ד"ה כנשר יעיר קנו תרמ"א

ב"ה, שבת פרשת האזינו, י"ג תשרי תש"פ – כפר חב"ד

לימוד ד"ה "כנשר יעיר קנו" תרמ"א – לכבוד הילולת הרבי המהר"ש

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[1]

[אחרי מוסף:]

נגנו "לכתחילה אריבער", "אשרי איש שלא ישכחך", נגון חסידי הרבי המהר"ש מהעיר וויטעבסק, נגון ההכנה למאמר מדור הרבי המהר"ש.

אנחנו ביום ההילולא של הרבי המהר"ש – י"ג תשרי. ב"ואביטה" השבוע יש מאמר של הרבי המהר"ש שלמדנו[2]. כעת נלמד מאמר אחר שלו, ד"ה "כנשר יעיר קנו". זהו דיבור-המתחיל שחוזר בכמה מאמרים (כרגיל בכך) ואנחנו נלמד את מאמר "כנשר יעיר קנו" תרמ"א, שנדפס בתורת שמואל תר"ם ח"ב. המאמרים שם מופיעים בשלש גרסאות: אחת מהמעתיק רבי שמואל סופר, שניה שהרבי הרש"ב כתב ופיתח, קצת יותר ארוך, והשלישית, הכי ארוכה[3] – ועל פיה נלמד כעת – היא של אחד המעתיקים. מי שרוצה להבין את השיעור טוב צריך ללמוד את המקור.

רחמי הנשר

המאמר פותח בדברי "המפרשים", היינו רש"י, על כך שהנשר נושא את גוזליו על גופו וכך מציל אותם מחיצים. בנמשל, על ידי בחינת "נשר" – היינו מדת הרחמים – אפשר לעלות למעלה מ-רמח מצוות עשה ו-שסה מצוות לא תעשה, הנקראות "אברתו", "רמח אברין דמלכא".

נקרא בחומש את הפסוקים של המאמר עם פירוש רש"י. תפתחו בפרשה בפסוק יא: "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף יפרש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו"[4].

פירש"י:

"כנשר יעיר קנו". נהגם ברחמים ובחמלה כנשר הזה שהוא רחמני על בניו [כשה' הוליך את עם ישראל ממצרים, הוא עשה זאת בחמלה כמו נשר על בניו. הנשר הוא 'העוף הרחמן', מי לעומתו אכזרי לבניו? העורב.] ואינו נכנס לקנו פתאום [כשהוא בא להאכיל את גוזליו הוא לא בא בבת אחת.] עד שהוא מקשקש ומטרף על בניו בכנפיו בין אילן לאילן בין שוכה לחברתה כדי שיעורו בניו ויהא בהן כח לקבלו [קודם הוא מרעיש להם שיתעוררו, מקשקש בין העצים שיהיה להם כח לקבל אותו. הוא הרי העוף הכי גדול, ובשביל שיצליחו לסבול אותו הוא צריך לקשקש לפני בואו. כך ה' מרחם עלינו כנשר רחמן.].

נשר בגימטריא רחמים רבים. כתוב "ברחמים גדֹלים אקבצך"[5] – קבוץ גלויות הוא ברחמים, כמו "ואשא אתכם על כנפי נשרים"[6]. היום עולים הרבה יהודים לארץ, 'טעימה' מקיבוץ גלויות העתידי, והכח לכך הוא הרחמים – הנשר, מלך העופות, יכול לאגד את כל העופות. צריך להעיר אותנו, וכאשר ה' בא להעיר אותנו – הוא רוצה להתגלות אלינו, כפי שמתגלה בהשגחה הפרטית – הוא לא בא ישר, בפתאומיות, אלא הוא 'מקשקש' בין ענפי העצים, בשוחות, בכל מיני אירועים והתרחשיות במציאות. אם מתעוררים הוא יכול להתגלות בהשגחתו, אך צריכים לבקש את הרחמים. לפני כמה ימים היתה ההילולא של ר' אשר פריינד זצ"ל. הוא היה רגיל לומר "בקש רחמים כעני בפתח"[7] (כידוע, סופי התיבות של "בקש רחמים כעני בפתח" אותיות משיח).

