מצוי ראשון

אור לי"ז אד"ש תשפ"ד – כפ"ח

הלכות יסודי התורה פ"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השבוע החל מחזור הלימוד ה-מד של לימוד הרמב"ם – ארבעים שנה מתקנת הרמב"ם של כ"ק אדמו"ר מליובאוויטש. שיעור הרמב"ם השבועי, הנמסר בחיק המשפחה, עוסק בעיקרו בהלכה הראשונה ברמב"ם (תוך התפשטות להמשך הפרק הראשון בהלכות יסודי התורה). דיוק במושגים בהם נוקט הרמב"ם בהלכה זו נותנים לנו הצצה על עניינו הפנימי של הרמב"ם – שבא לידי ביטוי מובהק בהלכות יסודי התורה – עבודת ההתבוננות והחקירה האלקית. בפרט מתמקד השיעור במושג "מצוי ראשון", על פי הפירוש המחודש והעמוק של הרבי, הפותח צהר להקבלת מושגי הרמב"ם למושגים הגבוהים והעמוקים ביותר של תורת הקבלה והחסידות.

הרמב"ם פותח את ספרו הגדול[ב]:

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל נמצא וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמתת המצאו.

"יסוד היסודות ועמוד החכמות"

הביטוי "יסוד היסודות ועמוד החכמות"[ג] – ר"ת הוי' ב"ה – מורכב משני ביטויים, "יסוד היסודות" (שהוא כפל של אותה מלה) ו"עמוד החכמות". יסודות בלשון הרמב"ם מקבילים גם לעיקרים[ד] – עיקרי-יסודות האמונה. יסוד היסודות הוא עיקר העיקרים – היסוד-העיקר הראשון והעיקרי ב-יג יסודות-עיקרי האמונה של הרמב"ם, לו קורא הרמב"ם בהמשך "העיקר הגדול שהכל תלוי בו"[ה] (במושגי הקבלה "יסוד היסודות" היינו יסוד עתיק יומין[ו]). לעומת זאת, "עמוד החכמות" הוא ביטוי המתייחס לשכל, חכמה והבנה (במושגי הקבלה "עמוד החכמות" היינו התפארת, "עמודא דאמצעיתא"[ז], של פרצוף אבא, חכמה).

כך, ביחס למצות הראשונה של הרמב"ם – מצות האמנת אלקות – הוא כותב בספר המצוות "להאמין"[ח] ואילו כאן בהלכה הוא כותב "לידע". על כך מבואר בחסידות[ט] כי את האמונה שלמעלה מטעם ודעת יש להפנים אל הדעת על ידי התבוננות – עבודת דרישת האלקות בשכל (כפי שאדמו"ר האמצעי מייסד את ספרו שער היחוד – שנקרא גם קונטרס ההתבוננות – על הפסוק "בכל לבי דרשתיך").

ואכן, יש מי שמסביר[י] שאפשר למצוא בדברי הרמב"ם על ה"יסוד" וה"עמוד" רמז למאמר חז"ל[יא] שאפשר להעמיד את כל המצוות על יסוד-עמוד אחד, שבו גופא יש גם עמוד של אמונה וגם עמוד של דרישת ה' – "בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר 'וצדיק באמונתו יחיה'[יב]" ו"בא עמוס והעמידן על אחת, שנאמר 'דרשוני וחיו'[יג]". בכל אופן, הצמח צדק מסביר[יד] שהאמונה היא נתונה, ירושה לנו מאבותינו, ועיקר המצוה – הדורשת מאמץ והשתדלות – הוא הידיעה על ידי דרישה והתבוננות. הרמב"ם – שבהגדרת המצוה שלו כאן, בלשון הקדש, כותב "לידע" – שייך במיוחד לספירת הבינה ולעבודת ההתבוננות, כפי שעוד יורחב.

