הכח המאחד

ט"ו שבט תשפ"אכפר חב"דלא מוגה

בע"ה

מוצאי ט"ו שבט תשפ"א – כפ"ח

הקלטה לפרשת יתרו

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור מיוחד חולק אתנו הרב גינזבורג שליט"א התבוננות שמלווה אותו בשבועות האחרונים. זו התבוננות חדשה-ישנה בקריאת שמע – ישנה, משום שיסודותיה כתובים ומתבקשים, וחדשה, משום שהיא יוצרת מהלך חדש בענין. פרק א מפרט שלש משמעויות של "אחד" – "אחד האמת"; התפשטות אלופו של עולם בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם; "אחד" ככח מאחד שנמסר לנשמות ישראל, שהוא עיקר החידוש. שלש המשמעויות מקבילות ל"אתה אחד", "שמך אחד" ו"גוי אחד בארץ" וגם לשלש אותיות א-ח-ד, ומתוך הדברים עולה ומתפרטת העבודה המיוחדת של ישראל לאחד את המציאות כולה. פרק ב קושר את הדברים לעשרת הדברות שאנו קוראים בשבת, ומתוכה מתפתחת ההתבוננות להבנת תפקידו וכחו של דוד המלך ולצמיחת מלכות מלך המשיח. התבוננות יסודית זו 'הצמיחה' עוד ועוד פרקים חשובים, שאי"ה יתפרסמו בהמשך.

א. שלש מדרגות של "אחד"

רקע: שלשה "אחד"

ההתבוננות שנעשה היום, התבוננות שאני חושב עליה כבר כמה שבועות, היא משהו חדש-ישן. מצד אחד, היא משהו די פשוט, שמתבסס על דברים ידועים, ומצד שני יש בה חידוש אחד חשוב ועיקרי ועוד כמה חידושים שיוצאים ממנה. זו התבוננות שיכולה לתת קצת אור גם בזמנים של חשך.

היסוד של ההתבוננות הוא שלשה פירושים ב"אחד" – שלשה "אחד" בעבודה שלנו. הרמז העיקרי שיש שלשה "אחד" הוא בפסוק היחוד, קריאת שמע, החותם "הוי' אחד"[ב]. מכיון ששם הוי' עולה פעמיים אחד, הרי ש"הוי' אחד" היינו אחד-אחד-אחד – "בתלת זימני הוי חזקה"[ג] של אחד.

יש מאמר חשוב ויסודי של הרבי, ד"ה "מים רבים" תשי"ז [ד], שלמדנו כמה פעמים בעבר [ה]. שם הרבי מביא ומבאר שלשה פירושים ב"אחד" של קריאת שמע: הראשון, שהוא העיקרי והעמוק בחסידות (ובו עיקר החידוש במאמר שם), הוא ש"הוי' אחד" היינו "אין כיוצא בו"[ו]. פירוש נוסף, ש"הוי' אחד" הוא פשוט שלילת עבודה זרה – הביטוי לקבלת ישראל את הדיבר השני [ז], "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[ח]. הפירוש השלישי הוא לפי ש"הוי' אחד" הוא מצוה נוספת על שלילת עבודה זרה – מצוה היחוד, שבאה לשלול גם 'שיתוף', "הוי' אחד", ואין עמו שותפים. לקמן, בעיקר בפ"ב, נתייחס עוד להסברים הללו.

יש גם מטבע לשון עיקרי של חז"ל עם שלשה "אחד", נוסח תפלת מנחה של שבת – "אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". לאדמו"ר האמצעי יש מאמר מפורסם על הנוסח הזה [ט], בו הוא מסביר ששלשת הביטויים כאן מכוונים כנגד חג"ת כפי שהם באור אין סוף לפני הצמצום (ולעם ישראל, "גוי אחד", יש שם שרש ובכחם, כפי שהם בעולם הזה, 'לעשות'-לגלות את שלש המדרגות המוגדרות גם באור אין סוף המופשט מכל הגדרה), והוא מסביר את המשך הנוסח כמתייחס לעוד שלש הופעות של חג"ת במדרגות נמוכות יותר.

ההתבוננות שלנו בשלשת ה"אחד" שונה משני המהלכים בשני המאמרים הללו, אבל הם מקורות בחסידות לשלש בחינות ב"אחד" וההבנה שלהם היא הרקע להתבוננות החדשה היום.

אחד האמת-התהוות-כח מאחד

על הרקע הזה נגיע לעיקר ההתבוננות:

ה"אחד" העליון הוא מה שנקרא בתניא – בשם הרב המגיד – "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו"[י].

ה"אחד" השני הוא הכוונה, שגם מובאת בהלכה [יא], שה-א היא "אלופו של עולם", ה-ח היא ז רקיעים וארץ וה-ד היינו ד רוחות העולם. כלומר, "אחד" היינו ש"אלופו של עולם" נמצא בכל דבר (כמו שלמדנו בשיעור האחרון [יב] על "לית אתר פנוי מיניה"[יג]). הדגש הוא שהמצאות ה' בשבעה רקיעים וארץ ובארבע רוחות היא בעצם ההתהוות התמידית – כשאומרים שה' נמצא בהם הכוונה שהוא מהווה אותם. כך מפורשת בלוח "היום יום"[יד] העבודה של "שויתי הוי' נגדי תמיד"[טו] – ראיית ה' כמהוה את המציאות בכל רגע תמיד. כמובן, זו לא ההתבוננות של "אחד האמת", שהיא בעצם בחינת יחיד [טז] – "שהוא לבדו הוא ואין זולתו", ואזי אין ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, "גאט איז אלץ"[יז] ('ה' הוא הכל'), הכל בטל, "כולא קמיה כלא חשיב ממש"[יח].

עיקר החידוש הוא המדרגה השלישית, שאיני זוכר שכתובה ממש באותו אופן: כשאני אומר "הוי' אחד" אני מתכוון ש"אחד" הוא כח מאחד – זהו עיקר הווארט. כלומר, ה' מאחד את הכל – אין יותר ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, הכל נעשה מקשה אחת. כמו שכתוב [יט] לגבי הקו, שהחיצוניות שלו היא כח התחלקות והפנימיות היא כח התכללות, גם כאן – יש כח אלקי שמהוה את כל פרטי ההשתלשלות, שבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם, אבל יש כח אלקי שפועל אחדות והתכללות. הכוונה לא רק להתכללות בה כל אחד נמצא בשני, אלא שהמציאות, העולם, ממש הופך להיות אחד מכח "הוי' אחד". סגולת האיחוד הזה היא גם האיחוד בנשמות [כ] – שכל עם ישראל נעשה אחד, "גוי אחד" ממש. זו האהבה העליונה במצות אהבת ישראל בדרך מצותיך [כא] – שה'אני' שלי מקיף וכולל את כולם ממש. התכללות במובן הרגיל היא כמו הדרגה הראשונה, הפחותה, של אהבת ישראל שמבוארת שם, כמו הדם שמחבר את האיברים ביחד – שכל אבר מרגיש את השני ותלוי בשני.

