בע"ה

שיעור י"ג תשרי (בקשר עם פטירתו של ר' אושר פריינד זצ"ל)[1].

יג תשרי ה'תשס"ד– ארה"ב, קראון הייטס .

יש אצלנו בחב"ד שני ימים של הילולא בתשרי – ו' תשרי הילולא של הרבנית חנה (אם הרבי) ו-יג תשרי של הרבי מהר"ש. אע"פ שיש כמה דורות ביניהם, הרי מבחינת השמות חנה היא אם שמואל (כפי שקוראים בהפטרת ראש השנה). הצ"צ (?) אמר שקרא למהר"ש ע"ש שמואל הנביא, כי לא היה שמואל אחר במשפחה (וכן סיבה נוספת – ע"ש צדיק נסתר ששמו שמואל). שמואל הנביא שקול כנגד משה ואהרן, וענינו בתורה שהוא מושח את המשיח בכח – ממשיך ומגלה מלמעלה את שרש נשמת המשיח, ומגלה את המשיח לעם. ממשיך את המשיח מלמעלה, מושח אותו בשמן המשחה ומגלה אותו. כל הענין של משיח זה בזכות שמואל הנביא. שלש נשים נפקדו בר"ה – שרה, רחל, חנה. אמא שלו זה חנה – בקריה"ת בר"ה קוראים ששרה ילדה את יצחק ובהפטרה שחנה ילדה את שמואל (הפטרה מעין קריה"ת, והרבי עולה למפטיר – הפטרה גבוה מקריה"ת). במסכת ברכות לומדים הלכות מתפלת חנה, התפלה המקורית ביותר – תפלה מהנקודה הפנימית שבלב (יותר מכל תפלה אחרת, אפשר לומר). היא מתפללת לבן הזה, לשמואל. אחר כך היא בעצמה שרה שיר, שירת חנה, היא אחת משבע הנביאות שעמדו לעם ישראל (מתוך מח נביאים ו-ז נביאות), ונבואתה היא השירה אחרי לידת שמואל (שמה "רמה קרני בהוי'" – מקור לפסוקי משיח, כמו "וירם קרן משיחו", וחז"ל דורשים "'רמה קרני' ולא 'פכי'" – שאול נמשח בפח ודוד, עליו כתיב "נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם", נמשח בקרן). לא בכדי ששמות שני הצדיקים בחב"ד הקשורים לחדש תשרי זה חנה ואז שמואל (לפי סדר החדש).

ראש השנה לכל עניני השנה, אך בעיקר לתפלה. כתוב שתשובה וצדקה ותפלה מעבירין את רוע הגזרה, אך מסביר בתניא שתפלה זה "תשובה עילאה" (בחינת "ותתפלל על הוי'"), ולגבי צדקה בר"ה אפשר לכוון שנעשה הרבה צדקה השנה (מכוונים ש צום-קול-ממון אותה גימטריא, מכוונות בודדות שמפורשות במחזור התפלה, יש גם בתשליך) אך עיקר ר"ה זה התפלה – "מצות היום בשופר" שברכתו "לשמוע קול שופר". "צום" זה ביו"כ ועל "ממון" אפשר לקבל רק בלב, אך בפועל יש בר"ה "קול" – לפי הוצאת קול התפלה הפשוט מן הלב בר"ה כך תפלות כל השנה. לכן מאד חשוב שהפטרת ר"ה זה התפלה העיקרית, שיהודי שופך נפשו לפני ה', ובה כתוב "ותתפלל על הוי' ובכה תבכה". "בכה תבכה" זה ממש שופר, כי עיקר השופר בתורה זה קריאת ר"ה "יום תרועה" – בכיה, ילולי יליל וגנוחי גנח (תקיעה זה צעקה פשוטה).