הרחמים הם מדתו של הנשר, ויש עוד מדות של חיות, למשל פני אריה שבמרכבה. עכשיו אנחנו עוסקים בנשר, אך לפני כמה חודשים המזל היה אריה – "עלה אריה במזל אריה והחריב אריאל על מנת שיבוא אריה במזל אריה ויבנה אריאל"[8]. בספירות האריה הוא בחסד, מחנה מיכאל, ונשר הוא בתפארת, רחמים, מדת יעקב "הבריח התכון המבריח מן הקצה אל הקצה"[9], עד ג"ר דעתיק ועד עצמיות רדל"א. כתוב "שלשה המה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים. דרך הנשר בשמים דרך נחש עלי צור דרך אניה בלב ים ודרך גבר בעלמה"[10] – הנשר הוא הנפלא והסתום מבין ארבעתם, וגבוה מכל שאר הדרכים. ארבעת הדברים מכוונים כנגד כחב"ד דרדל"א, כשהנשר הוא בכתר דרדל"א. במרכבה הנשר הוא כנגד התפארת, שלמטה מהחסד והגבורה (פני אריה ופני שור), ולכן בפשטות הרחמים למטה מאהבה ויראה. אבל שרש התפארת, שרש הרחמים, נעוץ ברדל"א, שבפנימיותו נמצא "חביון עז העצמות"[11].

"יעיר קנו". יעורר בניו.

"על גוזליו ירחף" [השרש רחף מופיע לראשונה בפסוק "ורוח אלקים מרחפת על פני המים"[12], שעליו אומרים חז"ל: "זה רוחו של מלך המשיח"[13]. השרש רחף בצירוף אחר הוא אותיות רפח, מספר הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים, המתוארת בתחלת הפסוק – "והארץ היתה [לשון שבירה] תהו ובהו וגו'". סיבת השבירה היתה רבוי האורות ומעוט הכלים, והריחוף המתואר כאן מתקן את השבירה, מעלה את רפח הניצוצין שנפלו.]. אינו מכביד עצמו עליהם אלא מחופף [מלה שקרובה לשרש רחף.] נוגע ואינו נוגע [בטוי שהבעש"ט מאוד אוהב, והמקור לשער 'מטי ולא מטי' של האריז"ל. "נוגע ואינו נוגע" גם ראשי תבות נון. שתוך כדי הנגיעה, לא נוגעים, סוד חשוב.].

אף הקדוש ברוך הוא שדי לא מצאנוהו שגיא כח כשבא לתן תורה לא נגלה עליהם מרוח אחת אלא מד' רוחות שנאמר ה' מסיני בא וזרח משעיר למו. הופיע מהן פארן. ואתא מרבבות קדש. אלוה מתימן יבא זו רוח רביעית [תימן הוא צד דרום, אם כן כל השאר הן רוחות צפון מזרח ומערב. ה' מופיע בנחת לאט מכל כוון, לא מתפרץ מכוון אחד, שיספיקו להתכונן].

"יפרוש כנפיו יקחהו" [הנשר דואג לילדים שלו בשני דברים: דבר ראשון הוא צריך להאכיל אותם, והוא עושה זאת בעדינות. הדבר השני הוא כאשר צריך לנסוע איתם למקום אחר. איפה בתורה היו צריכים ליסוע? ב-מב המסעות במדבר.]. כשבא לטלן ממקום למקום אינו נוטלן ברגליו כשאר חיות לפי ששאר עופות יראים מן הנשר שהוא מגביה לעוף ופורח עליהם [כמו שהאריה, מלך החיות, כולל את גבורת החיות כולן, כך הנשר, מלך העופות, עף בגובה מעל כולם.] לפיכך נושאן ברגליו מפני הנשר אבל הנשר אינו ירא אלא מן החץ לפיכך נושאן על כנפיו אומר מוטב שיכנס החץ בי ולא יכנס בבני [בטוי חזק של רש"י. רואים שרחמים אמתיים הולכים עם מסירות נפש, אפשר לפרש שהנשר יכול לשרוד אם יפגע בו החץ אבל האמת היא שאפילו אם ימות, הוא מוכן לשאת את גוזליו על הכתפים.] אף הקדוש ברוך הוא ואשא אתכם על כנפי נשרים כשנסעו מצרים אחריהם [כשהמצרים רדפו אחריהם] והשיגום על הים היו זורקים בהם חצים ואבני בליסטראות מיד ויסע מלאך האלהים וגו' ויבא בין מחנה מצרים וגו' [המלאך הוא שליח של ה', וכל הבלסטראות נכנסו בו.].

