אור לכ"ז חשון ס"ט – בית השלום, חברון[א]

בית (האמת ו)השלום

א. ששה קוי פעילות מעשיים

לעשות מהנקודות פרצוף

קודם ישבנו – ותודה על הסבלנות שלכם בינתיים – הדור הצעיר של הרבנים, והתחלנו לדון בשאלות העומדות על הפרק, בקשר למה שקורה כאן בבית, שההשלכות שלו נוגעות לכל עם ישראל, בכל ארץ ישראל ובכל העולם. עלו כמה נקודות, וידוע בסוד נקודה-ספירה-פרצוף שצריך לעשות מבנה, ואז הנקודות מַפרות אחת את השניה והכל מתפתח וכו'. לא היו מספיק נקודות בשביל פרצוף של עשר ספירות, היו שש-שהן-שבע ונכוון אותן כנגד שבע הספירות התחתונות (לא כפי הסדר שנאמר):

חסד: הבאת צבור רב שיבטא הזדהות ואהבה למקום

דברו על כך שצריכים להביא כמויות של אנשים בשביל להגן על הבית. אנחנו באים משבת חיי שרה, הפרשה של קנין מערת המכפלה. גם את הבית הזה קנו בכסף מלא. צריך כמה שיותר אנשים שיהיו בבית, יעשו ממנו בית שבו מגדלים תורה ותפלה וצדקה. אנשים שבאים לכאן מפגינים את החסד והאהבה למקום, מפגינים הזדהות. זה החסד – אהבה למקום, לארץ ישראל, ואהבה למי שבא לכאן. ההזדהות היא מתוך אהבה, אפילו אם התנאים קשים – יש תנאים כאן, אבל בכל זאת לא כמו בבית... דבר נוסף, כאשר בא לכאן זוג נשוי ומתגורר באהל וכו' יש בכך שיא נוסף של אהבה. המאמץ לגור בתנאים-לא-תנאים הוא סימן מובהק של אהבה בין בני זוג.

גבורה: סירוב פקודה

הבעת אי-הזדהות

כמו שחסד היינו הזדהות מתוך אהבה, כך הגבורה היא אי-הזדהות במקום בו צריך לפעול ולגרום שמישהו לא יזדהה: מתוך כך שאני יהודי, אסור לי להזדהות עם כחות שפועלים פעולות של רשע. לכן אסור לחיל היהודי להזדהות עם פינוי של ישוב מארץ ישראל. מתוך אי-ההזדהות המפורשת החיל מצמצם את האהבה. הוא לא מצמצם את אהבתו ליהודים, שאת כולם הוא אוהב, אלא את האהבה למקור הפקודות שמקבל. הוא לא מזדהה עם מערכת הצבא או הממשלה שנותנת פקודות אלו, ומתוך אי-הזדהות הוא מסרב פקודה.

יש כמה רמות של סירוב פקודה: שחיל מסרב בשעת מעשה, שהוא אומר מראש שלא יכול להיות שותף לצבא שמפנה, ויותר מכך – שהוא לא מוכן להתגייס, הוא אומר שרוצה לשרת עבור עם ישראל, אבל לא בצבא הזה. יש כמה וכמה רמות של אי-הזדהות, שקוראים להן – בכללות – סירוב פקודה. צריך להגביר את 'מבצע סירוב פקודה'.

עידוד לסירוב מתוך שמחה

לפי עץ החיים של הספירות, ספירת הגבורה עומדת מתחת לספירת הבינה, וספירת הבינה היא שמחה בפנימיותה – "אם הבנים שמחה". לכן הוצע שכדי להגביר את המודעות והנכונות של החיילים לסרב פקודה, במקום שצריך, צריך לפעול גם בדרך של שמחה – להיכנס לבסיסי צה"ל, הרבה חבר'ה ביחד, לרקוד (לחלק סופגניה שבתוכה פתק של סירוב פקודה...), ולעשות כל מיני דברים חמודים, כולל קצת להתלוצץ מהמערכת. גם זה בא מהבינה, ש"מינה דינין מתערין" (גם בשמחה).

בחסד דברנו על מסות של אנשים – חסד הוא גם ענין כמותי. גם כאן צריך מסות – הרבה אנשים באים לבסיס, ולא אחד מול אחד בשעת משבר, בזמן בו היכולת להשפיע מאד מוגבלת. אבל אם באים הרבה אנשים מתוך שמחה, נכנסים לבסיס, יש לכך כח השפעה. צריך גם להסביר לחיל, לתת לו להבין, שאתה לא עם פיצול אישיות – אתה לא איש אחד בבית ובמדים מישהו אחר. לדאבוננו זו מכה במודעות של הרבה אנשים, משהו לא-מודע, שפתאום במדים הוא משתנה למישהו אחר. צריך לחבר את התדמית שלו כיהודי בלי מדים לאיך שהוא במדים – אתה אותו אחד. עד כאן גבורה.

חסד וגבורה – הזדהות מתוך אהבה, הרבה אנשים שיגיעו לכאן וילמדו תורה ("תורת חסד על לשונה"), והכח המאזן, לפעול ביתר שאת וביתר חיות ושמחה סירוב פקודה.

תפארת: גושפנקא של תורה

פניה לבית דין לקבלת דעת תורה

בהקדמת תיקוני הזהר, מכונות הנשמות שמושרשות בספירת התפארת "מארי תורה" – תלמידי חכמים. התפארת היא מדת יעקב אבינו, "יעקב איש תם יושב אהלים" – הוא בחור ישיבה שלומד באהלה של תורה, הוא מסמל את עמוד התורה, "עמודא דאמצעיתא", "עץ חיים היא למחזיקים בה". בהקשר זה עלתה הצעה חשובה, שביחס לכל כיוון של פעילות להשתדל לקבל "גושפנקא דמלכא" של "מאן מלכי רבנן" – להביא את הענין (ככל שניתן) בפני בית דין מוסמך של בעלי הוראה בישראל ולקבל פסק. אחר כך לומר – גם כלפי שמיא וגם קבל עם ועדה, כלפי עם ישראל ואפילו התקשורת העולמית – שהתורה פסקה כך וכך.

לדוגמה בענין שלנו היום: אין עוררין שהבית הזה שייך לנו מכל הבחינות. היות שהבית שייך לנו כדאי מאד לגשת לבית דין – אולי למרא דאתרא של חברון וקרית ארבע, ולעוד רבנים – ולהוציא פסק שהבית שייך לנו ולכן אסור לפנות את היהודים שיושבים כאן. משהו פשוט מאד, אבל ברוחניות זו פעולה חשובה – גושפנקא שכך התורה פוסקת, שהמקום שלנו ואסור להוציא יהודים מפה. יכול להיות שהפסק הזה אפילו שוה מול ממסד הרשע, ויכול לעמוד גם קבל התקשורת של כל העולם – כך הרבנים פסקו, כך התורה פסקה.

הנהגה רבנית חדשה

אם עושים מזה הכללה יותר גדולה, הנקודה היא: לנסות כמה שיותר לשתף "מארי תורה" – השייכים לספירת התפארת – עם הפעולות שאנחנו יוזמים. כמובן, אנשים מנוסים כאן אומרים שלקבל פסק שהבית שייך לנו ואסור לפנות אותו זה לא סיפור קשה מדי, אבל לקבל פסקים על דברים קצת יותר עדינים ויותר קשים יהיה מסובך. לדאבוננו הרבנים של היום, המוכרים, לא מוכנים להיכנס לעובי הקורה ולפסוק בנושאים יותר עדינים.

יש פה בעיה, וכנראה שהפתרון שלה הוא ליצור גוף חדש של רבנים, כנראה יותר צעירים, גם בגיל וגם ברוח, ששייכים לדור חדש – דור של משיח נקרא לו – שכן מוכנים ורוצים להיכנס לעובי הקורה של כל נושא שעולה על הפרק ולפסוק לפי כללי התורה.

יסוד: צדיקים – קבוצת איכות

לפני שנמשיך עם הנצח-הוד-יסוד-מלכות נאמר שכל הקו האמצעי, "עמודא דאמצעיתא", הוא המשך אחד. הכל כדי להגיע למלכות, לתכל'ס של הכל – יצירת הנהגה חדשה. אבל המלכות מקבלת מהיסוד וגם מהתפארת – כל הקו האמצעי הוא המשך אחד. בקו האמצעי מתחולל זיווג חמה ולבנה, וכתוב שיש שני "ראשי חדשים" – יש בחינה שהלבנה-המלכות (דוד המלך) מקבלת מהיסוד, מיוסף הצדיק, ויש שהלבנה-המלכות (רחל) מקבלת מהתפארת, מיעקב אבינו.

במלים פשוטות וקצרות: ההנהגה חייבת לקבל מ"דעת תורה" (הדעת היא נשמת התפארת, "משה מלגאו ויעקב מלבר", בתוך התפארת יש את משה רבינו, הפנימיות של דעת התורה), וגם לקבל מצדיקים (שכנגד ספירת היסוד). היסוד נקרא "אבר קטן" – קבוצה יותר מצומצמת, איכותית. בחסד אמרנו שצריכים מסה של אנשים שיגיעו לכאן, אבל כשמדברים על איכות של אנשים – זו ספירת היסוד, כמאמר חז"ל "ראיתי בני עליה והם מועטים", לכן "עמד ושתלם בכל דור ודור" (וכן כל 'צבור' ו'צבור' שבעם ישראל מורכב מצדיקים בינונים ורשעים, כנודע, והצדיקים הם תמיד המועטים, הגם שבפנימיות "ועמך כֻלם צדיקים" שעל כן "לעולם יירשו ארץ" – הרי זה בעצם תפקיד הצדיק, לגלות ש"ועמך כֻלם צדיקים").

נאמר עוד משהו: בחסד אמרנו שהעם מזדהה עם המטרה. אבל הזדהות עם האיכות, עם הצדיקים, היא תקון הברית. כתוב שלזהות את הצדיק, גם בתוכי, זה תקון הברית שלי. תקון הברית היינו היכולת לזהות את הצדיק האיכותי שעומד בין התפארת, הדעת תורה, לבין ההנהגה החדשה שתקום. צריך ללכת גם על הכמות-החסד, וגם על האיכות-היסוד. היסוד הוא הממוצע המחבר בין התפארת, דעת תורה בכלל, לבין המלכות – ההנהגה החדשה שעומדת לקום בעזרת ה' יתברך.

