להבין ענין שמחת תורה

בע"ה

שמח"ת תשפ"א – כפ"ח

ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" תשל"ה

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

במהלך שמחת תורה אשתקד לימד הרב בהמשכים – לפני ערבית, לפני שחרית ואחרי מנחה – מאמר של הרבי מליובאוויטש, ד"ה "להבין ענין שמחת תורה" תשל"ה, הנוגע בעניני יסוד רבים במשולש היחסים של "ישראל, אורייתא וקודשא בריך הוא". פרק א מרחיב שבשמחת תורה ישראל משמחים את התורה – תוך הסברת ענין השמחה, ונגיעה ביחס בין הלוחות הראשונים ללוחות השניים – כשעיקרו השאלות מדוע צריכה התורה שישמחו אותה, וכיצד ישראל, נשמות בגופים, משמחים את התורה על ידי קפיצות וריקודים. פרק ב הוא מהלך שלם של מענה, שמדגיש את מעלת ישראל על המציאות כולה, כולל התורה, המסביר מדוע דווקא בכוחנו לשמח את התורה. מעבר למעלת הנשמות בשרשן, למעלה-מעלה מהתורה, דווקא ירידתן לגוף והפיכתן לנפרדות מאפשרת להן עבודה של אור חוזר המחברת את התורה לקב"ה ומשמחת אותה. מעלת הנשמות הזו מתגלה דווקא בשמחה תורה, שעיקר ענינה "מנהג ישראל תורה" (בדרך של אור-חוזר, מלמטה למעלה) בהקפות, קפיצות וריקודים.

ימי המועד, שנתנו על מנת  לעסוק בתורה, הם הזדמנות-פז ללמוד בעומק את המאמר השלם ולהתכונן כדבעי לשמחת תורה.

א. מדוע אנו צריכים לשמח את התורה?

שמחת התורה וישראל

נלמד מאמר של הרבי משנת תשל"ה. נתחיל כעת רק במשהו קצר, לפני שנגש לתפלת ערבית.

להבין ענין שמחת תורה[1], הנה ידוע מה שמבואר במאמרי רבותינו נשיאינו[2], דפירוש הפשוט דשמחת תורה היינו שישראל שמחים עם התורה, אמנם אנו רואים בפשטות דכשאדם רוקד בשמח״ת יחד עם התורה, הרי ממילא רוקדת גם התורה, ויתירה מזו שעיקר הרקידה הוא בהספר תורה, והאדם הרוקד נעשה רגלים של הספר תורה[3],

כשרואים יהודי רוקד בהקפות, בעצם רואים ספר תורה רוקד – ספר התורה הוא הגוף, הלב בו נמצאת השמחה, והיהודי הרוקד הוא הרגלים שהספר צריך בשביל לרקוד.

וזהו פירוש שמח״ת שישראל משמחים את התורה.

הרבה פעמים כתוב ש"שמחת תורה" היינו השמחה שלנו בתורה והשמחה של התורה בנו[ב]. כאן לא כתוב בדיוק כך – לא כתוב שהתורה שמחה בנו, אלא שאנחנו משמחים אותה, אך לא מפורש במה התורה שמחה. בכל אופן, העיקר הוא להבין ששמחה היא תמיד במשהו אחר. שמחה היא פנימיות הבינה[ג], ובינה היא כבר "ראשית המציאות"[ד], היא שרש הכלים ("גרמוהי"[ה]) – יש שם כבר מציאות של משהו נוסף, 'יש' שבו השמחה (בניגוד לבטול של החכמה). אפילו בשרש הכי גבוה, "שעשועי המלך בעצמותו"[ו] – לפני שיש זולת, לכאורה – המלך שמח ומשתעשע במשהו, בעצמותו. יתר על כן, מכיון שהשמחה היא במשהו – התפשטות אל החוץ – שמחה אמתית מתבטאת בכך שמי ששמח רוצה לשמח גם את זולתו. חייב להיות כך – מי שבאמת שמח, רוצה לשתף גם אחרים בשמחה.

[שאלה: מה פירוש לשמח את התורה? התורה אינה איש ששמח...] שאלה טובה. תהיה לכך התייחסות בהמשך.

התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה[ז], ויוצא שיש כאן קשר מיוחד של שמחת תורה לשם הוי', שהוא בסוד "שנים שהם ארבעה"[ח] ("ביה [שם של שתי אותיות] הוי' [של שם ארבע אותיות]"[ט]). השמחים כאן הם ישראל והתורה – ישראל הם המלכות (כנסת ישראל), ה תתאה שבשם, והתורה היא החכמה ("אורייתא מחכמה נפקת"[י]), י שבשם. מכיון שכל שמחה היא במשהו וכל שמחה מתבטאת בהתפשטות לשמח אחרים, כשישראל והתורה (שנים) שמחים יש ארבע מדרגות – שמחת ישראל בעצמם (ה תתאה), מה שישראל משמחים את התורה (ו), שמחת התורה בעצמה (י) ומה שהתורה משמחת את ישראל (ה עילאה).

[יום שמח"ת – לפני שחרית:]

נגנו שאמיל.

חכמה ושמחה

ולכאורה צריך להבין איך אפשר לומר שהתורה צריכה להשמחה שמוסיף בה האדם, והרי התורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, ומאחר שיש בה ענין החכמה ורצון הרי מובן שיש בה גם ענין השמחה, ולפי זה אינו מובן מדוע צריך לשמח את התורה.

את המשפט הזה צריך להסביר – מדוע העובדה שהתורה היא חכמתו ורצונו של ה' אומרת שיש בה גם ענין השמחה? הרי, כמו שכבר למדנו, חכמה היא בטול ("ראשית הגילוי"[יא], "חיוהי") ובינה היא שמחה ("ראשית המציאות", "גרמוהי") – אלו ענינים שונים ואפילו הפוכים.

אכן, חכמה (בטול) ובינה (שמחה) הן "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין"[יב]. באותיות של קבלה, אבא עילאה כולל גם את אמא עילאה, "הבן בחכמה"[יג]. לכן, יחד עם החכמה של ה' יש גם שמחה. כך, "לכולי עלמא בשבת נתנה תורה לישראל"[יד] – שבת היא מוחין דאבא, חכמה, ועיקר התורה הוא חכמה, "אורייתא מחכמה נפקת" – אך על שבת נאמר גם "'וביום שמחתכם' – אלו שבתות"[טו]. נמצא שישנה התכללות של שמחה (מוחין דאמא, בינה) בחכמה (בטול במציאות), והיינו השמחה הגדולה שהיתה (יחד עם היראה-עילאה) בעת מתן תורה לישראל.

השאלה היא רק עד כמה השמחה בהתגלות – האם היא כלולה בחכמה, או שהיא עומדת בפני עצמה. נלמד מכאן שבכלל השמחה קיימת אצל כל אדם בפנימיות (חכמה) – העבודה היא רק לגלות אותה (בסוד "ועבד הלוי הוא"[טז] – בינה[יז] – עבודת הלוים "לארמא קלא"[יח] בשמחה). לכן השמחה-הבינה נקראת גם "עלמא דחירו"[יט] – יש שמחה בפנימיות, וצריך להוציא אותה לחירות, לשחרר-לגלות אותה.

