"יפה את רעיתי כתרצה"

כ"ג אד"ר תשפ"ב – כפ"ח

תיקון המלכות – רצון ה' בטבע ישראל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

קיצור מהלך השיעור

בשיעורי שבת ויקהל, בליל שבת ואחרי מנחה, הוסבר אחד מיסודות החסידות – ידיעת איש ישראל את רצון ה' מתוך עצמו, מתוך ההכרה בקדימת נשמות ישראל לתורה. ביסוד הזה עוסק פרק א של השיעור. המדרש מלמד את היסוד הזה על הפסוק "יפה את רעיתי כתרצה", ומכיון ש"תרצה" היא בירת מלכות ישראל, הממלכה הצפונית ה'חילונית', פרק ב מזהה כאן מפתח גדול לסוד תיקון המלכות בכלל והציבוריות היום בארץ בפרט ועוסק בסדר התיקון. פרק ג נוגע בראשיתו וסיומו של פרק ראשון במסכת עירובין וקושר את דיני המחנה שבו לכללים שבפרק א (אחרי התבוננות אדרית קצרה על הדרך לעבור בנפש מ"טפח עצב" ל"טפח שוחק").

א. יפה כשאת רוצה

דיבורים של שבת

אנחנו בפרשת ויקהל. הפרשה מתחילה "ויקהל משה"[ב] והפרשיה הראשונה מסיימת "ביום השבת"[ג]. מכאן לומדים[ד] שצריך להקהיל קהילות בשבת – "ויקהל משה... ביום השבת"[ה]. ברוך ה' אנחנו זוכים לעשות זאת כעת.

בפרט, ה"ביום השבת" כאן הוא סיום הפסוק "לא תבערו אש בכל מֹשבֹתיכם ביום השבת" – מה שמלמד שאופי הדבור בקהילות שמקהיל משה בשבת אינו דיבור בלהבות אש, כדרך המגידים, אלא דיבור שבתי ('שבת'דיגעג רייד') של "דברי חכמים בנחת נשמעים"[ו]. כך, חז"ל דרשו מ"לא תבערו אש"^ג שאין עונשים בשבת[ז], גם את עונשי בית דין על פי תורה – עוד יותר מדגיש שבקהילות שבת אין לדבר על עונשים אלא בעיקר לחזק את ה"ועשה טוב"[ח] (כמנהג ישראל לאחל בשבת 'גוט שבת' – שבת הוא יום שכולו טוב), כפי שמתאים למשה רבינו מקהיל הקהילות (וכל מי שמקהיל קהילות בשבת באופן הזה יש בו ניצוץ משה[ט]), בו נאמר "ותרא אֹתו כי טוב הוא"[י].

"יפה את רעיתי כתרצה" – "כשאת רוצה"

יש צדיק שאנחנו אוהבים להזכיר – הרבי ר' בונם מפרשיסחא. הספר שלו נקרא "קול שמחה" (שמו המלא הוא שמחה בונם), ועל הפרשה הוא מביא[יא] מדרש[יב] על פסוק משיר השירים פרק ו – "יפה את רעיתי כתרצה"[יג]. המדרש מסביר ענין שבעצם הוא יסוד בכל החסידות שבולט במיוחד בענף של פרשיסחא ומי שיצא משם, כמו איז'ביצא. בפשט תרצה היא עיר, וגם שם אחת מבנות צלפחד, אבל המדרש מפרש "תרצה" מלשון רצון, ואומר שיהודי שבאמת ובתמים רוצה לעשות את רצון ה' – ה' עושה שרצונו יהיה כרצון ה', הוא יודע מעצמו, מהלב שלו, מהרצון שלו, מה שה' רוצה.

"אלה הדברים... לעשֹת אֹתם"

איך הוא מקשר את המדרש לפרשה? מהפסוק "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשֹת אֹתם" לומדים חז"ל לט אבות מלאכה שאסורות בשבת ("דברים" – שתים, התוספת של "ה[דברים]" – עוד מלאכה ו"אלה" בגימטריא לו, סה"כ טל מלאכות[יד]). שואל הרבי ר' בונם – הציווי כאן הוא איסור מלאכה בשבת, לא לעשות לט מלאכות, אז מדוע כתוב "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשֹת אֹתם"? אכן, למרות איסור שבת, עם כל החומרה שלו, ישנם מצבים בהם כן עושים מלאכה בשבת.

