1

בע"ה

שיעור שני במאמר ר"ה מפאריטש "ענין התפלה והתבוננות"[א]

כ"ט תשרי נ"ט – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[ב]

אנו בעמוד השני במאמר. יש במאמר שתי שיטות של התבוננות בחסידות לפני התפלה – השיטה ששייכת לנשמות יותר גבוהות, שזה היה בזמן הרבי האמצעי, ואחר כך הדרך השניה, הגבוהה יותר, המתאימה לנשמות נמוכות יותר (כל הגבוה יורד למטה ביותר), בזמן הצ"צ. לפי שניהם אומר שההתבוננות, או מחשבת התורה, שלפני התורה – זה כדי לבנות את המלכות, את ה"אני" העתיד להתפלל, "ואני תפלה". אני צריך עכשיו לעמוד לפני ה' בתפלה, אז כדי שאני אהיה בנוי ושייך לעמוד לפני ה' בתפלה צריך לבנות את האני, לבנות את המלכות, וכדי לעשות זאת צריך להתבונן לפני התפלה. יש שתי שיטות לכך – אדהאמ"צ, לנשמות יותר גבוהות, זה לסקור (לאו דווקא בסקירה אחת ברגע אחד, אלא בהתבוננות בעיון מתון ומסור, שיכול לקחת אפילו שעות) את כל פרטי סדר ההשתלשלות, להתבונן בקשר בין הדברים ואיך העולם נברא יש מאין דרך כל העולמות והספירות, אבל בסוף, דווקא כשרואים את המכלול, להגיע למסקנה, ל'דערהער' שהכל בטל לה', לא"ס, ואז מתוך הדערהער הזה האדם עומד להתפלל לפני ה'. קודם האדם בנה עצמו על ידי ההתבוננות באריכות ובסדר – הסדר הוא חשוב – והסימן שזה פעל הוא הדערהער שהכל בטל, זה הסימן שעכשיו אפשר לעמוד לפני הא"ס, ש"כולה קמיה כלא חשיב", ולשפוך לפניו את ה', "שפכי כמים לבך נוכח פני א-דני". אחר כך יש שיטת הצ"צ, לנשמות נמוכות שאינן מסוגלות להתבונן באריכות ובסדר בכל יום, במשך שעות, בכל השתלשלות מרישא דכל דרגין עד סיפא דכל דרגין. אז צריך לקחת מאמר חסידות ו"טראכט חסידות" – לא לחשוב סתם מה שבא לך, אלא לפי מאמר שלמדת, וכעת אתה חוזר ומעמיק וחושב אותו עמוק. יש הרבה מאמרים, ואפשר לבחור כל פעם מאמר שמדבר אליך – ככה הרבי אמר. אפשר לקחת כל מאמר, אבל לכתחילה כדאי לקחת מאמר שמדבר עליך וכעת אתה חושב אותו. המטרה לפי כל שיטה של חב"ד, שכל כך תעמיק בענין עד שתאבד את עצמך בתוך הענין – אתה נעשה מוקף בענין ושוכח על עצמך תוך כדי ההתעמקות. אבל, האם יש לך דבר מסודר להתבונן בו, כל העולמות מהא"ס עד כאן (וכמובן שאם אני מתבונן אותו דבר כל יום זה כמו שאני מתפלל בסידור כל יום אותן מילים, אבל יש פנים חדשות, חידושים שמופיעים כל הזמן, וכך בהתבוננות אף שכל יום מתבוננים באותו דבר יש א"ס, זה כל העולם, וכל יום רואים משהו חדש), או לפי הדרך השניה של חסידי הצ"צ. גם המטרה של הדרך השניה היא לבנות את המלכות כדי שהמלכות – שזה בעצם אני – תוכל לעמוד לפני ה' להתפלל.

זה מה שהתחלנו לדבר בפער הראשונה שלמדנו את המאמר. בעמוד השני, שלא נגענו, אומר שכל המושג הזה שייך בעיקר לדרך הראשונה, אבל גם לדרך השניה, כי אותו רעיון. עצם הרעיון, להלביש את זה על "נעשה ונשמע" – זה שכל ההתבוננות להתכונן לכך שה"אני" יהיה מוכן להתפלל לפני ה', להקריב את עצמו לקרבן ("תפלות כנגד תמידים תקנום"), ו"רזא דקרבנא עולה עד רזא דאין סוף". להיות מוכן להתפלל זה מוכן להיות קרבן, וכמו שיש בדיקת קרבנות ממומים יש הכנה, ומוכן זה מוכן להגיע לדרגה כזו שאתה עולה עד אין סוף. מה שהוא יסביר פה, שנקרא היום, ש"נעשה ונשמע" היינו ההכנה לתפלה והתפלה עצמה – "נעשה" זה לעשות את המלכות-האני ראוי להתפלל ו"נשמע" זה העליה עד אין סוף של התפלה עצמה. זה מתאים לשני הפירושים של ההתבוננות לפני התפלה, וההבדל הוא רק מהיכן בא ה"נעשה" – בדרך אדהאמ"צ בנין המלכות ממוחין דאמא ובדרך הצ"צ ממוחין דאבא, ולאחר שניהם יש "נשמע", עצם העליה של התפלה:

והנה עם זה יובן רז[ג] נעלם המבואר בזוהר הרקיע[ד] בלשון האריז"ל בעצמו, ענין הקדמת עשיה קודם לשמיעה[ה] מלמטה למעלה [– עניין "נעשה ונשמע"[ו]]. כי "נעשה" הוא בנין ותיקון[ז] המלכות בבחינת פרצוף[ח] (שזהו ע"י התבוננות[ט] שקודם התפלה, שהוא בחינת מוחין דאימא, שנעשה עי"ז סדר פירוש המלות שבתפלה שהוא בנין המלכות[י]. ולכן עשי' פעמים בבינה ולפעמים במלכות[יא], ושניהם אמת, שהוא בחינת מוחין דאימא הנמשכים במלכות), ואח"כ "נשמע" שהוא בחינת עליית המלכות בבחינת ביטול לבחינת אין סוף[יב], "אליו ולא למדותיו"[יג]. כי עלייתה היא למעלה מבחינת בינה לבחינת אין סוף בעצמו וכידוע וד"ל.

וכן על דרך זה במלאכים – מתחלה "עושי דברו"[יד], שמתקנים בנין המלכות ע"י שאגתם כו'[טו] כמבואר בינוקא דפרשת בלק בענין ה'[טז] כמלקדמין[יז], ואח"כ "לשמוע בקול דברו" שהוא עניין ביטולם לבחינת המלכות[יח], שעי"ז נושאות את הכסא, שהוא בחינת המלכות, עד בחינת אין סוף. (אך ההפרש בין "לשמוע" דמלאכים ובין "נשמע" דנשמות ישראל, שהביטול דמלאכים הוא לבחינת המלכות, והמה סבה בלבד לגרום עליית המלכות עד אין סוף[יט]. אך ביטול דנשמות ועלייתם, הוא בבחינת ביטול ועליית המלכות בעצמה [עד אין סוף ממש], להיותם עצמיים עם בחינת המלכות, כי כל ישראל הם בני מלכים[כ] כו' וד"ל).

אך

יש עוד דרך יותר גבוה והוא נצרך לנשמות נמוכים דייקא, והוא מה ששמעתי מאדמו"ר שליט"א, לחשוב תורה מכתבי החסידות כסדר[כא]. וכפי הנראה כוונתו ג"כ הוא על קודם התפלה[כב], ובעת התפלה לחשוב פירוש המלות, רק שמחשבת התורה של החסידות שקודם התפלה תוסיף כח ועוז בנפש עד שיוכל להרגיש חיות בנפש, עד שיוכל להרגיש חיות באותיות התפלה[כג]. ועי"ז יהי' ממילא בחינת עליה בכלל ובפרט, עליית נשמתו[כד] עד אין סוף כו'.

והנה עניין זה לפי דרכנו היינו בנין המלכות ע"י מוחין דאבא (כי שרש התורה הוא באבא). והגם שנאמר: "'ויבן הוי' אלקים'[כה] – דאבא[כו] ואמא[כז] תקינו לה"[כח] – שניהם ביחד דייקא, אך לפעמים מוחין דאבא עיקר ולפעמים מוחין דאימא עיקר, שזהו עניין שני דרכים הנ"ל. ובזה אפ"ל ענין נעשה קודם לנשמע [באופן אחר], ש"נעשה" הוא בחכמה כמ"ש "כולם בחכמה עשית", ו"נשמע" הוא לעליית המלכות למעלה מהחכמה, לבחינת אין סוף.

ועם זה יובן מאמר הקדוש ר' פנחס מקארעץ ז"ל, שהתורה נקראת "קישוטי כלה"[כט] ולכן אפשר להבינה לאחרים[ל], אבל התפלה היא עצם אלקות, כמאמר הכתוב: "הוא תהלתך והוא אלקיך"[לא], לכן א"א להבינה לאחרים[לב]. וכפי הנראה כוונתו על בחינת "נשמע" הנ"ל[לג], שהוא בחינת עליית המלכות לבחינת אין סוף למעלה מהאותיות, ולכן א"א להבינה כלל[לד].

כל זה נלע"ד בדרך אפשר[לה] ואם שגיתי ה' הטוב יכפר בעדי[לו].

סליק.