שבע ברכות (כיבוד הורים 2)

ב. כבוד הורים (2) – הקדמת אב לאם

אמרנו שהתחלנו ללמוד הלכות כבוד אב ואם. יש הלכה ברמב"ם בענין כבוד אב ואם, שנחפש את מקורה בגמרא ונראה את השו"ע ואחר כך נאמר עוד משהו בענין זה[ג]:

רמזי י-ה בעניני כבוד הורים

נפתח בכמה רמזים, ידוע שהורים – אבא ואמא – הם יה של שם הוי' ב"ה. לכן בפסוק ביתרו "כבד את אביך ואת אמך למען יארִכון ימיך על האדמה אשר הוי' אלהיך נֹתן לך" יש יה תבות, ורק ב"כבד את אביך ואת אמך" יש יה אותיות. ברמב"ם, בפרקים ה-ו בהלכות ממרים (= יה פעמים כב, מספר תבות "כבד וגו'" ביתרו כפול מספר תבות "כבד וגו'" בואתחנן, שם נוספו עוד ז תבות ויש סה"כ כב תבות) – הפרקים של הלכות כבוד הורים – יש יה הלכות בכל פרק (ביודעים או בלא יודעים), ואין שם עוד פרק עם יה הלכות. כתוב בחסידות, בצמח צדק, שבזכות כבוד הורים זוכים ל"יהיה הוי' אחד", כאשר הבן והבת, ה-וה, מכבדים את ההורים, יה, אז ממשיכים גם להם יה, שהחתן והכלה נעשים בעצמם אבא ואמא (כעבור שלשה חדשים בלבד כנ"ל). אז מתקיים "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד" כאשר "והיה הוי' למלך על כל הארץ [מלכות בית דוד, מלכות ה']".

ההלכה ברמב"ם ומקורה בגמרא

בפרק ו, בין יה ההלכות, נלמד את ההלכה שלפני הסוף, הי"ד:

אמר לו אביו השקני מים ואמרה לו אמו השקני מים מניח כבוד אמו ועוסק בכבוד אביו תחילה מפני שהוא ואמו חייבין בכבוד אביו.

שני ההורים פונים בו זמנית ומבקשים כיבוד, אז הוא נבוך, שהרי השווה הכתוב כבוד אב ואם ומורא אב ואם (פעם הקדים אב ופעם אם, שמזה לומדים שהם שוים), אז מה עושים? הרמב"ם אומר שבעצם הם שוים, אבל במקרה הזה צריך להקדים אב לאם כי הוא ואמו חייבים בכבוד אביו.

מקור דין זה הוא בגמרא בקדושין[ד] (המסכת שילמדו בישיבה הקטנה בשנה הבעל"ט, שנת 770, שנה מיוחדת, שנת בית משיח):

שאל בן אלמנה אחת את ר' אליעזר אבא אומר השקיני מים ואימא אומרת השקיני מים איזה מהם קודם אמר ליה הנח כבוד אמך ועשה כבוד אביך שאתה ואמך חייבים בכבוד אביך בא לפני רבי יהושע אמר לו כך אמר לו רבי נתגרשה מהו אמר ליה מבין ריסי עיניך [רש"י: "שערות שבשורות כסוי העין אתה ניכר שהיית יתום ונשרו ריסי עיניך מן הבכי כדאמרי' [בסנהדרין] (ד' קד) והיה רבן גמליאל שומע קולה ובוכה כנגדה עד שנשרו ריסי עיניו".] ניכר שבן אלמנה אתה [רש"י: "ולא צריך אתה למעשה אלא ללמוד באת ואני אומר לך שכבוד שניהם שוה עליך".] הטל להן מים בספל וקעקע להן כתרנגולין [רש"י: "קרקר להם כמו שמקרקרין לתרנגולים ולפי שלא היה צריך לעשות והוא שאלו כמו שעליו לעשות אמר לי אבא ואימא השיבו בלשון שחוק".].