שבת שקולה כנגד כל התורה[טו] ועד שמומר לשבת הוא כמו מומר לעבודה זרה[טז]. עבודה זרה אסורה לעולם, גם במצבי פיקוח נפש[יז] והוראת שעה[יח], אבל בשבת הדין ש"פיקוח נפש דוחה שבת"[יט] (כביטוי עיקרי לכלל הגדול של "'וחי בהם'[כ] ולא שימות בהם"[כא], בהיות השבת מקור החיים[כב]). זה נכון בפרט, והיום גם במסגרת כללית – ה"ויקהל" היום הוא גם דיני ציבור, לבנות מדינה, ומדינה מחזיקה צבא שפועל גם בשבת ובהרבה דברים מחלל שבת בגלל פיקוח נפש (אולי עוד נחזור לזה בהמשך) וגם מחזיקה בתי רפואה בהם יש חילול שבת 'שיטתי' מטעמי פיקוח נפש. מה הרעיון כאן? פיקוח נפש דוחה שבת בעצם אומר שישראל קדמו לתורה – שבת היא כל התורה, "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה"[כג], אבל "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[כד], אפילו לתורה. "מחשבתן של ישראל" היא גם המחשבה על השליחות שלהם – ה' צפה מראש שיוריד נשמות, שכל אחת מהן היא "חלק אלוה ממעל ממש"[כה] שיורד לעולם כדי לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[כו], כולנו שלוחים לכאן, והתורה היא בשביל לעזור לנו לקיים את השליחות שלנו[כז]. לכן, כשיהודי רוצה לקיים את הרצון של ה' בתמימות הוא יודע מעצמו מה ה' רוצה, גם אם זה לא כתוב בתורה. הוא יודע מתי צריך לקיים את מה שכתוב כפי שהוא ומתי צריך לבטל אותו או לעשות משהו אחר. על זה כתוב, כמו שמביא הרבי ר' בונם, "ומבני יששכר יֹדעי בינה לעתים לדעת מה יעשה ישראל"[כח] – יששכר יודע את ה"עתים", מתי הזמן של מצוה מסוימת ומתי הזמן שצריך לנהוג אחרת. גם הזהר אומר זאת[כט], כשהוא מסביר את ה"פסיק טעמא" שיש בדברות כמו "לא תרצח"[ל] – הכלל הוא "לא תרצח", אבל יש פעמים שהתורה בעצמה אומרת "תרצח", כמו במיתת בית דין.

הוא לא אומר, אבל אפשר להסביר שהלימוד כאן הוא מהלשון של "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשֹת אֹתם". בדרך כלל כתוב אצל משה, הנבואה המיוחדת שלו, "זה הדבר אשר צוה הוי'"[לא] (ויש פעם אחת "זה הדבר אשר צוה הוי' לעשות"[לב]), אבל כאן בלשון רבים – "אלה הדברים... לעשֹת אֹתם" – בא ללמד שבכל דבר שה' מצוה יש "הדברים", יש כפילות, לפעמים צריך לעשות ולפעמים צריך לא לעשות, והיהודי יודע מלבו מתי לעשות ומתי לא לעשות. זהו חוש שמקבלים ממשה רבינו עצמו, בו נאמר "לא כן עבדי משה"[לג] – ידיעה מתי "לא" ומתי "כן", כמו שהסברנו הרבה פעמים[לד] (ורמז: "אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשת" עולה ה"פ משה ואחר כך כתוב "אֹתם", אותיות אמת, סוד "משה אמת ותורתו אמת"[לה]). ובכלל, "הדברים", לשון רבים, כוללים את אותם דברים שה' צוה בפירוש לצד הדברים שיהודי יודע מלבו. ב"לעשֹת אֹתם" ("לעשֹת" בכתיב חסר) יש הרבה רמזים נפלאים[לו].

"לכם – קדש"

הפסוק השני בפרשה הוא "ששת ימים תֵעשה מלאכה וביום השביעי יהיה לכם קדש שבת שבתון להוי' כל העֹשה בו מלאכה יומת". יש עוד צדיק שאנחנו אוהבים לצטט – ולומדים ממנו השנה כל שבוע – רבי לוי יצחק מברדיטשוב. הוא אומר על הפסוק בקדושת לוי ווארט קצר:

וביום השביעי יהיה לכם קודש. על דרך חציו לה' וחציו לכם ובשבת הלכם הוא גם כן לה'. וזה יהיה לכם קודש, הלכם יהיה גם כן קודש וקל להבין.

בכל חג צריך "חציו להוי' וחציו לכם"[לז]. יש "חציו להוי'" בתפלה ובתורה וכו', ויש "חציו לכם" באכילה ושתיה וכו'. בכל החגים יש "לכם", חוץ מיום כיפור, וכמובן גם בשבת יש "לכם" – ענג שבת (זהו עוד הסבר ללשון החיובית "לעשֹת אֹתם" – יש בשבת, דווקא על ידי השביתה מ-לט אבות מלאכה, גם מצוות חיוביות של כבוד וענג[לח]). בחב"ד מקובל[לט] שלא צריך לעשות עסק ממצוות של "לכם", שיש בהן הנאה גשמית. יש חסידים שעושים מזה הרבה עסק, מהדרים הרבה במאכלי שבת וכו' ועל כל דבר אומרים "לכבוד שבת קדש" (כדי לכלול את ענג שבת בכבוד שבת, את ה"חציו לכם" ב"חציו להוי'", ודוק). זה גם חשוב מאד, לא ווארט חב"די. בכל אופן, גם חב"ד יסכימו עם הווארט של רבי לוי יצחק שבשבת גם ה"לכם" צריך להיות "קדש". איך מגיעים לזה? הוא לא אומר, אבל כנראה על ידי תחלת הפסוק, "תֵעשה מלאכה" בלשון נפעל. בחסידות מסבירים שכל פעם שכתובה לשון נפעל הכוונה היא למשהו שקורה בדרך ממילא – אם אדם כל השבוע מרגיש שהעשיה שלו היא בדרך ממילא, "תֵעשה מלאכה", שלא הוא עושה אלא ה' עושה, אז בשבת גם ה"לכם" שלו הוא "קדש". כשגם ה"לכם" הוא "קדש" אז גם רצון הלב שלי מגלה את רצון ה'.

