בע"ה

חנוכת בית נעם דוד

מוצש"ק וירא ו-כ חשון סז – כפר הנגיד

סיכום שיעור הרב יצחק גינזבורג[1]

הרבי רש"ב הכניס את הממד המשיחי לחב"ד – קודם זה היה חכמה-בינה-דעת והוא חדש שזה חילי-בית-דוד. זה היה שכל, ודילג על הרגש אל ה"מעשה הוא העיקר" – פתאום צריכים להיות חילים היוצאים לקרב, לקירוב נפשות. הרגש אינו חסר, אך סימן שהוא נכלל כאן – אין דור שכולו רגש, יש דור שהוא שכל והעמקה, ומתוך העמקה הרגש נולד, אך השכל בסוף מגיע למסקנה ש"המעשה הוא העיקר" ועכשיו צריך לתרגם את כל החכמה-בינה-דעת לחילי-בית-דוד. זה קרה בדור של הרבי הרש"ב, שהיום יום הולדתו. ידוע שכל רבי שהוא בן ממשיך נעשה רבי כאשר אביו מסתלק, וכך היה גם אצל הרבי הרש"ב. כשהוא קבל את כס הנשיאות היה צעיר, ולא פשוט שבחור יקבל על כתפיו אלפי חסידים והנהגת עדה (שהענין ללמד אותה דא"ח), ובודאי חזה שכעת הגיע הזמן לעשות כולם חילים ולשלוח אותם לשליחות – זה לא פשוט. אז יש סיפור יפה, שנוהגים לספר בעיקר ביום הזה – היו כבר אז חסידי חב"ד בארץ ישראל, ומדי פעם היו נוסעים לליובאוויטש לקבל את פני רבם (כידוע שזו מצוה הכי גדולה, ואף שאסור לצאת מהארץ ללא סיבה מוצדקת – אך זו סיבה מוצדקת מאד). היו גם זקני חסידים בארץ, וכעת יש רבי חדש, בן עשרים – אחד החסידים הגיע מארץ ישראל לקבל אותו כרבי, והרבי תוך כדי התוועדות בקש ממנו שינגן ניגון מארץ ישראל. יש ביטוי ידוע, כאשר שלח יעקב את בניו אל יוסף (כשלא ידע שזה יוסף) שלח עמם "מזמרת הארץ" – הפשט זה פירות משובחים, אך מפרשים גם כזמר, ש"זמרת הארץ" זה רומז גם לניגון פנימי של ארץ ישראל. הרבי הצעיר מבקש מהחסיד הזקן שינגן לכבוד המסיבה ניגון "מזמרת הארץ". היתה בארץ קהילה אשכנזית וקהילה ספרדית, והחסיד היה מחברון בה היה קירוב גדול בין הקהילות, ואמר שישיר ניגון ספרדי יפה – "ידידי רועי מקימי ממרמס אנשי לצאן, הגידה לי עתה על מי נטשת מעט הצאן" (זה הפזמון). כאשר שרו את זה הרבי הצעיר התחיל לבכות מאד מאד, כששמע את הניגון הזה, ואחרי שסיימו לשיר והוא מחה את דמעותיו שאלו מה מקור הבכי הזה, ואמר שכאשר שמעתי את המלים "על מי נטשת מעט הצאן" פרשתי זאת לעצמי – ה', על מי נטשת את התפקיד הכביר להחדיר את ה"מעט" בתוך הצאן. יהודים ממעטים את עצמם – "כי אתם המעט מכל העמים" – ולכן ה' חשק בנו. כל הצדיקים הגדולים מעטו את עצמם, כמו שמשה אומר "ואנכי עפר ואפר", יעקב אומר "קטנתי", דוד אומר "ואנכי תולעת" "והייתי שפל בעיני" וכו' – אך בשביל להחדיר את טבע המיעוט צריך רבי, רק משה רבינו האומר "ונחנו מה" מסוגל להחדיר את הרגשת המעט האמיתי בישראל, ההרגשה בזכותה ה' בוחר בנו ובזכותה תבוא הגאולה. היום חושבים שלהיות "מעט מכל העמים" זה מצב מסכני ומסוכן, בחשש מהאומות, אך ה' אוהב אותנו דווקא "כי אתם המעט מכל העמים" – לא רק מעט במספר, אלא בתחושת מיעוט בלב. כך אמר הרבי הצעיר, שנכנס לתפקיד של רבי – ראש בני ישראל – ושואל את הקב"ה "על מי נטשת מעט הצאן", על מי הטלת את התפקיד להחדיר את המעט לתוך הצאן, תפקיד שרק רבי יכול לעשות. נרחיב בהמשך בענין ה"מעט", אך זה סיפור, והיות שיושבים במלוה-מלכה – "דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא", היחידה בשבוע המזינה את עצם הלוז של כל אחד מאתנו, את הנצח שלנו, ה"נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", עצם ההבטחה שה' יקים אותנו בתחית המתים ובתחית הלאום (בהרמת קרן ישראל) – אז יש מנהג לספר סיפורים, וכעת יש את הצדיק שלכבודו בחרנו להתכנס ביום הזה, ולכן פתחנו בסיפור שלו ונשיר ניגון שהוא כבד עד כדי כך שפרץ בתוכו בבכי. הוא פרש רק את הסיום "על מי נטשת מעט הצאן", אך גם ההתחלה מאד משמעותית – האויב כאן אינו אויב חיצוני, עם פצצות וחרבות, אלא "ממרמס אנשי לצון", מלצים הרוצים לרמוס את מי שיראת ה' בלבו והמוציא מגרונו את בשורת הגאולה, ומדבר גם על נושאים של בטול, שפלות, הכנעה וענוה. תמיד נגד המשיח שבדור יש "מחרפי משיחך", "אנשי לצון" שמתכוונים לרמוס אותו, וזו הסכנה הכי גדולה. הסוף הוא שה' יציל אותנו ממרמס אנשי לצון, ונסכה לאותו רבי שיוכל להחדיר בנו, הצאן, את ה"מעט" שהוא מפתח הגאולה – שה' ימסור את הרבים ביד המעטים, והמעטים ישארו מעט, שלא ישויצו אלא ירגישו שה' הוא הכל ואנחנו כלום.

