אנא כנה, עורי נא

הַיּוֹם יִכָּתֵב בְּסֵפֶר הַזִּכְרוֹנוֹת. הַחַיִּים וְהַמָּוֶת. אָנָּא כַּנָּה. עוּרִי נָא. הִתְעוֹרְרִי נָא. עִמְדִי נָא. הִתְיַצְּבִי נָא. קוּמִי נָא. חַלִּי נָא. בְּעַד הַנֶּפֶשׁ חֲנִי נָא. פְּנֵי דַּר עֶלְיוֹן.

נתבונן בפיוט הקצר והיפה הזה מתוך תפלת יום הכיפורים[א].

כנה שכינה

אָנָּא כַּנָּה. כַּנָּה היא כנסת ישראל[ב], ככתוב בתהלים "אֱלֹהִים צְבָאוֹת שׁוּב נָא הַבֵּט מִשָּׁמַיִם וּרְאֵה וּפְקֹד גֶּפֶן זֹאת. וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ וְעַל בֵּן אִמַּצְתָּה לָּךְ"[ג] – כנה היא נטיעה (של גפן), יש מפרשים מלשון כַּן ומכון, בסיס[ד], ויש מפרשים מלשון גִנה (חלוף כ-ג באותיות החיך)[ה].

המושג 'כנסת ישראל' (בלשון חז"ל) אינו מכוון רק לכלל בני ישראל בעולם הזה, כללות האומה (כהבנה הפשוטה), אלא גם, ובעיקר, לשרש והמקור האלקי של נשמות ישראל, דהיינו "מקור נפשו האלקית [של כל אחד מישראל] ומקור נפשות כל ישראל שהוא רוח פיו ית' הנקרא בשם שכינה, על שם ששוכנת ומתלבשת תוך כל עלמין להחיותן ולקיימן"[ו]. כנסת ישראל, השכינה, היא המלכות של עולם האצילות[ז], כמו הביטוי "קודשא בריך הוא ושכינתיה" (קוב"ה היינו פרצוף זעיר-אנפין, הזכר, אות ו בשם הוי'; ושכינתיה היינו המלכות, פרצוף הנוקבא, אות ה אחרונה בשם הוי').

נתבונן במלה כנה והקשר לשכינה וכנסת ישראל. בתוך שכינה אותיות כנה, שכינה אותיות יש כנה. האותיות הראשונות של כנה וכנסת ישראל זהות[ח]. כנה אותיות כהן וכל ישראל הם "ממלכת כהנים"[ט]. כנה לשון הכנה, לשון כֵּן ולשון כוונה וכיוון – כנסת ישראל מוכנה ועומדת, "הכון לקראת אלהיך ישראל"[י] ("והכינו את אשר יביאו"[יא] שנאמר בענין המן, "מן הוא"[יב] אותיות אמונה, המן וההכנה אליו מבטאים את אמונת ישראל); כנסת ישראל אומרת 'כן' בנכונות גמורה, והופכת גם את ה'לא' ל'כן' (כדברי רבי עקיבא שבהר סיני אמרו ישראל "על הן הן ועל לאו הן"[יג]); כנסת ישראל מכוונת לשם שמים (ומכוונת בשם המיוחד), ומכוונת את מיתרי הכנור (כנה-כנור) לשורר לה' כדוד "נעים זמרות ישראל[יד]", זהו הכיוון שלה. ורמז: אנא כנה = 127, שני חיי שרה, המזוהה עם השכינה (כאשר אנא = בן, בן לשרה, "וכנה אשר נטעה ימינך ועל בן אמצתה לך)".

בקשה מהשכינה

אם כן, אנו פונים לכנסת ישראל ומבקשים ממנה – "אנא כנה" – ש'תתעורר' לבקש רחמים מאת ה', "דר עליון".

האם אפשר להתפלל לשכינה? אמנם "'בכל קראינו אליו', אליו ולא למדותיו"[טו], לא מתפללים למדותיו של ה', אבל כן מתפללים לה' עצמו כמו שהוא מתלבש בספירות-מדות, ולכן מכוונים בשמות מסוימים. לשכינה שייך שם א-דני, ואליו ודאי ניתן להתפלל, כמפורש פעמים רבות בתנ"ך[טז], וכמו "עורה למה תישן א-דני"[יז] – המקור ללשון "עורי נא"!

בעומק, מוסבר כי שכינה, בשרש, היינו סוד הקו[יח] (קו אור אין סוף המאיר בחלל הצמצום), ומבואר בחסידות שהקו הוא אלקות ממש (היינו אור אין סוף הממלא כל עלמין) ואפשר להתפלל אליו (לכל הפחות לפנימיות הקו)[יט].