תרומת הנשיאים

נחזור למדרש על "יפה את רעיתי כתרצה": המדרש מביא כדוגמה ל"כשאת רוצה" את יודעת מה רצון ה' את תרומת הנשיאים של שש עגלות ושנים עשר בקר כדי לשאת את המשכן. יש שם אריכות שלא נאמר, תסתכלו שם, אבל כתוב שם שכאשר הנשיאים הביאו מדעתם את התרומה וה' אמר למשה שיקבל את התרומה הזו משה ממש נבהל – הוא חשש שעברה ממנו רוח הקדש אל הנשיאים או שנביא אחר התנבא על התרומה הזו. ה' ענה לו "קח מאתם"[מ] – "מאתם היו הדברים" (ואם כן, יש לרמוז ש"אלה הדברים אשר צוה הוי' לעשֹת אֹתם" הנ"ל מרבה את "הדברים" שבאים "מאתם").

מי שנתן את העצה היה יששכר – שגם נתן את העצה על קרבנות הנשיאים, ולכן הוא היה השני[מא] – וכל הנשיאים הסכימו לעצה שלו. יששכר נולד מעזות לאה שתבעה את יעקב (בפה[מב]), "אלי תבוא"[מג], כדי להוליד ממנו בן[מד] – כח נשי לשנות מהסדר הרגיל, שהוא שרש הכח של "עת לעשות להוי' הפרו תורתך"[מה] (פסוק שאנחנו עושים ממנו ענין גדול כשרש כל המהפכות בתורה[מו], תחומו של יששכר). היששכר שבתוך כל אחד (המקבל את כוחו מהאמהות[מז], סוד "תורת אמך"[מח], כח החידוש בתורה שבעל פה[מט]) הוא שנותן לו מעצמו את העצה מה ה' רוצה.

העגלות והבקר שהנשיאים הביאו הם תיקון לחטא העגל. עגלות הן לשון עגל והעגל הוא שור קטן, בן-בקר צעיר. יש כאן דוגמה שהנשיאים הרגישו מהלב שלהם שצריך לתקן את הנפש הבהמית, שאצלם היתה מבחינת פני שור, לתת אותה לה' וכך לתקן את העגל. אפשר להגיד שאצל הנשיאים הנפש הבהמית היא פני שור, הם שייכים ל"פני שור מהשמאול"[נ], ולכן הם ראו את הענין ומשה לא – כי משה הוא שייך לימין, "מוליך לימין משה"[נא]. כתוב "ויהי לי שור וחמור"[נב] (כאן "יששכר חמֹר גרם"[נג] נותן את העצה להביא שוורים...) ודורשים[נד] ש"שור" הוא משיח בן יוסף ו"חמור" הוא משיח בן דוד – יש כאן גילוי ששייך למשיח בן יוסף, לצד של יוסף (כמו שעוד נרחיב).

המדרש שם אומר שהנשיאים התבוננו איך ישאו את המשכן – מה, הוא יפרח באויר?! לכן הביאו שש עגלות ושנים עשר בקר לשאת אותו. הקב"ה אומר למשה לומר לנשיאים שכאילו הם עוזרים לו לשאת את העולם – כל העולם עומד על המשכן והמשכן על העגלות. גם כאן אפשר להתבונן שהמשכן מייצג את התורה – כל העולם עומד על התורה, "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[נה] – אבל מי שקודם לתורה, שנושא את התורה, זה עם ישראל.

ב. תיקון המלכות החילונית

סוד המלכות

מה הקשר בין "ויקהל משה" לפסוק "יפה את רעיתי כתרצה"? "ויקהל משה" בגימטריא "יפה את" – הגימטריא היא מלכות (496). עיקר החוש מה הרצון של ה' נמצא אצל המלך. כתוב שמלך יכול לצאת למלחמת הרשות – הוא יוצא למלחמה מדעתו, לפי הרצון שלו, גם בלי שיש חיוב של התורה. הוא יכול לצאת למלחמה כדי להרחיב את גבול הקדושה ואפילו כדי להגדיל את השם שלו. כשהלב שלו אומר לו הוא יכול להגיד לעם ישראל 'בואו נסתכן', וגם לבטל מדברי תורה שכתוב שהותרו במחנה. בע"ה נרחיב בכך בהמשך.