היום זה חדש בול – חדש חשון נקרא בתנ"ך "חדש בול". לפי פשט זה לשון מבול – זה חדש המבול. זה גם לשון יבול – חדש מבורך, שאפשר להפיק ממנו יבול. כתוב שהחדש הזה מיוחד שבזמן הזה אין בו חג, אך כשיבוא מלך המשיח תיכף ומיד חנוכת בית המקדש השלישי תהיה בחשון – נשאר בלי חג כדי שיהיה מוכן לקבל הכי גדול שיהיה, חנוכת בית המקדש השלישי והמשולש (כלשון הרבי), בית המקדש הנצחי והאמיתי (כפי שמסביר הגאון הרוגאוצ'ובר שלמקדשים הראשונים לא היה דין מקדש באמת, כי נחרבו, ואנו מחכים לקיום הראשון של "'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל"). כל בית יהודי, ובפרט בית שמקדישים להפצת תורה ומצוות, עושים ממנו בית חב"ד, מזמינים יהודים להתוועד בתוכו, לחזק אהוי"ר והחלטות טובות, לקרב כל אחד מתוך מגמה לקרב כל העם ולהכינו לגאולה – הוא "מקדש מעט". כל בית כנסת, ואפילו בית פרטי שמוקדש לתורה ותפלה וגמ"ח (שלושת העמודים עליהם העולם עומד), הוא "מקדש מעט" – כך אומרים חז"ל, וכך הרבי תמיד חוזר. על פי המוסבר לעיל בענין "על מי נטשת מעט הצאן" – כהסבר בעל היום-הולדת, על מי הטלת האחריות להחדיר את ה"מעט" בצאן – כך נפרש גם "מקדש מעט", מקדש המיועד ומוקדש להחדיר תודעת "מעט" בעם ישראל. בית המקדש היה מוקדש לעבודת ה', הקרבת הקרבנות וברכת העם – היה מוקדש להרבה עבודות – אך כאשר מוסיפים את הכינוי "מקדש מעט" (ואפשר לחשוב שזה ממעט ממעלת המקדש, אך) אפשר גם לפרש שקאי על מעלה שבמקדש אפילו לא היתה כל כך מודגשת, והיינו שזה מקדש שמיועד לקיים "ממעטין עצמכם". כתוב על משה "ותחסרהו מעט מאלהים" – יש מט שערים ובתוכם ע פני התורה, אך חסר שער ה-נ (ראה, אך לא הפנים). מעט עולה קיט, ורק כשהגיע למאה ועשרים השלים עצמו, אך מי שחסר משהו כבר מגיע אליו – כמו ש"ידיעת המחלה היא חצי רפואה", כך בכל חסרון, ברגע שמרגיש את החסרון ומתגעגע ומתפלל לה' שימלא זאת, אז כבר יש לו את זה. כמו שכתוב ברע"מ שרשב"י אומר למשה רבינו שאתה חשבת שאתה חסר, אך באמת לא היית חסר ו"בעין השכל דבלבך את חזי כולא" – חשבת שלא ראית את ה', אך אני אומר לך ומנחם אותך שבנקודה הפנימית והנעלמת שבלב, שגם לא מודעת לך, ראית גם את הפנים, ולא רק את הפנים. זה בגלל שמשה הרגיש עצמו חסר. הסוד של מאה ועשרים שנה, "הלא צבא לאנוש עלי ארץ", מלוה את משה רבינו כל הזמן. זה הסוד של "מעט", ו"מקדש מעט" – בית זה, וכל בית חב"ד (שיש לנו כאן מארבע כנפות תבל... במיוחד הדו וצריך עוד להגיע לכוש), המושך ניצוצות אור כאבוקה – צריך להיות בית המוקדש להחדיר את תודעת ה"מעט", וה"מעט" הזה זה החן היהודי. יהודי שיש לו את המעט האמיתי – שבעצם יש לו הכל, אך מרגיש עצמו מעט (בהיותו מקושר לרבי, משה רבינו, עליו נאמר "ותחסרהו מעט מאלהים") – יש לו את החן היהודי, וחן ויפי זה מושך, מושך אליו את כל הניצוצות הקדושים שבעולם, קודם היהודים וגם כן חסידי אומות העולם. החן היהודי מושך את כל הטוב שיש בכל מקום, את כל הניצוצות הקדושים שיש בכל העולם כולו. זה "מקדש מעט" – זה התפקיד הראשון לעשות כאן מקדש מעט כזה.

נחזור לזה ש"חדש בול". בשיחה זו נסביר ארבע לשונות בהן תיאר הרבי מה אמור להיות בית יהודי, ובפרט בית יהודי המוקדש לקירוב לבבות:

אחד זה "מקדש מעט". יש גם "בית ועד לחכמים", ר"ת בול – זה המיוחד לחדש הזה. "אפילו כולנו חכמים כולנו נבונים כולנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים", לא רק בפסח אלא בכל לילה, לספר על ניסי ה' שהוצאנו ממצרינו, צריך להיות חכמים-נבונים-יודעים, אך את החב"ד צריך לקחת ולתרגם ל"המעשה הוא העיקר" לקירוב יהודים, זה כולל גם סיפור ביציאת מצרים, ובשביל זה מתוועדים. חכמים צריכים התוועדות חסידית – "בית ועד לחכמים". הרמב"ם, אולי הדמות של החכם בין הראשונים, מדגיש שחסיד למעלה מחכם – בשביל שהחכמים יהפכו לחסידים צריכים להתוועד ב"בית ועד לחכמים", וחסידים הם גם אנשי מעשה, היודעים לתרגם חכמת למעשה שהוא העיקר. ס"ת של "בית ועד לחכמים" זה מדת = מקדש.

ביטוי שלישי "בית מלא ספרים". לכל הלשונות הללו יש קשר מיוחד למקום בו אנו יושבים, סמוך ליבנה – בעשרת המבצעים (מה שהרבי נתן לנו כדי לתרגם חב"ד למעשה) ההוד זה "בית מלא ספרים" שהרבי קרא לו גם "יבנה וחכמיה". יבנה מזכירה מקדש מעט, כי היא מה שקבלו במקום ירושלים אחרי שחרב הבית, כבקשת ריב"ז מהשר הרומאי. לכאורה זה סיפור מאד עצוב ועגום, שבמקום ירושלים עיר הקדש מחליפים זאת ביבנה, בלית ברירה, אך כמו שאמרנו קודם "קלקלתנו היא תקנתנו" – בתוך כל קלקלה יש זיק של תקוה וזיק של הבנין שיבוא ויהיה יותר מפואר ואמיתי מהבנין הקודם שנחרב, אז כמה שעצוב שבמקום ירושלים קבלנו את יבנה, אך אם ריב"ז, המשה שבדורו, בחר ביבנה סימן שיש שם משהו שמבשר את הגאולה, זרע וגרעין של הגאולה העתידה. יש כמה דעות מהיכן תצמח הגאולה – אחרי כל הגלויות של הסנהדרין הרמב"ם אומר שתחזור מטבריה, אך הגלות הראשונה ליבנה, וזה מבטיח את הגאולה העתידה (זה שעדיין יש גרעין של סנהדרין). גלות הסנהדרין מתחילה ביבנה ומסתיימת בטבריה – הכל הולך אחר הפתיחה והכל הולך אחר החיתום. אין ביטוי מפורש המזכיר את טבריה, אך יש מבצע בין עשרת המבצעים – שכולם קירוב לבבות – שנקרא "יבנה וחכמיה". את זה הרבי צירף ללשון חז"ל בתנחומא – "בית מלא ספרים" – שכל יהודי שיש לו בית צריך למלא אותו בכמה שיותר ספרי קדש. כדאי גם שילמד בספרים קצת, אך גם אם לא זוכה לכך – עצם הדבר שהתכשיט והריהוט המפואר ביותר של הבית זה ספרי הקדש, זה פועל מאד עליו ועל אשתו וילדיו, ומשרה רוח של קדושה על כל הנכנס לבית. זה כל כך חשוב, עד שכמו שהרבי עשה מבצע תפלין ומזוזה וצדקה וכו' – של מצוות חמורות וחשובות – עשה גם מבצע בית מלא ספרים, וכל פעם שהזכיר זאת הוסיף שזה הופך את הבית ל"יבנה וחכמיה". יש שיחה שהרבי גם כותב שלא רק שכריכות הספרים מפארות את הבית, אלא שגם התוכן של הספרים משפיע על הבית – אפילו שהספר נשאר סגור – מחלחל לאויר הבית (וכמובן שיותר גלוי כשגם לומדים), לתוך כל הרהיטים, שולחן כסא מטה ומנורה (כפי שקראנו בהפטרה על ארבעת הרהיטים ששמה האשה השונמית בעלית הקיר לאלישע – ובקבלה כתוב שזה תיקון עולמות אבי"ע).

