ארבע התחלות

אור לח"י כסלו תשפ"ב – פ"ת

אפשערעניש יוסף-יששכר-דב שי' פרידמן (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

השבוע נערכה במזל-טוב שמחת התספורת (אפשערעניש) לאחד מנכדי הרב, שהיתה גם 'ירית הפתיחה' לאירועי י"ט כסלו. השיעור פתח בדרשה המתבססת על רמזי שם הילד, וממנה הלך והתקדם למהלך עמוק על סודן של ארבע 'התחלות': "אברהם התחיל להאיר" וההתחלה שלו כוללת את ההתחלות בכל קומות הנפש – האמונה בכתר, החכמה במוחין, החסד במדות הלב והנצח בכוחות המעשה (כל ספירות קו ימין, השייך לאברהם). השלב הבא הוא ההסבר שבכל דור תפיסת נשיא הדור גורמת לסידור מחדש של הדורות הקודמים ביחס אליו, וממילא ההתחלה 'עולה קומה' בכל דור. לאור זאת מוסברות ארבע התחלות – ארבע דרכים לתפוס את מורנו הבעל שם טוב כ'התחלה', כפי שנתפס בכל דור – שכל אחת מהן מוסיפה הבנה בדורות הראשונים של החסידות.

זהו שיעור יסודי ו'עסיסי', הממחיש שאין לקבוע מסמרות בהתבוננות ושיש גמישות והשתנות גם במבנים שנראים ברורים וסגורים.

"אברהם התחיל"

אנחנו בתספורת של יוסף-יששכר-דב שי'. כנראה שבברית כבר דרשנו על הגימטריא השלמה של שם הילד[ב], אך נתבונן בה שוב: יוסף-יששכר-דב עולה 992. נחלק לשתים – מלכות-מלכות. נחלק לארבע – אברהם-אברהם-אברהם-אברהם. בעצם, יוסף-יששכר-דב עולה ד"פ אברהם, ד"פ רמח – רמח מצוות עשה, רמח פקודין דאורייתא שכנגד רמח אברין דמלכא (ז"א דאצילות)[ג].

יש למספר הזה סגולה מיוחדת לגבי המצוות – מספר מצוות עשה של התורה. כל המצוות הן תריג, "'עם לבן גרתי' ו-תריג מצוות שמרתי"[ד]. יש מושג בחשבון 'חתך זהב', החלוקה הכי חיננית ויפה שיכולה להיות, שמופיעה בטבע – צריך ללמוד זאת בחשבון, ה'חתך זהב' של 992 היינו תריג – תריג ו-סנהדרין. אם יש לי קו שהאורך שלו הוא 992, יוסף-יששכר-דב, 'חתך הזהב' שלו הוא כך שחלק אחד הוא 613 והחלק השני 379 (סנהדרין). הסנהדרין היה בעיקר מיששכר, "ומבני יששכר יודעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל ראשיהם מאתים וכל אחיהם על פיהם" ("יודעי בינה לעתים" רומז לסוד העִבור[ה], "סוד הוי' ליראיו"[ו], חושבנא דדין כחושבנא דדין, והוא עולה שמחה כנודע, "מועדים לשמחה").

כתוב "אברהם התחיל", "אברהם התחיל להאיר"[ז] – "עד אברהם היה העולם משמש באפלה" ו"אורות מאפל אמר ויהי"[ח]. הדורות הראשונים היו הכי חשך ואפלה, ועל אברהם כתוב "מי יתן טהור מטמא לא אחד"[ט], "אחד היה אברהם"[י], טהור שיוצא מהטמא, אברהם מתרח[יא] (מוכר פסלים, שהיה מטעה את כל העולם כולו לעבודה זרה). יש בחסידות מושג של 'התחלה' – מהי בעבודה התחלה חדשה. זהו מושג שמופיע במיוחד אצל רבי אייזיק מהומיל – יש לו מאמר שלם שעוסק בענין, "מאמר מצה וכוסות".

ההתחלה בכל מקום היא אברהם אבינו[יב], הוא המתחיל – "אברהם התחיל". יש שאלה "מי המתחיל?" והקב"ה אומר "ואני המתחיל"[יג]. להיות מתחיל זהו דבר חשוב, יסוד, צריך מישהו שיתחיל, מישהו צריך להתנדב להיות הראשון. נחשון קופץ לים[יד], אז הוא מתחיל את התהליך, את הסיפור. אם כן, לומר שיש כאן ארבעה אברהם אומר בעצם שיש ארבע התחלות – ארבע רמות בהן אברהם מתחיל את הענין, את האידישקייט, את האמונה, את החסד, את כל המדות המיוחדות של אברהם.

