1

אור לה' כסלו ס"ט – ירושלים

קבלת פנים לגור-אריה ובתיה-אסתר ארגמן

א. תאריך החתונה ופרשת השבוע

"שלישי" של ויצא – הקמת בית ישראל

מזל טוב. אנחנו נכנסים עכשו ל-ה בכסלו, היום השלישי של פרשת ויצא, שבו יעקב אבינו נושא את שתי נשיו, רחל ולאה, ורק בפרשה הזאת, ב'שלישי' – שקוראים היום בחת"ת – הוא מעמיד את רוב בית ישראל, מוליד שמונה ילדים מתוך יב "שבטי יה". לאה יולדת ארבעה בנים, ראובן שמעון לוי יהודה, בלהה את דן ונפתלי, וזלפה את גד ואשר – הכל היום, ב'שלישי' של פרשת ויצא. אם כן, היום הוא היום של הקמת בית בישראל – "בית ישראל". אנחנו תמיד אוהבים לומר שמה שקורה הוא הכי מכוון שיכול להיות, ובאמת היום הוא הכי מכוון לחתונה – שיעקב אבינו מעמיד את הבית שלו, בנין עדי עד, בית נאמן בישראל.

"גור אריה יהודה", "דן גור אריה"

שם החתן הוא גור-אריה – גם "גור אריה יהודה" וגם "דן גור אריה" נולדו בפרשה של היום, ב'שלישי' של ויצא. בעצם הם נולדו אחד אחרי השני – יהודה נולד, "גור אריה יהודה", ואחר כך כתוב "ותעמֹד מלדת", שלאה עמדה מלדת בינתים, ואחר כך רחל מקנאת בלאה ונותנת ליעקב את שפחתה בלהה שיולדת את דן. רואים ששני ה"גור אריה" נולדו אחד אחרי השני ברציפות. כנראה שהעובדה ששניהם "גור אריה" היא המחברת אותם.

יהודה – חוסן נצחי

[בלידת יהודה כתוב "ותהר עוד ותלד בן ותאמר הפעם אודה את הוי' על כן קראה שמו יהודה ותעמֹד מלדת"[א]. יש משהו מיוחד ביהודה – שהוא ההוד, המלכות, גור אריה, על שמו נקראת היהדות. הבטוי "ותעמד מלדת" דומה לבטוי שכתוב אצל אלישע – "ויעמֹד השמן", שם דרשו חז"ל (מ"ואת ובניך תחיי בנותר") שהשמן מספיק "עד תחית המתים". על זו הדרך נפרש את "ותעמד מלדת" שלידת יהודה מחזיקה עד תחית המתים – "דוד מלך ישראל חי וקים", עד תחית המתים ועד בכלל. הענין קשור לספירת ההוד, המכוונת כנגד מערכת החיסון – חוסן (בחינת נגיד, כדלקמן).]

חלוקת התורה ל-חשמל

היות שהזכרנו את החת"ת של היום, 'שלישי' של פרשת ויצא, נפתח עם תופעה ידועה – היות שכל סדרה מתחלקת לשבעה עולים לתורה, זאת אומרת שכל אחת מה-נד פרשיות (מספר הסדרים בתורה, כתוב בזהר שיש גן פרשיות, אבל למעשה יש אגן [או דן, כדלקמן], "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג") מתחלקת לשבע, אז סך הכל יש ז פעמים נד קטעים – חשמל (וכן, חשמל במספר סדורי = נד!). כל התורה כולה מתחלקת ל-חשמל[ב]. ערך המלה חשמל (378), אותה מפרשים חז"ל "עתים חשות עתים ממללות", מיוחד גם בחכמת המספר: הוא משולש – סכום כל המספרים מאחד עד מספר מסוים – של זך. זך הוא שלש בחזקת שלש, ועם אותיות מנצפך יש זך אתוון. חיבור כל המספרים מ-א עד זך עולה חשמל – שלמות הדיבור. חז"ל מלמדים כי "אם דומה הרב למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו", ומפרש הבעל שם טוב שהרב הדומה למלאך חש ("כאלם") לפני שהוא מל, שותק לפני שהוא מדבר (ומרגישים שכאשר הוא שותק הכל מתיישב, שהאמת נבדלת, זכה וברורה, ורק אז הוא פותח את פיו – "פתח פיך ויאירו דבריך"). כל התורה כולה היא חשמל – שבעה קרואים ב-נד פרשיות, כנ"ל – ו-חשמל הוא זך במשולש, ו-זך הוא ג בחזקת ג, אז כל התורה כולה היא "אוריאן תליתאי" – תורה משולשת.

