התוועדות ו' אלול

ו' אלול תשס"טלא מוגה

בע"ה

התוועדות ו' אלול

ו' אלול ס"ט – עוד יוסף חי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א [א]

ניגנו "אני לדודי", "תקעו".

לניגון "תקעו" יש סיפור ידוע, שודאי ספרנו פעם, אבל אפשר לקשר אותו למה שנלמד הערב ועל כן נספר אותו שוב. פעם היתה עיירה של חסידים, יהודים פשוטים, בזמן הרבי המהר"ש. לפני ימים נוראים עשו הגרלה בעיר – כמו שגם היום עושים – מי יזכה לנסוע לרבי לר"ה, על חשבון הקהילה. מי שזוכה נוסע לרבי בתור שליח של הקהילה, שוהה אצל הרבי, שואב את הפנימיות, את הדא"ח שהרבי אומר, את כל האוירה, את כל ההמשכות של ר"ה, וחוזר עם מטען רוחני לעיירה. כך היה, מישהו זכה, ואחרי שבת תשובה הוא חזר – כנראה היה שם שני ימי ר"ה ושבת תשובה. חוזר הביתה, עושה התוועדות לכל העיירה – כמו שמקובל אצל חסידים כשמישהו חוזר מהרבי – ותוך כדי זה סיפר מה היה, מה ראה, מה שמע. כנראה סיפר כל מיני מראות קדש, אבל כשהיה צריך לחזור על המאמרים לא ידע – היה יהודי פשוט. אמר ששמע ביום הראשון של ר"ה שהרבי אמר "תקעו בחדש" – זה ד"ה, שהרבי אמר מאמר דא"ח, מאמר חסידות על הפסוק "תקעו בחדש". ביום השני של ר"ה שמעתי "בחדש השביעי" – זה פסוק אחר, לא אותו "בחדש" (זה מה שנרצה לדייק, שלא חוזרים כאן על אותה מילה פעמיים, אלא שני פסוקים שונים, שני מאמרי דא"ח שונים) – ובשבת תשובה שמעתי "שובה ישראל". זה כל מה שהוא שמע, שש מילים. כל השאר הוא ישב שם, התרשם, ודאי שאב אורות גדולים, אבל בפנימיות מה שהוא קלט זה שש המילים של שלשת דיבורי המתחיל של שלשת המאמרים. ב"ה שקלט רק את זה, בזכות זה יש לנו ניגון – נעשה התעוררות גדולה מאד מהסיפור הזה, אז הפכו אותו לניגון חסידות. לכן זה ניגון טוב, של יהודים פשוטים שיש להם אהבה ומשיכה אדירה לתורת החסידות, ומה שזוכרים בסוף זה כמה מילים. בדור שלנו, אדם שזוכר שלש דבור המתחיל ויכול לומר את זה נכון, בלשה"ק (במבטא נכון), זה כבר הרבה. (אצל רבי זושא כתוב שלא הספיק לשמוע יותר ממלה אחת של המגיד, כי אחר כך כבר יצא מהכלים והיו צריכים להוציא אותו מהחדר. אחר כך הוא חזר על הכל.)

למה פתחנו עם זה? רוצים ללמוד על הפסוק בפרשת שבוע "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו". יש מושג "בית חדש", והמפרשים שואלים – הרי הדין גם בירש, וקנה, וקבל מתנה, בכל צורה שהבית עבר לרשותו, אם אין שם מעקה יש מצות עשה ומצות ל"ת שחייב בעל הבית לעשות מעקה. אז מה הדגש ב"חדש"? יש הרבה פירושים. שאלה זו ופירושיה מתחילה מהספרי, וחז"ל אומרים "משעת חדשתו" (ולפי גרסא אחרת "משעת חדושו") – שמ"ע "ועשית מעקה לגגך" היא "משעת חדושו". מה הכוונה? מה שכתוב באחרונים – זה פשט, ולא ראיתי מי שאומר לא ככה – זה גמר בנית הבית. הייתי יכול לחשוב לא ככה, שאולי זה עוד לפני הגמר. גם על פי פשט, כשאני רוצה לצייר עשיית מעקה – מן הסתם הגג קרוב לסוף, וברגע שיש גג יש לי מצוה לעשות מעקה. שוב, אומרים שהכוונה היא משעת גמר הבניה של הבית. מה בין מצות מעקה למצות מזוזה? כתוב שיש "חובת הדר" – עיקר חובת הדר היא מזוזה, אבל גם מעקה. מה בא קודם? פשיטא שמעקה. זה לכאורה הפשט כאן, שחובת מעקה מהרגע של גמר המלאכה, גמר הבניה, בלי לחכות שניה. חיוב מזוזה הוא מזמן שנכנס לדור בדירה, ויש אפילו פרק זמן מסוים שיכול לשהות ללא מזוזה. יחסית ל"חובת הדר", כמו שנסביר בהמשך, מצות מעקה היא מצוה של עולם התהו. לכן זה גם על הגג (= פלא. יש ה פעמים "על הגג" בתנ"ך [כנגד ה אותיות "על הגג", בחלוקה של 2 ו-3, דוק ותשכח – קורים דברים טובים על הגג וגם דברים לא טובים], ה פעמים "על הגג", ה פעמים פלא = "הנך" [ך = 500. הנך היינו ג האותיות שאין שהן זוג בא-ב דאטב"ח, ה-נ-ך, 500-50-5, והיינו הסוד של "על הגג", גילוי אור הכתר עליון שאין שם 'זוגיות', וד"ל], סוד "ואציעה שאול הנך" כמבואר במ"א, סוד "וידבר [שמואל] עם שאול על הגג" [= 780, המשולש של 39, "הוי' אחד", ה פעמים יוסף, ממוצע כל תבה. 780 = "[כי תבנה] בית חדש [ועשית מעקה] לגגך", ב"בית חדש" יש ג-ג אותיות, הוא בעצמו, בהיותו חדש, סוד הגג, וד"ל. ג פעמים בית ו-ג פעמים חדש = ב פעמים שרה רבקה רחל לאה = ד פעמים "אהיה אשר אהיה", וד"ל] – השאול תחתית נמצא על הגג, ושם "הנך"! "על הגג" במילוי: עין למד הא גימל גימל = 376 = צפור – "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג". במספר קדמי, "על הגג" = 457 [הנקודה האמצעית של 913 = בראשית] = "תבנה" – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" [רמז שמראשית הבניה צריך להכין, במחשבה ובתכנון, את המעקה על הגג]. "על הגג" כל תבה בהכאת אותיות = 2145, המשולש של 65, שם אדנ-י ב"ה) – לא משהו מיושב. דברים מיושבים הם בתוך הבית. מצות מזוזה היא לשמור על מה שקורה בתוך הבית ומצות מעקה לשמור על מה שקורה על הגג, מה שקורה בזמן שעושים התבודדות – "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג". זמן התבודדות זה קצת מסוכן, במיוחד אם אין מעקה. מה הציור? כמו הציור של הבעל שם טוב שהיה עושה התבודדות בהרים של הקרפטים, והיה מטייל על ההרים, והיו בין ההרים צוקים (בלי מעקה...). אם ההרים היו שייכים ליהודי היתה מצוה לבנות מעקה, כי כתוב שחובת מעקה מהתורה גם בבורות שיחין ומערות – אם זה שייך לך, צריך לעשות מעקה על כל דבר שיכולה להוות סכנה. זה בהרי הקרפטים, והבעל שם טוב מתבודד, והרועים הגוים רואים אחד שהולך, מגיע לסוף הצוק וממשיך ללכת, ובאופן נסי ההרים מתקרבים ונושקים זה לזה, והוא הולך במישור. מי שמסתכל ב"חינוך", הוא מסביר שעיקר מצות מעקה קשורה לכך ש"אין סומכים על הנס". אדם צריך לדעת שתשעים ותשע אחוז מהאנשים הם תחת חוקי הטבע, אבל הוא כותב במפורש שיש צדיקי עליון שמעל חוקי הטבע (שהטבע מסור בידם. והרמז: צדיק מעל הטבע = 430 = צדיק יסוד עולם [= יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט, כנגד אבי"ע כידוע] = ה פעמים הטבע בגימטריא אלהים = נפש = שקל = מעקה מעקה [מעקה סוד מחצית השקל] = ר"ת "כי תבנה בית חדש", וכמו שיתבאר). כך כותב ה"חינוך" – מצוה להסתכל בו. כל הסיפור של מעקה הוא מצוה של תהו – זה מאד נוגע כאן, לענינים שלנו. יש אחוז מאד קטן שלא זקוק למעקה, הוא מתבודד על גג וגם הולך ועובר את הגג. הרי בקבלה האריז"ל אומר שאורות המעקה נמצאים שם גם אם לא רואים אותם, ויש רק מצוה להעמיד ולממש אותם. בכל אופן, זו גם מצוה של תהו, וגם מצוה שנועדה להכניס אותך לראש של בינונים – שאני לא צדיק, לא ראוי שיעשו לי נס, ולכן צריך לעשות דברים בדרך הטבע. הרמב"ם כותב שמצות מעקה קשורה ל"השמר לך ושמר נפשך מאד".

אם כן, מצות מעקה קודמת – היא "משעת חדושו", קודמת למצות מזוזה. מצות מזוזה היא ודאי אורות פנימיים, והראיה שיש שם בית וקלף ופרשיות של תורה בפנים. זה גם שומר (על המזוזה, מצד אחור, כותבים את השם הקדוש שדי, ר"ת שומר דלתות ישראל. גם על הגג יש סוד שדי – "שקדתי [ואהיה כצפור בודד על גג]" רת"ס שדי, ואותיות קת = 500 = חלק המילוי של שם שדי [שדי במילוי: שין דלת יוד = שקדתי = 22 פעמים 37. שדי ובמילוי ובמילוי המילוי דיודין = 3014, מ-314, = 22 פעמים 137]. השדי שעל הגג הוא ר"ת שומר דמי ישראל – "ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו", ודוק) – כל דבר ששומר יש לו כח של מקיף (השמירה היא תמיד מסביב, בחינת מקיף בעצם), כמו שגם בבקר אומרים "ואתה משמרה בקרבי" שזה אור מקיף (שלמעלה מ"נשמה שנתת בי טהורה היא אתה בראתה אתה יצרתה אתה נפחתה בי" שכנגד אבי"ע, הכל אור פנימי. יש כאן אתה אתה אתה ואח"כ ואתה בתוספת ו [ואח"כ "ואתה עתיד לטלה ממני ולהחזירה בי לעתיד לבא", ה דרגות כנגד נרנח"י, כאשר "ואתה משמרה בקרבי" כנגד אור המקיף דבחינת חיה, ואילו "נשמה שנתת בי טהורה היא" כנגד אור הפנימי דבחינת חיה, וד"ל], ואתה, אותיות תאוה = בית – "נתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים", ודוק) – בכל אופן, המצוה של המזוזה היא "וכתבתם", כתיבת הפרשיות של "שמע ישראל וגו'", אז יש לזה קשר מובהק לפנימיות. אבל מעקה נמצא על הגג, משהו תוהי לחלוטין. ברגע שזו גם מצוה, זה כמובן גם עובר מעולם התהו לעולם התיקון. הזכרנו שהתרגום מתרגם מעקה כ"תיקא" – תיק – ואפשר לומר שזו תחלת המלה תיקון. בשביל תיקון צריך להיות תיק. התיק זה כלי, כלי זה תיקון (ולבוש, תרגום "לא ילבש" – "לא יתתקן", הרי המעקה נעשה מאור המלבוש דאמא, ודוק) – שיש איזה מקום ששומר על האור שיהיה בתוך כלי. כתוב בחסידות שבעבודת ה' ה'תיק' הוא ענין התקוה (= תיקא = ז פעמים חכמה). בנפש תקוה טובה היא התיק שמכיל את ה-וה, זו"נ שמטיילים על הגג (כמו שדברנו בקבלת פנים של אברהם שפירא שלשום). זה סוד ה-תקוה – תִק וה. בכל אופן, המעקה ביסודו הוא משהו תוהי – אורות דתהו – כפי שנראה שוב ושוב בהמשך הדברים, אבל זו מצוה. יש בזה גם מ"ע וגם מל"ת, אם כי יש כמה שיטות – כמו הרס"ג – שלא מונים את המל"ת אלא רק את המ"ע "ועשית מעקה לגגך".

איך זה קשור לניגון שפתחנו בו? ביום הראשון של ר"ה הרבי אמר מאמר ד"ה "תקעו בחדש", עם המלה "חדש". "תקעו" – "ותקעתיו יתד במקום נאמן", כנראה צריך לתקוע את יתדות המעקה על ה"בית חדש". חז"ל אומרים על "תקעו בחדש שופר" – "חדשו מעשיכם, שפרו מעשיכם". לפני שבוע הסברנו שככלל אנחנו מקשרים את החידוש, עבודת ההתחדשות, לניסן – "החדש הזה לכם ראש חדשים" – ואילו תשרי הוא חדש ההתחזקות. זה כלל גדול אצלנו. התחזקות זה שיפור – כל הזמן להשתפר ולהתחזק. תשובה זה לקחת משהו קיים ולתקן אותו. החוש של אלול הוא חוש המעשה, חוש התיקון (ובתשרי החוש הוא חוש התשמיש, יחוד בין שנים שכל אחד כבר מתוקן בעצמו. וידוע שעבודת בנין פרצוף הנוקבא להיות ראויה לזיווג היא בעיקר בעשרת ימי תשובה, המשך לעבודת אלול, הכל הכנה לזמן שמחתנו, שבסיומו, בשמיני עצרת ושמחת תורה, נשלם סוד הזיווג העליון [כאשר החיבוק ונישוק היו בסוכות והושענא רבה]), לקחת משהו שהתקלקל ולתקן אותו – לא לברוא יש מאין. אמרנו שלשום שיש רק פעם אחת בלקו"ת, כמה משפטים קצרים, הסבר ל"כי תבנה בית חדש". הוא מסביר שכאן "בית חדש" אינו בית על איזו גבעה שאף פעם לא גרו שם, אלא שהיה לך בית והוא התקלקל – בגללך, קלקלת את הבית והוא נשבר – וכעת עליך לבנות על מקומו בית חדש, שזו עבודת התשובה. שוב, זה בית שנחרב ובנית מחדש. אם לא, צריך לחשוב אם זה נקרא "בית חדש". יש כמה פעמים חדש בתורה, והפעם הראשונה "ויקם מלך חדש על מצרים" – גם קשור למלכות, וגם ש"חדש" היינו שהיה מלך וכעת עומד מלך חדש, "וימלך... וימת". צריך להבין מה המשמעות של חדש. כאן אדה"ז כותב בפירוש ש"כי תבנה בית חדש" היינו עבודת התשובה – הבית הקודם הלך בגלל החטאים שלך, וכעת אתה משקיע בבית חדש על אותו מקום. היות שהבית החדש הוא תשובה, מי שהוא בעל תשובה חייב לעשות לעצמו גדרים. אם הבית היה לגמרי חדש אין את הטעם הפנימי של מעקה בכלל (נשמה חדשה שאף פעם לא פגמה היא בדרגת אותם צדיקים שהטבע מסור בידם ואינם זקוקים [הם עצמם, מה שאין כן בנוגע לאורחים שלהם העולים על גג ביתם, שעליהם בפרט מדובר בפסוק, כמבואר בשיחה של הרבי], על פי פשט, לשמירת המעקה). מעקה זה גדר, ככה רש"י כותב בפשש"מ. אדה"ז כותב שזה "תשובת הגדר" – שלא אבוא עוד הפעם ח"ו לאותם חטאים שגרמו לחורבן הקודם. דווקא בגלל שזה בית חדש על בית שהלך בגללי – לכן צריך את הגדר. שלשום הסברנו ש"תשובת הגדר" כוללת את התשובה הבסיסית, "תשובת הבאה" – שאם העבירה תבוא לידך שוב תוכל לעמוד בנסיון של עבירה זו. כששלחנו את השיעור של שלשום (לישיבה) הוספנו את הציטוט המלא של אדה"ז בפנים – שתקראו משם.

בכל אופן, חז"ל אומרים "משעת חדושו" והאחרונים אומרים שהכוונה גמר הבנין, לא תחלת הבנין. אמרנו שזה גם פשט – שכל פשוט. סתם ככה, כשאומרים משהו חדש – מתי העולם התחדש? הדבר הראשון שבא לי לומר, שברגע שה' ברא את העולם יש מאין ואפס המוחלט, "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ", חומר גלם עוד לפני שמסדר את כל הבריאה – המחשבה הראשונה היא שדבר חדש היינו ברגע הראשון ממש, יש מאין, עוד לפני שהוא הרכיב את החומרים יחד ועשה מה שהוא עשה (זה כבר יצירה, יש מיש). לכן חז"ל מדגישים שחדש היינו גמר המבנה הבסיסי ("משעת חדושו") – יש מבנה, ועד שאיני גומר אותו זה לא חדש. אמרנו שחדש תשרי הוא חדש של התחזקות, והתחזקות זה כמו המושג חזקה. הווארט הראשון שאנו רוצים לפתוח בו, יש מחלוקת כמה פעמים צריך בשביל חזקה – ב"פ או ג"פ. הסברנו שהבעל שם טוב הוא "חדשו מעשיכם" ואדה"ז הוא "שפרו מעשיכם". למרות שהמזל של הבעל שם טוב הוא אלול, התחזקות, אבל זה חוזר לניסן – עצם חדש ההתחדשות. כתוב שהחדש השביעי הוא שביעי לראשון, וזו זכותו – משקף את הראשון ומביא אותו לכאן. כעת יש דרך הרבה יותר מושלמת להסביר את זה: יש כמה שלבים בחידוש. קודם כל, יש שני שלבים – ההו"א שחידוש זה יש מאין, תינוק שנולד. על זה כתוב "החדש הזה לכם ראש חדשים" – לידת העם יש מאין (בסוד "מי יתן טהור מטמא, לא אחד" – לידה מתוך הרחם הטמא של מצרים, שם היו שקועים ב-מט שערי טומאה, וכמעט שהגיעו לשער ה-נ של הטומאה כנודע), חדש ניסן (נסי נסים, אין נס כמו עצם ענין הבריאה יש מאין ואפס המוחלט). זו גם עבודה של "שכחי" – לשכוח לגמרי את העבר, לא לתקן משהו. חדש ניסן זה תינוק שנולד. כמו שהבעל שם טוב מלמד אותנו שגם כשאתה גלגול של מישהו קודם כדאי שתשכח ממנו ותתחיל מחדש לגמרי – חידוש גמור (תודעה של "אני [לא] נבראתי וכו'", בריאה חדשה ממש יש מאין ואפס – איני כבר הגלגול הקודם כלל, כבר התאפסתי ממנו). מה זה ה"חדשו מעשיכם" של "תקעו בחדש"? צריך לומר שזה לא "החדש הזה לכם" של ניסן אלא "משעת חדושו" – זה הספרי על "כי תבנה בית חדש", זה גמר הבנין המתוקן, השני. הרי כל הימים מר"ח אלול עד יו"כ הם הימים שמשה עלה להר כדי לתקן את חטא העגל. לא סתם לתקן – קודם הוא התפלל ובקש רחמים, אבל עכשיו ה' כבר נענה לו, יש רחמים, והוא הולך לקבל את התורה מחדש, לבנות את הבית החדש אחרי שהבית הקודם נחרב. הבית כאן זה הלוחות – הלוחות הראשונים נחרבו. אז זו כל האוירה של חדש אלול. אם כן, יש 'חידוש שני'. זה כבר היה מספיק לי, שיש חידוש של ניסן, כמו יש מאין, ויש חידוש של תשרי, שזה חידוש של גמר בנין הבית המתוקן. שעכשו, באותו רגע שהוא נגמר, חלה מצות "ועשית מעקה לגגך". אבל לפי הניגון ששרנו יש שני ימים של ר"ה שהם שני פסוקים עם "חדש". חז"ל דורשים "חדשו מעשיכם" על הפסוק הראשון, "תקעו בחדש שופר", אבל יש גם את הד"ה הבא – "בחדש השביעי". על זה דברנו לפני שבוע, שהזכות של "בחדש השביעי" היא היותו שביעי לראשון, כמו משה שהוא שביעי לאברהם אבינו. החדש השביעי הוא כל החדש, לא רק ר"ה. לכאורה יכולתי לומר ד"ה "בחדש השביעי" גם ביום הראשון של ר"ה, אבל רואים שכאן הרבי דייק שזה ד"ה של היום השני של ר"ה – "יחיינו מיומים" – ומה החידוש הזה? אם נמשיך את מה שאנחנו לומדים, כנראה שיש עוד חידוש כאשר האדם נכנס לדור – חיוב מזוזה. אז הוא עושה חנוכת הבית. מצות מעקה לא קשורה לחנוכת הבית. גם נהוג בעמ"י לעשות חנוכת בית רק כשנכנסים לגור, וביחד עם חנוכת הבית קובעים מזוזה – כך המנהג. חנוכת הבית היא לשון חינוך. כתוב שכל דבר חדש זה חינוך. אם כן, יש את עצם התהוות חומרי הבניה, כמו החומר ההיולי של מעשה בראשית, ויש את החידוש של גמר הבית, שאז יש חובת מעקה, שזה מעבר מתהו לתיקון, ואחר כך יש שהוא נכנס לגור בתוך הבית, עושה חנוכת בית, וזה גם חידוש (של תיקון בעצם). אם כן, יש לי שלשה חידושים, רק ששני האחרונים הם סמוכים. יש את החידוש של "החדש הזה לכם" בניסן, ואחר כך שני חידושים בשני ימי ר"ה. ממילא, עשיתי בר"ה חזקה. אמרנו שגם אם היה רק שנים זה היה חזקה לרבי, אבל כאן זה ממש חזקה – שלש פעמים, שלשה שלבים של חידוש.