העלם וגילוי, עצם והתפשטות

ביתר ביאור: שכינה היא התגלות ה', הקב"ה מתגלה אלינו בשכינה. את התגלות ה' אפשר להבין בשתי דרכים (בלשון החסידות), "העלם וגילוי" או "עצם והתפשטות"[כ].

כלומר, אפשר להבין שהיחס בין הקב"ה לשכינה הוא בדרך "עצם והתפשטות": ההתפשטות איננה המקור עצמו אלא זיו והארה ממנו (כמו ההבדל בין כדור השמש עצמו לאור היוצא ממנו). אבל אפשר להבין ששכינה היא גילוי העצם. לא שני דברים נפרדים אלא המקור עצמו מתגלה, התגלות העצמות, כמו אוצר הטמון בתוך תיבה ורק צריך לפתוח אותה ולגלות את האוצר עצמו. לפי זה, קוב"ה ושכינתיה הם דבר אחד ממש, עצם וגילוי. במלים אחרות, שכינה היא שם נרדף לקב"ה, מצד היותו נעלם הוא נקרא הקב"ה ומצד היותו מתגלה הוא נקרא שכינה[כא].

כאשר השראת השכינה בשלמות, כמו בבית המקדש, "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם"[כב] – אז קוב"ה ושכינתיה כולא חד ממש, גילוי העצם (כמו "וירא אליו"[כג] שמתרגם אונקלוס "ואתגלי"). שם הוי' הוא שם העצם ושם א-דני הוא השכינה, "'זה שמי לעלם וזה זכרי לדר דר' נכתב אני ביו"ד ה"א [שמי] ונקרא אני באל"ף דל"ת [זכרי]"[כד], שם א-דני הוא גילוי העצם של הוי', כאשר ההבדל בין המצב שהעצם נעלם למצב של התגלות הוא סוד ה"חשמל", חש-מל, שתיקה ודיבור[כה], העלם וגילוי.

מ"דר עליון" ל"דירה בתחתונים"

הקב"ה נקרא כאן "דר עליון" (ביטוי יחודי, שאין לו חבר בלשון חז"ל והקדמונים). כנוי זה מתאים דווקא למצב של "שכינתא בגלותא", כאשר הקב"ה נמצא רק למעלה כביכול, דירתו בעליונים לבדם ואינו מתגלה בתחתונים ("דר עליון" הוא על דרך "דעת עליון", המבט שמצידו מציאות התחתון היא אין ואפס). אבל כאשר יש השראת השכינה בשלמות, אז מתקיימת התכלית "נתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים"[כו] (דווקא ב"דעת תחתון", המבט שמצידו יש ממשות למציאות התחתון). אדרבה, "עיקר שכינה בתחתונים"[כז] (יותר מאשר בעליונים), ודווקא כאן למטה, בתחתונים, יש 'גילוי העצם' (והשראת דעת עליון בתוך דעת תחתון, חבור של "אל דעות הוי'"[כח]) – יחוד חש-מל, העלם וגילוי.

אם כן, "חני נא פני דר עליון" היינו בקשי ממנו שלא יהיה דר עליון אלא ידור בתחתונים, גילוי העצמות למטה, "ושכנתי בתוכם" (גילוי בי"ת רבתי של "בראשית" בבית המקדש השלישי).

המעוררים

אָנָּא כַּנָּה. עוּרִי נָא. הִתְעוֹרְרִי נָא. אנו אומרים לשכינה להתעורר, כמו "עורה למה תישן א-דני".

והנה במשנה נאמר שיוחנן כהן גדול "בטל את המעוררים"[כט] (מעשה שמתפרש לשבח[ל]), ופירשו בגמרא שהמעוררים אלו הלויים על דוכנם בבית המקדש שהיו אומרים בכל יום "עורה למה תישן ה'" – "אמר להן, וכי יש שינה לפני המקום? והלא כבר נאמר 'הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל'! אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה, לכך נאמר 'עורה למה תישן ה'".

מדוע לא מתאים לומר בבית המקדש מה שכתוב בתהלים?! יש מפרשים[לא] שזהו סגנון מזלזל (כמו "חוצפא כלפי שמיא"), שבמיוחד אינו מתאים לשירה הקבועה בבית המקדש[לב]. אך בפשטות הכוונה[לג] ש"עורה למה תישן ה'" היא אמירה המתאימה דווקא לזמן הגלות, "בזמן שישראל שרויין בצער ואומות העולם בנחת ובשלוה", כמפורש בכל ההקשר בתהלים: "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה. עוּרָה לָמָּה תִישַׁן אֲדֹנָי הָקִיצָה אַל תִּזְנַח לָנֶצַח. לָמָּה פָנֶיךָ תַסְתִּיר תִּשְׁכַּח עָנְיֵנוּ וְלַחֲצֵנוּ. כִּי שָׁחָה לֶעָפָר נַפְשֵׁנוּ דָּבְקָה לָאָרֶץ בִּטְנֵנוּ. קוּמָה עֶזְרָתָה לָּנוּ וּפְדֵנוּ לְמַעַן חַסְדֶּךָ" – אז הקב"ה ישן, כביכול, אבל כאשר בית המקדש קיים וישראל שרויים על אדמתם, אז "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל"[לד] ולכן אין לומר "עורה למה תישן".