למה לא כתוב שהאשה השונמית בנתה גם ספריה? יכול להיות שלא היו אז כל כך הרבה ספרים בשוק... בכל אופן, צריך לומר שהספרים היו שם כלולים בהכל. יש ספרים שאתה קורא במטה, יש שקוראים על השולחן, יש שקוראים על כסא נח ויש ספרים שהם "מנורה" – כך בכל ספריה צריך להיות ספרים של שלום בית (ספרים של מטה, כמו אצל יעקב שמטתו שלמה), ספרים המורים איך יהודי צריך לחיות בהלכה ותיקון המדות (ספרי שלחן, כשלחן ערוך) – אצלנו זה ספרי מודעות טבעית, איך להגיע למצב של "בכל דרכיך דעהו" (על שולחן אוכלים, וחוץ משבת זה לא מצוה, אך אפשר לעשות מצוה מכל ביס – כאשר יודעים את ה', "בכל דרכיך דעהו", ועושים יחוד בכל אכילה), ספרים שעיקר תכנים זה איך להחזיר לעם ישראל את כס המלכות (ספרי כסא – סתם כסא בקבלה זה מלכות, "כסא מלך" ששלמה המלך עשה – כסא מסמל יותר מכל דבר אחר את סמכות המלך, כשהנהגתו בדין או רחמים זה כסא-דין או כסא-רחמים, הקשר בין המלך לעם מסומל בכסא שלו), וספרים שכל כולם להעמיק באור האלקי – חסידות וקבלה נטו, איך להדבק בה', איך להתעמק ברזין דרזין (שזה ספרי מנורה, ספרים שכל ענינם אור). אז כל הרהיטים שלה זה ארבעה סוגי מצוות.

בכל אופן, מבצע זה כנגד ההוד – גם שאיני פותח את הספר, אני מודה על מה שכתוב בו. יותר בכללות, יש בכך גם רמז ל"איהי בהוד" – שהאשה-המלכות קשורה לספירת ההוד, "הוד והדר לבושה". המצוה שכנגד המלכות גופא זה מבצע מזוזה, שכעת קיימנו ב"ה. איפה כתוב הביטוי "בית מלא ספרים"? לכאורה בהקשר לא הכי טוב – כאשר קרח בא וחלק על משה רבינו הלביש אנשיו ב"טלית שכולה תכלת" ואמר בלעג (הוא האב-טיפוס של "מרמס אנשי לצון", לכל משה רבינו יש קרח ועמו אנשים רבים חכמים וגדולים מסביב, והם עושים צחוק ממשה רבינו) איך יתכן שזה חייב בציצית, פתיל תכלת (את זה רש"י מביא), ובתנחומא מסופר ששאלו אם "בית מלא ספרים חייב במזוזה?". רואים שהביטוי הזה הוא ביטוי של קרח ודעתו לעשות צחוק ממצות מזוזה. מה ההבדל בין שני המשלים? שבטלית שכולה תכלת אין שום ענין בעולם, אבל בית מלא ספרים זה דבר חשוב, עד כדי כך שהרבי עשה מזה אחד מעשרת המבצעים שלו. חבר זאת למבצע מזוזה – הרבי עשה חיבור בין שני הדברים שהם השתמשו בהם בשביל ליצנות. עכ"פ, מכאן נלמד שהשלימות זה הקישור בין שני הדברים – "איהי [מלכות, מזוזה] בהוד [בית מלא ספרים]". אך בכללות, כשיש רק ארבע לשונות, זה יהיה מכוון כנגד המלכות.

רק נחזור, שהרבי אמר שכאשר תוכן הספרים יחדור לכל הבית ורהיטיו ודיריו, אז הבית הופך אוטומטית להיות "בית ועד לחכמים" – תמיד חבר ל"יבנה וחכמיה", וכאן חבר גם ל"בית ועד לחכמים". מאיפה באמת יודעים שגם האשה השונמית קודם כל דאגה לבית מלא ספרים? כי עוד לפני שיש שם שולחן-מטה-כסא-מנורה עשתה "עלית קיר" – קיר זה ספריה. לא היו יותר מדי ספרים, אז עשתה זאת קטן – שהכל יהיה ספרים, לפי כמות הספרים שהיו לה. עוד רמז יפה: קודם ראתה ש"איש אלהים קדוש הוא [עובר עלינו תמיד]" (ורצתה שלא רק יעבור באקראי, אלא יהיה בקבע, וכך היה, ובזכות זה אלישע ברך אותם בבן למעלה מדרך הטבע לגמרי – אולי המופת הכי גדול של אלישע) העולה אחדות פשוטה (כל הריבועים מ-א עד יג – פירמידה של אחד), ימות המשיח וכו'. רוצה קביעות ל"איש אלהים קדוש הוא" אז עושה לו עלית קיר (העולה כנ"ל עם הכולל = ואהבת לרעך כמוך = משולש של מ). יש ווארט בחסידות שכל יהודי צריך לדעת ש"איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" – שהרבי תמיד עובר-חופף עלינו, במקיף, נמצא בכל מקום ובכל בית, אך רוצים להכניס אותו בפנימיות ולשם כך צריך לעשות לו כלי שיכנס ללב ("'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם' – בתוך הלב של כל אחד ואחד"). כך היא עשתה "עלית קיר" (העולה כנ"ל), וכשם שעיקר הברכה שיצאה מהמקדש בירושלים היא ברכת בנים – הפשט שבשביל כך יש מקדש בקרבנו, זה מה שמרויחים, ברכת "פרו ורבו", שיהיו הרבה יהודים בארץ ישראל (כפי שהרבי אמר מיד אחרי ששת הימים שאם רוצים את השטחים צריך מיד ליישב אותם, ואם אין מספיק יהודים צריך ילודה) – כך זכתה בבן. בית המקדש לוקח את הגרעין הקשה והמעט ומברך אותו "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה ורדו...". בכל אופן, הרבי אומר שאם התוכן של הספרים – לא צריך לראות קירות בבית, רק ספרים – חודר לכל חפצי הבית, וכמובן לתוך כל בני הבית, זה הופך את הבית ל"בית ועד לחכמים".

נסכם שבכל מקום שיש בית חב"ד בעולם צריך לכוון שיש ארבע בחינות שצריכות להיות בכל בית/ בית חב"ד: מקדש מעט, בית ועד לחכמים, יבנה וחכמיה, בית מלא ספרים.