כתוב בחסידות שיש שני פסוקים עיקרים בתנ"ך של עבודת ה' שהיא "על הוי'" – בשבת "אז תתענג על הוי'" ובתפלת חנה "ותתפלל על הוי'". מה יותר גבוה? כתוב בחסידות ש"ותתפלל על הוי'" יותר גבוה מ"אז תתענג על הוי'". בלשון קבלה, בלשון ס"י, "אז תתענג על הוי'" של שבת (קשור גם ליו"כ, שבת שבתון), זה סוד "עמק רום", הגובה הכי גבוה בנופש, ואילו "ותתפלל על הוי'" בא מ"עמק תחת", אך עבודת ה' מעמק תחת מגיעה ממקום א"ס יותר גבוה ממה שמשיגים על ידי עמק רום. בלשון הקבלה והחסידות ב"אז תתענג על הוי'" מגיעים לתענוג הגלוי, תענוג המורכב – ז"ת דעתיק. כל מה שהוא "על הוי'" לא רק למעלה מהוי' אלא אפילו גבוה מקוש"י – לא רק מחכמה אלא גם מאריך אנפין – ושייך לעתיק. קוש"י רומז ומצביע לא"א, חיצוניות הכתר, אך על פנימיות הכתר כתוב "אנכי מי שאנכי" "דלא אתרמיז בשום אות ובשום קוץ" – שם "חביון עז העצמות". התענוג הגלוי הוא המדרגה הנמוכה של עתיק, ז"ת דעתיק, ועל ידי "עמק תחת" – שאדם נמצא בשפל, בשפלות, ואז שופך את הנפש לפני ה' בתפלה – מגיע לרדל"א, ג"ר דעתיק, אמונה פשוטה בנפש. תמיד בחסידות התפלה זה הביטוי לאמונה הפשוטה בה'. מי שמאמין בה' יודע שיכול לקרות מה שלגמרי מחוץ לטבע – כמו ששרה העקרה, או חנה, תלדנה מחוץ לדרך הטבע – "שערי דמעה לא ננעלו" בשום מקרה ואפשר להפוך כל סדרי בראשית ע"י תפלה מעומק הלב. ה"ותתפלל על הוי'" מגיע עד ג"ר דעתיק, זה גילוי של משיח, ולכן הילד שזכתה לו בתפלתה הוא הסבה להתגלות מלך המשיח. על רדל"א בכלל כתוב "כד אתתקן רישא דעמא אתתקן כולא עמא", זה שרש מלכות משיח, ולכן הכי נסתר ונעלם עד שהוא עצמו לא יודע. כאשר זה "אתתקן" – כאשר יש איזו תפיסה, איזה לבוש, איזו התגלות – אז יש תיקון במציאות (בלי זה אין שום תיקון במדינה, במציאות). עד שאין תיקון – כמו הרגשה שרבי זה נשמה בתוך גוף, זה גם בחינה של תיקון ואחיזה מוחשית – ולא מגיעים לזה על ידי תענוג גלוי, גם בדרגה הכי גבוהה של שבת, אלא רק על ידי "ותתפלל על הוי'". זה קוראים בר"ה, וזה קובע לגבי כל החדש. תפלת חנה על שמואל.

היום כבר אחרי יו"כ, בין יו"כ לסוכות (ונסביר ענין ימים אלו), ויש סימן מפורסם שהצ"צ נתן ברוה"ק ונבואה לבנו הצעיר – אמר לו ש"עלינו רומז הפסוק 'אחד באחד יגשו [ורוח לא יבוא ביניהם]'" – בכך רמז שהוא מסתלק ב-יג בניסן ואתה תסתלק ב-יג תשרי. זה שאנחנו קשורים בקשר העצמי ביותר (בין הצ"צ לבניו). ניסן ותשרי מסתכלים זה בזה עפ"י מעגל השנה – אני ה"אחד" של ניסן ואתה ה"אחד" של תשרי.