[כל מה שהרב אמר כעת הוא למעשה?] צריך שנתחיל מהתחלה. קודם כל – שבאמת נרצה לעשות את רצון ה'. אחר כך – צריך להתקהל, החוש לדעת מה רצון ה' מתחיל מ"ויקהל משה". הכל בא מ'חוש' בפיקוח נפש, כמו שאמרנו – בהרגשה ביוקר של ישראל, בהתקשרות עד מסירות נפש לעם ישראל בכלל ולכל יהודי בפרט.

בפרשה כתוב "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל". בדרך כלל כתוב[נו] שיש שלש מדרגות – עדת ישראל, קהל ישראל ועם ישראל. "עדת" אותיות דעת – זו מדרגת המושכל של עם ישראל. "קהל" היינו המורגש, ההתקהלות קשורה למדות של הלב – מי שאומר 'אני דתי בלב...'. אם באמת יש לו התלהבות של קדושה בלב הוא שייך לקהל ישראל. ב"ויקהל משה את כל עדת" משה מכניס מורגש לדור-דעה. עם הוא לשון "גחלים עוממות"[נז], הוא המוטבע, הנה"י של עם ישראל. למעלה מזה יש גם הכינוי "בני ישראל" – הוא כבר הפנימיות של המוחין, הבן שבא מפנימיות מח האב[נח], "פנימיות אבא פנימיות עתיק"[נט]. עוד למעלה מזה יש גם את שם העצם ישראל, העצם ממש. כאן כתוב "ויקהל משה את כל עדת בני ישראל" – בעצם יש כאן את כל הכינויים חוץ מ"עם", הכי נמוך. אבל לפעמים דווקא ב"עם" יש את החוש מה רצון ה' – כתוב[ס] ש"עם" הוא גם לשון "עִם", כמו בפסוק "עם המלך במלאכתו ישבו"[סא], ממנו לומדים[סב] שה' נמלך בנשמות ישראל לפני הבריאה. בכלל, מלך הוא לשון נמלך – ה' מקבל את העצה מהמדרגה של המלכות, המדרגה של העם. לפעמים דווקא היהודי הכי פשוט – החיל הפשוט בצבא של המלך – יודע מה רצון ה'. הוא צריך לדעת מתי לסרב פקודה, מתי לשנות מההוראות כדי להציל את החברים שלו – בפיקוח נפש – ולפעמים כדי להציל את כל עם ישראל.

[לפעמים דווקא להיות בתוך קהל מדכא את הרצון הפנימי. לא?] בשביל זה צריך קהל שיש בו משה רבינו, "ויקהל משה". אמרנו ש"יפה את" שוה "ויקהל משה" – כמה שוה המלה הבאה, "רעיתי"? "משה משה"[סג], הכל כאן משה. [ומה אם אין בקהל משה רבינו?] רחמנות...

נוסיף בזה עוד נקודה: אנחנו גם בפרשת שקלים. שקלים הם גם לשון שיקול דעת, כאשר בכל שקל יש שתי מחציות – בדעת יש צד של חסד וצד של גבורה, "עטרא דחסדים" ו"עטרא דגבורות". צריך לדעת ששיקול הדעת שלי הוא רק מחצית, וצריך השלמה של מישהו אחר. זה פרדוקס, מצד אחד אני סומך על שיקול הדעת שלי, על מה שהלב אומר לי שהוא רצון ה', ומצד שני אני יודע שזו רק מחצית וצריך להתחשב גם בשיקול הדעת של השני. כמו אצל הנשיאים, יששכר מציע את שיקול הדעת שלו, הוא צד אחד, וצריך השלמה של כל הנשיאים שמקבלים את שיקול הדעת שלו.

תרצה-ירושלים-נדגלות

כמו שפתחנו, בפשט תרצה הוא שם של עיר בשומרון, כמו שירושלים – שמגיעה מיד בביטוי השני בפסוק – היא עיר ביהודה. כתוב[סד] שתרצה היתה עיר יפה שמשווים את היפי שלה לירושלים, כמו ירושלים בשומרון. אחרי פיצול הממלכה, תרצה היתה הבירה של השומרון – עד ימי אחאב (שדברנו עליו לאחרונה[סה]). יש כאן "יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלם, איֻמה כנדגלות" – תרצה וירושלים הן ערים, מה פירוש "נדגלות"? מלשון דגלים – המפרשים[סו] מסבירים ש"נדגלות" הן מחנות עם דגלים, כמו מחנה ישראל במדבר שהיה מחולק לארבעה דגלים.