לכאורה יוצא שכאשר אני מתחיל לבנות את הבית אין כאן מצוה. אבל יש ר"ן שאומר שבמצות מעקה יש גם עשה וגם לאו – "ועשית מעקה לגגך" מ"ע, "ולא תשים דמים בביתך" מל"ת. מחדש הר"ן, והאחרונים אומרים שהוא דעת יחידאה בזה – שאין שום ראשון שמסכים איתו בסברא הזאת – שהלאו והעשה לא באים כאחד, בלשון הגמרא. יש לאו ועשה הבאין כאחד, ויש לאו ועשה שאין באין כאחד. הוא אומר שכאן לא באים כאחד, אלא הלאו קודם. מתי האדם עובר על הלאו? אם התחיל לבנות את הבית על מנת לא לשים מעקה. סברא מופלאה של הר"ן. לא עובר על הלאו בגמר הבית, אלא כשעושה פעולה. הרי"פ פערלא אומר שאפשר לחשוב שכך אומר התוספות, אבל הוא מסביר שהכוונה היא שהתכוון לעשות מעקה אבל נמלך בגמר הבנין, ואז עובר רק על העשה. לא בטוח שאני מסכים איתו, אבל ככה הוא אומר. בכל אופן, מה שהר"ן אומר הוא שעוברים על הלאו ברגע תחלת הבניה אם חושב לא לעשות מעקה. אז זה החידוש הראשון, של תחלת הבניה, שגם אז יש מצוה. זה מאד 'וילד', בגלל שהוא עושה מהלאו הזה לאו של מחשבה (אבל ברור שבזה שהלאו תלוי במחשבה גם התוספות מסכימים, רק לגבי הקדימה בזמן צ"ע). הרי יש בכללות מל"ת של מעשה ושל מחשבה (כמו קדשים, שפוגמים במחשבה). אפשר להסביר על פי סוד שכל מל"ת הן ב-יה, פוגמות במחשבה, ומ"ע ב-וה. כאן דוגמה מופלאה, שחלק העשה הוא ה-וה, "והנגלֹת לנו ולבנינו", בפועל ממש משעת חדושו (מיד צריך לעשות את המעקה), אבל מל"ת כבר היתה מרגע שהתחלת לבנות, לפי המחשבה בראש. אחד מגדולי החסידות, הבאר מים חיים, בלי להזכיר את הר"ן כותב כמוהו. הוא לא מחלק בין הלאו והעשה, אבל אומר באריכות, כדרכו בקדש, שהמצוה של מעקה מתחילה מהרגע הראשון שאתה מתחיל לבנות. לא אומר את זה כדי להבחין בין עשה לל"ת, אבל אומר שמתחלת הבניה צריך לחשוב על מעקה. זה נוגע לכל מי שבונה כאן. אם כי אפשר לומר שכל בנין בית בארץ ישראל זו מצוה, וכחושב על זה קדש את מחשבתו. אבל הוא אומר שיש ארבעה מרכיבי בניה – עצים, אבנים, חול, סיד (לא מכוון כנגד אותיות שם הוי' [לכאורה עצים ואבנים היינו יסוד ומלכות ואילו חול וסיד י"ל כנגד נצח והוד, וד"ל. נצח-חול הוד-סיד יסוד-עצים מלכות-אבנים = 1170 = 26 פעמים 45, שם הוי' ב"ה פעמים מילוי מה, תיקון האדם בשלמות. ודוק היטב שכמנין אותיות הספירה כך מנין אותיות החומר. יש כאן 30 אותיות, הערך הממוצע של כל אות = 39 = "הוי' אחד". האותיות שבאמצע התבות בעלות מספר לא זוגי של אותיות = 182 = 7 פעמים הוי' = יעקב, שאר האותיות = 988 = 38 פעמים הוי'. נמצא ש-45 מתחלק בסוד רקיע זבול – ז-בול – ששם נמצא בית המקדש, עיקר ה"בית חדש", וד"ל]) – וברגע שאדם לוקח אותם לידיו עליו לכוון, מהרגע הראשון, לשם יחוד קוב"ה ושכינתיה, "לשם קיום מצות מעקה", ורק אז הבית מקודש. רואים כמה המעקה עצמי, שכל הבית בשביל המעקה – הדבר הזה מסתדר טוב גם לדעת הרמב"ן שנראה לקמן. אם חשב מההתחלה על מעקה – זה עושה שכל פעולה היא פעולת קדש.

אם אמרנו את זה נגיע לתכל'ס, למעשה, לפני שנחזור אחורנית. אחד הדברים שיצאו לנו הערב מהשיעור הוא שכאשר בונים בית צריכים לקחת בחשבון את הכל – קודם כל "חמירא סכנתא מאיסורא" (ר"ת חסם, רמז לחסימת כבישים. שאר האותיות = 1000 – "כל מה שתלמיד ותיק עתיד לחדש וכו'" בנוגע למאבק על שלמות ארץ ישראל), צריך לקחת בחשבון את כל מה שעלול להיות, "ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו". מה הווארט כאן? לקחת את הבאר מים חיים ולעשות ממנו ווארט שגם מתיישב על הדעת של כולם. יש תקנים – כשאתה הולך לבנות בית, או ישיבה, מה שלא יהיה, צריך להיות בטיחותי. יש חוקים, והם חלים מהשניה הראשונה – שאתה לא יכול לזוז ולעשות שום דבר אם לא בצורה בטיחותית. זה שהבנין צריך להיות בטיחותי מהרגע הראשון – זה הבאר מים חיים כאן. מה זה לעניננו? זה דבר שדברנו אחרי החופה שלשום, כמה מהחברים הקרובים. כנראה שיש היום כל מיני אמצעים לא מסובכים ביותר שיכולים גם לשמור מפני פלישה של גורמים לא רצויים לתוך הבתים שבונים. זה יכול להיות מבצע מאד חשוב – כשהולכים לבנות איזה בית על גבעה, מאד חשוב מהרגע הראשון להכין. כמו שיש מצוה להכין את הדרך – צריך להכין את הדרך, מסביב. יש כל מיני דברים שקורים מסביב – תן לחכם ויחכם עוד, אתם המבינים, אבל יש הרבה דברים שאפשר לתכנן כשבונים את הבית. כנראה עוד לא חשבו על זה – לבנות את הבית בצורה בטיחותית, על פי חוקי התורה, מהרגע הראשון. זה מצות "ועשית מעקה לגגך" – צריך לעשות כל מיני בחינות של מעקה. עד כאן זה היה הווארט, רק בשביל להתחיל.

[אמרו: בשביל שיפול הנופל ממנו]. אמרת אז נאמר – המאור עינים אומר שאם תקיים את מצות מעקה כדבעי כל הדינים יפלו, תצליח להפיל את כל הדינים. כלומר, התכל'ס של המעקה זה להפיל את כל מי שצריך ליפול. ככה יוצא בפירוש מבעל המאור עינים. מתי "לא תשים דמים בביתך" – שלא יגעו בך – "כי יפול הנופל ממנו", שכל מי שצריך ליפול יפול. ככה צריך לתכנן את הבית מראש. יש גם גימטריא יפה: כי יפל הנפל ממנו = 451 = ישמעאל ("על פני כל אחיו נפל"; בחיי אברהם "על פני כל אחיו שכן" ואחרי מות אברהם "נפל" – כל זמן שיש קשר לאברהם אבינו שוכנים כבוד בבית, וברגע שאין קשר נופלים מהגג). זו חלק מהכוונה של מצות מעקה. כמובן שכל מי שפועל בשביל ישמעאל... (הבית הוא בשביל לשכון בו, ובשביל לשכון צריך שמישהו יפול מהגג).

נלך אחורנית לגמרי: אנחנו מאד אוהבים את הגימטריא של "בית חדש", שכתוב פעמיים בתורה (כפי שהזכרנו גם שלשום) – "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו" (קשור למלחמה) ו"כי תבנה בית חדש". האבן עזרא אומר על הפסוק שלנו ש"כי תבנה בית חדש" זה בסוף המלחמה. ממש פלא שקושר את זה ביחד. יש "בית חדש" שהוא חלק מדין מלחמה, ויש עוד "בית חדש" שהוא בגמר המלחמה – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" (על ה"בית חדש" הראשון נאמר "ולא חנכו", לא התחיל לגור בו, ודאי את המעקה הוא כבר עשה בגמר בנית הבית עצמו, אלא שכאן חסר החידוש השלישי הנ"ל של חנוכת בית וקביעת מזוזה כנ"ל. המזוזה היא השומרת עליו "בצאתך ובבואך" סוד הצבא, יוצא ובא, כידוע, וד"ל). שוב, זה משהו יפהפה, שאין בכל התנ"ך עוה"פ "בית חדש" (הערך הממוצע של "מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה ואיש אחר יחנכנו" ו"כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" = 3122 = "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" ועוד "יברכך הוי' וישמרך", ראה לקמן). גם שמנו לב שבשני המקומות יש בית-כרם-אשה. אחרי "כי תבנה בית חדש" כתוב "לא תזרע כרמך כלאים", ואחרי כמה פסוקי כלאים (שנגמרים בציצית) נאמר "כי יקח איש אשה". לא ראיתי את המפרשים שמים לב לזה – פלא, כי זה משהו מובהק. שם יש סדר של בית-כרם-אשה, וגם כאן, רק שהכרם כאן קשור לדיני כלאים לכן גומרים אותם לפני שמשלים ובא לאשה. גם הסברנו שלשום שכולם הן בחינות אשה – גם בית ("ביתו זו אשתו") וגם כרם ("אשתך כגפן פוריה"). כל אחד אשה בבחינה אחרת, כפי שאפשר לקרוא בשיעור הקודם. יש גם דגש בפסוק שהכל זה בית, כי על כל אחד כתוב "ילך וישב לביתו" – בכל אחד מוזכר בית, הכל חוזר לבית, חוזרים הביתה.

"ילך וישב" = חשמל = מלבוש (שזה סוד הגג והמעקה. חשמל = 378, המשולש של זך, והוא עולה 7 פעמים 54, ז.א. שהערך הממוצע של ז אותיות "ילך וישב" = דן = זך זך, זכוך אחר זכוך [על ידי שהאדם דן את עצמו תמיד]. בפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" יש דן אותיות – "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל", וד"ל. בדילוג אותיות, "ילך וישב" מתחלק ל-42, ו"פ ז, ו-336, מח פעמים ז = ח"פ 42. נמצא שסוד חשמל ב"ילך וישב" הוא אח [כתר ו-ח ספירות מחכמה ליסוד, סוד פרצוף ז"א כמבואר באר"י בסוד כוונת "אח-ד"] פעמים מב [סוד יוכבד בת לוי, לביתו, כמו שיתבאר. רוס"ת "כי תבנה וגו'" = 2310 = 55 פעמים 42. אמ"ת = 1724 = אברהם יצחק יעקב שרה רבקה רחל לאה], השם של "רצוא ושוב" כפי שהסברנו בר"ח, קחהו משם). יש שני פירושים שמנסים לדייק את הלשון, "ילך וישב לביתו", שהרי חז"ל אומרים שאינו חוזר לביתו אלא לספק מים ומזון לעורכי המלחמה. "הכתב והקבלה" ברוב תחכומו – וכאן דווקא מאד מוצא חן בעיני פירושו – אומר שזה על דרך "רצוא ושוב", שמי שמספק מים עובד ביום ובלילה חוזר הביתה. כל פעם שהכתב והקבלה מחדש פשט הוא אומר זאת באידיש, או בגרמנית, כי צריך להסביר מחדש את הפשט, לתרגם מחדש. בכל אופן, הוא מסביר את זה ממש כמו "והחיות רצוא ושוב". המשך חכמה מסביר ש"ילך" בזמן המלחמה ואחר כך ישוב "לביתו". אבל הכתב והקבלה אומר שזה תנועה תדירה, כל משך זמן המלחמה, של "ילך וישב לביתו". זה היה מאמר מוסגר.

בכל אופן, הזכרנו שלשום את הגימטריא – "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" = 2268 = ז"פ (ממוצע כל מלה) חי ברבוע (כאן זה שמירת חיים) = ו"פ חשמל. בקבלה כל סוד המעקה הוא חשמל – הגג שיורד מאמא שייך למלבוש שיורד מאמא (מלבוש = חשמל). בפרשת שופטים יש ד"פ "ילך וישב" (ג"פ אצל בית כרם ואשה כנ"ל ועוד פעם אצל "מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו וגו'"), שכל אחד מהם הוא חשמל, אם כן יש לנו עשר פעמים חשמל, ד"פ חשמל וו"פ חשמל, אם נחבר יחד את שני המבנים. האר"י והבעל שם טוב מדגישים שכל חשמל כולל שלש בחינות (שלבים בעבודת ה', כנגד הכנעה הבדלה המתקה – קבלת הבעל שם טוב ממורו ורבו הידוע) חש-מל-מל = "לביתו" (בכל חמשה חומשי תורה יש ה פעמים "לביתו", ד בפרשת שפטים הנ"ל ועוד פעם אחת בפרשת תצא: "כי יקח איש אשה חדשה לא יצא בצבא ולא יעבר עליו לכל דבר נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח", ה פעמים חש מל מל ["לביתו" אותיות "בת לוי" דהיינו יוכבד אשת עמרם – "וילך איש מבית לוי ויקח את בת לוי" = 1848 = 44 פעמים יוכבד. יש ב"פ "בת לוי" בתורה, ב"פ בת לוי במילוי: בית תו למד וו יוד = 1848! "וילך איש – עמרם – מבית לוי ויקח את בת לוי – יוכבד" = 2240 = ה פעמים "לביתו" הנ"ל! הפעם השניה שכתוב "בת לוי" בתורה היא בפרשת פינחס: "ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי אשר ילדה אתה ללוי במצרים ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם", נמצא שיש ה"פ "לביתו" וב"פ "בת לוי", ס"ה ז = ה ב פעמים חש מל מל, וד"ל]. כל המבנה הזה מתחיל מ"בית חדש" [שחוזר שוב בפרשת תצא] ונגמר ב"אשה חדשה" [בכל חמשה חומשי תורה יש רק שני דברים הנאמר עליהם "חדש" – "מלך חדש" ו"בית חדש" – ושני דברים הנאמר עליהם "חדשה" – "מנחה חדשה" ו"אשה חדשה", רק בפרשת תצא יש גם "חדש" וגם "חדשה" – "בית חדש" ו"אשה חדשה", ללמד שעיקר החידוש של התורה, חידוש הכולל זכר ונקבה, נמצא בפרשת תצא. על הפסוק "כי יקח איש אשה חדשה וגו'" מפרש רש"י: "'אשה חדשה'. שהיא חדשה לו ואפילו אלמנה פרט למחזיר גרושתו", היינו כנ"ל שאין משמעות "חדש" או "חדשה" חדש ממש. "'יהיה לביתו'. אף בשביל ביתו אם בנה בית וחנכו ואם נטע כרם וחללו אינו זז מביתו בשביל צרכי המלחמה. 'לביתו'. זה ביתו. 'יהיה'. לרבות את כרמו". נמצא שאשה חדשה כוללת גם בית וגם כרם. יש כאן סגירת מעגל – בתחיתה היה כתוב בית כרם אשה [לפי סדר זה גם בשפטים וגם לעיל בתצא] וכאן הסדר הוא אשה [חדשה] כרם [יהיה] בית [לביתו], ודוק היטב ["... אשה... יהיה לביתו..." = 784 = כח בריבוע]. ויש כאן עוד חיזוק להנאמר לעיל שמה שנאמר "לביתו" בכל אחד מהבית כרם אשה כו' בפרשת שפטים היינו לומר שהכל נכלל בבית [וכאן הכל נכלל באשה], ודוק), אבל "ילך וישב" עולה חשמל (במרכבת יחזקאל כתוב ג"פ "חשמל" כנגד חש מל מל – "עין החשמל" "עין חשמל" "עין החשמלה"). יחד עם המצוה של "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" יש לנו ד"ר (כחב"ד) של חשמל וו"ק של חשמל – מבנה מושלם (ועד י"ל ש"מי האיש הירא ורך הלבב ילך וישב לביתו וגו'" כנגד המלכות, נמצא שיש ג"ר ו"ק ומלכות, והוא עיקר). בכל אופן, היות שזה מעקה, איזה סוג גדר זו? גדר חשמלי. כל המצוה הזאת בימינו, המעשה הוא העיקר, זה איך לבנות בתים – גם אם אתה קבלן, צריך לבנות מושלם. צריך שהקבלן כאן מוכר בית מוגמר, שלא יהיה חסר.