מה הלשון העיקרי ביותר של יו"כ? בר"ה הכי עיקרי שהקול יגיע "על הוי'" (רק מעמק תחת), וביו"כ הביטוי המקביל הוא "לפני הוי' [תטהרו]" – גם את זה דורשים בחסידות אותו דבר, לכאורה (וצריך להבחין מה השוני), שזה "לפני הוי'", לפני אותיות הויה. כשאומרים במחזור את סדר העבודה משתחווים ג"פ כאשר שומעים את השם המפורש יוצא מפי כה"ג, השם המפורש בכל פעם שהכה"ג אומר "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני הוי'" – בדרך כלל לא מפסיקים באמצע פסוק, בפרט עם שם הוי', ואז עושים הפסקה גדולה בה שרים "והכהנים" וכולם כורעים ומספרים שמכריזים "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד", והכהן היה מתכוון לסיים את אמירת שם המפורש עם המברכים ולומר להם – "תטהרו". חוץ מזה, בברכה המיוחדת ליו"כ יש כמה פסוקים והעיקרי והחותם הוא "כי ביום הזה וכו'" – גם בשמו"ע וגם בסדר העבודה וגם בפרשת אחרי מות ה"לפני הוי' תטהרו" הואר הפסוק העיקרי, תכלית הכוונה של יום כיפור. הרבה יותר מודגש ממה שהיינו צריכים לדרוש ש"ותתפלל על הוי'" זה עיקר ר"ה, שאפשר להבין רק דרך התבוננות והכרת דברי החסידות על כך. ביו"כ זה לגמרי מפורש (ותיכף נסביר את זה יותר).

מה לגבי סוכות? איזה ביטוי דומה יש בסוכות? מצות החג היא "זמן שמחתנו", ומופיע בתורה ג"פ שמחה (בפסח אין שמחה, בשבועות פעם אחת, בסוכות ג"פ – חזקה, ולכן זה דווקא "זמן שמחתנו") והדרגה הכי גבוהה של שמחה בסוכות בפסוק של ארבעת המינים: "ושמחתם לפני הוי' שבעת ימים". שם חז"ל דורשים ש"לפני הוי'" זה בבית המקדש, לכן רק שם מצות עשה דאורייתא לקחת ד מינים בכל שבעת הימים.

אז כל החדש עם המכנה המשותף הזה: ר"ה – "ותתפלל על הוי'", יו"כ – "לפני הוי' תטהרו", סוכות – "ושמחתם לפני הוי'".

ביו"כ זה טהרה לפני ה' ובסוכות זה שמחה לפני ה', מה הקשר בין טהרה לשמחה? שניהם שייכים לספירת הבינה. זה כתוב בתניא פכ"א ש"לב טהור" זה "לב שמח". הסדר שקודם צריך להיות טהור ואז שמח – לב טהור מדאגות (כמו "כעצם השמים לטהר", שאין עננים, אין צרות ודאגות, הכל בהיר וטהור) ואז יכול להיות לב שמח מאד, מלא שמחה. כותב בתניא שאם יש שמחה בלב יש את הכח הנפשי להתגבר על כל התאוות, לנצח בקרב בעבודת ה' ("שעת צלותא שעת קרבא") – לנצח ג"כ הענין של תשרי, "דידן נצח". סדר מאד פשוט שמה"לפני הוי' תטהרו" של יו"כ זוכים ל"ושמחתם לפני הוי'" בחג סוכות, אך הכל מתחיל מ"ותתפלל על הוי'" של ר"ה.

הסדר "על הוי", "לפני הוי'", "לפני הוי'". כמו שאמרנו, יש ב"על הוי'" גם מדרגה של "אז תתענג על הוי'" – מדרגה של שבת, שאם כבר שייכת ליו"כ (שבת שבתון), אך עיקר יו"כ הוא "לפני הוי' תטהרו" כנ"ל. יו"כ זה יום של תענית – ווארט מפורסם של הצ"צ ששני צומות עיקריים (בהם צמים מעת לעת) ואמר שגם אם לא היתה מצוה לא הייתי אוכל (דוגמה קלאסית של מודעות טבעית) כי ביו"כ מי צריך לאכול ובט"ב מי יכול לאכול – ביו"כ יש תענוג אלקי ולא צריך לאכול. גם זה שאין צורך לאכול זה בחינת טהרה, שאין שום צורך גשמי מתוך תענוג אם כן וודאי יש מדרגת "על תתענג על הוי'" ביו"כ – יש בכל שבת, אך בעיקר ביו"כ היוצר את המעבר מ"על הוי'" ל"לפני הוי'". עפ"י פשט "על הוי'" "לפני הוי'" "לפני הוי'", רק שב"לפני הוי'" של יו"כ יש גם בחינה (לא עיקרית בו) של "על הוי'".