יום ה-מה של התורה

לפי הראש הזה נתבונן בחת"ת של היום – אנו בפרשה השביעית מבראשית (זו הסדרה החביבה בתורה, "כל השביעין חביבין", הסדרה בה יעקב – העולה ז"פ הוי' – מעמיד את עיקר בית ישראל) ואנו ב'שלישי' שלה. מהתחלת התורה עד סוף תולדות יש מב פרשיות, והיום שלנו – יום העמדת הנישואין של רחל ולאה – הוא היום ה-מה בתורה (כמו כן, לפי קביעות שנה זו, היום הוא היום ה-סד מראש השנה – סד עולה אדם חוה. רמז זה מצטרף לכך שהיום הוא גם יום הזיווג השלם של יעקב ונשותיו). מה עולה אדם – "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם". לאדם יש קשר מיוחד גם ליעקב אבינו וגם להעמדת שבטי י-ה. כתוב ש"שופריה דיעקב מעין שופריה דאדם הראשון" (שופריה גם מלשון שופר, עליו דרשו "שפרו מעשיכם", ועיקר שיפור המעשים הוא להתחתן) – היפי של יעקב הוא האדם שבו, וה-אדם של התורה (ויעקב בכלל הוא עמוד התורה), "זאת תורת האדם", יוצא היום. יש קשר בין אדם לבין חשמל – אמרנו ש-חשמל הוא המשולש של 3 בחזקת 3 (27), ו-אדם הוא המשולש של 3 בחזקת 2 (9).

המשולש של 3 בתורה – "זה ספר תולדֹת אדם"

ראינו בתורה את המשולש של 3 בחזקת 3 ושל 3 בחזקת 2, ואם כן מתבקש לבדוק את הפרשיה שמיקומה הוא המשולש של 3 (בחזקת 1) בתורה –'ששי' של בראשית, "זה ספר תולדֹת אדם"! יש שלשה סיפורים של בראשית – "בראשית ברא אלהים", "אלה תולדות השמים והארץ" ו"זה ספר תולדת אדם". בסיפור הראשון מתוארת בריאת שמים וארץ, בשני חטא אדם הראשון, אבל התקון הוא הסיפור השלישי.

אם כן, הסדרה בה התבוננו כעת מתחילה ב"זה ספר תולדת אדם", אחר כך בא ה'שלישי' של היום (בו לבן רימה את יעקב – הכתר רימה את התפארת – והוא נשא קודם את לאה ואחר כך את רחל, אבל שתיהן היום; האר"י כותב שגם אדם הראשון נשא שתי נשים, חוה ראשונה וחוה שניה, ותיקונן הוא לאה ורחל – זהו קשר בין "זה ספר תולדת אדם" לפרשה של היום), ואחר כך "חתן תורה", סיום וחותם כל התורה, שלמות ה-חשמל.

עד כאן רק נכנסנו לחת"ת, לפי הכלל שצריכים "לחיות עם הזמן" ולקשר לתורה את כל מה שקורה לכלל ולפרט – "לית מידי דלא רמיזא באורייתא", הכל כתוב ורמוז בתורה.

חתן וכלה – "עפר מן האדמה" "אדמה לעליון"

זוהי פרשת ה-אדם, מה, ויש שתי בחינות אדם – שתי עבודות של אדם. עבודה אחת היא שאדם הוא "עפר מן האדמה" ועבודה שניה היא שאדם הוא לשון "אֶדַמֶה לעליון"[ג]. צריך להחליט מי החתן ומי הכלה, שהרי "ויקרא שמם אדם" (ביחד) וכן יש פסוק בו דוקא האשה היא אדם – "כתפארת אדם לשבת בית". ההוה-אמינא היא, כמובן, שהחתן הוא "אדמה לעליון" והכלה "עפר מן האדמה". יחוד אדם וחוה הוא סוד האות א בקבלה – מים עליונים ומים תחתונים ורקיע מחבר (ו"אל תאמרו מים מים"). יש בסוד ה-א שני פירושים, כנודע^[ד] – בלקוטי מוהר"ן (תורה ו) ה-י העליונה (חתן) עולה וה-י התחתונה (כלה) יורדת, הוא "אדמה לעליון" והיא "עפר מן האדמה". אבל ציור כזה הוא תהו, והתקון הוא פירוש ציור ה-א כמו שכותב רבי הלל – שה-י העליונה יורדת להיות "עפר מן האדמה" (בטוי שכתוב בפירוש על האדם) וה-י התחתונה עולה (והסבר זה גם רמוז בתורה ז בלקוטי מוהר"ן תנינא, התורה האחרונה של רבי נחמן, בענין "דרי מעלה" ו"דרי מטה").