אם כי שאמרנו שיש שלש בחינות של חידוש, אבל יש גם שיפור – "שפרו מעשיכם" אחרי כל החידושים. עשינו חזקה – התחזקות – של החידוש בשלשה שלבים, אבל זה עדיין לא במקום השיפור. השיפור זה אחרי חנוכת הבית, אחרי קביעת מזוזה – נכנסת לגור בבית, עדיין יש שיפורים לעשות. מי שגר בתוך בית, כל הזמן יש מה לשפר יותר. זה ראש של רדל"א. הרי הענין של לבנות בית הוא אולי המשל הכי פנימי של בריאת העולמות בחסידות. הרי למה ה' ברא? "נתאוה להיות לו דירה בתחתונים", הכל בית. זה שהראש הוא ברדל"א היינו שכמה שלא אתכנן את הבית, ואבנה אותו בדיוק לפי התכנית אחרי המון מחשבה – אדם רוצה בית ומשקיע בו שנים של מחשבה, ואחר כך מחזר בכל העולם למצוא קבלן הכי טוב לביצוע התכנית, והוא מוצא אותו והוא מבצע פיקס מאה אחוז לפי התכנית, ויש לו את המעקה, ונכנס לגור בתוך הבית ושם את המזוזה, ופתאום הוא מגלה שהיה צריך לעשות אחרת. צריך לעשות איזה שיפור בבית. מאיפה זה בא? זה סימן שהשרש של הבית הוא מרדל"א. אי אפשר לתכנן בית עד הסוף. וגם אפילו, כביכול, כלפי מעלה – אם כל המיצוי של חכמה-סתימאה, שזה יהיה הכי מדויק והכי מחושב שיכול להיות, עדיין בסוף בסוף בסוף פתאום יהיה מקום לשפר (יש תמיד את מה לשפר = 1820, וד"ל). זה סוד מצות השופר, שהמקום שנשאר לשפר מרדל"א – כך כותב הרבי הרש"ב, שהשופרות למעלה מזכרונות ומלכויות. המלכויות זה הבית שהקבלן בנה בדיוק לפי התכנית (בחינת קדמון שלפני הצמצום – "שיער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"), הזכרונות זה לחזור לכל עומק החשיבה שהיתה בשביל ליזום את הבית הזה (עלית הרצון, "כד סליק ברעותיה למברי עלמא", בחינת אחד שלפני הצמצום). אבל השופרות זה מה שאי אפשר לדעת ממנו גם בזכרונות – אי אפשר לדעת מהשיפורים בסוף (סוד "סוף מעשה במחשבה תחילה" היינו מחשבת יחיד, העלם האור בעצמות המאור ב"ה). זה קשור גם להקמת תנועה, כמובן – זה גם לבנות בית. כמה שהכל מחושב, עם שלש מדרגות של חידוש, בסוף יש שופר. צריך לכוון כאן הכל בכתר – שרש כל החידושים. רק באריך יש ג רישין של אריך, ורדל"א יותר גבוה מכולם. לפעמים גם מכוונים חכמה-רישא דאריך-רישא דאין-רדל"א.

אמרנו שיש לנו הרבה דברים יפים על "כי תבנה בית חדש". כמדומני שאפילו כאן למדנו כמה רמזים. אז קודם נעשה פרצוף של "בית חדש". זו הקדמה, או מאמר מוסגר. נעשה את הפרצוף של המספר 724 = בית חדש. בקבלה, אצל האריז"ל, זה יג מילויי שם הוי' – כנגד יגהמ"ר. בדרך כלל רגילים לומר שיש ארבעה מילויים, עסמ"ב, אבל יש זך אפשרויות שמתוכן יג הם מספרים שונים. יג המילויים השונים יחד – ממילוי מד עד מילוי עב (והסימן "וכפר בעדם") – זה "בית חדש". לא נכלול רמז זה בפרצוף – זה רמז למקובלים (הרבי מקאמראנא הכי אוהב את זה, מקשר כל דבר של יג לפי המילויים). נלך לפי הספירות (רוצים להדגיש רמז אחד מכולם, אבל ההקבלה לספירות מאד יפה):

כתר: כל בקר אני קם ואומר "מודה אני... רבה אמונתך". רבה אמונתך – לתחית המתים. תחה"מ בכתר, אמונה בכתר, וגם רבה בכתר.

חכמה: "לענוים יתן חן" – בטול-ענוה בחכמה, וכן חן זה חכמה נסתרה.

בינה: אחרית הימים, כתוב בפירוש שהבינה היא עומק אחרית.

דעת: "ידע דעת עליון". אומר זאת בלעם, הלעו"ז של משה רבינו, הדעת של הקדושה. לא יכול להיות רמז יותר מובהק של דעת.

חסד: "ואנכי עפר ואפר". הייתי יכול לחשוב שזה מלכות, אך היות שאברהם אבינו אומר זאת זה חסד. כתוב בחסידות, בפרט אצל אדהאמ"צ ור"ה מפאריטש, ששפע החסד של הקדושה בא ממדת השפלות. היות שאני שפל איני זקוק למאומה ואני יכול להשפיע. יש "רב חסד" בכתר, שם החסד מושפע ממדת הרוממות – מלך נותן מיליונים, כי אצלו זה נחשב לאפס (אם לא ככה – הוא לא מלך). זו השפעה מתוך רוממות – שאין סוף השפעה, כל ההשפעה שאתן, לא תופסת מקום אצלי. אבל מדת החסד של אברהם זה לתת הרבה, לתת הכל, מתוך שפלות – שלא שייך לי בכלל אלא לך. לא מגיע לי. לכן, אם כי ששפלות זה במלכות כאן שייך לחסד. לתקן את הכלכלה צריך את שתי הבחינות הללו של מניע ההשפעה, זה ממש נושא יפהפה. אצל אברהם זה "ואנכי עפר ואפר", ואם כי זה שפלות שלו – זה חסד. ידוע מבעל הרוקח שהחסד והנצח והמלכות מבטאים את השפלות, "שפל באמת" (כמו שאמר רבי מענדל מויטבסק על עצמו) – אברהם אומר "ואנכי עפר ואפר", משה אומר "ונחנו מה", דוד אומר "ואנכי תולעת". אמת ר"ת אפר-מה-תולעת. בספירות הם חסד-נצח-מלכות, רת"ס של הספירות. [לשים במקום: שלשת ד"ה שאמרנו קודם – תקעו בחדש שובה – ר"ת שבת למפרע, שייך לר"ה שחל להיות בשבת. איפה יש כוונה של שבת למפרע? "ארץ זבת חלב ודבש. שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". אחת הכוונות של ק"ש להסמיך לשלש המלים הקודמות (חוץ מזה ש"זבת" – ז-בת – בעצמו רומז ליום השביעי). כשאני מחבר שבת של "זבת חלב ודבש" ל"שמע וגו'" – כז פעמים הוי' ל-מג פעמים הוי' (1118) = סוד פעמים הוי', 1820, מספר שמות הוי' בתורה כידוע, יש תמיד את מה לשפר – שנזכה לתקוע בשופר בראש השנה שחל להיות בשבת]. בכל אופן, "ואנכי עפר ואפר" החסד של בית חדש.

גבורה: "רוח איש יכלכל מחלהו". העיקר היה בשביל הגבורה, יש כאן כמה אנשים – אבל אחד שאני חושב עליו במיוחד, וודאי שייך לעוד כמה במיוחד – יש פסוק במשלי: "רוח איש יכלכל מחלהו ורוח נכאה מי ישאנה". מה הפשט? המפרשים אומרים ש"איש" כאן זה גבור, כמו "הוי' איש מלחמה", וממילא זה כבר שייך לגבורה. "מחלהו" זה לשון מחלה, שהוא מרגיש שהוא חולה. אם יש לו רוח גבורה הוא מכלכל את זה – גם כשהוא באמת חולה, הוא מתגבר על זה ויוצא מזה. אבל אם יש לו "רוח נכאה מי ישאנה" – אף אחד לא יכול להרים את הרוח שלו (הרוח יכול לכלכל את הגוף [מחלהו = גוף] אבל הגוף אינו יכול להרים את הרוח). אם יש לו רוח חזקה, גם כשהוא חולה הוא מתגבר על זה, אבל אם יש לו "רוח נכאה" – "מי ישאנה". אני מקוה שמי שזה שייך אליו קלט את הפשט ששלמה המלך אומר. הכל היה בשביל הרמז הזה – רוח של גבורה (כאשר בונים בית חדש צריך רוח של גבורה, אז אפשר לכלכל כל "מחלהו", כל 'חידק' הבא לתקוף את הגוף של הקדושה. בתחילה, כאשר בנינו את הפרצוף הזה של ערכי 724, בית חדש, שמנו את "ומת כל בכור" במקום הגבורה, אבל אחר כך הוא התפנה מרצון לטובת "רוח איש יכלכל מחלהו" [על דרך המעשה מבעל תפלה], ודוק).

תפארת: "בית חדש" – "כתפארת אדם לשבת בית".

נצח: יש פסוק אחד בכל ספר תהלים שכל הפסוק עולה "בית חדש", פסוק מאד חשוב (אני עושה מזה ענין כי הגימטריאות כאן מאד יפות, כל אחת) – "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". זה שייך לספירת הנצח, ההליכה מחיל אל חיל, עד ש"יראה אל אלהים בציון".

הוד: "תמימי דרך". פרק קיט מתחיל "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'". זה הוד שפנימיותו תמימות (גם בנצח וגם בהוד הולכים, הרגלים הולכות).

יסוד: "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". על הרמז הזה דברנו כאן הרבה, גם בזמן האחרון, תורה כט בלקו"מ – שתיקון הברית רמוז בפסוק "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". אם כן, יש בית ויש לבוש – בית שמנו בתפארת ובגדים ביסוד.

מלכות: "יתן מעדני מלך". יש שלשה פסוקים, אחד בתורה ואחד בנביאים ואחד בכתובים, של שבע מילים ו"והוא" באמצע – אחת המסורות החשובות. בתורה זה הפסוק "מאשר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך".

עשינו פרצוף של "בית חדש". כנראה שלב"ח יש את כל הסגולות האלה. שמי שמעונין, למשל, ב"רוח איש יכלכל מחלהו" ילמד ב"ח. אין בינתיים ספר בשם "רוח איש יכלכל מחלהו" – כדאי שאותו אחד יכתוב ספר כזה, אבל בינתיים שילמד ב"ח. הב"ח הוא ספר של גבורה – ב"י הוא חסד וב"ח זה גבורה, זה פשיטא. רק צריך ללמוד את תולדות החיים שלו, איך התגבר על מחלות עם רוח הגבורה שלו. כל זה היה נושא בפני עצמו, בנינו פרצוף.

נחזור לפסוק שלנו – "כי תבנה בית חדש". שואלים למה "כי תבנה", ויש מי שכותב ש"דבר הכתוב בהוה". בכל אופן, זו היתה בשבילנו הוראה שהתורה ודאי התכוונה בין היתר שנשב כאן אור ל-ז אלול תשס"ט ונבנה בית חדש – נעשה פרצוף של גימטריאות "בית חדש" (זו אחת מהכוונות – שאלה אם זה אחד מה"שבעים פנים", אבל יש גם שש מאות אלף פירושים לתורה, וזה אחד מהם).

נגיע למשהו יותר עיקרי בענין ה"בית חדש": היות שיש פה הרבה נושאים, אז עשינו גם פרצוף של ענינים סביב בית חדש (בעיקר כדי לזכור...).

הענין הראשון, שהאריז"ל כותב שה"בית חדש" זה עולם הבריאה. הגג של הבית הוא גם קרקע עולם האצילות – המלבוש יורד ועושה למטה פרסה, מסך – וגם גג הבריאה. היות שיש אורות שמתפשטים יותר מקרקע האצילות צריך להרים אותם ולעשות מהם מעקה, וזה שומר על יחוד זו"נ באצילות – גם מצניע אותו, וגם שומר עליו שלא יפול, שלא יתגשם (נפילה היא הגשמת האלקות). כך הסברנו שלשום. בכל אופן, לא אמרנו שהאריז"ל כותב – למה איני מדבר על הגג של עולם האצילות? למה מתחיל מגג עולם הבריאה (ואז מסביר גג עולם היצירה וגג עולם העשיה)? מה עם הגג הראשון? האר"י אומר שצריך לתאר שיש ארבעה בתים זה על זה, ולכל בית יש גג – גם באצילות. האריז"ל אומר משהו פשוט, נדיר בשבילו לומר, שעל הגג של האצילות כתוב "במופלא ממך אל תדרוש". לכן איני עוסק בזה, או לפחות לא יכול לגלות, מה קורה על הגג שם. זה בעצמו מופלא, כי לכאורה מגיעים למדרגות הרבה יותר גבוהות (א"ק וכו') ועליהן כן מדבר, ודווקא על הגג דאצילות אומר "במופלא ממך אל תדרוש". אם הגג זה הכתר, או אפילו רדל"א, אז יש על זה דרושים שלמים. מה פתאום שדווקא כאן 'נפל לו האסימון' ("כי יפל הנפל ממנו") של במופלא ממך אל תדרוש?! אבל ככה הוא כותב – תראו בע"ח דרוש ארוך. אם כן, יש גג עליון, שעל הגג העליון הזה כתוב "במופלא ממך אל תדרוש", ואחר כך יש גגות תחתונים שאפשר לדרוש אותם וגם לתקן אותם, לשים את המעקה. זה שיש את הגג העליון הזה, "במופלא ממך אל תדרוש", זה שוב סימן מובהק שמדובר כאן בתופעה תוהית.

אין הרבה חסידות חב"ד על "בית חדש" ומצות מעקה. אמרנו שבכל לקו"ת יש כמה שורות, ובשיחות של הרבי יש כמה שיחות, שיחה אחת מתשי"ד (קשורה לחתונה, וכמה ווארטים ממנה הזכרנו שלשום) – שיחה של י"ג אלול, יום החתונה של הרבי הקודם – ושיחה מתשט"ז בענין החיוב לברך על מצות מעקה אף על פי שלכאורה הוא משום סכנה ועל דבר שמשום סכנה לא מברכים, ושיחה מתשמ"א (פרשת מטות, בין המצרים) בענין מעקה ההיכל דבית המקדש. אחד הדברים שכותב בשיחה הראשונה (שלא הזכרנו שלשום), שכתוב בפדר"א – למה כשה' ברא את העולם השאיר את הרוח הצפונית פתוחה ("עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינה מסובבת". כמה רמזים: "ורוח צפונית אינה מסובבת" = משיח משיח משיח משיח, הערך הממוצע של כל תבה – זוהי עבודה עבור מלך המשיח [בסוד ה-ם סתומה של "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ" כנודע]. "רוח צפונית אינה מסובבת" = תשובה תשובה – תשובה תתאה ותשובה עילאה, משיח אתי לאתבא צדיקיא בתיובתא, וכך הוא מצליח לסובב את הרוח הצפונית. "ורוח צפונית" = רוח רוח רוח רוח, כללות ארבע רוחות העולם. "עולם לאכסדרה דומה ורוח צפונית אינה מסובבת" = שם סג פעמים שם אל [שם ייאי, השם הפנימי של שם סג כידוע בכתבי האריז"ל], סוד השבירה של עולם התהו והתיקון הסופי בהמשכת והתגלות אורות מרובים דתהו בכלים דתיקון, וד"ל)? שכל מי שיבוא ויטען שהוא בורא עולם (ש"הוא אלקה") נאמר לו – נראה אותך, תסגור את הרוח הצפונית ("יבא ויגמר את הפנה הזאת שהנחתי" = 1999, 1 פחות מה-ב רבתי של בראשית = 2000, וד"ל). אומר הרבי שהווארט הזה (שעל האדם להרגיש תמיד את חסרונו הקיומי) קשור במיוחד למצות מעקה. במצות מעקה מורגש החסרון ביכולת האדם הנברא לדעת (ביכולת השכל האנושי להבין, על דרך הנגלה דאורייתא, לשם מה מדגישה התורה את הענין של "חדש" – "כי תבנה בית חדש וגו'" – בהקשר למצות מעקה, ועוד דיוקים בפסוק, שגם לאחר מאמרי חז"ל וכו' אינם מתישבים בשכל האנושי לגמרי). ממש פלא, לכאורה איני מבין מאיפה לקח את ההשוואה הזאת מפדר"א. כמו שבפועל נראה אותך בורא את העולם, אדם חייב להרגיש חסרון ביכולת שלו (אחרת יחשוב שהוא הבורא) – כך הרגשת החסרון צריכה להתחיל מהשכל, שאם אני יודע הכל אני אלקים (והרבי מסביר שהשכל עצמו מבין שהנחות היסוד שלו, שעל פיהן הוא מסיק מסקנות שכליות, הן בעצם למעלה מהשכל, אי אפשר להבינן כל צורכן ולהוכיחן בדרכי ההגיון של השכל). המקום הראשון שצריך להרגיש חסר הוא בשכל. כמו שהבעל שם טוב מפרש על "תורת הוי' תמימה" – על תומכי תמימים, הישיבה שלנו, שיסודה "תורה תמימה" – שכמה שאתה לומד לא נגעת עדיין. אז, כשלומדים בתודעה זו, התורה "משיבת נפש". הרבי אומר שתודעה זו קשורה למצות מעקה. נאמר יותר: לכל אחד יש את הגג שלו, כמה הוא מסוגל להבין (כמה נגלה הוא מסוגל להבין). המעקה זה סימן שיש פה עדיין חלל אין סופי למעלה, ממך ומעלה, שאתה לא מסוגל להבין. הגג זה כמו תכלית הידיעה, והמעקה זה "תכלית הידיעה שלא נדע" – שיש מעל זה "שלא נדע", וזה שומר על הגג. מה ששומר על כל מה שאתה יודע זה שבעצם אתה לא יודע הכל (גם על כל מה שיש בבית; נאמר עוד מבנה: יש מעקה-גג-בית-איש-אשה, שגרים בתוך הבית. כתר – מעקה, כמו קרנות המזבח. גג – חכמה, גג המחשבה, כמו רבינו בחיי והרבה מפרשים שהגג זה החכמה. בית – בינה. איש ואשה בבית – זו"נ. מעקה גג בית איש אשה = 1250 = רבוע כפול של 25. 25 ברבוע = אדם מלא = חובת הדר. ב"פ חובת הדר כנראה רומז לשתי המצוות שהן חובת הדר – מעקה ומזוזה).

