פרק ה - שיבנה בית המקדש

ב. שיבנה בית המקדש

משנת יהודה בן תימא

התפלה העיקרית, שהכי מתאימה לימים האלה – ימי האבלות על חורבן בית המקדש – היא "יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך"[נג]. התפלה הזו היא ממש חיתום התפלה – אומרים אותה ממש בסיום תפלת העמידה, אחרי שפוסעים שלש פסיעות אחורה, שלש פעמים בכל יום. בעצם, היא גם התחלת התפלה – אומרים אותה לפני פסוקי דזמרה, בסיום הקרבנות. אנחנו נוהגים היום לשיר את התפלה הזו, כפי שעשו אצל הרבי – בניגון שהביא הרב חודוקוב – כך שהיא חלק מ'מנהגי חב"ד' היום.

התפלה הזו מופיעה במשנה עיקרית בפרקי אבות (בה פותח הטור את חבורו):

יהודה בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים.

הוא היה אומר עז פנים לגיהנם ובושת פנים לגן עדן.

יהי רצון מלפניך הוי' אלהינו ואלהי אבותינו שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך.

יש במשנה הזו הרבה תמיהות שמביאים המפרשים: המפרשים תמהים על נוסח של תפלה בתוך המשנה, שמופיע כאן בפעם היחידה בכל ששה סדרי משנה[נד]! צריך גם להבין את הקשר של התפלה הזו לחלקים הקודמים של המשנה[נה]. תמיהה בולטת נוספת היא בתחלת המשנה, שפותחת בהוראה "הוי עז כנמר" וממשיכה "עז פנים לגיהנם"[נו]. גם בתוך נוסח התפלה עצמה, צריך להבין את הקשר של הסיומת "ותן חלקנו בתורתך" על בקשת בית המקדש – הרי בית המקדש הוא בעיקר "בית תפלה"[נז] ו"תפלה לחוד ותורה לחוד"[נח].

בושה ועזות בתפלה ותורה

ההסבר הכי מתקבל במפרשים[נט] לעצם ההופעה של נוסח תפלה במשנה הוא שבמקור המשנה הזו היתה סיום המסכת (כאשר מה שמופיע אחר כך בפרק הזה נוסף מאוחר יותר והפרק הבא הוא הרי בפירוש ברייתא). מסכת אבות היא מסכת של תיקון מדות הלב ומתאים שהיא תחתום ב"עבודה שבלב" – בתפלה שהיא תכלית כל תיקון הלב.

את נוסח התפלה עצמו, עם הבקשה הכפולה של המקדש והתורה, קושרים ליחס בין עזות והבושה שבתחלת המשנה: אנחנו בישנים, רחמנים וגומלי חסדים[ס] אבל כתוב שהבושה היא לא הטבע המקורי שלנו – היא נוספה במתן תורה, בו כתוב "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"[סא], היראה שרואים על הפנים היא הבושה[סב]. לפני כן כתוב שאנחנו "עזין שבאומות"[סג] – היינו עזים, רחמנים וגומלי חסדים. ודאי מתן תורה לא בטל את הצד החיובי של העזות, "עז כנמר... לעשות רצון אביך שבשמים". כתוב[סד] שגם היכולת לעמוד לפני ה' בתפלה, עיקר הנושא שלנו כעת, תלויה בעזות – לעמוד לפני ה' ולבקש ממנו מה יעשה מצריך עזות פנים. ברמ"ח אותיות כתוב[סה] שיש שלשה תנאים להיות חסיד והתנאי הראשון הוא עזות. לכן, היום צריכים את שתי המדות – גם "עז כנמר", איפה שנצרכת עזות דקדושה, וגם "בשת פנים לגן עדן". בבית המקדש, "בית התפלה", החויה העיקרית היא בושה מול הרגשת הנוכחות של ה' – מה שמתבטא במצות מורא מקדש[סו] ובעיקר במצות ההשתחוויה לפני ה' במקדש, המבטאת בטול מוחלט. לעומת זאת, איפה צריכים עזות? כתוב "לא הבישן למד"[סז]. בשביל לימוד תורה חייבים עזות – אם אני לא מבין אני צריך לשאול, והלימוד כולו הוא גם מתוך מגמה של חידוש בתורה. זה נכון ללימוד של בנים וגם ללימוד של בנות – אי אפשר ללמוד תורה באופן פסיבי, צריך להיות בלימוד מעורב, שואל ומחדש, הכל מתוך עזות דקדושה[סח].