זהו סדר מלמעלה למטה של ארבע לשונות ש"איש אלהים קדוש הוא עובר עלינו תמיד" נקט תמיד – צריך לכוון בסוד הוי'. נקודת המקדש זה הבטול, פנימיות החכמה – וזה פירוש ה"מעט", כפי שהסברנו. כתוב שהאות י זה ה"מעט" מכל האותיות, אך היא מחזיקה את כולם – היא גם היחידה התלויה באויר, בלי בסיס, תלויה בחסדי ה'. "מקדש" זה "קדש מלה בגרמיה" – סוד החכמה. קודם כל צריך לעשות הבית ל"מקדש מעט", שתהיה בו נקודת בטול, ואת זה מקבלים מה"ותחסרהו מעט מאלהים" מי שעליו "נטשת מעט הצאן" – המשה רבינו שבדור. אחר כך יש שתי לשונות של בית – בקבלה "בית" זה תמיד נוקבא, "'ביתו' זו אשתו", או נוקבא עילאה או נוקבא תתאה, ה עילאה ו-ה תתאה. פשוט ש"בית ועד לחכמים" זה ודאי ה עילאה, המקבלת מה"מקדש מעט", שהרי חו"ב הם תרדלמ"ל – כל התוועדות זה בחינת דעת, ו"אם אין דעת אין בינה, אם אין בינה אין דעת". החכמים, שמקורם בחכמה, זקוקים לבית שיבואו ויתוועדו בו, ויש מעלה בפנימיות אמא גם לגבי פנימיות אבא, כי כשבאים לשם ומתועדים מחכמים נעשים חסידים, הנעלים מחכמים. קודם כל צריך להיות מקדש מעט, נקודת החכמה, ואחר כך צריך לעשות התוועדות שכל החכמים יבואו, ובזכות הלהט של ההתוועדות – שנזכה להיות חסידים. חכם הולך ישר לפי שורת הדין, וחסיד הולך לפנים משורת הדין – קשור לאור אין סוף שלפני הצמצום, ויודע שהצמצום לא כפשוטו (חכם שאינו חסיד חושב שהצמצום כפשוטו). חכמים נעשים חסידים על ידי שמתכנסים בבית, בבינה, שאף שמקבלת מהחכמה היא גם נקראת לפעמים "בעליה" – "החכמה תחיה בעליה" (מחד מקבלת חיות מהחכמה, אך מאידך בסופו של דבר היא הבעלים, כי יש לה איזה כח הרבה יותר חזק ממנו עצמו – לא רק שבזכותה יש ולד בפו"מ, אלא שהאשה גם הופכת את הבעל החכם שלה לחסיד; אחד מסודות הנשואין – כל מי שמתחתן הוא חכם, אך אם יזכה אשתו תהפוך אותו גם לחסיד). בכל אופן, יש "מקדש מעט" ואחר כך "בית ועד לחכמים". בסוף יש "בית מלא ספרים" – זה המלכות – עליה כתוב "לית לה מגרמא כלום". הקירות ריקים, אין להם כלום, אך אם תשים שם ספרים זה ממלא את הריקנות – שלא תהיה "בור רק אין בו מים [אבל נחשים ועקרבים יש בו]", ריק אותיות קיר – ומגן על המלכות מנחשים ועקרבים, ומשמש ליופי ופאר של הבית. את הספרים בבית צריך לחבר עם זה שיהיה "יבנה וחכמיה". מה ההבדל בין "יבנה וחכמיה" ל"בית ועד לחכמים"? "בית ועד לחכמים" נאמר בפרקי אבות בזמן שבית המקדש קים, אבל "יבנה וחכמיה" נאמר דווקא בזמן החורבן, כשאין בית המקדש – במקום בית המקדש צריך "יבנה וחכמיה". יש שני ביטויי בית וגם שני ביטויי חכמים, מה ההבדל בין "בית ועד לחכמים" ל"יבנה וחכמיה"? יבנה גם אותיות בינה – יש שם גם בינה וגם חכמה – אבל כתוב ש"יבנה" זה על דרך "עולם חסד יבנה", שזה עולם המדות, הז"א. המדות מקבלות גם מהבינה וגם מהחכמה. נאמר באותיות של קבלה וחסידות – "יבנה וחכמיה" זה המשכת מוחין במדות. "בית ועד לחכמים" זה בית שמקבל את החכמים כדי שהם עצמם יעלו לדרגה עוד יותר גבוהה בזכות ההתוועדות בתוך הבית הזה. "יבנה וחכמיה" זה לרדת דרגה – כמו שיורדים מירושלים – אך להיכן שיורדים להמשיך את כל עוצמת הבינה (יבנה) והחכמה (וחכמיה), להמשיך גם מוחין דאבא (תפלין ר"ת) ומוחין דאמא (תפלין רש"י), ז"א מניח את שני זוגות התפלין. להמשיך את המוחין שכל החיים יהיו מונחים על גבי התורה. רוב מצוות התורה קשורות למקדש, אך כשיש חושך ואין מקדש איך לנהל את החיים? בשביל זה צריך "יבנה וחכמיה" – זה תחלת כתיבת השו"ע שיחזיק אותנו עד ביאת משיח.

יש לנו כוונה של ארבע מדרגות, וכולן צריכות להאיר בבית זה – בכל בית בישראל, ובפרט בבית המוקדש לקרב יהודים לתורה ולחסידות. שיהיה מקדש מעט, בזכות התקשרות לרבי המחדיר את המעט, ויהיה בית ועד לחכמים, בו יתוועדו חכמים ויתעלו לחסידות שלמעלה ממדת הדין ("מבין דבר מתוך דבר" – הבנת הסוכ"ע שלפני הצמצום מתוך התעמקות בממכ"ע המאיר אחר הצמצום, והכח לזה בית ועד לחכמים), יהיה "יבנה וחכמיה" גם בגלות, המשכת מוחין למדות, שהתורה תנחה נכון את החיים לפי הנסיבות עד ביאת משיח, ובסוף מה שמכיל הכל – שלא יהיה "והבור ריק אין בו מים" – צריך את היפי הנותן את החן לכל הבית של "בית מלא ספרים".

שיחה שניה:

כל שנה ביום הולדת מתחילים פרק חדש בתהלים (מנהג שהבעש"ט קבל מאחיה השילוני) – גם בעולם הזה וגם בעלמא דקשוט ממשיכים לפי סדר השנים. לרבי הרש"ב, שיום הולדתו בשנת כתר"א (כסימן שהצ"צ נתן), נשלמו היום קמו שנים ומתחיל לומר פרק קמז (נכנס לשנה של שנות יעקב אבינו). גם ידוע שבתחלה היו בתהלים קמז פרקים, ורק אחר כך הרחיבו את החלוקה כך שיהיה מאה וחמישים כהיום. עכשיו הרבי נכנס לשנת ה-קמז – "טוב עין [הוא יבורך-יברך, כמקור הברכות]" (עין שנים לפני ירידה לארמ"צ ו-טוב שנים טובות – עם כל בניו יחד, כשמטתו שלמה ויוסף המשביר ויש לו בית תורה בגשנה – בארץ מצרים). מאה ושלושים הם "מעטים ורעים", ואחר כך טוב שנים טובות. הרבי הרש"ב מתחיל השנה לומר פרק קמז בתהלים, לכן נבחר משהו מפרק זה להתבונן בו – יחידה של שני פסוקים מתוך הפרק: "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה. רוצה הוי' את יראיו את המיחלים לחסדו".