שיא השמחה – בלוחות השניים

ובפרט לפי הביאור הידוע בהטעם לזה ששמח״ת הוא דוקא לאחר יום הכיפורים[4], שהוא היום שבו ניתנו הלוחות האחרונות[5], שאז היתה התורה במעלה הכי עליונה, ובאופן דכפלים לתושי׳[6], ואז היתה נתינת התורה בשמחה ובלבב שלם, דהיינו בין מצד המשפיע שהנתינה היתה בשמחה, ובין מצד המקבל שהראה שהוא שמח מקבלת התורה (חסר קצת),

הדגש כאן הוא הוא שעיקר השמחה הוא בלוחות השניים. באמת, למה לא עושים שמחת תורה בשבועות, "זמן מתן תורתנו"? הרי גם בו היתה שמחה, כנ"ל (שמחת כלה המיטהרת לחתנה[כ] – "תאר כלה מאד נתעלה"[כא] – "ביום חתונתו"[כב]. למה מחכים לאחרי לוחות שניים? יש כאן ווארט מחודש – שדווקא נתינת הלוחות השניים היתה "בשמחה ובלבב שלם", מה שלא היה בלוחות הראשונים. למה בלוחות הראשונים לא היתה שמחה שלמה "בין מצד המשפיע... ובין מצד המקבל"?

הקב"ה הוא חכם, הוא רואה את הנולד, והוא ראה מה יהיה תוך ארבעים יום – ולכן לא היתה שמחה שלמה ("בלבב שלם") מצד המשפיע. ומה מצדנו? כנראה גם אנחנו חכמים והבנו מה יקרה... עוד יותר פשוט, בלוחות הראשונים היה צורך ב"כפה עליהם הר כגיגית כו'"[כג], ממילא השמחה לא היתה "בלבב שלם", וכל עוד שהשמחה היא לא "בלבב שלם" היא לא מתגלה כלפי חוץ כדבעי. חוץ מחוסר השמחה מצד המקבלים כשיש כפיה, כפשוט, ממד הכפיה הוא גם סבה לחוסר שמחה מצד המשפיע (שצריך לכפות את רצונו על עמו).בעומק, יש קשר בין השבירה תוך ארבעים יום לבין הכפירה. הכלל הוא שמה שניתן בכפיה לא עתיד להשאר, הוא צפוי בוודאות להגיע למשבר. זהו כלל גדול גם בחינוך – כל מה שיש בו ממד של כפיה עתיד להגיע למשבר (ולעתים גם גרוע מכך, לשבירה ממש, כמו במתן תורה – שבירת הלוחות הראשונים).

לכאורה, מכיון שה' ידע מה יהיה – מדוע הוא נתן התורה בכפיה? כי הוא 'עוד יותר חכם' – הוא ראה שבעקבות החטא תהיה תשובה (שהיא תכלית החטא, "להורות תשובה"[כד]) ובעקבות התשובה נזכה לנתינה שניה של התורה, במעלה עוד יותר עליונה. אחרי החטא והתשובה באה סליחה – "סלחתי כדברך"[כה] – ועם הסליחה באה גם שמחה, שמחה גלויה "בלבב שלם" (השרשים סלח ו-שמח מתחלפים – ס ו-ש שמאלית נחשבות זהות להרבה ענינים והאותיות ל ו-מ הן עוקבות ומתחלפות, גם בחילוף למנר).

אם כן, אחרי המעלה של יום כיפור – עם כל השמחה שבמתן לוחות שניים והשמחה שבסליחה (שמחה שמופיעה בגילוי כבר במוצאי יום כיפור, בו יוצאת בת קול "לך אכול בשמחה לחמך וגו'"[כו] ומאחלים גוט יום טוב[כז]) – איזו שמחה נוספת צריכים להוסיף בתורה? זו השאלה כאן:

ולאחר הפלאה זו אומרים שכל זה אינו מספיק, ועדיין צריך לשמח התורה בשמחת תורה.

שמחת התורה – נשמות המלובשים בגופים

גם צריך להבין מה שאומרים שדוקא ישראל הם המשמחים את התורה, שדוקא ישראל הם יכולים לפעול ענין השמחה בתורה. והדיוק בזה הוא, שזה יכולים לפעול דוקא נשמות למטה המלובשים בגוף, דהיינו לא על ידי הנשמות איך שהם למעלה ואפילו לא על ידי הנשמות כמו שהם למטה – אלא שהם טרודים בעניני הנשמה,

הרבי מדגיש שאת התורה לא יכולים לשמח מלאכים, ואפילו לא נשמות כפי שהן למעלה וגם לא נשמות שנמצאות למטה אבל טרודות בעניני הנשמה. בדרך כלל אומרים טרדה על מי שטרוד בעניני הגוף – כאן אומר הפוך, שיש מי שחי בגוף אבל טרוד בעניני הנשמה, כל היום חושב על תפלה ותורה ושוכח מהגוף. המחשה לכך היא המעלה הכי עליונה של צום, כפי שמסביר רבי אייזיק מהומיל[כח] – שאדם כה שקוע באלקות עד שהוא שוכח לאכול. זו מעלה גדולה, אך כתוב כאן שמי שנמצא במדרגה הזו – כמו רבי אייזיק מהומיל – לא יכול לשמח את התורה...

כ״א דוקא ע״י הנשמה כפי שהיא מלובשת בעניני הגוף, ודוקא ע״י ענינים גשמיים,

בשביל לשמח את התורה לא מספיק שהנשמה תהיה בגוף אבל תשאר טרודה בענינים רוחניים – היא צריכה להיות מלובשת בעניני הגוף. כלומר, נשמה שחשה כבולה לגוף – אדם שלא יכול לשכוח לאכול, כי הוא מרגיש עד כמה הוא צריך לאכול וכו'. מדוע דווקא זו השמחה של התורה?

אמרנו ששמחה תלויה בזולת, שמחה במשהו, ואם נחדד יותר – שמחה תלויה בריחוק, בכך שמשהו שהיה נפרד ורחוק מתקרב. כך, אפשר להסביר את הפסוק "נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח"[כט] – על פי פשט החתן משמח רק שנה אחת משום שרק בשנה הראשונה עדיין מורגשת השמחה בקירוב שלאחר הריחוק והנפרדות. בהמשך החתן כבר לא יכול לשמח את אשתו, למעליותא, משום שהם כבר נעשים אחד ושוב אין את השמחה שתלויה בריחוק.

הרבי מסתייג שלא מדובר כאן במישהו שמתמסר לגוף, אלא מישהו שצריך את הגוף ואת עניניו וחושב עליו – אבל בסופו של דבר הנשמה אצלו מנהיגה בפועל את הענינים, והוא המסוגל לשמח את התורה:

(אלא דהיינו דוקא על ידי זה וואס די נשמה פירט אָן מיט די ענינים), דוקא על ידי זה פועלים ענין השמחה בתורה,

וזהו מצות היום דשמח״ת[7], לשמח התורה על ידי נשמות ישראל כפי שהם מלובשים בעניני הגוף.