מלכות: הנהגה המקבלת מהפוסקים והצדיקים

אם כן, עשינו את כל הקו האמצעי: יש דעת תורה ופסק הלכה בתפארת. אף שהצדיק נמצא ביסוד, למטה מהתפארת, יש לו יותר זיקה לפנימיות התורה. בתפארת, ל"מארי תורה", יש יותר יכולת לתת פסק של נגלה – פסק התלוי במומחיות בשולחן ערוך, בחשן משפט. הצדיק שהוא בבחינת "מעט", "אבר קטן", שייך יותר לפנימיות התורה, לרזין דאורייתא.

כתוב בקבלה שבספר הזהר היסוד מכונה "רז" – ספירת היסוד, הצדיק, הוא הרז של העולם, ולכן גם ביחס לתורה הוא יותר קשור לרזין דאורייתא. גם הצדיק משועבד לפסק ההלכה, ל"מארי תורה" שבתפארת, אך בכל אופן הוא הממוצע המחבר בין התפארת לבין ההנהגה בפועל. כלומר, ההנהגה בפועל היא לאו דוקא של הרבנים או של הצדיקים המועטים, אבל היא בהחלט נכנעת ושפלה – "ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני" – למה שמקבלת מהיסוד והתפארת ו"לית לה מגרמה כלום". נשארו לנו הספירות נצח והוד:

נצח: 'עידוד עליה'

פעולות מנצחות

נצח ענינו לנצח – בספירת הנצח צריכה להיות פעולה מנצחת. סירוב פקודה – גבורה, אי-הזדהות – הוא חשוב מאד, אבל הוא עדיין לא גילה את עצמו ככח מנצח לגמרי, כך מתוך הנסיון שהיה בגוש קטיף. צריך משהו אחר מנצח, משהו אקטיבי (כמו שבטחון פעיל דוקא, שה' נותן לי-לנו כח לעשות חיל, הוא בנצח), הרי הכחות מהנצח והלאה שייכים ממש למעשה – לקום ולעשות דברים, קום ועשה.

יש פרצוף בספר תיקון המדינה (יש הרבה עוררים על השם, כי הרבה אנשים כבר התייאשו מלתקן את המדינה, לפחות את המדינה הזאת, אך בכל אופן כך נקרא הספר), סדר שלם של שלבים לקראת התקון הסופי – משיח ובית המקדש. החסד שם הוא באמת ההצהרה הברורה שכל ארץ ישראל שייכת לעם ישראל, ונתינה לכל אחד את החלק שלו – הזדהות עם העם והארץ. מה שם הנצח? מי שזוכר, הנצח בפרצוף שם הוא עידוד העליה לארץ ישראל – 'ארצה עלינו'.

עלית הגוי – מארץ ישראל לחוץ לארץ

מכלל הן אתה שומע לאו. יש הרבה פעולות שעושים בשטח – תג מחיר וכיו"ב – שבעצם אפשר לקרוא לכולן בשם הרבה יותר נחמד, שגם יבלבל את המוחות (יש מצוה לבלבל את המוחות...). אפשר לקרוא לכל הפעולות מהסוג הזה 'עידוד העליה'.

קודם כל, אלו הן פעולות שנועדו לעודד את הערבים לעזוב את הארץ – כאשר ערבי עוזב את הארץ הוא עולה, בגלל שאסור לו להיות כאן, אז ברוחניות הוא עולה. יהודי עולה כאשר הוא בא לארץ, אבל ערבי עולה כאשר הוא עוזב את הארץ. כשיהודי עוזב זו ירידה, אבל ערבי לא יורד מהארץ אלא עולה – מגיע למקום שהרבה יותר מתאים לו, מקום שהולם אותו.

כתוב בספרים שלכתחילה, גם כשיהושע נכנס לארץ ישראל, הוא שלח שלש אגרות – לא היה צריך להכרית אף גוי, גם מ-ז עממין, אלא שכולם ילכו מרצונם. זה לכתחילה, ורק בדיעבד היינו צריכים להרוג אותם. לא שמעתי בדיוק את הסטטיסטיקות בזה, אבל ספרו, אולי קצת בעקבות הפעולות שנעשו, שיש עליה ניכרת ב'עלית' ערבים מן הארץ. זה גם קשור עם עידוד העליה כפשוטו – שיהודים באים לארץ. הא בהא תליא.

הכנת יהודים בחו"ל לקראת העליה לארץ

דרך אגב, נאמר עוד משהו – נקודה שלא עלתה בכלל. אולי נגיע אליה תיכף, בספירת ההוד. הפנים שלנו, התדמית של – נקרא לו – המתנחל, של כל מי שמאמין בשלמות ארץ ישראל. יש ודאי ענין לחזק את הטוב והצדק שיש בפנים האלה. אם מדברים בסוף על הנהגה חדשה, היא צריכה לקחת את כל הקופה – את כל האחריות, על כל עם ישראל בכל העולם (הרי ארץ ישראל היא הארץ של כל היהודים בכל העולם), ואחד המבצעים החשובים הוא להתעסק בפועל בעידוד העליה.

מה הבעיה היום כאשר יהודים עולים לארץ? קודם כל, שבכלל לא יודעים לקרוא את המפה של מה שקורה כאן. מאז העליות הגדולות לארץ, עוד לפני קום המדינה, הכל עומד על בסיס שקר ורמאות – לקחת ילדים ולגזור להם את הפיאות. הדברים ידועים, ואין להאריך בדבר המצער. לדוגמה, אומרים שהעליה הכי גדולה בשנים האחרונות היא מצרפת (צרפת אותיות פרצת, כידוע, בגימטריא 770 – לכן הרבי מאד אהב את צרפת) – אומרים שמגיעות לכאן 5000 משפחות כל שנה. אם היו לנו שלוחים בצרפת היה אפשר להסביר לאנשים שעומדים לעלות לארץ מה לפניהם – למה צריך לצפות כשעולים לארץ, אילו החלטות צריך לקבל לפני שעולים לארץ. למשל – אתה עולה לארץ על מנת להעסיק ערבים או לא?! חוץ מזה שצריך בכלל להתחזק בתורה ומצוות, יש דברים שקשורים לארץ במיוחד – אולי תעלה לחזק את ההתיישבות.

את זה אמרתי קצת בתור מאמר מוסגר, שהפעולה שתכריע בסופו של דבר היא העליה. ככה היה בעבר, ועל מנת לטשטש את הזהות היהודית הביאו לכאן מליון גוים מרוסיה. כל מה שהממשלה פועלת נועד לטשטש את נאמני ארץ ישראל – יהודים טובים, יהודים פשוטים, שמאמינים ומזדהים עם הארץ ועם העם. לכן הנקודה של עידוד העליה כפשוטו חשובה מאד. אבל הא בהא תליא – העלאת יהודים קשורה עם 'עידוד העליה' שהגוי, האויב (גם אם לא היה אויב, וכ"ש אויב), יסתלק מכאן. לכן צריך לעשות כל מיני פעולות כדי לעזור לו לקבל החלטה זאת, שיבין שלא כדאי לו להישאר בארצנו הקדושה – שזה לא לטובתו (הכל נעשה למענו ולטובתו, שיעלה מכאן).

שיבוש מערכות מושכל והקפדה על עבודה עברית

אמרנו שיש דברים שמנצחים בפועל. כל דבר שמשבש את תפקוד המדינה – במיוחד בשעת אמת – שייך לספירת הנצח, זו פעולה מנצחת. כבר רואים שהדברים האלה פועלים. צריך לתת את הלב איך לעשות זאת בחכמה, בשכל, ולתת את הדעת שיהיה בכלל בלי אלימות פיזית – לא צריך שום אלימות פיזית (ובדרך מליצה: "יגורתי מפני האף" – ר"ת אלימות פיזית, סוד "אף עשיתיו", וד"ל). מי שיש לו שכל יכול לשבש את כל המדינה בלי שום אלימות. זה שייך לנצח.

גם לגבי ערבים לא צריך אלימות "ראש בראש", יש הרבה דברים שאפשר לעשות כדי לעודד אותם להסתלק מכאן. כמובן, צריך להקפיד על כל המבצע של עבודה עברית – להקפיד מאד מאד לא להעסיק ערבי, גם אם מדובר בבנית בית בחברון ר"ל. זו צרה צרורה שהיתה פה ובעוד הרבה ישובים ביש"ע. אפשר לומר שהרבה הרבה מהבעיות, ודאי ברוחניות וגם בגשמיות (בעליל), הן רק בגלל זה. הקבלה הנחושה ביותר היא שמעסיקים רק יהודים – ואין סוף לכמה שאפשר לפעול במבצע זה (חוץ מזה שיש מוקד עבודה עברית שפועל מאד יפה, אבל אין סוף כמה יכול להוסיף ולפעול, לתת הכשר – כמו שיש בד"צ – שמפעל גם שומר שבת וגם לא מעסיק אינם-יהודים, צריך להקפיד להתעסק רק עם מפעלים ומוצרים שיש להם את ההכשר הזה). כל זה – שייך לנצח.

הוד: מבצע 'טיהור תדמית'

כח הנשים לטהר את התדמית

נשאר לנו להתבונן בספירת ההוד: על ספירת ההוד כתוב "הודי נהפך עלי למשחית" ו"כל היום דוה [הוד הפוך]". "דוה" היינו אשה בנדת דוותה. עלתה בדיון עוד נקודה, שיש מגמה ידועה ומפורסמת של התקשורת לנדות אותנו, נאמני ארץ ישראל – לעשות מאתנו מצורע, אשה נדה, מחוץ למחנה, "טמא טמא יקרא". לכן צריך לעשות דברים שהופכים את הדוה בחזרה מדוה להוד והדר – אשה טהורה לבעלה. נקרא למבצע הזה 'תקון תדמית' (או 'טיהור תדמית').