"שררך אגן הסהר"

התחלנו להסביר על מספר פרשיות התורה – בזהר כתוב שיש גן פרשיות, אך למעשה יש נד. יש כמה פירושים מהי הפרשה ה'מיותרת', הנוספת, ואחד הפירושים – שבדרך כלל מביאים ראשון – שפרשת "בראשית" לא נחשבת, כמו הקדמת התניא לעומת גן פרקי "ספר של בינונים" (תניא ח"א). אבל יש לכך גם רמז בבטוי "שררך אגן הסהר"^[ה] – זו ההופעה היחידה של המלה "אגן" בתנ"ך (יש ב"פ "אגנות": במשה כתוב "ויקח משה חצי הדם וישם באגנֹת וחצי הדם זרק על המזבח" – גם בסוד 'חצי האדם' – וכן בישעיהו: "ותלו עליו כל כבוד בית אביו הצאצאים והצפעות כל כלי הקטן מכלי הלי אגנות ועד כל כלי הנבלים"). "שררך" פירושו שריר הטבור, ולפי חז"ל הוא רומז לסנהדרין היושבים בלשכת הגזית. "אגן" היינו התורה שבכתב ו"הסהר" התורה שבעל פה – הסנהדרין היושבים עגולים כירח, ומורים תורה שבעל פה מתוך תורה שבכתב.

הווארט הוא שהמלה "אגן" רומזת כי יש באמת גן ו-א, כאשר ה-א – שהיא גם אותה א של יחוד החתן וכלה, שרש האחדות בין הנשמות – נמשכת לתוך ה-גן, מה שרומז גם לפסוק "באתי לגני אחתי כלה". פרשת בראשית היא ה-א לעומת ה-גן פרשיות.

איך אני יודע שה-א היא פרשת בראשית? הרמז הוא שב"בראשית" יש אותיות באתי – כמו בתיקוני זהר, שכולו מיוסד על 720 (= שררך) צירופי "בראשית" – ויש שר. אחד הצירופים של "בראשית" הוא שר באתי – שר במובן של שירה, כמו שיר השירים. "כל השירים קדש ושיר השירים קדש קדשים", ומכל פסוקי שיר השירים הפסוק שהכי שר הוא "באתי לגני", כי לפי טעמי המקרא – שמשיח בא לדרוש אותם – זו הפעם היחידה בכל שה"ש שיש "מֻנח זרקא מֻנח סגול"^[ו], הטעמים שהם עיקר השיר. "מנח זרקא" משמעותו שהמלכות נזרקת ממטה למעלה, לשרשה בפנימיות הכתר, וסגול הוא "סגֻלה מכל העמים", שהוא גם "חביון עז העצמות" בתוך רדל"א^[ז].

בכל אופן, מכל הטעמים הם עיקר השיר, ואין עוד שיר כמו "באתי לגני" בשה"ש. מכאן אני לומד ש"שר-באתי", עיקר השיר של שה"ש, הוא "באתי לגני אחתי כלה", הרמוז בהמשך בפס' "שררך [גם לשון שירה] אגן הסהר".

עוד רמז יפה מאד: אמרנו ש-אגן מתפרש כמו "באתי לגני" (ה-א באה ל-גן). אם המלה היתה דן אי אפשר היה לעשות סדרה מהאותיות, אבל ב-אגן אפשר, ובסיס הסדרה הוא אדם.