לומדים מגמרא זו שכאשר מישהו שואל שאלה שהיא לא למעשה אצלו – אף על פי שרשותו לשאול, כי רוצה ללמוד, אבל שואל כאילו זה למעשה (קצת מרמה את הרב) – עונים לו בדרך שחוק. רואים שבשאלה ראשונה הרב לא שם לב לריסי העינים, אך ברגע ששואלים פעמיים זה חשוד ואז בודקים בריסי העינים (מעניין שאת רבי אליעזר התלמיד לא שאל את השאלה השניה, כנראה שפחד ממנו. ומה שלא כתובה בפירוש תשובת רבי יהושע לשאלה הראשונה, רק סתם שענהו "כך" כדברי רבי אליעזר, יש לומר שאמר לו את ההלכה בלבד אך ללא טעמה, ודוק).

הפלא בהלכה שהרמב"ם לא כותב את המקרה של "נתגרשה אמו", ולכאורה כן היה צריך לכתוב ששניהם שוים (גם אם לא יכתוב לקעקע להם כתרנגולין). אבל הרמב"ם כן נותן כאן את הטעם, שלא כדרכו תמיד. כשמסביר שצריך להקדים את האבא כי אתה ואמך חייבים בכבודו. רק הרדב"ז מתייחס לזה:

כיון דיהיב טעמא משום דאתה ואמך חייבים בכבוד אביך למדנו שאם נתגרשה אמו חיוב שניהם שוה עליו ומשום הכי לא הוצרך לכתוב הך דרבי יהושע דאמר הטל להן בספל וקעקע להן כתרנגולין.

ההלכה בטור ושו"ע

נראה בטור סימן רמ:

אמר לו אביו השקני מים ואמו אומרת לו השקני מים מניח את אמו [ברמב"ם כתוב מניח את כבוד אמו] ועוסק בכיבוד אביו שגם אמו חייבת בכבוד אביו ואם נתגרשה שאינה חייבת בכבודו אז שניהם שוין לכבדם זה כזה.

אז הטור כן כותב במפורש. ובבית יוסף:

ומה שכתב וכו' אמר לו מבין ריסי עיניך ניכר וכו' ופירש רש"י שבן אלמנה אתה ולא צריך אתה למעשה וכו' והרי"ף השמיט האי סיפא דברייתא וגם הרמב"ם לא הזכיר דין זה והטעם דמשום דדינא דרישא משמע דיהיב טעמא [כפי שכתב הרדב"ז] משמע הא לאו הכי כבוד שניהם שוה [כאן מוסיף כמה מלים, שמוסיף גם בשו"ע. כדי להסביר מה זאת אומרת תכל'ס שכבוד שניהם שוים (הטור כתב את זה, בתוספת על לשון הגמרא, אבל לא הסביר מה זה אומר):] ולאיזה מהם שירצה יקדים [כמו דין של "שודא דדייני"], כן נראה לי. אבל רבינו ירוחם כתב אם נתגרשה מאביו שניהם שוים ונותן מים בספל ואומר להם בואו לשתות ולא יקדים אחד לחברו [זה "כל דאלים גבר", בפרצוף שלנו הבית יוסף הוא חסד – מתאים לו – ורבינו ירוחם הוא נצח.] ואין נראה כן מדברי רש"י אלא כמו שכתבתי.

ובשו"ע רמ, יד:

אביו אומר לו השקני מים ואמו אומרת השקיני מים מניח אמו ועוסק בכבוד אביו ואם היא מגורשת מאביו שניהם שוים ולאיזה מהם שירצה יקדים.

ביאור הגר"א אומר "עיין רש"י שם ד"ה שבן" (נראה שסובר כמוהו).