תופעה לא מקומית

בביאור המלה "שם" ("שיש שם מצוי ראשון") מסביר הכסף משנה, בהסברו הראשון, שהיא סוג של מלת קישור דוגמת פ"א רפה בלשון ערבית (וכיוצא בה גם בשפות לועזיות אחרות, כמו There is באנגלית). הסבר זה מתאים לשגרת הלשון של מלה זו ביד החזקה, החל מפעמיים נוספות בפרק שלנו[טו] ועוד פעמים רבות בחיבורו[טז]. הסבר שני של הכסף משנה, המתאים דווקא להלכה זו, הוא "לומר שהוא יתעלה נמצא בכל מקום" – "שָם" לשון מקום[יז], ובכל מקום שמסתכלים בו ה' נמצא בו (והציעו[יח] שהוא רומז לפסוק "שם ישר נוכח עמו"[יט]), על דרך כינוי ה' 'מקום' שהרי "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו"[כ] (גם הקישור למקום מתאים לזיקת הרמב"ם לבינה, כנ"ל וכדלקמן, בסוד "ואי זה מקום בינה"[כא]).

את הזיקה של ה' לממדי המקום המוגבלים ("אין העולם מקומו") שולל הרמב"ם בהמשך הפרק, ואף משתמש בכך כהוכחה לכך שאין לה' גוף – "שנאמר 'כי הוי' הוא האלהים בשמים ממעל על הארץ מתחת'[כב], והגוף לא יהיה בשני מקומות"[כג]. הרמב"ם מגדיר שגוף מוגבל בכך שאינו יכול להיות בשני מקומות בו-זמנית, ונדרשת ממנו תנועה לשם מעבר ממקום למקום. מהירות התנועה מוגבלת – במהירות האור, כידוע היום – וממילא לא יתכן שדבר שיש לו גוף יהיה בשני מקומות באותו זמן ממש. היום בפיזיקה מכירים בתופעות לא-מקומיות, כאשר 'מידע' מופיע בו-זמנית בשתי נקודות ביקום המרוחקות זו מזו מרחק של שנות אור, בלי הפרש הזמן המינימלי הנדרש למעבר מידע ממקום למקום (המוגבל, גם הוא, למהירות האור). מדברי הרמב"ם כאן עולה שתופעה לא-מקומית היא גילוי אלקות – ביטוי ל"יש שם מצוי ראשון", שאינו מוגבל לשום מקום ולכן נמצא בו-זמנית בכל מקום, בכל שָם.

"מצוי ראשון"

הכינוי הראשון והיסודי של הרמב"ם לה' הוא "מצוי ראשון"[כד] – כינוי מחודש ומיוחד. ה'פירוש' על הלכות יסודי התורה מסביר ש"מצוי" היינו "מחויב המציאות" (ורמז יפהפה: חלק המילוי של "מצוי ראשון" – מם צדי וו יוד ריש אלף שין וו נון – עולה מחֻיב המציאות[כה]!) – "ולא זכר לו תואר אחר זולתי המציאות" משום "שלא נוכל להשיג מהותו, אלא נאמר שהוא מצוי ומציאותו היא מהותו ואינה תוספת על מהותו" – ו"ראשון" מלמד "שלא קדמו שום דבר מפני שאין לו תחלה ואין לו עילה".

כפי שמבואר אצלנו[כו], המושג מציאות הוא חלק ממערכת מושגים המכוונת כנגד אותיות שם הוי' ב"ה עם קוצו של י:

קוצו של יעצמות

ימהות

המציאות

ואיכות

הכמות

המציאות שייכת ל-ה עילאה, ספירת הבינה (שאף נקראת "ראשית המציאות"[כז]). הרמב"ם – המתחיל את הלכות יסודי התורה בידיעות אליהן יש להגיע על ידי הדרישה והחקירה בשכל האלוקי – הוא בעל מוחין דגדלות, אך מוסבר[כח] שאלו מוחין דגדלות מצד אמא, הבינה (ולכן גם תיאור העולם של הרמב"ם, "מעשה בראשית" שבפרקים ג-ד בהלכות יסודי התורה, מגיע עד ראש עולם הבריאה, בו מקננת אמא-בינה[כט], אך לא לעולם האצילות, בו מקנן אבא-חכמה[ל]). לכן, מתאים מאד לרמב"ם לייסד הכל – כולל ה' יתברך, כ"מצוי ראשון" – על מושג המציאות שבבינה. כמובן, בפשטות דברי הרמב"ם "מצוי ראשון" הוא עצמות ה', כדברי הרבי הרש"ב ש"שבחינת המצוי הראשון הוא שם הוי'... הוא בחינת אמיתת העצמות שהוא ההויה האמיתית שמציאותו מעצמותו"[לא], אך זו העצמות דווקא כפי שהיא נתפסת כמציאות, "מציאותו מעצמותו", החביבה על הרמב"ם ומתאימה למוחין שלו (גם מחויב-המציאות, שבפשטות הוא כינוי לעצמות, משתמש בהגדרה 'מציאות', היינו שזו העצמות כפי שהיא מופיעה ונתפסת כבר בספירת הבינה).

ממציאות למצוה

הבחירה של הרמב"ם במושג "מצוי" ביחס לה' בולטת במיוחד כאשר שמים לב עד כמה הוא 'מתחבר' לשרש מצא, החוזר רק בהלכה א עוד חמש פעמים (באופן כמעט שירי):

והוא ממציא כל הנמצא וכל הנמצאים מן שמים וארץ ומה ביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת המצאו.

ביטוי זה, הכולל מצוי-ממציא-נמצאים, הוא בעצם יסוד כל ה'לומדות' של הרוגאטשובר בדברי הרמב"ם – על יסוד המורה נבוכים – המבחין בכל דבר בפועל-פעולה-נפעל[לב], ודוק.

ובהלכות הבאות:

(ב) ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי אין דבר אחר יכול להמצאות[לג].

(ג) ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים הוא לבדו יהיה מצוי ולא יבטל הוא לבטולם שכל הנמצאים צריכין לו והוא ברוך הוא אינו צריך להם ולא לאחד מהם לפיכך אין אמתתו כאמתת אחד מהם.

(ד) הוא שהנביא אומר וה' אלהים אמת הוא לבדו האמת ואין לאחר אמת כאמתתו והוא שהתורה אומרת אין עוד מלבדו כלומר אין שם מצוי אמת מלבדו כמותו.

ה', שמציאותו מעצמותו, לא זקוק לאף נמצא אחר – ולכן אין אמת כאמתתו ו"אין עוד מלבדו"[לד] (כפי שהתגלה במתן תורה). את היחס בין האמת של ה' לאמת של כל הנמצאים ניתן לדמות למבואר בתניא[לה] על היחס בין האמת בעבודת ה' של הצדיק לאמת בעבודת ה' של הבינוני – האמת של הצדיק היא אמת מוחלטת, בלתי-משתנה, של אהבת ה' ויראת ה' קבועות, ואילו האמת של הבינוני היא האפשרות שלו לעורר מחדש אהבה ויראה בכל עת שיתבונן כראוי (היינו שאצלו האמת היא 'אפשרית המציאות' בלבד).

(ה) המצוי הזה הוא אלוה העולם אדון כל הארץ[לו] והוא המנהיג הגלגל בכח שאין לו קץ ותכלית בכח שאין לו הפסק שהגלגל סובב תמיד ואי אפשר שיסוב בלא מסבב והוא ברוך הוא המסבב אותו בלא יד ובלא גוף.

סך הכל חוזר הרמב"ם יד פעמים[לז] – כנגד כל יד ספריו, היד החזקה – על שרש מצא לפני שהוא מגיע, בהלכה הבאה (שתובא לקמן) להופעה הראשונה של המלה מצוה (הנופלת על לשון מציאות). התורה היא חכמה אלקית ("אוריתא מחכמה נפקת"[לח]), אך תכלית הספר משנה תורה – ספר של "הלכות הלכות"[לט] – היא דווקא קיום המצוות במציאות (בסוד "עשיה לעילא"[מ] השייך לבינה[מא], עיקר ענייניו של הרמב"ם, כמבואר כאן שוב ושוב), 'אימות' המציאות מכח "אמיתת המצאו".