ב. יעקב וישראל

י-עקב, י-לראש

נאמר רמז אחד לגבי השמות יעקב ישראל (שני שמות יעקב): יעקב הוא אותיות י-עקב וישראל לי-ראש, ככה מקובל לפרש אותם. האות י היא נקודת החכמה, הבטול לרצון ה' ("בטל רצונך מפני רצונו"), והיא נמשכת עד לעקב, עד למעשה שהוא העיקר. כך הוא הפשט הפשוט, שאדם עם בטול מוחלט ועם קבלת עול מלכות שמים מוחלטת יורד עד לעקב כדי לקיים את רצון ה' בחיי המעשה שלו, בהקמת בית, בלשון הידוע "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". ירידת ה-י קשורה לנישואין – "חות דרגה וסיב איתתא". ביעקב ה-י יורדת עד לעקב (הארת הנשמה לתוך הגוף), ואילו ישראל הוא אותיות לי-ראש – הראש ביחס לעקב.

אבל אפשר לקשר עוד יותר בין שני השמות, שהרי כאשר שמו של יעקב הופך לישראל השם הראשון לא נעקר. ישראל הוא לי-ראש, אבל אפשר לדרוש טיפה אחרת – י-לראש, שאותה י שירדה לעקב עכשיו עולה לראש.

מה הפשט? לפעמים ה-י יורדת לעקב ואחר כך היא עולה לראש. ישראל הוא על שם "כי שרית עם אלהים ועם אנשים ותוכל", לשון שררה, ואלו יעקב מלמד שצריך להיות בטול מוחלט, הנהגה של "עקב ענוה יראת הוי'".

עקב ענוה

האר"י כותב^[ח] ש"עקב ענוה" הוא לאה ו"יראת הוי'" היא רחל (ועקבי לאה מתלבשים בראש של רחל), אם כן, על פי פשט חושבים שב"ידו אוחזת בעקב עשו" מדובר ביעקב, אבל על פי פשט הקבלה כאן ה-י של יעקב האוחזת בעקב היינו מה שהוא נושא את לאה, "עקב ענוה". בפשט, "עקב ענוה" היינו לנהוג בענוה – יעקב נוהג בענוה. "משה מלגאו ויעקב מלבר" – משה הוא הענו מכל אדם בפנים, ובחוץ הענוה היא ענות יעקב. מה הכונה שהבטול עולה לראש? מדובר באותו בטול, אבל ה' אומר ליהודי שיש זמנים – במיוחד הזמן שלנו, שעם ישראל חוזר לארץ ישראל – שצריך להיות "בטל רצונך מפני רצונו" דוקא כדי להיות ראש, להיות שר ונגיד. אומרים למלך: יפה מאד שיש לך בטול, אבל הבטול של יעקב – שירד לעקב, לנהוג בענוה ובטול – כעת צריך לעלות לראש, מתוך בטול לרצון ה' לקבל על עצמך שררה והנהגה ונגידות.

ג. "משיח נגיד"

גור אריה = "משיח נגיד"

למה אני מדגיש את המלה נגיד? יש כמה נושאים, ונעבור עליהם מהר. נתחיל עם גימטריא של החתן: יש פסוק בדניאל – "עד משיח נגיד" (ר"ת נעם – "ויהי נעם אדנ-י אלהינו עלינו וגו'"). בחתונה, החתן הוא בחינת משיח, יִשמח (בעצמו) וישמֵחַ (אחרים) – בשביל "ושמח את אשתו" צריך לגלות ניצוץ משיח.

יש בטוי, פעם אחת בתנ"ך, "משיח נגיד". הבטוי קשור עם בנין ירושלים (שבחתונה בונים אחת מחורבותיה): "ותדע ותשכל מן מֹצא דבר להשיב ולבנות ירושלם עד משיח נגיד שבעים שבעה ושבעים ששים ושנים תשוב ונבנתה רחוב וחרוץ ובצוק העתים". כתוב ש-ירושלם בגימטריא שופר בגימטריא ישראל אדם. מתחתנים בשביל לבנות את ירושלים, שלמות העיר, ובשביל לבנות את ירושלים, עוד נדבך ועוד נדבך, צריך "עד משיח נגיד". משיח נגיד = גור אריה = יהדות (המשיח בא מיהודה – אידישקייט, יהדות)^[ט].