פתחי תשובה: ההפרש בין מגורשת (כבוד החי) לאלמנה (כבוד המת)

החידוש כאן בפתחי תשובה:

ואם היא מגורשת מאביו. עיין בתשובת נו"ב תנינא אהע"ז סוף סימן מה כתב דהא דהברירה ביד הבן לשמוע איזה מהם שירצה הוא דווקא במגורשת, אבל באלמנה אם אביו צוה לו איזה דבר לעשות אחר מותו ואמו האלמנה מצוה לו להיפך יניח כבוד אב ויקיים כבוד האם, דלעולם כבוד חי עדיף מכבוד המת, ואף דאמרינן דמכבדו בחייו ומכבדו במותו עיקר הכבוד הוא בחיים, אם כן מניח כבוד אביו ועוסק בכבוד האם שהיא בחיים.

[דנו אם "מכבדו במותו" וגם בחייו זה מילוי רצון – וראה עוד בשיעורים הבאים – ובהמשך לזה:

נקרא הלכה אחרונה בסימן זה בשו"ע, שנוגעת בפרט לישיבה כאן ולחומש וכו' (וכן לחתן):

אם האב רוצה לשרת את הבן מותר לקבל ממנו אלא א"כ האב בן תורה. תלמיד שרוצה ללכת למקום אחר שהוא בוטח שיראה סימן ברכה בתלמודו לפני הרב ששם ואביו מוחה בו לפי שדואג שבאותה העיר העובדי כוכבים מעלילים אינו צריך לשמוע לאביו בזה: הגה וכן אם האב מוחה בבן שישא איזו אשה שיחפוץ בה הבן א"צ לשמוע אל האב (מהרי"ק שורש קס"ז).

לפי זה, אם הוא אומר לעשות משהו שלא נוגע במילי דשמיא – אם קיימת את זה למלא רצונו קיימת מצות עשה דאורייתא. וראה עוד בשיעורים הבאים בנידון זה.]

נמשיך בהמשך הפתחי תשובה:

ועיין בתשובת רבינו עקיבא אייגר סימן צ"ח שכתב דבר זה נסתר מדברי הב"י לקמן סימן שע"ו בענין לומר קדיש על אמו בחיי אביו דאם אביו מקפיד כבוד אב עדיף מכבוד אם עיי"ש. ולא קאמר משום דכבוד מחיים עדיף מכבוד לאחר מיתה ויהיה הנפק"מ דאפילו בהיפוך דאם אביו מת וצוה לו לומר קדיש ואמו מקפדת דישמע לאמו [אם היה כמו ה"נודע ביהודה", אבל לפי רבי עקיבא אייגר צריך לשמוע לאביו.].

לומדים מהשמך דבריו שיש כבוד לאחר מיתה גם בעשיית דברים שהוא מבקש, וגם לומדים בפשטות שקדיש זה כבוד הורים.

קפידא אינה דוחה מנהג; ההפרש בין כבוד לקפידא

קודם כל יש לי הערה לגבי כל הפלפול לגבי קדיש, שאם היו באים היום לרב לשאול שאלה זאת מה הייתי אומר? הייתי חושב שזה כבר מנהג ישראל, ולא יעזור להורה החי להקפיד. קצת פלא שלא כותבים את זה. לכאורה, אם מנהג ישראל לומר גם בחיי האב קדיש על האמא אז האבא לא יכול למחות. הערה שניה, שלכאורה כל הדבר הזה מרבי עקיבא אייגר וה"בית יוסף" אי אפשר לדמות את זה ל"נודע ביהודה" בכלל – ה"נודע ביהודה" אומר שכבוד החי זה יותר מכבוד המת לגבי הורים, ורבי עקיבא אייגר מביא ראיה לסתור מקדיש, אבל בקדיש מי שמקפיד זה כי חושב שזה סכנה לו – זה כבר טעם שמשנה את העדיפות של החיים. מצד אחד אני אומר שהמעשה תלוי במנהג, אבל אם לא היה תלוי במנהג היה צריך להתחשב בקפידא כי יותר חזק מסתם כבוד. לכן רצינו לומר שרבי עקיבא אייגר בשם ה"בית יוסף" לא סותר את סברת ה"נודע ביהודה", שכבוד החי עדיף מכבוד המת.