השפלת העצמות

על ההגדרה של הרמב"ם "מצוי ראשון" שואל הרבי מליובאוויטש[מב]:

וצריך להבין: התואר 'ראשון' מורה שיש לו יחס למה שנמנה אחריו, ואיך שייך לומר על 'אמיתת העצמות' שהוא מצוי ראשון שיש לו יחס לדברים שנמנים אחריו?

"ראשון" מלמד על זיקה לשני, לשלישי וכו' וכיצד ניתן לומר זאת על ה'? יצוין ש"ראשון" יכול להתחיל סדרה אין סופית, אך הוא יכול גם לציין שכשם שיש "ראשון" יש גם אחרון, כפי שה' אומר על עצמו "אני ראשון ואני אחרון"[מג] ו"אני הוא אני ראשון אף אני אחרון"[מד].

הרבי משיב בביאור מופלא, המתאים רק לסגנונו המיוחד – ביאור שלא היה ניתן למצוא כמותו בדורות הקודמים של החסידות:

ויש לומר שכוונת הרמב"ם באמירה זו – "שיש שם מצוי ראשון והוא ממציא כל הנמצא" – היא: אף שהקב"ה מופשט ומושלל מגדר ה 'מציאות' של הנמצאים, השפיל עצמו, כביכול, להיות בבחינת 'מצוי' (מציאות ששייכת להמציא נמצא). ויתירה מזו, שבבחינה זו הוא אף 'מצוי ראשון' היינו 'מצוי' שיש לו יחס ודמיון, כביכול, למציאות הנמצאים שנמצאו ממנו. ומצד בחינה זו ('מצוי ראשון') הוא "ממציא כל הנמצא".

בעצם, הרבי כאן מדייק את הדיוק לעיל – שהכינוי "מצוי" מתאים למושג (הנמוך) מציאות, אך לא לתיאור עצמות – ואומר שאכן אין מדובר ב"אמתת עצמותו" של ה' אלא במדרגה נמוכה יותר אליה ה' משפיל את עצמו לצורך העולמות. ה' "המשפילי לראות בשמים ובארץ"[מה] – מתגלה "שָם", בכל מקום – משפיל את עצמו להקרא "מצוי" כדי להוות את המציאות ולהתייחס אליה. כלומר, ה' נעשה "מצוי" רק "כד סליק ברעותיה למברי עלמא"[מו] (כאשר עלה ברצונו של ה' לברוא את העולם) משום שרק "מצוי" (הפועל) יכול "להמציא כל הנמצא" (לפעול נפעלים בדומה לו).

לאור זאת מבאר הרבי באופן מחודש עוד יותר את הביטוי "אם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" שבהלכה הבאה. בפשטות "אם יעלה על הדעת" נשמע כשלילה, לומר שיש דבר שאין להעלותו על הדעת, אך הרבי מסביר זאת בדרך חיוב – שאפשר להעלות על הדעת שה', כפי שהוא מצד עצמו, לפני עלית הרצון לבריאת העולם, אכן "אינו מצוי" (ובכך גופא יש עליה בדעת למדרגה נעלית יותר[מז]):

ומה שכתב (בה"ב) שאם הוא "אינו מצוי – אין דבר אחר יכול להמצאות", היינו שהקב"ה כמו שהוא מצד עצמו, אכן אינו בגדר 'מצוי' (וכהגדרתו ב'מורה נבוכים' ח"א פנ"ז, "מצוי ולא במציאות"), ומצד דרגה זו "אין דבר אחר יכול להמצאות". אך אין כוונת הרמב"ם (בכותבו "ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי...") לשלול את עצם התואר 'אינו מצוי', אלא לשלול את הסברא, שה' יתברך הוא רק 'אינו מצוי' (ולא השפיל את עצמו להיות בבחינת 'מצוי') – כי אם כן "אין דבר אחר יכול להמצאות", ולכן אף שהוא יתברך מצד עצמו 'אינו מצוי', הרי הוא משפיל עצמו להיות גם בבחינת 'מצוי ראשון'.