ארבע התחלות – בכל קומות הנפש

אפשר לומר בפשטות שהתחלה אחת היא אמונה, אברהם הוא "ראש כל המאמינים"[טו], והתחלה אחת היא חסד, "חסד לאברהם"[טז]. צריך למצוא עוד שתי התחלות – כנראה חכמה, שהרי אברהם הוא אב-רם, "השכל הנעלם מכל רעיון"[יז], וכח הביצוע של החסד, הנצח. לכן בפשט ארבע ההתחלות הן בכל הקומות של הנפש: אברהם מתחיל באמונה, תחלת הכל, שהיא תחלת העל-מודע, שלשת כוחות הכתר (אמונה-תענוג-רצון); הוא מתחיל בשכל, חכמה, תחלת שלשת כוחות המושכל (חכמה-בינה-דעת); הוא גם מתחיל בלב, חסד, תחלת שלשת כוחות המורגש (חסד-גבורה-תפארת); והוא מתחיל גם בכוחות המעשה, בנצח, תחלת כוחות המוטבע (נצח-הוד-יסוד-מלכות).

אמונה-מושכל-מורגש-מוטבע הם גם כנגד ארבעה עולמות אבי"ע. עשר הספירות של עולם האצילות נקראו "רזא דמהימנותא" – עולם האצילות הוא עולם האמונה הפשוטה באל אחד (כפי שפרסם אברהם גם בארץ התחתונה), "אחד יחיד ומיוחד" ("רשות היחיד"), וכמבואר בתניא בשער היחוד והאמונה. "ומשם יפרד..."[יח] – עולם הבריאה הוא עולם המושכל בכלל, עולם היצירה הוא עולם המורגש ועולם העשיה הוא עולם המוטבע, כוחות המעשה, שבו דווקא מתקיימת תכלית הכוונה של בריאת העולם (העולמות כולם), "להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[יט].

שוב, יש ארבעה אברהם, ארבע התחלות. השם של הילד כולל הכל – לא קוראים לו אברהם, אבל השם שלו עולה ארבע פעמים אברהם. כתוב[כ], בכלל, שתכלית התורה היא "עשה טוב"[כא]. צריך את ה"סור מרע", כדי שלא תהיה יניקה לחיצונים, אך הוא אמצעי, שמירה. אבל התכלית של התורה היא גילוי אלקות, להמשיך אור, "אברהם התחיל להאיר" – ה"עשה טוב". יש ארבעה אברהם, ארבע התחלות של גילוי אלקות בעולם.

שיטת חב"ד והקשר לבעש"ט והרב המגיד

כעת נדבר לכבוד י"ט כסלו, ראש השנה לחסידות, כפי שאמר הרבי הרש"ב[כב]. נפתח בשאלה פשוטה, שאלת תם:

אנחנו חב"דניקים ויש שיטת חב"ד – אלו ענינים שהתחילו מאדמו"ר הזקן. כבר בימי אדמו"ר הזקן דברו על חב"דניקים ועל כך שיש לו שיטה מיוחדת. היו, כמובן, גם כאלה שהתנגדו וטענו שזו לא החסידות המקורית של הבעש"ט. באמת שיטת חב"ד היא חידוש.

הרבה יותר מאוחר, שני דורות אחרי אדמו"ר הזקן, אצל הצמח-צדק, כבר התקבל אצל חסידים שכוחות החב"ד הם כנגד שלשת הרביים הראשונים של חב"ד – אדמו"ר הזקן הוא החכמה, אדמו"ר האמצעי, כמו שהזכרנו הרגע, הוא הבינה, "רחובות הנהר"[כג], ואדמו"ר הצמח-צדק הוא הדעת. כך מפורש בשיחה מהרבי הקודם[כד], שקבל שכך מקובל אצל חסידים. במבנה הזה הבעש"ט הוא עתיק יומין, פנימיות הכתר, והמגיד, שבי"ט כסלו ההילולא שלו, הוא אריך אנפין, חיצוניות הכתר. שוב הרבי הקודם קבל שאדמו"ר הזקן, אדמו"ר האמצעי והצמח צדק הם חב"ד, והוא מוסיף "ומכאן והלאה לא שמעתי".