אמרנו שבכתר, כמו שיוצא מדברי הרבי (למעיין שם) כ"תכלית הידיעה שלא נדע" (הרבי אינו משתמש בביטוי זה), כהרגשת החוסר ביכולת שלי לדעת. זה יסוד התיקון – שאני לא חושב שאני הכל, שאני יודע הכל, שאני יכול לברוא את העולם. הרבי לא מביא את האריז"ל, שגג דאצילות זה "במופלא ממך אל תדרוש" (ע"ה = "כי תבנה בית חדש"). בכל כתבי האריז"ל עשרות ומאות פעמים הגימטריא של מעקה היא ריו, שזה מעקה ע"ה. ריו = גג בחזקת 3. כמה פעמים כתוב גג בתנ"ך, בלי אות תוספת? גג פעמים. לא רק שיש גג פעמים גג, אלא שמתחלק ל-ג ו-ג עפ"י דקדוק – ג "גג" בסמיכות (גג המגדל, גג בית המלך, גג השער) ועוד ג "גג" כשם לא בסמיכות ("בודד על גג" ופעמיים "פנת גג", כלשון חז"ל הנ"ל "יבא ויגמר את הפנה הזאת שהנחתי", כל "פנה" היא בחינת אין, כמבואר בדא"ח. בית חדש גג מעקה = 945 = 7 פעמים פנה, כללות ז פניות הצדיק – "שבע יפול צדיק וקם", וד"ל. הערך הממוצע של ג אותיות פנה = אדם, מה). גג = 6, ו-6 פעמים 6 פעמים 6 = מעקה ע"ה (איך שהאריז"ל תמיד מחשב את מעקה). הדגשנו את זה כי הרשינו לעצמנו לעשות גימטריא עם הכולל (במופלא ממך אל תדרוש עם הכולל = "כי תבנה בית חדש"). המעקה מארבעה כיווני הגג, ויש גם קרקע, ואם גם מגדיר ושומר את הלמעלה – המסר שלו שהלמעלה בלתי נתפס – זה גם גדר למעלה. הוא מגדיר שהידיעה שלי מוגבלת, וכנראה שגם "תכלית הידיעה שלא נדע" זו ידיעה מוגבלת – עד היכן אני יכול לחוש שלא מוגדר. האריז"ל מסביר את הפסוק בקשר לגג של הבריאה, אבל החידוש שיוצא מהנ"ל הוא שבכל אופן הגג של האצילות נמצא ומשפיע כאן. הרי השתלשלות הכתרים זה מזה, היות שגג הוא כתר – כל כתר משתלשל ישירות לכתר הבא, כל גג משתקף בגג הבא (אצל דוד ובת שבע נאמר "ויהי לעת הערב ויקם דוד מעל משכבו ויתהלך על גג בית המלך וירא אשה רחצת מעל הגג והאשה טובת מראה מאד" – יש כאן הסתכלות מגג עליון לגג תחתון ממנו [בעצם היתה פה נפילה מגג עליון לגג תחתון], י"ל מגג הבריאה לגג היצירה [ששם "האשה טובת מראה מאד", וד"ל], אך מכאן נלמד בשרש שכל גג עליון משקיף על הגג התחתון ממנו ובכך הוא גם משתקף בו, החל מגג האצילות בגג הבריאה). האריז"ל לא אומר כך, אבל אומר במ"א שהשתלשלות הכתרים זה מזה. לעניננו, אם הוא דאג לומר לי שאיני דורש את הגג של אצילות בגלל ש"במופלא ממך אל תדרוש" אז ודאי וודאי שבכל אופן הוא נמצא בגג דבריאה שכן דורש, והדבר הזה מתבאר מאד יפה על פי הווארט שלמדנו מתוך השיחה של הרבי. את כל המושג הזה נשים כמובן בכתר – הענין שכנגד הכתר, "במופלא ממך אל תדרוש" (וראה בזה עוד להלן).

חכמה: זה על פי ווארט של רבינו בחיי. רבינו בחיי אומר, בפנימיות, שהגג זה החכמה, כמו שאמרנו קודם. שזה גג המודע שלך, החכמה שלך. מה זה המעקה? פשוט מאד – "ראשית חכמה יראת הוי'". הוא אפילו לא מביא, אבל זה כמו שכתוב בפרקי אבות, שכל מי שחכמתו קודמת ליראתו אין חכמתו מתקימת, והמעקה זה יראתו קודם לחכמתו. אומר שהמעקה הוא "ראשית חכמה יראת הוי'". בלי ה"ראשית חכמה" כל החכמה לא שוה כלום, ונופלים ממנה. זה ממש פשט, שאם אדם חכם – חכמולוג – ואין לו יראת ה', זה ודאי יפיל אותו. לפי זה יוצא שמצות מעקה – לא כותב, אבל זה פשט גמור – היא מצוה מיוחדת הרמוזה במלה הראשונה של התורה. הרי האריז"ל אומר שה-ב של בראשית היא בית – בית של תיקון (בית חדש של תורת עולם הבריאה דווקא), על רקע בית קודם, כמו שאדה"ז מסביר "בית חדש", כי קודם היה "בורא עולמות ומחריבן". מה זה הראשית? לפי התרגום ירושלמי "ראשית" רומז לפסוק "ראשית חכמה יראת הוי'" ("בראשית" – "בחוכמא", היינו ב"ראשית חכמה – יראת הוי'"). יש ב גדולה, עם גג, ומיד צריך לקיים – בלי לחכות שניה ("בראשית" הוא סוד התהוות הזמן כנודע, והוא יוצא מהמקור שמעל לזמן ועדיין לא הגיע לרגע ממשי של זמן, וד"ל), לכן זו מלה אחת – מצות מעקה, לשים עליו "ראשית חכמה יראת הוי'". בדרך רמז: בראשית – מעקה = 1128, המשולש של 47 (בטול, פנימיות החכמה). ב – בית ראשית – מעקה = 1540, המשולש של 55, הכל (סוד הסומך הנסתר של "בראשית" – "בראשית הכל ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 2756, היהלום של בן – "סומך הוי' [הוי' הכל והכל הוי'] לכל הנפלים" מן הגג, "כי יפל לא יוטל כי הוי' סומך ידו").

בינה: ה עילאה, נעשה פרצוף קטן רק כאן – חמשה פירושים בחסידות הכללית לסוד המעקה, שכולם מתחברים יחד, הכל שייך לבינה.

מאור עינים: סוד המעקה הוא דבקות המחשבה למעלה. הגג הוא מחשבה, וזה שיהודי, חסיד ירא שמים, מחשבתו דבוקה כל הזמן – שמכוון לדבקה בה' במחשבתו תמיד – זה סוד המעקה.

תולדות יעקב יוסף: מעקה זה סיג, סוד השתיקה – "סיג לחכמה שתיקה". סוד המעקה בנפש זו עבודת השתיקה – "מלה בסלע משתוקא בתרין".

קדושת לוי: בית חדש הוא סמל לכל הצלחה בחיים, כל דבר חדש שעשית בחיים שגורם שמחה. כל סבה לשמוח בגלל שבנית בית חדש, משהו חדש בחיים שלך, זה בית חדש. מה זה המעקה? לרגע לא לתת לזה ליפול או לשקוע בתוך שמחת בשר ודם – מיד להעלות את השמחה בזה שאתה שר ומשבח בשירות ותשבחות לקב"ה על הבית החדש שלך. זה פירוש נחמד שמאד מתאים לבעל הקדושת לוי, שהמעקה זה השירות ותשבחות שמעלות את שמחת הלב שלך, שומרות עליה שתהיה בקדושה ומעלות אותה לשמים.

עד כאן ההקבלה היתה פשוטה, הכל זה ה פירושים בתוך הבינה, ה עילאה, כנגד קוש"י ואותיות שם הוי': דבקות זה כתר, "סיג לחכמה שתיקה" בחכמה (חש), שמחה בבינה (העלאת השמחה לא בשתיקה אלא להיפך, התולדות כתב את השתיקה – הוא יודע טוב טוב את סוד החשמל, ש"אם הרב דומה למלאך הוי' צבאות יבקשו תורה מפיהו", צריך לשתוק, אבל מי שראה את הרכבת נוסעת של השבוע יודע שיש "בן שורר ומורה", שקודם שרים ואז מדברים. יש מי ששותק ומדבר ויש מי ששר ומדבר – שתי בחינות. כאן זה בעל התולדות לעומת הקדושת לוי, תרדלמ"ל).

מאור ושמש: (כל אחד אומר פירוש שמתאים לו). אומר שיש אנשים 'לא מקצוענים' שמתחילים ללמוד קבלה, עושים צירופים – צירופים נקראו בתים בלשון ספר יצירה – אז יש מי שבונה "בית חדש" ונכנס לדמיונות שעשה איזה צירוף, עשה איזה יחוד, שמייחד קוב"ה ושכינתיה בצירופים-בבתים שעושה. המעקה זה שמירה מדמיונות סביב הבית החדש שלך. פירוש נחמד. מותר לו לבנות בית, אבל הוא יכול להכנס לדמיונות – דמיונות זה תמיד אגו, ישות, עשיתי כך וכך. כשהבעל שם טוב עשה צירוף, איך זה עובד? "מי שאמר לשמן וידלק יאמר לחמץ וידלק" זה על ידי "מצרף לחכמה", בטול מוחלט, בחינת אין. אם חושב שאני עשיתי צירוף – אוי ואבוי. דמיונות הם במדות, כתוב שאם אין דעת כל המדות הופכות לדמיונות שוא (תניא פ"ג). אם כן, פירוש המאור ושמש הוא שמירה מדמיונות שוא.

נעם אלימלך: הנעם אלימלך על פניו מפרש כמו השל"ה, בלי להביא אותו. מפרש שהגג זה גבהות והמעקה זה שפלות, פשוט – לשמור לא להתנשא (וכן הוא בפשטות בשיחה של הרבי, שהגג הוא גבהות והמעקה היינו הגבלת הגבהות שלא יפול הנופל ממנו [כמ"ש "לפני שבר גאון". וגם בהיכל בית המקדש צריך מעקה, גם במקום של "ויגבה לבו בדרכי הוי'" צריך להיות בטול, לא לעבור את השמינית שבשמינית, לא רק שזה עלול להפיל אותך אלא שבשעה שאתה בא לקרב את הזולת, הגאוה שלך תגרום להפיל אותו, כך מפרש הרבי בשיחה, וכנ"ל שעיקר החשש והדאגה שבגללה צריך לעשות מעקה הוא בנוגע לזולת], אך בנוע"א מודגש שהמעקה אינו רק הגבלת הגבהות והגאוה אלא הפכו ממש, "לא מיניה ולא מקצתיה", השפלות באמת). הרי המעקה עולה עוד יותר גבוה, אז איך הוא שפלות. עצם הפירוש שזה שפלות מיד משייך את זה למלכות. כאן יש חמשה פירושים יפהפיים מכוונים כנגד אותיות שם הוי' ב"ה, ואת כולם אנחנו שמים בבינה – כי כולם פירושי מחשבה-כוונה. איך הוא דורש שמעקה זה שפלות? (אבן עזרא אומר שמי שמפרש מעקה לשון מועקה הביא עצמו בעקה, אף על פי כן יש אחרונים – וגם אחרוני אחרונים – שמפרשים כך גם אחריו...) אומר רמז ש-מעקה אותיות העמק. "מעקה" יש רק פעם אחת בתנ"ך, "לית", אבל "העמק" יש י פעמים (חוץ מ"העמק שאלה" שאר ה-ט זה עמק עם ה הידיעה) – רמז ל-י טפחים של שיעור מעקה. בקבלה י טפחים זה רשות היחיד, י אותיות שם מה שנועד לשמור על זו"נ – יחוד עולם האצילות. "ממעמקים קראתיך הוי'" שייך לעשי"ת – צריך להתפלל במקום עמוק. יכול להיות שהמקום עמוק הכי טוב זה לעלות על הגג שיש בו מעקה. האריז"ל כותב שכל המעקה זה "מיניה וביה", חלק מהגג שהתפשט – אורות שנפלו – וצריך להרים אותם ולעשות מהם מעקה. אבל הטבע הראשון של המעקה היה לרדת, לא לעלות. העליה שלו היא טבע שני.

אז יש כאן חמשה פירושים – זו דוגמה יפהפיה איך מפרשים. כל פירוש כאן נחמד ומתקבל על הדעת. זה יכול להיות שיעור ראשון בחסידות למתחילים, למה רומז מעקה בעבודת ה' – או לדבקות המחשבה למעלה, או לשתיקה, או להעלאת השמחה (הכי ציורי, זקיפת הכל לה' על ידי שירות ותשבחות), או שמירה מלהכנס לדמיונות סביב ההצלחה שלך (משהו פסיכולוגי חשוב ביותר – אדם הצליח לעשות ישיבה, כל הצלחה של שמחה מכניסה את האדם הלא-מתוקן לדמיונות, אז צריך מעקה; ו הוא תחת הכתר – מדבקות המחשבה לשמירה מדמיונות שוא במחשבה), או שפלות (ששומרת את האדם מלקפוץ מהגג, כמבואר במ"א).

דעת: אמרנו שלוקחים ענינים, ורק כדי לזכור שמים כנגד הספירות (אם כי יוצא טוב). הרמב"ם בשמונה פרקים, בפרק האחרון – השיא – מדבר על בחירה חפשית. זה שהכל בבחירה חפשית, גם מה שקורה עם האדם, מאד קשה. זה אולי המקום הכי חזק שהוא מציג את השיטה שלו בבחירה חפשית. שני הפסוקים שמביא לזה הוא מעקה ו"פן ימות במלחמה". בדיוק שני הפסוקים של "בית חדש" – "ילך וישב לביתו" ומצות מעקה. מצוות, פסוקים, שאדם נמצא בטבע – ותלוי בבחירה שלו מה יקרה איתו. כשקוראים את זה פעם ראשונה זה מאד מתיישב, אבל אחר כך כשאני פותח את רש"י שמביא את חז"ל – ש"ראוי זה ליפול מששת ימי בראשית אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וכו'". בכלל, איננו מאמינים בגזירות?! בכל המנחת חינוך אומר שאני נותן רק מ"מ – צריך לצטט דבריו. זה שדווקא ממצוה זו יוצא לרמב"ם יסוד היסודות שלו, של בחירה חפשית. בחכמה אמרנו שמעקה זה יראה, סוד מעשה בראשית, וכאן רואים שמזה יוצא כל היסוד של בחירה חפשית. בחירה חפשית היא בדעת. אם יש לרמב"ם מלחמת קדש של דעת, להחדיר ולנצח את דעתו, זה סביב הדבר הזה – שיטת הבחירה החפשית. שוב, צריך לפתוח פ"ח של שמונה פרקים, לקרוא טוב וכו' (אני משאיר את זה לישראל, שבזמן האחרון אוהב לצטט את הרמב"ם ציטוטים מלאים, זה טוב מאד).

חסד: אמרנו קודם שיש בית-כרם-אשה פעמיים, בשופטים ובכי תצא, ממש אותו סדר. אפשר לקשר את זה מאד יפה, גם על פי פשט וגם על פי רמז (דברים מופלאים), שזה כנגד ג ברכות של ברכת כהנים – "הברכה המשולשת בתורה". "יברכך" בבית חדש "וישמרך" במעקה, "יאר הוי' פניו אליך ויחנך" לא כנח שנטע כרם ונפל אלא שיהיה אצלך "חכלילי עינים מיין" (שיצא מהכרם שלך חן ואור עינים, "יאר הוי'... ויחנך" – תיקון נח), "ישא הוי' פניו אליך" בנישואין "וישם לך שלום" בית. האמצעי הוא קצת דרוש, אבל אפשר להשתכנע שזה מכוון מאד (כ"ש אם מאמינים בגימטריאות). אם שלשתם כנגד ברכת כהנים, והראשון הוא "כי תבנה בית חדש" – בית זה ב, וחז"ל אומרים על ב ד"בראשית" שהיא לשון ברכה, אז פשוט ש"יברכך" בבית, ו"ישמרך" זה מעקה לשמור מנפילה. הווארט הזה, שיש כאן איזה מבנה שאפשר להקביל לברכת כהנים שייך לחסד, כהן איש חסד.

כעת משהו בנגלה: אמרנו קודם שהרס"ג בספר המצוות שלו מונה רק את מצות עשה של "ועשית מעקה לגגך" ולא את הלאו. למה? מסביר הרי"פ פערלא שיש כלל אצלו, שגם בעל היראים מסכים לו (לקח את הכלל הזה מרס"ג), שאם אין חידוש בלאו לגבי העשה כותבים כמצוה את העשה ולא את הלאו. אם הלאו כולל יותר מהעשה, אז מונים רק את הלאו ולא את העשה. אם לכל אחד יש דבר שלא נכלל בשני – מונים את שניהם. שוב: כשיש עשה ולאו, ואין חידוש באחד מהם על השני, מונים רק את העשה. כשיש חידוש בלאו על גבי העשה (ואין בעשה חידוש לגבי הלאו) – מונים את הלאו. אם לכל אחד יש חידוש – מונים את שניהם. הרס"ג מונה כאן רק את העשה, ז"א שלפי הכלל שלו – וזה מה שהרי"פ פערלא צריך להסביר – הוא סובר שאין שום חידוש בלאו של "ולא תשים דמים בביתך" לבי העשה. זה מאד חידוש, כמו שתיכף נראה. היראים הולך לפי אותו כלל, אבל מונה את שניהם – יש כאן מחלוקת ביניהם אם העשה כולל את הלאו. היראים מסביר בפירוש, שהלאו כולל גם לא לגדל כלב רע (רבי נתן בבבא קמא), א"א צריכים אותו כדי לשכלל את הבית בפני המזיקים, וגם לא להעמיד סולם רעוע. הוא אומר שזה לא נכלל בעשה אבל נכלל בלאו (כך משמע בגמרא בב"ק). לכן היראים מונה את שניהם. אם כן, אם הרס"ג לא מונה את שניהם, אלא רק את העשה, צריך לומר שהוא כולל את הכל בעשה. כך אומר הרי"פ פערלא, שגם מהרמב"ם וגם מהחינוך – כדאי לקרוא בפנים – יוצא די מפורש שכל דבר מזיק נכלל בעשה. אם כי לרמב"ם שיטה אחרת, שגם כשהלאו לא מחדש על העשה מונים אותו, לכן הרמב"ם מונה את שניהם – אבל מאד ברור מהרמב"ם שאין שום חידוש בלאו לגבי העשה. עד שתיכף נראה שהרמב"ם כנראה הולך בדרך הרמב"ן, שהלאו כאן הוא רק לשם העשה. לרמב"ן יש שיטה שכאן, כמו בעוד כמה מקרים, הלאו רק בא לומר אל תזלזל בעשה (חולק על התוס' שתיכף נפתח בקידושין). מסביר הרי"פ פערלא שהרס"ג הולך בדרך הרמב"ם בזה, ומביא מקורות בחז"ל – כמו הפסיקתא זוטרתא – שגם מגדל כלב רע או מעמיד סולם רעוע עובר גם על העשה של "ועשית מעקה" ולא רק על הלאו של "לא תשים דמים בביתך". הווארט של הרמב"ם שמצות מעקה זה "השמר לך ושמר נפשך מאד" (שלא מונה בפני עצמה), וזה הולך על כל מכשול. וכך סובר גם החינוך. יש כמה דברים שלא כותב, לי הכי מענין כאן – בדרך כלל כשיש עשה ולאו כותב את שניהם בהלכה הראשונה, וכאן כותב בהלכה א רק את העשה ורק בהמשך (הלכה ג) אומר כבדרך אגב שיש לאו, ומי שעובר על העשה עובר גם על הלאו. יש הרבה שאלות, אבל הדיוק הזה ברמב"ם מחזק איך הרי"פ פערלא מסביר את הרס"ג. עיקר מה שרצינו לומר, שזה קרוב מאד לאיך שנסביר את שיטת הרמב"ן, שלא כשיטת התוס' כאן.

