"מימים ימימה"

מוצאי כ"ו טבת תשפ"ב – טלפונית

קדושת לוי פרשת בא

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

בע"ה

השפעת החגים לכל השנה

בסיום פרשת בא, פרשת יציאת מצרים, מופיעות שתי פרשיות של תפילין – "קדש"[ב] ו"והיה כי יביאך"[ג]. פרשת "קדש" חותמת בפסוק "ושמרת את החֻקה הזאת למועדה מימים ימימה"[ד]. הביטוי החותם, "מימים ימימה"[ה], הוא חד-פעמי בחמשה חומשי תורה[ו]. הרב המגיד ממעזריטש דרש[ז] את הפסוק בהקשר של חג הפסח (כפשוטו של מקרא), והסביר שימי הפסח בכל השנים הבאות, ובעצם כל המועדים עד עולם, מקבלים מהפסח הראשון[ח].

הוא מסביר שהפסח הראשון הוא "ימים", לשון זכר-משפיע, וימי הפסח העתידיים, ובכלל שאר המועדים (שכולם "זכר ליציאת מצרים"), הם "ימימה", לשון נקבה-מקבל. כלומר, כל חגיגת פסח שלנו היא בבחינת נוקבא-מקבלת ביחס לפסח המקורי (וממילא, מדור לדור ישנה עלית הנוקבא – בדורות הראשונים קרובים לזכר, יש עוד טעם-משפיע של החג הראשון, ועם מהלך ההיסטוריה מתרחקים ועוברים לטעם-מקבל, כשהעיקר אינו המאורע הראשון עצמו אלא הגעגועים אליו).

רבי לוי יצחק מברדיטשוב, תלמיד המגיד, הרחיב את דבריו (עד לבחינת "תוספת מרובה על העיקר"[ט]) והסביר כי הדבר נכון לא רק לגבי פסח אלא לגבי חגים נוספים[י], שבפעם הראשונה המאורע שהתרחש בהם היה בגדר "ימים" ובפעמים הבאות הוא בגדר "ימימה". יתר על כן, בפרשתנו הוא מבאר[יא] כי לא מדובר רק בהשפעה אל החגים בשנים הבאות, אלא שמכל ימי החג ("מימים") יש השפעה לכל ימות השנה ("ימימה")[יב], עד שניתן לקבל את קדושת החג גם במשך כל ימות השנה אם רק מעוררים את ענינו של החג[יג].

את הארת פסח מעוררים על ידי אמונה בנסים[יד] (ענינו של ניסן[טו]), את הארת שבועות על ידי אמונה בקבלת התורה ואת הארת סוכות על ידי אמונה במחילת עוונות (של יום כפורים, שבהמשך אליו בא סוכות – כאשר ענני הכבוד של הסוכות נמשכים מענן הקטרת של יום כיפור[טז]) – הכל בגדר "נזכרים ונעשים"[יז], על ידי ה"נזכרים", במאורע הראשון-הזכר, הדברים "נעשים" שוב מחדש[יח]. כשם שיש לזכור תמיד את תמיד את יציאת מצרים, "למען תזכֹר את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך"[יט], כדי לצאת בכל יום מחדש ממצרים[כ], כך בפנימיות יש לזכור תמיד את "זמן מתן תורתנו", כדי ש"בכל יום יהיו בעיניך כחדשים"[כא], ואת "זמן שמחתנו" כדי להחדיר בעבודת כל השנה שמחה של מצוה (ועד ל"שמחה בטהרתה"[כב]).

עולם-שנה-נפש

רבי לוי יצחק ממשיך ואומר כי בשלשת הרגלים "נחקק הארה לכל השנה בעולם, שנה, נפש" – שלשת הממדים של ספר יצירה[כג]. במושגי הקבלה, הממדים עולם-שנה-נפש מכוונים כנגד ה-ו-ה של שם הוי' ב"ה (או, במושגי הספירות, כנגד בינה-תפארת-מלכות, סוד "הולך בתם"[כד]), אך יש בכך שתי שיטות – בדרך כלל מוסברת בחסידות[כה] השלישיה מלמטה למעלה (עולם במלכות, שנה במדות ונפש בבינה[כו]), אך בספר הפרדס[כז] היא מוסברת מלמעלה למטה (עולם בבינה, שנה במדות ונפש במלכות). כאן, כפי שנראה, מתאימה יותר דווקא הדרך של ספר הפרדס.

רבי לוי יצחק מפרט את ההקבלה לשלשת הרגלים:

בפסח ההארה שייכת לממד הזמן (שנה), "כי אין בין חמץ למצה אלא משהו, דהיינו שיעור מיל"[כח]. כלומר, פסח מחדד בנפש את הרגישות הפנימית לממד הזמן, ייקור הזמן הפנימי[כט] מתוך ידיעה שכל רגע יכול להיות מכריע. הרגישות לזמן מעוררת גם את מדת הזריזות[ל] – מדתו של אברהם אבינו[לא], כנגדו מכוון פסח[לב]. כך, משמירת המצות מחימוץ ("ושמרתם את המצות"[לג]) לומדים כי "מצוה הבאה לידך אל תחמיצנה"[לד] – אלא קיים אותה בזריזות, ברגע זה ממש (וכשם שביציאת מצרים "לא עכבן המקום אפילו כהרף עין"[לה], כך האמונה בנסים מחדירה ציפיה ל"ישועת ה' כהרף עין"[לו], ברגע זה ממש).