זו נקודה חשובה. היות שכל קלקול התדמית מבוסס על שקרים, כדי להכפיש ולנדות, צריך להביא לידיעת הציבור את האמת. להביא את האמת לידיעת הציבור זו עבודה שבדרך כלל לוקחים בשבילה חברת פרסום, אבל נכון להיום אין בדיוק חברת פרסום מתאימה – צריך לבנות אותה.

קשרנו את ההוד עם אשה נדה או אשה טהורה ובאמת כתוב ש"איהי בהוד", לכן זה מתקשר למה שדובר אצלנו הרבה פעמים, שהטיהור – כמו טבילת אשה נדה במקוה טהרה – הוא גם כן מכח הנשים, "כן בנות צלפחד דֹברֹת" –  הדוברות של עם ישראל צריכות להיות דוקא הבנות.

שוב, דובר על הנושא הרבה מאד פעמים, והוא מתקשר פה מאד יפה לספירת ההוד וגם נותן תפקיד חשוב ביותר לבנות החסידיות והצדקניות שלנו.

"המתנחלים צודקים"

לדוגמה: כשמטהרים תדמית, צריך לחשוב על סיסמאות מוצאות חן וגם מבטאות במלים הכי קצרות את המסר שאתה רוצה להעביר לציבור. לא דברנו על כך קודם, אבל חשבנו ועלה רעיון כזה – שתי מלים פשוטות, סטיקר: המתנחלים צודקים (ענין זה קשור גם להזדהות – הוד היינו להודות על החסד, על האהבה, יש קשר בין החסד להוד). מי אומר את המשפט? מישהו אחר, לא אנחנו. איזה שלט חוצות בתל אביב – המתנחלים צודקים. באנגלית זה נשמע עוד יותר טוב – The Settlers Are Right.

סוד התרגום

כמובן שיש המון דברים שצריך להסביר – לא נפרט כעת את הנושאים הספציפיים שצריך להתייחס אליהם שדובר אודותם קודם. רק נעשה איזו מליצה, מלתא דבדיחותא, ממה ששמעתי קודם מהרב עוזי – יש דיון האם אנחנו, היהודים הטובים שיושבים כאן בבית, מהווים 'גורם מפריע' (בחת"ת של היום נאמר "... ויקנאו אֹתו פלשתים. וכל הבארֹת אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סתמום פלשתים וימלאום עפר" ופירש"י: "'סתמום פלשתים'. מפני שאמרו תקלה הם לנו מפני הגיסות הבאות עלינו", עשו מהבארות – הבתים, כמו שיתבאר לקמן – 'גורם מפריע', כך חשבו וכך שדרו בתקשורת, אך באמת, במודע או שלא במודע שלהם, הוא רק מפני ש"ויקנאו אֹתו פלשתים", וכך לעניננו, הוא רק מפני קנאה, וד"ל). אף שהבית שלנו על פי דין, אם אנחנו 'גורם מפריע' בלשונם, צריך לסלק אותנו, היה-לא-תהיה.

כשאני שומע ניב לשוני הוא מאד תופס את הרעיון. מה זה 'גורם מפריע'? רק מפריע = ת, כנראה שהתקון שלו הוא "ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר", החותם והתכל'ס של כל האלף-בית. אם עושים מ-מפריע ת ומחברים לאותיות גורם יוצאת המלה תרגום – סוד מאד חשוב בקבלה. התקון של גורם מפריע הוא תרגום.

מה הכוונה? איתא בלקוטי מוהר"ן שלשון תרגום היינו "אשה משׂכלת". לשון הקדש היא "אשה נביאה", לועזית היא "אשה זרה" ולשון תרגום היא "אשה משכלת". "אשה משכלת" לעניננו עכשיו, כשמבואר שהאשה היא בבחינת הוד, היינו שה"אשה משכלת" איך לתרגם את המסרים שלנו לעם שעוד לא מזוהה איתנו וגם לעולם כולו. את ה'גורם מפריע' צריך להפוך לתרגום, זה התקון שלו – חכמת התרגום.

זו נקודה חשובה – צריך לעבור קורס, או הרבה קורסים, כדי לדעת איך לתרגם, כי לא מדברים אותה שפה. השפה שלנו והשפה של השמאל, או איך שלא נקרא לחלק מהעם כאן, היא לא אותה שפה. אנחנו אותו עם, לכאורה מדברים עברית, אבל מדברים שפה אחרת לגמרי ואחד לא מבין את רעהו. לכן חשובה מאד חכמת התרגום, ה"אשה משכלת", המתקנת את ההוד. צריך לתת את הדעת איך מתקנים את ההוד, איך יוצאים מלהיות מנודה והופכים את הדוה להוד והדר.

הצבע הכתום – תדמית של הפסד

בענין הזה נאמר עוד ווארט (שלא עלה קודם, אבל חשבתי לומר אותו בלאו הכי): עשו מהנוער שלנו, לפני שנתים-שלוש, בזמן הפינוי בגוש קטיף – נוער כתום. הצבע הזה הוא בחירה מאד לא מוצלחת למה שאנחנו רוצים להציג. בחירת הצבע המתאים היא חכמת ההוד – בנות יודעות להתלבש בצבע המתאים, ואילו לבנים אין שום מושג בכך. לפי הקבלה כתום הוא הצבע של ספירת ההוד, אבל ההוד בלי נצח – תיכף נאמר מה צבעו של הנצח – אינו מנצח. בדיוק ההיפך – הנצח הוא המנצח וההוד הוא הנכנע, הוא המנוצח. כלומר, צבע כתום הוא 'לוזר', לא 'וינר'. לכן, חייבים לשנות צבע.

באמת עם ישראל הוא עם חכם ונבון – אנחנו חכמים מכל עם – ומי שבאמת חכם כל הזמן מחליף בגדים, משנה תדמית. כתוב שכח החכמה הוא לפשוט צורה וללבוש צורה. החכמה היא כח מה – בטול, גארנישט – לכן כל פעם בקלי קלות ובכיף "פושט צורה ולובש צורה". ככה לגבי צבעים. בכלל, אסור להתקבע באיזה צבע מסוים, ברגע שאתה שייך אך ורק לצבע אחד – אתה מפסיד.

בכל אופן, יש לציין שלהיות כחול-לבן זה הרבה יותר נחמד ומנצח מאשר להיות כתום – זו פסיכולוגיה פשוטה בדור שלנו.

הצבעים וחדשי השנה

אם האדם רוצה להיות חכם באמת בחכמת הצבעים – זו חכמת נשים – יש אשה שכל חדש בעלה חייב לקנות לה בגד חדש (זה מופנה לכל הבעלים, וגם הבעלים לעתיד...). בדרך כלל הנשים בציבור שלנו, שיושב כאן, לא דורשות את הבגד החדש, אבל אם נעודד אותן שיש בזה ענין יתחילו לדרוש בגד חדש בכל חדש – לפי הצבע של החדש. בגלל שיש יב שבטי י-ה, כל חדש הוא שבט אחר, לכל שבט יש את האבן שלו בחשן ולכל אבן יש את הצבע שלה, ואותו הצבע היה צבוע על הדגל של כל שבט.

כתוב בכתבי האריז"ל שב-יב הימים הראשונים של חדש ניסן (שמעתי שהכניסה לבית היתה בר"ח ניסן) כל אחד אומר את כל הנשיאים – אפילו מי שיודע את השבט שלו – כי לכל אחד יש שייכות וזיקה לכל השבטים. כך לכל אחד יש גם זיקה וקשר לכל הצבעים.

לדוגמה, אנחנו כעת בחדש חשון. מי שמכיר את סוד הצבעים – שבין ששת הצבעים (שלשה ראשיים ושלשה משניים) יש עוד ששה צבעי בינים – יודע שלכל חדש יש את הצבע שלו. חשון הוא סגול, לכן העצה המעשית היא להתלבש ככה (הולכים לסיים את חשון עוד כמה ימים, וכסלו הוא הממוצע בין סגול לכחול), זה ודאי צבע מנצח. כל זה קשור לספירת ההוד, שענינה התדמית השמחה והמשתנה כל פעם. אבל בכל אופן, כמו שכתום הוא צבע ההוד, כך סגול הוא צבע הנצח. לכן, אין צבע יותר מנצח – לפי הסוד – מאשר צבע סגול. כדאי רק לקחת את זה בחשבון.

סיכום

לסיכום, מה שעשינו עכשיו, בקיצור נמרץ, פרצוף של כל הנקודות שעלו – "תן לחכם ויחכם עוד". אמרנו שכל הנקודות חשובות, בפרט שרואים איך הן מתכללות יחד. נחזור: חסד – צריך להביא לכאן הרבה אנשים; גבורה – לעבוד קשה על סירוב פקודה; תפארת – לנסות לקבל פסקים מרבנים ידועים בציבור; נצח – לפעול פעולות מנצחות בשטח (בכל הזירות, לא דוקא – ודוקא לא – פה), שענינן עידוד העליה (זה טוב כל הזמן, ובשעת מעשה במיוחד יש חשיבות לשיבוש מערכות בכל מקום – זה ענף החסד, כדי להראות כמה הענין עמו אני מזדהה חשוב לי; אין שום ענין סתם לשבש כביש – זה רק בגלל שאני אוהב את ארץ ישראל ואת היהודים שיושבים בה, הנצח הוא ענף החסד); הוד – טיהור תדמית; יסוד – לזהות ולהתקשר ל"קב נקי" של צדיקים הקשורים לפנימיות התורה שיעמוד מעל הנהגה חדשה; מלכות – הנהגה.

חסד ריבוי מבקרים		גבורה סירוב פקודה
	תפארת פסק מרבנים
נצח פעולות מנצחות  – 'עידוד עליה'		הוד טיהור תדמית
	יסוד הזדהות עם צדיקים
מלכות הנהגה

הנהגה – הקמת מטות לכל הענינים

כמובן, לכל אחד מהענינים האלה – גם הפעילות שבקצוות, וגם להגיע לרבנים בקו האמצעי – צריך מטה. יכול להיות שבנצח צריך כמה מטות. צריך הרבה הרבה פעילות. כמובן, הכל מתרכז ומתנקז למלכות – "כל הנחלים הֹלכים אל הים" – לכן חלק מההנהגה היינו להוציא לפועל את כל המבצעים האלה, והכל יהיה בהצלחה רבה ומופלגה.