בעשה יש בעצם שלש בחינות: עשה של מעקה, עניני כלב רע וסולם רעוע (שהיראים לא שם בעשה אלא רק בלאו, וכך משמע מהגמ' בב"ק כנ"ל, רק הרי"פ מביא עוד מקורות בחז"ל שזה כן כלול במצות מעקה), ויש משהו באמצע – בורות שיחין ומערות. לכאורה זה יותר דומה למעקה, כי צריך לעשות מעקה – אותו דבר. הרבה יותר קל לומר שזה בכלל "ועשית מעקה" מדאורייתא, ואף על פי כן חייבים לומר את זה, כי יש מי שיכול לומר שזה רק דרבנן. לומר שמדאורייתא זה נכלל במצות מעקה – זה גם חידוש. לכן יש פה שלשה שלבים של "לאכללא שמאלא בימינא" – להכליל את הלאו בתוך העשה, שהלאו לא 'יתפוס' דינים בפני עצמו, אלא להחזיר את דיני הלאו שהכל יוכלל בעשה, במעשה של חסד. היראים למשל לא פועל פעולה זו עד הסוף, אלא רק חלקית – בורות שיחין ומערות הוא כן מכליל בתוך העשה, אבל את הכלב הרע והסולם הרעוע לא. אבל אצל הרמב"ם והחינוך, והראשון זה הרס"ג, כל השמאלא כלול בעשה, עד שלשיטת הרס"ג לכן לא מונה את הלאו. לשיטת הרמב"ם כן חייב למנות את הלאו, אבל לשיטת הרס"ג היות שהכניס את כל הגבורה שיש כאן לתוך העשה, לפי שיטתו לא מונה את הלאו בכלל. זו דוגמה לענין של חסד (אז אמרנו שני ענינים, בדרך דרוש – הקבלה לברכת כהנים, כשמעקה כנגד "יברכך הוי' וישמרך", ובדרך נגלה – לכלול את הלאו בתוך העשה).

גבורה: בעצם אמרנו כבר. זה שבזכות המצוה הזאת אתה מפיל דינים – הווארט של המאור עינים, גם הגימטריא (ישמעאל) – שדווקא בזכות המעקה מפילים את הדינים, זו הגבורה דקדושה שיש במצות מעקה.

גם כאן נסמוך גם למשהו בנגלה: הרמב"ם כותב שזה לאו שאין בו מעשה ולכן לא לוקים עליו. על זה מקים הרי"פ פערלא שערוריה – אם הוא אומר שלהעמיד סולם גרוע ולגדל כלב רע זה הלאו (וגם העשה), למה אין בו מעשה? הוא מביא המון דוגמאות שיכול להיות מעשה בלאו הזה. אפילו מעקה – אפשר להרוס מעקה אחרי שנבנה (לא-אסטטי). אין בזה מעשה?! הוא מתרץ די יפה, אבל אחרי התירוץ שלו הוא אומר שזה עדיין חלש אצלי (תמיד אוהב להשאיר את הרמב"ם בצ"ע, שהרס"ג 'ינצח'). מתרץ שכאן האיסור הוא לשים – "לא תשים דמים בביתך" – ומביא מחלוקת מתי האיסור של "לא תשימון עליו נשך". רבי נחמיה וראב"י אומרים שזה בשעת הלקיחה, ולא בשעת כתיבת החוזה (יש דיון איך הרמב"ם פוסק, והרי"פ מכריע כדעת האחרונים הסוברים שהרמב"ם פוסק כמותם), ולכן גם כאן צריך לפרש שעובר על "לא תשים דמים" רק "כי יפל הנפל ממנו" – ובאותו רגע הוא לא עשה שום דבר. הוא לא אומר שהסברא לא טובה, רק שלהסביר כך את הרמב"ם צ"ע. הוא מביא עוד כמה דוגמאות של זה. אומר שמחלוקת בגמרא בכל כיו"ב, אם עוברים על הלאו כשקורה הדבר הבלתי רצוי או בזמן שעשו את הסיבה. הוא צריך להוסיף, וזה צ"ע, שגם כאשר עובר את הלאו בפועל – כשהכלב נושך (או אפילו נובח וזה מזיק) – אם הוא לא היה שם את זה והאדם ניזוק הוא לא אשם. צריך להסביר את ה'לומדות' – הוא חייב לומר שגם במחלוקת בריבית, עשו את האיסור כשעשו את החוזה, אבל העבירה על הלאו לפי הדעה הזו היא בחז"ל רק כשהוא לוקח בפועל ממש את הריבית. אז יש שני שלבים – לעבור איסור ולעבור על הלאו. מה יש בווארט הזה? בחסד אמרנו שיש משהו במצוה הזו שאפשר למשוך את כל הגבורות לתוך החסד, עד כדי כך שאפשר לבטל את הגבורות בתוך החסד לשיטת רס"ג. כאן זה בדיוק ההיפך – להוציא את הגבורה, ולומר שמ"ע היא לעשות מעקה מיד (ואם לא עשית עובר בכל רגע על מ"ע זו), אבל כשקורה מה שקורה זו הגבורה בטהרתה, הלאו בטהרתו, ולא קשור בכלל לעבירה על העשה. אם כן, בתוך הרמב"ם גם כן, זה שתי סברות. לא שסברא אחת סותרת את השניה. בשביל הרמב"ם היינו צריכים לומר שהכל נכלל בעשה, אף שמונה את הלאו, ואולי לכן קשה לו להלביש סברא זו על הרמב"ם – שהלאו נפרד מהעשה, שעיקר הגבורה היא שמישהו ניזוק. השכל שהלאו הוא בשעת מעשה של "כי יפל הנפל ממנו" הוא שכל גבורתי (לא די שלא עשית מעקה, שסכנת את כל מי שיעלה על הגג שלך בכח, ואם אח"כ מישהו נפל בפועל ראוי היה ליפול אלא שמגלגלין וכו', אלא שאתה חייב ממש בנפילת זה בפועל, על דרך שיטת הרמב"ם הנ"ל, הרי הרמב"ם שייך לשמאל כנודע, ומכאן קצת חיזוק שאולי הרמב"ם באמת סובר שהעבירה על הלאו היא בשעת הנפילה ואז אין בו מעשה [מצד אחד הוא מחמיר על בעל הבית שלא עשה מעקה בדיני שמים, וביחד עם זה מקל עליו בדיני אדם שכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו]).

תפארת: נושא שלם שגם הזכרנו קודם. כתוב בשער הגלגולים שהאריז"ל פעם נתן תיקון לרבי חיים ויטאל (האריז"ל מאד עסק בתלמידו המובהק, עד כדי שמשמע שרצה שהוא יהיה משיח בן יוסף והרח"ו משיח בן דוד, לכן הקדיש הרבה הסברים על שרש נשמתו ותיקונו), בין היתר אמר לו ששרשו כתף השמאלי (שבזה קצת קשור לרמב"ם, מהפאה השמאלית), ובחטא קין שהרג את הבל נפלת לעקב השמאלי, ואביך בהולדתך העלה אותך לטבור, ותפקידך בגלגול הזה לחזור לכתף שמאל. איך עליך לעשות? אז הוא גלה לו הקדמה, ש-יה זה מל"ת ("'שמי' עם יה שסה", אפילו לא כותב את זה) ו-וה זה מ"ע ("'זכרי' עם וה רמח"), ואומר – זה חידוש כבר – שגם במ"ע וגם במל"ת יש מצוות זכריות ומצות נקביות. יש מ"ע זכריות ומ"ע נקביות ויש מל"ת זכריות ומל"ת נקביות. היות שלא כתב את הדבר הזה בשום מקום אחר באופן אחר, ובמקום אחר כתוב שאמר זאת לעוד מישהו אחר בדיוק כפי שהוא אמר לרח"ו, משמע שהדוגמאות שנתן הן מוחלטות. היות שזה כנגד י-ה-ו-ה, צריך להיות י מל"ת זכריות, ה מל"ת נקביות, ו מ"ע זכריות ו-ה מל"ת נקביות. זה כמו "מבצעים" של הרבי – אם תשמור את אלה תתקן. הרח"ו לא זכה לקבל מרבו את י מצות ל"ת הזכריות – אז נשאר רק עם הוה מצוות, ה מל"ת נקביות, ו מ"ע זכריות ו-ה מ"ע נקביות. הכל כתוב, אבל מענין אותנו ו מ"ע זכריות, שהן כמובן כנגד הו"ק (ענין מיוחד ב-ו של שם הוי', שאין ב-יה, שיש שם בפשט ו ספירות). הוא כותב בסדר אחר, אבל אנחנו נאמר לפי סדר הספירות (זה כבר חידוש, אין אצלו שום הסבר לענין הזה – רק 'תיקון' שאומר לרח"ו, ובמקום אחר לעוד מישהו כנ"ל): חסד – "ואהבת לרעך כמוך" (כלל גדול בתורה, הגם שלא כתב את זה ראשון אבל לכאורה ודאי צריך להיות ראשון), גבורה – "ועשית מעקה לגגך" (חידוש שהוא בן זוג של אהבת ישראל, מה הרמז שהאריז"ל חשב שזה גבורה – שבכ"מ אומר ש-מעקה בגימטריא ריו = גבורה), תפארת – "פרו ורבו" (רואים כמה המצוות כאן יסודיות, חוץ מההוד והגבורה שהן מצוות פרטיות לכאורה, אבל האחרות יסודות כל התורה כולה; למה פו"ר בתפארת? כי מתנת הבנים בתפארת בס"י. אם לא היה משהו יותר מתאים ביסוד אולי הייתי מכוון לשם, אבל יש), נצח – "וחי אחיך עמך" (ענף החסד, זה נצחון אהבת ישראל), הוד – אכילת מעשר שני בירושלים ("וחי אחיך עמך" זה לצאת לעולם, עבודה עברית, ועליה לירושלים היא תנועה הפוכה. עפ"י פשט כל מה שמעלים לירושלים זה כדי להודות לה', וכן לעטר את שוקי ירושלים), יסוד – ברית מילה (מדגיש שהמצוה הכי גדולה שאדם ימול את בנו ממש, כך לפחות הורה לרבי חיים ויטאל). משהו יפהפה – שיעור בפני עצמו – של שש מצוות זכריות. מעקה בגבורה (מקום הצמצום והסכנה), אבל כל המבנה הוא בתפארת – ה-ו של שם הוי' (שיש בו התפשטות לו"ק).

נצח: גם כבר אמרנו – הבאר מים חיים, הקשור לר"ן. שיש פה איזו כוונה מתחילת הבניה – "כי תבנה בית חדש", כשאתה הולך לבנות (לא אחרי שבנית). "תבנה" משמע מראש ועד סוף, שכבר במחשבה מהתחלה צ"ל "ועשית מעקה לגגך". זה שמראשית בניה צריך לכוון למעקה – כל ראשית שייך לקו הימין, "נעימות בימינך נצח". כמו שאדם קם ומתחיל ללכת ברגל ימין. נו"ה הם עצת כליות, ואיך שאני מתחיל עם עצת הכליות שלי – החכמה המוטבעת שלי, מה אני עושה כאן כשאני הולך לבנות – ראשית הכוונה היא בשביל המעקה, וגם בשביל שמירה בפועל. ב"אשרי יושבי ביתך" מכוונים ב"שומר הוי'" בניקוד חיריק – נצח. צריך מראשית הפעולה (כל מעשה בפועל זה נו"ה) לכוון, בעצת הכליה הימנית, שמקבלת מהמח הימני (חכמה, שנקראת ראשית), לעשות מעקה.

הוד: יש כלי יקר. ווארט אחד ממנו אמרנו שלשום, ויש ממנו עוד ווארט שקצת קשור לרמב"ם שקושר הכל לבחירה חפשית (הפוך מהרמב"ם). הוא אומר לא לחשוב שבזה שאני עושה מעקה בטלתי את הגזירה מעל זה שמגיע לו למות. שאם לא יפול וימות כאן, הוא יפול וימות ממקום אחר, או שיפול מעל המעקה. אל תאמר שהמעקה הוא בשביל לבטל נפילה ממישהו. מה זה קשור להוד? כמו שהחינוך אמר שמעקה זה מצוה השייכת לתשעים ותשעה אחוז של האוכלוסיה, ואחוז אחד לא זקוק לזה (ואף על פי כן המצוה חלה גם עליהם כנ"ל), כך כאן. באמונה ומודעות הסברנו ש"צדיק גוזר והקב"ה מקיים" זה בנצח ו"הקב"ה גוזר וצדיק מבטל" זה בהוד. מאמינים בתשעה עקרונות של פנימיות התורה, ומאמינים שצדיק יכול לבטל גזירה. אם בעל הבית הוא צדיק, ומקיים מצות מעקה – שיש בה אנרגיה אין סופית, מצוה תוהית – אז הוא יכול בכך לבטל גזרות. יש מישהו שהגיע לו למות, היתה עליו גזירה, והצדיק שעשה מעקה בטל את הגזירה. צריך להביא את הכלי יקר ולומר שאנחנו סוברים הפוך – "הודי נהפך". אנחנו אומרים שיש משהו במצוה הזאת, לכן היא מצוה חזקה, שיש בה כח לבטל גזירות. זו עוד סיבה שצריך לבנות את הבית עם המעקה ועם כל האמצעים הבטיחותיים – כי יש כח במעקה לבטל גזרות.

יסוד: ווארט של השם משמואל, שאומר כלל לגבי דבר חדש – שכל דבר חדש צריך שמירה, וכל דבר חדש נופל. תופעה חדשה היא בחזקת נפילה. בפנימיות אפשר להסביר שלכן לא-חסידים הם בראש של "חדש אסור מן התורה" – אם יש משהו חדש ודאי תצא מזה איזו תופעה בלתי רצויה, כי בעצם המושג חדש יש נפילה, ולכן הוא זקוק לשמירה מעולה. כאן זה לא רק "בית חדש", אלא כל דבר חדש. כל הפחד מנפילה הוא בגלל המלה "חדש". אם כי שאמרנו שעל פי הלכה אין כל כך משמעות וחידוש במלה "חדש". את הרעיון הזה נשים כמובן בספירת היסוד. ה"צדיק יסוד עולם" הוא ה"חידוש נפלא". יש אבות, שהם לכאורה לא חדשים לגמרי – אמרנו שחדש הוא גם על רקע של משהו. יש שלשה אבות ו-יב שבטים, וגם השבטים לא חדשים. מי שהוא תופעה חדשה, חידוש נפלא, זה יוסף (שהוא סוד שם מה החדש כנודע). לישיבה שלנו קוראים "עוד יוסף חי" – יוסף הוא בסכנת נפילה. למה הוא בסכנת נפילה, היפך ה"חי", כי הוא חדש, ולכן אבא שלו עושה לו כתונת פסים – זו תופעה חדשה, אור חדש. דבר חדש זקוק לשמירה מעולה. זאת אומרת שגם משיח, הכי חדש, הוא גם בחזקת נפילה. כך קוראים לו – "בר נפלא". זה בגלל החידוש. אפילו הווארט הזה קשור לשיחה של הרבי שאמרנו ממנה כמה נקודות שלשום. הרבי אומר שהנשמה לא רגילה לעולם הזה, לכן כניסתה לגוף היא משהו חדש. אם יצליח לאל יפול יצמחו מזה חדושים מופלאים, אין סוף יותר ממה שמכירה בעולמות העליונים. גם חתונה זה חידוש, ולכן צריך שמירה. השם משמואל לא מסביר כל צרכו, אבל רומז שכל שנה זה אורות חדשים ולכן צריך סוכה – שמירת מקיפים דאמא. כל שבוע יש דברים חדשים, ולכן צריך שבת. הוא אומר שסוכה ושבת קשורות לכלל שכל חדש נופל, ולכן צריך שמירה. משיח בא לגלות "תורה חדשה מאתי תצא" – זה בחזקת נפילה, לכן צריך מצות מעקה. לפי זה מצות מעקה היא היכולת לחדש בלי להתמוטט, בלי שעצם הדבר שאני מחדש משהו יפיל אותי. [אז מה המעקה שם?] כנראה שהיסוד חוזר לרחובות הנהר, לכל חמשת הפירושים של החסידות מה זה מעקה, מדבקות המחשבה עד שפלות. היסוד מקבל מאמא. בכל אופן, הווארט הזה שתדע שאם באת לחדש משהו בעולם זה מסוכן – לחדש זה דבר מסוכן (גם בשמים דנים אותך האם אתה ראוי לחדש, כמו אצל אדמו"ר הזקן בענין סבת מאסרו כו') – שייך ליסוד, עיקר הנפילה היא בברית. הכל קשור ליסוד, ליוסף. גם משיח בן דוד הוא קיסר שלם, בעוד דוד הוא רק פלג-קיסר. קיסר זה יוצא דופן – משיח בן דוד הוא החידוש השלם. לכן בתחלה חשבתי לכוון את הווארט הזה כנגד "היכל לבנת הספיר" – שהוא השומר כל חדש שעלול ליפול – הכולל יחד את שתי הספירות יסוד ומלכות. הרי הפעם הראשונה שכתוב "חדש" היא "מלך חדש", ומלך חדש נופל. "חדש נופל" ר"ת חן (מתנת המלכות בס"י). כל דבר חדש שהוא בחזקת נפילה לכאורה מתאים גם ליסוד וגם למלכות, והשמירה עליהם היא היכל לבנת הספיר. לפי הווארט הזה צריך להתבונן מה זה היכל לבנת הספיר, שהוא ההיכל ששומר. על פי פשט היכל לבנת הספיר זה שלפני הקב"ה תמיד מונחת הלבנה של שעבוד מצרים – "עבדים היינו לפרעה במצרים", תחת ה"מלך חדש". אבל אח"כ מצאתי עוד משהו טוב בשביל מלכות, אז זה נשאר ביסוד לבד (אך באמת יכול להיות יסוד-מלכות יחד).