"איֻמה" היינו מטילה אימה – כשעם ישראל עושה את רצון ה', כשיש בו יראת שמים, הוא מטיל פחד על כל האומות. הכח להטיל אימה על האומות הוא בסוד תפילין של ראש, עליהן דרש רבי אליעזר הגדול[סז] את הפסוק "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך"[סח] (והן ה"ויקר"[סט] של פורים, בזכותו זכינו ל"ורבים מעמי הארץ מתיהדים כי נפל פחד היהודים עליהם"[ע]). תפילין של ראש עצמן הן כמו 'דגל' על הראש של היהודי ('דגל משיח'...), וכשקהל יהודי מניח תפילין יש כבר מחנה של דגלים, "נדגלות". על הדגל הזה נאמר "ודגלו עלי אהבה"[עא] – יש כאן סמל-דגל של אהבת המקום ורצון כלפי שמיא, כאשר האהבה והרצון הם-הם המפתח העיקרי כדי שיהודי יכוון מעצמו לרצון ה', יהיה "תרצה" (כלומר ה"איֻמה כנדגלות" חוזר ל"יפה... כתרצה", וכדלקמן עוד).

בכל אופן, רואים שהסדר כאן הוא מהצפון לדרום – תרצה היא צפונית, אחר כך יורדים לירושלים והמדבר הוא עוד יותר דרומי. מהו אצלנו מסע משיח? מירון-שכם-ירושלים-חברון (כשלפעמים אפשר גם להכניס את יריחו במקום ירושלים) – מסע מהצפון לדרום.

סדר התיקון

יש לגר"א ביאור על שיר השירים והוא אומר כמה דברים מענינים על הפסוק. הוא אומר[עב] שכאשר המשיח יבוא הוא יגאל קודם כל את עשרת השבטים, שבירתם תרצה, "יפה כתרצה". יש מחלוקת בחז"ל[עג] האם עשרת השבטים עתידים לחזור, אבל הגר"א אומר בפשטות שהם הראשונים שיגאל המשיח. לא ברור בכלל איפה עשרת השבטים, ויתכן שהם מונים היום עשרות ומאות מיליונים – יתכן שרבים מהם התבוללו באומות ומדובר בחלק גדול מהעולם (אפילו צאצאי האנוסים הידועים לנו, לא מעשרת השבטים, מונים מליונים). אחר כך המשיח יגאל את ממלכת יהודה ויבנה את ירושלים, "נאוה כירושלים". בסוף, אומר הגר"א, הוא גם יתקן את דור המדבר שעתידים לקום לתחיה, "איֻמה כנדגלות". סדר מענין. [מה עם התיקון של אומות העולם, 'המהפכה הרביעית'?] כמו שאמרנו, הגאולה של עשרת השבטים כבר נוגעת להרבה מאד אנשים הנמנים היום על אומות העולם.

אם רוצים לתרגם כך שיגיד לנו משהו, נסביר שעשרת השבטים הם – מילה שהרבי לא אהב להשתמש בה – החילוניות. ממלכת הצפון היא המדינה החילונית[עד], והתיקון הראשון הוא שלה. רק אחר כך הוא מגיע לתקן גם את ממלכת יהודה, את שני השבטים שאנחנו מהם – הציבור הדתי. אם הציבור הדתי מגיע מאוחר יותר – סימן שהוא התיקון הקשה יותר. [מה התיקון של "איֻמה כנדגלות"? הציבור החרדי?] כמו שאמרנו, מדובר במחנה – זה התיקון של הצבא. אם הצבא הוא חלק מהמדינה החילונית, אז יש כאן איזה "נעוץ סופן בתחלתן". אבל לא בדיוק כך – הצבא מגלה מסירות נפש, כשיש מלחמה ונדרשת מסירות נפש כל הציבורים מתאחדים, כבר אין הבדלים בתוך עם ישראל[עה].

מה הסדר כאן בספירות? המשיח הוא המלכות. הוא מתחיל את התיקון מעשרת השבטים, מתרצה, מ"עץ יוסף" – תיקון היסוד. תיקון הברית הוא התיקון של המדינה החילונית – תיקון של כל הציבור (כידוע[עו] שצבור הוא נוטריקון צדיקים בינונים ורשעים). אחר כך התיקון של יהודה – לאיזו ספירה יהודה שייך? לספירת ההוד. בסוף הוא מגיע לתיקון המחנה, ה"נדגלות" – המחנה שייך לספירת הנצח, תכלית הצבא היא לנצח (השם הקדוש של הנצח הוא הוי' צבאות, כנודע[עז]).

שלשת עמודי העולם

עוד דבר שהגר"א מסביר[עח]: הוא אומר ששלש המדרגות כאן, "יפה את רעיתי כתרצה, נאוה כירושלם, איֻמה כנדגלות", הן כנגד שלשת הדברים שהעולם עומד עליהם. במשנה הסדר הוא "על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים"[עט], סדר מלמטה למעלה – בהקבלה לאבות[פ] זהו סדר כמו בפסוק "וזכרתי את בריתי יעקוב [שכנגד עמוד התורה] ואף את בריתי יצחק [שכנגד עמוד העבודה] ואת את בריתי אברהם [שכנגד עמוד גמילות החסדים] אזכֹר והארץ אזכֹר"[פא]. כאן בפסוק, לפי ההסבר שלו, הסדר הוא הסדר הישר – אברהם-יצחק-יעקב.