ככה מקובל, אבל מה הקושיא שאני שואל? המושג חב"ד היה לפני אדמו"ר האמצעי ולפני הצמח צדק – כבר אז היה ידוע שהדרך של אדמו"ר הזקן היא חב"ד. אדמו"ר הזקן היה קשור מאד לאבא ולסבא הרוחניים שלו, עד שאמר שהוא יותר בן ונכד מאשר בן ונכד ביולוגי[כה]. פשיטא שאין לומר שהוא קבל את הטענה שדרך חב"ד היא חידוש שלא קשור לחסידות שקדמה לה. איך לקרוא לתנועה מאד חשוב – קריאת השם מעצבת את התנועה, אומרת את הגדר שלה. היתה אצלו שאלה איך בכלל לקרוא לחסידים – הוא רצה לקרוא להם בעלי תשובה[כו]. אנחנו חסידים, זהו גדר, לא כמו שהוא רצה לכתחילה. גם הביטוי חב"ד בפרט ודאי מוסכם עליו. איך הוא כביכול 'פספס', 'שכח', ולא כלל בשם שנתן לנו, הדרך שמנחיל לנו, את הבעש"ט והמגיד?! הרי כתוב שהנס של י"ט כסלו קשור למסירות נפש של אדמו"ר הזקן לבעל שם טוב, למלה קטנה שלו, לתנועה קטנה שלו – מסירות נפש ממש לא לזוז מילימטר מתורת הבעל שם טוב[כז]. כל הנס הזה, כל העבודה שלו, הם הבעש"ט והמגיד – זה הוא! איפה הקשר אליהם נמצא בשם השיטה שלו? שוב, באמת התנגדו לחב"ד בטענה שדרך חב"ד היא לא דרך הבעש"ט, היא משהו אחר, אבל זה לא יתכן, ניט-שייך לומר כך!

הבעש"ט-המגיד-אדה"ז כנגד חב"ד

מה צריך לומר? משהו פשוט, אבל איני זוכר אם כתוב באיזה מקום: צריך לומר שהשם חב"ד כולל את הבעש"ט, המגיד ואדה"ז – שהם החב"ד, לא כמו שהתקבל אחר כך. היחס משתנה עם הדורות, אבל היחס הראשון, המקורי, של חכמה-בינה-דעת – כמו שאדמו"ר הזקן תפס – הוא שהחכמה של התנועה הזו היא הבעל שם טוב, הוא מתחיל את התנועה, אחר כך בא המגיד תלמידו והוא הבינה, ואני כבר הדעת. הבעל שם טוב התחיל את תנועת חב"ד ואני, אדמו"ר הזקן, 'מְעַצֵם' אותה. לכאורה, ככה חייבים לומר.

מה הרמז – ואפשר לומר אפילו ההוכחה – לכך בתניא קדישא? בשער ספר התניא כתוב "מפי ספרים ומפי סופרים", הוא תורת הבעל שם טוב ותורת הרב המגיד (הם ה"סופרים"). איפה כתוב שם שהבעל שם טוב הוא החכמה? בספר של בינונים אין כתר בכלל, לא מופיע המושג כתר. בקבלה ובחסידות הכללית הכח הכי גבוה בכתר הוא האמונה, אבל בתניא כתוב שאמונה היא חכמה. הוא כותב שחכמה היא אמונה, לא שכל. מי הוא האמונה? למי הוא מתכוון? לבעל שם טוב! כמו שהצמח-צדק מסביר באריכות בדרך מצותיך, במצות אחדות הוי', עיקר החידוש במחשבת ישראל של הבעל שם טוב הוא באמונה, בהגדרת האמונה. החידוש של הבעל שם טוב הוא באמונה ויחוד, כמו שער היחוד והאמונה בתניא. אבל לא מדובר בתניא על כתר ולא על יחידה שבנפש – על מקיפים, שהם תמיד הכתר. המדרגה הכי גבוהה בתניא היא חכמה, ומשם באה מסירות הנפש – שהיא היחידה שבנפש. הוא כותב שהכוחות האלה באים מהחכמה, ששם מקור האמונה הפשוטה. פשיטא שהכוונה לבעל שם טוב.