יותר מזה יש לומר שגם בזמן הבית אפשר לומר "עורה למה תישן ה'" מחוץ לבית המקדש, כי עדיין, עד שיבנה בית המקדש השלישי והנצחי, אין בעולם השראת שכינה בשלמות. הדבר נכון ודאי לגבי בית שני (בזמן יוחנן כהן גדול), בו חסרו חמשה דברים (ואחד מהם שכינה)[לה], אך גם בבית ראשון מוסבר[לו] שאליבא דאמת עוד לא התקיימה (מעולם) המצוה "ועשו לי מקדש", השכינה לא היתה בתכלית הגילוי, לא היה גילוי העצמות ממש – לא התקיים "ושכנתי בתוכם" לגמרי (שהרי אם היתה שכינה בשלמות לא היה חורבן הבית). הרי מתחילת בנין הבית "על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת"[לז], כאשר בו ביום נשא שלמה את בת פרעה וה' גזר על חורבן הבית[לח] ובטל את מציאות המקדש. לכן גם בהיות המקדש בנוי, מי שלא נמצא במקדש יכול לומר "עורה למה תישן ה'". רק בתוך בית המקדש, שיש בו בחינה של גילוי שכינה, לא מתאים לצעוק כלפי ה' "עורה למה תישן".

אכן, יתכן שמעשה יוחנן כהן גדול שבטל את המעוררים אינו כה פשוט. יש אומרים[לט] שיוחנן כהן גדול המוזכר כאן הוא אותו יוחנן כהן גדול עליו נאמר ש"שמש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי"[מ]. מה גורם לצדיק בתחילתו להרשיע ו'להחמיץ' בסופו? זוהי 'תולעת' נסתרת של כפירה וספק שהיתה מקננת בו מתחילה. יתכן שבטול המעוררים נבע מספק כלשהו באמונה, תחושת סתירה בין "לא ינום ולא יישן" ל"עורה למה תישן" (או שגרם בעצמו לספקות ותהיות, האם עשיתי נכון).

אני ישנה

בנוגע אלינו היום (לעת עתה), בהחלט יש לומר "עורי נא, התעוררי נא", שהרי השכינה בגלות. בזמן הגלות "אני ישנה ולבי ער"[מא] – השכינה, כנסת ישראל, אומרת "אני ישנה בגלותא"[מב], היא נופלת ו"שכיבא לעפרא"; "ולבי ער, ולבו של הקב"ה ער לגאלני... הקב"ה לבן של ישראל"[מג].

הקב"ה ער, אבל רק באתכסיא (כמו בנקודת הלב הפנימית הנסתרת של כל אחד מישראל). בגלוי, הקב"ה ישן כביכול, ולכן אנו זועקים "עורה למה תישן ה'". זהו מצב של פירוד בין קוב"ה ושכינתיה, השכינה ישֵנה ואינה מגלה את הקב"ה (כמו המטמון שעדיין מוסתר מאתנו), וממילא גם הקב"ה נדמה כישן.

בגאולה (לשון גילוי), מתקיים "ויקץ כישן א-דני"[מד], הוא מתעורר ומעיר את השכינה, "התנערי מעפר קומי שבי ירושלם"[מה]. המעבר הזה בין שינה להתעוררות מודגש בנס פורים (וידוע הקשר בין פורים לכפורים[מו]): בתחילה אומר המן הרשע "ישנו עם אחד"[מז] – "אלוהיהם של אלו ישֵן הוא"[מח], ואחר כך "נדדה שנת המלך"[מט] (מלכו של עולם[נ]), הנס שה' כביכול התעורר (ומשום כך מגביהים את הקול באמירת "בלילה ההוא"[נא]).

כאשר שכינה בגלותא, "אני ישנה", אזי שכינה אותיות כה יָשֵן (כה היא המלכות, השכינה), ואנו חשים ישנים ונרדמים, ללא חיות והתחדשות, התיישנות לגריעותא ("ונושנתם"[נב]). אך כאשר השכינה נסתרת וישנה בגלוי אזי בפנימיות היא מסתלקת ועולה לשרש העליון, לדרגת 'עתיקא', לגלות "יין ישן נושן"[נג] (שכינה אותיות כה יָשָן), "יין המשומר מששת ימי בראשית"[נד], מקור "תורה חדשה"[נה], "תורה דעתיקא"[נו] של משיח המכניס אל"ף בגולה והופך אותה לגאולה. אליבא דאמת, "אני הוי' לא שניתי"[נז], לא ישנתי ולא התיישנתי – הכל עתיק והכל חדש ומתחדש בכל עת (כמו החיות וההתחדשות – טריות-פרישקייט – שעוררה נשמת הבעש"ט בכנסת ישראל המעולפת בגלות, כהכנה והתחלה לגילוי אורו של משיח).