כבוד החי וכבוד המת – "טובת האדם" ו"כבוד הא-ל"

נסביר בפנימיות מה זאת אומרת שכבוד החי עדיף מכבוד המת: בשבת למדנו שיש בכבוד אב ואם שתי בחינות, בחינה של מצוה בין אדם למקום, "כבוד הא-ל" (בלשון הרמב"ן, המפרש מדוע מצוה זו היא בלוח הימני, שעיקרו בין אדם למקום) ובחינה של בין אדם לחברו, "טובת האדם". בלי להאריך בזה כעת, זה היחוד של כבוד הורים. אמרנו בין היתר שהממד של בין אדם למקום שיש בכבוד הורים מתחזק דוקא לאחר מיתה והממד שבין אדם לחברו הוא כמובן בעיקר מחיים. זה חזי לאצטרופי לסברא של ה"נודע ביהודה", שכבוד החי קודם, כי רוב הפוסקים אומרים שהעיקר הוא בין אדם לחברו ולכן העיקר הוא כבוד מחיים. אבל אם הייתי אומר, כמו שהרבי מחדש שם, שהעיקר הוא בין אדם למקום – אז אולי הייתי אומר שכבוד המת עדיף על כבוד החי (הגם שגם בכבוד החי יש ממד של "כבוד הא-ל", ובהיות שבכבוד החי יש את שניהם – כבוד הא-ל וטובת האדם – יש מקום בכל זאת להעדיף את כבוד החי).

לפי עקרון זה אולי יש משהו נוסף לומר גם כאשר שניהם בחיים, אם צריך בשביל זה קצת דמיון: הדוגמה בפוסקים היא ששניהם אומרים אותו דבר, אבל יש מחשבה שדרישות רוחניות (שאין בהן הנאת גופו) פחות חשובות מדרישות מעשיות (שנכללות ב"מאכילו ומשקהו וכו'"). אפשר לחקור, שאולי בדרישה יותר רוחנית אני עושה את רק בגלל שהקב"ה צוה, "כבוד הא-ל"" ולא כל כך שייך לכבוד האב מצד בין אדם לחברו. אז, אם אני אומר שהעיקר הוא בין אדם לחברו, מה שנוגע לגופו הוא העיקר. זה חידוש שיכול לצאת כאן.

פתחי תשובה לענין הורים גרושים (והתסביך שיוצר אצל הילד)

פתחי תשובה יב (על מה שה"בית יוסף" פוסק כדעתו מי שירצה יקדים):

ומהרש"ל בים של שלמה פ"ק דקדושין סימן כב פסק כרבינו ירוחם דלא יקדים אחד לשני [כלומר, שזה שהם שוים זה פועל למטה איסור. מכאן רואים כמה שזה גרוע להתגרש, כי אז השויון שנוצר מביך את הבן – עושה אותו מסכן. זה מחיל על הבן איסור של לכבד אותם. זה מתאים ל"בית יוסף" ומהרש"ל – חסד וגבורה.]. עוד כתב שם דדווקא לענין כיבוד הוא כן אבל [כל דבר שאשה קודמת לאיש האמא קודמת, בין נשואים ובין גרושים] לפדות מן התפיסה ונראה לי דהוא הדין אם באו לשאול מזון וכסות יקדים לאמו כמו שכתוב לקמן סימן רנ"א שבזה אשה קודם לאיש [לא רק בכסות, שזה צניעות, אלא גם במזון.].

עד כאן החלק הראשון, שעברנו על הספרים בזה.