אם הבעל שם טוב הוא החכמה של התניא, מסתבר לומר שהבינה היא המגיד והדעת – ההתקשרות וההתעצמות עם הדבר, עם הדרך – היא אדמו"ר הזקן עצמו, הוא הדעת, "דע את אלהי אביך"[כח]. מי הוא "אלהי אביך"? אלקי המגיד ואלקי הבעש"ט (כמו שאומר יעקב, "אלהי אבי אברהם ואלהי אבי יצחק"[כט]). "דע את אלהי אביך ועבדהו בלב שלם ובנפש חפצה" – ה"דע" הוא אדמו"ר הזקן. כך אפשר לומר. פשוט לקחנו את אותו מבנה, אבל במקום לומר שהדעת היא הצמח צדק אמרנו שהדעת היא אדמו"ר הזקן.

תפיסת נשיא הדור כדעת

בדור של אדמו"ר הצמח צדק תפסו שהוא הדעת. כל פעם נשיא הדור צריך להיות 'מוברג' במבנה, ולפיו משתנה כל התפיסה – כשמגיעים לצמח צדק הוא הדעת. אפשר לומר שבכל דור הרבי של הדור הוא הדעת[ל] – דעת היא התקשרות, וגם החסיד צריך להיות מקושר לדעת, לרבי של הדור, ולפי ההגדרה הזו הכל משתנה.

איך מפרשים בקבלה "ואברהם זקן בא בימים"[לא]? ש"כל יומא ויומא עביד עבידתיה"[לב], וכתוב שכל דור-יום חדש מעלה את כל הדורות-הימים הקודמים. היום או הדור הוא לבוש חדש, שתופס ומתקן את ההוה, וההוה המתוקן פועל עלית העולמות – שכל הדורות הקודמים עולים בדרגה אחת, ביום אחד. כך בכל דור, הדור החדש תופס כאן את המקום של הדעת וכולם עולים בהתאם.

לאור זאת, מה הן ארבע ההתחלות (ארבעת ה"אברהם")? יש לנו עכשיו פירוש חדש:

הבעש"ט-המגיד-אדה"ז-אדהאמ"צ כנגד כחב"ד

ראינו כעת דרך להסביר ששלשת הדורות הראשונים, הבעש"ט-המגיד-אדה"ז, הם החב"ד המקוריים – החב"ד בדור של אדמו"ר הזקן. דרך חב"ד היא הדרך שלימד אדמו"ר הזקן, ובה הבעש"ט, המגיד והוא מכוונים כנגד חב"ד. מה, אם כן, יהיה בדור הבא? כשאדמו"ר האמצעי נכנס בדעת הבעל שם טוב כבר נהיה כתר, המגיד נהיה חכמה ואדמו"ר הזקן בינה. מצוין להסביר כך. כשמתבוננים רואים איך כל סדר כאן מתלבש טוב, ממש תואם לגמרי, הולם לגמרי.

יש מקומות שכתוב בפירוש לגבי י"ט כסלו שהקטרוג היה על הפצה ברחבוּת. יש שיחה של הרבי[לג], בה הוא שואל מה החידוש של ההפצה והקטרוג עליה בי"ט כסלו? הרי גם בזמן המגיד היה קטרוג, כשמצאו דף של חסידות מתגלגל ברחוב, ואדמו"ר הזקן תרץ זאת באמצעות המשל המפורסם של בן המלך שחולה אנוש וצריך לשחוק את האבן היקרה של כתר המלך ולשפוך לפה שכולי האי ואולי תכנס טפה אחת[לד]. כך הוא המתיק ובטל את הקטרוג כבר בדור קודם – אז יש המתקה לענין. שוב, שואל הרבי, הרי אדמו"ר הזקן כבר בִטל את הקטרוג, מה התחדש שיש עוד פעם קטרוג על הפצת החסידות? אומר הרבי שיש שינוי – בזמן המגיד החסידות היתה רק נקודה, בקיצור, וכדי לרפא את בן המלך די בטפה אחת שתכנס לפיו. לכן, בתירוצו אדמו"ר הזקן בטל את הקטרוג על המגיד. אבל אצלו החסידות היא כבר משהו אחר, הפצה ברחבות, ועל כך עיקר הקטרוג. אחריו אדמו"ר האמצעי עוד יותר מרחיב (ומשום כך גם הוא נעצר כו'), אבל אדמו"ר הזקן ביחס לרב המגיד הוא רחובות הנהר, הרחבה.