גור אריה = כהת

החתן שלנו בקי בחכמה הנסתרה, ומן הסתם יש כמה כוונות שגם פחות או יותר שוות לכל נפש, ויש שם קדוש שעולה אותו מספר – כשאומרים "כל הנשמה תהלל יה" מדגישים אותיות כהת (כך מובא באריז"ל, וגם בסידורים יותר פשוטים). שם קדוש זה חוזר גם בס"ת "ולך נאה להודות" – בברכת ההודיה, הענין של יהודה. האריז"ל אומר משהו טיפה אחר – לכוון ש-כהת עולה "משיח בן דוד" עם הכולל. כהת הוא שם קדוש שקשור גם להלל וגם להודיה.

הופעות המלה 'נגיד'

יש הרבה שמות נרדפים למלה 'מלך', ואחד החשובים הוא "נגיד"^[י]. הפעם הראשונה שהמלה 'נגיד' מופיעה היא כאשר שמואל בא למשוח את שאול "לנגיד על עמי ישראל"[יא], היא מופיעה עוד פעם אצל שאול, ואז הנגידות עוברת משאול המלך לדוד המלך – גם דוד נמשח להיות נגיד. כשדוד המלך מעלה את ארון הקדש בשמחה ובריקודים הוא מפזז ומכרכר בכל עוז לפני ארון הקדש. מיכל בת שאול בזה לו על כך בלבה ואומרת לו – האם מתאים ויפה ונאה למלך ישראל לנהוג כך?! אז דוד עונה לה "לפני הוי' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוֹת אֹתי נגיד על עם הוי' על ישראל ושחקתי לפני הוי'. ונקלֹתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני". הוא מציין שה' בחר בו מכל בית אביה ושם אותו לנגיד לפני ה', ולכן "ושחקתי וגו'". מכך רואים שנגיד הוא כינוי מאד חשוב של מלכות.

והנה המשיח נקרא כך פעם אחת – משיח נגיד, העולה גור אריה (וכן עולה "ונחה עליו רוח הוי'"). זו כוונה מיוחדת לחתן, ותיכף צריך לחבר את הכלה לחתן כמובן (בינתים נתחיל איתו, שיושב לידנו).

נגיד – "אעשה לו עזר כנגדו"

מדגישים את הענין כדי לומר ווארט בדרך מליצה הקשור לנישואין: הפשט של נגיד הוא מושל, שולט, אבל הצורה הדקדוקית באה משרש נגד, והצורה של שרש נגד כאן היא כמו שנאמר שדבר אכיל, או מישהו פגיע, כך נגיד פירושו אחד שאפשר להתנגד לו.

שוב, כל זאת בדרך מליצה. כתוב שהאשה היא "עזר כנגדו" – הוא צריך להיות משיח כדי לשמח את אשתו, ובכלל כל הנישואין הם משיח, אבל לשם כך הוא צריך גם להיות נגיד, צריך לדעת איך לקבל התנגדות. המשמעות של להיות נגיד היא לקבל נכון את ה"עזר כנגדו" ולדעת ש"כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקֹלה". נגיד בגימטריא בינה – "בינה יתרה ניתנה באשה יותר מבאיש", והיות שיש לה בינה יתרה צריך לקבל את ההתנגדות שלה. בכלל לגבי אופי המלך – הוא נגיד, יודע איך לקבל בקורת, איך לקבל התנגדות, כל דבר הוא שוקל, אולי השני צודק (ואם זו האשה – ודאי היא צודקת).

משיח צריך להיות נגיד, ובזכות תכונה זו הוא זוכה לקיים את הממלכה שלו. גם נשיאת ספר התורה המיוחד של המלך בחיקו, כנגד לבו, נועדה לעשותו נגיד – "בינה לבא ובה הלב מבין".

נגד – מול

עוד ווארט בפירוש המושג "משיח נגיד": אפשר לפרש שהכונה היא 'נגיד שהוא המשיח'. יש בשרש נגד גם משמעות של "נגידוּ" – מכות. נגיד הוא אחד שיודע גם לקבל מכות וגם לתת מכות, "הוכח תוכיח". אבל העיקר הוא ש"נגד" פירושו מול. כמו שמבואר שתורת הקבלה היא היא היכולת לקבל בזכות שעומדים מול, "דא לקבל דא", כך נפרש גם את המלה נגיד – אם רוצים שהעזר כנגדו יהיה בצורה נכונה צריך שאתה תעמיד את עצמך מול, על מנת לקבל את הנגדיות. נגיד משמעותו שהוא מקבל, ויש לו גם נוגדנים – "'חוסן' זה סדר נשים". הנגדיות של האשה נותנת לבעלה נוגדנים לעמוד חסון מול כל האויבים האמיתיים. לפי זה "משיח נגיד" הוא משיח נשוי. משיח שאינו נגיד – משיח לא נשוי – הוא משיח של עולם התהו, ומשיח נגיד הוא משיח של תקון.

