרחשת ההפיכה-העלאה הזו, הגדלות הזו, שמ'שבת' נעשה 'שבת הגדול'? לפני "זמן חרותנו"[מג], השבת שלפני חג הפסח, שצריכים להתחזק. כל הזמן מאמינים במשהו, ודאי יבוא – "בעתה"[מד], "אחישנה"[מה], יש כל מיני אפשרויות מתי ואיך – אבל שבת הגדול היא לא סתם אמונה שיבוא, היא בטחון גמור שיבוא "היום", שעכשיו יוצאים. כתוב "היום אתם יֹצאים בחדש האביב"[מו], עכשיו חדש האביב והיום יוצאים.

הרמז, כתוב בספרי הקבלה, ש-שבת הגדול שווה י"פ בטחון. בטחון שווה 75, ו-שבת הגדול 750. דרך אגב, זו גם השנה שהרבי התחיל לדבר על תהא שנת נסים, ונפלאות, ביאת המשיח תכף ומיד ממש, "היום" – תש"נ שווה שבת הגדול, שוה י"פ בטחון. מה הכוונה י"פ משהו? השלמות, הגילוי, כמו שהרבי אמר ש-שליח עם י הוא משיח – ההתגלות של הדבר הזה בכל עשרת כחות הנפש, הבטחון הגמור, מראש ועד סוף, עשר פעמים בטחון = שבת הגדול.

ב. "מתיר אסורים"

פירוש האריז"ל ל"מתיר אסורים"

נסיים עם עוד פירוש בכתבי האריז"ל. בכל יום בבקר אנחנו מברכים את הברכה "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מתיר אסורים" – כולנו אומרים אותה מדי יום ביומו, כל בקר. איך האר"י הקדוש מפרש את ה"מתיר אסורים", על דרך הסוד והקבלה, שזה הדבר הכי חשוב בנוגע לעניננו? האר"י אומר שכאשר מברכים את ה"מתיר אסורים", צריך לכוון על פי הקבלה – תכף נסביר בלשון בני אדם – שמוחין דז"א, שהם אסורים בעיבור יסוד אמא עילאה, צריך לפעול את הלידה של אותם מוחין שיתגלו בראש הזעיר-אנפין[מז]. זו הכוונה של ברכת "מתיר אסורים" בלשון הקבלה. מה המלים האלה אומרות?

מי זה ז"א? ז"א הוא "האדם העליון". כעת אנחנו יוצאים מההבדלה. אחת מהנקודות שעליהן זכינו להיעצר היא פשוט שאנחנו מברכים כל מוצאי שבת בהבדלה "המבדיל בין קדש לחול, בין אור לחשך, בין ישראל לעמים". על הנוסח הזה של ההבדלה נעצרנו – "בין ישראל לעמים", "ברוך אתה ה'". [מחיאות כפים ושריקות.]

"אדמה לעליון" – אדם העליון

מה חז"ל אומרים על עם ישראל קדושים? "אתם קרוים אדם ואין הגוים קרוים אדם"[מח]. ומהו ה"אדם" הזה המיוחד לנו? שאנחנו מסוגלים – הרי אנחנו "עם סגֻלה"[מט] – להדמות לעליון, על פי הפסוק שאומר "אדמה לעליון"[נ]. אנחנו, במדות שלנו, יכולים להיות דומים לה'. יש גם מצוה מבין תריג מצות התורה – "והלכת בדרכיו"[נא], "מה הוא רחום אף אתה רחום, מה הוא חנון אף אתה חנון, מה הוא ארך אפים אף אתה ארך אפים"[נב]. אנחנו מצווים להדמות בנפש שלנו, בהתנהגות שלנו, בחיים שלנו, לה' יתברך.

כביכול, אותו מקור של ה"צלם אלהים"[נג] שנמצא אצלנו, שבזכותו אנחנו מסוגלים להדמות אליו, נקרא "האדם העליון", ובלשון הקבלה "זעיר אנפין" – המקור, למעלה, בעולם האצילות, של נשמות עם ישראל, "אתם קרוים אדם".

רצון המוחין דז"א להתגלות

כתוב בקבלה שאותו אדם עליון, שהוא המקור שלנו, אליו אנחנו מתדמים, יש לו גם תקופות שונות. הוא עובר, כביכול, את כל התקופות של החיים כמו בן אדם למטה. יש לו מצב של עיבור, של לידה, של יניקה והתבגרות, וכל מה שעובר על האדם התחתון, כביכול. כמובן, הדברים האלה הם דברים עמוקים עד מאד, צריך ללמוד בקבלה וחסידות. אז את כל התקופות של החיים, כל העליות והירידות וכל המשברים, גם כן נמצאים "לעומת זה" למעלה, בעולם האצילות, בז"א של האצילות.