חידוש בדרך אפשר: לדברי הרמב"ם אב קודם לאם תמיד

נחזור לרמב"ם: אפשר לומר שהרמב"ם לא כותב בזה את ההלכה כי הולך בעקבות הרי"ף. אז נצטרך לברר גם למה הרי"ף לא כתב, וגם אם אכן זה מאותו טעם (שלא אומרים). לכן לדעתי במקרה כזה צריך רק לדון ברמב"ם, בלי להגיד מה הסברא. הכי 'כיף' היה לומר שהרמב"ם לא כותב את זה כי לא סובר שאם נתגרשו הם שוים, אלא שעדיין צריך להקדים את האבא בכל מקרה. כך אני חושב בדרך אפשר לגמרי. לדעתי, כשלומדים את זה פשוט – וכמובן אף אחד לא חושב ככה – הטעם של הרמב"ם הוא כלל, שמלמד גם על אחרי הגירושין (שהמצב בנישואין מראה שבעצם כבוד האב עדיף), ומפרש שרבי יהושע ענה לו לגמרי בצחוק (וכנ"ל שלא ברור שרבי יהושע, שהלכה כמותו, אמר בכלל את הטעם, הגם שהרמב"ם כן מביא את הטעם, ודוק).

לפי זה, למה הגמרא אומרת שהקדמת אב לאם והקדמת אם לאב מלמדת ששוים? בכל אופן יש פעמיים "כבד את אביך ואת אמך" בעשרת הדברות (וראה במהרי"פ פערלא בתחילת מצות ט לרס"ג שמצות מורא היא בעצם פרט במצות כיבוד, והוא בדומה למובא בדא"ח שמצות יראת ה' היא פרט במצות אהבת ה', שהרי היא מצות עשה כו'), ולמה כתוב "איש אמו"? אולי בגלל שזה שוה משיח (כל גימטריא שלי זה שאתם עושים ממני צחוק, אז אני עושה מכם צחוק; ובשיעורים הבאים יובאו דברי אור החיים הקדוש המסבירים טעם בזה).

דיני מחילת כבוד (מלך, נשיא, רב, אב)

הענין יתחדד מעוד סוגיא שנאמר בע"פ, בקדושין דף לב: דף וחצי אחרי מה שקראנו עכשיו יש עמ' שלם – שהוא הסיום של מצות כבוד הורים במסכת קדושין – בנוגע למחילת כבוד. הפסק הוא ש"אב שמחל על כבודו כבודו מחול". אחר כך לגבי רב יש מחלוקת, אבל רבא פוסק בסוף שגם "רב שמחל על כבודו כבודו מחול", "תורה דיליה" והוא יכול למחול (אמרנו בדרך מליצה שאם לא הגיע לדרגה זו של "ובתורתו יהגה יומם ולילה" אך עדיין בדרגת "כי אם בתורת הוי' חפצו", לא יכול למחול על כבודו; מכאן לימוד זכות, בדרך מליצה וצחוק, על אותם רבנים שמקפידים על כבודם, לא למחול ח"ו...).

כולם זוכרים שבסוף הסוגיא כתוב ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" – הוא יכול למחול, אבל אני לא יכול לקבל את זה, כי עלי יש מצוה "'שום תשים עליך מלך' שתהא מוראו עליך" ואסור לי לא לכבד אותו.

רואים את זה אצל רבי: כשאדם נכנס ליחידות והרבי אומר לו לשבת – חסיד לא מציית. זה דוגמה מצוינת לכך שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול. מי שהרבי אמר לו לשבת ראו בזה בזיון – זה היה גנאי גדול מאד. מה שלא כל כך זכור לכולם הוא שכאן יש עוד מדרגה באמצע – "נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול". אפילו מי שאומר שרב שמחל על כבודו כבודו מחול, יש הוה אמינא שנשיא (כאן זה רבן גמליאל) שמחל על כבודו אין כבודו מחול, אבל למסקנה אין לו דין מלך, אין אצלו פסוק "שום תשים עליך נשיא". לכן במסקנה גם נשיא שמחל על כבודו כבודו מחול.