נתחיל את ההסבר מהסוף: "איֻמה כנדגלות" מתייחס לדגלי מדבר, לדור דעה שקבל את התורה – עמוד התורה. "נאוה כירושלם" היינו, כפשוט, עמוד העבודה – מקום המקדש בו מקריבים את הקרבנות. החידוש הוא שממלכת הצפון, עשרת השבטים, הם עמוד גמילות החסדים – בממלכת הצפון אין תורה (זו ממלכה חילונית) ואין עבודה (הם עובדים לעגלים שהקים ירבעם כתחליף לבית המקדש) אבל מה שמחזיק אותה הוא החסד. מלכי ישראל הם "מלכי חסד". למרבה ההפתעה, הדוגמה שהגר"א מביא הוא מלכה רשעה, שגם עליה דברנו לאחרונה, אשתו של אחאב – איזבל המרשעת. כתוב שלמרות כל הרשעות שלה, בשלה לא זכתה לקבורה, כן נשארו ונקברו הידים, הרגלים והגלגלת שלה[פב], וחז"ל מסבירים[פג] שהזכות שהיתה רוקדת לפני חתנים וכלות (עם הידים והרגלים, וגם מכרכרת להם בראשה) – הזכות שלה היא הנהגה של גמילות חסדים, הכנסת כלה. גמילות חסדים קיימת בישראל מצד הטבע, מצד נפש הבהמית שלהם[פד] (יש גם מדות טבעיות של סימני ישראל מצד נפש האלקית, כמו שמוזכר גם בתניא[פה], אבל הן שוכנות במדות שיש מצד טבע הנפש הבהמית[פו]) – בדיוק הסוד של תרצה, שיהודי יודע מתוך עצמו מה ה' רוצה, הרצון שלו להיטיב ולעשות חסד הוא-הוא רצון ה' שיש בו גם בלי ללמוד.

הגר"א גם אומר שם, בלי להסביר, שאיומה-נאוה-יפה ר"ת אני. נסביר שזה שייך לכל תיקון המלכות שדברנו עליו, תיקון ה'אני' והרצון שלו.

ג. דברים שהותרו במחנה

טפח עצב וטפח שוחק

בסדר הלימוד שלנו – של פרק יומי בתנ"ך ופרק שבועי במשנה – התחלנו לאחרונה מסכת עירובין. למדנו מסכת שבת, 'קפצנו' למסכת שביעית בגלל השמיטה, וחזרנו למסכת עירובין. נאמר משהו מתחלת המסכת: רבינו עובדיה ברטנורא מדבר[פז] בפירוש למשנה הראשונה על המדות בהם משתמשים במשנה זו (ובכלל). אחרי שהוא אומר שטפח הוא ארבע אצבעות, לא אצבעות רגילות אלא ארבעה אגודלים, הוא מסביר שיש שני סוגי טפח, גדול יותר וקטן יותר, וצריך לדון לחומרא בכל מדידה לפי ענינה.

לטפחים האלה יש שמות מאד מענינים – הטפח המצומצם נקרא "טפח עצב" והטפח הגדול יותר נקרא "טפח שוחק". כל טפח הוא לשון לחלוחית וצריך להיות "טופח על מנת להטפיח"[פח] – יש מי שהוא בבחינת "טפח עצב", והוא מטפיח-מפיץ את העצבות שלו, ויש מי שהוא בבחינת "טפח שוחק", והוא מטפיח-מפיץ את השחוק והשמחה שלו.

מה ההבדל? ב"טפח עצב" ארבע האצבעות מצומצמות, בלי שום רווח ביניהן, וב"טפח שוחק" יש רווח בין האצבעות, שאינן נוגעות זו בזו. מה נלמד מכאן? שצמצום, לחץ כדי שלא יהיו רווחים, מביא עצבות. בכלל, הלחץ גורם לכך שלא יהיו רווחים – מי שלחוץ גורם לעצמו כיווץ ומונע מעצמו רווחים. לפעמים צריך עצבות, כמו שאדמו"ר הזקן אומר בתניא – בפרקים על השמחה, שאנחנו ממליצים[פט] להתחיל מהם את הלימוד – "בכל עצב יהיה מותר"[צ], מהעצבות יכול לבוא גם יתרון, כששמחים אחריה, אבל בעצבות עצמה אין שום רווח ויתרון. לעומת זאת, השחוק והשמחה נובעים ממצב של רווח בנפש – מתקרבים לפורים, זמן של "מרבין בשמחה", שקשור ל"רוח והצלה יעמוד ליהודים"[צא]. מי שלחוץ הוא עצוב וגם כשהוא במגע עם אנשים אחרים הוא מעביר את העצב שלו, ומי שיש לו רווח בנפש הוא שוחק, שמח בעצמו ומשמח אחרים.