כח מאחד הוא כמו דבק – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד"[כב]. דבקות היא אהבה. ה"אחד" השלישי הוא הרמז הידוע ש-אחד בגימטריא אהבה. אם אני מתבונן בשלשת ה"אחד" האלה אני מגיע בסוף ל"ואהבת" – גם "ואהבת את הוי'"[כג] וגם "ואהבת לרעך כמוך"[כד] (שהיא 'לאהוב מה שהאהוב אוהב'[כה], ובעצם, ה' אוהב כל מה שברא לכבודו וממילא אהבת ה' כוללת אהבת כל הבריאה כולה). כנראה בשביל לאחד את כל המציאות ממש צריך להגיע לדרגת "בכל מאדך". לכן מבואר בחסידות [כו] שרק כאן, בהמשך ל"הוי' אחד", כתוב "בכל מאדך". רק אצל מי שנמצא בכזו אחדות תתכן מציאות של "ממונו חביב עליו מגופו"[כז] – הוא והממון ממש אחד, ואדרבא, זהו המקיף שלו, יותר מהפנימי שלו. "בכל לבבך" היינו הכחות הפנימיים, ה-צ של הצלם; "בכל נפשך" היינו המקיף הקרוב, ה-ל של הצלם; אבל "בכל מאדך" הוא כבר המקיף הרחוק, ה-ם סתומה של הצלם [כח]. ה-ם הזו מופיעה גם בפסוק המשיחי "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[כט] – ה"שלום אין קץ" הוא האחדות הזו בבריאה, כפי שעוד נרחיב. זהו עיקר ההתבוננות.

אתה-שמך-עמך – ה', התורה וישראל

אם נחזור ל"אתה אחד ושמך אחד ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ", המקור הפשוט לשלשה "אחד" (עוד לפני הפירוש של אדמו"ר האמצעי), ההסבר הזה מתלבש בדיוק [ל]:

"אתה אחד" היינו "אחד האמת", ה' יתברך בכבודו ובעצמו – כפשוט.

"שמך אחד" היינו התורה. כתוב [לא] שהתורה כולה שמותיו של הקב"ה, וכאשר יבוא משיח הוא יקרא את כל התורה מהתחלה עד הסוף כשם אחד [לב]. התורה היא השם, ב-ה הידיעה, של הקב"ה. אם כן, יש לנו עוד חידוש גדול, שהתורה היא בעצם הכח בו ה' מתפשט ב-ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם ומהווה אותם, כמאמר חז"ל "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[לג]. כל ההתהוות היא על ידי אותיות התורה, האותיות בהן ה' מהוה את העולם, בסוד "עשרה עשרה הכף"[לד], חיבור אותיו-ת עשרת הדברות ועשרה מאמרות [לה]. זו התבוננות מהי התורה, השם של ה'. ממילא גם מפרש את הפסוק "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[לו], עליו שואלים [לז] מה בין "הוי' אחד" ל"שמו אחד" – "הוי' אחד" היינו המדרגה של "אחד האמת", ה' שלמעלה מהמציאות, ו"שמו אחד" היינו התורה שמהווה את כל המציאות ומחדירה בה את אחדות ה'.

אחרון חביב, שהוא העיקר: "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ"[לח] – הצינור לפעול את האחדות במציאות הוא התפקיד של עם ישראל. זו סגולת עם ישראל, "והייתם לי סגֻלה מכל העמים"[לט] – הסגולה ש"הוי' אחד" מופיע ומתגלה בנשמות ישראל ככח מאחד.

הדחף לאחד את כל המציאות הוא כח עצמי שטמון בעם ישראל. בספר "איחוד התורה והמדע" – דוגמה חשובה לאיחוד שמדברים עליו הרבה – מוסבר [מ] ששרש האיחוד הוא בתורה הקדומה, שמעל התורה והמדע ולכן מסוגלת לחבר אותם. אבל לפי מה שמוסבר כאן, הכח המחבר אינו התורה הקדומה אלא "מחשבתן של ישראל", ש"קדמה לכל דבר"[מא], גם לתורה הקדומה. זהו ממש פשט, כי מי שמסוגלים לחבר את התורה והמדע הם יהודים. הדחף לאיחוד נמצא גם ביהודים יותר רחוקים מתורה, כמו אינשטיין, שכל חייו שאף לאיחוד המדע גופא. למה? זהו ודאי סממן חיצוני ביחס ליחוד המיוחל, התכל'ס. כפי שיוסבר, נשמה עיקרית שמלמדת על הסוד של האיחוד היא דוד המלך. בזכות כח המאחד של דוד הוא זכה להוליד את שלמה המלך – שהיה גדול המדענים. השאיפה של שלמה היא איחוד התורה ("חכמת אלהים"[מב]) והמדע ("חכמת שלמה"[מג])[מד], אך הוא לא זכה לאחד אותם לגמרי – כדי לאחד את התורה והמדע צריך לשמור תורה מאה אחוז ואצל שלמה היה פגם מסוים בנטיה אחרי החכמות-התרבויות-הנשים הזרות [מה].

אם כן, שלשת פירושי "אחד" כאן הם בעצם כנגד "קוב"ה, אורייתא וישראל" ש"כולא חד"[מו].

מלחמה ושלום

בשירת הים קוראים השבת "הוי' איש מלחמה הוי' שמו"[מז]. רש"י כותב שני פירושים. הראשון: "מלחמותיו לא בכלי זיין אלא בשמו הוא נלחם, כמו שאמר דוד 'ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות'[מח]" (קשור לכח הנצחון של שם צבאות, עליו למדנו בפרק של השנה בהמשך "באתי לגני"[מט]). הפירוש השני הוא הפוך, פירוש של חסד – "'ה' שמו' אף בשעה שהוא נלחם ונוקם מאויביו אוחז הוא במדתו לרחם על ברואיו ולזון את כל באי עולם ולא כמדת מלכי אדמה כשהוא עוסק במלחמה פונה עצמו מכל עסקים ואין בו כח לעשות זו וזו". בשר ודם לא מסוגל לעשות בעת ובעונה אחת שתי פעולות, בפרט הפכיות, ואילו הקב"ה נשאר רחמן ומיטיב גם כשהוא נלחם את מלחמותיו (כך גם ניתן לפרש את השם "הוי' צבאות" – הוי', שם הרחמים, יחד עם צבאות, שם המלחמה [נ], כאשר שם הוי' קודם לשם צבאות, קדימת מדת הרחמים למדת הדין, כמו במעשה בראשי, "ביום עשות הוי' אלהים ארץ ושמים"[נא]). שני הפירושים כאן הם על דרך "עת מלחמה ועת שלום"[נב] – הפירוש הראשון הוא ש"הוי' שמו" הוא מלחמה והפירוש השני ש"הוי' שמו" הוא שלום (שגם הוא אחד משמותיו של הקב"ה [נג], ובתוך שלום גם טמונה המלה "שמו"), אך גם פירוש השלום הוא על רקע של מלחמה.