נתחיל בסימן מובהק ששני פסוקים אלו (העוסקים בלא ובכן שלעומתו) מהוים יחידה אחת שלמה – שני הפסוקים עולים יחד 3640 = ב"פ 1820 (ממוצע כל פסוק), שהוא אולי המספר הכי מקודש בתורה, מספר שמות הוי' שבתורה (העולה סוד פעמים הוי', בסוד הפסוק "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם").

כמובן שחייב להיות כן פירוש פנימי, חוץ מהפשט שאם אתה גבור ורוכב על סוס גבור – "סוס מוכן ליום מלחמה [ולהוי' התשועה]" – אז ה' לא רוצה סוג כזה של חיים, וכך לא חפץ במי שחי עם גבורת שוקיו, שרץ מהר וחזק. זה שהפסוק צריך לשלול זאת, סימן שיש כזו הו"א (אין פסוק שאומר שה' לא רוצה רשעים) – אומר שיש כאן משהו, אבל דוד מלך ישראל מחדש לנו ברוה"ק שה' לא חפץ בכך. יש כאן שתי לשונות של רצון – חפץ ורצון – ובחסידות מבואר ש"חפץ" הרבה יותר פנימי מ"רצון", ויש הו"א שה' חפץ בגבורת הסוס בחפץ פנימי. בפנימיות יש כמה פירושים מה ה' שולל כאן, ומה הוא באמת רוצה וחפץ, ונלך מהקל אל הכבד, בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה:

קודם כל, יש כלל גדול בחסידות, ש"סוסים" זה משל לאותיות – זה אותיות הקדש. כשאדם לומד תורה הוא נאחז באותיות – התוכן זה האדם הרוכב והאותיות עצמן נמשלו לסוסים. אם אדם חכם ויכול להתבונן בלי אותיות, אז כמה שמופשט ויכול לחשוב אורות בלי כלים – תוכן בלי אותיות – ולכאורה חושב שזה למעליותא, אך הוא מוגבל. מה שאדם יכול להתקשר לאור בלי כלים – יכול להגיע עד כאן ותו לא, ודווקא כלים, סוסים של תורה, יכולים להביאו למקום גבוה מאד ולהורידו למקום נמוך מאד שבשום פנים לא יוכל להגיע לשם רק בשכלו הטוב המתקשר לאור בלי הכלי. זה כלל – שסוסים בפנימיות זה אותיות, "כי תרכב על סוסיך", האדם-התוכן רוכב על הסוסים-האותיות. לפי זה "גבורת הסוס" זה הגבורה שהיא שרש הכלים (כמבואר בשעהיוה"א ששרש הכלים זה גבורה, והכי ראשון זה בוצינא דקרדוניתא – גבורה דעתיק המלובשת במו"ס) – אור זה חסד, אך החסד מוגבל אם אין עמו גבורה. גשם בלי גבורות גשמים לא יחדור לתוך האדמה, צריך גבורה כדי לחדור למטה וכדי להתגבר ולעלות למעלה. האותיות זה מתנה מהשמים – ה' חונן את האדם בשכל, אך אותיות צריך לקבל מן המוכן ("סוס מוכן ליום מלחמה ולהוי' הישועה").

מה זה "שוקי האיש"? השוקים זה בשביל לרוץ, אך בחז"ל שוקיים זה גם לשון תשוקה – תשוקה להשפיע. בקבלה שוקיים זה נו"ה, הספירות של המעשה והשפעה בפועל. על הפסוק "שוקיו עמודי שש" – בתיאור הכלה את החתן-ה' בשה"ש – אמרו חז"ל "זה העולם שהשתוקק לבראו בששה ימים". גם לה' יש תשוקה, כמו שכתוב "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים" – גם ה' איש מלחמה, ויש לו גם תשוקה, רצון להשפיע. אולי יש כאן אנשים ש'נפגעו' קצת מאלו שהסבירו שכל הקבלה זה רצון לקבל והרצון להשפיע – שוק ימני זה רצון להשפיע ושוק שמאלי זה רצון לקבל, אך בסה"כ עיקר "שוקי האיש" זה רצון להשפיע, כמו שאצל ה' יש תשוקה לברוא העולם כדי להשפיע. סך הכל זו מדה טובה מאד, שלאדם יש תשוקה להשפיע, ועם תשוקה ורצון שלו הוא רץ מהר לקראת היעד שלו.

אז כעת זה פלא – למה ה' לא רוצה "גבורת הסוס", גבורת אותיות התורה, ו"שוקי האיש", תשוקת האדם להשפיע?

ההסבר הראשוני בחסידות: "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו" – לעתים ההמשך שצריך תורה עם תפלה, ולעתים שצריך תורה עם גמ"ח. יש חכמים וגאונים שחושבים שכל מה שצריך בחיים זה תורה, ולא צריך עבודת התפלה ועבודת גמ"ח – רוצים להתייגע, אך רוצים להתייגע רק בתורה ולא בתפלה ובגמ"ח. זו מכה של ת"ח, ועליה כתוב "כל האומר אין לי אלא תורה אפילו תורה אין לו". מהיכן זה נובע? מחוסר בטול פנימי לרצון ה'. אם הת"ח אומר שהעיקר זה רק תורה ולכן לא עובד בתפלה ובגמ"ח, זה בגלל שיש לו איזו ישות – חסר לו ה"מקדש מעט" – והישות לא נותנת לו להבין ש"אין לי אלא תורה" זה גאוה סך הכל, וצריך לחשוב מה ה' רוצה. ה' רוצה גם השתפכות הנפש מתוך שפלות וגם שתתרום לאחרים – ה' רוצה ערבות בין כל ישראל, שתעשה מאמץ לעזור, לא רק בממונך אלא גם בגופך. ואם אינך עושה – סימן שחסר לך בטול לרצון ה'. כך מסבירים מה זה "לא בגבורת הסוס יחפץ". אחד שמסתפק, שאומר "אין לי אלא תורה" – שאני רוצה להיות סוס גבור, הנאחז באותיות התורה ודוהר במהירות בשכלי לכל מקום (שהרי "במקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא כולו", אז אם אדם חושב מהר מגיע כהרף עין בכל תבל, מקצה כל העולמות לקצה כל העולמות) – על זה כתוב "לא בגבורת הסוס יחפץ". וכך לגבי "שוקי האיש" – יש אנשים שאוהבים לתת ולהשפיע, וזה מצוין (גמ"ח המשלימה תורה). אם גבורת הסוס היה גם שוקי האיש היה יותר מושלם – גם אוהב ללמוד וגם אוהב להשפיע – אך אפילו שניהם יחד יכולים להיות בלי הבטול האמיתי. כאן הפסוק מחלק – יש אחד שכולו תשוקה להשפיע (כמו מלמד בחיידר, שזו הדוגמה הכי טובה, כי שוקיים זה נה"י – עיסוק בקטנים), אך גם זה יכול להיות עם ישות, ואין עדיין שום סימן מובהק שהוא בטל לה'. הוא יהודי דתי, חרדי, חסיד ועם מדות טובות – "גבורת הסוס", "שוקי האיש" – אך ה' לא רוצה זאת, כי בכל אחד בפני עצמו עדיין יכול להיות עם ישות. ה' רוצה "את יראיו" – בעלי יראה עילאה, בטול במציאות. לכאורה "יראיו" כנגד "גבורת הסוס", ואחר כך "את המיחלים לחסדו" – את זה שמייחד לחסד של ה', שיודע שהשפע לא בא ממנו. זה כנגד "שוקי האיש", שהרצון האמיתי להשפיע חסד אמיתי – חסד חנם – זה בא מה'. יש רק מקור אחד לחסד חנם, חסדו יתברך, ולכן אם הולך בבקר ללמד בחיידר ילדים קטנים (או שהולך למבצעים) עיקר עבודתו לייחל לחסדו ולדעת שהכל תלוי בחסד ה' שיעניק לי ודרכי, ואם הולך לישיבה ללמוד תורה אז העיקר שיהיה בטל וירא שמים אמיתי תוך כדי הלימוד.