זהו חידוש שמתחיל מאדמו"ר הזקן שגם מעורר קטרוג חדש. הקטרוג על ההרחבה אפילו עוד יותר גדול, כי על בינה כתוב "מינה דינין מתערין"[לה]. טוענים כנגדו – 'בסדר, תאמר ווארטים. אפילו ווארטים עמוקים, ווארטים שמעוררים את הלב, כמו שאמרו הבעל שם טוב והמגיד, אבל לא בהרחבה'. אדרבא, היו צדיקים גדולים שאמרו[לו] שהרחבה מקררת את הלב, את ההתלהבות, את החום. שוב, הקטרוג על אדמו"ר הזקן היה על ההרחבה – סימן שהוא יחסית למגיד בינה יחסית לחכמה. אם כן, מצוין לומר שהמגיד הוא חכמה ואדמו"ר הזקן הוא בינה – שיחה מפורשת של הרבי. במבנה הזה, הבעל שם טוב הוא כתר.

הבעש"ט-המגיד-אדה"ז-אדהאמ"צ-הצ"צ – עתיק-אריך-חכמה-בינה-דעת

מה קורה כשמגיע הצמח-צדק? מה שכתוב בשיחה של הרבי הקודם – עכשיו הצמח-צדק הוא הדעת; אדמו"ר האמצעי רחובות הנהר; אדמו"ר הזקן הוא כבר נקודה. הרחבות שלו, יחסית לזו של בנו, היא עכשיו חכמה (בסוד "נקודה מצוירת"[לז], נקודה בעלת צורה מפותחת, אבל עדיין רק בגדר נקודה יחסית לגילוי החסידות שעל ידי בנו ממלא מקומו כו'); המגיד הוא חיצוניות הכתר, אריך אנפין, והבעל שם טוב פנימיות הכתר, עתיק יומין. בלשון החסידות, המגיד הוא רצון והבעש"ט הוא תענוג. כך שמע הרבי הקודם מפי חסידים, ויותר מכך הוא לא שמע. אותם חסידים מהם שמע היו חסידים של הצמח צדק.

הבעש"ט-המגיד-אדה"ז-אדהאמ"צ-הצ"צ-המהר״ש ואילך – אמונה-תענוג-רצון-חכמה-בינה-דעת

אם כן, יש לנו כבר שלש אפשרויות. אבל צריך ארבע – כי יוסף-יששכר-דב עולה ד"פ אברהם, ארבע התחלות, כנ"ל. מה יכול להיות עוד מבנה אחד? הכוונה היא למשהו שיקפיץ את כל המבנה, עוד מקום של עליה. יש עוד אפשרות? יש עוד אפשרות הכי פשוטה לפי חסידות:

למה לחלק את הכתר רק לשתי מדרגות? זהו אחד המאמרים העמוקים של רבי הלל בביאור שער היחוד של אדמו"ר האמצעי[לח], שהכתר הוא או אחד, או שנים או שלש. או דבר אחד, או שני ממדים, או – עיקר השכלול, התיקון של הכתר – הוא "תלת רישין", לחלק את הכתר לשלש. זהו נושא באדרות[לט], הסוגיא הכי עמוקה באריז"ל – אמונה-תענוג-רצון[מ]. אפילו בכתבי האריז"ל, זהו עיקר החילוק בין שתי השיטות של עץ חיים[מא] ועמק המלך[מב] – ששניהם מקובלים ומובאים בחסידות. הכי פשוטה שיטת העמק המלך, אמונה-תענוג-רצון, כי אלה המושגים בחסידות. רדל"א הוא לא סתם תענוג אלא אמונה – זו הקבלה שכתובה כמה פעמים בפירוש אצל אדמו"ר הזקן בלקוטי תורה[מג]. זו הקבלה הכי פשוטה:

מיהו הבעל שם טוב? אמונה (כמו שהסברנו לעיל ביחס לתניא).

מיהו המגיד? מי שיש לו חוש בתורת המגיד, שלמד את התורות שלו, יודע שכולו תענוג. המגיד הוא הכיף של תורת החסידות. עבור מי שזוכה, ווארט של המגיד הוא הכיף הכי גדול. התורה שלו מתחילה מהתענוג של האבא מהבנים שיהיו, התענוג של ה' מהצדיקים – שברא את העולם כדי לקבל מהם תענוג[מד].