הסדר של "על הוי'" "לפני הוי'" "לפני הוי'" זה וודאי חש-מל-מל – מתבקש מתוך שלשה ביטויים שיש ראשון אחד ושניים זהים. המל הראשון לשון ברית מילה, כריתה והבדלה בין הרע לטוב, והמל השני לשון מילול והמתקה. בלשון הבעש"ט (וכן בחב"ד) זה הכנעה-הבדלה-המתקה שצריך להיות בכל עבודת ה'. אי אפשר להגיע להמתקה – שאותה תמיד אנשים מחפשים – בלי הכנעה והבדלה. עיקר מדת תשרי זה שמחה כי הצירוף של תשרי הוא "והיה" וחז"ל אומרים "אין 'והיה' אלא לשון שמחה", כולם רוצים שמחה אך צריך קודם ימים נוראים – יש סדר איך לשמוח. כולם רוצים מתיקות, וזה התכלית – מר"ה טובלים הכל בדבש – אך בשביל להגיע להמתקה צריך בנפש הכנעה (גם קבלת עומ"ש, שהיום העיקרי של קבעומ"ש זה ר"ה) והבדלה (גילוי של נשמות ישראל, החלק אלוה ממעל ממש שבהם – הבדלת ישראל מן העמים וגילוי הנשמה בתוך ישראל גופא כדבר נבדל, כטוב עצמי – ניצוץ של ה' שהוא עצם הטוב – אם לא רואים שיהודי הוא טוב בעצם או שיש בעיה במסתכל או שיש איזה כיסוי על עצם היהודי עליו מסתכלים). לא צריך הרבה זמן, יכול להיות בו זמנית, אך צריך בנפש גם הכנעה והבדלה. לענין השמחה שמע"צ הוא המשך של סוכות – גם הוא "זמן שמחתנו" (כשכל הזמן גוברת יותר ויותר השמחה). שמחת תורה עוד יותר שמחה מכל החג (גם במסורת החב"ד שמח"ת המשך של סוכות לפי האושפיזין החסידיים, שהרבי הריי"צ והרבי זה שמח"ת – המשך אחד שעולה ומתגבר מיום ליום, והפשט הוא שהשמחה הולכת ומתגברת, ומבחינת השמחה-ההמתקה שמח"ת באין ערוך גם משמע"צ). בכלל, ר"ה זה ההכנעה של החדש – "חש" גם במשמעות של שתיקה. אע"פ שיש גם ענין שעושים תשובה בר"ה ויו"כ (כחלק מעשי"ת) הרי שעיקר הענין של ר"ה זה קבלת עומ"ש ועיקר הענין של יו"כ זה "עיצומו של יום מכפר". בכל אופן, התשובה של ר"ה זה "חש" – אסור להתוודות ביו"כ (יש רק להתוודות בלחש בין סדרי התקיעות, "לחש" ג"כ לשון "חש"). התשובה נסתרת בר"ה, "חש", והגילוי זה קבלת עומ"ש – המלכת ה' על ידי ההכנעה הכי גדולה. לכן מה שקשור לר"ה בנפש זה "עמק תחת", הסיבה לתפלה "ממעמקים קראתיך הוי'". יו"כ, "לפני הוי' תטהרו", זה הבדלה – שאנו נגיע לטהרה, שאדם מוציא מעצמו כל פגם והוא טהור ונקי כתינוק שנולד. אין עננים בשמים שלו, במודעות שלו – עננים זה תסביכים מהעבר, שמפריעים ומעכבים להתקדם כראוי בעבודת ה'. לכן יו"כ זה להיות טהור כמו תינוק, להבדל מכל דבר פוגם בעבודת ה'. אחרי ההכנעה של ר"ה וההבדלה של יו"כ אפשר להגיע בשלמות להמתקה של חג סוכות,שהיא התכלית לכתחילה (כבר מר"ה מאחלים "שנה טובה ומתוקה" ונאמר "חדות הוי' היא מעוזכם" – יום של חדוה, לובשים לבנים ובוטחים ש"דידן נצח" – זה מתגלה בסוכות, אך בוטחים בכך כבר מר"ה. ר"ה יש כבר חדוה, וביו"כ יש "גילו ברעדה" – בסדר התגלות השמחה מתחיל מנקודת החדוה החדה של ר"ה, אח"כ יש גילה בלב לפני התפשטות באברים ביו"כ, ושמחה פורצת את כל הגדרים ומתפשטת ומתגלה בכל האיברים זה בחג הסוכות). הכל זה בנין השמחה בנפש.