ב. כ"ז חשון – "עולם חדש"

כ"ז חשון – יום סיום המבול

צריך "לחיות עם הזמן" – הזמן היינו גם פרשת שבוע וגם היום הספציפי. אנחנו כבר באור ל-זך חשון, היום בו יבשה הארץ – היום של סוף המבול, שנח יוצא מהתבה. המבול התחיל ב-יז חשון (לדעת רבי אליעזר) והסתיים יא ימים לאחר מכן, ב-כז לחדש חשון. כידוע, דין המבול היה שנה שלימה, שנת חמה היתרה יא יום על שנת הלבנה, לכן הסיום היה ב-זך בחשון, היום.

אם כן, נתחיל מכך שבהשגחה פרטית אנחנו יושבים כאן ביום שהוא סוף המבול. הימים האלה נזכרים ונעשים בכל שנה ושנה, בכל דור ודור. ידוע הפירוש – המובא גם בשם הבעל שם טוב וגם בשם האריז"ל – ל"הימים האלה נזכרים ונעשים", שאם הימים "נזכרים" כדבעי הם "נעשים" מחדש וביתר שאת, "נזכרים ונעשים" ממש.

לראות "עולם חדש"

לשון חז"ל היא שכאשר נח יצא מהתבה, לאחר שנת המבול, הוא ראה "עולם חדש" (והוא הראשון מבין החמשה – נח יוסף משה איוב מרדכי – שראו "עולם חדש", הכל הולך אחר הפתיחה, ועל פי פשט ה"עולם חדש" שראה נח הוא החדש ביותר, ומבין החמשה הוא ה"יחידה", ודוק). הוא נכנס לעולם חדש, עולם אחר, שלא הכיר אותו קודם – זה חדש, פשוטו כמשמעו, הכל התחדש. לכן הדבר הכי פשוט להבין ולהתכוון ביום הזה, שהיום כל יהודי מסוגל פתאום לצאת החוצה ולראות עולם חדש – משהו אחר, לא אותו עולם שהכרנו. כמובן, הכוונה היא עולם חדש למעליותא.

העולם החדש הכי חדש הוא עולם חדש של גאולה ומשיח – רק צריך לפקוח את העינים ולראות ש"הנה הנה זה [כבר] בא". אבל כל חדא וחדא לפום שיעורא דיליה, לפום מה דמשער בליביה, יכול לנצל את סגולת היום לראות משהו חדש. המבול נגמר, העולם נטהר – כתוב בזהר שהמבול נועד לטהר את הארץ, כמו מקוה, תהליך הטהרה הסתיים בכי טוב – והעולם טהור וחדש.

לקבל נחת מהעולם החדש

הבטוי שיוצאים ל"עולם חדש", והרמז: עולם חדש בגימטריא נחת. יש את נח, הוא יוצא מהתבה, רואה עולם חדש – ויש לו נחת. הוא סוף כל סוף נחת מתבה שלו לתוך העולם החדש, ויש לו נחת מהעולם החדש. ידוע שחסידים מפרשים את המושג "נחת" על מורנו הבעל שם טוב – בפסוק "עיר וקדיש מן שמיא נחִת" – כי נחת היא שנת לידת הבעל שם טוב. לידת הבעל שם טוב מתחילה סדר חדש, "אור חדש על ציון תאיר". שוב, יש סגולה מיוחדת ביום הזה לקבל נחת.

נחת מהתורה – חידוש תורה מחדש את העולם

בכתבי האריז"ל מפורש שאפשר ללמוד תורה בכלל, וגם פנימיות התורה בפרט – קבלה וחסידות – אבל הלימוד לא שלם אם אין לאדם נחת מהלימוד. צריך ללמוד בנחת, ככה הוא כותב. כל פעם שלומדים איזה רז – מרזין דאורייתא או מרזין דרזין דאורייתא – אם זה באמת סוד שפתאום מתגלה, הוא מגלה לי מציאות חדשה לגמרי לעומת כל מה שאני יודע עד כה. כשלומדים כך, בכל פעם יש לי עולם חדש[ב].

בכלל, על התורה כתוב "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". היות ש"אסתכל באורייתא וברא עלמא" – מי שהתורה מתחדשת אצלו בכל יום, גם המציאות מתחדשת אצלו, כי המציאות תלויה בתורה. "בא אל התבה" – האדם צריך לבוא בכל כחו לתבת התורה והתפלה – והיום, כשיוצאים מהתבה של התורה והתפלה, יוצאים לעולם חדש, עם נחת רוח. נח מקריב קרבן, וזו פעם ראשונה שכתוב בתורה "ריח הניחֹח"[ג] – "נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני".

כך פתחנו בענינו של יום, זך חשון. סיפרו לי גם שהתושבים כאן קוראים לבית שאנו יושבים "בית חדש" – בחינת עולם חדש (שאין כנגדו שום עשק או שטנה אלא הכל ברחבות, בחינת "רחֹבות", "כי הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ", וכמו שיתבאר).

יום ה-זך בחדש השמיני על פי תורת החשבון

מאמר מוסגר בחכמת החשבון: הרבי חיבב ביותר את יום ה-זך לחדש בהיות שהמספר זך הוא ג בחזקת ג. והנה, חדש חשון הוא החדש השמיני מניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" – ו-ח הוא ב בחזקת ג. נמצא שיש ייחודיות ביום ה-זך לחדש חשון דוקא, שקשור, על פי חכמת החשבון (בואו חשבון ע"ד בא אל התבה כו', ודוק), לחזקת ג, נפח, בכלל, ולסכום המספרים המעוקבים בפרט, סוד התפתחות-תנועת הנפח של ג ממדי העולם הזה בציר-ממד הזמן, נוסחה בארבעה ממדים, ודוק.

והנה, ידוע בחכמת החשבון, ומבואר אצלנו באריכות במ"א, שסכום המספרים המעוקבים מ-1 עד מספר מסוים שוה לרבוע של המשולש של אותו מספר, לדוגמה: ששת המספרים המעוקבים הראשונים, עד ו בחזקת ג – ריו, גבורה (ממדי לוחות הברית) – עולים יחד אמת, הרבוע של ו במשולש – אהיה פעמים אהיה (בסוד "אהיה אשר אהיה") – סוד תורת אמת מפי הגבורה, בחינת יצחק, נקודת האמת המעוררת מריבה ודין כדלקמן, ודוק.

ג. בארות יצחק

חפירת בארות אברהם – הנצחת הדור הקודם

בתורה אנחנו קוראים בפרשת תולדות, על יצחק אבינו וחפירת הבארות שלו. אחרי שהוא חזר וחפר את הבארות של אביו, וקרא להן שמות כשמות אשר קרא להן אביו, עבדיו מתחילים דף חדש – "עולם חדש".

עד כאן עסקנו בתקון הדור הקודם, בסתימת הבארות של הדור הקודם, ומכאן ואילך פונים לענין חדש. גם בלימוד תורה, יש יהודים תלמידי חכמים שעוסקים בלפתוח את סתימת הבארות של הדור הקודם. זה דבר גדול מאד, וכתוב שרק יצחק יכול לעשות זאת – לאברהם סתמו את הבארות, וליצחק יש את הכח לחפור מחדש ולפתוח את הבארות כך שאי אפשר כבר לסתום אותן. עבודה זו דורשת כח מיוחד, כח של יצחק – "פחד יצחק" – אבל היא עדיין התעסקות עם התקון, או ההנצחה, של הדור הקודם.

עבודות התקון וההנצחה קשורות לעבודת הברורים – יש באר ויש בור, כידוע בחסידות, והבארות של אברהם הן יותר בבחינת בורות, עבודת ברורים, ביחס לבארות המים החיים של יצחק. הרבי אמר שכבר בימינו, לקראת הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו שיגלה תורה חדשה, נסתיימה עבודת הברורים, ודוק[ד].

באר חדשה – "באר מים חיים"

הרבה תלמידי חכמים רואים בכך את כל תכלית החיים והלימוד – העתקת התורה, כדי להנציח את הבארות שחפרו השרים, "באר חפרוה שרים", של הדור הקודם. אבל, בפרשה רואים שאחרי שיצחק מסיים בהצלחה את פתיחת הבארות של אביו שסתמום פלשתים, הוא ממשיך: "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". זו הפעם ראשונה שהבטוי "באר מים חיים" מופיע בתורה (ובכל התנ"ך הוא חוזר רק עוד פעם אחת בשיר השירים, קדש קדשים: "מעין גנים באר מים חיים ונֹזלים מן לבנון", וד"ל[ה]) – זו באר באיכות אחרת.

קודם דברנו על כמות ואיכות, ובקשר לבארות – הכמות היתה בבארות שחפר אברהם אבינו, אבל האיכות שייכת לבאר החדשה, "באר מים חיים". עכשיו פתאום מתחיל דור חדש – אחרי שסיימנו את עבודת הנצחת הדור הקודם – ופתאום יש באר מסוג אחר, באר של יצחק בעצמו, לא באר של אברהם. יצחק הוא בעצם הבאר ואילו אברהם הוא לא בעצם הבאר – חפירת הבארות של אברהם היא רק מצד ההתכללות של יצחק בו (לכן היא בחינת בור ביחס לבארות יצחק עצמו, כנ"ל), אבל יצחק הוא באר בעצם, הוא חופר בארות בעצם (כמבואר בחסידות ביחס לכללות עבודת יצחק, חפירת בארות, ביחס לעבודת אברהם, הכנסת אורחים).