ד. "תתן אמת ליעקב"

"תתן אמת ליעקב" – אתערותא דלעילא

נמשיך להתבונן בשמות החתן והכלה ביחד – מתנה לדרשה: גור אריה בתיה אסתר עולה 1503. הבטוי החשוב ביותר בתנ"ך של מספר זה הוא בטוי בן שלש מלים הקשור לכל מה שדובר עד כה – "תתן אמת ליעקב". זו כוונה פשוטה וקולעת שאפשר לכוון בזיווג הזה.

איך נפרש את הפסוק? יש בקבלה כמה פירושים לפסוק "תתן אמת ליעקב", למה ולמי הפסוק רומז – מי ומה האמת שצריך לתת ליעקב. גם בספר תניא קדישא יש אגרת קדש שלמה על השאלה הזאת – האם יעקב צריך אמת? הרי הוא עצמו אמת! בתניא, בקיצור, מוסבר שגם אצל הצדיק הכי גדול יש גבול לאהבת ה' שהוא מוליד מתוך התבוננות, בדרך של אתערותא דלתתא, ודבר שיש לו גבול יש לו סוף, הוא לא נצחי ולכן גם לא אמתי. רק אם הקב"ה חותם על האתערותא דלתתא של הצדיק וממשיך אתערותא דלעילא, אור אין סוף מלמעלה, הוא נותן לו את "חותמו של הקב"ה אמת", ואמת היא נצחיות וקיום לעד. יעקב מעורר מלמטה את כל המדות הטובות, אבל צריך שהקב"ה יחתום את חותם האמת שלו על ההתעוררות – ובעיקר על הרחמנות, מדת יעקב (וכתוב בחסידות שעיקר הקשר בין האיש לאשתו, מתבטא ברחמים, ולכן יעקב ורחל הם עיקר הנישואין בתורה). כך, בקיצור, מתפרש בתניא "תתן אמת ליעקב".

"תתן אמת ליעקב" – ראובן, יוסף, לאה ורחל

בקבלה יש עוד כמה פירושים מהי האמת שניתנת ליעקב – בכל אחד מהם מפרשים את ה"אמת" כמגולמת באחת הדמויות שקשורות ליעקב. פירוש אחד הוא שהאמת היא יוסף, המאמת את יעקב – כשיוסף נולד יש נצחיות ליעקב. פנימיות ספירת היסוד, שכנגד יוסף, נקראת אמת, חותם הברית. יש פירוש שני, שראובן בכור יעקב נותן את האמת לאביו, על פי הרמז ש-יעקב ראובן עולה אמת. כתוב ש"פרו ורבו" הוא מכח האין סוף, והילד הראשון מאמת את נשמת האב שהתחיל בקיום "פרו ורבו" – ראובן מאמת את יעקב. פירוש נוסף הוא שהאמת היא לאה ויש עוד פירוש שזוהי רחל.

נסכם, יש ארבעה פירושים מיהי הדמות עליה נאמר "תתן אמת ליעקב" – יוסף, ראובן, לאה, או רחל. אמת במספר סדורי (ערך האותיות לפי המיקום מ-א [1] עד ת [22]) עולה לאה (6 ברבוע, והרי 6 במשולש הוא 21, ו-21 ברבוע הוא אמת). גם רחל היא האשה המאמתת את יעקב. לכל אחד מהם יש קשר ופירוש מיוחד לגבי "תתן אמת ליעקב".

בכל אופן, הנישואין האלה, של גור-אריה ובתיה-אסתר הם "תתן אמת ליעקב". שהקב"ה יצליח, יחתום עם חותם אמת שלו על הזיווג הזה, שיהיה בנין עדי עד.