עצמות ה' היא בבחינת "אינו מצוי" (והרמז: עצמות אינו מצוי עולה אחדות פשוטה[מח], כינוי לעצמות בחסידות). ה', ברצונו לברוא את העולם (באופן הזה דווקא[מט]), מתחיל את הבריאה בהשפלת עצמו להיות "מצוי ראשון", וכך מלמד אותנו – המצווים להתדמות אליו[נ] – שראשית הכל היא מדת השפלות.

המצאת ה' את עצמו להיות "מצוי ראשון", המוכן ומזומן לממציא נמצאים, היא על דרך כינוי ה' בחז"ל "הקדוש ברוך הוא" – ה', שהוא "קדוש" ונבדל מהמציאות, מבריך את עצמו (על דרך הברכת האילן) להיות "ברוך" ונמשך בתוך המציאות[נא]. ורמז: "הקדוש ברוך הוא" ועוד "מצוי ראשון" עולה "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד"[נב] (הבטוי של "יחודא תתאה"[נג], המשכת-השפלת מציאות ה' ויחודו בתוך עולמנו המוגבל[נד]).

שלש מדרגות באלקות

אם כן, מדברי הרבי עולה שיש אצל הקב"ה בחינה של "אינו מצוי", למטה ממנה בחינה של "מצוי" ועוד למטה ממנה בחינה של "[מצוי] ראשון" (על דרך זה, גם אצל האדם, יש את המדרגה בה הוא מכונס בעצמו לגמרי, ללא כל זיקה למציאות החיצונית; יש את היותו מוכן-מצוי לצאת לעשות את הנדרש ממנו במציאות, "הנני מוכן ומזומן לקיים מצות עשה"; ויש את הפעולה שלו בפועל בתוך המציאות).

שלש הבחינות הללו באלקות מקבילות לשלש המדרגות היסודיות שלפני הצמצום בהן מעמיקה החסידות[נה] – "יחיד", שלפני כל שייכות לעולמות, והיינו "אינו מצוי" (או, בלשון הרמב"ם במורה נבוכים – שבהתאם ל'מוחין' שלו משתמש עדיין בשרש מצא, אך תוך 'הפקעתו' מהמובן הרגיל שלו – "מצוי ולא במציאות"); "אחד", שהוא גילוי אור אין סוף, כשעלה ברצונו הפשוט לברוא את העולם, היינו ה"מצוי"; ו"קדמון", המדרגה בה ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל"[נו], בה יש לה' זיקה לכל פרטי המציאות (מה"ראשון", דרך כל אלו שבאמצע, ועד ל"אחרון"), היא בסוד ה"ראשון".

שלש הבחינות האמורות כאן מקבילות גם לשלשת שמות הקדש שבפתיחת יג מדות הרחמים, "הוי' הוי' אל"[נז], כפי שמסביר הרמב"ן על הפסוק: שם "הוי'" הראשון הוא שם העצם, שאין לו כל פירוש – סוד "אינו מצוי", שאין לנו מבוי להשגה והבנה ביחס אליו; "שם הוי'" השני, אחרי הפסיק טעמא, הוא על שם היות ה' מהווה את המציאות, היינו שה' כבר מצוי להיות "פועל" הממציא את המציאות; שם "אל" כבר מתייחס להיות השם "ראשון", חודר אל פרטי המציאות ומהווה אותם – "אל" גם במובן של כיוון (כנודע ש-מקום עולה ו"פ אל, כנגד ו הקצוות) – "אני ראשון ואני אחרון". אחרי שלשת שמות הקדש מגיעות מדות ה' שמצוה להתדמות אליו – "מה הוא רחום אף אתה היה רחום, מה הוא חנון אף אתה היה חנון וכו"[נח] (לפי הזהר[נט] והאריז"ל[ס] יג מדות הרחמים מתחילות משם "אל", מהמדרגה בה ה' "שער בעצמו בכח כל מה שעתיד להיות בפועל״).