מקור חשוב לפירוש השני של "אחד", התלבשות של ה' במציאות, הוא מאמר חז"ל "מה הקדוש ברוך הוא מלא כל העולם אף נשמה מלאה את כל הגוף"[נד]. איך הנשמה מחיה את הגוף? במלחמה מסוימת, המתבטאת בדופק החיים – "לב בנפש כמלך במלחמה"[נה], דופק הלב. הגוף יכול לקבל בתוכו את הנשמה רק על ידי דופק. כידוע, במושג חיים יש "חי בעצם" ו"חיים להחיות"[נו]. אצל ה' "הוא וחייו אחד"[נז], מה שאצלנו כלל לא נקרא חיים – כי אצלנו חיים הם דופק, "רצוא ושוב"[נח]. בתוך ה', "אחד האמת", אין ודאי שתי תנועות הפכיות – שם הכל אחד מוחלט. אבל "חיים להחיות" הם כבר מלחמת החיים. אם כן, ב"שמו אחד" יש לא רק שם הוי' (רחמים-שלום) אלא גם שם אלקים (דין-מלחמה), כמו שאומרים בקריאת שמע – "הוי' אלהינו". אחת הכוונות של "אחד", המתחלק בכוונות האריז"ל אח-ד [נט], היא ש-אח היינו "אלהים חיים" וה-ד, אות המלכות [ס], רומזת ל"מלך עולם" – "אלהים חיים ומלך עולם". מעבר לכך, גם התלבשות ה' בכל דבר – ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם – היא בעצם "מלחמות הוי'"[סא], שנלחם ומנצח, מצליח להתלבש ולהחיות ולהחדיר. כל חדירה היא כח, כמו כח גברא, וכדי לחדור למציאות ולהחדיר לתוכה אלקות צריך להיות בעל כח. זהו "הוי' שמו", השם הוא כלי המלחמה שלו.

כאן הסברנו ש"שמו אחד" היינו התורה. גם בתורה, עליה נאמר "לכו לחמו בלחמי"[סב], יש כח מלחמה – "מלחמתה של תורה"[סג]. זהו בעיקר ממד הנגלה של התורה, ה"דינים" (כשם הפרשה הבאה מיד אחרי מתן תורה, פרשת משפטים) – לכן כתוב "עד האלהים יבא דבר שניהם"[סד]. אלהים בפסוק זה הוא הדיין. גם מי שמחוקק את הדין וגם מי שאוכף את הדין, "שֹפטים ושֹטרים"[סה], משתמשים בדין – לכן בנגלה שבתורה יש דין. הפירוש השני של "הוי' שמו" הוא בעיקר פנימיות התורה, בה הכל שלום ("דלית תמן לא קשיא מסטרא דרע ולא מחלוקת מרוח הטומאה"[סו]). זהו ווארט חשוב שהפירוש השני של אחד הוא התורה ובתורה יש מלחמה (או שלום על רקע מלחמה, וכדרשת חז"ל ל"ואת והב בסופה"[סז]).

מכאן משמע שהכח השלישי, הכח המאחד השייך לישראל, לא פועל בדרך מלחמה. הכל שלום, כמו שלמדנו על הבעל שם טוב [סח] – "שלום שלום לרחוק ולקרוב"[סט]. במלוה מלכה השבוע קראנו בבית סיפור יפה על הבעל שם טוב: רבי נחום מטשרנוביל היה אצל הבעל שם טוב באחת הפרשות שקוראים ברכות וקללות. הבעל שם טוב, שהיה גם הבעל-קורא (חידוש), העלה אותו לעליה של התוכחה וחלשה דעתו. אמנם, הוא היה ידוע כבעל מכאובים גדול, וכל 'ברכה' שהבעש"ט קרא הוא הרגיש אבר אחר מתרפא, כך שעד סוף התוכחות הוא היה בריא לחלוטין. זהו סיפור שמזכיר את דברי אדמו"ר האמצעי שכאשר אבא, אדמו"ר הזקן, קורא בתורה את פרשת התוכחה – שומעים רק ברכות [ע]. זו מסורת החסידות – הכל שלום, הכל ברכות (כאשר השלום הוא ה"כלי מחזיק ברכה לישראל"[עא], כמו שכתוב "הוי' יברך את עמו בשלום"[עב]). זה החידוש של החסידות, חידוש השייך לעם ישראל כולו – לכן נקרא הבעש"ט ישראל, על שם עם ישראל כולו.

א-ח-ד

שלשת הפירושים של "אחד" מקבילים גם לשלש האותיות א-ח-ד:

האות א רומזת ל"אלופו של עולם", "אחד האמת" כפי שהוא בפני עצמו – עוד לפני התהוות העולם.

ה-ח היא בעצם סדר ההשתלשלות – ז רקיעים וארץ, בהם עיקר מציאות ה' בכל מקום. באות חית (לשון חיות [עג]) עיקר הכח של התורה – "תורת חיים"[עד] – לתכנן את כל העולמות מלמעלה למטה, לצייר אותם ולבצע-להוות-להחיות-לקיים אותם.

אבל ה-ד, שהיא ד רוחות העולם, היא בעיקר הכח של "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ". הרבי הקודם, הרבי הריי"צ, מסביר [עה] שה-א היא שרש הנשמה, ה-ח היא ירידת הנשמה לגוף (דרך ז רקיעים ועד לארץ) – ירידה שאינה פעולת הנשמה, אלא פעולת ה' – אבל ה-ד היא כבר השליחות, מה שהנשמה עצמה פועלת ב-ד רוחות העולם, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה"[עו]. פורצים עד שמתאחדים לגמרי, שהכל נדבק ביחד. כמובן, זהו עיקר התכלית לשמה ברא ה' את העולם – "דירה בתחתונים"[עז], שלמטה יהיה הכל אחד.