כעת הסברנו ש"גבורת הסוס" כנגד "יראיו" ו"שוקי האיש" כנגד "מייחלים לחסדו", אך בפשטות לא משמע כך, כי הרי יש רצון וחפץ, ו"לא בגבורת הסוס יחפץ" מתאים ל"חפץ חסד" ו"ולא בשוקי האיש ירצה" זה מתאים ל"רוצה הוי' את יראיו". לפי ההסבר הזה צריך לומר שמי שמשפיע, "שוקי האיש", ממנו דורשים את הבטול, את ה"יראיו". לפי הפירוש הראשון אמרנו שהמשפיע צריך לדעת שהכל מה' – שרק הוא משפיע – אך לפי פירוש זה אין העיקר שה' משפיע, אלא שאני לא פה בכלל. ובאופן קצת יותר מוחשי: בטול היינו בטול רצון מוחלט. לאברהם אבינו היה טבע להשפיע, והיה צריך לעבוד על עצמו שישפיע מתוך מודעות אלקית ובטול לרצון ה' – לכן הכריח אורחיו לברך נגד טבעו (שאם לא יברכו – ישלמו). זה נקרא שעבד על עצמו להמשיך בטול לרצון ה' תוך כדי השפעתו. היינו שבפשט הפנימי של הפסוק משמע "אחליפו דוכתייהו" בין החסד והבטול, סוד עקדת יצחק של"אברהם אהבי" נאמר "עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה" ויצחק שמדתו יראה יפשוט צווארו למסור נפשו באהבה רבה לה'. כאן דוגמה מצוינת, לפי הקריאה הנכונה, שהבטול סמוך ל"לא בשוקי האיש ירצה" – שדווקא בתוך ההשפעה והמבצעים צריך כל הזמן לכוון את רצוני להשפיע לרצון ה', גם כשזה נגד טבעי ורצוני. לעשות כמו שה' רוצה – העיקר שבסוף הוא יברך, להמשיך קצת גבורה בתוך החסד שלי. והצד השני – ש"לא בגבורת הסוס יחפץ" כנגד "את המיחלים לחסדו". אלו שאומרים "אין לי אלא תורה" זה אנשים שמצד טבעם הם גאונים – חוננו עם הרבה שכל, ומעמיקים בתורה ומחדשים בה חידושים אמיתיים, אך גם מחזיקים טובה לעצמם וגם כל כך מאמינים בגדולת עסק התורה שלהם עד שמסתפקים בכך ואומרים "אין לי אלא תורה" (ואז אומרים להם שגם תורה אין להם). מה באמת צריך להיות? בתחלה חשבנו שמהם דורשים את הבטול, אך כעת נפרש אחרת – את הבטול דורשים מאנשי השוקיים, המשתוקקים להשפיע (נצח והוד'ניקים), ומהחב"דניקים דורשים את "המייחלים לחסדו". לפני הבעל שם טוב היו הרבה ראשים חזקים, גאוני תורה שאמרו "אין לי אלא תורה", אך כמה שחדרו לתוך הנגלה והפלפול (והיו גם פלפולים אמיתיים) היה חסר לחלוטין ממד בתורה – לא הבינו מה כתוב על פי חסידות. אפשר ללמוד תורה מאה ועשרים שנה, עם חידושים אמיתיים כל יום, ולפספס את הממד החסידי. יש המזלזלים בכך ואומרים שזה 'ווארט' או 'בדיחה', אך הפירוש החסידי הוא מה שמקרב אותך לה' ומסגל אותך לקרב אחרים לתורה ולה'. כל החריפות בתורה באה ממו"ס, אבל הפירוש החסידי של התורה בא מחסד דעתיק – "חפץ חסד הוא" ("מי האיש החפץ חיים", ו"אין חיים אלא תורה"). מי שהולך עם "גבורת הסוס", "גבורתה של תורה" ב"מלחמתה של תורה" (ויש לו "סוס מוכן למלחמה ולהוי' הישועה" – מחדש חידושי אמת, אך הכל רק סוס, רק גבורות), אך הכל גבורות בלי לייחל לחסדו. מהבעל שם טוב והלאה כל הגאונים הכי גדולים מתלמידיו ותלמידי תלמידיו ייחלו לחסדו בתורתם – יש ריבוי הלכות, יש גוף ונגלה, אך מייחלים לחסד של ה', לנשמת התורה, שזה מה שמחיה אותי ומחיה נפשות ויביא את הגאולה בחסד וברחמים בעקבתא דמשיחא. לפי זה ההתכללות שרוצים מ"גבורת הסוס" זה להיות "מיחל לחסדו", ולא להסתפק בכך שאתה גבור בתורה. לא רק שתשפיע, אלא אם תשכיל את הממד החסידי בתורה – כחכם שעל ידי התוועדות נעשה גם חסיד (שמקבל את התורה בול כמו שצריך להיות) – אז מקבל אור אחר על כל התורה שלמדת, ואז בעצמך תבין שהתכל'ס זה לא להסגר ב-ד אמות עם גמרא או עץ חיים, אלא לצאת ולזכות את הרבים ולהביא את המשיח. זה הפירוש ההפוך: שבטול רוצים מהאוהבים להשפיע, ואת היחול לחסד ה' רוצים מהחכמים המחוכמים.

כל זה פירוש אחד – פירוש ההכנעה, שכל כולו מפרש ש"גבורת הסוס" ו"שוקי האיש" זה בסופו של דבר לא מושלם, לא הכי טוב.