ה. בתיה (ואסתר)

בת-יה – מדידת ה"שכינה ביניהם"

נתבונן עוד טפה בשמות: רק ראשי וסופי התבות יחד – המסגרת של כל שם – גראהבהאר – עולים בתיה. בתיה היא בת-יה. גם בשם אריה יש יה, אבל בשם בתיה החלק הראשון יוצר מלה בעלת משמעות בפני עצמה המצטרפת כהלכה לאותיות שם ה' – בת-יה^[יב]. רבי עקיבא אומר: "איש ואשה זכו שכינה ביניהם" – י של איש ו-ה של אשה. אחד מפירושי המלה 'בת' בלשה"ק הוא מדה, שיעור. אם כן, בת-יה היא היכולת למדוד ולשער היכן ואיך נזכה להשראת השכינה בינינו. אפשר לסמוך על בתיה שהיא יודעת לשער – בת-יה – ולמדוד נכון איך זוכים ששם יה, ה-י של האיש וה-ה של האשה, ישכון בינינו.

בהתוועדות הקודמת ביצהר[יג] דובר בענין "צהלי קולך בת גלים", ורצינו להסביר שכנס"י היא "בת גלים" – יש לה יכולת למדוד את הגלים, "כל משבריך וגליך", ועל ידי כך להגיב נכונה בגל של קדושה לעומת כל גל של הסט"א. "בת גלים" רומז לגלים של אור (אמרנו אז גוונים, אבל לכל גוון יש את התדר שלו, את אורך הגל שלו). הזכרנו זאת כדי לומר שכל פעם שכתוב "בת" טמונה בה גם משמעות של חוש במדידת משהו – מדידת דבר חשוב. כך אפשר להסביר את הבטוי "בת תחלה סימן יפה לבנים" – קודם צריך את הסרגל הנכון.

שמות החתן והכלה

אמרנו שראשי וסופי תבות של שמות החתן והכלה עולים בתיה – השם הראשון של הכלה עצמה – וזאת אומרת שאמצעי התבות צריכים לעלות גור-אריה-אסתר, כמובן. גור אריה אסתר = 1086, שגם הוא מספר חשוב. כתוב שזו הגימטריא של כל ארבע האמהות של עם ישראל – שרה רבקה רחל לאה. משום מה הזיווג הזה כולל את כל האמהות בתוך בתיה. גור אריה אסתר עולה שרה רבקה רחל לאה, והכל כאן בתוך בתיה. בתיה היא כמובן האם המאמצת של משה רבינו. כתוב בזהר הקדוש שיש לה היכל מיוחד, היכל הנשים הצדקניות בשמים. בכל אופן, אלו רמזי השמות.

רמז לאסתר בפסוק "ועיני לאה רכות וגו'"

נסיים עם עוד גימטריא מאד יפה: הפסוק האחרון של 'שני', עוד לפני 'שלישי', הוא "ועיני לאה רכות ורחל היתה יפת תאר ויפת מראה", כך התורה מתארת את שתי נשיו לעתיד של יעקב. ידוע ש-אמת יפי עולה ישראל, לאה היא האמת ורחל היא היפי ("יפת תאר ויפת מראה"). "ועיני לאה" עולה יעקב. החשבון של כל הפסוק הוא 3305 = ה פעמים אסתר (השם השני של הכלה). ה"פ אסתר היינו אסתר פנים ואחור – א אס אסת אסתר אסתר סתר תר ר (שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש, שיר מרובע), שעולה תמיד כפל של המלה באחד יותר ממספר אותיות המלה. כלומר, משום מה כל הפסוק רומז לאסתר.

יש עוד כל מיני דברים לומר, אבל צריך להתקדם. נאחל שיזכו ל"כרחל ולאה אשר בנו שתיהן את בית ישראל", שיהיה בית נאמן בישראל, שהחתן יהיה "משיח נגיד" – יהיה מקור של שמחה עם הכח להיות נגיד. משם השלטון – השלטון של כל מלך בישראל מתחיל מכך שהוא נגיד (זהו מוסר ההשכל מתוך הדברים). ביחד יהיה כאן החותם של הקב"ה שיבוא ויחתום על הנישואין – "תתן אמת ליעקב" בשעה טובה ומוצלחת.