שלש האותיות מכוונות גם כנגד חכמה-בינה-דעת (בהן עושים את עבודת ההתבוננות של "שמע ישראל", אריכות ההתבוננות ב"אחד"): אלף היא סוד "אאלפך חכמה"[עח] (בה מתגלה "אחד האמת", כמבואר בתניא שם). ה-ח היא סוד "רקיעא תמינאה"[עט], רקיע הבינה, שהוא כאן סוד התורה – "התורה נתנה לחמשים יום"[פ], כנגד חמשים שערי בינה (ואף ש"אורייתא מחכמה נפקת"[פא], הרי שעיקרה בפועל הוא "תורת אמך"[פב], התורה שבעל פה [פג] בה "תורה לשון הוראה"[פד] לדעת את המעשה אשר יעשון, ו"מינה דינין מתערין"[פה] ב'דינים' המנהלים את המציאות, גוררים בעטיים שכר וענש וממחישים שכל העולם מתהווה ומתחיה מן התורה). ה-ד היא סוד הדעת [פו], שפנימיותה כח היחוד [פז] (הכח הפנימי היחיד – מבין יג הכחות הפנימיים של הספירות – שמופיעה בו האות ד) – הכח המאחד המבואר כאן – שהוא הכח המיוחד לעם ישראל, ברי-הדעת (בניגוד ל"אל אחר איסתריס ולא עביד פירין"[פח] משום שאין בו דעת), המקיימים "דע את אלהי אביך ועבדהו"[פט] ומתוך כך זוכים "לדעת בארץ דרכך"[צ] ולהיות "גוי אחד בארץ" (ושרש הדעת בפנימיות הכתר [צא], שמעל החכמה – "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר").

בכל אופן, כאן יש סימן מובהק שעיקר החידוש, עיקר הענין, הוא התכל'ס – היחודים של "ופרצת ימה וקדמה וצפנה ונגבה": דווקא ה-ד של "אחד" היא אות רבתי סימן שזו האות הכי מיוחדת במלה. הייתי חושב שה-א הכי חשובה, "אלופו של עולם", אבל רואים שיש חשיבות עוד יותר מיוחד ב-ד – היא אות רבתי, אות שבאה מעצמותו יתברך, מגלה את עצמותו יתברך.

כפי שאנחנו אוהבים להזכיר, רבי הלל מסביר [צב] ששלשת סוגי האותיות שבתורה (אות רבתי, האותיות הרגילות ואות זעירא) הם כנגד שלשה דילוגים – אות רבתי היא כנגד הדילוג הראשון, מעצמות לאור אין סוף (מעצם להתפשטות); האותיות הרגילות (אותיות בינוניות, סוד הבינוני של תניא וסוד זמן "בינוני" שהוא זמן הוה – "דבר הכתוב בהוה"[צג]) הן כנגד הדילוג מאור אין סוף לקו (מבלי-גבול לגבול); אות זעירא כנגד הדילוג מהקו לעולמות (מאחדות לריבוי).

אבל אפשר לומר הרבה יותר פשוט, שאות רבתי היא פשוט גילוי העצמות, גילוי עצמי – יש גילוי עצמי ב-ד רבתי של "אחד" יותר מב-א. החשיבות של ה-ד מתבטאת גם בהלכה שדווקא בה יש להאריך – "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו, אמר רב אחא בר יעקב ובדל"ת"[צד], זו האריכות בעבודת השליחות המיוחדת שלנו (שרש האריכות הוא ב"אריך אנפין", הרצון שבכתר, ובפרט ב"חד אריך"[צה] שבו, סוד "לית שמאלא בהאי עתיקא כולא ימינא"[צו], הכל טוב, הכל אחד).

אבא אריכא

סוד האריכות שייך שייך לאמורא רב. הוא הצטיין במדת החסידות ורדיפת השלום שלו, גם ביחס למי שפגע בו [צז], היה נוהג בעשרה מילי דחסידותא [צח], כולו "חד אריך", והוא אף מכונה בחז"ל [צט] אבא אריכא שעולה "מלך עולם", סוד ה-ד רבתי של אחד ובגימטריא רלו, "[גדול אדונינו] ורב כח"[ק], "שיעור קומה של יוצר בראשית"[קא], סוד האחדות האלקית שבבריאה. אבא בגימטריא ד, אבא אריכא היינו האריכות ב-ד. יש דעה [קב] שרב, אבא אריכא, הוא רבי אבא של הזהר, סופרו של רשב"י, והאריך ימים מאד. אצלו התקיים בפשטות "כל המאריך באחד מאריכין לו ימיו ושנותיו", ודוק.

ואסמכתא מופלאה לכך: לפני לא הרבה זמן [קג] דברנו על מאמר רב "לא אברי עלמא אלא לדוד"[קד] – כפי שיתבאר לקמן, דוד הוא סוד ה-ד רבתי של "אחד", כח המאחד. באותה סוגיה יש מחלוקת בין שלשת האמוראים רב (שאמר שהעולם נברא לדוד), שמואל (שאמר שהעולם נברא למשה) ורבי יוחנן [קה] (שאומר שהעולם נברא למשיח). כפי שהתבאר הרבה פעמים, שלשתם כנגד שלשת הקוים ימין-שמאל-אמצע [קו] – "חד אריך וחד קציר וחד בינוני"[קז], וכאן בפרט באה לידי ביטוי תכונת "חד אריך" של רב, אבא אריכא.

אחד יחיד ומיוחד – שלשת האבות

נוסיף עוד משהו שקשור. יש כאן הרבה דברים פשוטים, וגם חידושים גדולים של הבנת דברים לא כמו שכתוב במ"א. יש עוד שלישיה של "אחד" שלא הזכרנו – "אחד יחיד ומיוחד"[קח] (שעולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ב'חזרת הגלגל', "איכה ירדף אחד אלף"[קט]). כתוב [קי] ששלשת המושגים האלה הם כנגד האבות – אברהם, יצחק ויעקב. איך נפרש זאת בהקשר להתבוננות שלנו?

"אחד" הוא "אחד האמת". בדרך כלל אומרים ש"אחד האמת" הוא בחינת יחיד, שאפס זולתו (בניגוד ל"אחד" שמשמעו התאחדות של דברים שונים [קיא]), אבל לאור הדרוש שלנו נפרש "יחיד" בצורה מחודשת, שלכאורה היא עוד יותר פשט מהפירוש הרגיל בחסידות – שלילת שיתוף. יש רק אותו – הוא ה"יחיד", בלי שום שותפות. "מיוחד" הוא ממש כמו מאוחד – המיוחד של ה', מה ש"אין כיוצא בו", שהוא מאחד-כל.

ממילא אברהם, היהודי הראשון שחוזר על אדם הראשון ומתקן אותו, הוא "אחד" – "אחד היה אברהם"[קיב], "כי אחד קראתיו"[קיג] (שני עדים שאברהם הוא "אחד"). הוא שובר את הפסלים של אבא שלו – כל הענין שלו הוא שלילת עבודה זרה כפשוטה, הפירוש הראשון והפשוט של "אחד" במאמר של הרבי.