שבע לשונות

אחרי הפתיחה "אָנָּא כַּנָּה" יש שבע לשונות: "[א] עוּרִי נָא [ב] הִתְעוֹרְרִי נָא [ג] עִמְדִי נָא [ד] הִתְיַצְּבִי נָא [ה] קוּמִי נָא [ו] חַלִּי נָא [ז] בְּעַד הַנֶּפֶשׁ חֲנִי נָא. פְּנֵי דַּר עֶלְיוֹן". ומתאים לכוון אותן כנגד שבע המדות (ז"ת).

"עורי נא התעוררי נא" – חסד וגבורה: "עורי" היינו עצם היקיצה, פקיחת העינים; "התעוררי" היינו להתעורר לעשות משהו. קודם פוקחים את העינים, רואים את המציאות לנגד עינינו, ואז מתעוררים לפעולה, 'צריך לעשות משהו בחיים' (אומרים "להפוך את העולם עכשיו", "קער א וועלט היינט"[נח], ועם זה ממשיכים כל היום). על כן, "עורי" הוא מצד החסד, עצם פקיחת העינים באה מתוך הרצון להיטיב. "התעוררי" הוא מיקוד, איזה טוב עושים בפועל (לגאול את עם ישראל היום), הגבורה שמשלימה את החסד.

"עמדי נא, התיצבי נא, קומי נא" – אלו שלשה ביטויים קרובים, המכוונים לפי הסדר לתפארת-נצח-הוד:

"עמדי נא" היינו התפארת, זקיפות הקומה בעמידה לפני ה' ("תפארת גופא", כללות שיעור הקומה).

"התיצבי נא" כנגד הנצח, רגל ימין. "התיצבי" כמו "אמת ויציב", ברגל היציבה והמייצבת את הגוף, כאשר להתיצבות יש משמעות של עמידה תקיפה, כמו התנצחות של שני צדדים במלחמה, עד לנצחון המוחלט, "אתם נצבים היום"[נט] – מנצחים בדין.

"קומי נא" כנגד ההוד. "קומי" היינו לקום מתוך המצב של שכיבה, "בשכבך ובקומך"[ס], היינו "לאקמא שכינתא מעפרא", כאשר "איהי [השכינה-המלכות] בהוד"[סא]. לזה שייך במיוחד הביטוי כנה (שעולה ה פעמים הוד) לשון כנות ותמימות (פנימיות ההוד), וכן הכן של הכיור בכלי המשכן מכוון כנגד ההוד[סב]. השכיבה לעפר היא מות, ואילו הקימה היא תחית המתים (כמו שנדרש[סג] "בשכבך ובקומך" על המיתה ותחית המתים).

"חלי נא, בעד הנפש חני נא" – כנגד יסוד ומלכות. שתי לשונות אלו מופיעות יחד (כאשר המלים "בעד הנפש" נדרשות לפניהן ולאחריהן), והן לשון נופל על לשון, חלי-חני (נ-ל מתחלפות באותיות הלשון) – יחוד יסוד ומלכות. "בעד הנפש חני נא", הנפש היא המלכות, חני מלשון חן, מתנת המלכות[סד].

"פני דר עליון". כפי שהוסבר, השכינה, הנמצאת למטה, קוראת לקב"ה, דר העליון. אך כאשר יהיה יחוד קוב"ה ושכינתיה בשלמות לא יהיה "דר עליון" אלא "דר תחתון", דירה בתחתונים.

ולסיכום:

ורמז מופלא: "עורי נא התעוררי נא עמדי נא התיצבי נא קומי נא חלי נא בעד הנפש חני נא" = 2958 = חן פעמים נא. פני דר עליון = 510 = י פעמים נא. נמצא שהכל = חני פעמים נא!

אם מתחילים מ"אנא כנה", אזי לשונות הבקשה, אנא כנה ועוד שבע פעמים נא = 484, כב (אותיות התורה) ברבוע[סה]. שאר המלים, עורי התעוררי עמדי התיצבי קומי חלי בעד הנפש חני = 2601 = נא ברבוע (שעולה אין ברבוע פרטי)! ועם הסיום פני דר עליון (ה' אליו מתפללים, שעולה י פעמים נא כנ"ל) = 3111 = אין-אני פעמים נא!