1

בע"ה

פגישת הכרות לשיעור א' תשס"ט ב"עוד יוסף חי"

כ"ט תמוז ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קודם – ברוכים הבאים! נפתח מפסוק בירמיהו – "ה' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם". פסוק חשוב מאד בשביל להתבוננות – פסוק של התבוננות, לפני התפלה או בכל עת מצוא. ידוע שהבעל שם טוב אומר שבכל דבר יש עולמות-נשמות-אלקות, ובכך עיקר ההתבוננות בכלל, ובפרט בעת התפלה. הפסוק הזה הוא מקור עיקרי להתבוננות זאת: "אמת" זה אלקות – הוי' ותורתו אמת. אחר כך (לא כתוב עוד הפעם שם הוי' אלא רק) "הוא אלהים חיים" – חיים גם שייך לתורה, כפי שנסביר, אך מה שאנו מקבלים מהתורה, "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה". "והגית בו יומם ולילה" זה פסוק שכתוב בתחלת יהושע, ה' אומר זאת ליהושע המכניס עמ"י לארץ ישראל. "אמת" זה גם ה', וגם משה רבינו – "משה אמת ותורתו אמת". ה"חיים" – "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה" – זה בחינת נשמות. שייך לדור הבא, ליהושע, לאלו שנכנסים ל"ארץ החיים". מבין המילים כאן – "אמת... חיים... עולם" – רק "חיים" זה כינוי לארץ ישראל, "ארץ החיים". אם כי ש"אמת מארץ תצמח", אבל הארץ עצמה נקראת "ארץ החיים". מה שבחו"ל זה "עולם" – כל העולם כולו – אך "עתידה ארץ ישראל שתתפשט לכל העולם כולו" ותהפוך הכל לקדושת ארץ ישראל. זה התפקיד שלנו, לעשות מהעולמות נשמות – עלית העולמות לדרגת הנשמות זה התפקיד שלנו. "חיים" זה נשמות, כמו שבבריאת האדם "ויפח בפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" – האדם, "אתם קרויים אדם" בפרט, ועם ישראל הלומד תורה בפרטי פרטיות, זה בחינת חיים. כמו שידוע הסיפור של רבי עקיבא בבית הסהר, שהדג שוחה במים תמיד, ו"אשרי מי שנתפס על דברי תורה" (זה גם שייך לדור שלנו – רק להתפס על דברי תורה, ולא על משהו אחר ח"ו). רק שבגדול רבי עקיבא וחבריו הוציאו אותנו ידי חובה, וצריך רק משהו קטן להתחבר אליו (רק כתב אישום...) – ב"נתפס" הגדול כבר הם הוציאו אותנו ידי חובה, וכתוב שבזכות רבי עקיבא וחבריו אנו חיים עד ביאת משיח. על משיח כתוב "רוח אפינו משיח הוי'" – חיים זה האמונה במשיח, החתירה לקראת ביאת משיח.

אם כן, פתחנו בפסוק שבנוי על פי אלקות-נשמות-עולמות, "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם", וצריך לחבר את כל הממדים. איך מחברים? על ידי לימוד תורה. התורה באמצע, אבל כוללת כל הדרגות. בלימוד תורה צריך ללמוד בסדר זה – שקודם זה אמת, אחר כך זה חיים, ואחר כך התורה עצמה היא "מלך עולם", "מאן מלכי רבנן". התורה מולכת על העולם ולא יתכן ששום דבר בעולם מתנגד באמת לתורה, שהרי "אסתכל באורייתא וברא עלמא" ומכח זה כל רגע העולם עומד וקיים. לכן לתורה יש היכולת והזכות והכח לקבוע מה בדיוק יהיה בעולם, כי הכל זה ה' – "הוי' אלהים אמת הוא אלהים חיים ומלך עולם".