בארות יצחק – מעשׂק ושׂטנה לרחובות

אז כעת העבדים של יצחק חופרים – "ויחפרו עבדי יצחק בנחל וימצאו שם באר מים חיים". מה כתוב בהמשך? "ויריבו רֹעי גרר עם רֹעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם הבאר עשׂק כי התעשׂקו עמו". היתה מריבה בין רועי גרר לבין רועי יצחק, והיות שהתעסקו עמו – שהיתה מריבה – הוא קרא לבאר הראשונה עשק. אחר כך "ויחפרו באר אחרת ויריבו גם עליה" ואז "ויקרא שמה שטנה" – קורא את שם הבאר השניה שטנה, כי רבו גם עליה. אבל אחר כך כתוב "ויעתק משם" – זה עיקר ה'חאפ', הרעיון שלנו כאן. אפילו יצחק צריך לעבור את שתי החוויות הלא כל כך טובות של העשק ושל השטנה, ורק אחר כך הוא פתאום תופס (חאפט זיך) שצריך "ויעתק משם", לשון עתיק. כאשר הוא מעתיק את עצמו מתקיים "ויחפֹר באר אחרת ולא רבו עליה" ו"ויקרא שמה רחֹבות ויאמר כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

ידוע שהרמב"ן כותב ששלש הבארות הן כנגד שלשת בתי המקדש – בית ראשון כנגד "עשק", בית שני כנגד "שטנה", והבית השלישי והמשולש שיבנה תיכף ומיד על ידי משיח הוא כנגד "רחֹבות".

עשק – מאבק בפועל; שטנה – תקשורת; הדרך לרחובות – העתקות מהממסד

גם בדור שלנו, רוצים שכל בית שבונים ומחזיקים – ובמיוחד במסירות נפש, כמו הבית הזה – יהיה "רחבות", רוצים להגיע אל ארץ טובה ורחבה, מן המצר אל המרחב. אבל דא עקא שבינתיים אנחנו רואים שגם כאן יש עשק ושטנה, וצריך להבין זאת. כנראה שאי אפשר להגיע לרחובות בלי לעבור את העשק ואת השטנה.

זה נושא גדול מאד, ושייך כעת בהשגחה פרטית – לחיות עם הזמן, עם פרשת שבוע (והוא החת"ת של היום). אם יש התעסקות – כאסח בפועל ממש עם הגורמים המפריעים – זו הבאר הראשונה, עשק. אבל אחר כך צריך לעלות – שטנה, אף ש'זה עוד לא זה', היא כבר התקדמות מעשק. שטנה היא בעיקר תופעה של התקשורת – כבר לא כל כך כאסחים בשטח, אבל התקשורת נגד. רק אחרי שעוברים גם את התנגדות התקשורת, גם את השטנה, אפשר להגיע לרחובות. אבל מה? צריך קודם כל "ויעתק משם". "ויעתק משם" פירושו להתנתק לגמרי מהממסד, ממקור העשק והשטנה.

מאבק והתרחבות – דוקא בבארות הדור החדש

שוב, יוצא מסר ממש ברור – כמעט מפורש לגמרי – מהכתובים של פרשתנו, שרק לאחר "ויעתק משם" אפשר להגיע לרחובות. אמרנו שהבארות של יצחק הן סוג אחר לגמרי מבארות אברהם – "באר מים חיים", בארות של הדור החדש, לא של הדור הישן. אבל אפילו בבארות אלו – ושמא יש לומר דוקא בבארות אלו – יש עשק ושטנה. זו באר חדשה והיא מעורר יותר מריבה מבארות ישנים שסתמום פלשתים. "ויריבו עליה" מתקיים דוקא בבארות החדשות מהסוג של יצחק. אבל, כמו שדוקא בארות יצחק פועלות עשק ושטנה, כך בסוף הן מגיעות לרחובות – התרחבות ופריון בארץ שבכלל לא שייכים לבארות אברהם. זה הכל הפעולה המחודשת, העולם החדש, הדור החדש, הבית החדש, של יצחק לגבי אברהם.

ד. בית האמת, המריבה והשלום

בית המריבה ובית השלום – כסדר הבארות

נאמר משהו לגבי הבית הזה (הבית החדש): לפי דברי הרמב"ן שאמרנו קודם, שבאר ובית הולכים יחד, יוצא שלהכנס לבית זה כמו לחפור באר. שאלתי קודם את הרב עוזי לגבי השתלשלות שם המקום – מי נתן את השם "בית השלום"? אני שומע את השם כבר כמה שבועות, ורק אתמול היה מישהו בבית שפתאום דבר על "בית המריבה" – לא ידעתי על איזה בית הוא מדבר, עד שפתאום תפסתי שמדבר על אותו הבית, שבפי כל נקרא "בית המריבה" (אני פשוט לא בענינים כל כך, לא מקשיב לתקשורת). זה מאד מתאים למה שדברנו – שני הבתים הראשונים, כמו שתי הבארות הראשונות, הם מריבה, והבית השלישי, כמו הבאר השלישית, כבר שלום, "הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

רק שלום – יניקה לחיצונים

כששמעתי את השם "בית השלום" הוא לא מצא חן בעיני. שמעתי מהרב עוזי שהחילים קוראים לבית "הבית האדום", "החום", "הכתום" – כל הצבעים הלוזרים. הצבעים הווינרים הם רק הכחולים והסגולים, כמו שהסברנו קודם.

בכל אופן, איך לקרוא לבית – "בית המריבה" או "בית השלום"? למה השם "בית השלום" לא מצא חן בעיני? שלום לבד אינו מספיק, ושם כזה גורם בוודאות ליניקת החיצונים, לדאבוננו. "גדול השלום" – שלום הוא משהו מאד גדול – אבל כמה ששלום הוא הדבר הכי גדול בעולם, המלה שלום, במיוחד בדור שלנו, של "שלום עכשיו", היא מלה טעונה אנרגיה שמהר מאד מתדרדרת ליניקת החיצונים. לכן אסור לנו להשתמש במלה שלום לבד. אלא מה? זה כלל גדול (שקשור גם לנקודות שעלו קודם) – אנחנו חייבים בכל פעם לקשר את המלה שלום למלה אמת.

בית האמת והשלום

הנביא מקשר את האמת והשלום בענין הגאולה, "והאמת והשלום אהבו"[ו]. המפרשים מסבירים ש"אהבו" פירושו ציווי – אם אתם היהודים רוצים להביא את הגאולה, שהצומות יהפכו לששון ושמחה וימים טובים, אז התנאי לכך הוא "והאמת והשלום אהבו", שאתם תאהבו לא רק כל מדה בפני עצמה (גם שלום אהוב וגם אמת אהובה), אלא לאהוב את החיבור שלהם. כתוב שעל חיבור האמת והשלום נאמר "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד". הפסוק נדרש על "שבת אחים" של משה ואהרן – משה הוא האמת, "משה אמת ותורתו אמת", ואהרן אחיו הוא השלום, "אוהב שלום ורודף שלום". צריך לאהוב את שניהם יחד. לכן, אסור לדבר על שלום לבד. לאן מגיע אהרן בלי משה רבינו? לחטא העגל. צריך גם את משה רבינו, "משה אמת ותורתו אמת".

יש מעלה לשלום, "גדול השלום" (והמעלה ניכרת ליד האמת – על אהרן בכו כל בית ישראל, הגברים והנשים, בגלל שהיה עושה שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו). אבל, עם כל זה, בלי אמת, השלום ודאי בסוף מניק לחיצונים. לכן, עוד לפני ששמעתי שבשטנה-בתקשורת קוראים למקום "בית המריבה", ורק שמעתי את השם "בית השלום", חשבתי להציע שמעתה יקראו לזו "בית האמת והשלום". הענין קשור לנקודת התפארת שאמרנו קודם, שצריך לבסס כל דבר על התורה – "משה מלגאו ויעקב מלבר", דעת ותפארת – שהכל יהיה קודם כל בקשר לתפארת. "אין אמת אלא תורה", "משה אמת ותורתו אמת"" ואחר כך שלום – "גדול השלום".

התדרדרות מ"גדול השלום" לענוה הרסנית

כתוב "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענוותנותו". לפי מאמר חז"ל זה אפשר להסביר איך השלום עלול להתדרדר: לכאורה יש כאן דבר גדול מאד, שבאותו מקום שמוצאים שה' גדול, שם מוצאים שהוא ענו ומשפיל את עצמו. לדוגמה, "'לך הוי' הגדֻלה' זו מעשה בראשית", אבל בשביל לברוא עולם ה' צריך לצמצם עצמו, להניח את עצמו, ולכן במקום גדולתו שם אתה מוצא ענוותנותו.

זה כלל גדול, שכל מקום שיש "גדול" – אם הגדולה היא בקדושה – הוא הולך יחד עם ענוה. אז אם נאמר "גדול השלום" מובן שמי שדוגל בשלום הוא מתענוו – נעשה ענו – אך על כך גם נאמר בגיטין, בסיפור של קמצא ובר קמצא, "אמר רבי יוחנן ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו". יש ענוה של רבי, שבגלל הענוה שלו הבית חרב, ההיכל נשרף, וגלינו מכאן – סולקנו מכאן.

המעשה בגיטין ולקחיו מאד משמעותיים לנו. אם לא רוצים שהבית יחרב, שההיכל ישרף, ושבעל כרחנו נסתלק-נגלה מכאן – צריך להזהר מענוה, והענוה הזו באה מ"גדול השלום".

עוד פעם, מה הווארט? כל מקום שיש "גדול", אם זה בקדושה, אזי "כל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה, שם אתה מוצא ענוותנותו". הדבר הכי גדול אצל חז"ל הוא השלום, ולכן "שם אתה מוצא ענוותנותו", אבל צריך מאד להזהר, בגלל שיש ענוה כזו שבגללה הבית נחרב וההיכל נשרף ואנחנו גלינו מארצנו ר"ל.

ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס

מה היתה הענוה של רבי זכריה בן אבקולס? בגלל שביישו ברבים את בר קמצא הוא החליט שילך וילשין נגד היהודים. בר קמצא הלך לקיסר ואמר שהיהודים מרדו בך, והראיה – תשלח קרבן ונראה אם יקריבו אותו. הקיסר שלח את הקרבן, ובדרך בר קמצא הטיל בו מום קל, שאצל הגוים אינו נחשב למום, כי אצלם רק מחוסר איבר פסול להקרבה, אבל אצלנו מום כזה פוסל את הקרבן. יש אומרים שהטיל מום בניב שפתים (כנראה שלא היה שם חכם שהיה במדרגת "בורא ניב שפתים שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר הוי' ורפאתיו", שהיה יכול להבריא ולרפאת את המום בניב שפתים ועל ידי כך לפעול שלום שלום לרחוק ולקרוב, וד"ל) ויש אומרים בדוקין שבעין (ולא היה שם אדמו"ר הזקן, שתיארו רבי אייזיק מהומיל כרופא עינים, וד"ל).