כל זה כדי שנוכל להכנס בהמשך ולהבין את הסדר הזה של "על הוי'", "לפני הוי'", "לפני הוי'". "על הוי'" – עומק תחת. "לפני הוי'" הראשון – הבדלה. "ושמחתם לפני הוי'" – המתקה.

"על הוי" זה ביטוי של מקום – יש גם מושג של "שרפים עומדים ממעל לו" – ומגיעים לזה על ידי "עמק תחת", שזה גם מושג של מקום (מצב הכי תחתון, על דרך עוה"ז שאין תחתון למטה הימנו). הרבי אומר בכמה מאמרים שיש "קצה עליון" ויש "קצה תחתון" – כמו שיעקב אבינו הוא מדת התפארת, בריח התיכון המבריח "מן הקצה אל הקצה" – והרבי אומר שיש משהו שלמעלה מהקצה העליון, וכדי להגיע לשם, ל"מעלה מעלה עד אין קץ" שלמעלה מהקצה העליון, צריך להתחיל בנפש ממקום שהוא "למטה מטה עד אין תכלית" שלמטה מהקצה התחתון, וזה ה"עמק תחת" של תפלת חנה. זה דווקא דוד, שיותר בשפלות משאר הצדיקים – כל צדיק בבטול ושפלות, גם יעקב הקטן וכו', אך דוד במלכות ששרשה ברדל"א, כמו חנה, ולכן הוא ב"עמק תחת" שלמטה מהקצה התחתון ועי"ז זוכה לעלות מעלה מעלה עד אין קץ ולהמשיך הגילוי משרשו האמיתי, מרדל"א, משם גילוי המשיח והתורה החדשה.

שוב, "על" זה מושג של מקום, ויש בזה רק פירוש אחד. ב"לפני" יש שני פירושים – או מושג של מקום, או מושג של זמן. כשאומרים "דע לפני מי אתה עומד", זה בפשטות גם מושג של מקום – דע מי עומד מולך, על דרך "ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים הקב"ה" ("מי" ר"ת משיח הוי' – צריך להיות כל הזמן "לפני מי", בנוכחותו, להרגיש כל הזמן לפני הרבי – לא למעלה אלא 'מול', ועם תחושת הכנעה בשני המאמרים הנ"ל). אך אפשר לפרש "לפני" גם במובן של זמן. אפילו לגבי ה' יש פסוק בישעיהו "לפני לא נוצר אל" – זה על דרך השלילה, אך יש שם נתינת מקום של "לפני ה'" במובן של זמן, רק ששולל זאת. אם אומרים כאן ש"לפני הוי'" זה למעלה מה"הוי'" חייבים לומר שלא "לפני" במובן הפשוט של מקום – אף שזה פשט הפסוק, גם ב"כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם מכל חטאתיכם לפני הוי' תטהרו" וגם ב"ושמחתם לפני הוי' אלהיכם" (בפרט לפי דברי חז"ל שם ש"לפני הוי'" זה במקדש – מקום שלפני ה'), אך אם בחסידות כתוב שזה למעלה משם הוי' זה מתלבש רק במשמעות של זמן (ששם "לפני" זה כמו "על"). איך יתכן "לפני הוי'" – הרי זה שם העצם – רק כמו בעשרת הדברות: "אנכי הוי' אלהיך". "אלהיך" – המתלבש בתוכך – זה הממלא כל עלמין. "הוי'" – סובב כל עלמין. "אנכי" – דלא אתרמיז בשום קוץ וכו', עצמותו יתברך בלשון החסידות. אם "לפני הוי'" זה במובן של זמן – כעין זמן, סדר זמנים – זה רק "אנכי", עצמות ממש.