יש הרבה מאמרי חסידות בחב"ד שמסבירים שיש שלשה תארים עצמיים של התורה – תורת אמת, תורת חיים ותורת חסד. שלשה אלה הם גם כנגד שלש המדרגות בפסוק: "תורת אמת" זה "הוי' אלהים אמת", "תורת חיים" זה "הוא אלהים חיים" ו"תורת חסד" זה "ומלך עולם". שני הראשונים זה פשוט, והשלישי זה "עולם חסד יבנה" – הבנין-התיקון של העולם זה ממדת החסד – אבל עוד יותר, וזה עיקר הווארט שרצינו הבקר להדגיש לאלה שהולכים להיות חילים בצבאות ה' של עם ישראל, "לתקן עולם במלכות שדי", אבל מכח התורה. הכל צריך לבוא מכח התורה. "תורת חיים" זה ביטוי בתפלה (בברכת "שים שלום", בסיום התפלה, שעל פי הכוונות זה שיא התפלה, הזיווג והיחוד עם הקב"ה), "תורת אמת" זה בפסוק "תורת אמת היתה בפיהו ורבים השיב מעון" (פסוק לגבי כהן איש חסד), ו"תורת חסד" זה פסוק ב"אשת חיל". מה עושה "אשת חיל" בכל הפרק האחרון של משלי (שכולו עוסק באשה הטובה, התורה) – "ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה", יורדת להשפיע לעולמות ולהעלות ניצוצות. היא עובדת קשה מאד בתור משפיעה ומבררת של העולם. זה כל הפרק, שהיא חילת, אשת חיל, והיא היא פועלת רבות ונשגבות לתיקון העולם. בשביל זה איזה פן בתורה היא צריכה (כשהיא עצמה מסמלת את התורה)? "תורת חסד". שמה מפרשים חז"ל "איזו היא תורה שהיא חסד? זה הלומד על מנת ללמד", מי שלומד תורה בשביל ללמד מישהו אחר. רק בשביל הנקודה הזאת רצינו לפתח את הנושא הזה. בחור שנכנס לישיבה, במיוחד ישיבה גדולה – ישיבה גדולה זה גדלות מוחין, ישיבה קטנה זה עדיין קטנות מוחין. מה בין קטנות לגדלות? קטנות זה יניקה, שממלא את עצמו, ואילו גדלות מוחין זה שכבר יכול להשפיע. שכבר מתחיל ליישם את התכלית לשמה ה' נתן לו את המוחין – את השכל והכשרונות שלו – שהכל זה בשביל להשפיע, "תורת חסד". זה נקרא פרצוף נה"י. תורת אמת זה חב"ד, תורת חיים – שזה לשון תפלה, ואז התורה גם בשביל להתפלל (בברסלב זה לעשות מהתורות תפלות, ובחב"ד – כמו כל דבר – זה בעומק, שהתורה משרה את ההשראה של התפלה והחיות על הלב) – זה פרצוף חג"ת, לעורר את המדות בלב (בא מתורת אמת, אבל אח"כ יש תורת חיים). בסוף, שזה התכל'ס, הגדלות משתקפת ב"תורת חסד", פרצוף נה"י שמשפיע. בפרקי אבות כתוב ש"הלומד על מנת ללמד זוכה ללמוד וללמד" ואילו "הלומד על מנת לעשות זוכה ללמוד וללמד לשמור ולעשות", אבל ידוע – וזה אחד היסודות בדור שלנו – שהיום "ללמד" זה יותר מ"לעשות". היום ללמד זה להחזיר בתשובה – לא רק שעוד מישהו יהיה ת"ח, אלא שיחזור בתשובה. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – אם ה"ללמד" רק שיהיה ת"ח זה פחות מ"לעשות", אבל אם זה מחזיר אותו בתשובה (ותוך כדי זה אני צריך לחזור בתשובה, "קשוט עצמך תחלה ואחר כך קשוט אחרים", אבל זה לא שני שלבים אלא באותו זמן) זה יותר מ"לעשות" ("גדול המעשה יותר מן העושה"). עיקר הענין ועיקר הישיבה הזאת – וכל ישיבה שיש לה גדלות מוחין – זה בשביל להפיץ תורה בעם כדי שיחזור בתשובה, מהרגע הראשון של שיעור א' צריך מבצעים כאלה. "סוף ישראל לעשות תשובה בסוף גלותן ומיד הן נגאלין" – זה צריך להיות בראש. זה "תורת חסד" של אשת חיל, שלא מסתפקת במקום שלה אלא יורדת לעולמות תחתונים ושם מבררת ומלמדת "תורת חסד על לשונה".