הוא הביא את הקרבן וחכמים ראו שיש מום ולפי דיננו אסור להקריבו. החכמים סברו בכל זאת להקריב, בהוראת שעה, משום שלום מלכות (כדי לא למרוד במלכות). אמר להם רבי זכריה בן אבקולס – וכי יאמרו שמותר להקריב בעל מום למזבח?! ירדו מהרעיון להקריב. אמרו החכמים – יש לבר קמצא דין רודף, כי אחרי שלא נקריב את הקרבן הוא יחזור לקיסר ויאמר שהיהודים לא הקריבו וזהו סימן שהם מורדים בך, ולכן צריך לחסל את בר קמצא, נהרוג אותו. אומר להם רבי זכריה בן אבקולס – שמא יאמרו שדין תורה להרוג מטיל מום בקרבן?! ירדו גם מלהרוג אותו, ולא עשו שום דבר, ומכך התגלגל החורבן (כי בר קמצא חזר לקיסר והלשין וכו'). על כך אמר רבי יוחנן שמוסר ההשכל מהסיפור הוא – "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו".

הענוה הפסולה – אי הריגת הרודף

כשקוראים את הגמרא צריך להבין – מה הענוה שלו, שמנע את הקרבת הקרבן או שמנע את חיסול של בר קמצא? יש שתי אפשרויות לפרש. רש"י אומר פשט ברור: "'ענותנותו'. סבלנותו שסבל את זה ולא הרגו". ענוה בכלל פירושה סבלנות – על "והאיש משה ענו מאד" כותב רש"י "שפל וסבלן", כאן כותב רש"י רק סבלנות (מה שנקרא היום "סובלנות") – וזו סבלנות שלא במקום. הסבלנות שלו, אומר רש"י, היא שלא הסכים שיהרגו את בר קמצא.

כלומר, לפי רבי יוחנן כפי שמפרש רש"י, היה בסדר שרבי זכריה בן אבקולס אמר שלא צריך להקריב קרבן בעל מום, אבל לא היה בסדר שאמר שלא צריך לחסל את בר קמצא, ועל כך נאמר "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס וכו'". סימן שצריך לטפל ברודף.

טיפול ברודף כיום – "ויעתק משם"

היות שיכולה להיות כאן תקשורת, והיות שגם עלתה הצעה לקרוא לבית הזה בשם חדש שקשור לסוגיה, רק נאמר – באמת, בלי כחל ושרק – מהי דרך הטיפול היום ברודף... [קודם שמענו מר' איציק שגם אנחנו צריכים להיות 'רודף' – רודף צדק.] אבל שוב, נאמר – לא בגלל שיכולה להיות תקשורת, אלא באמת – שהטיפול ברודף הוא רק "ויעתק משם". אם אתה לא שם עליו, הוא לא פונקציה בכלל, הוא גארנישט – בכך עשית ככל יכולתך לחסל אותו. לחסל אותו בתור קליפה, לא לחסל אותו בתור יהודי, בתור בן אדם. עיקר הטיפול ברודפים הוא 'לא לשים עליהם', אבל באמת, מבחינה אישית וציבורית. פשוט "ויעתק משם". אז זוכים לבאר השלישית בפרשתנו, "רחבות"[ז].

רק נסיים את הנושא הקודם: האריז"ל מלמד שרבי יוחנן מכוון כנגד התפארת, בתוך הסדר של השלישיה רב-שמואל-רבי יוחנן, ובמחלוקות ביניהם הלכה כמותו (זה מתאים למה שדברנו על פסק מרבנים, ששייך לספירת התפארת). והנה, רבי יוחנן פוסק שלא סובלים רודף – שלסבול רודף זו ענוה פסולה והרסנית. רק צריך לדעת מה עושים עם הרודף, והטיפול שלנו הוא "ויעתק משם", שמתנתקים ממנו לעת עתה, עד שיחזור בתשובה. בכך 'מחסלים' את הרודף, אם יש מספיק אנשים שמתעלמים ומתנתקים – אנשים שמזדהים עם הטוב, וסרים (סור מרע) ומתעתקים לגמרי מה"גרר".

קליפת גרר

גרר היינו "עבירה גוררת עבירה" – כל הקליפה כאן בארץ היא בסוד רועי גרר. כל המריבות בעולם הן בין רועים. הפעם הראשונה שכתובה מריבה בתורה היא בין רועי אברהם לרועי לוט, אחר כך מחלוקות הרועים סביב הבארות, וכתוב שכל המחלוקות הן בין רועים. רועים מתפרשים לנו כמו רועי ישראל. מצד אחד רועים הם עבדי אדוניהם, אבל רועה הוא הרי רועה צאן – יש לו איזה תפקיד, הוא איזה ראש ישיבה או משהו בדומה לכך. כל המחלוקות הן בין רועים למיניהם, וביניהם יש את יש "רועי גרר". גם יצחק יושב לעת עתה בגרר, ולמה בחר לשבת שם? כדי להתעצם עם "מצוה גוררת מצוה". אבל הגררים עצמם הם בבחינת "עברה גוררת עברה", ורועי גרר יודעים רק לריב.

מקור המריבות – בין מים עליונים למים תחתונים

הם רבים על מים – עיקר המריבה היא תמיד על מים, על באר, כך מוצאים גם "מי מריבה". יסוד המחלוקת היא ביום השני של מעשה בראשית – "ויהי מבדיל בין מים למים". בעומק, עיקר המריבה היא מחלוקת בין מים עליונים למים תחתונים. כתוב שמים עליונים היינו תענוג אלקי, ומים תחתונים הם תענוגות בני אדם, ויש מחלוקת ביניהם. כל תענוג – מי שחווה אותו רודף אותו. מי שזכה לטעום את התענוג האלקי, עוזב את כל התענוגות שבעולם ורק רודף את התענוג העליון, המים העליונים. מי שלא זכה לטעום טוב טעם ודעת של מים עליונים, רודף בכל מרצו וכחו ונפשו ומאודו את המים התחתונים – התענוג הגשמי, הבשרי. כל אחד רודף משהו (כנ"ל שגם אנחנו צריכים להיות בבחינת רודף).

צריך לומר שכל המחלוקות בעולם – גם על הבית כאן – הן בעצם מחלוקת בין המים העליונים למים התחתונים. יש ביאור של הגר"א על ג בארות, והוא אומר שאף על פי שבדרך כלל חושבים שמים הם חסד, אבל יש מים – במיוחד של הבארות, שהם מיין-נוקבין, צריך לחפור בתוך השקיעה של הארץ, בתוך יסוד הנוקבא, כדי להעלות אותם – שהם מימי גבורות. שרש המים הוא חסד, אבל כאן המים הם גבורות, לכן חפירת הבארות שייכת ליצחק. מים של חסד קשורים לאברהם, מים שבאים מלמעלה, אך אלו לא עצם מי התהום, מי ה"באר מים חיים".

התעסקות פוליטית מלבה שטנה

אולי תיכף נסביר עוד יותר איך מפרש הגר"א את ג הבארות – נושא שמאד נוגע, אין כמעט נושא בתורה שנוגע כל כך 'בול' במאבק שלנו. עוברים את הקשיים של הבארות עד שתופסים שצריך "ויעתק משם".

נחדד עוד טפה: יש ציבור שעדיין חושב שהדרך לפתור את הבעיות בארץ היא להתעסק איתם, להיכנס לקואליציות וכיו"ב. זו עדיין דרך של "כי התעשקו עמו", ולהתעסק זה עסק ביש. לאחר ההתעסקות בטוח תבוא שטנה. קודם כל, ההתעסקות גורמת רק ליותר שטנה ושנאה – במקום לקרב את הדעות היא רק עושה עוד יותר שנאה בין הגורמים המפריעים אחד לשני, והכל מעורר את מי שבכחו להשטין, את התקשורת, ונותן לו המון כח להשטין עוד ועוד. לכן, אחרי שניסינו להתעסק – עברנו את הקטע הזה – בסוף תופסים שהעצה היא רק "ויעתק משם".

שני מאמרי רבי יוחנן על סיבת החורבן

נחזור לרבי יוחנן, הוא התפארת – הוא מבחין בין ענוה לענוה, בין ענוה חיובית לענוה שלילית (שמתבטאת בסובלנות כלפי הרודף). אמנם אפשר ללמד זכות על בר קמצא, הרי עשו לו עול גדול מאד, שזרקו אותו בכח מהמסיבה – עול זה עול, אבל כעת הוא רודף וברודף צריך לטפל. כל טיפול חיובי הוא עלית נשמה (כמו שאמרנו קודם לגבי עידוד העליה של הערבים).

יש עוד מאמר של רבי יוחנן באותו ענין, במקום אחר בש"ס. במסכת בבא מציעא[ח] אומר רבי יוחנן שלא חרבה ירושלים אלא על "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". אם כן, יש כאן שני מאמרים של אותו רבי יוחנן – ה"בחיר שבאבות" (בהקבלת רב, שמואל ורבי יוחנן לאבות, כנ"ל). בגיטין הוא אומר שהכל בגלל ענוותנות רבי זכריה בן אבקולס ובבבא-מציעא שהכל בגלל שהעמידו דיניהם על דין תורה.

המכנה המשותף של שני המאמרים, השורה התחתונה תמיד, שאנו בגלות בגלל הרבנים – או בגלל ענות-סובלנות רב שהשפיע לרעה על שאר הרבנים, או בגלל שכל הרבנים היו לא בסדר ולא ידעו לעשות לפנים משורת הדין.