כבוד אב ואם – מצוה אחת או שתי מצוות

נעשה את זה בקיצור: קודם למדנו, עם מסיימי הישיבה הקטנה, שיש דעה של הסמ"ג והרמב"ן שמצות כבוד אב ואם זה שתי מצוות במנין תריג מצוות התורה. לפי הרמב"ם זה מצוה אחת, ולפי הסמ"ג והרמב"ן זה שתי מצוות (כך אומר המשנה למלך). הם כמובן מכירים טוב טוב את כל הסוגיות כאן. אם זה שתי מצוות זה עוזר לומר שאולי יש משהו בעצם שמצות כבוד אם, גם כשהיא גרושה, זה תחת מצות כבוד אב. זה לא בגלל שהיא מחויבת בכבוד האב, אלא שיש פה שתי מצוות. לרמב"ם אין שתי מצוות, אבל בכל אופן יש ממד פנימי של שתי מצוות, שתי בחינות שונות בעצם, ולא מצוה אחת – צריך להיות איזה נפק"מ, איזה דירוג, בין שתי המצוות האלה. כשנסביר לפי פנימיות נבין יותר טוב. אם יש שתי מצוות אני סובר עוד יותר חזק שמצות כבוד אם, בתור מצוה, היא ת"פ בעצם של מצות כבוד אב. אז הסברא שאמו חייבת בכבוד אביו זה סימן שמצות כבוד אב למעלה ממצות כבוד אם.

כבוד אם (עטרא דגבורות) כלול בכבוד אב (עטרא דחסדים)

הסברנו בשיעור למסיימי הישיבה הקטנה את עשר המצוות שנצטוו במרה – שבע מצוות בני נח, שבת, דינים וכבוד אב ואם. אמרנו שמצוות בני נח הן כנגד ז"ת ושלש המצוות הנוספות כנגד חב"ד – שבת-דינים-כבוד אב ואם (שלמדנו בשבת שזו מצות הדעת, כי מחבר יה ל-וה, ש-וה עולים לכבד יה). יש גם שלש מצוות בכתר, לפי תוס' שם.

פרשנו את הפסוק "גם בלא דעת נפש לא טוב". חז"ל מפרשים פסוק זה על כך שאסור לכפות את האשה לתשמיש – זה פסוק קשור לזיווג – ושם ה"נפש" הוא הבן שנולד. בעל סדר הדורות אומר שאחד מפירושי "נפש" בתורה הוא בנים, והוא לומד זאת מ"הנפש אשר עשו בחרן", שזה כמו בנים, תלמידים, זה צאצאים. הזכרנו את זה כי רצינו לומר שזה גם פסוק של תיקון הזיווג – בינו לבינה – וגם פסוק ששייך לכבוד הורים. שאם אין את הדעת, שזה היחס המתוקן של "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם" אז גם ה"נפש" – שכאן נפרש כרצונות – "לא טוב". נפרש שמצות כבוד אב ואם היא תיקון הרצון בנפש, ואם אין דעת זה "לא טוב". בזה צריך להאריך וכעת נקצר.

בכל אופן, קראנו שהמהר"צ חיות מקשה שאם כבוד אב ואם היה שתי מצוות זה היה 11 מצוות, ואמרנו שזה לא קושיא כי זה כמו 10 ענינים, וגם בשבת יש שתי מצוות. אדרבה, זה רק עוזר לי למקם את זה בדעת, שהיא המח שמתחלק לשנים, ה"ח וה"ג. עטרא דחסדים בא מאבא ועטרא דגבורות בא מאמא לפי הקבלה. את מי צריך להעדיף, בעולם הזה על כל פנים? צריך "לאכללא שמאלא בימינא". אז זה פשוט שבעצם כבוד אם, שהוא סוד עטרא דגבורות של הדעת, צריך להכלל ולהיות טפל לכבוד אב, עטרא דחסדים שבדעת.

כעת נשלים את הווארט – עטרא דגבורות היא שרש המלכות, אמא תתאה, ועטרא דחסדים היא "זכר חסדו", שרש הז"א, ה-ו שבשם (שאמרנו בשבת שהוא "אבא תתאה" לגבי עולמות תחתונים).