זה עיקר הווארט שרצינו היום לומר בתור מחשבה להתכונן לעלות לישיבה גדולה, שזה הגדלות מוחין של תורת חסד.

נרחיב קצת את היריעה: כשאדם מתעמק בינו לבין עצמו. שאדם דבוק בתורה ואוהב אותה, יושב כמה שעות בלילה – אסור, כי צריך ללכת לישון, אבל הנפש חשקה ושוקקה לתורה – ולומד בעומק תורה זה "תורת אמת". זה אלקות, שאתה מרגיש שזה הקשר בינך לבין הקב"ה – "אורייתא וקוב"ה כולא חד" וה' אמת ומשה אמת ותורתו אמת. זה נקרא פרצוף חב"ד – מוחין זה גם בטול. לא שאני מרגיש מזה חי – זה חי בעצם, והחי בעצם זה שאני מתבטל לאמת של התורה, לקוב"ה, למשה רבינו. זה טוב כשאחד הולך ומתבודד, לומד תורה בהתבודדות (התבודדות זה לא רק בשביל להתפלל אלא גם בשביל ללמוד תורה, ואפשר לומר שיסוד ההתבודדות זה תורה – דבקות ומחשבה שמתייחדים עם הקב"ה לבד), זה תורת אמת. תורת חיים זה כשלומדים תורה בקבוצה. הישיבה זה לא ללמוד תורה לבד אלא לשבת בשיעורים ועם חברים, והחברים זה "ברזל בברזל יחד" – שני תלמידי חכמים שכל אחד מחדד את השני, כמו חידוד סכינים, לכן זה "מלחמתה של תורה", מלחמה חיובית. זה "תורת חיים" שיש אקשן, שזה חי – התורה חיה כשיש חבורה חיה. צריך שתהיה חיות בחבורה, חיות בישיבה, חיות ללמוד וליצור. אחר כך תורת חסד זה כאשר יוצאים החוצה, למבצעים, פשוטו כמשמעו, שצריך גם להיות זמן מוקדש לזה. יש נשמות שבקושי למדו אי פעם בישיבה בכלל – שעיקר הלימוד תורה שלהם זה רק לבד, אבל זה יוצא מן הכלל. אבל הכלל הוא "חרב אל הבדים ונואלו" – שמי שלומד רק לבד (כפירוש חז"ל ל"בדים") הוא מטפש בסוף. יש גם יוצאים מהכלל, אבל מי יודע אם אתה יוצא מהכלל, וגם אם אתה יוצא מהכלל עדיין הכלל הוא דבר טוב – הכלל שצריך ללמוד ביחד בחבורה, בדיבוק חברים. אפילו האריז"ל אמר שמה שמונע את ביאת המשיח זה שחסר דיבוק חברים. חברים זה שלומדים אצל רב אחד. אם זה לא חברים שלומדים אצל רב אחד זה לא "דיבוק חברים" אלא "אהבת ישראל". דיבוק חברים זה שתלמידים לומדים אצל רב אחד, וגם לכל אחד יש את האופי שלו והדעה שלו והחלק שלו בתורה, אבל צריך להיות דיבוק וזה מה שמביא את המשיח. דיבוק חברים זה תורת חיים. איך זה קשור לתפלה? כמו שהתפלה המהודרת זה תפלה ברבים דווקא – שם רואים את מעלת הרבים לגבי היחיד ("הן אל כביר לא ימאס", תפלה בצבור לא נמאסת) – דווקא מעלת הרבים זה בחינת תפלה. תפלה זה כנופיא, שמתכנסים ומתחברים ביחד. חושבים שאם לומדים ביחד במדה מסוימת מאבד את הקשר הישיר לה' – אני עסוק עם החברים, שקו"ט, מלחמה, חידוד חרבות – אבל האמת שיש משהו כשלומדים ביחד שיש בזה גם תפלה חשאית. התפלה אמורה להיות שמחה, הדברים צריכים להיות שמחים כנתינתם מסיני, אז תוך כדי הלימוד בחבורה צריך גם איזה תחושה של תפלה במנין. יש תפלה מיוחדת, כמו שהעשבים שרים, כל מעשה בראשית בפרק שירה שר לה', וכשיש חיבור ודיבוק ויחוד בין רבים (כמו הרבה עשבים) עולה תפלה באופן ספונטאני.