פעולת הרגלים

אם כן, מסכם הרבי, יש כאן שאלה כפולה – מדוע צריך לשמח את התורה ומדוע דווקא ישראל, כנשמות המלובשות בגופים, משמחים את התורה:

ולכאורה הענין צריך ביאור, הן מצד התורה שהיא חכמתו ורצונו ית׳, ואם כן מאחר שעוז וחדוה במקומו[8], מדוע צריך עדיין לשמח את התורה.

הרבי מוסיף כאן פסוק מפורש שמסביר עוד את האמור לעיל, שהתורה הוא חכמתו של הקב"ה וממילא יש עמה גם שמחה – "עז וחדוה במקומו". העז שייך לחכמה, כמאמר הפסוק "החכמה תָעֹז לחכם"[ל], והחדוה היא הנקודה החדה והראשונית של השמחה (כנודע בסדר התפשטות השמחה – חדוה-גילה-שמחה-ששון[לא]). החיבור של עז וחדוה מתחיל כבר מראש השנה – "חדות הוי' היא מעזכם"[לב].

והן מצד המטה שהם ישראל, דדוקא כשהנשמה מלובשת בעניני הגוף, ודוקא על ידי הריקוד – שהוא פעולת הרגלים (בחינת עקב שבנשמה), יכולים לפעול ענין השמחה בתורה, כי דוקא ברגלים תלוי ענין הקפיצה וריקוד.

התוספת כאן מחדדת מדוע הדיוק הוא שדווקא נשמות המלובשות בעניני הגוף משמחות את התורה. אם היו משמחים את התורה על ידי לימוד – זהו בעיקר ענין של הנשמה. אבל השמחה מתבטאת בעיקר בריקודים, "מצות היום דשמחת תורה" (מושג שעוד יוזכר לקמן) – כשהנשמות המלובשות בגופים הופכות לרגליים, גשמיות, המאפשרות לתורה לרקוד. בנשמא גופא הרגל היינו חלק הנשמה המלובש בגוף, העקב שבנשמה, כידוע שיש בנשמה בחינת ראש (ישראל, אותיות לי-ראש[לג]) ובחינת עקב (יעקב, אותיות י-עקב[לד]) – החלק שנשאר למעלה והחלק שמתלבש למטה[לה].

כשחושבים על שרש רקד אפשר היה לפרש שכולו בראש – ראש קדקד – אבל "דוקא ברגלים תלוי ענין הקפיצה וריקוד", לכן צריך לפרש שה-ר של ריקוד היא לשון רגל (וכנודע שמקור הרגלים בגלגלת, המתחלקת לרגל-רגל בסוד "בקע [אותיות עקב] לגלגלת"[לו] – צריך לבקוע את ה-ת של גלגלת ל-רר ואז יוצאות שתי רגלים[לז]) ו-רקד היינו עלית הרגל מעל הקדקד, מה שמתבטא ב'קוּלֶע' של שמחת תורה.

 

החדש הכללי

כדי להרחיב את השאלה בנוגע לכח של ישראל בכלל מעיין הרבי בנוסח תפלת יום טוב – "וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך":

והנה על דרך זה אומרים גם לגבי כל השנה, שישראל נקראים מקדשי שמך, וכמ"ש[9] וישמחו בך כל ישראל מקדשי שמך, דהפירוש בזה הוא, דבתחלה הם מקדשי שמך, וזה פועל בהם ענין השמחה – וישמחו בך

ידוע, כפי שהוא יביא במאמר לקמן, שגם ב"בך" – "וישמחו בך" – יש שני פירושים: "בך" בעצמותך ו"בך" הרומז ל-כב אותיות התורה.

לפני השאלה העיקרית, הרבי מסביר בסוגריים אודות ההבדל בין השמחה בעבודת ה' כל השנה, מה שתמיד צריך להיות "עבדו את הוי' בשמחה", לעבודת השמחה המיוחדת בשמחה תורה (כמו שמבואר אצלנו גם בסוד ה' ליראיו בשער "עבדו את הוי' בשמחה"):

[אמנם החילוק בין כל השנה לשמח״ת הוא, דעיקר עבודה זו הוא בשמח״ת, ומשם לוקחים זה למשך כל השנה כולה. וכמו שהוא בכל עניני תשרי, דחודש תשרי הוא חודש כללי, וממנו נמשכים כל הענינים למשך כל השנה[10], דענין היראת שמים וקבלת עול הוא בעיקר בראש השנה, ומשם לוקחים זה למשך כל השנה, וענין התשובה הוא בעיקר ביום הכיפורים, וממנו נמשך לכל השנה כולה, וענין השמחה הוא בעיקר בזמן שמחתנו, ובפרט בשמח״ת, וממנו לוקחים ענין השמחה למשך כל השנה כולה.

הרבי אומר כאן כלל גדול על תהליך העבודה בחדש תשרי, החדש הכללי – ראש השנה הוא מקור של יראת שמים וקבלת עול לכל השנה, יום כיפור הוא מקור התשובה לכל השנה ו"זמן שמחתנו" (סוכות, ופרט שמחת תורה) הוא מקור השמחה לכל השנה. יש כאן מבנה פשוט של הכנעה-הבדלה-המתקה: קבלת עול היא הכנעה, כפשוט. תשובה – חרטה על העבר וקבלה על העתיד, שינוי גמור מהמצב הנוכחי – היא הבדלה. שמחה בכלל, ובפרט שמחה פורצת גדר של זמן שמחתנו היא המתקה, כמובן.

ככלל, היחס בין המקור של כל אחת מן העבודות בחדש תשרי לבין אותה עבודה בכל השנה כולה הוא האם העבודה הזו היא העיקר או הליווי לענין אחר. במשך כל השנה העבודות הללו מלווות את הענין העיקרי – צריך לעבוד את ה' מתוך קבלת עול, מתוך תשובה ובשמחה, אבל הדגש אינו עליהן אלא על העבודה של כל יום. לעומת זאת במקור, בחדש תשרי, קבלת עול, תשובה ושמחה בפני עצמן הן העבודה הנדרשת:

וההפרש שיש בין עבודת השמחה שבשמח״ת, לעבודת השמחה שבכל השנה, שבכל השנה השמחה איננה עיקר עבודת האדם, ורק שבפנימיות יש בה גם ענין השמחה, מה שאין כן בשמחת תורה הנה זהו עיקר העבודה – שמחת התורה. וכמו שהוא בענין הקבלת עול, שבראש השנה עיקר העבודה הוא בקבלת עול, דאז הוא הזמן דתמליכוני עליכם[11], מה שאין כן במשך כל השנה, הרי אף שענין הקבלת עול הוא יסוד ועיקר ושרש העבודה[12], מכל מקום עצם העבודה הוא בענין כל יומא ויומא עביד עבידתי׳[13], ועל דרך זה הוא גם בשמח״ת וכנ״ל].