הארת שבועות כל השנה שייכת לממד הנפש – קבלת התורה בנפש האדם. התורה נתנה בפעם אחת, בחג השבועות הראשון, אך עלינו לקבל אותה בכל יום (בקבלת עול מלכות שמים). מה בין מתן תורה לקבלת התורה? לפי ההקבלה של נפש למלכות יש כאן פירוש פשוט ויפה – מתן תורה הוא בעיקר ביחס לתורה שבכתב, המסורה כצורתה מסיני (כאשר "אנכי הוי' אלהיך"[לז] מוסר את עצמו באותיות התורה, "אנא נפשי כתבית יהבית"[לח]), ואילו קבלת התורה בנפשנו שלנו, בכלי הקיבול של כנסת ישראל, היא בסוד "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[לט], כשדברי התורה מתחדשים בכל דור ובכל יום על ידי "מאן מלכי? רבנן"[מ] (ו"בנין המלכות מן הגבורות"[מא], על ידי קבלת התורה "מפי הגבורה"[מב]).

הארת סוכות היא בעולם – חג הסוכות, יותר משאר החגים, משפיע לכל העולם טובה וברכה[מג] (על ידי הקרבת שבעים פרים כנגד שבעים אומות העולם[מד]). הקבלת ממד העולם לבינה מתאימה במיוחד לסוכות, "זמן שמחתנו", שהרי השמחה היא פנימיות הבינה (וכן הסוכה ממשיכה מקיפין דאמא[מה]). מכאן נלמד שכדי "לתקן עולם במלכות שדי" – לתקן את כללות המצב בעולם – צריך להיות שמח. גם מחילת העונות של יום כיפור – שהאמונה בה היא הארת סוכות כל השנה, כנ"ל – שייכת לבינה, סוד "לפני הוי' תטהרו"[מו]. האמונה בסליחה מתבטאת במחילת העוונות על ידינו, בסליחה-מחילה-כפרה בין אדם לחברו (כנהוג לפני יום כיפור[מז]), המשרה אחדות ישראל ("ראוים כל ישראל לישב בסוכה אחת"[מח]), אוירת "אהבה ואחוה, שלום ורעות"[מט] בה תלוי תיקון העולם כולו.

תיקון הזמן

רבי לוי יצחק מרחיב את התיקון לכל העולם-שנה-נפש, אך בפשט כל הרגלים הם תיקון השנה-הזמן ("מימים ימימה", "משנה לשנה"), "חגים וזמנים לששון" – "זמן חרותנו", "זמן מתן תורתנו" ו"זמן שמחתנו" (וכנודע, "שלש רגלים" עולה "בראשית", סוד בריאת הזמן[נ]). לפי ההקבלה של רבי לוי יצחק, הכל נכלל בחג הפסח (תיקון השנה) – "ראש השנה לרגלים"[נא], שכולם "זכר ליציאת מצרים", ועליו מכוון בפשט הפסוק. אכן, הזמן עצמו מתחלק לשלשה ממדים – עבר-הוה-עתיד – כנגדם ניתן להקביל את שלשת הרגלים:

חוית יציאת מצרים צריכה להיות בכל יום ובכל רגע ממש (כנ"ל) – ברגע ההוה. אדמו"ר הזקן מסביר שיציאת מצרים בכל יום היא בקריאת שמע, בה אנו יוצאים ממצרי העולם ומכריזים "הוי' אלהינו הוי' אחד" – הן בזמנים של חשכת מוחין, בלילה, והן בזמנים של בהירות מוחין, ביום, "ערב ובבקר בכל יום תמיד פעמיים באהבה שמע אומרים"[נב]. האמונה בנסים, שהיא הארת פסח בכל יום, קשורה הדוקות באמונה שה' "מחדש בכל יום תמיד מעשה בראשית" – שהעולם מתהווה מחדש ברגע ההוה, וממילא ניתן לצאת לגמרי מהמֵצרים וההגבלות של הרגע הקודם. על אף שיציאת מצרים התחוללה בנקודה מסוימת בעבר, גדר יציאת מצרים הוא גדר-ההוה (שבו גופא יש זכר ונקבה, יציאת מצרים הראשונה ויציאת מצרים מחדש בכל דור ובכל יום).

לעומת זאת, על אף שהתורה צריכה להתחדש תמיד ללומד, הרי מתן תורה נתפס בדווקא כפעולה חד-פעמית בעבר (ו'עוד פעם מתן תורה לא יהיה'[נג]) והתורה עצמה (שנקראת "משל הקדמֹני"[נד]) היא קדומה בעצם – "קדם מפעליו מאז"[נה]. כלומר, התחדשות התורה היא התחברות לעבר – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש כבר נאמר למשה מסיני"[נו] (וגם חג שבועות נקרא על שם שבעת השבועות שקדמו לו).

שמחת חג הסוכות היא בעיקר שמחת העתיד[נז] – שמחת תיקון עולם שעתיד להיות (והבינה נקראת "עולם הבא" ו"לעתיד לבוא"), כפי שמפטירים בשבת חול המועד סוכות בנבואת זכריה המתארת כיצד לעתיד לבוא יחוגו כל העולם את סוכותלט.

תיקון שלשת חלקי הזמן, כסדר שלשת הרגלים פסח-שבועות-סוכות, מופיע במשפט העיקרי שלנו לגבי חלקי הזמן – "הוי' מֶלֶך [בהוה-פסח], הוי' מָלָך [בעבר-שבועות], הוי' ימלֹך [בעתיד-סוכות] לעֹלם ועד"[נח] (כאשר שלשת חלקי הזמן הם שרשי עולם-שנה-נפש בתוך הזמן, כאשר המלה "עולם" מפורשת דווקא בעתיד, "לעֹלם ועד"). שלשת הרגלים באים להמליך את ה' במציאות, בחגים עצמם ומהם בכל ימות השנה, וכך לתקן את ממד הזמן כולו. והנה, ידוע הרמז[נט], ש"הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד" במילוי[ס] (1848) עולה חג המצות חג השבֻעות חג הסֻכות[סא]!