נעבור לקטע האחרון (צריכים לקצר): בתחלת ספר ישעיהו ה' אומר לישעיהו הנביא ה' אומר לו להזדווג עם אשתו – "ואקרב אל הנביאה ותהר ותלד בן" – כאן המקום היחיד שאשת הנביא נקראת נביאה (עתידה נבואה לחזור לעמ"י, וכאן רואים שכל נביא צריך אשה נביאה). ה' אומר לו לקרוא לבן "מהר שלל חש בז" – נבואה שה' עתיד למהר שלל ולחוש בז. זה שם מאד מיוחד, ובדור שלנו שחוזרים לשמות מקוריים שמעתי כל מיני דברים מוזרים, אבל עוד לא שמעתי שמישהו קרא לבנו מהר שלל חש בז. קודם ה' אמר לו להוליד בן ולקרוא לו עמנואל – כאלה יש. יש מחלוקת במפרשים אם עמנואל ומהר-שלל-חש-בז זה אותו ילד או שנים שונים – לפי רש"י אותו ילד ולפי אחרים שני ילדים. ידוע בחז"ל ששני השמות האלה, חוץ מזה ששייכים לאותו דור, זה גם שמות של המשיח. נחזור לפשט: רש"י אומר שהפשט הוא שה' ימהר להגלות את עשרת השבטים, על ידי סנחריב, שזה "מהר שלל", וגם ימהר להחריב בית המקדש (שייך לזמן שלנו) ולהגלות את יהודה כמו דורות אחר כך (זה דור חזקיה המלך, בו גלו עשרת השבטים). לפי זה זה שם של פורענות. אבל אם זה שמות שקשורים למשיח זה ודאי שמות טובים. ברד"ק יש ווארט חשוב לשמות מיוחדים – הוא מאד חשש להתפתחות הילד עם שם כזה (איזה טראומה זה יעשה לו), וכותב שלא קוראים לו כל היום בשם המלא מהר-שלל-חש-בז, אלא שפעם אחת קוראים לו מהר-שלל ופעם אחרת חש-בז, כדי להקל על הנפש שלו. אם אומר שפעם נקרא כך ופעם כך, זה אומר שיש בזה גם סוד. לפי רש"י זה טוב, כי לא מתאר אותו חורבן, אבל גם בפירוש הטוב זה צריך לתת איזה רמז שיש כאן שני דברים, שתי בחינות, שני זמנים.