זה כבר רעיון יפה. נקבל על עצמנו לא להיות לחוצים, להיות עם רווח ושמחה בנפש, "טופח על מנת להטפיח" של שחוק ושמחה!

דיני מחנה

בסוף הפרק הראשון[צב] כתוב "ארבעה דברים פטרו במחנה". כשיוצאים למחנה צבא, יוצאים למלחמה, יש דינים דרבנן שפטרו מהם. יש על הדברים אריכות בגמרא[צג]. דבר ראשון, כפי שמביאים כל מפרשי המשנה, הגמרא מביאה ברייתא שמדגישה שמדובר אפילו ב"מחנה היוצא למלחמת הרשות". רש"י מסביר שם שמלחמת מצוה היא מלחמת יהושע בן נון, לכבוש את הארץ במצות ה', ומאז כל המלחמות נקראות "מלחמת רשות" (הוא לא קורא מלחמת מצוה למלחמה של "עזרת ישראל מיד צר"[צד]). חכמים תקנו כל מיני תקנות ש'מותחות' את האדם, דואגות למתח חיובי, אבל כנראה שיודעים שבמחנה החילים נמצאים ממילא במתח חיובי ולכן מוותרים על מצוות דרבנן שיכולות להגביר את המתח יותר מדי.

במשנה הזו רואים שיש שלשה מצבים: מחנה של מלחמה הוא הדין הכי קל. אבל יש גם שיירה, שהקלו בה בדיני עירובין מסוימים – באופן שצריך לעצב את המחיצות. גם שיירה יציאה מהסדר הרגיל שנקרא פשוט "הוה" – "דבר הכתוב בהוה". כל הדינים נוהגים בהוה, בשיירה יש קולות ובמחנה יש יותר קולות. מחנה-שיירה-הוה ר"ת משה. בספירות מחנה שייך לספירת הנצח – סוד שם הוי' צבאות – כמו שכבר הזכרנו; שיירה היא ההוד, היציאה מהסדר הרגיל (שעלול להיות בו "הודי נהפך עלי למשחית"[צה], "כל הדרכים בחזקת סכנה"[צו]) – שעל כן היוצא בשיירה הוא אחד מ"ארבעה צריכין להודות"[צז]; הוה הוא ספירת היסוד, בה צריך את כל השמירה ורבנן מוסיפים צמצום כדי ליצור מתח חיובי.

"ארבעה דברים פטרו במחנה"

מה ארבעת הדברים?

דבר ראשון – "מביאין עצים מכל מקום". החילים במחנה צריכים עצים לבישול והסקה, והם לא צריכים ללכת לחפש עצים מן ההפקר. הגמרא מסבירה שזרדים קטנים ולחים מותרים גם לא במחנה, מהתקנות של יהושע, אבל כאן הכוונה גם לעצים גדולים ויבשים שמיועדים להסקה – ממון של בעל הבית – ובמחנה חכמים התירו גזל. גזל הוא דאורייתא, אז איך אפשר להתיר? "הפקר בין דין הפקר"[צח]. לא משתמשים בזה יותר מדי, אבל בזמן של מלחמה התירו.

הדבר השני – "ופטורין מרחיצת ידים". שלמה המלך תיקן נטילת ידים לחולין[צט], אבל הרבה פעמים צריך לשם כך לטרוח ולחפש במים – ובמחנה חכמים פטרו את החילים מכך. הפטור הוא ממים ראשונים, אבל במים אחרונים חייבים – למה? כמו שאמרנו קודם, היסוד להיתר הוא שפיקוח נפש קודם לדברי תורה, "חמירא סכנתא מאיסורא"[ק], אבל מים אחרונים הם מפני הסכנה של מלח סדומית ולכן בהם חייבים.

הדבר השלישי שפטורין ממנו – דמאי. בתרומות ומעשרות דאורייתא חייבים, אבל דמאי הוא מדרבנן – רוב עמי הארץ מעשרים, אבל חכמים גזרו שמי שלוקח פירות מעם הארץ צריך להפריש מהם תרומת מעשר ומעשר שני (או מעשר עני)[קא]. במחנה חכמים לא גזרו. הגמרא מביאה שעל שנים לא גזרו – "מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי", החילים נקראים כאן אכסניא ומותר להם לאכול דמאי.

הדבר הרביעי, שבגללו כל הנושא מובאת כאן המסכת, הוא עירובין. הדין הוא בעירובי חצירות, שהם ודאי דרבנן, ולא בעירובי תחומין, שיש להם סמך מן התורה. יש שתי דעות, האם הכוונה שכאשר יש מחנה שמחולק לשני מחנות, עם מחיצה וכו', מותר לטלטל בלי עירוב, או שהכוונה למחנה עצמו – בהעברה מאהל לאהל.