התיקון של יצחק אבינו, החידוש שלו – "פחד יצחק"[קיד] – הוא פחד משיתוף (דבר שהתבטא בכך שלא יצא מהארץ, לטומאת ארץ העמים בה השפע עובר דרך שבעים השרים ויש בכך מעין 'שיתוף' בדקות [קטו], וגם בכך שבשונה מאביו ובנו הוא נשא רק אשה אחת, ללא 'שיתוף' בדקות בתוך חיי הנישואין, ודוק). אף על פי כן, יצחק אהב את עשו, שורש השיתוף (שדת השקר העיקרית שמבוססת עליו היא הנצרות, המזוהה עם עשו) – כנראה רצה לתקן זאת, אבל לא עלה בידו.

ענינו של יעקב הוא, בפשטות, "ופרצת ימה וקדמה וצפֹנה ונגבה" ל-ד רוחות (הרומזות גם ל-ד נשותיו [קטז]), הוא כח המאחד כנ"ל (החל מאיחוד הנשמות, שרמוז באמירת השבטים ליעקב "'שמע ישראל [סבא] הוי' אלהינו הוי' אחד', אמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד"[קיז] – איחוד יעקב, ה-א, עם יב השבטים, ח בני הגבירות ו-ד בני השפחות, או ח בני לאה וזלפה שפחתה ו-ד בני רחל ובלהה שפחתה)[קיח].

ב. "אחד" בעשרת הדברות וכוחו של דוד

עשרת הדברות וקריאת שמע – יראה ואהבה

בשבת נקרא את עשרת הדברות בפרשת יתרו – ננסה להתבונן קצת איך כל הדרוש של "אחד" קשור אליהן. גם לפני קריאת שמע, בפרשת ואתחנן, מופיעות עשרת הדברות. בעצם, קריאת שמע יוצאת מעשרת הדברות של פרשת ואתחנן (וידועים דברי הירושלמי [קיט], שיש גם סידורים שמפרטים אותם ככוונה בקריאת שמע, שבשלש פרשיות קריאת שמע יש קבלה של עשרת הדברות).

במאמר מוסגר נזכיר שהיחס בין עשרת הדברות לקריאת שמע הוא יחס של יראה ואהבה. בתיאור עשרת הדברות העיקר הוא "בעבור תהיה יראתו על פניכם"[קכ], יראה עילאה של בשת פנים, וכל האוירה היא "מה להלן באימה ביראה ברתת ובזיע"[קכא], ואילו הפועל היוצא של "הוי' אחד" הוא "ואהבת את הוי' אלהיך" (לכן בסוד ההיכלות בתפלה, הברכות שלפני קריאת שמע וקריאת שמע עצמה הן ב"היכל אהבה"[קכב]). דברנו הרבה [קכג] על ההבדל בין ארבעת החומשים שמשה אמר "מפי הגבורה" למשנה תורה ש"משה מפי עצמו אמרו"[קכד]. אולי לא הדגשנו מספיק, אבל זהו גם הבדל עיקרי – החומשים "מפי הגבורה" מעוררים יראה (גבורה בגימטריא יראה), גילוי מלמעלה למטה שמטיל מורא, ואילו מה שמשה אומר "מפי עצמו" מעורר אהבה, התעוררות מלמטה למעלה. כנראה שזהו גם ההבדל הפנימי בין שתי ההופעות של עשרת הדברות, בפרשת יתרו ובפרשת ואתחנן. זו תופעה חשובה.

היחס בין היראה של עשרת הדברות והאהבה של קריאת שמע מתבטא בתופעה יפהפיה ויסודית אצלנו [קכה] ('מועמדת' חשובה לעשר התופעות הכי יפות בתורה, עשרת המבנים והחשבונות שנקבל אתם את פני משיח צדקנו...): מספר האותיות ביחידה העיקרית שפותחת את עשרת הדברות (גם ביתרו וגם בואתחנן), "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני", הוא 64 – 8 ברבוע. אם כותבים את האותיות בצורת רבוע ארבע הפנות (כמו ארבע קרנות המזבח) הן אותיות יראה:

א נ כ י י ה ו ה

א ל ה י ך א ש ר

ה ו צ א ת י ך מ

א ר ץ מ צ ר י ם

מ ב י ת ע ב ד י

ם ל א י ה י ה ל

ך א ל ה י ם א ח

ר י ם ע ל פ נ י

גם בשני הפסוקים הראשונים בפתיחת קריאת שמע יש 64 אותיות, ואם כותבים אותן באותה צורה, ה'לב' שלה, ארבע האותיות שבאמצע הן אותיות אהבה:

ש מ ע י ש ר א ל

י ה ו ה א ל ה י

נ ו י ה ו ה א ח

ד ו א ה ב ת א ת

י ה ו ה א ל ה י

ך ב כ ל ל ב ב ך

ו ב כ ל נ פ ש ך

ו ב כ ל מ א ד ך

חז"ל אומרים [קכו] שמקומו של אדם הוא רבוע של ד על ד אמות – ב-ד אמות מתגלה היחידה [קכז] (ולכן ד אמותיו של אדם קונות לו [קכח]), סוד ה-ד של אחד שאנחנו מדברים עליה כאן (שהוא סוד ה-ם של הצלם, רבוע של ד על ד הפוכה, צורת הקשר של תפילין שה' הראה למשה רבינו). איך אפשר לצייר זאת? אם אדם מרים את ידיו, כל אחד ב-45 מעלות (לא כלפי מעלה ולא לצדדים, אלא באמצע, בגובה ומרחק מקסימליים בין הידים), ופושט כך גם את רגליו, כפות הידים והרגלים הן פנות של רבוע שהאדם בתוכו. בדרך כלל הלב אינו במרכז האדם (אלא בשליש העליון), אבל בציור הזה הלב הוא מרכז הרבוע. לפי הציורים שראינו, ארבע הפנות הן היראה ("אימה יראה רתת וזיע") שבקצוות והאהבה היא הלב.