"וישמחו בך מקדשי שמך"

אחרי הקדמה זו מגיעה השאלה על הנוסח של "מקדשי שמך":

וגם בזה צריך להבין, דמאחר ושמך הוא ענין שמי המיוחד בי, דשם זה הוא קדוש מצד עצמו, וכמו שאומרים אתה קדוש ושמך קדוש, הרי אינו דומה הקדושה דאתה קדוש להקדושה דשמך קדוש, דלכן מחלקים ביניהם ואומרים ב' פעמים קדוש (ואין אומרים אתה ושמך קדוש), אם כן איך פועלים ישראל — מקדשי שמך, שתהי׳ הקדושה דשמך קדוש באותו האופן דאתה קדוש[14].

הרבי משוה את השאלה איך ישראל משמחים את התורה לשאלה איך ישראל מקדשים את השם – ולא 'סתם' "שם", אלא "שמך", השם המיוחד של ה' ("שמי המיוחד בי"). מההשוואה משמע שהשם ("שמך") הוא התורה, כפי שאכן כתוב ש"כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה" והמשיח יגלה שהתורה כולה היא שם קדוש אחד רצוף[לח]. אפשר גם להסביר שאלה שתי מדרגות (כפי שמשמע בהמשך) – ש"שמך" הוא למעלה מהתורה (סתם). בכל אופן, ישראל הם "מקדשי שמך", הם מעל השם העצמי שלמעלה מהצמצום, וצריך להבין זאת.

נוסיף כאן גימטריא: הרבי מדבר כאן על נוסח הברכה, "אתה קדוש ושמך קדוש" ומסביר ש"מקדשי שמך" צריכים להמשיך ל"שמך קדוש" קדושה כך שיהיה כמו "אתה קדוש". "שמך קדוש" בגימטריא 770, בית משיח. "אתה קדוש" בגימטריא 816, שפלות (עת רצון). אם כן, העבודה של "מקדשי שמך" להמשיך מ"אתה קדוש" ל"שמך קדוש", היא להכניס שפלות (שהיא-היא שמחת חיים) בבית משיח. ביחד הם עולים 1586, בגימטריא אני פעמים הוי'.

[הרב הביא יין, שכל אחד יעשה 'לחיים' לפני התפלה, והדגיש שהכהנים ישתו פחות מ"רביעית".]

[אחרי מנחה:]

שרנו במשך היום את כל ניגוני הרביים חוץ מארבע בבות – אז ננגן כעת ניגון ההכנה וארבע בבות כדי להשלים את סדר הניגונים.

[נגנו.]

כעת נסיים את המאמר שהתחלנו:

ב. מעלת ישראל על התורה

"כל הנקרא בשמי"

וביאור הענין[15], דהנה כתיב[16] כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, ונתבאר במאמר דויהי בשלשים שנה (שמח"ת בסעודה תש"ה[17]), על פי מה שתרגם יונתן[18] כל דא בגין אבהתכון צדיקייא דאתקרי שמי עליהון, וזהו כל הנקרא בשמי, שנשמות ישראל הן למעלה מהשם, אלא שהן נקראות בשם – שמי המיוחד בי, כי כל מציאות השם הוא בשביל הזולת, וישראל מצד עצמם הם למעלה מהשם, אלא שהם נקראים בשם. וזהו מקדשי שמך דמאחר שישראל הם למעלה מהשם, לכן הם יכולים להמשיך ענין הקדושה בהשם.

והנה זה שאומר כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, הרי שמי המוזכר כאן הוא נעלה (לא רק מבחינת עשיתיו, אלא) אפילו מבחינת כבודי,

הוא מחלק כאן את הפסוק ש"כל הנקרא בשמי" הוא למעלה מכל שאר התארים בפסוק – "ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו"[לט]. "כל הנקרא בשמי" הוא ישראל. באותיות של קבלה, "כל" הוא כינוי ספירת היסוד[מ] ("כי כל בשמים ובארץ"[מא]) ה"צדיק יסוד עולם"[מב], דהיינו שרש ישראל, ואותו "כל" הוא "הנקרא"-הנמשך מלמעלה למטה "בשמי"[מג], ספירת המלכות – "שם כבוד מלכותו" של השי"ת. כפי שישנם יסוד ומלכות דאצילות, ישנם גם יסוד ומלכות דא"ק שמעל לאצילות, כאשר המלכות דא"ק, בחינת שם, היא השרש הכולל את כל שם הוי' של עולם האצילות, וכך למעלה בקדש עד לאוא"ס שלפני הצמצום הראשון וכו', וכמו שיתבאר בסמוך.

מדרגות של שם הוי'

מהו "שמי" הנעלה "אפילו מבחי' כבודי"?

וזהו שם הוי׳ שהוא שמי המיוחד בי, דיש בו ד׳ אותיות, שהם כנגד ד׳ העולמות אצילות בריאה יצירה עשי'[19], שהם גם הד׳ אותיות דשם הוי׳ שבאצילות גופא[20], וכדאיתא בתקו״ז[21] דאבא עילאה מקנן באצילות ואימא עילאה מקננא בבריאה[22], דד׳ אותיות דשם הוי׳ שבאצילות גופא[20], הנה יו״ד הוא בספירת החכמה, ה׳ ראשונה בספירת הבינה, ו׳ בז״א, וה׳ אחרונה בספירת המלכות. דכמו שהתורה כללות ופרטות נאמרה[23], כמו כן הוא בהד׳ אותיות דשם הוי׳, דבכללות הם כנגד הד׳ עולמות דאבי״ע, ובפרטיות ישנם בכל עולם. וזהו גם כללות הביאור במה שהאדם נמצא בעולם העשי׳, ופועל גם בעולם האצילות וגם בכללות סדר ההשתלשלות שלמעלה מעולם האצילות, מאחר שבאצילות גופא ישנם הד׳ אותיות דשם הוי׳, שהם הם הד׳ אותיות דשם הוי׳ הכוללים את כל סדר ההשתלשלות דאצילות בריאה יצירה עשי׳.

ובאמת הנה גם לפני כל סדר ההשתלשלות, דהיינו לפני הצמצום, גם שם יש שם הוי׳, ואדרבה שם הוא עיקר שמי המיוחד בי, וכדאיתא בפדר״א[24] דעד שלא נברא העולם הי׳ הוא ושמו בלבד, הרי שגם שם יש ענין השם, ובמקום אחר[25] איתא דכמו כן [כמו "עד שלא נברא" כך] עד שלא נאצל אצילות העליון כו׳, דהיינו[26] שאפילו קודם אצילות הכללית שלפני הצמצום, הנה גם שם יש ענין השם, דגם זה נכלל בהי׳ הוא ושמו – אלא שהוא באופן דבלבד. וזהו ענין הרצון שבעצמותו ית׳ שקאי על ענין האור, ועד שיהי׳ מזה אור השייך שממנו יהי׳ גילוי לזולתו, שמזה נמשך אחר כך סדר ההשתלשלות דד׳ האותיות י׳ ה׳ ראשונה ו׳ ה׳ אחרונה, דבכל המשכה וגילוי ישנם ד׳ אותיות אלו, ושמזה נשתלשל ויורד לעולם הזה התחתון.