אם מוחלת בטבעה יותר מהאב

כעת נחזור לסוגיא של מחילת כבוד. אם יש שתי מצוות בכבוד אב ואם, ויש בגמרא דירוג – אב יכול למחול, וברב יש שאלה, ובנשיא יש יותר שאלה ומלך לא יכול למחול – איך הייתי מדרג את יכולת המחילה בכבוד אב לעומת כבוד אם, למי יותר קל למחול? ברור שלאמא יותר קל למחול. זה גם ראיה עמוקה מאד להוכיח שכבוד אם הוא ת"פ של כבוד אב. אם חושבים על הנטיה למחילה, ברור שהאמא מוחלת על כבודה כמעט בטבע. האבא הוא דמות מכובדת שקשה לה למחול. היתה סברה לומר, במיוחד אם זה שתי מצוות, שאם שמחלה על כבודה כבודה מחול ואב שמחל על כבודו אין כבודו מחול.

אם כן, כעת יש הוי' עם כתר שיוצא מסוף הסוגיא: כבוד אם במלכות (שמקורה עטרא דגבורות), כבוד אב בז"א (שמקורו עטרא דחסדים), כבוד רב וכבוד נשיא זה ה ו-י – שניהם זה שכל, ובדרך כלל לא מחלקים, כי הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". נשאר מלך בקוצו של י – "כתר עליון איהו כתר מלכות". זה י-ה-ו-ה של סוגי הכבוד, וכמה כבוד נידון לפי המחילה ואם היא חלה בכלל (צריך להסתכל בסגנון הרמב"ם אם אסור למלך למחול או שרק לי אסור ללכת לפי המחילה. בפשטות יוצא שהמלך יכול למחול, אלא שלי אסור לקבל את זה – זה משמע מהגמרא בפשטות).

נעשה במבנה זה גימטריא אחת: מלך נשיא רב אב אם = 697. רק אחד מהם גם מחלק את המספר הכולל – אם. הכל עולה יז פעמים אם ("גם בלא דעת נפש לא טוב"). היא כאן היסוד, המכנה המשותף. מה המספר 697 אומר אצלנו? אמרנו שעומק המצוה (על פי פשט אולי זה לא מכריע, אבל זה עומק המצוה) הוא "כבוד הא-ל" המתגלה דוקא בהורים. הבטוי של זה הוא עצמות בגוף (= ברית מילה = יוסף ישראל וכו'). ולסיכום:

קוצו של י	מלך שמחל על כבודו, אין כבודו מחול
י	נשיא שמחל על כבודו, כבודו מחול
ה	רב שמחל על כבודו, כבודו מחול
ו	אב שמחל על כבודו, כבודו מחול
ה	אם שמחלה על כבודה, כבודה מחול

יחוד ומעלת כבוד אם

בכל הפלפול רצינו להגיע לכך שהאמא יותר רכה בעצם, לא לגריעותא. מכבדים את האבא לפני האמא כי האמא צנועה ורכה ומוחלת על כבודה. הכבוד שלה הוא משהו יחודי. כבוד אב כבר היה, ומה שעשינו כעת זה לייחד את כבוד האם. לענין הקדמה – תמיד מקדימים את האבא, אבל היא המלכות. איפה זה מפורש בגמרא? שכאשר רב יוסף שמע את כרעיה דאמיה אמר שצריך לקום מפני השכינה. מענין שלא מצאנו שום סיפור דומה לזה על אבא, שאני צריך לקום בפני קוב"ה, אבל על האמא כתוב שצריך לקום בפני השכינה – יש משהו באמא שהיא השכינה.