מה עיקר הווארט של אדמו"ר הזקן, שני-אור, שמחבר נגלה ונסתר? מה הווארט הכי עיקרי בתניא? שהעיקר הוא המצוות המעשיות[מה], "המעשה הוא העיקר"[מו]. עם כל העמקוּת וכל הרחבוּת, העיקר הוא המעשה. המעשה הוא רצון. אדמו"ר הזקן הוא תוקף, "אין דבר העומד בפני הרצון"[מז], תקיפות הרצון. גם בכלל הגדול שלו, "מח שליט על הלב"[מח], מדגיש אדמו"ר הזקן שהכוונה היא ל"רצונו שבמוחו"[מט]. הנשמה של הרצון היא התענוג והראש העליון שלו הוא האמונה, רישא דלא ידע. כתוב "דא לגו מן דא ודא לעילא מן דא"^לז – ברצון התענוג בפנים והאמונה מעל. זהו המשפט העמוק ביותר בזהר. יש רצון, בתוכו יש תענוג ומעליו – לא מתלבש בשום דבר – האמונה הפשוטה.

יוצא שאדמו"ר האמצעי הוא חכמה. עם כל הרחבוּת שלו, מי הכי חכם? יש ווארט מהרבי שעוד לא התחילו לדלות, לשאוב, את החסידות של אדמו"ר האמצעי. גם אצל הרבי הרש"ב יש ים של חסידות, אבל אדמו"ר האמצעי הוא עדיין חכמה נסתרה, גם בתוך חב"ד. הכי חכם, גם בתוך חב"ד, הוא אדמו"ר האמצעי. על חכמה ("תעלֻמות חכמה"[נ], בדברי צופר הנעמתי בספר איוב) נאמר "ארֻכה מארץ מדה ורחבה מני ים"[נא]. יש אורך ורוחב אין סופיים בפנימיות החכמה (ובסוד "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נב], גילוי של מלך המשיח דווקא כנודע. והרמז: "ארכה מארץ מדה ורחבה מני ים" עולה אמונה תענוג רצון – כל ג הרישין שבכתר מתגלים בפנימיות החכמה, דהיינו בבטול-במציאות של החכמה, וכנודע[נג] שאמונה-תענוג-רצון-בטול משלימם ל-לב ברבוע, ב בחזקת י, "כי בי חשק ואפלטהו"[נד], וד"ל). זוהי דרגת אדמו"ר האמצעי.

הצמח צדק הוא בינה – מכניס את הכל בשכל. החכמה עדיין מרחפת. על החכמה נאמר "נוגע ואינו נוגע"[נה]. אפשר ללמוד תשע שעות מאמר של אדמו"ר האמצעי, כמו שכתוב, והכל עדיין מרחף – אתה בריחוף, לא יודע בדיוק איפה אתה נמצא, כאילו מבין אבל יש דברים נעלמים, חכמה נסתרה, ח"ן, כידוע ליודעי חן. מי שרוצה להבין ממש בשכל – הוא הצמח-צדק. לכן אדמו"ר הזקן אמר[נו] על הצמח צדק שהוא התורה שבעל פה של תורת החסידות, "תורת אמך"[נז] (ספר התניא של אדמו"ר הזקן הוא התורה שבכתב של תורת החסידות, כנודע[נח], נמצא שחסידות אדמו"ר האמצעי היא סוד האין האלוקי שמחבר בין שתי התורות, "והחכמה מאין תמצא"[נט], וד"ל). אם הצמח צדק הוא "תורת אמך", אדמו"ר האמצעי הוא "מוסר אביך", מתאים לו – יש אצלו הרבה מוסר. כמה ש"עמֹק עמֹק מי ימצאנו"[ס], אבל השפלות שם, המיאוס בחיים של בעל תשובה אמיתי, דרך חיים של אדמו"ר האמצעי, אין בשום מקום בחסידות.

שוב, כאן הצמח-צדק הוא הבינה והדעת נשארת לרבי המהר"ש או לבאים אחריו, בכל דור ודור. הרי הדעת היא "מפתחא דכליל שית"[סא] – כל התפשטות ה-ו קצוות, שש מדות הלב, היא בעצם גילויים של דעת (וכנודע[סב] הרמז ש-דעת עולה ו פעמים דעה, שם נרדף ל"מדה" בלשון הרמב"ם בהלכות דעות). בפרט, הדעת היא נשמת התפארת (סוד "משה [דעת] מלגאו ויעקב [תפארת] מלבר"[סג]) – אם הרבי הוא תפארת (מיקום מצוין, התואם את דמותו של הרבי שלנו...) אזי הרבי הקודם הוא גבורה (הוא הרי בעל המסירות-נפש בפועל, וכשמו יוסף-יצחק), הרבי הרש"ב החסד (הרמב"ם של תורה החסידות[סד], סוד "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא"[סה], אהבה, כמבואר היטב בקונטרס העבודה), הרבי המהר"ש הוא הדעת, וכנ"ל עד לבעל שם טוב באמונה (לפי זה, הדור שלנו הוא דור של נצח והוד, בטחון פעיל וסביל, דור של שלוחים, שבזכותם יבואו משיח בן יוסף ומשיח בן דוד ביסוד ומלכות, ודוק היטב).