יש שני פירושים אחרים, הרבה יותר עמוקים, שמפרשים "גבורת הסוס" ו"שוקי האיש" כמשהו שאין בו שום פסול (ועדיין "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש ירצה"):

הפירוש הראשון מסידור עם דא"ח: ש"גבורת הסוס" ו"שוקי האיש" זה בכללות תורה (כנ"ל) ומצוות (בהם "הוי רץ לדבר מצוה" ו"זריזין מקדימין") – עבודת ה' בדרך מלמטה למעלה, העלאת מ"נ באתערותא דלתתא מתוך תודעה שאתעדל"ע תלויה באתעדל"ת, ובלשון אדה"ז "להתעסק בעבודת הבירורים". פירוש זה הוא תוספת פירוש יפה ופשוט ל"נסתיימה עבודת הבירורים". אומר שמי שעובד בתודעה שלפי אתעדל"ת כך אתעדל"ע – שאין בכך כל פסול – ה' לא רוצה זאת. זה כל ה'קונץ' של הבריאה, שה' הגביל אתעדל"ע בכך שהאנשים ירצו לעשות טוב והמטה יעורר את המעלה, והנה פתאום בא דוד המלך ואומר שה' לא רוצה זאת (אומר כבר אז "נסתיימה עבודת הבירורים"). אז ה' רוצה את יראיו והמייחלים לחסדו – הבטלים במציאות והיודעים שהכל תלוי אך ורק באתעדל"ע ששום אתעדל"ת לא יכולה להגיע לשם. בלשון הרבי, הכל תלוי במשיח ושום דבר לא יעזור. מה כן יעזור? שאתה תהיה בתכלית הבטול ושאתה תייחל לחסדו, ובזה תלויה ביאת המשיח. וכל זה שאתה גבור כסוס ובעל שוקיים חזקות לרוץ מהר – לימוד תורה וקיום מצוות – ואתה חושב שבזה תלויה ביאת המשיח, זה לא רצון ה'. תמשיך ללמוד ולקיים מצוות, אך תדע שה' לא רוצה זאת – לא זה יביא את המשיח – ומה שיביא את המשיח זה הבטול האמיתי עם "מיחלים לחסדו". כל בטול זה מגבורה דעתיק ו"מיחלים לחסדו" זה חפץ דעתיק.

פירוש שני זה הוא פירוש ההבדלה – להגיע למדרגה נבדלת. כל מה שאני מוכן ועושה מעצמי, וחושב שזה העיקר לעורר למעלה, לדעת שזה לא זה. זה טוב ויפה, ואין בכך שום פסול – איני אומר שאתה בעל גאוה בתורתך ובהשפעתך – אך אתה עובד לא נכון. כלומר, זה נכון – אבל זה לא זה, לא זה יביא את המשיח. צריך להכנס לראש של "נסתיימה עבודת הבירורים" – כבר דוד אומר זאת, שאם רוצים להביא את "דוד מלכא משיחא", תפסיקו להיות סוסים (דווקא דוד הגבור, היודע מה זה להיות סוס, יש לו הזכות לומר כך).