מלכות: רוצים לקשר הכל גם למלכות שלנו, מלכות ישראל בארץ ישראל היום. הרמב"ן כותב על "ועשית מעקה לגגך" לא על אתר, ב"ועשית מעקה לגגך", אלא בשתי מצוות אחרות – מינוי מלך וברכת המזון. הוא רוצה לומר שלפעמים שכתוב בלשון עבר ההופכת לעתיד – "ועשית" – זה מצות עשה. זה לא דבר פשוט. כתוב "ואמרת" בהעמדת מלך ו"וברכת" בברכת המזון. הוא אומר שיש עוד דוגמאות בסגנון זה, אבל מציין זאת רק בשני מקומות, ובשניהם מביא כדוגמא עיקרית שזו לשון מ"ע מ"ועשית מעקה". כלומר, הבנין-אב שלשון כזה היא מצות עשה לומד הרמב"ן מ"ועשית מעקה", ואומר שגם מה שכתוב "ואמרת אשימה עלי מלך" זו גם מ"ע. כלומר, המצוה כאן היא לומר "אשימה". הוא לא משוה שבשניהם יש לשון שימה. במינוי מלך יש ד"פ שימה (יותר מ"בתלתא זימני הוי חזקה", ד שימות ל-ג מלכים, ע"ד ג אבות ו-ד אמהות: "אשימה עלי מלך" כנגד שרה ואברהם, "שום תשים עליך מלך" כנגד לאה רחל ויעקב, "מקרב [אותיות רבקה] אחיך תשים עליך מלך" כנגד רבקה ויצחק, בנין המלכות על ידי מצוות המלך הכתובות בהמשך הפרשה מן הגבורות דווקא, וד"ל) – "אשימה עלי מלך", "שום תשים עליך מלך" (עד כאן = 1872 = חסד פעמים הוי', הוי' פעמים מילוי עב), "[מקרב אחיך] תשים עליך מלך" (= 2842 = 7 פעמים 406, המשולש של 28 = 7 פעמים חן, מתנת המלכות) – ריכוז גדול מאד של שימה. במעקה יש גם לשון "תשים", אבל בלאו – שם זה רק בעשה (כי אח"כ "לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא"). שואל בסוף, ש"ואמרת אשימה עלי מלך" מצוה, אבל איך אפשר לומר ש"ככל הגוים אשר סביבותי" זו מצוה? הוא מתלבט, ואומר שלכן אולי זה לא מצוה אלא עתידות. אפשר לחלק לצדדים ולומר שהחלק הראשון מצוה והשני עתידות, אבל הוא אומר שאם זה הסיום אולי הכל עתידות. לכאורה, הרמב"ן לומד ממעקה רק משהו לשוני, אבל זה שהוא מדייק ככה – זה גם לגבי "ואמרת אשימה עלי מלך" וגם לגבי "ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". הוא אומר שזו קבלת חז"ל שזו מצוה, שבלי זה לא הייתי מבין ש"וברכת" היא לשון מצוה, אבל זה דומה ל"ועשית מעקה לגגך". יש מי שאומר שלשון "ועשית" זה פעם אחר פעם. יש שני פירושים למשמעות "ועשית מעקה". הראשון – שגם אם נפל תעשה שוב (אחרת הייתי חושב שתצא ידי חובה פעם אחת). השני, שאמרנו – שזה חוזר לכוונה מראש, מתחלת ה"ועשית". וכך יש לפרש את "ואמרת אשימה עלי מלך" שבא בהמשך ל"כי תבא אל הארץ אשר הוי' אלהיך נתן לך וירשתה וישבתה בה ואמרת אשימה עלי מלך ככל הגוים אשר סביבתי" – מתחילת ה"כי תבא אל הארץ" צריך לכוון שהכוונה היא לקיים את מצות מנוי מלך, "ואמרת אשימה עלי מלך" ("ואמרת" מתפרש גם כאמירה בלב כנודע). וכן בנוגע ל"ואכלת ושבעת וברכת וגו'" שתחילת האכילה תהיה על מנת לברך את הוי' לבסוף (שבזה מובן באופן מופלא למה הברכה לפני האוכל אינה מן התורה, ודוק), וכמו שמסופר על גדולי הצדיקים שאכלו בשביל לברך. עוד דבר, מעקה הוא ודאי אחרת, לכן הוא גם תהו. כל מצות מעקה, כל הסימן בשו"ע, הוא "חמירא סכנתא מאיסורא" – לכן אולי זה לא גדר של מצוה, אלא של סכנה, וזה חמור ממצוה. זה ש"חמירא סכנתא מאיסורא" זה תהו. לכאורה זה לא צריך להיות מנוי בתורה של התיקון. [המחלוקת אם מברכים על מצות מעקה נוגעת להמשך. להלכה, לדעת הרמב"ם, מברכים על מעקה. המחלוקת אם בורות שיחין ומערות נכללת במצוה נוגעת לברכה. כך כותבים, שאם זה נכלל בגג גם שם מברכים]. כל הענין, הלא-פשוט, שיש כאן לשון מצוה – שהרמב"ן מסתמך על מצות מעקה גם במלך וגם בברכת המזון – אז פשיטא שיש כאן משהו מלכותי, כי הדוגמאות הן מלך וברכת המזון על הארץ (מלכות). גם כל הענין של לשון שהייתי יכול לפרש שהוא סיפור דברים בעלמא ואני מדייק שזה לשון של מצוה זה מתאים למלכות, וגם דבר שאיני יודע אם הוא דרך ארץ או תורה דומה לדין מלכות. דין מלכות זה דין (על פי תורה) של דרך ארץ (קדמה לתורה, שרש המלכות ברדל"א). כל הענין של "ואמרת אשימה עלי מלך" "ועשית מעקה לגגך", "וברכת את הוי' אלהיך" על הארץ – אני שם במלכות. יש כאן סדר פשוט של הכנעה-הבדלה-המתקה במלכות: "ואמרת אשימה עלי מלך" "שתהא אימתו עליך" זה הכנעה – אני בוחר להיות משועבד למלך. לפי זה אפשר גם לתרץ את כל הרמב"ן, שהדגש ב"ככל הגוים אשר סביבותי" הוא שהמלך מולך בכיפה – לא שאני רוצה להיות גוי, אלא סמכות של מלך וכניעה למלך כמו שהגוים נכנעים למלך (מלך גוי יותר 'מפחיד' ממלך ישראל – כמו בדיני הפסקה בתפלה – אבל זה מה שרוצים, הכנעה [הוי מתפלל בשלומה של מלכות שאלמלא מוראה וכו']). מצות מעקה – הבדלה. מצות ברכת המזון – המתקה, "ואכלת ושבעת וברכת את הוי' אלהיך על הארץ הטובה אשר נתן לך". רמז: מלך מעקה ברכת המזון = 1035, המשולש של 45, מה-אדם = 3 פעמים משה (ממוצע ה-3) = ה פעמים אור (של יום אחד של מעשה בראשית). מה הוא חצי מלך.

אחרי כל הפרצוף הזה של ענינים סביב מעקה בספירות – זו הקדמה – נגיע לנושא בגמרא (שגם בגדר הקדמה, עד שיעשו מזה ספר). בקידושין לד, א, על המשנה של מצוות בהן נשים חיבות ומצות מהן נשים פטורות, כתוב "ואיזו היא מצות עשה שלא הזמן גרמא? מזוזה מעקה אבידה ושילוח הקן". כבר דברנו הערב על הקשר בין מזוזה ומעקה. שילוח הקן כתוב פסוק לפני והשבת אבידה עוד כמה פסוקים לפני. רואים שהכל מרוכז כאן – אף אחד לא כותב את זה, כמובן. לא לומדים מכללות, לכן יש עוד הרבה דוגמאות, אבל זה מה שכתוב בברייתא – בחרה במצוות האלו.

מזה תוס' עושה ענין שלם, מוציא את מזוזה.

מעקה אבידה ושילוח הקן - תימה לרבי בכל הני כתיב לאו במעקה כתיב לא תשים דמים בביתך אע"ג דמוקמינן ליה למגדל כלב רע וסולם רעוע דהיינו שימה בידים [לאו שיש בו מעשה] מ"מ אתי נמי למעקה דהא דרשי בסיפרי ועשית זו מצות עשה לא תשים דמים זו מצות לא תעשה ובאבידה נמי כתיב לא תוכל להתעלם ובשלוח הקן כתיב לא תקח האם על הבנים וא"כ איך יהיו נשים פטורות אפילו הם זמן גרמא [כאילו שהברייתא מחדשת שהאשה חייבת כי לא הזמן גרמא, והרי יש ממילא לאו בכל אחד.] והא השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה [כל הלאוים].

יש כאן קושיא, שגם הר"ן וגם הרמב"ן מתרצים אחרת מתוס'. היות שהמשפט האחרון קשור לרמב"ן נחזור על דבריו. הרמב"ן אומר שכל הלאו כאן רק לחזק את העשה, אז אם האשה פטורה מהעשה אוטומטית היא פטורה מהלאו, לכן אני חייב לומר שאלו מ"ע שלא הזמן גרמא, ולכן היא פטורה מהלאו (נראה שהרמב"ם – שפשוט שלא סובר כמו הר"ן או התוס' – י"ל שסובר כמו הרמב"ן). הרי"פ פערלא אומר שהריטב"א סובר כמו הרמב"ן, אבל כשמסתכלים רואים שהוא מקבל את שניהם. תירוץ נוסף, הר"ן אומר שהלאו והעשה לא באים כאחד – הלאו הוא מה"חדש" הראשון והעשה מה"חדש" השני, כמו שדברנו קודם. זה מתאים לסדר של "סור מרע ועשה טוב" לפי הפשט, ולפי הסוד לכך שכל ה'לאו' במחשבה (יה) וכל העשה במעשה (וה).

ותירוץ התוס':

ואומר ר"י דבכולהו משכחת בהו עשה בלא לאו [ובו צריך להגיד שהאשה חייבת] ובמעקה אין שייך לא תשים דמים אלא בבונה בית מתחילה על מנת שלא לעשות מעקה [אפשר לחשוב שהוא מתכוון כמו הר"ן, שמיד עובר, אבל הרי"פ פערלא מסביר שזה לא ככה. שאם חשב לא לבנות מעקה ובסוף לא בנה הוא עבר בסוף, ואילו הר"ן מחדש שעבר מהרגע הראשון] אבל אם היה בדעתו לעשות מעקה ולאחר שבנאו נמלך או שעשה ונפל אין שם אלא עשה דועשית מעקה ואז נשים פטורות [אם היה הזמן גרמא, ולכן צריך להשמיע שלא הזמן גרמא] ובאבידה נמי משכחת [באבידה ובשילוח הקן – שמסביר לקמן – משמעות הכוונה איך הרמת מפורשת בחז"ל, משא"כ מעקה]... (התירוץ הנוסף בהמשך דברי התוס' לא נוגע למהות העשה והלאו של מעקה).

שלשה תירוצים: לפי התוס' זה פונקציה של דעת – על דעת מה בנית את הבית, על דעת מעקה או לא על דעת מעקה. הלאו תלוי בדעת והעשה לא בדעת אלא במעשה (הר"ן אומר שזה גם תלוי בזמן, אבל תוס' אומרים רק שפונקציה של דעת). הר"ן אומר שלא באים כאחד, אלא בשני זמנים שונים, לכן אין חפיפה ולא נוגע אחד לשני. הרמב"ן אומר שהלאו הוא רק בשביל העשה, ואם העשה בטל גם הלאו בטל.

יש עוד ווארט, של המנ"ח (נאמר בע"פ, צריך להסתכל שם): המנ"ח חולק על המחנה אפרים (האור שמח כותב כמו המחנה אפרים). המחנה אפרים אומר שאפשר לקיים מ"ע של עשית מעקה על ידי פועל גוי, בגלל שאין בזה דין שליחות. כל מצוה שאין בה דין שליחות אפשר לקיים גם על ידי גוי. המנ"ח אינו מסכים, ואומר שכן יש בזה דין שליחות. אומר שלי יש תירוץ הכי טוב לקושית התוס' – שאם בנית מעקה על ידי פועל גוי אין לאו אבל בטלת עשה. תירוץ מכיוון אחר לגמרי, שבעשה יש דין שליחות. איך אני יודע? כי יש ברכה. כל מצוה שיש בה ברכה אומרת שאני צריך לעשות, או השליח שלי צריך לעשות. אם כן, זו סוגיא של עבודה עברית. לא סתם האריז"ל שם את "וחי אחיך עמך" יחד עם מצות מעקה. שוב, אומר המנ"ח שבעשה של מעקה יש דין שליחות, ואי אפשר לעשות מעקה על ידי גוי, וכמובן לא על ידי חרש שוטה וקטן – כל מי שלא כשר לשליחות אי אפשר לעשות מעקה איתו. לכן בהחלט אפשר לא לעבור על הלאו – כשעושים מעקה על ידי גוי – אבל לא לקיים את העשה. אצל הרוגאטשובר יש מצוות של פועל, של פעולה ושל נפעל – יתכן שבמצוות של נפעל אין דין שליחות.

אם כן, יש פה ארבעה פירושים, שבהחלט אפשר לומר שכל אחד קובע ברכה לעצמו ולא סובר כמו השני. איך עושים מזה סדר? בקיצור נמרץ, המבנה שכאן בא לראש הוא ארבע הנקודות בקו האמצעי – דעת-תפארת-יסוד-מלכות. הראשונים זה העיקר – דעת-תפארת-מלכות – ומנ"ח נכנס באמצע, יסוד. כתוב בקבלה ששליח זה כינוי של היסוד, לשם שייך דין שליחות. התוס', שזה תלוי בדעת, הוא בספירת הדעת – הלאו הוא מצוה של דעת, לכן אפשר שלא יהיה לאו ושעדיין נשארת מצות עשה. סברת הרמב"ן, שהלאו הוא רק בשביל העשה ואם העשה בטל גם הלאו בטל, אני שם בתפארת – חסדים וגבורות יחד, כאשר הנטיה היא לצד החסד, שהעשה הוא העיקר (שוב בחינה של "לאכללא שמאלא בימינא" – לא לגמרי לבטל את השמאל, את הלאו, אבל שישנו רק במקום הימין). חלוקה בזמן – הרי"פ פערלא אומר שרק הר"ן סובר את זה, אם כי היה אפשר לחשוב שגם תוס' סובר ככה (הוא אומר שהר"ן סובר כמו התוס', אבל התוס' לא סובר כמו הר"ן) – שאין הלאו והעשה באים כאחד, זה במלכות. כל חלוקת הזמן היא במלכות – "ה' מלך, ה' מלך, ה' ימלך". אם הלאו והעשה באים כאחד זה למעלה מהמלכות. כל מה שלמעלה מהמלכות זה נשיאת הפכים, באים כאחד, אבל המקום שמחלקים לזמנים שונים הוא בספירת המלכות. זה מבנה ראשוני איך לקחת סברות אמיתיות, סברות של נגלה, ולהתחיל לנסות לסדר אותן.

[מה מרויחים מזה?] הרבה חידושים, גם בנגלה. למשל, הברכה במעקה – ממנה לומדים דין שליחות – זה גם "ברכות לראש צדיק". אם אמרתי שאפשר על ידי גוי זה לא נוגע לתיקון הברית, זה כבר לא מענין את הבחורים כאן... (אולי אם זה נוגע למלכות כן מענין). איך לעשות מזה נגלה, צריך לחשוב. יסוד זה עדיין טפח למעלה מהמציאות (זה משיחיסטים – כנראה עדיין משיח בן יוסף, ולא משיח בן דוד). שוב, בשביל זה יש פה מכון, אנשים חכמים, שלוקחים את הטענות האלה ומתרגמים לנגלה, ומזה כותבים שו"ע. באמת, לפני שזוכים לחדש בנגלה לפי ההקבלות לפנימיות הדברים, קודם צריך ללמוד מהנגלה ענינים פנימיים הנוגעים לנפש האדם – קודם רצוא מנגלה לפנימיות ואחר כך שוב מפנימיות לנגלה. לדוגמה: מהנ"ל אפשר ללמוד שמי שנמלך בדעתו מלעשות דבר טוב שכבר גמר בדעתו לעשותו, פגם בדעת (יכולת ריכוז וקבלת החלטות), והלואי שלא יהיה קלקול בנפש בלתי הפיך ("גם בלא דעת [יציבה, דעת נוטה לטוב] נפש [החוזרת בה מלעשות טוב, נפש לשון רצון] לא טוב [מקלקלת את עצם החוש שלה בעשית טוב ר"ל]"). בחינוך ילדים צריך להיות ברור שכל הלאוים, אסור כך ואסור כך, הם בשביל לחזק את המעשים הטובים (אסור לקחת מאחיך הקטן, הרי רק צריך לתת לו, הוא קטן ואתה גדול – כך מפתחים את מדת הרחמים, פנימיות התפארת). הצורך לקיים את המצות, המעשים הטובים, על ידי שליח כשר, שליח שאפשר לומר עליו ש"שלוחו של אדם כמותו [ממש]" מוסיף יוקר רב לערך המצוה וחביבותה (שעל כן "מצוה בו יותר מבשלוחו", וכנ"ל בדברי האריז"ל לרח"ו בענין מילת בנו) – יקר תיקון קרי ביסוד, וד"ל. בכל הנוגע למלכות ומנהיגות בכלל צ"ל לאו קודם לעשה, לברוח מן הכבוד (מלכים) עד שהכבוד ירדוף אחריו וישיגו בעל כרחו (שאז יש להכנע לרצון השי"ת ולנהוג את המלכות ביד רמה, בהתנשאות הבאה מכח שפלות), והיינו "בנין המלכות מן הגבורות", מבחינת "שמאל דוחה" בנפש האדם כלפי עצמו ("לא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו", לא כדאי לעלות לגג [בית המלך] בכלל, אבל אם כבר חייבים, על פי ההשגחה העליונה, אזי "ועשית מעקה לגגך", ודייקו חז"ל "גגך", גג שלך, דווקא [ולא גג בתי כנסיות וכו'], וכתב האריז"ל לכוון גגך = הוי' ב"ה – "מהוי' יצא הדבר", "וישב שלמה על כסא הוי' למלך").

עוד משהו חמוד שלא אמרנו: החרדים אומר דבר דומה להנאמר ב"היום יום" לגבי חינוך ילדים. הרבי הרש"ב אומר שכמו שכל יום יש מצוה להניח תפילין, כך יש מצוה לחשוב כל יום חצי שעה איך לתקן-לשפר את חינוך הילדים. חובת גברא, להתבונן חצי שעה ביום על חידוש, תיקון ושיפור החינוך. על דרך זה אומר החרדים שכל יום בחיים צריך לחשוב על מצות מעקה, כלומר איך להסיר מכשולים וסכנות ואיך לאבטח את הבית שלך על הגבעה. אם אתה חושב חצי שעה כל יום על מצות מעקה אתה מקיים מ"ע דאורייתא כל יום. רואים כמה המצוה הזו יסודית ביותר, שצריך כל יום לחשוב על זה – כלל החיים (ולפי זה קיום המצוה הוא במחשבה [טובה, שהקב"ה מצרפה למעשה בפועל ממש], וכפירוש בעל הבאר מים חיים הנ"ל).

[כתוב שאם הכלב קשור הנביחה שלו לא מפחידה – אולי הקול אחר, מאבד את כח ההרתעה שלו. אפשר להבין שלקשור מאפס הרתעה. דברנו שלשום שצריך להיות מרי אזרחי בלתי-אלים, והכוונה לא לזרוק אבנים על חילים יהודים – כל דבר אחר שעושים בשטח כדי להוציא את האויר מגלגלי באי כחם של הרשויות החותרות לגרש יהודים מנחלת אבות נכלל במונה "בלתי אלים". אריאל טפה התנגד – לא הולך לזרוק אבנים, אבל ברגע שאומרים דבר כזה, אפילו הכי קטן, זה מחליש את הרוח. אינני משנה את דעתי בזה כמובן, אבל צריך להסביר, כמו שאמרתי שלשום, שעיקר חשיבות האמירה הזאת היא כלפי חוץ (עם היותו אמת נכון גם כלפי פנים). צריכים כולם לדעת שהשיטה שלנו לא לזרוק אבנים על חילים וכיוצא בזה (לא להזיק גופנית ליהודי) – יש דברים אחרים, יותר מועילים לענין, לעשות (שלהם אנחנו קוראים "בלתי אלים", זה תלוי בהגדרה שלנו כנ"ל). לדעתי מאד חשוב הכלפי חוץ כאן, וזה גם משהו אמיתי. לא צריך לזרוק אבן על חיל. אבל מה לעשות כשהוא מוריד לך אלה על הראש ומוציא אותך מהבית שלך (וגם הורס לך את הבית)? איך להגיב? אחר כך חשבתי שצריך לכתוב שיש ודאי מקרים בהם החברה עלולים לאבד שליטה, ומי שגרם לאיבוד שליטה זה מי שגרם. אני לא יכול לומר למישהו להרביץ לחילים, אפילו שמרביצים לו, אבל אפשר להאשים אותם שגרמו במקרים מסוימים לאיבוד שליטה.]