נסביר שזה משיח, והיות שלכל אחד יש ניצוץ משיח יש גם לכל אחד פה ניצוץ של מהר-שלל-חש-בז, ותפקיד הר"מים והמשפיעים בישיבה להוציא ולחשוף את המהר-שלל-חש-בז שיש בכל אחד ואחד מבחורי החמד של הישיבה – צריך להבין מה זה. על שלל כתוב "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב" – פסוק שאומרים לפני ברית מילה. גם בפורים "ששון זה מילה" נלמד מהפסוק "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". הפשט ש"אמרתך" זה לא רק מצות מילה – קשור בעצם למילה, אבל זה בעצם – אלא תורה, "אמרתך", דברי אלהים חיים. מהר-שלל זה ללמוד תורה עם התחושה הזאת, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". אנחנו קדם-צבאי, צבאי ממש, וצריך ללמוד תורה כך. צריך מהר ללכת לשלול שלל (שלל = שכם). שלל זה שרש השלילה, מצוות לא תעשה, ובתורה זה "הנסתרֹת" – "שמי עם יה שסה מצוות ל"ת", כמו אצל הרמב"ם שהסודות זה נודע רק בידיעת השלילה. מעשה בראשית, סודות הטבע, שייך למצוות עשה – כן אפשר לתפוס בשכל. אבל האלקות, חסידות, פנימיות התורה, נשמתא דאורייתא, "הנסתרות להוי' אלהינו", זה השלל של התורה. על זה צריך ללכת מהר. לא לומר שרק בגיל ארבעים – ויש כאלה שאומרים שרק בגיל שבעים (זה כתוב, יש שיטה כזאת, וכנראה יש שיטות שמרחיקות עוד, רק לאחר מאה ועשרים) – אלא מהר-שלל. [ב"הרי אני כבן שבעים שנה" בגיל חי שואלים אם היה בתחלת 18 או בסוף, אז צריך להחמיר וללמוד מגיל שבע עשרה; "יוסף בן שבע עשרה", "מופלא סמוך לאיש" (ר"ת סמל, עוד לא קצין אבל כבר סמל...), וכמו שיש דין כזה לפני נדרים (וסוגיא אם זה דאורייתא או דרבנן), כך יש גם ביחס לגילאי 17-18]. בכל אופן צריך "מהר שלל", "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב". ידוע מרבי זושא שיש שבעה דברים ללמוד מגנב, ויש בזה כמה נוסחאות, לפי אחת מהן – כל מה שמרויח בלילה מפזר ביום. בשביל לזכות למלך המשיח צריך לזכות לבזבוז האוצרות. יש לה' הרבה אוצרות, כל הנסתרות, כל סודי הסודות, כל תורת משיח. המשיח יבוא רק כאשר הקב"ה יחליט שהגיע הזמן להוציא ולבזבז את כל האוצרות. בשביל מי בזבוז האוצרות? בשביל החילים בשטח, דרך פקודי החיל שזה הר"מים. זה מגיע לר"מים בשביל לפזר לתלמידים – תכלית הכוונה שיגיע לתלמידים. צריך חוש בבזבוז – זה חש-בז. קודם צריך להיות מהר-שלל, למהר ולא לחכות רגע מלהגיע לידיעת השלילה. שלל זה אש-לילה, שייך ללילה – "ולערב יחלק שלל". המלה האחרונה של כל ברכות כל השבטים שיעקב מברך את בניו זה שלל – "בנימין זאב יטרף לבקר יאכל עד ולערב יחלק שלל". בקר זה שאול, בקרן של ישראל, וערב זה מרדכי ואסתר, כשהשלל זה בית המן – כך רש"י כותב בשם חז"ל. בכל אופן, מה זה "בנימין זאב"? ר"ת בז. בזבוז האוצרות והחוש בבזבוז. כתוב "המבזבז אל יבזבז יותר מחומש", אבל הבעל שם טוב אומר שאם יש לך חוש בבזבוז – יש לך תחושה וכיף בבזבוז דקדושה (אתה המבזבז הקדוש) – אתה יכול לבזבז הכל. תקנה זו היא תקנת אושא, תקנת גלות שהיא סממן של הגלות, אבל מי שכבר חי משיח, כבר חי בבית המקדש, אין אצלו כזה דבר. אבל בשביל זה צריך חוש. שוב, צריך מהר-שלל, להגיע מהר לחלק השלל, "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל" (צריך למצוא שלל, לדעת לגמרי גם את ידיעת השלילה, רק שחלק זה בתורה נקרא שלילה), ואז חש-בז, לבזבז הכל בבקר (לומדים בעיקר בלילה). זה ה"תורת חסד" – לבזבז הכל. בשביל מה המלך מבזבז אוצרות והחילים נלחמים? לנצח את האויבים (בנימין-זאב זה עוד מישהו שצריך לברר) וצריך הרבה הרבה שלל בשביל חש, בשביל מהר מהר לבזבז אותו, לצאת וללמד להפיץ לעם ישראל, בשביל שעם ישראל ואנחנו נתעורר, ואז הרמב"ם כבר מבטיח שעושים תשובה ונגאלים.