הפירוש השלישי והעמוק ביותר, של ר"ה מפאריטש בפלה"ר שה"ש: כותב שביראה האמיתית יש שלוש בחינות. יש בחינה אחת של "יראת הנשמות", יראה פנימית ואמיתית של נשמות ישראל, וזה כלפי אור אין סוף המלובש בכלים דאבי"ע – שיש גילוי של אור בתוך המציאות של כל העולמות (כלים זה המציאות), הן מציאות העולמות התחתונים והן מציאות עולם האצילות, דהיינו כליו (שעל כך כתוב ששיעור קומה של יוצר בראשית רלו פרסאות – "גדול אדונינו ורב כח" – הרמב"ם התנגד לכך, כנודע, והרבי הרש"ב בפירושו ל"פתח אליהו" הסביר שזה שרש הגבול בעולמות התחתונים), וכאשר מתבוננים בכך מקבילים יראה פנימית של נשמות. אחר כך יש מדרגה שניה, יראה של תלמיד חכם אמיתי שלומד את אותיות התורה ודרכן מתקשר לאור הפנימי – אור אין סוף הסובב כל עלמין שלפני הצמצום המלובש בתוך אותיות התורה, כמו שכתוב ש"אנכי" ר"ת "אנא נפשי כתבית יהבית", שה' נותן עצמו בתורה, ומתוך גילוי זה מגיע ליראה עצומה עליה כתוב בספכ"ג בתניא "לית כל מוחא סביל דא". אחד שהגיע למדרגה זו, של בטול ויראה פנימית לפני אוא"ס הכי גבוה המתלבש באותיות התורה, עליו כתוב "לא בגבורת הסוס יחפץ" (פלאי פלאים, כי עד כה חשבנו שזה מי שנאחז באותיות, אך כאן מתואר מישהו שיש לו בטול במציאות, לכאורה כבר "יראיו" שעוד למעלה מבעל יראת נשמות ביחד לאור שבכלים דאבי"ע). בהמשך מסביר שיחס בין אותיות התורה לכלי עולמות אבי"ע זה יחסית כלים דחב"ד וכלים דז"א – שיש הבדל שבאין ערוך. בהמשך מסביר שההבדל שהיראה הראשונה לא דרך התורה. היום מדברים הרבה על תורה ומדע – "עץ חיים" זה מעין מדע, וגם כשלומדים מדע ממש (והגענו היום למצב שהרמב"ם רצה, שהמדע הוא "מעשה בראשית" דרכו אפשר להגיע לאהבה ויראה), אפשר לחוש יראה פנימית של הנשמה העומדת מול ה'. יחסית כלים דאבי"ע זה כלים דז"א – ששת ימי בראשית – רואה את העולמות ואת פלאי הבריאה, עד לבריאה כפי שהיא באצילות, וכנשמה אלקית יש לו קשר טבעי לה' כך שעל ידי התבוננות במציאות חווה את ה' שבתוכה ומגיע ליראה ואהבה הכי גדולות. זו המדרגה הראשונה של ר"ה – הנשמה האלקית שבישראל לומדת מדע ומתוך זה חווה את המאציל והבורא, ומתוך זה מגיעה לרמות נעלות ונשגבות של אהוי"ר. אך זה היה גם לפני מתן תורה, אצל האבות, ובמ"ת התחדש "אנא נפשאי כתבית יהבית", שה' מכניס עצמו בדרגה הרבה יותר גבוהה לאותיות התורה. מי שחווה את ה' דרך המציאות בזכות נשמתו זה כמו אדם שאין לו סוס, ופתאום בא מתן תורה – "כי תרכב על סוסיך" – וה' אומר 'טוב, חבר'ה, אני נותן לכם סוסים עכשיו', והסוסים זה כלים שלא מהעולם הזה, כלים של חב"ד בעצם (בעוד שעד כה היו כלים של מדע, כלים דז"א). ה' אומר שזכיתם, בזכות אברהם יצחק ויעקב, לכלים אמיתיים של חב"ד ששם מתגלה אוא"ס באופן אחר לגמרי, וממילא גם היראה והבטול באופן אחר לגמרי – ועל מדרגה זו כתוב "לא בגבורת הסוס יחפץ לא בשוקי האיש יחפץ". בשביל להגיע למדרגה זו צריך לקיים גם "בא אתה וכל ביתך אל התבה" – שהלומד יכנס לתורה עם כל כחות נפשו. כמו שה' צמצם-ריכז עצמו לתוך תיבות התורה, כך אני צריך לצמצם עצמי לתוכן – ושם יש מפגש שבאין ערוך. זה להתקשר לה' ביראה פנימית באמצעות התורה והמצוות – מה יכול להיות יותר מזה? בפירוש השני היה איזה פסול בכך, ובפירוש השני אין פסול רק בלי הבנה שלא זו הדרך להביא משיח, אך בפירוש השלישי – מה יכול להיות יותר מזה? דוד אומר שיודע מה זה – מי כמוהו יודע מזה – ואף על פי כן "רוצה הוי' את יראיו את המיחלים לחסדו". אומר שיש מדרגה שלישית של יראה פנימית – יראה פנימית של שרש הנשמה מפני הגילוי של עצמות ה' ממש, שוב בלי התורה באמצע. אומר שבחינה זו של עצם הנשמה מול ה', זה משהו אחר לגמרי (וננסה לתת בכך קצת תחושה). אומר שבדרגה זו אין בכלל חילוק בין היראה העצמית לבין אה"ר בתענוגים – הנשמה נמשכת לעצמות שאינו אור ואינו כלי. עד כאן, בשתי המדרגות הראשונות, היו כלים ואורות – או כלים דז"א (כלים של מציאות, של מדע, שבתוך זה יש אור של הבורא-המאציל, מקור הנפלאות של הבריאה כולה) או כלים דחב"ד (אותיות של תורה, סוסים, ויש בכך אור נעלה באין ערוך יותר) – וכאן אין יותר אורות וכלים, אלא רק עצמות ומהות (ומאד חשוב להבין שעצומ"ה זה לא אורות ולא כלים), ולעצם הנשמה (חלק אלוק ממעל ממש, ממש) יש זיקה לכך. יש הרבה אנשים ששואלים אם מותר לומר שאפשר להתקשר לה' בלי תורה (ובפרט לעתיד לבוא), שהרי "תלת קשרין... ישראל מתקשראן באורייתא וישראל בקוב"ה" – כתוב שזה היום, אך יש גם חיבור ישיר. דווקא דוד יכול לומר, כי הוא "מחבר תורה של מעלה בקוב"ה" – תורתו זה לא בשביל להתחבר לה', אלא לחבר את ה' לתורה ולהשפיע בה. פלא שזה לא כתוב על משה רבינו, אך דווקא על דוד המלך כתוב שרק הוא מתקשר לה' ומשפיע את ה' אל תוך התורה – מעלה את התורה אל ה' ומוריד את ה' אל תוך התורה. לא מוותר חלילה על התורה, אך צריך להיות קשר לעצמות שלמעלה מהאור של התורה. זה ודאי ההמתקה הסופית של היראה הפנימית והעצמית. יצא שקודם יש מדרגה שהנשמות יכולות לדעת את ה' ולהתפעל ביראה פנימית אמיתית עוד לפני מתן תורה, ואחר כך דרגה באין ערוך יותר של התקשרות על ידי הסוסים והשוקיים, אבל אחר כך גם על זה כתוב "לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה רוצה הוי' את יראיו את המיחלים לחסדו". כתוב ששלוש יראות אלו כנגד שלוש מדרגות האהבה המפורשות בתורה. ביראה אין מקום מפורש בתורה שיש חילוק בתוך יראה, אפילו לא יר"ע ויר"ת – אין לכך מקור ברור, רק רמזים בחסידות (כפירוש "יראו מהוי'" ו"יראו את הוי'", ועוד רמזים דקים כאלו) – יש ביראה משהו יותר אחדותי מאשר באהבה. באהבה יש בפירוש "ואהבת את הוי' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", אך יש שם ריבוי "את" – לרבות יראה – ולכן אפשר למצוא כנגד שלוש אהבות גם שלוש מדרגות יראה. "בכל לבבך" זה יראת הנשמה את ה' מצד עצמה, ו"בכל נפשך" זה ריכוז כל כחות הנפש לתוך התיבה של התורה ושמה יודעים את אוא"ס המתלבש באותיות התורה – העוצמה של "אפילו נוטל את נפשך" זה כמו אצל ר"ע, הדוגמה הקלאסית, שיודע את ה' דרך התורה וכך ירא אותו יראה פנימית – ולמעלה מכך "בכל מאדך" שזה המקיף האמיתי ושרש הנשמה, ששם התקשרות לה' יותר גבוהה מאשר דרך התורה, ולכן דווקא שם יחוד אהבת בכל מאדך עם היראה המוסברת כאן, יראת שרש הנשמה מעצמות ומהות (וחייבים להוסיף שאין הכוונה שיהיה בלי תורה – גם לע"ל – אלא שיהיה כמו אצל דוד, שהיהודי מחבר את ה' אל התורה, משפיע מה' אל התורה, ואז שוב התורה מקשרת אל ה', כמו שהרבי הסביר ש"תלת קשרין" זה כמשולש – בו שני הכיוונים אפשריים – אחד מהחידושים הכי חשובים של הרבי, בזה"ז הקשר הישיר של ישראל עם ה' ואז לחזור לתורה זה בעבודת התשובה, עבודה של משיח, ואצל משיח זה להמשיך אור חדש בתורה עצמה). פירוש זה כולו אומר המתקה, ואף על פי כן אומרים לך "לא בגבורת הסוס". ה' יעזור שנזכה לכל הפירושים הללו.

ובקיצור: א. בטול ישותנו תוך כדי תומ"צ. ב. שנדע שתכל'ס לא כל מה שנעשה יביא את המשיח, וצריך להיות אתעדל"ע ששום אתעדל"ת לא יכולה להגיע לשם (על דרך דברי הרבי שהסתיימה עבודת הבירורים וכעת תלוי רק במשיח עצמו, רק בה'). ג. שצריך לעבור מדרגות של ידיעת ה' מתוך העולם ומתוך אותיות התורה ולהגיע ליראת "בכל מאדך" של עצם הנשמה מעצמות ה' – זה כמו "אתהפכא", שקצת הופך פירוש קודם. קודם היה פירוש של קצת יאוש מלעשות משהו, שגם זה מופיע המון בתורת הרבי, שכמה שאומרים שיש אתעדל"ע ששום אתעדל"ת לא תגיע לשם, אך רק יעזור אם אתה עצמך תגיע לשם – שאתה חלק אלוק ממעל ממש, ואם אתה רק בטל ומייחל לאותה מדרגה יש צורה של בטול וייחול שמקשרת אותך אל הדבר עצמו. לא שעומד מלמטה ומייחל, אלא שתוך כדי זה אתה שם באמת וממשיך זאת למטה. זה רק ה', אך כשאתה בטל זה אחד וממשיך זאת למטה.

[סוס = ב"פ סג. גבורת-סוס ר"ת גס. יש גסות למעליותא, כמו ש"משה זכה לבינה" ולבו היה גס בה' – מי שחפשי עם ה' "לבו גס". גם כשהגסות מצד הקדושה, בסופו של דבר "לא בגבורת הסוס יחפץ" – ה' רוצה שם עב.]