מצוות האמונה והיחוד

אחרי כל יד ביטויי המציאות שמנינו מלמד הרמב"ם את המצוות שבפרק הראשון. ההלכה הבאה מסכמת שקיום-ידיעת כל ההלכות היינו קיום מצות האמנת-ידיעת אלקות ושלילת עבודה זרה:

(ו) וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר אנכי ה' אלהיך וכל המעלה על דעתו שיש שם אלוה אחר חוץ מזה עבר בלא תעשה שנאמר לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וכפר בעיקר שזהו העיקר הגדול שהכל תלוי בו.

את מצות עשה הראשונה כאן לומד הרמב"ם משלש המלים הראשונות של מתן תורה – "אנכי הוי' אלהיך"[סא]. את מצות לא-תעשה הראשונה הוא לומד מהפסוק הבא – "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני"[סב]. יש מי שכותב[סג] שאם המצוה היתה על ידיעת אלקות בלבד, מתוך דרישה וחקירה בשכל, היה מתאים להביא פסוק של ידיעה, דוגמת "וידעת היום והשבות אל לבבך". השימוש ב"אנכי הוי' אלהיך" מעיד שיש כאן סוג 'ממוצע' בין האמונה והדעת – ידיעה המבוססת על התגלות ה' אלינו במתן תורה, החוויה של "אתה הראת לדעת כי הוי' הוא האלהים אין עוד מלבדו" (כנ"ל)[סד], הכוללת יחד את יסוד האמונה ואת יסוד הידיעה שהוזכרו לעיל.

בהלכה הבאה כבר נוספת מצות היחוד, הכרת אחדות הוי':

(ז) אלוה זה אחד הוא ואינו שנים ולא יתר על שנים אלא אחד שאין כיחודו אחד מן האחדים הנמצאים בעולם לא אחד כמין שהוא כולל אחדים הרבה ולא אחד כגוף שהוא נחלק למחלקות ולקצוות אלא יחוד שאין יחוד אחר כמותו בעולם אילו היו אלוהות הרבה היו גופין וגויות מפני שאין הנמנים השוין במציאותן נפרדין זה מזה אלא במאורעין שיארעו בגופות והגויות ואילו היה היוצר גוף וגוייה היה לו קץ ותכלית שאי אפשר להיות גוף שאין לו קץ וכל שיש לגופו קץ ותכלית יש לכחו קץ וסוף ואלהינו ברוך שמו הואיל וכחו אין לו קץ ואינו פוסק שהרי הגלגל סובב תמיד אין כחו כח גוף והואיל ואינו גוף לא יארעו לו מאורעות הגופות כדי שיהא נחלק ונפרד מאחר לפיכך אי אפשר שיהיה אלא אחד וידיעת דבר זה מצות עשה שנאמר ה' אלהינו ה' אחד.

בהלכה הקודמת 'השמיט' הרמב"ם את סיום הפסוק "אנכי הוי' אלהיך" וכאן הוא משמיט את המלים "שמע ישראל" ומביא רק את "הוי' אלהינו הוי' אחד". והנה, החיבור של שני הביטויים[סה] עולה המלה 'הסודית' שבתחלת החיבור – "לידע שיש שם מצוי ראשון וכו'"!