הוא מונה כאן בעצם חמש מדרגות של שם הוי'. אולי המנין הוא לא בדווקא, הוא לא אומר שיש דווקא אותן, ואדרבא, הוא אומר שיש שם הוי' בכל עולם (ועל דרך זה בכל פרצוף שבכל עולם וכו' עד התכללות אין סופית) – אבל בפועל הוא מתייחס לחמש מדרגות, שבכל אחת מהן יש ייחוד מיוחד. שלש מדרגות הן לאחר הצמצום – שם הוי' שבאצילות, שם הוי' שכולל את כל אבי"ע ושם הוי' שבעולם העשיה (בו נמצא האדם). שתי הן מדרגות לפני הצמצום, "אצילות הכללית שלפני הצמצום" ו"שמי המיוחד בי" (שעוד לפני האור ששייך שיהיה ממנו גילוי לזולת). חמש המדרגות הללו הן בעצמן כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י – שלש המדרגות שלאחר הצמצום הן כנגד בי"ע, כאשר עולם האצילות הפרטי כאן הוא בעצם הבריאה, עולם האצילות הוא האצילות דכללות שלפני הצמצום ו"שמי המיוחד בי" הוא קוצו של י:

קוצו של ישמי המיוחד בי

יאצילות דכללות

האצילות

ואבי"ע

העשיה

ועל זה אמרו כל הנקרא בשמי, דכל ענינים אלו עם כל ההפלאות שבהם אינם אלא בחי׳ שם, דאינם חשובים לגבי עצמותו ומהותו ית׳, שאינו צריך לשם כלל, דכל שם ענינו אור והמשכה.

לכל גילוי קודמת המלכה בנשמות ישראל

ועל דרך זה הוא גם בענין כל הנקרא בשמי, שהם נשמות ישראל כנ״ל, שהם עצמם נעלים יותר מהשם, גם מהשם איך שהוא בתכלית העילוי, וכנ״ל בענין הוא ושמו בלבד, הנה נשמות ישראל הם נעלים יותר גם מתכלית העילוי דבזה.

והראי׳ לזה, שהרי כל אור והמשכה אין זה באופן הכרחי מלמעלה ח״ו, כ״א בבחירה רצונית,

זו נקודה שחוזרת הרבה בחסידות. אמנם משתמשים בשמש כמשל לה' – "שמש ומגן הוי' אלהים"[מד] – אך בעוד שהשמש מוגדרת בהיותה מאור, והאור מאיר ממנה לא בצורה רצונית, הרי שה' אינו מוגדר ולא מוכרח בשום דבר, וכל גילוי ממנו הוא רצוני. הגילוי הרצוני, כמו שמסביר כאן הרבי, תלוי בנשמות ישראל:

ומזה מובן שכדי שיהי׳ הרצון להאיר, צריך להיות לפני זה ההחלטה על זה שבאה על ידי ההמלכה אם להאיר, והרי אמרו רז״ל[27] במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, הרי שבכל מקום שצריך להיות המלכה על זה, כבר קדמו לזה נשמות ישראל, דאתם היתה ההמלכה אם תהי׳ הארה והמשכה זו.

מי מתכנן כל מה שיהיה בעולם? עם מי ה' מתייעץ על כל דבר? עם נשמותיהן של צדיקים, "ועמך כֻלם צדיקים"[מה]. היום מדברים על כל מיני קונספירציות, כאילו יש חבורה שמתכננת מראש את כל שקורה בעולם – שמנהלת את העולם. זה לא נכון. ובעצם, גם אם זה נכון, "מהיכי תיתי" (so what?!) – זה לא משנה, כי עוד לפני כן, לפני כל הבריאה, יש צדיקים שמתכננים כל מה שקורה בעולם.

וזה הביא ההחלטה שיהי׳ הענין דשמי המיוחד בי, עד שמזה נמשך הענין דהלך הקב״ה מהלך ת״ק שנה לקנות לו שם[28], שזהו המהלך שבין רקיע לארץ, דהיינו ההמשכה לעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

ה' הלך לקנות לו שם – זה מה שחסר לנו... מומחיות בפרסום, לדעת איך קונים שם. [תגובה: אנחנו מתקדמים, זה פשוט לוקח גם לנו תק שנה...] יש לך תירוצים, אבל האמת היא שכבר עברו חמש מאות שנים – אנחנו, אני ואתה וכל החבר'ה, כבר היינו פה קודם...

וזהו שאומרים ישראל מקדשי שמך דכל ענין השם הרי זה ענין רצוני, וישראל הם למעלה מענין השם וממשיכים קדושה בהשם (חסר קצת).

התורה מחוברת וישראל נפרדים

ואף על פי שהנשמה כשיורדת למטה ומתלבשת בגוף הרי היא מציאות נפרד

הרבי מתחיל להסביר שגם כאשר הנשמה יורדת למטה ונעשית מציאות נפרדת, בשונה משרשה הנעלה שתואר עד כה, היא נותרת נעלית מעל "שמך" ומעל התורה, מקדשת ומשמחת אותם. בתוך כך הוא מסביר, במאמר מוסגר, את החילוק בין הנשמה (שיורדת ונפרדת) לתורה (שנותרת מחוברת גם כשהיא יורדת):

[דהנה לגבי התורה נאמר הלוא כה דברי כאש[29], דהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, ואף על פי שנסעה וירדה בסתר המדרגות כו׳[30], הרי התורה הזאת לא תהי׳ מוחלפת, ואפילו כפי שהיא נלמדת על ידי התינוק, דמשמתחיל לדבר אביו מלמדו תורה[31] צוה לנו משה[32], הרי התורה שלומד התינוק היא באותה המדריגה שלפני הירידה.

יש כאן פירוש מחודש של "זאת התורה לא תהא מוחלפת"[מו] – לא רק שהתורה שאנחנו מכירים לא תוחלף אף פעם, ח"ו, אלא שמהות התורה לא מוחלפת גם כשהיא יורדת למטה, היא תמיד נשארת בדיוק מה שהיא, חכמתו ורצונו של ה'. כתוב כאן שאפילו כאשר התורה נלמדת על ידי תינוק היא באותה מדרגה כמו לפני הירידה. אפשר גם להגיד שדווקא כאשר התורה נלמדת על ידי התינוק מורגש בה דבר ה', שהרי יש מעלה בלימוד עם תינוקות של בית רבן, שעל הבל פיהם מתקיים העולם.

הדבר הזה הוא היחוד של התורה. תמיד מסבירים שגאון אמיתי בתורה יכול להסביר את הנקודות הכי עמוקות ומסובכות בצורה הכי פשוטה – כך שכל אחד יכול להבין – ועדיין הדברים ישארו עמוקים. זו תופעה שקיימת רק בתורה, לא בחכמות חיצוניות. פרופסור לא יכול להסביר לילד את תיאורית היחסות, או תיאורית הקוואנטים וכיו"ב – הוא אולי יכול לתת דימויים, אבל לא להסביר את הענין ממש, על פי הנוסחאות כו' (בזמנו אמר אחד מגדולי הפיזיקאים שיש רק שני אנשים בעולם שמבינים את תיאורית היחסות – איינשטיין ואני...). כאשר מדען מסביר את התיאוריות בצורה עממית זו בעצם 'עבודה בעינים'. רק בתורה, הדברים הכי עמוקים יכולים להיות מוסברים בצורה פשוטה.