[השלמות:]

ו. "ברא הוי' חדשה בארץ"

"אשה חדשה" – "נקבה תסובב גבר"

הדבר הכי יפה, שלא התחלנו לומר בכלל, הוא על הפסוק "כי ברא הוי' חדשה בארץ נקבה תסובב גבר". ידוע ש"נקבה תסובב גבר" עולה ארץ ישראל. רש"י עה"פ מביא בשם רבי יהודה הדרשן (שייך ל"גור אריה יהודה") ש"נקבה תסובב גבר" היינו שהיא עצמה תהפוך להיות גבר, משפיע, על דרך "איש ואיש יולד בה". כתוב "בֹרֵא הוי' חדשה בארץ" וכתוב "כי יקח איש אשה חדשה". זהו פסוק שמאד שייך לחתונה הזאת, "כי יקח איש אשה חדשה", שמשמע שהיתה אשה ישנה (זו היתה אמורה להיות הנקודה הכי חשובה, אבל לא הגענו אליה). ב"כי יקח איש אשה חדשה" כתוב "ושמח את אשתו" – הנושא אליו קשרנו את כל הענין של "משיח נגיד".

דברנו בעבר[יד] על כך ש"אשה חדשה" אותיות אחד-שה-שה, "והיו לבשר אחד" שה-שה. אור חדש הוא אותיות אחד-שור, אבל הרמז של אחד-שה-שה עוד יותר מכוון. שה שה = 610 (= אתרוג, שכנגד האשה), שהוא מספר 'אהבה' ה-יה – "שכינה ביניהם".

אבל הגימטריא הכי מופלאה כאן היא ש"אשה חדשה" קשורה עם הפסוק "כי ברא הוי' חדשה בארץ". מהי ה"חדשה בארץ"? "אשה חדשה", נקבה מסוג חדש, ומה האשה החדשה? "נקבה תסובב גבר". כך נפרש ש"חדשה בארץ" רומז ל"אשה חדשה" – החידוש של האשה הוא שהיא "נקבה תסובב גבר". הרמז לכך מופלא, כי שה-שה עולה בדיוק "חדשה בארץ"[טו].

משפלות עצמית לרוממות עצמית

מה שאמרנו קשור לעוד דבר – "מי כעמך כישראל גוי [= חוה] אחד בארץ". גוי בארץ = חדש (כד פעמים אחד). גוי אחד בארץ = כה פעמים אחד. בעבודת ה' התהפכות הנקבה להיות גבר היא בחינת יעקב-ישראל שנתבארה לעיל. בחינת יעקב – "עקב ענוה", בו ה-י יורדת ובאה לידי בטוי דוקא ב"עקב ענוה יראת הוי'" – היא בחינת נוקבא. אבל כש"נקבה תסובב גבר" (בגימטריא ארץ ישראל, כנ"ל) יעקב הופך להיות ישראל – שיש ביטול לרצון ה' להיות ראש, כמו "ויגבה לבו בדרכי הוי'" הכתוב ביהושפט – הגבהת הלב שבאה מתוך בטול.

לפעמים מסבירים ש"ויגבה לבו" היינו ה"שמינית שבשמינית גאוה", אבל מהנהגת "לא מיניה ולא מקצתיה" – כפסק הרמב"ם – מגיעים לעצם הרוממות העצמית. אם השפלות היא לא מאה אחוז, משאירים "שמינית שבשמינית", אפשר להגיע להתנשאות על עם בחיצוניות, בבחינת "ויגבה לבו בדרכי הוי'", אבל אם השפלות היא מוחלטת, "לא מיניה ולא מקצתיה", מגלים את הרוממות העצמית ("זרקא") שהיא עיקר ה-ישראל, שה-י עולה לראש.

"על" – לימוד בעיון

מכאן הגענו למלה "על". דוד אומר "נאֻם הגבר הֻקם על", לשון עליה, אך חז"ל דורשים כי ה"על" הוא עולה של תשובה. מצד אחד התשובה היא עול, ומצד שני עליה. מענין שההופעה הראשונה של "על" בתורה היא המלה ה-13 בתורה. אח"כ "על" חוזר שוב בפסוק השני, "ורוח אלהים מרחפת על פני המים", וזו כבר המלה ה-19. כלומר, הסימן של על-על הוא גוי אחד (שני המקומות שלהם), העולה יחד לב. המשמעות של אותיות על היא לימוד בעיון – עין היא עיון ו-למד היא למוד. לפי זה, "על פני תהום" היינו לימוד נסתר בעיון. עיקר הנסתר הוא השבירה והתקון, "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום". אחר כך "על פני המים" רומז לנגלה שבתורה. "רוחו של משיח" מרחפת דוקא על פני המים – הוא לומד גם נגלה בעיון.