הרבי הריי"צ כותב[סט] בשם הבעל שם טוב שעבודת ששת ימי החול היא עבודת התורה, שמלמדת כיצד להתנהג בתוך העולם ("חיי עולם"[ע]), ועבודת השבת היא עבודת התפלה, הפניה לה' ("חיי שעה" לשון פניה[עא]) – בעבודת הבירורים של ימי החול נדרשת עזות ואילו השבת, "מעין עולם הבא", היא זמן של "בשת פנים לגן עדן". לכאורה היה אפשר לומר גם הפוך – שבימי החול העיקר הוא עבודת התפלה כפשוטה, בקשת צרכי האדם, ואילו בשבת פנויים לעסוק בתורה[עב] (ו"לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[עג]). גם במשנה שלנו יש מי שמפרש[עד] הפוך – שבית המקדש הוא הנותן לעם ישראל את העזות (הבטלה מאתנו כשאנחנו נדכאים בגלות) ואילו התורה היא ה'תרופה' לעזות השלילית (כפשט שבמתן תורה עברנו מ"עזין שבאומות" לבעלי בשת פנים)[עה].

אכן, ודאי שנדרשת כאן התכללות[עו]: העמידה לפני ה' בתפלה (כמו גם העליה להר בית ה' ולבית המקדש) דורשת עזות פנים, כפי שהוסבר, אלא שתכליתה היא בשת פנים והשתחוויה מתוך בטול מוחלט לה'. לאידך, לימוד התורה מתחיל מבשת הפנים שקבלנו במתן תורה – "מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע"[עז] – אך כשנגשים ללימוד עצמו נדרשת עזות דקדושה לשאול, להבין ולחדש חידושי תורה אמתיים.

נתחזק בימים האלה בתפלת "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך" – תפלה על גלות השכינה, מתוך הזדהות עם השכינה – ושנזכה לכל המדות הטובות, עזות דקדושה ובשת פנים גם יחד!

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• עבודת התפלה היא תיקון הדם והיא מזרימה את אור הנשמה בכל עניני האדם.
• תפלת הגלות היא תפלת חול ותפלת חו"ל.
• יש להאמין שה' חפץ בתפלתנו ולבטוח שהוא ייענה לה.
• האמונה שצער האדם מלמד על צער השכינה מרוממת את השכינה מגלותה.
• התפלה תמיד נענית – אך לעתים רק בעולמות העליונים או בכללות העולם.
• האמונה בכך שה' עונה מיד לתפלה שייכת לצדיקים, לבינונים ולבעלי-התשובה.
• "עיון תפלה" אסור הוא הציפיה החזקה למימוש התפלה הגורמת לאכזבה קשה ופגם באמונה אם איני רואה בעיני את מימוש התפלה.
• גם בתפלה על החבר – עם כל מעלותיה – יש להזהר מ"עיון תפלה" ולכוון על השכינה.
• בתפלה על השכינה מעלים אותה מנפילתה ומייחדים אותה בקוב"ה בעלה.
• עיקר התפלה הוא שאלת צרכים וכשיהודי פשוט מתפלל בפשטות הוא דבוק בעצמות ה'.
• הרגשת הצער היא בחיוּת האדם – חלק השכינה שבתוכו – ותפלתו על עצמו היא תפלה על השכינה.
• בימי בין המצרים ראוי להדגיש את בקשת "יהי רצון מלפניך... שיבנה בית המקדש במהרה בימינו" הפותחת ומסיימת את כל התפלות.
• בתפלה בבית המקדש מורגשת בעיקר הבושה מול ה' ובלימוד תורה הכרחית העזות דקדושה.
• בשביל להתחיל להתפלל צריך עזות ויסוד לימוד התורה הוא אימה, יראה, רתת וזיע.