מה ההבדל? המלבי"ם מסביר מה ההבדל הדק בין מהר לבין חש ומה בין שלל לבין בז. אומר מאד יפה ש"מהר שלל" זה בחפצא (זה לא המילים שלו, אבל זה הענין – עיינו שם). הרוגאצ'ובר אומר שבכל מצוה צריך לברר אם היא בפועל, בנפעל או בפעולה (למשל, במקדש המצוה לשיטתו זה בנפעל, שיהיה מקדש). זה היסוד של דריי-דינים אצלו, שלוקח מהרמב"ם במורה (בבריסק זה צווי-דינים). שלל זה המצב, הנפעל, יש שלל – ברגע שנלחמנו ונצחנו והרגנו את האויב מה שנשאר בעיר זה שלל. גם "מהר" זה הזמן האובייקטיבי. חש זה האדם שחש, זה גם זמן אבל זה חוית האדם – סובייקטיבי. מהר זה שהדבר קורה מהר, ומה קורה? שיש מציאות, יש חפצא של שלל. אבל בז זה הפעולה. לא כתוב אף פעם לשלול בז, תמיד לבוז שלל – אחרי שמנצחים יש שלל, "את שלל הערים", ואם הולכים לקחת את זה אז "בזונו לנו". בז זה הפעולה שהאדם לוקח לעצמו. אז צריך קודם "מהר שלל" אובייקטיבי (נפעל – מה שנפעל על ידי נצחון הפעולה) ו"חש בז" זה הפעולה (לא הגברא, הפועל, אלא החיבור בין הגברא לחפצא). לעניננו – בזה נסיים, אך יש עוד הרבה השלמות – ה"חש בז" זה התכל'ס, לנצח. אפשר שאדם לומד וזה נשאר שלל, נשאר לא – לא מנוצל, לא הגיע לתכל'ס – אבל התכל'ס זה הבזבוז, וכל אחד זה יוסף הצדיק, צינור פתוח שכל מה שמקבל מיד מוציא, אצלו זה רק מעבר. זה צריך להיות הראש – הראש שיש תורת אמת, וזה באמת תורה שלומדים הכי טוב לבד (כמו שכתוב בסנהדרין, המסכת שנלמד, שגם הדינים שהיו צריכים גם לדבר ביחד ובחיות אך בלילה כל אחד מתבודד או לכל היותר דנים בזוגות), אחר כך ביום זה הופך להיות תורת חיים עם חיות של לב. זה גם בא לידי ביטוי בתפלות. עוד ווארט קטן: בברכת יעקב יש, חוץ משלל ובז, גם עד. פסוק בישעיהו שמחבר הכל – "אז חולק עד שלל מרבה פסחים בזזו בז". בפסוק לפני "אז אהפך" – היעוד המשיחי – נאמר "יום קומי לְעד", ויש שלשה פירושים בעד: רש"י מפרש התוועדות ("לבקר יאכל עד" – בכל ארוחת בקר בישיבה צריכה להיות התוועדות; איך? ניגון, סיפור חסידי ודבר תורה), נצח (אב"ע), שלל (אב"ע בשם רבי משה).