עד כאן פתיחת המאמר.

רחמים על מקום שמסתיר על אלוקות

אחרי ההקדמה על הרחמים הוא מסביר ענין עיקרי במשך כמה עמודים[14]: ה' כנשר, ספירת התפארת, מרחם על הכל. הקיום של כל דבר במציאות זקוק לרחמי ה'. ברור שאם יש עני, מישהו חסר, הוא צריך רחמים – צריך לתת לו אוכל. אך לכאורה, על מה שייך לרחם על מי שבמצב של שלמות? יש מישהו עשיר, שלא חסר לו כלום –אם תציע למלאות לו חסרון הוא יאמר לך "לא חסר לי שום דבר". במאמר הוא אומר זאת יפה באידיש – "דעם וואס איז זייער גוט". מה הוא צריך רחמים?!

הוא אומר שאף על פי כן גם הוא חייב רחמים, כי הוא מסתיר על אלוקות – אז הוא באמת חסר בתכלית. אין דבר בבריאה שלא צריך רחמים, אפילו דבר שנראה שלם, כי הוא לא בטל לגמרי. אם הוא היה חלק מאור ה' הוא לא צריך רחמים – אבל הוא לא.

העלם המלאכים על האלקות

מה עם המלאכים? הייתי חושב שהם מוארים ובטלים לגמרי, לא צריכים כלום. אבל לא – גם הם חייבים רחמים. כמה שהם באור ובטול הם צריכים רחמים. גם העולמות העליונים, אפילו עולמות דאין סוף – יחסית לעצמות הם בחושך גמור, "ישת חשך סתרו"[15], וזקוקים לאורו. כתוב שהכתר הוא אור צח אור מצוחצח, אבל הוא אור רק ביחס אלינו, ביחס לעצמות הוא חשך גמור[16].

כתוב "שית אלפי שנין הווי עלמא וחד חרוב"[17]. המלאכים אומרים "קדוש קדוש קדוש"[18], ובכל "קדוש" הם מתבטלים במציאות במשך אלפים שנה. הרבי המהר"ש מזכיר שעכשיו אנחנו באלפיים האחרונים... זאת אומרת שהם לא לגמרי בטלים. כלומר, העובדה שהבטול במציאות שלהם נמשך כל פעם אלפים שנה בלבד – מוכיח שהבטול שלהם לא מוחלט. לאחר אלפים שנה הם כבר לא בטלים במציאות. מה שמעכב את הבטול וגורם שלא יהיה נצחי הוא הסתר הגוף. גם למלאכים יש גוף, זך, משני היסודות העליונים יותר – אש ורוח ("עשה מלאכיו רוחות משרתיו אש להט"[19]) – אך הם עדיין יכולים להסתיר על אלוקות.

הדוגמה לכך היא ספור בגמרא עם המלאך מט"ט, שר עולם היצירה: בעולמות העליונים נהוג שכל המלאכים עומדים, אסור להם לשבת – רק ה' יושב, שלא יאמרו שיש "שתי רשויות". המלאך היחיד שיושב הוא מט"ט, בזמנים מסוימים, כאשר הוא ממלא את התפקיד החשוב שלו – לכתוב את זכויותיהם של ישראל. [כתוב שיש בשמים ישיבה, מתיבתא דרקיעא. איך מותר להם לשבת? פעם היו לומדים בעמידה, גם הצ"צ היה לומד כך.] אלו הנשמות, הצדיקים, הם יכולים לשבת. כנראה שתוך כדי הישיבה הם עדיין עומדים...