עד כאן מאמר מוסגר. נחזור לדרוש העיקרי:

אנכי-לא יהיה-לא תשא

המלה "אחד" לא מופיעה במפורש בעשרת הדברות – עוד מעט נחפש אותה ברמז. בכל זאת, אפשר למצוא את שלוש המשמעויות העיקריות הללו של "אחד" בתחלת עשרת הדברות – בשלשת הראשונים, שכולם מתייחסים ליחוד ה' (שני הדברות הראשונים ש"מפי הגבורה שמענום"[קכט] וגם הדבור השלישי, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא", עוסק בזהירות ביחס לשם ה' עד ש"כל העולם כולו נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה 'לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא'"[קל]). כאן ההתבוננות תהיה לאור שלשת פירושי הרבי ב"אחד", שהוזכרו בפתיחת השיעור:

באופן הכי ברור, "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני" היינו שלילת עבודה זרה, אותה מקבלים עלינו בקריאת שמע באמירת "הוי' אחד" (כאמור בפירוש במאמר, כנ"ל). בשלשת הפירושים שלנו כאן, זו המשמעות של "אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו" – שלילת מציאות אמתית זולת ה' (כמבואר בתחלת היד החזקה לרמב"ם, מצות האמנת אלקות), "אתה אחד".

הדבור השלישי, "לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא כי לא ינקה הוי' את אשר ישא את שמו לשוא", שייך ל"שמך אחד". המשמעות הפנימית של איסור "לא תשא" היא שלילת שיתוף – שבועת שוא ושבועת שקר אינן כפירה בה', עבודה זרה, אלא שיתוף שמו של ה' והחלתו על ענינים סתמיים או טפלים (כאשר עצם הדחף להשבע לשקר הוא מתוך מחשבת האדם שפרנסתו, כבודו וכיו"ב תלויים במשהו זולת ה'). כפי שהורחב, שם ה' הוא התורה – התורה מתייחסת למציאות באופן דווקני (היפוך הסתם-החנם שהוא תרגום ה"לשוא" הראשון, "למגנא") והיא "תורת אמת"[קלא] (היפוך השקר, שהוא תרגום ה"לשוא" השני, "לשקרא"). מתחדש כאן שעיקר התורה, גילוי רצון ה' בכל פרט במציאות, הוא שלילת השיתוף – ההבנה שלא יתכן שיהיה משהו במציאות שיסתור את התורה או שיבוא במקום התורה, מציאות שאין בה תורה, שהרי העולם כולו נברא לפי התכנית של התורה [קלב] (במלים אחרות, וביחס לחכמות או"ה, כל חכמה שאיננה נובעת מחכמת התורה ולא מסייעת לעבודת השי"ת היא באמת "דברים בטלים", כמבואר בתניא פ"ח).

עולה, אם כן, ש"אנכי הוי' אלהיך" שייך לפירוש הראשון, "אין כיוצא בו" (גילוי עצם ה"אנכי", כפשוט), והחידוש הוא שדווקא הפירוש השלישי והעיקרי עבורנו, "אחד" כ'כח המאחד', תלוי במדרגה העליונה הזו – "נעוץ סופן בתחלתן"[קלג], "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר" ושרשם הוא דווקא ב"אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים". ורמז: הביטוי "כח מאחד", שצלצל לי בראש כל הזמן (עוד לפני שעשיתי גימטריא), בגימטריא "אנכי"! מדוע? תורף ענינו של המאמר "מים רבים" הוא הסבר הרבי ש"אין כיוצא בו" היינו נשיאת ההפכים האלקית, היחוד של בלי גבול וגבול (וכיו"ב), ושאותו פלא אלקי מתבטא דווקא ב"גוי אחד בארץ" – בכחם של ישראל לגלות אלקות לא רק בתורה ומצוות אלא בכל דבר שהם עושים בעולם. זהו ממש הסוד של "כח המאחד" שבעם ישראל (וסוד הבחירה העצמית שבנשמות ישראל, שלמעלה גם מהתורה, שלכן "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה"[קלד] שבין ה' ונשמות ישראל – האהבה העצומה, "בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", הנובעת דווקא מההתבוננות השלישית, כנ"ל).

מכאן יוצאת גם תשובה עמוקה לשאלה הידועה [קלה] מדוע נאמר "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים" ולא 'אשר בראתי שמים וארץ': המדובר כאן הוא דווקא במדרגת האלקות השייכת לעם ישראל (ולא בבריאת כל העולם, שנעשית מכח התורה) – ה' אומר שבהוצאתנו ממצרים הוא העניק לנו את הכח שלו, כח ה"אנכי" שלו, לאחד את המציאות (ידוע ש-אחד בר"פ בגימטריא אנכי[קלו]). זהו סוד יציאת מצרים, ומכאן גם מובן שכל זמן שיהודי נמצא במצרים, במיצר ובשעבוד מלכויות ב"בית עבדים", הוא בפירוד – הגלות היא עצמה אי-היכולת של היהודי לאחד את כל העולם כולו.

רמזי "אחד" בעשרת הדברות

המלה "אחד" לא מופיעה בעשרת הדברות – אומר 'דרשני'. אמנם בביטוי הראשון, מצות האמנת אלקות, "אנכי הוי' אלהיך" יש אחד אותיות (בכל הדבר הראשון יש מא אותיות, כח-אחד, הנקודה האמצעית של "אנכי", כח מאחד), אבל רמז ברור של "אחד" יש רק כשמגיעים לסוף עשרת הדברות (ה'מעבר' מהיראה של עשרת הדברות לאהבה של קריאת שמע, כנ"ל) – בדבור "לא תחמד" (ביטוי שכתוב פעמיים – "לא תחמד בית רעך" ו"לא תחמד אשת רעך") יש אחד בדילוג פשוט.

איך אפשר להסביר, לפי מה שאמרנו, את ההופעה של "אחד" דווקא ב"לא תחמֹד"? אמרנו שהמובן העיקרי עבורנו של "אחד", כח המאחד, מתפשט עד ל"בכל מאדך", "בכל ממונך" – שהכל נעשה מקשה אחת. כאן, אם ה'אני' שלי מתפשט בכולם איני צריך את ממון החבר שלי – הכל שייך לי בלאו הכי, אנחנו אחד. כמו שהארכנו להסביר פעם [קלז], יש משהו ב"לא תחמֹד" שמביא לשלמות את הענין של "אנכי הוי' אלהיך" – "נעוץ תחלתן בסופן" בעשרת הדברות.