תיאור סיבוב הגלגל הנצחי – שהרמב"ם לא 'ראה', אך הוא יכול להעיד על קיומו משום שהסיבוב ממשיך כביום בריאתו – מעיד על כך שה' כ"מצוי ראשון" מופיע ומתעצם בתוך המציאות שהמציא (וכפי שלימד מורנו הבעל שם טוב[סו], גם ממשיך להמציא בכל רגע יש מאין ואפס המוחלט – דוגמת דברי הרמב"ם על הסיבוב התמידי של הגלגל – התהוות תמידית שהכרתה מאפשר לנו להעיד על אין סופיותו ונצחיותו של ה', "אתם עדי נאם הוי'"[סז]). בחיצוניות יש ירידת הדורות, חק האנטרופיה שמפורר את כל המציאות, וממילא העובדה שכח המסובב לא נחלש היא סימן לכך שהוא בעצם מתגבר – זו התגברות הופעת העצמות שמבטיחה את ביאת המשיח בסופו של דבר, גם אחר כל הירידה (ואז יפסקו כדעת בית שמאי[סח], שמדתם גבורה[סט]). בעומק, לא רק ה"מצוי ראשון" מתעצם ומתגבר מדור לדור – גם מדרגת ה"אינו מצוי", ה"יחיד", מיועדת בסופו של דבר להתגלות (כמשל הרב והתלמיד – שהוא המשל לכל הענינים בסדר השתלשלות[ע] – אצל רבי הלל מפאריטש, המתאר[עא] כיצד הרב מתכנס בתוך עצמו, לא מצוי כלל לתלמידו החווה אז חויה של חורבן, אך בסופו של דבר גם מה שמתגלה לרב בעיונו העמוק לכשעצמו (בסוד "יחיד") מיועד לתלמיד, וממנו הרב מוציא את נקודת המוצא עבור התלמיד ומשער בעצמו שיעור שלם עבורו (בסוד אחד-קדמון, וד"ל). בסופו של דבר, עצמות ה' מתגלה בשמים ובארץ (כ'תופעה לא מקומית', כנ"ל).

עד כאן השיעור הראשון במחזור החדש של לימוד הרמב"ם. שהרמב"ם – הרופא הגדול – ימליץ טוב בעדנו וזכותו תגן על כולם ותמשיך את כל הישועות והרפואות הנדרשות לכלל ולפרט.

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• "יסוד היסודות" היינו יסוד של אמונה (יסוד עתיק יומין), "וצדיק באמונתו יחיה", ו"עמוד החכמות" הוא עמוד של השגת אלקות (תפארת דאבא), "דרשוני וחיו".
• הרמב"ם שייך במיוחד לבינה – השגת אלקות על ידי התבוננות.
• ב"יש שָם מצוי ראשון" רמז לנוכחות ה' בכל מקום, המתגלה כ'תופעה לא מקומית'.
• הרמב"ם, בעל המוחין דגדלות מצד הבינה, מגדיר את ה' מצד המציאות (ומרבה להשתמש בשרש מצא) – מושג מובהק של אמא-בינה.
• "אמתת המצאו" של ה' היא על דרך האמת הבלתי-משתנה של עבודת הצדיק ו"אמתת כל הנמצאים" היא על דרך האמת ה'אפשרית' של הבינוני.
• קיום מצוה מאמת את המציאות בכח "אמתת המצאו".
• ה' משפיל את עצמו להיות "מצוי ראשון" כדי להמציא את כל הנמצאים.
• "יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי" – תפיסת ה' כ"אינו מצוי" היא עליה בדעת ה'.
• הפעולה הראשונה של ה' היא להשפיל את עצמו כדי ללמד אותנו ששפלות היא יסוד הכל.
• "אינו מצוי"-"מצוי"-"ראשון" היינו יחיד-אחד-קדמון ו"הוי' הוי' אל".
• הציווי "אנכי הוי' אלהיך" כולל את האמונה ואת הידיעה שנכללו יחד בחווית ההתגלות של מתן תורה.
• "שיש שם מצוי ראשון" רומז ל"אנכי הוי' אלהיך" (מצות האמנת אלקות) ו"הוי' אלהינו הוי' אחד" (מצות יחוד ה').
• התמדת סיבוב העולמות היא התגברות על האנטרופיה המעידה על התעצמות נוכחות ה' ומבטיחה את הגאולה.
• בסופו של דבר גם הבחינה הנעלמת ביותר ("יחיד", "אינו מצוי") מתגלה בשמים ובארץ.