השלמות (מיד אחרי השיעור):

א. מאיפה לומדים ש"ביתו זו אשתו"? (כל אחד בגל עיני צריך להיות בקי ברמז הזה, אחרת הוא לא בענינים...). בית המן = זרש. אם ביתו זו אשתו זה כבר לא בית-המן אלא בית-זרש, ר"ת בז. לזרש היה מקצוע – היתה הכי גדולה במדינה בעיצוב פנים של בתים. בית זרש = התבוננות, בשביל עיצוב פנים צריך חוש בהתבוננות, חש-בז. לכן כדי שהישיבה תצליח ביצהר צריך להביא את נועה אריאל ולתת לה לעצב מחדש את הישיבה בפנים, כי כעת לא מעוצב כראוי (לפחות לדאוג לזה בבנין החדש...). הממוצע של כל אות בזרש זה יג בריבוע (והיא תיקון כל החרדות, זאב-ארי-נחש, כמבואר במ"א).

ב. בז גם לשון בזבוז וגם לשון בזיון (חז"ל דורשים על "בזונו לנו"). לפי זה חש-בז זה גם חוש בבזיונות. חוש בבזיונות זה שקודם יהיה לך חוש איך לקבל בזיונות – שזה מדת ההשתוות – ואחר כך איך לחלק בזיונות. על פי פשט החוש-בבזיונות לגבי אחרים זה חוש איך לא לפגוע ולבזות יהודי אחר. הכנעה – חוש בבזיונות לגבי עצמך. הבדלה – חוש לא לבזות את הזולת. המתקה – חוש איך כן לבזות את הזולת בכל זאת.

ג. העיקר (עוד לפני הבזבוז ולפני הבזיון): את "שלל" קשרנו ללימוד תורה. תחושה כמו משה שעולה לשמים ונלחם במלאכים המחזיקים בתורה חזק ומנצח אותם בטענותיו, דווקא מתוך שפלותו – "כלום יצר הרע יש ביניכם" – כך אנו עם השפלות שלנו, בטענה לבעלי הנגלה הצדיקים "כלום יצר הרע יש ביניכם" ואינכם צריכים סודות ("כלום למצרים ירדתם", הייתם בעלי תשובה?).כך גם חש-בז זה חוש בחומרת בטול תורה, "כי דבר הוי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת הנפש ההיא עוונה בה" – זה הולך על חומרת בטול תורה, כדרשת חז"ל. מי שדואג לא לבזות את התורה זוכה לבזוז את התורה. לרוב האנשים אין חוש בבטול תורה – יש פרומקייט, אבל לא חוש ביוקר העצמי של התורה. בזה זה צירוף אותיות זהב. "שש אנכי על אמרתך כמוצא שלל רב", שהתורה היא "שלל רב". ב"בזונו לנו" דורשים שהכל נעשה בזוי חוץ מהזהב – הכל זרקו וקרעו ורק הזהב שללו. אז חש-בז זה חוש בפסוק "כי דבר הוי' בזה". "ואת מצותו הפר" זה הפרת הברית, "שש אנכי על אמרתך". חוש ב"כי דבר הוי' בזה" זה חוש בתיקון הברית, שייך ליוסף-לשכם-ליצהר (כלום ליצה"ר ירדתם?). מתוך החוש הזה צריך לבזבז. אם אין את החוש הזה הבזבוז הוא כמו זרע לבטלה, אבל עם החוש הזה הבזבוז הוא לתכלית של תיקון הברית. זה הדיון של אדמו"ר הזקן בהלכות ת"ת לגבי זורק אבן למרקוליס – המלמד תורה לתלמיד שאינו הגון (אנחנו כל הזמן זורקים אבן למרקוליס – גם אנחנו לא הגונים וגם הם לא הגונים) – אבל אדמו"ר הזקן פוסק שצריך כן לעשות זאת. בשביל זה צריך את החוש ב"דבר הוי' [בזה]" – "דבר הוי' זו הלכה, דבר הוי' זו נבואה, דבר הוי' זה הקץ". כי דבר הוי' בזה = חיים נצחיים = חיה במשולש (= כנור = נר הוי'). סוף הפסוק הוא "עונה בה" (בה – שתי אותיות מ"בזה", כמו חרוז – בזה-בה). עונה בה = 138 = חצי "כי דבר הוי' בזה", יחס של שלם וחצי. ביחד עולה אור אין סוף (הממוצע הוא אור). ענין זה מובא בתחלת ספר התניא – זה ממש יסוד של חסידות חב"ד.