העמדת דינים על דין תורה – שנאת חנם דקה של רבנים

יש תוס' בב"מ ששואלים – הרי למדנו במסכת יומא שחורבן בית שני היה בגלל שנאת חנם, אז למה כאן רבי יוחנן אומר שבגלל שהעמידו דבריהם על דין תורה ולא עשו לפנים משורת הדין? תוס' אומרים בסוף משהו פשוט, שלכאורה אינו התירוץ הכי טוב, ש"אלו ואלו", "זה וזה גורם". כנראה שהיו שתי סיבות – אחת שהעמידו וכו' והשניה שנאת חנם. המימרא על שנאת חנם היא מאמר הגמרא בסתם, לא בשם איזה חכם, שלא כמו שני המאמרים שהיו לנו בשם רבי יוחנן. אם כן, יש לנו שני מאמרים של רבי יוחנן ועוד מאמר הש"ס.

כדי לתרץ את קושית התוס' בב"מ בעומק יותר, לכאורה צריך לומר שאין מדובר בשני דברים שונים, אלא הכל קשור – אולי בגלל שלרבנים יש שנאת חנם, בדקות שבדקות על כל פנים, לכן הם לא יודעים לעשות לפנים משורת הדין. מה הפירוש שמעמידים דיניהם על דין תורה? שדנים רק אובייקטיבית, מסתכלים על שני היהודים שבאים לדין כאובייקטים, כ"היכי תמצי" של השולחן ערוך. אולי זה נקרא שנאת חנם – ככה מונח אצלי טוב, שלכך קוראים שנאת חנם אצל רבנים.

יחוד האמת והשלום מביא את הגאולה האמיתית והשלמה

צריך להיות אובייקטיבי – להיות אמיתי (מסטרא דגבורה, וכרמוז לעיל בחכמת החשבון איך אמת יוצאת מגבורה) – ו"אין מרחמין בדין". אבל, רבי יוחנן אומר שלא ידעו לעשות לפנים משורת הדין – לא ידעו לנהוג במדת החסד, והרי תורתנו הקדושה נקראת "תורת חסד" דוקא, ונאמר "מוליך לימין משה זרוע תפארתו", וד"ל. מדת החסידות, שהיא מדת אהבת ישראל באמת, היא ההנהגה לפנים משורת הדין לגמרי. החיבור בין הדין לבין לפנים משורת הדין הוא סוד "והאמת והשלום אהבו" הנ"ל, התנאי לביאת המשיח והגאולה האמיתית והשלמה. כך דייק הרבי תמיד לומר, "הגאולה האמיתית והשלמה", ולא רק "הגאולה השלמה" כנהוג ושגור בפי כל. זהו ממש הענין הנ"ל, ש"הגאולה השלמה", ללא הקדמת תבת "האמיתית", היא ענין מדת השלום של אהרן ללא מדת האמת של משה, ולא סגי הא בלא הא כנ"ל, אבל צריך לדעת שגם אמת ללא שלום, העמדה על דין תורה ללא מדת לפנים משורת הדין, סופה חורבן, ודוק.

ענוה פסולה – סובלנות – התנתקות שלילית מהזולת

צריך עכשיו לקשר את הדברים גם עם המאמר הראשון, על הענוה שהחריבה את המקדש וגרמה לחורבן ולגלות, ולראות ששנאת החנם והעמדת הדין לבדו מתבטאות גם בענוה פסולה – לראות שכל הדברים האלה הם בעצם אותו הדבר. ענוה פסולה היא לכאורה הסובלנות בה דוגלת התרבות היום, לכבד דעה של כל אחד ואחד, אך באמת זו שנאת חנם. אם הרופא מכבד את הפציינט שלא רוצה לקחת תרופה לא טעימה לו – לא צריך, תמות – זו שנאת חנם.

הסובלנות היא בעצם התנתקות – רעה ושלילית – מהזולת. ידוע שסובלנות היא סוד הצמצום הראשון, שמחד הוא הנותן מקום לזולת, אבל מאידך, אם לא נמשך בו סוד הקו סופו רק להתאכזר לזולת.

דין תורה חיצוני גורם לחורבן

באמת, בב"מ הסוגיא לא כל כך פשוטה כמו שצטטנו. בתחלה כתוב בגמרא "אמר רבי יוחנן: לא חרבה ירושלים אלא על שדנו בה דין תורה". הגמרא שואלת – דין תורה הוא רע? איזה דין ידונו? של אכזרים, של גוים שמייסרים את האנשים? (כך רש"י כותב על לשון הגמרא, "דינא דמגיזתא לידיינו?!"). לכן הגמרא מסבירה שרבי יוחנן התכוון "שהעמידו דיניהם על דין תורה ולא עבדו לפנים משורת הדין". אבל בהתחלה כתוב שרבי יוחנן – עמודא דאמצעיתא – אומר שירושלים חרבה כי דנו דין תורה. כנראה שאם "דנו דין תורה", בחיצוניות הוא נתפס, גם אצל רבי יוחנן – כמו בתמיהת הגמרא – כדין אכזרי, מדת הדין האכזרית, דינא קשיא.

זה מחזק מה שאמרנו כאן שגם "ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס" וגם "העמידו דיניהם על דין תורה" וגם שנאת חנם הם כולם אותו דבר, בדקות, אצל רבנים. לכן, אף על פי שקבלנו את ההצעה שצריך כל דבר להביא בפני רבנים – רבנים הם משהו לא פשוט (ניט פשוט), ולכן באמת צריך את הרבנים הטובים והאמיתיים, גם בתפארת וכל שכן את מעט הצדיקים ביסוד, ושהמלכות-ההנהגה תקבל משניהם.

ביאור הגר"א: שלש הבארות – ג שמות אלקים במלכות-גבורה-בינה

נחזור רגע ונסיים עם עוד ווארט יפה מהגר"א לגבי הבארות: הוא מציין ש"עשק" לשון זכר ו"שטנה" לשון נקבה, והם דכורא דקליפה ונוקבא דקליפה. עוד הוא אומר שהבארות הן גבורות, כנ"ל, וגבורות הן שמות אלקים, אז ג בארות הן ג שמות אלקים. כתוב בקבלה שיש שם אלקים במלכות, בגבורה ובבינה. שתי הבארות הראשונות הן במלכות וגבורה, שם יש יניקת החיצונים, אבל בבינה, בהיותה מ"הנסתרֹת להוי' אלהינו", אין יניקת החיצונים.

לפי פירוש הגר"א נבין היטב את הפירוש של "ויעתק משם" – להתעלות מהמדות למוחין. אגב, בדיוק כך מבואר בחסידות – ש"ויעתק משם" היינו להגיע למוחין בעצם (ולא להשאר במוחין ששייכים למדות), לעלות ל"בינה עילאה". בפרק נ בתניא – שער הנון של התניא – בינה עילאה היא גם כלות הנפש מהתבוננות ש"כולא קמיה כלא חשיב". בינה היא גם מקור השמחה – לעשות הכל בשמחה, כנ"ל. זה הסוד של רחובות – "א-להים חיים ומלך עולם" (סוד הוי' בניקוד שם א-להים שעולה יין, כאשר אלהים עולה כוס, כנודע בכוונות האר"י).

בכל אופן, שלש הבארות הן שמות אלקים של מלכות, של גבורה ושל בינה. הייתי חושב שהסדר הוא ממטה למעלה – מלכות-גבורה-בינה – אבל הגר"א מפתיע ואומר שהיות שעשק ושטנה הם דכורא ונוקבא, אז צריך לומר שעשק הוא בגבורה ושטנה במלכות, ואז הסדר הוא גבורה-מלכות-בינה.

העשק האלים קודם לשטנת התקשורת (אף שהתקשורת מלבה קודם את העסק)

הסדר בפירוש הגר"א מאד יפה ומתאים לאיך שפרשנו את עשק ושטנה. אמרנו שעשק היינו כאסח בפועל – מדת הגבורה. שטנה אינה לא כאסח בפועל, אלא המלכות.

הוא אומר משהו מאד יפה, שקליפת הנוקבא היא רק קליפה מפתה, לא קליפה מתעסקת, אבל קליפת הדכורא מתעסקת. ענינה של קליפת הדכורא הוא ללכת מכות, אבל קליפת הנוקבא לא רוצה ללכת מכות אף פעם – רק לפתות. אחרי שהיא מפתה היא עולה ומשטינה ואחר כך יורדת ומבצעת את הדין (כמו שכתוב על השטן).

הדבר מתאים למה שאמרנו קודם – השטנה של התקשורת באה לאחר איזה אירוע של עסק, איזו תקרית (לשון קרי). לכאורה ההוד גם היה צריך להיות אחת הבארות, אבל הוא לא – רק מלכות-גבורה-בינה. האלימות באה מהגבורה, אבל המלכות בונה את הרקע. כמו שאם ר"ל סוכן יירה כאן בחיל – הדבר יעשה כדי לבנות רקע של שטנה נגד המתנחלים. אז בעצם המלכות, שלא מתעסקת בפועל, אלא רק מפתה ובונה רקע, נקראת שטנה. בפועל היא מופיעה אחרי העסק. יכול להיות שהיא גרמה לעסק, היא יזמה את העסק, אבל רק אחרי שהיא יזמה את העסק והצליחה יש 'סקופ', יש סיפור בשביל התקשורת, להכפיש את המתנחלים.

ככה הוא מסביר – הסבר יפה – שבפועל הראשון הוא העשק, לשון זכר, והשניה היא השטנה, לשון נקבה, ולאחר שהיא מפתה (כנראה פתתה כדי להגיע לעשק, צריך לקרוא בין השורות) היא באה ומשטינה.

לא לשתף פעולה עם כללי המשחק

אבל, אחרי הכל, מי שיש מח בקדקדו תופס שחיבים לעזוב את המשחק הזה – אסור לשתף פעולה בכללי המשחק של הממסד, של קליפת גרר. אין חכם כבעל הנסיון – שעבר את העסק ואת השטנה – וכעת הוא מקיים בעצמו "ויעתק משם ויחפֹר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחֹבות כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

ג אמות אמש – אמת-מריבה-שלום

נחזור ונסיים בענין שמו של הבית: קודם שמעתי שקוראים לו "בית השלום", ורציתי להוסיף שיהיה "בית האמת והשלום". אחר כך שמעתי שהבית גם נקרא "בית המריבה". למדנו בפרשת שבוע שכדי להגיע לשלום אמת – בחינת "רחֹבות" – חייבים לעבור את המריבה, אפילו פעמיים ("ויריבו... ויריבו..."[ט]). גם בסוף כח העתים של ספר קהלת כתוב "עת מלחמה ועת שלום" – אי אפשר להגיע לשלום בלי מלחמה. הסדר הוא מריבה-שלום, אבל לפני הכל צריך להיות אמת. אם כן, יש לנו סדר של אמת-מריבה-שלום, ר"ת אמש. לכן נקביל זאת לסוד ג אמות אמש שבספר יצירה, אויר-מים-אש:

מריבה היינו מים, כמו שהסברנו בסוד מי מריבה (וכן כתיב "פוטר מים ראשית מדון").