אמנם הנשמה הרי היא נעשית בבחי׳ מציאות נפרד על ידי הירידה, ועד שבריאת האדם היתה על ידי א׳ מהעשרה מאמרות שבו נברא העולם, הרי שיש איזה צד השוה בין כל הט׳ מאמרות למאמר דנעשה אדם[33] גו׳ שבו נברא האדם. ואף על פי שבבריאת האדם נאמר[34] ויפח באפיו גו׳ ומאן דנפח מתוכי׳ נפח[35], הרי כאשר הנשמה מתלבשת בגוף, הרי הגוף מעלים ומסתיר על תוכיותו ופנימיותו כו׳. וזהו גם מה שנאמר בבריאת האדם (לא רק) בצלמנו (אלא גם) כדמותנו[33], כמבואר בכ״מ[36]],

הרבי מסביר שכמה שהשרש של הנשמה גבוה – היא נעשית נפרדת, האדם נברא במאמר כמו שאר הבריאה. זהו ההבדל בין "בצלמנו", המתייחס לנשמה עצמה, כפי שהיא בשרשה, ל"כדמותנו", המתייחס למאמר שהוא צד השוה בין ישראל לשאר הבריאה, המדרגה בה היהודי נעשה נפרד. זהו ההבדל בין התורה לבין יהודי, כמו שמוסבר בעוד מקומות – התורה נשארת מחוברת והנשמה נעשית נפרדת. לכאורה זו מעלה של התורה, אך דווקא בעטיה יש ביהודים כח לשמח את התורה. שהרי, כפי שהוסבר, שמחה באה דווקא מתוך קירוב של משהו נפרד, של זולת – התורה אינה נפרדת והשמחה תלויה דווקא בנשמות שנעשו נפרדות. קודם שאלו – איך אפשר לשמח את התורה? הרי היא לא איש! זו אותה נקודה: התורה לא נעשית נפרדת, במובן הזה היא לא איש. דווקא הנשמות, שכן נעשות נפרדות, כל נשמה נעשית איש לעצמה – יכולות לשמח גם את התורה.

גילוי שמחת תורה – ישראל מעל התורה גם במדרגתה הכי נעלית

מכל מקום נקראו ישראל בשם מקדשי שמך, כי מצד הנשמה כמו שהיא למעלה, הרי הם למעלה אפילו משמי המיוחד בי, ולכן הם יכולים לפעול בו, שיהי׳ שמך קדוש כמו הקדושה דאתה קדוש, והיינו שיהי׳ באופן דהוא ושמו בלבד, ד״שמו" הוא בשוה לדרגת "הוא", דזהו גם מה ש״שוה" הוא ר״ת של "הוא ושמו",

שוה הוא לא בדיוק ראשי תיבות "הוא ושמו", אלא נוטריקון. בכל אופן, זהו רמז יפה מאד, שבדרך כלל לא מזכירים – שיש איזה שויון בין "הוא ושמו" כשהם במדרגת "בלבד"[מז].

שבחינה זו היא נעלית יותר מענין אתה קדוש ושמך קדוש, דשם הקדושה דשמך אינה דומה להקדושה דאתה, אמנם הוא ושמו בלבד היינו דהקדושה דשמו והקדושה דהוא הם בשוה. ומאחר שישראל הם מקדשי שמך במשך השנה, הנה זה פועל שיהי׳ וישמחו בך, ד״בך" היינו כ״ב אותיות התורה, ועי״ז מגיעים לפירוש הב׳ דוישמחו בך – בך בעצמותך.

והנה החידוש דשמח״ת הוא, דכל זה עומד באופן גלוי, דהיינו שישראל הם למעלה אפילו משמי המיוחד בי, ורק שהם נקראים בשמי — כל הנקרא בשמי גו׳, וכנ״ל שכל ענין השם בא על ידי הבחירה רצונית, וההמלכה על זה הוא עם נשמותיהן של צדיקים. וזהוא ענין שמח״ת שישראל משמחים את התורה, דאף על פי שהתורה היא חכמתו ורצונו של הקב״ה, ועד שיש בה גם ענין התענוג, וכמו שכתוב[37] שעשועים גו׳ שעשועי המלך בעצמותו[38], שהוא ענין התענוג, ומכל מקום ישראל הם למעלה מהתורה,

דוד מחבר – באור חוזר – תורה של מעלה בקוב"ה

דלכן הי׳ דוד מחבר אורייתא עם קוב״ה[39], ועל דרך זה הוא בכל אחד ואחד מישראל, דכל זה הוא באופן גלוי בשמח"ת, שאז התורה היא באופן הכי נעלית.

החידוש של "דוד מחבר אורייתא עם קוב"ה"[מח] הוא דווקא מכח העובדה שישראל נעשים נפרדים. התורה תמיד מחוברת לה', והיא מאירה ממנו כאור ישר. אבל החידוש הוא דווקא באור החוזר ממה שנעשה נפרד – זהו הכח לחבר את התורה עם הקב"ה (את "שמך" עם "אתה"). לכן לא כתוב שמשה רבינו – שהוא בטול, מוריד את התורה מלמעלה – מחבר את התורה של מעלה בקוב"ה. זו דווקא המעלה של דוד המלך, האושפיזין של הושענא-רבה – הנשמה של המלכות, שלה שייך סוד האור החוזר מלמטה למעלה.

דהנה גבי מתן תורה שבשבועות נאמר וירד ה׳ על הר סיני[40], וכן נאמר במתן תורה אנכי גו׳[41] שאז היתה המשכת אנכי מי שאנכי[42] דלא אתרמיז לא בשום אות ולא בשום קוץ[43], ומכל מקום לא הי׳ אז הענין דשמחת תורה, ואדרבה אז הי׳ התנועה דהמשכה מלמעלה למטה (חסר קצת),

במתן תורה העיקר היה הרצון של המשפיע, המשכה מלמעלה למטה באור ישר, ולא הרצון של המקבל, אור חוזר (בחינת "תאר כלה מאד נתעלה" כנ"ל). לכן, כמו שהסברנו, היה אז ממד של כפיה מלמעלה (כמו שאני מחזיק כעת את כולם כאן בכפיה...) – גילוי כפוי מלמעלה לא שוה, מסתיים במשבר.

הענין של אור חוזר מלמטה למעלה הוא החידוש של הלוחות השניים, תורה של בעלי תשובה:

מה שאין כן שמח״ת שזה בא לאחר יום הכיפורים שאז הי׳ לוחות האחרונות, הנה אז על ידי העבודה מלמטה למעלה, פועלים החיבור דתורה כמו שהיא למטה עם עצמותו ומהותו ית׳. וזה פועלים דוקא ישראל כמו שהם מושרשים בעצמותו ומהותו ית׳ שלמעלה מהתורה, וכנ״ל בענין במי נמלך בנשמותיהן של צדיקים, ועמך כולם צדיקים[44], דלכן ישראל הם מקדשי שמך, הנה מטעם זה יכולים ישראל לפעול ענין השמחה בתורה.