כמו שיש עיבור וצריך להיות בעיבור ברחם האם כדי להוולד בגשמיות, כתוב שיש עוד עיבור, ולפעמים כמה עיבורים, כדי להוליד מנטליות חדשה, ראש חדש, הביטוי הוא "מוחין חדשים". כתוב ש"מתיר אסורים" – כל אחד מעם ישראל, שמצוּוה להדמות לעליון, יש לו למעלה מוחין, כלומר מנטליות, שרוצה להכנס לתוך המודעות שלו. בינתיים היא בעל-מודע, למעלה מהמודעות שלו, היא בעיבור-הריון ברחם האמא, שהיא כנסת ישראל האמתית. ידוע ש"אם" היא על שם כנסת ישראל. שם, בעיבור, באמא העליונה, יש מוחין שרוצים להוולד ולהתגלות בתוך האדם העליון – שהוא בדוגמת התחתון, או שאנחנו, האדם התחתון, צריכים להדמות לאותו אדם עליון.

שוב, מה הכוונה כאשר אומרים "מתיר אסורים"? המוחין הם מה שמחכה להוולד, כמו האמרה של הרבי שצריך רק לפקוח את העינים ולראות את המשיח – זו גם מנטליות, אלה מוחין, זו חיות. מי אסור כאן? אלה המוחין שעדיין אסורים בעיבור בתוך הרחם של אמא עילאה, המוחין האלה שמשתוקקים להתגלות. ועל כך אנחנו קמים בבקר, כל אחד מאתנו, ומברכים "ברוך אתה ה' מתיר אסורים". שוב, מהו ה"מתיר אסורים" האמתי? שהמוחין האלה, המודעות החדשה, ה"תורה חדשה מאתי תצא", מודעות שרואים את המשיח – שתצא מהעיבור שלה.

כתוב שכל זמן שהיא בעיבור, שיש משהו בעיבור שרוצה להתגלות-להוולד, אתה – שבתת-מודע יודע שמגיע לך משהו והוא עוד לא יורד לך – ב"עֶברה", באיזה כעס, באיזה תסכול, באיזו אכזבה. כל זמן שיש מוחין בעיבור, אתה נמצא בעברה. זה באמת המצב שלנו, שאנחנו מתוסכלים וכואבים – מתי זה יוולד?! אז צריך לברך את הברכה, ואני מברך אותה על עצמי ועל כולנו – "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם מתיר אסורים". [מחיאות כפים ושריקות.]

"שלשה דברים נתנו ביסורים"

קודם כל נאמר על פי פשט, שעדיין נשארו שם אסורים בפועל ממש – יש עדיין הרבה אסירי ציון – שחייבים עכשיו, במעמד הקדוש הזה, לעורר רחמים ולהמשיך את הפעילות שהתחילה בעניננו כדי לשחרר את כל אסירי הציון שעדיין נמצאים שם, ושוב יהיה אפשר לחבק אותם. לדאבוננו, הרבה מאד יהודים טובים, לא אחד ולא שנים, אלא עשרות ומאות של יהודים שעדיין יושבים על דבר אחד – על אהבת ארץ ישראל ואהבת תורת ישראל.

קודם, הרב[נד] הזכיר את הרמז שחז"ל אומרים על הארבעה שצריכים להודות – חולה, ים, יסורים ומדבר – שראשי תיבות שלהם חיים[נה]. מבין הארבעה, היסורים הולכים על מי שאסור בבית הסהר. אם לא הסימן הזה, חיים, היסורים היו יכולים להיות כל סוגי היסורים שיש בעולם. אבל לפי הרמז הזה, יסורים בפרטיות הכוונה לישיבה בבית הסהר.

כתוב ש"שלש מתנות טובות... לא נתנן אלא על ידי יסורין"[נו], באותם יסורים. מהם אותם שלשה דברים? עולם הבא, תורה וארץ ישראל – ו"כולא חדא", הכל אחד. מה זה עולם הבא? להמשיך "כימי השמים על הארץ"[נז], ״תורה מן השמים״, שנחיה – הרי התורה היא "תורת חיים"[נח] – שנחיה עם ה"תורת חיים" שלנו עלי ארץ, בארץ ישראל. עולם הבא הוא לא לעתיד לבוא, כתוב בקבלה שעולם הבא הוא בא תמיד, "בא" לשון הוה, כל הזמן הוא בא, הוא מוכן ומזומן לבוא, לרדת מלמעלה למטה. איך מורידים אותו? על ידי תורה, על ידי שחיים כאן בארץ על פי תורתנו הקדושה, מורידים את ה"שמים" – את העולם הבא – לעולם הזה, שיתגשם-יתממש בעולם הזה. וזה כיון שכל שלשת הדברים האלה הם בעצם דבר אחד – העולם הבא והתורה וארץ ישראל, שניתנים ביסורים, ובפרט בישיבה בבית הסהר. ברוך ה', אני זכיתי רק י״ט ימים, מ-י"ט אדר. אבל יש יהודים שמתיסרים הרבה-הרבה מעבר לזה, ושה' יעזור ויוציא את כולם, ובזכות היסורים האלה שנזכה לכל אותם שלשה דברים – העולם הבא, ושהתורה תוריד את העולם הבא, שנחיה את העולם הבא בעולם הזה בארצנו הקדושה, בארץ ישראל השלמה.

לחיים לחיים! יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.