מה המבנה הפנימי של ארבעת הדברים? יש כאן י-ה-ו-ה מלמטה למעלה: גזל שייך לספירת המלכות, כשהכח כאן הוא הכח של "מאן מלכי רבנן"[קב] להפקיר את הרכוש. רבי יהודה בן תימא מוסיף עוד שני דברים ל'היתר-גזל' – "חונין בכל מקום ובמקום שנהרגין שם נקברים" – גם המקום בו חונים שייך למלכות, ובודאי הקבורה, בסוד "רגליה יֹרדֹת מות"[קג]. הידים הן חסד וגבורה, עיקרי המדות, ונטילת ידים היא העלאת הידים למוחין (כשמרימים את הידים) והמשכת המוחין למדות (כששופכים מים על הידים)[קד]. רואים שבמלחמה לא צריכים לחבר את המדות והמוחין – החיילים במחנה צריכים בעיקר נה"י חזקים, כדי להלחם. [לא רוצים שהחילים ירימו ידים, שלא יכנעו...] יפה, זה ווארט טוב. אחר כך ההיתר של הדמאי שייך לבינה – יש קדשים בחכמה ("קדש מלה בגרמיה"[קה]) ותרומה (שגם לפעמים נקראת קדש) ומעשרות בבינה (מחלוקת ב"ש וב"ה ולגבי דין זה[קו] היא בסוד חו"ג דתבונה, וד"ל). דמאי הוא לשון מדמה – בבינה יש כח מדמה, כאשר מתוך המדמה, הדמיון שאולי לא עשרו את התבואה (למרות שרוב ישראל מעשרים), באות חומרות. במחנה צריך להזהר מדמיונות, מכל הכח המדמה השלילי שיכול להטעות ולהפחיד את החילים. עירובין, מדיני שבת, שייכים כבר ל-י – החכמה, מוחין דאבא של שבת. ולסיכום:

יעירובין

הדמאי

ונטילת ידים

הגזל (עצים מכל מקום)

כמו שהקדמנו, רואים כאן דוגמה של "יפה את רעיתי כתרצה" – שבכל מצוה יש כללים ויש גם יוצאים מהכלל, זמנים ומצבים בהם היא לא נוהגת. כשהמחנה יוצא לצבא – כשלבו של המלך אומר לו שיש לצאת למלחמת רשות – העם הכי פשוט, החילים הפשוטים, צריכים להשתחרר מהמתח של חלק מהמצוות ולדעת מלבם מה צריך לעשות במערכה.

בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בהקהלת קהלות בשבת אין לחצוב להבות ולעסוק בעונשים אלא להרבות טוב בדיבור-שבתי נינוח.
• יסוד החסידות: יהודי שבאמת רוצה לעשות את רצון ה' באהבה – יודע מלבו מהו רצון ה'.
• "ויקהל" כולל היום בנית מדינה בה יש גופים שמחללים שבת בקביעות מטעמי פיקוח נפש.
• פיקוח נפש דוחה שבת משום שמחשבת ישראל קדמה לתורה.
• בכל מצוות ה' יש כלל של קיום ויוצא-מן-הכלל של בטול – ויהודים אוהבי ה' ואוהבי ישראל מקבלים ממשה את ה'חוש' באיזה זמן צריך לנהוג באיזה דרך.
• בשבת גם ה"לכם" צריך להיות "קדש".
• על ידי "תֵעשה מלאכה", בדרך ממילא, כל השבוע, זוכים בשבת ל"יהיה לכם קדש".
• הדוגמה לרצון ה' שמתגלה רק בלב ישראל הוא העגלות והבקר שתורמים הנשיאים – תיקון לחטא העגל.
• ידיעת רצון ה' מלמטה הוא כח נשי שאנו זוכים לו מהאמהות.
• עיקר גילוי רצון ה' בדברי הרשות הוא כח של המלך.
• 'חוש' ברצון ה' שלא כתוב מתחיל מ'חוש' בפיקוח נפש – אהבת ישראל עד מסירות נפש.
• חיל פשוט צריך לדעת מתי לשנות מהפקודות כדי להציל את הפרט והכלל.
• צריך לסמוך על שיקול דעתי – וגם לדעת שהוא רק "מחצית השקל" שדורשת השלמה.
• התפילין של ראש הם 'דגל האהבה' שלנו לה' – המטיל יראה על כל האומות.
• המשיח יתקן את עשרת השבטים (ממלכת ישראל החילונית), אחר כך את ממלכת יהודה (הציבור הדתי) ולבסוף יחיה את דור המדבר (במסירות הנפש הצבאית השוה בכל ישראל).
• מלכי ישראל הם "מלכי חסד" – המלכות החילונית מתקיימת על חסד יהודי טבעי.
• לחץ גורם לעצבות ומונע רווחים.
• תחושת רווחה בנפש גורמת לשחוק ושמחה.
• העצוב-הלחוץ מפיץ עצבות והשוחק-המרווח מפיץ שמחה.
• במחנה צבא, המבוסס על דריכות חיובית, פטרו מכל מיני דינים כדי להרפות את המתח השלילי.
• במלחמה צריך להשתחרר מהמתח ולדעת מהלב מהו רצון ה'.