ואע״פ שלאחר שנמשכה הנשמה למטה, ונתלבשה בגוף היא נעשית מציאות נפרדת, הנה באמת מטעם זה גופא נעשה אצלו צמאון גדול כו׳

הצמאון הזה מתגלה כאשר לוקחים בשמחת תורה מספיק 'משקה' – מה שלא עשינו היום...

ועד שעולה למעלה ממדידת הזמן, ובשעתא חדא ורגעא חדא מתאחדת נשמתו בעצמותו ית׳ (חסר קצת).

אבי"ע בתורה

אחרי שעולים לחיבור של נשמות ישראל בעצמות – עם קצת משקה – ממשיכים שוב מלמעלה למטה, מה"אתה קדוש" ל"שמך קדוש". הוא מונה כאן שם הוי' של המשכה, מ"כל הנקרא בשמי" ל"לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו":

ומשם (מכל הנקרא בשמי) נמשך בלכבודי, דאין כבוד אלא תורה[45], ואחר כך נמשך בפרטים דבראתיו יצרתיו, שהוא ענין תורה שבכתב ותורה שבעל פה, וכל זה הוא דורכגענומען [חדור] בשמי – שהרי כל זה הוא על ידי כל הנקרא בשמי, ועד שבשמח״ת נמשך באופן גלוי אף בעשיתיו, שהוא עענין העקב שברגלים, דעל ידי הרקידה ברגלים הרי הוא מראה את גודל השמחה שאצלו, ועל ידי זה פועל ענין השמחה גם בתורה, דאף על פי שעוז וחדוה במקומו, מכל מקום פועלים ישראל (שהם למעלה מהתורה) ענין השמחה גם בהתורה.

כאן כתוב בפירוש ש"שמי", "המיוחד בי", שרש התורה כנ"ל, היא מעל "לכבודי" – "אין כבוד אלא תורה"[מט], היינו כללות גילוי התורה (כבוד הוא ענין של גילוי, גם "כבוד נאצל" לא רק "כבוד נברא"[נ], ודוק). הוא מסביר כאן ש"בראתיו" ו"יצרתיו" היינו תורה שבכתב ותורה שבעל פה. ממש מתאים לדברי האריז"ל[נא] שהתורה שלפנינו, החל מ"בראשית ברא" – התורה שמתחילה ב-ב, ולא ב-א – היא התורה של עולם הבריאה. למעלה ממנה יש "תורתך" של ה', תורה בעולם האצילות. אמרנו קודם שיש כאן זיהוי בין "שמך" (לגביו ישראל הם "מקדשי שמך") ובין התורה (לגביה ישראל הם המשמחים), אך אולי אלה שתי מדרגות ("בשמי ולכבודי" כנ"ל). לפי המהלך כאן אפשר להסביר שהשם הוא התורה דאצילות, בעוד התורה שבכתב שלפנינו היא עולם הבריאה, כדברי האריז"ל. אחר כך "המה היוצרים"[נב] מחדשים ויוצרים, יש מיש, את התורה שבעל פה מתוך התורה שבכתב, והיא כנגד עולם היצירה.

לחלוקה זו אסמכתא על פי טעמי המקרא: האתנחתא בפסוק היא תחת המלה "בראתיו", כלומר שעד "בראתיו" הכל משפט אחד – "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו" – ואחר כך יש תוספת "יצרתיו אף עשיתיו", משפט בפני עצמו. כלומר, עד "בראתיו" ה"כל" הוא "בשמי ולכבודי", והוא ענין התורה שבכתב, ואילו ההמשך הוא תוספת, שהוא ענין התורה שבעל פה, ודוק[נג].

מהו עולם העשיה בתורה? המנהג. כפי שמודגש בחסידות[נד], שמחת תורה והריקודים הם לא תורה שבכתב וגם לא תורה שבעל פה, אלא מנהג ישראל שבעשיה, "מנהג ישראל תורה היא"[נה] עד ש"מנהג עוקר הלכה"[נו]. דווקא משם – מהריקודים ברגלים של נשמות בגופים – יש אור חוזר שפועל שמחה בתורה (וקדושה ב"שמך").

וזהו כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, דעי״ז ה״ה מחבר אורייתא וקוב״ה.

הקשר השלישי

כעת הרבי חוזר על חידוש יסודי שלו[נז]:

וזהו תלת קשרין אינון מתקשרן דא בדא[46], ישראל באורייתא ואורייתא בקוב״ה, ולכאורה אין זה מובן שהרי כדי לקשר ג׳ דברים צריך להיות ב׳ קשרים, אלא שיש כאן קשר שלישי בין ישראל וקוב״ה, ולכן הי׳ דוד מחבר אורייתא בקוב״ה, כי הוא הי׳ למעלה מהתורה. ועל דרך זה הוא בכל אחד ואחד מישראל בשמח״ת, שפועלים ענין השמחה בתורה, ומשמח״ת ממשיכים זה גם לכל השנה כולה.

בגלוי מסבירים שישראל מתקשרים בתורה והתורה בקוב"ה – אלה שני קשרים, כאשר התורה המחוברת מחברת את ישראל הנפרדים לה'. אבל יש גם קשר שלישי – שהרבה פעמים הרבי מסביר שהוא מתגלה בתשובה, וכאן הוא אומר שהוא מתגלה בשמחת תורה – הקשר בו ישראל מקשרים את התורה לקב"ה, כפי שהוסבר כאן.

דהנה במשך כל השנה ישנם התלת קשרין כו׳ כנ״ל, והיינו על ידי זהז שבאורייתא וקוב״ה יש פנימיות ונגלה, סתים וגליא, והקשר הוא על ידי הסתים של דרגה התחתונה עם הגליא של דרגא העליונה, אמנם בשמח״ת פועלים שיהי׳ הענין דיחיד, דכל הג׳ דברים נעשו חד,

בחיבור של הקב"ה, התורה וישראל – "תלת קשרין", שלש מדרגות, שבכל אחת יש סתים וגליא – מוסברים שני סדרים: יש סדר אחד שהוא מעין זיג-זג, אלכסון, כאשר הסתים של כל מדרגה מתחבר לגליא שמעליה – יש חיבור בין הגליא של עם ישראל לסתים של עם ישראל, והסתים מתחבר עם הגליא שבתורה. אכן, בזכות החיבור בין הגליא והסתים של ישראל, גם בתורה נעשה חיבור בין הגליא והסתים, ואז הסתים של התורה מתחבר לגליא דקוב"ה וכו'. יש עוד סדר, ישר, שכל ממדי הגליא מתחברים יחד וכל ממדי הסתים מתחברים יחד. התכלית, כמו שכתוב כאן, היא הגילוי ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד", ולא רק "תלת קשרין".