כאשר אלישע בן אבויה נכנס לפרדס, עלה למעלה, הוא ראה את מט"ט יושב, ומיד הוא טעה לחשוב שיש שתי רשויות ויצא לכפור, קיצץ בנטיעות. מט"ט לא התכוון חלילה, אבל בגלל הרושם המוטעה והנזק שנגרם הוא קיבל עונש – "אפקוהו ומחיוהו שיתין פולסי דנורא". לבן אדם נותנים רק לט מלקות[20], אך למלאך נתנו ששים מלקות מאש.

לעניננו, זאת אומרת שגם מלאך יכול להעלים על אלוקות, ולכן גם הוא צריך רחמים[21]. מה זה מלמד עוד? רגישות. לשים לב שלא יובן ממעשי דבר שיגרום לחילול ה', לכאורה מה רוצים מהמלאך? הוא עשה את התפקיד שלו, כתב זכויות בישיבה כמו שאמור לעשות? אלא שאם היה מספיק בטל היתה לו רגישות לשים לב שנכנס אדם, הוא לא יודע שאתה אמור לשבת, ועלול לקצץ בנטיעות, בכזה מצב צריך לקום, שלא יבינו טעות.

שוב, מוסר השכל להיות רגישים מה יכולים להבין ממעשי. על כל פנים, גם מלאך יכול להסתיר, גם הצדיקים אפילו אחד שנקי לגמרי מכל חטא ועוון, משה רבינו, מעצם זה שיש לו גוף, הוא מסתיר על אלקות וצריך רחמים. הוא מסביר כמה הגוף מכביד על עבודת ה', אם לא היה גוף, היה אפשר לעבוד את ה' פי מליון, גם צדיק שעובד תמיד במסירות נפש, בלי גוף יכל להיות הרבה יותר נעלה. לכן כשמשה עלה למרום התפשט מגשמיותו. בתחילה עלה מעולם העשיה לעולם היצירה, וכשבא לעלות לבריאה הוא התפשט מהגוף. כמו מישהו שפושט בגדיו ותולה אותם על קולב, משה רבינו פשט את הלבושים הגשמיים, והשאיר אותם על קולב – בעולם היצירה...

עד כאן חלק עיקרי במאמר.

"יערף כמטר" – שבירת קשיות העורף כהכנה לקבלת התורה

מכאן ממשיך המאמר ומסביר את העבודה שצריכים לעשות – "יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי כשעירים עלי דשא וכרביבים עלי עשב". הפסוק הוא המשך לפסוק הקודם – "האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי".

המטר והטל בפסוק הם דברי תורה – "מטר" הוא תורת הנגלה ו"טל" הוא פנימיות התורה. איך נוצר הגשם? הפסוק אומר: "ואד יעלה מן הארץ והשקה את כל פני האדמה"[22], בשביל ירידת הגשם צריך אד שיעלה מהארץ. גם בעבודת האדם, בשביל לזכות ל"מטר לקחי" צריך לעשות עבודת הכנה. הוא מפרש ש"אד" הוא שבר, כמו "איד"[23], ועל ידי השבר של העורף, אפשר לקבל שפע – "שברו הבריות את ערפם ומיד מטר ירדו"[24].

רש"י מפרש "יערף" כיטיף, לשון הטפה, אבל הרבי המהר"ש מביא את דרשת חז"ל ש"יערֹף" היינו שבירת עוֹרף המזכה ב"מטר לקחי"[25]. הפסוק אומר "כי פנו אלי עֹרף ולא פנים"[26]. בקריאה פשוטה הייתי מבין שהם בכלל לא רוצים, מפנים עורף לגמרי, אבל במאמר מובא המפורש בחסידות[27] שכן יש "פנו אלי", עושים מצוות, אבל בבחינה של "עֹרף ולא פנים". לא אכפת להם ממני באמת, הם פונים אלי רק כדי להגדיל את עצמם, הכל 'לגרמיה', בשביל 'הרגשת עצמו'. זו בעיה אחת, יש משהו אחר, כמה שעושים מצוות, לא באמת פונים אלי אלא עושים "מצות אנשים מלֻמדה"[28], בקרירות. זה הסתר גדול על אלוקות, וצריך לשבור אותו, לשבור את העורף.