זה מסביר הפשט של חז"ל שאדם יותר אוהב את אמו, ולכן צריך להקדים כבוד אב. זה מספיק בשביל הכל, שמהסדר לומדים שאדם יותר מכבד את אמו, ולכן התורה עושה תיקון טבע ראשון והופכת את זה, ולגבי מורא זה הפוך. אז התורה אומרת שלהקדים את כבוד האב לכבוד האם, וזה דוקא מדגיש שבעצם יותר מכבדים את האם. זה שמנשקים יד האם בליל שבת – כי היא השכינה, זה המלכות, ליל שבת. היא יותר קרובה למציאות. יצא שכבוד אם זה מלכות, כבוד אב זה ז"א, כבוד הרב זה בינה וכבוד הנשיא זה חכמה, וכבוד המלך זה כתר.

התחזקות "עצמות בגוף" אחרי ההסתלקות

אמרנו בשבת (וגם הזכרנו לעיל) משהו שיכול היה להשמע מצחיק – שלאחר מיתה המצוה היא יותר בין אדם למקום, שאז מתחזק הממד של "עצמות בגוף". איך נסביר את זה? מה קורה לאחר מיתה? צריך שדברים יתגלו למפרע, כמו הפתגם המפורסם "אחרי מות קדושים אמור" – אחרי מות אמור עליו שהוא קדוש. השרש אמר הוא סוד אור-מים-רקיע, להמשיך שוב את הנשמה בגוף, קדוש בגוף. "אחרי מות" מי שנפטר עלה מעלמא דשקרא לעלמא דקשוט. ההתייחסות לאחר מיתה היא התייחסות של אחד שהוא בעלמא דקשוט, כמו שיש הרבה דברים שאומרים שכאשר האבא היה חי לא רצה ככה – לא רצה שאני אלך לשכם ללמוד תורה – אבל בעולם האמת הוא ודאי רוצה את זה. זה נוגע לכבוד אב.

כבוד לאחר מיתה הוא איזה גילוי מילתא למפרע. לאחר מיתה מתגלה שהוא קדוש (אם לא נתגלה לפני כן), ושקדושה היא לא דבר שמובדל מהגוף, וזה סימן שגם קודם הוא היה קדוש. מה זה לאחר מיתה? שאני אמור להכיר את האבא שלי יותר טוב מקודם, יותר קדוש מקודם, וזה בגוף, גם ביחס לגוף הקודם. כאילו שאני מחבר אותו "עצמות בגוף" לאחר מיתה, למפרע, ובכך אני מחבר אותו לגוף שלו מבחייו. זה מעגל – כדי להגיע לזה הוא מסתלק, כעת הוא קדוש, הוא בעלמא דקשוט, הוא אמת, ודבר אמיתי אין לו הפסק, ואז אני מבין שלמפרע הוא גם היה קדוש, היה עצמות בגוף, ועצמות בגוף לא נפסק כי זה דבר אמיתי שמחזיק לעולם. כך זה סדר ההגיון. כדי לראות אותו עצמות בגוף הוא צריך לעזוב את הגוף ואז אני מחזיר אותו כקדוש למפרע, בעבר, וכעת צריך להמשיך את העבר להוה ולעתיד כי דבר אמיתי הוא נצחי. כך ההגיון של הדבר הזה. זה עוד דבר מיוחד מאד במצוה של כבוד הורים, מצוה שמתקיימת גם בחיים וגם לאחר מיתה (כמה שכבוד רב זה עדיף, אבל אין שם מקבילה לאיסור הכאה וקללה).

את כל הבטוי "והחי יתן אל לבו" דורשים – והרבי מאד הדגיש את זה (ומתחיל מאדמו"ר הזקן בתניא) – כ"שבק חיים לכל חי", שהעזיב את החיים שלו לכל חי, והמצוה עכשיו היא להמשיך את החיים שוב אל תוך המציאות, אל תוך העולם הזה, וזה על ידי הקיום של "אחרי מות קדושים אמור [בהמשכה מלמעלה למטה]".

[אגב, כולם קוראים הרכבת נוסעת? המדור של הנשים מתחיל שם השבוע בכך שהאשה עונה לכל השאלות איני יודעת. זו התדמות למשה רבינו, שאומר "איני יודע" = קסא. זה גילוי ניצוץ משה רבינו אצל כל אחת ואחת.]