האות ד בעשרת הדברות

כפי שהוסבר, הפירוש העיקרי עבורנו, "אחד" במובן של כח המאחד, שייך ל-ד רבתי של "אחד". האריז"ל אומר [קלח] שצריך לכתוב אותה גדולה כ-ד דלתין רגילות [קלט] (אמרנו שכאן מדובר באחדות שיותר מהתכללות גרידא, אבל זהו אחד מיסודות ענין הרבוע-ההתכללות – ארבע הוא לשון רבוע [קמ] וכאן יש ד ברבוע). לאור זאת, מתאים להתבונן גם בתופעות תואמות של ד בעשרת הדברות. ובאמת, אם מחפשים את האות ד בעשרת הדברות, יש משהו מאד מיוחד:

בשני הדברות הראשונים, ש"מפי הגבורה שמענום" והם מצטרפים לפרשיה אחת, יש ד אותיות ד – "אנכי הוי' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני... לא תשחוה להם ולא תעבדם כי אנכי הוי' אלהיך אל קנא פֹקד עון אבֹת על בנים... ועֹשה חסד לאלפים...". אחר כך, ב"לא תשא" אין ד. בדבור הבא יש עוד פעם ד אותיות ד, רק בשבת קדש – "זכור את יום השבת לקדשו. ששת ימים תעבֹד ועשית כל מלאכתך. ויום השביעי לא תעשה כל מלאכה אתה ובנך ובתך עבדך ואמתך... על כן ברך הוי' את יום השבת ויקדשהו". בהמשך, בכל הלוח השמאלי, מ"לא תרצח" עד הסוף, יש עוד ד פעמים ד – "לא תענה ברעך עד שקר. לא תחמֹד בית רעך לא תחמֹד אשת רעך ועבדו...". "בתלת זימני הוי חזקה" של שלש יחידות עצמיות בעשרת הדברות עם ד אותיות ד.

כח מאחד – כחו של דוד המלך

והנה, בנוסף לשלש היחידות המובהקות הללו, יש עוד שתי אותיות ד בדבר האחרון בלוח הימני – "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נֹתן לך". אם כן, יש סה"כ דוד אותיות ד בעשרת הדברות – ד בשני הראשונים, ו ב"זכור" ו"כבד" (הסמוכים) ועוד ד בשני האחרונים. אם מתוך כתר האותיות בעשרת הדברות דוד הן אותיות ד – שאר האותיות הן רות[קמא], "אמה של מלכות"[קמב] שנקראה כך על שם שעתיד לעמוד ממנה בן שרווה את הקב"ה שירות ותשבחות [קמג]. זהו רמז מובהק של מלכות, "אשת חיל עטרת בעלה"[קמד], בסוד הכתר של עשרת הדברות.

מהרמז הזה עולה ענין תוכני מובהק: דוד המלך, הדמות המובהקת של המלכות, כולו דלת, אות המלכות "דלית לה מגרמה כלום"[קמה]. כבר הזכרנו שהאריז"ל מחלק את "אחד" ל-אח (ז"א, המתחלק ל-א, כתר ז"א, ו-ח, כנגד הספירות דז"א מחכמה עד יסוד) ו-ד (נוקבא) – ה-ד היא במובהק המלכות, העולה גם למעלה מהז"א כ"אשת חיל עטרת בעלה", ולפי המוסבר כאן ה-ד היא דוד.

ובאמת, תפקידו המובהק של המלך הוא ללכד את העם [קמו] – להיות כח מאחד. המגיד ממעזריטש אף מסביר [קמז] באותיות השם דוד כי ה-ד הראשונה היא בטול המשפיע וצמצומו כדי להשפיע וה-ד האחרונה היא בטול המקבל וצמצומו כדי לקבל, וכאשר שניהם מתבטלים-מצטמצמים הם מתחברים על ידי ו החבור שבאמצע – תופעה מובהקת של כח מאחד, שאף מסביר שהאיחוד תלוי בשפלות של שני הצדדים. זו הסבה שעם ישראל כל כך מזדהה עם דוד המלך ואוהב אותו (בבחינה מסוימת, אפילו יותר מאשר משה רבינו, שנשאר מורם מעם) – יש משהו בדוד שהוא כנסת ישראל, הוא מזדהה עם כולם (כמאמרו "ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה"[קמח]) וכולם מזדהים אתו (גם בנפילותיהם, בהיותו בעל תשובה, שלא חטא אלא כדי להורות תשובה ליחיד [קמט]). שוב, עיקר הענין שלנו, כח המאחד, הוא-הוא ענינו של "דוד מלך ישראל חי וקים"[קנ] וממילא גם ענינו של מלך המשיח (שגם נקרא דוד [קנא], "הוא דוד בעצמו"[קנב]) – כפי שעוד יורחב.

אדם-חנוך-דוד

אם ה-ד של "אחד" היא דוד, מי הם ה-א וה-ח? יש לנו כוונה מימים ימימה שב"אחד" אפשר לכוון אדם-חנוך-דוד (אדם-חנוך-דוד עולה יא פעמים אחד – תוספת של י"פ אחד, ה"פ הוי', על ה"אחד" המפורש). כעת נסביר את הענין שלהם על פי דרכנו:

הענין של אדם הוא שלילת עבודה זרה. חז"ל אומרים שהוא עבר על כך בחטא עץ הדעת [קנג]. בדרך החסידות, עיקר שלילת עבודה זרה הוא שלילת פולחן עצמי, הנובע ממודעות עצמית – חטא עץ הדעת. אם אדם לא היה חוטא הוא היה זוכה לגילוי שלם של "אחד האמת" – והכל היה נשלם. "אדם" כתוב ב-א רבתי בתחלת דברי הימים – העיקר אצלו הוא ה-א, המדרגה הראשונה של "אחד", "אחד האמת".

חנוך הוא לשון חינוך[קנד]. עיקר החינוך הוא "שויתי הוי' לנגדי תמיד", החינוך לראית ההתהוות התמידית – שה"אחד" של ה' בא לידי ביטוי בהיותו אחד בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם, כנ"ל. חנוך היה צדיק גמור, וכדי שלא יחטא (גם חטא מתחיל ב-ח) ה' סילק אותו לפני הזמן [קנה]. בכל אופן, הוא הרבי של משה רבינו [קנו], והוא גם השביעי מאדם הראשון [קנז], כמו שמשה רבינו שביעי מאברהם אבינו, היהודי הראשון (שניהם "כל השביעין חביבין"[קנח]). מכאן שחנוך קשור מאד לתורה, בה עיקר מצות החינוך – המדרגה של "ושמך אחד", כפי שהוסבר באריכות.

דוד המלך, שוב, הוא הביטוי של "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" – כח המאחד של המלכות.

המלכות מלמטה למעלה

כפי שהוזכר, החלוקה של אח-ד רומזת ל"אלהים חיים ומלך עולם [ד, מלכות]". רש"י אומר ש"הוי' אחד" יתקיים לעתיד לבוא: "'הוי'' שהוא 'אלהינו' עתה, ולא אלהי העובדי כוכבים, הוא עתיד להיות 'הוי' אחד', שנאמר כי 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם הוי'' ונאמר 'ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד'". התכלית של "הוי' אחד" היא מלכות ה' בשלמות – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד"[קנט] (וכפי שפוסקים להלכה, ש"שמע ישראל" הוא מפסוקי מלכויות [קס]).