אמרנו ש"יברכך הוי' וישמרך" מקביל ל"כי תבנה בית חדש" ו"ועשית מעקה לגגך וגו'". מה יקרה אם נכוון את שני הפסוקים יחד? "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (= 4034) ו"יברכך הוי' וישמרך" (= 854). ביחד, שני הפסוקים = 4888 = 8 פעמים תורה (= רצוא ושוב = גמילות חסדים וכו') = אהבה פעמים שלום (יעקוב פעמים הוי' ב"ה).

אמרנו שבחסידות הכללית יש חמשה פירושים לסוד המעקה, כנגד קוש"י וי-ה-ו-ה. נכתוב רק את המילים: דבקות המחשבה, שתיקה, תשבחות (זו המלה העיקרית של רלוי"צ), שמירה מדמיונות, שפלות = 4730 = 22 פעמים (כנגד אותיות התורה) מעקה.

שלשום, בקבלת פנים, אמרנו שמעקה זה "מחצית השקל" (215 חצי מ-430). לא אמרנו רמז פשוט, ש"כי תבנה בית חדש" ר"ת = ב"פ מעקה = שקל. רמז מאד יפה שיש שתי בחינות למעקה. רומז שצריך עוד מעקה – או חותם בתוך חותם, או כמו שצריך "מעקה לגגך" צריך גם "מעקה לבורך". גג בור ע"ה = מעקה. ההלכה אומרת שמברכים גם על מעקה לבור, ולא רק על מעקה לגג.

אמרנו שיש שתי שמירות לבית – המעקה והמזוזה. המעקה שמירה של תהו (גם בחינת דין מלכות) והמזוזה שמירה של תיקון (פרשיות של תורה, תורה זה תיקון).

אמרנו שהרמב"ן כותב שיש שלשה פסוקים על אותו משקל (שחידוש שזו לשון מצוה) – ברכהמ"ז, מינוי מלך, מעקה (ממנו לומד בשני האחרים): "ואמרת...", "ועשית...", "וברכת...". מלך מעקה ברכה (הכנעה-הבדלה-המתקה כנ"ל) = 532 (19 פעמים 28, מח"ק פעמים מח"ג). על מעקה כותב רש"י "מעקה – גדר סביב לגג" = 532.

היה עוד משהו בנגלה שלא אמרנו: הרמב"ן חוקר בתחלת פירושו על מעקה אם המצוה מחודשת או מבוארת (כמו בכל ספר דברים) – האם זה משהו חדש, שלא היה קודם בכלל, או שזה רק הסבר למה שהיה קודם, בחומשים הקודמים. מה ההו"א שזו מצוה מבוארת ולא מחודשת? קודם כל, המושגים האלה: דווקא במשנה תורה המצוות הן או "מחודשת" או "מבוארת". זה ממש כמו התחדשות והתחזקות-שיפור. אם המצוה מבוארת למה צריך לכתוב פעמיים? כדי להוסיף משהו, לשפר. זו דוגמה יפהפיה לכך שצריך שיפור – התורה היא מושלמת, ועדיין צריך שיפורים, כמו שופרות של ר"ה. איך יתכן שמעקה מבוארת? ביאור ל"לא תעמוד על דם רעך". המסקנה היא שהעשה מחודש אבל הלאו מבואר – הלאו של "לא תשים דמים בביתך" זה באמת "לא תעמוד על דם רעך", אבל הפעולה המיוחדת של "ועשית מעקה לגגך" מחודשת (גם הרי"פ פערלא כותב בסוף פירושו, שאפילו אם נאמר שהרס"ג מסכים ליראים, שסולם רעוע וכלב רע הם לא בכלל העשה – ואז הלאו לא נכלל כולו בעשה – כבר כתב את הלאו של "לא תעמוד על דם רעך"). הרי"פ פערלא גם כותב שם למה העשה כן מחודש. הייתי יכול לחשוב שהעשה הוא גם מבואר – "לפני עור לא תתן מכשול", כי יש כאן נתינת מכשול. למה מי שלא עושה מעקה לא עובר על "לפני עור"? אני רואה שאין מעקה, ואם אני בכל זאת עולה על הגג זו בעיה שלי, איני עור. בכל אופן, מחודשת-מבוארת זה ענין מאד יפה, גם איזה תהו-תיקון (תהו = יש מאין, כל דבר חדש הוא בבחינת תהו, ולכן הוא בסכנת נפילה כנ"ל). ה"ועשית מעקה" זה מחודש, אורות דתהו, ו"לא תשים דמים" זה כבר מוכר – זכרונות.

אמרנו שבר"ן יש שתי בחינות – שלאו ועשה באים כאחד או שאינם באין כאחד. הלאו והעשה באים כאחד אין הלאו והעשה באים כאחד = כאחד ברבוע.

עוד משהו בנגלה שלא אמרנו: שאלה מאד חשובה – האם שוכר חייב במעקה? על פי פשט זה חיוב על המשכיר, הבית שלו, אבל אם המשכיר לא עשה מעקה מה הדין של השוכר. יש כאן מחלוקת בין המנ"ח לבעל כנה"ג – המנ"ח סובר שיש מצוה מדרבנן על השוכר, אבל אומר שבעל כנה"ג כותב שיש לו מצוה מדאורייתא. [פשיטא מהרמב"ם שלא סובר כמו הר"ן ותוס' – שגם אם הניח את הגג בלי מעקה עובר כל הזמן על הלאו והעשה. בדעת-תפארת-יסוד-מלכות לא התייחסנו לרמב"ם, כי לכאורה הוא גם בת"ת כמו הרמב"ן, הת"ת ממצעת בין הימין לשמאל – הרמב"ן מצד הימין שבתפארת והרמב"ם מצד השמאל שבתפארת].

יש בפרשת כי תצא שני דברים חדשים, חדש וחדשה – "בית חדש" ו"אשה חדשה". האשה בסמיכות לבית זה "כי יקח איש אשה...", לא ה"אשה חדשה", אבל קצת יותר מאוחר בפרשה "כי יקח איש אשה חדשה". "ועשית מעקה לגגך" במילוי (אם מילוי תו) אז חלק המילוי = תריג, כלומר שיש בכח מצוה זו כל מצוות התורה. אם אני כותב תיו, כמו ברוב המקומות בכתבי האריז"ל, המילוי = 623 = אשה חדשה. האשה החדשה נסתרת בתוך המצוה של "ועשית מעקה לגגך". כמו ש-תריג זה כל התורה, יש עוד כמה גימטריאות של תוספת 10 – 623 – כמו "משפט צדק" (שגם כולל את כל התורה כולה), "רוח הקדש". ב"אשה חדשה", "רוח הקדש", "משפט צדק" – בכל אחד שתי מילים ושבע אותיות (ועולה ז"פ דממה, ז"פ גוף).

אמרנו שיש גג פעמים המלה "גג" בכל התנ"ך, ומתחלק ל-ג ו-ג. "גג המגדל", "גג בית המלך" ו"גג השער" בסמיכות. דוד המלך עמד על הגג, שם כתוב "גג בית המלך", וראה אשה רוחצת "על הגג". שמה ממש מודגש שכל הסיפור – שקרה ב-כה אלול, יום בריאת העולם (אמרנו שמצות מעקה זה ה"ראשית" על גבי הבית, ה-ב, של "בראשית") – קשור לגגות. באותו יום של "בראשית ברא אלהים" היה מעשה של דוד ובת שבע (שהיתה ראויה לדוד מששת ימי בראשית). ה' סלח לו ביו"כ, בדיוק שבועיים אחרי זה. שוב, יש ג"פ "גג" בסמיכות וג"פ לא בסמיכות – "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג" ופעמים "טוב [ל]שבת על פנת גג".

הניגון של השיעור – "שקדתי ואהיה כצפור" (נגנו).

יש מדרש בשה"ש על "הנך יפה רעיתי" – "הנך יפה בבית, הנך יפה בשדה, הנך יפה בגג". "הנך יפה בבית" מצות מזוזה, "הנך יפה בשדה" תרומות ומעשרות ולקט שכחה ופאה, "הנך יפה בגג" מצות מעקה. מדרש יפהפה, שצריך להיות יפה בבית, בשדה ובגג. מענין הסדר. מחלק בין הבית לגג עם השדה באמצע. איש בית הוא יעקב איש תם ישב אהלים. צריך גם לתקן את עשו איש שדה, להיות יפה בשדה, ואז אתה יכול גם להיות יפה על הגג. מבין דרגות "אחתי רעיתי יונתי תמתי" בחרו לשון "הנך יפה רעיתי" – מתאים למה שהסברנו שלשום שעיקר הגדר לשמור על "רעיתי" (תשובת הגדר). כאן יוצא שכל המהלך מבית לשדה לגג.

"ועשית" צירוף אותיות ישועת – "ישועת ה' כהרף עין". זו גם כוונה כשמקיימים מצות "ועשית מעקה לגגך", שממשיכה את "ישועת ה' כהרף עין". הרף = "יפל הנפל" – זה הזמן שלוקח לנפילת הנופל ר"ל, הרף לשון רפיון, לא להרפות מלאסתכלא ביקרא דמלכא אפילו להרף עין, והוא עיקר השמירה שלא יפול הנופל, וכפירוש בעל מאור עינים הנ"ל שסוד המעקה היינו דבקות המחשבה למעלה, וד"ל.

משהו פשוט: הרמב"ם פוסק שמעקה צריך להיות מספיק חזק שאפשר להשען עליו ולא ישבר. אם זו הלכה, כנראה שיש ענין שאנשים נשענים על המעקה. כמו אצל חסידים, כשקונים שולחן לזוג החדש בודקים אם אפשר לקפוץ ולרקוד על השולחן שלא ישבר. כמו בחז"ל לנסות את החמור – שאם המוכר אומר לקחת לאן שתרצה אפשר לקנות. חייבים לשאול את המוכר אם אפשר לרקוד על השולחן (כך נהגנו), ויחידי סגולה גם יעשו את זה. צריך לבנות מעקה שאפשר להשען עליו. אפשר לעשות מעקה בבניה גמורה, אבל האם צריך? היום עושים גדר עם קנים, עם חבלים, וכך גם כתוב בגמרא – רק צריך להיות מספיק חזק בשביל לא ליפול. יש הרבה חורים במעקה. אם זה לבוד זה נחשב כמו בסוכה, אבל אפילו אם לא לבוד – אם מספיק קרוב שבדרך הטבע אי אפשר ליפול זה בסדר. בכל אופן יש פה חללים, מה זה אומר בפנימיות? מה שהאריז"ל כותב, שכן צריכים לצאת אורות, רק שהאור העיקרי – יחוד זו"נ – לא יפול וימות. כמו שעושים סכך של סוכה, ולפי הלכה צריכים לראות את הכוכבים (אם כי בחב"ד לא מקפידים – מקפידים ההיפך, מי שמקפיד), כדאי שיהיו חורים – צריך שיצאו הארות, רק שמה שיוצא לא נופל ומת אלא כנראה עושה איזה פעולה טובה של תיקון בחוץ.

עוד דבר: חז"ל אומרים "כי יפול הנופל ממנו" ולא לתוכו. אם רה"י נמוכה מרה"ר אין עליך מצוה לשים גדר. זה לכאורה אסמכתא מצוינת לכתבי האר"י, שאומר שכל המצוה היא רק לשמור שאורות לא יתפזרו מחוץ לכתלי הבית, אבל אם הנפילה היא לתוכו זה משהו אחר לגמרי.

אמרנו שיש מפרשים את לשון "ועשית" שאם נפל חייבים לעשות עוד פעם, אפילו מאה פעמים (חזקוני). אמרנו גם שבמלך מודגש ד"פ לשון שימה. כנראה גם במלך יתכן כמה פעמים. בחב"ד בת שבע היא הגבורה של כל התנ"ך, בגלל שהיא אמרה "יחי אדני המלך דוד לעולם". יש שיחה מפורשת מהרבי שבת שבע היא המקור של "יחי". כנראה שבאותו רגע היא ממש התכוונה לפשט הדברים, שדוד המלך יחיה לעולם נשמה בגוף (אפילו על עשו, להבדיל, רש"י אומר שבאותו רגע שנשק יעקב עשה את זה בכל לבו). בת שבע = חי פעמים מג (גדול; הוי' אהוה לפי האריז"ל) = ט"פ אלהים. גם לענין המלכת מלך, באותו רגע שממליכים את המלך זה לעולם – אפילו כשנוטה למות – אבל אם קרה מה שקרה יש ד"פ לשון שימה, שימה אחרי שימה. אפשר להבין יותר טוב שה"תשים" האחרון זה "מקרב אחיך", כי אחרי שג"פ לא הלך עם יהודי מיוחס – נותנים צ'אנס שלש פעמים, כמו בגלגולים – יש הו"א שאפשר לנסות לשים אחד שלא מקרב אחיך, והתורה צריכה להדגיש "מקרב אחיך תשים לך מלך לא תוכל לתת עליך איש נכרי אשר לא אחיך הוא" (אם לא הצליח יש הו"א לקחת מישהו ממקור אחר, כמו משה רבינו שהוא מהשמיטה הקודמת).

רש"י אומר, לא כרמב"ם לענין הבחירה החפשית, שכאן המקור בתורה לכלל הגדול של "מגלגלין זכות על ידי זכאי" ולהיפך. "ראוי זה ליפול אלא שמגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב". מגלגלין זכות על ידי זכאי = 761 = לעיני כל ישראל = 20 בהשראה. תכלית כל התורה כולה היא לגלות "לעיני כל ישראל" ש"מגלגלין זכות על ידי זכאי". מגלגלין זה "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך". זה באמת משהו נפלא, "כי יפול הנופל ממנו". בכלל כתוב שנופל זה לשון נפלא. במיוחד הכלל של השם משמואל, שכל חדש נופל, זה שאני חידוש נפלא שלא היה כמוהו.

כתוב בחז"ל "'לגגך' למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות" וזו הלכה בשו"ע, שמקום שאינו דירה לא חייב מעקה. שואלים – גם המנ"ח שואל – למה היה המעקה בבית המקדש (בספרי: "בית – לרבות היכל"), הרי היה צ"ל פטור (ויש על זה גם שיחה של הרבי כנ"ל). ועוד יותר, מה גובה המעקה שם? כתוב שהיה שלש אמות (ועליו היה עוד אמה של "טס של ברזל כמו סיף" [לשון הרמב"ם] = "יברכך הוי' וישמרך") – עכ"פ לא עשרה טפחים כדין מעקה בכל מקום (אלא הרבה יותר, כנראה שמי שמטייל שם הוא הרבה יותר גבוה מאדם רגיל). המנ"ח שואל מהו מעקה בית המקדש? כתבנו בשיעור משלשום מי עומד על גג בית המקדש, יש שלשה – או שתי הצפורים של הקליפה (מאותו מדרש – שהיתה תשורת החתונה – מאד מתחדד שהענין של גג ומעקה חל משעת חדושו, שבאותו רגע ששלמה בנה את הבית – לפני שלמחרת החלו לעבוד – באו הצפורים ואחת התפארה בפני השניה שאני יכול לקלקל כל הבית הזה), אותן צריך להפיל בזכות המעקה (בפרט לפי פירוש הנעם אלימלך, שהמעקה זה השפלות, אבל גם קשור לפירוש המאו"ש שזו שמירה מדמיונות – כל התפארות זה דמיונות), להבדיל מלך המשיח (תמיד היה לי קשה על מלך המשיח, לא כמו בשיעור זה, שמשמע שבית המקדש נבנה לפני ביאת המשיח – איך הרבי מביא את הדבר הזה?! התירוץ מהגימטריא של "ענוים הגיע זמן גאולתכם" = 861 = בית המקדש, הוא עומד על הגג של האימרה הזאת. אמרנו שבמלכות יש חלוקה של זמן, לא הכל בא כאחד, אבל מה שלמעלה מהמלכות, למעלה מהטבע, באים כאחד. ככה צריך בפנימיות לפרש את כל הענין, שכל מה שקורה כאן הוא בבחינת "באין כאחד". צריך לבנות בתים קומפלט, עם המעקה ועם הבטיחות מסביב. גם בית המקדש ככה – בא קומפלט. במאמר שלו המשיח בונה את בית המקדש. נאמר בצורה אחרת: המשיח עומד כאן, ותוך כדי שאומר "ענוים הגיע זמן גאולתכם" הוא נמצא על גג המקדש). השלישי – זו"נ דאצילות, יחוד קוב"ה ושכינתיה, שבעצם תיקון דוד ובת שבע, ששניהם היו על הגג. שם היו שני גגות, שעל פי פשט היו צריכים שני מעקות (ב"פ מעקה = שקל = נפש = צדיק יסוד עולם = יודע ספר = חסיד שמח = יהודי פשוט).

בית חדש מעקה = 939. אמרנו שקשור ל"בראשית" (ב ו-ראשית), אבל נאמר שכולל את כל הפסוק הראשון – ה' בונה בית על גבי בית (כתיאור האריז"ל), "את השמים ואת הארץ". בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ בית חדש מעקה = 3640 = ב"פ 1820 (הממוצע). עוד רמז שזה סוד עולם התיקון, בית חדש על רקע בית ישן שלא הצליח בגללך. עולם התיקון זה לעשות בית – תשובת הבאה – ולהוסיף את המעקה, תשובת הגדר. זה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" וכולל את כל סוד פעמים הוי' שמות הוי' בתורה, "כפלים לתושיה". במקום הקרע צריך להכפיל את הקשר, כמו שכתוב בתניא באגה"ת.

לגבי "במופלא ממך אל תדרוש" האריז"ל כותב שהמעקה של עולם הבריאה בא מהבינה של עולם האצילות – משם יורד החשמל. אבל הגג והמעקה שעל גבי היצירה נעשה מהז"א דבריאה, והגג והמעקה שעל גבי עולם העשיה נעשה מהמלכות של עולם היצירה. לגבי הגג של עולם האצילות הוא אומר במופלא ממך אל תדרוש, אבל לפי הסדר צריך לומר שהגג והמעקה דאצילות מחכמה דא"ק. עב דא"ק. עכשיו אני מבין למה אומר שאסור לדרוש, כי אותו דבר אומר רק על עב דא"ק. על כל הסמ"ב דא"ק הוא דורש, משא"כ על עב דא"ק – משהו יפהפה בהבנת האריז"ל.