אויר הוא קו האמצעי – גם ספירת הכתר וגם דעת, כל קו האמצעי נקרא אויר – עמוד התורה והאמת, "משה אמת ותורתו אמת".

השלום בסוף הוא "ואני אהיה לה נאֻם הוי' חומת אש סביב ולכבוד אהיה בתוכה". השלום בעצם הוא חומת אש שצריכה לשמור כאן מסביב. על כך כתוב "פרזות תשב ירושלים", שיש סביבה את חומת האש, "ולכבוד אהיה בתוכה" – מציאות הקדושה מתפשטת עד סוף כל העולם, "עתידה ארץ ישראל שתתפשט בכל הארצות" (בית המקדש בכל ירושלים וירושלים בכל א"י וא"י בכל העולם). הכל מכח השלום האמיתי, שהוא בעצם חומת אש (אש ראשי תבות אמת שלום – "והאמת והשלום אהבו" – עיקר אות האש היא האות ש ד-אמש, אך האש זקוקה לאויר זך, אחרת היא תכבה מיד, והיינו סוד ה-א של אש, אות האויר והאמת, ודוק).

ורמז: אמת מריבה שלום עולה משיח משיח משיח (היינו שהממוצע הוא משיח). כדי שיהיה משיח – וחזקה של משיח (בתלתא זימני הוי חזקה) – צריך את כל שלשת השלבים.

השנאה – על האמירה שיש אמת

אמרנו שהשטנה מתחילה מפיתוי – שהנוקבא מפתה – ומילת הפיתוי היא שלום. היתה רק אשה אחת זונה במדבר – שלומית, שאמרה כל הזמן שלום (שלום עליכם, שלום עכשיו, "שלום שלום ואין שלום"). הואיל והפיתוי הוא שלום, לכן, כדי להנצל מהפיתוי, צריך כל הזמן אמת.

נבין את הנקודה עוד יותר טוב: למה יש מריבות? מה אכפת להם? כל כך אוהבים את הבית הזה? כל כך אוהבים את הערבים? מפריע להם רק דבר אחד – שאנחנו מייצגים את האמת, שאנחנו אומרים שיש אמת. הם אומרים שאין אמת, אין כזה דבר בכלל. כל הפילוסופיה של הצד השני, יסוד היסודות ועמוד החכמות אצלו,  היא שאין שום אמת בעולם כלל, אין כזה דבר. מי שאומר אמת – "משה אמת ותורתו אמת" – מיד מקומם את אלה שאומרים שאין שום אמת בעולם כלל (על דרך עוד פתגם מפורסם, שאותו בעל הפתגם המפורסם – רבי נחמן – מדגיש שיש רק אמת אחת, אין שתי אמת, וזו התורה, תורת אמת).

אין מלה מרגיזה ומקוממת יותר מהמלה אמת (בפרט שיצחק, גבורה, אומר אמת – תורת אמת מפי הגבורה, כנ"ל, היינו סוד "אילו של יצחק", איל לשון חוזק ותוקף). לכן מיד לאחר האמת חייבת לבוא מריבה. כלומר, מי שמעיז לומר (שהוא אומר) אמת מבקש ומזמין מריבה.

מריבה בדרך לשלום אמת

צריך להעיז לומר (שאני אומר) אמת, תוך כדי הידיעה הברורה שאמירת האמת מזמינה מריבה, ורק על ידי האמת והמריבה בסוף אפשר להגיע לשלום אמת. כמו שתמיד כתוב אצלנו, בסוף כל המריבה, כל עימות ומלחמה הופכים למקור של תענוג וכיף. ואז כל השלושה יחד – האמת והמריבה והשלום – נעשים משיח משיח משיח, העולה גם "תורת חיים" (אחד מכינויי התורה – תורת אמת, תורת חסד ותורת חיים – כמבואר במ"א). כלומר, אלה הם החיים, ככה הולך בחיים – אמת-מריבה-שלום. חיים היינו תענוג (כידוע בפירוש הפסוק "כי עמך מקור חיים וגו'", מקור כל התענוגים), ובסוף נזכה לחיים נצחיים.

שנזכה כבר לעבור את המריבה – מריבה בגימטריא נורא. מריבה היא דבר נורא, אבל אם היא בגלל אמת הכל כדאי כדי להגיע לשלום אמת שעולה מתוך הנורא, מתוך המריבה. מי שאצלו המריבה היא התכלית, לא בשביל להגיע לשלום אמת שאחריה, אלו הרבנים שמעמידים דבריהם על דין תורה ולא יודעים לעשות לפנים משורת הדין – אצלם האמת היא רק מריבה, זו התכלית (כמו אותם רבנים שאצלם תכלית הלומדות היא להגיע לצריך עיון גדול). אך אצלנו מריבה היא ודאי לא התכלית, אך היא איזה שלב לקראת השלום האמיתי.

שה' יעזור וישמור על המקום הזה, יציב כאן חומת אש מסביב, ושהמקום יתפשט לכל חברון עיר הקדש וארץ ישראל ארץ הקדש. ראשית המלכות היא כאן – ראשית המלכות של דוד מלכא משיחא, דוד מלך ישראל חי וקים (ושיהיו כל הצבעים – זה חשוב – כדי שנוכל כל פעם לגוון. זה גם כן כלול במצות בלבול המוחות).

"ויעתק" – התעצמות עם מלכות מתוקנת

[מה הציור בפועל של "ויעתק"?] "ויעתק" היינו להתעצם. הציור הכי פשוט הוא להקים ממלכה, פה, עכשיו, ברגע הזה. להכריז – אנחנו היהודים. לא מדברים על מדינת יהודה, על איזה פלג, שמכיר בקיום של מדינת ישראל (כמו שהיה מדורו של רחבעם – שלא זכה לממש את שמו, לשון רחבות – והלאה), רק שאנחנו מזדהים עם מדינה אחרת בעלת עקרונות אחרים. "ויעתק משם" היינו מלכות אחרת, שבהיותה מעל לכל כוללת את הכל, מלכות שמלכתחילה מיועדת לכל עם ישראל – אז מגיעים לרחובות.

זו העבודה הכי קשה, אבל אז מגיעים ל"רחֹבות". כתוב שיש מצות יאוש – בספר מבחר הפנינים יש "שער היאוש". מדת היאוש החיובית היא אחת המדות הכי טובות – להתיאש מפתויי העולם הזה. המדינה כאן היא גם פיתוי. פיתוי הוא קליפת הנוקבא – פיתוי להצטרף – ולא להתפתות היינו להתעצם עם האמת, על אף שתבוא בעקבות כך מריבה. אבל, בסופו של דבר, רוצים את השלום האמיתי – "ונתתי שלום בארץ" – "גדול השלום" בלי שהוא מביא לענוותנות של שקר. שוב, מה שאפשר לעשות הוא פשוט "ויעתק משם" – שזה מלכות אחרת (מלכות העולם העליון נעשית עתיק, פנימיות הכתר, בעולם שלמטה ממנו), באר אחרת.

בארות – ביאורי תורה

עוד נקודה שרציתי לומר קודם היא שכל באר היא גם לשון ביאור^ז – בארות היינו ביאורי תורה. גם נקודה זו שייך לשאלה איך מקיימים "ויעתק": יש איך שאברהם אבינו מבאר את הסוגיות – שיטת אברהם. לכל אחד יש את השיטה איך הוא מבאר את הנושאים. יצחק דואג להנציח את הביאורים של אבא שלו, אבל הם עוד לא הביאורים שלו – ביאורי אברהם הם לא איך שאני מבאר את המצב. גם כשאני מבאר את המצב, הביאור הראשון לא מתקבל על דעת כל הרבנים – מתעסקים איתו. כאן זו התעסקות בבית המדרש. אחר כך יצחק מבאר עוד יותר, וזה כל כך מרגיז אותם שכבר שונאים אותו לגמרי, ואף משודר בתקשורת שבין בתי המדרש – איך הוא באר את הסוגיא. אבל בסוף גם הוא מקיים "ויעתק משם" – הוא מגיע לבאר אחרת. הכל בארות שלו, השייכות לשרש נשמתו, ובסוף הוא צריך להגיע לכזה באור של רחובות (כמו שדברנו על תרגום נכון לצבור הרחב) – בסוף הוא מגיע לבאור נפלא בזכות כך שהגיע לבינה עילאה, מוחין בעצם, אז זוכה לכזו באר, באור תורה, ש"כי עתה הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ".

הפסוק הזה משמש בחב"ד כבטוי על אדמו"ר האמצעי, שמכונה "רחֹבות הנהר", בזכות הביאורים הרחבים שלו. אז "הרחיב הוי' לנו ופרינו בארץ" – בזכות כך נוכל לכבוש את כל העולם כולו, כי כולם רק מחכים למים המתוקים של הביאור הזה, שנקרא "רחבות".

אמירת תהלים עם ילדים במקום

[מה בנוגע להביא לכאן ילדים ולומר אתם תהלים (הנשק היהודי)?] פעולה כזו היא חלק מהנקודה הראשונה, החסד, שיהיו כמה שיותר אנשים שישתתפו, השתתפות תורנית כל אחד לפי ענינו. בישיבה משתתפים בלימוד תורה וילדים משתתפים בתהלים. השנה היא שנת "הקהל את העם האנשים הנשים והטף", כל אחד לפי ענינו, אבל כולם-כולנו ביחד דוקא – "קהל גדול ישובו הנה".