חז"ל אומרים [קסא] שיש עשרה מלכים שמלכו מסוף העולם ועד סופו – המלך הראשון וגם העשירי הוא הקב"ה, "אני ראשון ואני אחרון"[קסב], והמלך התשיעי הוא המשיח (שנקרא דוד, כנ"ל) שמוסר את המלוכה לקב"ה. לכאורה, מלך ישראל הראשון הוא משה רבינו. בפסוק "ויהי בישֻרון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל"[קסג] מפרשים שה"מלך" הוא הקב"ה [קסד] או משה רבינו [קסה] (ואחרי משה רבינו גם תלמידו, יהושע בן נון, הוא המלך של עם ישראל בכניסה לארץ). אף על פי כן, משה נקרא 'רבינו' ולא 'מלך ישראל', וההבדל בין מלכות משה (ויהושע) למלכות דוד – בה עיקר דין מלכות – הוא נידון חשוב שיש עליו גם שיחה של הרבי [קסו] (שלמדנו בעבר [קסז]). לעניננו נסביר שב"ויהי ישרון מלך" המלכות מתגלה מלמעלה למטה, בנסים ובנפלאות שה' עושה לעם ישראל, דרך משה רבינו, לו ה' נותן ממלכותו – "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[קסח]. זהו גילוי של אלופו של עולם החודר בשבעה רקיעים וארץ וארבע רוחות העולם, כח התורה, "תורת משה"[קסט], כנ"ל. אז ה' הוא המלך, אבל עד משיח לא מתגלה "והיה הוי' למלך על כל הארץ". רק אצל דוד המלכות מתגלה מלמטה למעלה. כך צריך להיות גם היום – עם ישראל צריך להעמיד מלך בתקוה שאותו מלך ימליך את ה' עלינו ועל כל העולם [קע]. זהו גדר המלכות ככח מאחד, המגלה את אחדות ה' מתוך המציאות. לכן בראש השנה, יום ההמלכה וההכתרה, כתוב [קעא] שמתפללים על מלך בשר ודם, כמה שבועות אחרי שקוראים בתורה את מצות "שום תשים עליך מלך"[קעב]. דברי הזהר "'שום' לעילא 'תשים' לתתא"[קעג] מבטאים תקוה וכוונה, את המגמה שלנו בהמלכת המלך – אם נמליך מלך למטה יש סיכוי טוב, אם המלך יזכה ואנחנו נזכה, שהוא ימליך עלינו את הקב"ה. כך מלך המשיח, שלמות מלכות דוד, יצמח מלמטה למעלה, "צמח שמו ומתחתיו יצמח"[קעד], ובסופו של דבר ימליך את ה' – "והיה הוי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

באמירת "אחד" יש להתקשר ל"אחד האמת שהוא לבדו הוא ואין זולתו".
באמירת "אחד" יש לקיים "שויתי הוי' לנגדי תמיד" – להתבונן ש"אלופו של עולם" מהוה ז רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם ומתלבש בהם.
"אחד" הוא כח מאחד – הכח לעשות את כל העולם מקשה אחת.
איחוד העולמות מתחיל מאיחוד הנשמות.
איחוד המציאות שייך למדרגת "בכל מאדך" – הגילוי המשיחי של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ".
שלש המדרגות הן כנגד "אתה אחד [אחד האמת] ושמך אחד [התורה, המהווה את המציאות ומגלה בה את אלופו של עולם] ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ [הפועלים אחדות בכל הארץ]".
סגולת ישראל היא לגלות את הכח המאחד במציאות.
איחוד התורה והמדע הוא מכח ישראל שקדמו לתורה ולעולם.
הדחף לאיחוד נמצא גם אצל יהודים רחוקים בשאיפה לגילוי האחדות במדע.
חדירת והתלבשות אור ה' במציאות ("חיים להחיות") היא מלחמת-החיים – דופק של חיות (שלא קיים במדרגת "חי בעצם") – וזו היא "מלחמתה של תורה".
"אחד" הוא סוד "אלהים חיים ומלך עולם [ד]".
הנגלה שבתורה הוא דינים-מלחמה, פנימיות התורה היא שלום על רקע מלחמה, אך החסידות מחדשת שפה שכולה שלום וברכה.
א – אחד האמת; ח – חיות העולמות בתורה; ד – כח המאחד (שליחות הנשמה).
א – חכמה ("אאלפך חכמה"). ח – בינה (רקיעא תמינאה). ד – דעת.
התכלית היא עבודת ה-ד (כח מאחד) – שהיא ד רבתי (גילוי העצמות) בה יש להאריך בקריאת שמע.
אברהם – "אחד האמת" (אחד); יצחק – שלילת השיתוף (יחיד); יעקב – כח המאחד (מיוחד).
"פחד יצחק" הוא פחד משיתוף – לכן יצחק לא יצא מהארץ ולא נשא אשה שניה.
אהבת יצחק לעשו היא רצון לתקן את שרש השיתוף (ממנו השתלשלה הנצרות).
יעקב ויוסף מאחדים את נשמות ישראל ודוד המלך מאחד את כל הנבראים.
היחס בין עשרת הדברות לקריאת שמע הוא יחס בין יראה ואהבה.
היחס בין ארבעת החומשים ("מפי הגבורה") למשנה תורה ("משה מפה עצמו אמרו") הוא יחס בין יראה ואהבה.
"לא תשא את שם הוי' אלהיך לשוא" היינו שלילת שיתוף.
תורת-אמת היא היפוך הסתמיות והשקר.
חכמה שאינה נובעת מהתורה או תומכת בה – היא דברים בטלים.
שרש הכח המאחד הוא ב"אנכי" – שם נתן ה' לישראל את כחו העצמי.
הגלות היא אי-היכולת של היהודי לאחד את כל העולם כולו.
ביטוי ה"אנכי", הפיכת כל המציאות למקשה אחת, הוא "לא תחמֹד" – כשהכל אחד אין חמדה לדברי הזולת.
תפקיד המלך הוא ללכד את העם – להיות כח מאחד.
דוד הוא הנשמה של כח המאחד – הנשמה האהובה עמה מזדהים כל ישראל.
"אחד" – אדם (שענינו שלילת עבודה זרה), חנוך (חינוך לתורה וראית אלקות בכל), דוד (המאחד).
מלכות משה היא מלכות מלמעלה למטה ומלכות דוד – עיקר גדר המלכות – היא מלכות מלמטה למעלה.
בדורנו יש להעמיד במלך בתקוה שיזכה להמליך עלינו ועל כל העולם את ה'.
מלכות המשיח תצמח מלמטה למעלה עד שימסור לה' את המלכות על העולם כולו.