ידוע[29] שבתקופה הזאת, מראש השנה עד יוהכ"פ יש את סוד הנסירה, ומיוהכ"פ עד סוכות – ארבעת הימים שאנחנו בתוכם – מסתובבים עד לפנים בפנים. המעבר מאחור לפנים תלוי במזל החדש, מאזנים, כמו שהסברנו לאחרונה[30] בסוד המתקלא (איזון) – "עד דלא הוה מתקלא לא הוה משגיחין אפין באפין"[31], בלי איזון-מתקלא אין מבט פנים בפנים. בדיוק אותו ענין, על ידי סוד המאזנים אפשר להפנות פנים לה'. הוא גם אומר שזה ענין השברים בתקיעת שופר, התקיעה היא קול פשוט ועל ידי השברים מגיע המטר[32].

אמנם, גם עם כל הביטושים בסוף נשאר גוף, ועל כך צריך רחמים רבים. צריך להכיר בשפלותי (שפלות כעפר[33], אותיות ערף) ואז אפשר להרגיש את רחמי ה'. התרגום מתרגם "יבסם כמטרא אולפני", יש משהו מתוק בעבודה הזו. הרגשת החוסר והשפלות לא אמורה לעשות אותי עצוב אלא דווקא שמח – אם אני יודע את חסרוני ומרגיש עד כמה יש עלי רחמי שמים כדי לקיים אותי אני מתמלא שמחה. יש כאן יחוד קוב"ה ושכינתיה – יחוד הרחמים (של ה') והשפלות (שלי), פנימיות התפארת (ז"א) והמלכות[34].

"אף שמיו יערפו טל"

בדרך כלל כתוב שהמטר יורד על ידי עבודה ואילו הטל יורד מעצמו, "טל לא מיעצר"[35]. המטר דורש עבודה, כמו שצריך לבקש לעקאח, לומר "גיב מיר לעקאח". הבקשה היא האתערותא דלתתא שמעוררת אתערותא דלעילא לנתינה. אבל בפרשה הבאה, וזאת הברכה, שמחוברת לפרשת האזינו, כתוב "וישכֹן ישראל בטח בדד עין יעקב אל ארץ דגן ותירוש אף שמיו יערפו טל"[36]. מכאן רואים שגם הטל תלוי, לכאורה, בעבודת שבירת העורף, שהוזכרה קודם ביחס למטר[37].

איך נסביר זאת? אפשר לפרש ש"אף שמיו יערפו טל" מתאים לדעת בית שמאי, שהלכה כמותו לעתיד לבוא[38], ש'מחמירים' שגם בשביל המשכת טל נדרשת אתערותא דלתתא מסוימת (אכן, לאידך, בית שמאי סוברים ש"שמים קדמו"[39], היינו שבסופו של דבר האתערותא דלעילא קודמת ומשוקעת גם בעבודת האתערותא דלתתא, שהרי ה' הוא הכל וממנו כל העבודה ורק "לך א-דני חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו"[40], כאילו הוא העושה, וזו גופא תודעת "אף [לשון תיקון, 'אף עשיתיו'[41]] שמיו יערפו טל", ודוק).

אכן, מבואר בחסידות[42] שההמשכה שבבחינת טל, באתערותא דלעילא גמורה, היא מציאת חן אלקית[43]. מציאת החן אינה פועל יוצא של עבודה מסוימת, אבל זוכים בה על ידי "שלמות האדם בעצם מהותו". פגם הברית מעלים את השלמות העצמית של האדם[44] ולכן למדרגת "טל" זוכים על ידי תיקון חטאות נעורים, המחזיר את האדם לבחינת "טל ילדֻתיך"[45], עם כל החן שיש בו (וכידוע מרבי אברהם אבולעפיא, טל ראשי תיבות טפה לבנה[46], הטפה המולידה[47]). החזרה למדרגת "טל ילדֻתך" נעשית על ידי העיסוק עם הטף, כמו שכתוב בהקהל – "טף למה באים ליתן שכר למביאיהם"[48] (המדרגה נושאת החן שבאה על גבי שלמות העבודה של לימוד ושמיעה של האנשים והנשים).