ד. "וכל הבהמה ושלל הערים בזונו לנו" (פסוק שלם) – ו מילים ו-כה אותיות (כמו המבנה של "שמע ישראל"). הכל עולה 961 = אל בריבוע. אם כותבים הפסוק בריבוע של חמש. ארבע הפינות עולות 64 – ח בריבוע – העולה אדם חוה. שאר האותיות עולות קין הבל שת (3 פעמים 13 פעמים 23). הפלא שגם האלכסון עולה 64 – יש כאן שני עדים לחלוקה של אדם-חוה ושלשת ילדיהם. על זה אומרים לא בריבוע, ואילו אברהם-שרה-יצחק זה אל בריבוע, "חסד אל כל היום". בכל אופן, זה תיקון המשפחה הראשונה. רת"ס שלו הן והו, שם ראשון מע"ב שמות (וחוזר שוב באמצעם), העולה טוב. יש 25 אותיות ורק הערים (חמש אותיות) עולה 25 במשולש.

ה. שלל בלילה – "לערב יחלק שלל". בז בבקר – "לבקר יאכל עד", עד ובז קשורים. בפסוק של בנימין הבקר בא לפני הערב, כמו בקדשים. לכן התרגום מתרגם פס' זה על אכילת קדשים. ב"מהר-שלל-חש-בז כבריתו של עולם, הלילה בא לפני הבקר – כך הגנבים תופסים.

ו. אמרנו שבפסוק "קומי לְעד" שלשה פירושי עד. היות שזה הפס' שלפני "אז אהפוך אל עמים" זה משהו מאד גאולי-משיחי. קודם כל, קומי = יוסף = ו"פ הוי'. לעד = ד"פ הוי'. קומי לעד = י"פ הוי'. הר"ת קל = ה"פ הוי', וכך עולות שאר האותיות. פירוש אחד – לעולם ועד, פירוש שני – לשון התוועדות, פירוש שלישי – לשון ביזה. צריך לחבר את זה לתורת אמת, תורת חיים ותורת חסד: תורת אמת זה נצחיות התורה (אמת זה דבר שלא נפסק), התוועדות זה נשמות, זה החיים, הביזה זה הבזבוז, תורת חסד. האשת חיל גם יורדת לקחת שלל ובזה וגם מה היא מחלקת לבני ביתה (כל עם ישראל וכל הגרים). "על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר" – "קומי [אותיות יקום] לעד", בשנים ושלשה פירושי עד. פעם היה שיעור על שער עד (כנראה כב פירושים, כנגד האותיות).

ז. מהר-שלל-חש-בז ר"ת מחשב. זה מחלק הפסוק לכפולת 7 וכפולת 13 – הר"ת זה ז"פ נ (חמישים שערי בינה) ושאר האותיות זה 572 = כב פעמים הוי'.

ח. כפי שנאמר, יש פסוק אחד בישעיהו – "אז חֻלק עד שלל מרבה פסחים בזזו בז". אצל בנימין זה בקר וערב, ואצלנו זה קודם ערב ואז בקר, ובפסוק הזה עד-שלל-בזזו בז זה בקר-ערב-בקר. חיבור קדשים ומעשה בראשית. במעשה בראשית כתוב "ויהי ערב ויהי בקר יום אחד". בראשית זה ירא-שבת ו"יום אחד" זה יום ראשון. יש רמז שאף שהיום הולך אחר הלילה היה ודאי יום קודם – היתה שבת לפני יום ראשון. שלל-בז-עד ר"ת שבע ("שבע ביום הללתיך"). במקום אחר – צריך להיות כתוב – אמרנו שבז זה בטול-זכוך.