קוב"ה	סתים
	גליא
אורייתא	סתים
	גליא
ישראל	סתים
	גליא

תכלית הגילוי בשמחת תורה

ובשמח״ת נמשך כל זה בגלוי על ידי השמחה וריקודים. ומשמח״ת לוקחים זה לכל השנה כולה, בעבודתו שבלימוד התורה וקיום המצוות, ועד שזה פועל אף בכל מעשיך יהיו לשם שמים[47], דכל זה יהי׳ באופן של שמחה, ושמחה מבטלת את כל המדידות והגבלות [מסירים את כל המסכים, מורידים את כל המסכות.], ועל ידי זה נעשה דירה לו ית׳ בתחתונים[48] [במסכות אין דירה בתחתונים...], ועד שזה פועל שבעגלא דידן תהי׳ הגאולה האמיתית והשלימה. דאז יהי׳ הוי׳ אחד ושמו אחד[49].

בסיום, "הוי' אחד ושמו אחד", הרבי כנראה מרמז לכך ששוב לא יהיה הבדל בין "הוי'" ו"שמו" (כמו "אתה קדוש ושמך קדוש" או "אתה אחד ושמך אחד"), אלא ששניהם יהיו אותו "אחד", "כולא חד". אחד בארמית הוא חד, גם במובן של משהו חד – 'שארף' – צריך רבי שאומר דברים חדים.

רבי זאב וואלף מז'יטומיר

הזכרנו[נח] שהצמח צדק אמר שכאשר יבוא משיח כל החסידים יהיו במדרגת רבי זאב וואלף מז'יטומיר – משהו מיוחד מאד, שכולנו נהיה במדרגה שלו, והוא עד דרך מה שהרבי אמר שעוד מעט כל יהודי יהיה אדמו"ר[נט]. אם כן, צריך לדבר עליו – להכיר אותו.

מסופר שפעם החסידים היו אצל המגיד, והוא עשה סעודה ללא כל סבה גלויה. כאשר שאלו אותו לשמחה מה זו עושה הוא אמר שכעת רוצים לסמוך אחד התלמידים לרבי. בסוף הסעודה נתן המגיד את הכוס של ברכה לרבי זאב וואלף לברך. לאחר ברכת המזון שאל המגיד את רבי זאב וואלף האם הוא הרגיש משהו. הוא אמר שהרגיש ידים מונחות עליו בכח, והמגיד אמר שאליהו הנביא בא לסמוך אותו.

רבי זאב וואלף אהב לשמן בעצמו את הגלגלים של העגלה שלו. אחרי הסיפור הזה כאשר הוא נסע הביתה הוא עדיין רצה לשמן את הגלגלים בעצמו אך מכיון שכתוב שמי שמתמנה על הציבור אסור לו לעשות מלאכות בזויות בפניהם – הוא בקש שכולם שבאו לקבל את פניו ילכו, שלא יהיה בפניהם.

הוא התמנה לרב בעיר ז'יטומיר[ס], והיה שם איזה פקפוק על השוחט. הוא היה רב צעיר, אבל עשה זאת עם כל התוקף – רב מתערב בכל דבר – והוא החליט שצריך להעביר את השוחט מתפקידו. השוחט שמצא את עצמו ללא פרנסה נסה ללכת למקום אחר לקבל תפקיד של שחיטה, ובדרך תקפו אותו שודדים. הוא אמר להם – אותי אתם תוקפים? אני בעצמי שודד כמותכם! כשהם ראו את הסכינים שיש אצלו – הם השתכנעו ולקחו אותו אליהם. הוא ניסה להתחמק וכו', ולא הצליח, ועם הזמן נעשה אחד השודדים. פעם אחת רבי זאב וואלף נסע בדרך ואותו אחד תקף אותו. הוא בקש בקשה אחרונה – כך מקובל – שיתנו לו להתפלל ולהתוודות, וכאשר הוא התפלל השוחט-השודד זיהה אותו. הוא שאל – אתה לא מכיר אותי? אתה העברת אותי מהשחיטה... הוא סיפר כל מה שקרה איתו, ותהה האם יש לו תשובה – אחרי כל מי ששדד וכו'. רבי זאב וואלף לקח אותו למגיד והמגיד נתן לו תשובה, היהודי קיים את הכל אך לא האריך ימים, ובלוייה שלו הספיד אותו רבי זאב וואלף "הוו מתונים בדין"...

הסיפור הזה קשור ללהיות 'חד' – שוחט צריך להיות עם סכין חד, ורבי זאב וואלף היה רב חד והעביר אותו. כנראה צריכים להוסיף את ה-א – להמתיק את ה"חד" שיהיה "אחד" (כמו כוונת שם א-דני – א ממתיק דין).

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• בהקפות רוקדים ספרי התורה, והיהודים הם הרגליים שלהם.
• השמח באמת רוצה לשתף את זולתו בשמחה.
• ב"שמחת תורה" אנו משמחים את התורה.
• השמחה תמיד קיימת בפנימיות הנפש – העבודה היא לגלות-לשחרר אותה.
• כלל בחינוך: כפיה מביאה בהכרח למשבר (ולעתים לשבירה מוחלטת).
• הקב"ה נתן את התורה בכפיה-גורמת-שבירה משום שרצה את התשובה שתבוא לאחר החטא.
• שמחת התורה אפשרית רק על ידי נשמות המלובשות-כבולות בגוף וטרודות בעניניו.
• שמחה באה מקירוב שבא לאחר חוית ריחוק. לכן יכול ומצווה האיש לשמח את אשתו בעיקר בשנה הראשונה לנישואין, לפני ש'שכחו' מהריחוק.
• ראש השנה הוא מקור ליראת שמים; יום הכפורים מקור לתשובה; ו"זמן שמחתנו" (סוכות-שמח"ת) מקור לשמחה – תיקון בסדר של הכנעה-הבדלה-המתקה.
• ישראל "מקדשי שמך" מקדשים את שמו העצמי של ה' וממשיכים שמחה בתורה (שכולה שמות ה').
• גילוי ה' הוא רצוני – לאחר שנמלך על הרצון עם נשמות ישראל.
• אין מה לחשוש מקונספירציות – ה' עם הצדיקים מתכננים את מהלך הבריאה לטובה.
• "זאת התורה לא תהא מוחלפת" לא רק בעתיד, אלא גם בהוה – אין שינוי בין התורה בעולמות העליונים להתגלותה למטה.
• רק בתורה ישנה אפשרות שהרעיון הכי עמוק יובן ויתקבל אצל ילד קטן.
• "בצלמנו" היינו שרש הנשמה ו"כדמותנו" הנשמה שהתרחקה ונדמית לשאר הנבראים.
• דווקא הנשמה הנפרדת יכולה לשמח את התורה המחוברת.
• דוד המלך מחבר תורה של מעלה בקוב"ה בכח אור-חוזר דווקא.
• האור החוזר בא מהעשיה שבתורה – המנהגים, החל ממנהג הריקודים בשמחת תורה.
• בשמחת תורה מתגלה "הקשר השלישי" – הקשר הישיר בין ישראל לקוב"ה, שלמעלה מהתורה – ועד לגילוי ש"ישראל אורייתא וקוב"ה כולא חד" ממש.