ארבע התחלות – אמונה-תענוג-רצון-בטול

בכל אופן, מה עשינו עכשיו? אמרנו בעצם שיש ארבע התחלות. הראשונה (שהזכרנו רביעית, בדור הרבי מהר"ש) היא התחלה מאמונה והרביעית (שהזכרנו ראשונה, בדור אדמו"ר הזקן) היא התחלה מחכמה. או שמתחילים מאמונה, או שמתחילים מתענוג, או שמתחילים מרצון – אלה ג רישין שבכתר – או שמתחילים מחכמה, כמו בתניא. ראינו לעיל שב-יג הכוחות הפנימיים של הנפש, ארבעת הראשונים – אמונה תענוג רצון בטול – הם לב ברבוע, וכך כל השאר הם גם רבוע (של נו – "וטהר לב-נו לעבדך באמת"[סו]). כך החלוקה, לארבעה כוחות מול כל השאר (4, 2 ברבוע, מול 9, 3 ברבוע).

יש גימטריא עוד יותר מופלאה, שאם אני כותב אמונה-תענוג-רצון, תענוג-רצון-חכמה, רצון-חכמה-בינה ובסוף חכמה-בינה-דעת אני מקבל רבוע מאד יפה, 3025, הכל ברבוע. יש כאן ארבע שלישיות שיש ביניהן חפיפה מסוימת. כתוב[סז] שרחמי האב הם עד שלשה דורות, ואכן בין הדור הרביעי לדור הראשון אין שום חפיפה, אך דווקא "ודור רביעי ישובו הנה"[סח] ("נעוץ סופן בתחלתן ותחלתן בסופן"[סט]), וד"ל.

מה שיוצא לנו מכל ההתבוננות הנ"ל הוא שכדאי מאד שהבעש"ט והמגיד ואדמו"ר הזקן יהיו ג רישין שבכתר – הכל כתר, הם הכתר שלנו, ה"עטרת פז"[ע] שלנו. אחר כך ממשיך הלאה. העיקר הוא להגיע לדעת (הכוללת את כל הספירות הבאות אחריה). בדור של אדמו"ר הזקן הוא הדעת, הבעל שם טוב החכמה והמגיד הוא הבינה[עא]. זהו עיקר מה שאמרנו עכשיו, לכבוד י"ט כסלו.

לחיים לחיים. מענדלה, לחיים, שיהיה הרבה נחת מכולם, ומזל-טוב לרך הנולד, יש לו כבר ניגון שאפשר לשמוע מוקלט. האמא תרצה לשמוע, ואולי ננגן אותו בי"ט כסלו.

נגנו "והרקותי לכם ברכה".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• מושג ה'התחלה' שייך לאברהם אבינו – "אברהם התחיל".
• אברהם התחיל את האמונה, את החכמה, את החסד ואת הנצח (מימוש החכמה).
• חסידות חב"ד היא חידוש ביחס לחסידות הכללית – אך אדמו"ר הזקן מסר את נפשו שלא לסור כמלוא נימה מהבעל שם טוב והרב המגיד, סבו ואביו הרוחניים.
• אדמו"ר הזקן תפס את הבעש"ט והרב המגיד כנגד החכמה והבינה והוא משלים את הדעת.
• בכל דור הרבי החי הוא בסוד הדעת – והדורות הקודמים 'עולים' בהתאם.
• עיקר חידוש הבעש"ט הוא בגדר האמונה; המגיד הוא התענוג והכיף של חסידות; עיקר תורף התניא הוא חשיבות המעשים, רצון ה'.
• עבודת דורנו היא שליחות מתוך בטחון פעיל (בנצח) ובטחון סביל (בהוד) – והיא שתביא לביאת משיח בן יוסף (ביסוד) ומשיח בן דוד (במלכות).