מעקה גדר תיק (רש"י והתרגום) = 932 = עץ הדעת טוב ורע = זהב כסף נחשת = חשמל במילוי (רמז יפהפה שסוד המעקה זה סוד החשמל, גימטריא מכוונת; יש שני מכוונים בעולם – אצל מקובלים ספרדים ומכווני פסנתרים, בכלי אחר כל נגן מכוון, אבל פסנתר צריך מכוון מקצועי. הפסנתרים הכי טובים יש להם מכוון אחד לכל החיים – כמו בן זוג. זה קשר רגשי כמו בן ובת זוג, משהו מיוחד מאד אצל הגדולים בעולם. נוצר קשר נפשי לא ישוער – יש בזה הרבה סיפורים. גם מי שעושה גימטריאות צריך לדעת איך לכוון את הפסנתר. יש מישהו שאולי טוב בלעשות גימטריאות, אבל איך לכוון צריך מכוון מקצועי. בכל אופן, זו היתה גימטריא מכוונת).

בית חדש אשה חדשה = 1347. בית חדש במספר קדמי (בית = 1553, חדש = 1141, ההפרש ביניהם הוא בית) = 2694 = ב"פ (ממוצע) 1347. "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" = 4034. אמרנו שקשור לפסוק הראשון של התורה, 2701, ביחד 6735 = ה"פ 1347 (ב-ה בראם).

מישהו כותב: למה התורה סמכה כרם למעקה? כמו שאפשר ליפול מהגג ככה אפשר לפול מהיין – היין מפיל את השיכור (וראה בבעל הטורים: "'כי יפול הנופל'. וסמיך ליה לא תזרע רמז לדרבי יאשיה דאמר עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן במפלת יד". חטה שערה חרצן = בית חדש גג מעקה). אבל בזכות מעקה אפשר לשתות ללא נזק. זה מה שאמרנו ש"ויחנך" זה תיקון נח. לכן, אם לא היינו משוכנעים שכדאי לעשות מעקה, לכל אחד השכנוע שלו – חסידים משכנעים שכדאי לעשות מעקה כי אז אפשר לשתות בלי נזק. כדאי לעשות גג ולהתחייב במעקה ולעשות מעקה כדי שיהיה אפשר לשתות בלי הגבלות.

העמק דבר אסמכתא לכמה דברים שאמרנו קודם – ששייך לבית בעצם, וזה לפני מזוזה. חיזוק למה שדובר קודם.

ודאי דבר שאמרנו כאן: קודם כתוב בית וכרם ואח"כ "כי יקח איש אשה". אין שום "כי יקח איש אשה" לפני כי תצא, וכאן זה ג"פ: "כי יקח איש אשה ובא אליה ושנאה", "כי יקח איש אשה ובעלה" (מכאן הרמב"ם לומד מצות קידושין), "כי יקח איש אשה חדשה". "כי יקח איש אשה" = 765 = עת צרה = אדם פעמים טוב = טוב פעמים מאד. ברור שיש בג"פ סדר של הכנעה-הבדלה-המתקה. האשה הראשונה באמת מעוררת הכנעה – או להכניע אותה או את עצמך, אבל יש כאן בודאי הכנעה גדולה (או בעונש המגיע לו אם שקר או בעונש מות שמגיע לה אם התברר שאמת דבר). המצוה היא הבדלה – כלל שתמיד מצוות התורה בבחינת הבדלה (ההמשך שם גם גירושין, הבדלה), וההמתקה זה "אשה חדשה". זה מחדד מה שאמרנו ש"חדשה" זה על רקע הקודמים, סמוך לגירושין. בגירושין, אוי למי שמתחתן עם האשה הלא-טובה – בשבילו זו אשה חדשה, אבל לא משתמשים בביטוי הזה כי הוא לא טוב. אנחנו דורשים – אולי מישהו אומר – ש"כי יקח איש אשה חדשה" הוא אותו איש מקודם. כאן המל-מל סמוכים. בראשון כתוב "ובא אליה" ובשני "ובעלה" – הראשון זה כמעט ביאת זנות, רק לשם ביאה, והרמב"ם לא לומד משם מצוה. ב"ובעלה" יש בעלות, לשון קנין – קנה אותה לאשה. לכן משם הרמב"ם לומד את המצוה. השלישית זה המתקה. לפי זה השלישית זה ה"ארש אשה", השניה זה הכרם והראשונה זה הבית הלא-מוצלח – בית לשון ביאה (כתוב ששרש של בית זה לבוא).

שואלים למה כתוב "תבנה בית", גם אם לא בונה חייב – יש מהמדקדקים אומרים שבית לשון ביאה ויש שאומרים שבית לשון בנה (רק שה-נ נופלת), אם ככה התורה רוצה לשון נופל על לשון (תבנה בית). לפי זה בית לשון בניה שייך למעקה ובית לשון ביאה שייך למזוזה (דרך ביאתך) – שתי בחינות של הבית.

"ועשית מעקה לגגך" – מה הכח של המצוה? רמוז בס"ת – השם בו משה רבינו הכה את המצרי, "תכה", השם השמיני של עב שמות. שם שמוסבר באריכות במאמר "ראשית דרכו של גואל ישראל". רואים שתכלית המצוה היא להכות את האויב – "כי יפל הנפל".

מרי אזרחי בלתי אלים =999 = פתח תקוה (רמז חשוב, בפרט למי שמחשיב את עצמו כתלמיד הגר"א – נוער למען – הישוב הראשון שהקימו בארץ היה "פתח תקוה" בהשראתו) = שכבת זרע, סוד "לפני אחד מה אתה סופר", זה אפס. אין אפס תהו = תריג. אפס-אין-תהו – רדל"א-רישא דאין-רישא דאריך. אבל כתוב "מאפס ותהו נחשבו לו" = 1000. אז מרי אזרחי בלתי אלים זה האפס, "מאפס" זה אחד יותר מאפס.

בספרי: "בית – לרבות היכל". בגמרא: "לגגך – למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות". "[כי תבנה] בית [חדש ועשית מעקה] לגגך" = 468 = חי פעמים הוי' ב"ה (הוי' = גגך). השאר = 1800, הריבוע הכפול של ל (סוד הלב היהודי כנודע). ההפרש בין שני הקטעים המרכיבים את ה-1800 – "כי תבנה" ו"חדש ועשית מעקה" (יש כאן 6 ו-12 אותיות, שלם וחצי, ס"ה 18 אותיות, נמצא שהערך הממוצע של כל אות = 100, יפי, י בריבוע, שלמות של מאה ברכות בכל יום – "מ[א, עם תוספת ה-א יש מאה אותיות בפסוק]ה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה", סוד המעקה כנ"ל, וד"ל) = 826 = "ילך וישב [חשמל] לביתו [חש מל מל]". בית לרבות היכל לגגך למעט בתי כנסיות [ו]בתי מדרשות = 3640 = 2 פעמים 1820, כמבואר סוד מספר זה לעיל. לרבות היכל למעט בתי כנסיות ובתי מדרשות (ז תבות מתחלקות ל-ב ו-ה, סוד זהב) = 3178 = 7 פעמים תמיד = 14, זהב, פעמים ברכה (ראה רש"י ע"פ חז"ל ש"כי תבנה בית חדש" הוא ברכה). בבית המקדש "גובה המעקה שלש אמות" = 1313, תחית המתים = "חדש ועשית מעקה" כנ"ל. גובה ההיכל כולו מאה אמה (ההיכל היה מאה על מאה ברום מאה), סוד מאה ברכות כנ"ל (שתקן דוד, שגם הקדיש את חייו להכין את חמרי בית המקדש – "ראה ביתך דוד" [יש כאן רמז למקור החיוב של ביהמ"ק במעקה, הרי הוא נקרא בית דוד]. ב"ראה ביתך דוד" יש 10 אותיות, הערך הממוצע של כל אות במספר קדמי = 248, חמר, רחם [שרש רחום כדלקמן]). הרמב"ם (הלכות בית הבחירה ד, ג) מחלק את הגובה ל-יג בחינות, ויש לכוון כנגד יג מדות הרחמים. אמה כלה עורב ו-ג אמות מעקה לפי זה הם כנגד "אל רחום" (לפי הקבלה, או "הוי' הוי' לפי הנגלה), נמצא שעיקר סוד המעקה הוא כנגד "רחום", לעורר רחמים רבים (מכתר עליון, אורות מרובים דתהו) – "ולא תשים דמים בביתך וגו'". מעקה רחום = 469 = 7 פעמים 67 (היום – ז אלול), ז פעמים זין, מספר התבות ב-ז ימי בראשית כנודע (מספר השבת ה-13). בהכאה פרטית, מעקה רחום = 9360 = 360 פעמים הוי' ב"ה = 30 פעמים חדש (ג בחינות של חדש כנ"ל כ"א בהתכללות של 10).

"כי תבנה בית חדש וגו'" נסמך ל"והארכת ימים" שלפניו (ראה בעל הטורים, ש"עיקר אריכות ימים הוא בשביל בנין בית חדש שהוא בית המקדש"). "והארכת ימים. כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך" = 3000, שרש שלשת אלפים הלכות דמשה ושלשת אלפים משל דשלמה (הלכה משל = מעקה מעקה) ושלשת אלפים בת דים של שלמה (משה שלמה ים = 770, ר"ת, משי, 350 והשאר 420, ודוק), ושלשת אלפים אמה של מגרשי ערי הלוים וכו' (בת אמה = חש מל מל), וד"ל. והעיקר, היינו תיקון ל"ויפל מן העם ביום ההוא כשלשת אלפי איש", תיקון חטא העגל, "כי יפל הנפל ממנו" (עגל נוטריקון "מעקה לגגך"). קן צפור בית חדש = 1250, הריבוע הכפול של 25 = אדם במילוי = חובת הדר כנ"ל. קן בית = 562 = עולם התהו וכו', ובתוספת מצות מעקה (תיקון הבית התוהי) = 777 (סוד היחוד של גג האצילות גג הבריאה כנ"ל בענין "במופלא ממך אל תדרוש").

יש ארבע דרגות ב"בית חדש": בית של יחיד (חייב במעקה), בית של שותפים (חייב במעקה, והוא חידוש [שהרי כתוב גגך], היינו בית חדש), בתי כנסיות ובתי מדרשות (פטור ממעקה), בית המקדש (חייב במעקה, והוא חידוש נפלא, עיקר הבית חדש, וכנ"ל בדברי בעה"ט וכן הוא בצרור המור ובאלשיך). ומסביר הרבי שיש יותר "שותפות" של כל יחיד ויחיד בישראל בבית המקדש (שעיקר ענינו להאיר את החוץ) מאשר בבתי כנסיות ובתי מדרשות (שעיקר ענינם רצוא כלפי מעלה. במקדש יש עבודת הקרבת הקרבנות, רצוא, אך העיקר הוא השוב של אכילת קדשים, אכילת קבע וחשיבות, לא כמו אכילת עראי המותרת בבתי כנסיות ובבתי מדרשות, וכן החלונות הם "שקופים אטומים" להאיר את החוץ כנ"ל) מאשר בבתי כנסיות כו' (ע"פ פירוש רש"י, עיי"ש). ויש לומר שארבע בחינות של בית הנ"ל (לפי הסדר הנ "ל) הן בסוד יההו, הצירוף דתפילין של ר"ת, וד"ל (מקום מקדשנו למעלה ברקיע זבול, "כתפארת אדם לשבת בית", ה-ו של שם הוי' ב"ה, שמשפיע למטה כלפי חוץ, ושם עיקר גילוי ה"רחום", סוד המעקה כנ"ל. ה-ו דיההו היינו בסוד שם מה החדש, עיקר סוד החדש דבית חדש, וד"ל).

בית חדש מעקה במילוי = 2452 = 4 פעמים 613, חלק המילוי של "ועשית מעקה לגגך" כנ"ל.

"חדש ועשית מעקה לגגך" = 1369 = 37 בריבוע = "ורוח אלהים מרחפת על פני המים". שאר הפסוק = 2665, מספר ההשראה ה-37 (37 בריבוע ועוד 36 בריבוע), הכל לרמוז לגילוי אור היחידה שבנפש, יחידה = 37 (המלה האמצעית בפסוק היא "ולא [תשים דמים בביתך]" = 37. כל הפסוק = 4034 = 109 [37 ו-72. הנקודה האמצעית של 109 הוא 55 = הכל – "הכל הבל"] פעמים 37 ע"ה [הנקודה האמצעית של צורת ההשראה הנ"ל, ודוק]). 2665 = היכל פעמים אם (שבמשולש = בית המקדש).

"כי תבנה בית" = 899 = התנחלות = "לא תחיה כל נשמה" = "מכשפה לא תחיה" (כמבואר ענין זה באריכות במ"א).

ראינו לעיל שהערך הממוצע של בית חדש מעקה והפסוק הראשון בתורה "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" = 1820. הכנף = 881 = "ולא תשים דמים".

האותיות שבאמצע התבות בעלות מספר לא זוגי של אותיות בפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" (אותיות שדי יפל, פגם הברית) = "בביתך" = דלת (נמצא שאם אדם נופל מהגג ח"ו נרשם הדם על דלת הבית, מקום המזוזה, והיינו "ולא תשים דמים בביתך" ממש). שאר הפסוק = 3600 = 60 (י פעמים גג) בריבוע.

אמ"ת "כי תבנה בית חדש" = בן דוד. רוא"ת "כי תבנה בית חדש" = מלכות – מלכות בית דוד (בית חדש של מלך חדש). "... בביתך כי יפל הנפל ממנו" – מלך בדילוג אותיות למפרע. האותיות שבין אותיות מלך – כי יפ הנפל = יפל הנפל, וביחד עם אותיות מלך = שלמה, רמז לשלמה המלך שנפל עם בת פרעה כו' ביום שחנך את בית המקדש, הבית חדש.

"[כי] תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" = 4004 = 22 פעמים 182, יעקב = ז פעמים הוי' ב"ה = הוי' פעמים "הוי' אלהינו הוי'", היחוד של קריאת שמע. יש כאן בן – הוי' הוי' – אותיות, ממוצע כל אות = מזל – הכל תלוי במזל וכו' ("הכל תלוי במזל אפילו ספר תורה שבהיכל" = 2025 = 45, מה-אדם,בריבוע).

כל הפסוק "כי תבנה בית חדש ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בביתך כי יפל הנפל ממנו" מתחלק, בדילוג אותיות, לכפולה של 13 וכפולה של 7: הדילוג הראשון = 2431 = 13 פעמים 187 והדילוג השני = 1603 = 7 פעמים 229. 187 ו-229 = 416 = לב פעמים אחד (יו פעמים הוי' ב"ה, יצחק יצחק).

"... תבנה... ועשית... ולא תשים... יפל..." (הפעלים, כולל השלילה) = 2150 = 10 פעמים מעקה! השאר = 1884 = 6 צירופי שדי (שם הנפילה כנ"ל). "... בית... מעקה לגגך... דמים [ע"כ = 777 = מעקה עולם התהו וכו' כנ"ל] בביתך..." (השמות) = 1211 = "כי תבנה בית חדש"! בית מעקה גג דם בית (ללא אותיות השימוש) = 1089 = 33 בריבוע. "... תבנה בית... ועשית מעקה... ולא תשים דמים... כי יפל הנפל..." = 3066 = 42 (יוכבד) פעמים 73 (חכמה). "... ועשית מעקה [= 1001 = 13 פעמים מזל = יראת שמים, כנ"ל בפירוש רבינו בחיי]... ולא תשים דמים... כי יפל הנפל..." = 2197 = 13 בחזקת 3! השאר = 1837, מספר המגן דוד ה-חי = "זכור את יום השבת לקדשו".

מעקה לשון עתיקא – ה-ת היא מאותיות האמנתי"ו הנופלות מהשרש, היינו "כי יפל הנפל ממנו", וד"ל. יש 5 תוין בפסוק = 2000 = ה-ב רבתי של בראשית. השער עק הוא ר"ת עתיקא קדישא. מעקה עתיקא קדישא = 1211 = "כי תבנה בית חדש"!

בית חדש כרם אשה = 1290 = 6 פעמים מעקה (כנגד ו"ק)!

"[ילך וישב = חשמל] לביתו" (בת לוי) = חש מל מל כנ"ל (448), היינו ההפרש בין שמות האבות – אברהם יצחק יעקב (638) – לשמות האמהות – שרה רבקה רחל לאה (1086), כלומר שהוא סוד היחוד – ברצוא ושוב תמיד – ביניהם. [והוא על דרך הרמז הידוע ש-אשה = דבש (סוד אותיות שו דשופר בכתבי האריז"ל) היא ההפרש בין מר למתוק – האשה הטובה היא ההופכת את המר (של החיים) למתוק ואילו על האשה הרעה נאמר "ומוצא אני מר ממות את האשה". "מתוק מדבש" = מות מות, דהיינו שיכול להפוך להיות מר ממות. אשה דבש בהכאה פרטית = 2104 = ב"פ "ארץ זבת חלב ודבש". "מהאכל יצא מאכל" = 288, רפח ניצוצין, = "[ומה] עז [מ]ארי". "מהאכל יצא מאכל ומעז יצא מתוק" = 1058 = ב"פ תענוג, חדוה, חיה בריבוע. אכל מאכל עז מתוק = 765 = "כי יקח איש אשה" = אדם פעמים טוב (= טוב פעמים מאד). "מה מתוק מדבש ומה עז מארי" = 1316 = בטול פעמים יחוד. עז מתוק (אין מלך בלא עם) = 623 = "אשה חדשה". במספר קדמי, עז = 353 = שמחה, הערך הממוצע של עז שמחה = מעקה!]

להוסיף במקום הנכון (מקריאת התורה של היום): וכן מצאנו את הקשר בין השלשה - אשה בית כרם - בפסוק מן התוכחה (בהמשך משנה תורה): "אשה תארש ואיש אחר ישגלנה [קרי: ישכבנה] בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו". כאן האשה קודמת לבית ולכרם, והוא הסדר ההגיוני של כל הקרוב קרוב יותר ללבו של אדם, וכן כנ"ל שכל השלשה הם בעצם בחינות של אשה (אך לדעת הרמב"ם שקודם על האדם לבנות בית ולנטוע כרם שתהיה לו פרנסה מצויה ורק אחר כך לשאת אשה, י"ל שהוא חלק מהתוכחה, וכן הוא בפירוש בחזקוני [וכן המנהג הפשוט בזמן הגלות, מנהג שוטים בלשון החזקוני, וכידוע בדא"ח שכל ענין הנישואין הוא בחינת שטות כו', והשטות מתגברת בזמן הגלות דווקא, וד"ל]). והרמזים: כל הפסוק (שבו 14 תבות ו-50 אותיות, נ במספר סדורי ו-נ) "אשה תארש ואיש אחר ישגלנה בית תבנה ולא תשב בו כרם תטע ולא תחללנו" (לפי הכתיב "ישגלנה" [אותיות ישנה גל, ואילו הקרי "ישכבנה" אותיות ישנה כב, וד"ל]) = 5047 = 49 (7 בריבוע) פעמים 103. חוץ משלשת השמות אשה בית כרם עולה הכל 4069 = 13 (מספר ההשראה ה-3) פעמים 313 (מספר ההשראה ה-13). יסוד הפסוק = 700 וכן סימן הפסוק = 700. שלשת הפעלים תארש תבנה תטע = 1837, מספר המגן דוד ה-חי (= "זכור את יום השבת לקדשו"), השאר = 3210 = יג מדות הרחמים: "אל רחום וחנון ארך אפים ורב חסד ואמת נצר חסד לאלפים נשא עון ופשע וחטאה ונקה". תן לחכם ויחכם עוד.