אם נתעמק, ה"לפני" הזה במובן של זמן – זמן הוא תמיד יותר פנימי ממקום, כלל גדול בכל זוג של דברים הקשורים זה בזה שהזמן הוא פנימיות המקום (אדהאמ"צ מסביר זאת באריכות בתחלת "עטרת ראש") – הזמן ממשיך את הנפש, אלקות ממש, לתוך המקום. לפי זה, אם "לפני הוי'" זה 'למעלה' משם הוי' – במשמעות של זמן – זה וודאי יותר פנימי מ"על הוי'". "על הוי'" בשבת זה ז"ת דעתיק המתלבש באריך ולכן קצת קשור לקוש"י, ו"על הוי'" של חנה זה רדל"א שלמעלה מכל קוץ. "לפני הוי'" עוד יותר נעלה – "על הוי'" זה שיש ואנו מעליו, ו"לפני הוי'" במובן של זמן זה כאילו אין בכלל עדיין שם "הוי'". מה זה? "חביון עז העצמות" המתלבש בתוך רדל"א. גם ברדל"א יש גוף ונשמה – נשמת המשיח וגוף המשיח, "חביון עז העצמות" וג"ר דעתיק. זה בחינת "אנכי מי שאנכי". על "אנכי מי שאנכי" אפשר לומר "לפני הוי'".

בנפש הרדל"א זה אמונה פשוטה, למעלה מכל תענוג גלוי – תענוג עצמי שלא מרגישים אותו בעולם הזה אלא רק לע"ל. לומר שבתוך האמונה הפשוטה של היהודי יש את עצם ה"חלק אלוה ממעל ממש" – הניצוץ אלקות ממש, "ניצוץ אחד בורא" שמתלבש ב"ניצוץ אחד נברא" (היחידה שבנפש) ועליו נאמר ש"העצם שאתה תופס בחלקו אתה תופס בכולו" – עצם הנשמה, ולא רק אחד מחמשת שמות הנשמה נרנח"י. היחידה – "על הוי'". עצם הנפש – "לפני הוי'". החידוש העצום שגם ב"לפני הוי'" יש שתי בחינות – "לפני הוי'" של סוכות ו"לפני הוי'" של יו"כ.

היום, יג תשרי, הכי מחבר בין יו"כ לסוכות. היה אפשר לחשוב ש"גאטס נאמן" הכי מחבר יו"כ וסוכות – כל מחבר צריך להיות גבוה משני המחוברים (רבי הוא תמיד ממוצע מחבר) – והיה אפשר לחשוב שערב סוכות הכי גבוה והכי מחבר. אכן, כל ארבעת הימים בין יו"כ לסוכות הם המחברים, וכנגד הוי', ו-יג תשרי כנגד ה-ו שענינה זה "ו החיבור", לכן הוא ה-ו שמחבר ואוחז הכי בשני הימים (בכלל ה-ו של שם הוי' ב"ה הוא "הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה". בכל אופן, אם ה"לפני הוי'" הוא ממש "חביון עז העצמות" שבתוך רדל"א ("על הוי'"), אז מה זה שתי הבחינות? מובן רק על פי הפשט – ש"לפני הוי'" זה לא בזמן, אלא עמידה נוכח פני ה' (ומשמע קצת נמוך מה', בהכנעה, ולא מעל): היות שהפשט זה "מול" ובחסידות נדרש "לפני", צריך להיות מקום בנפש, מקום ברוחניות בעיקר עצם הנפש, שמחבר את שני הפירושים במושג "לפני הוי'".

זה סוגיה שלמה בחסידות, שיש שני סוגי גילויים: יש גילויים שיורדים מלמעלה ויורדים ומתלבשים בתוכי. יש גילוי שלא בא מלמעלה אלא מופיע רק ממול – איני צריך כלל להרים את העינים, זה משהו פנימי בנפש. זה דוגמה למה שהרבי התכוון שצריך לפקוח עינים ולראות משיח – לא להסתכל למעלה, הוא כאן. בחסידות מוסבר שהגילוי "ממול" הוא עיקר השראת אלקות, ואילו גילוי שיורד מלמעלה ומתלבש בך זה "התלבשות" ולא "השראה". השתלשלות-התלבשות-השראה מקביל לחש-מל-מל. ה"לפני הוי' תטהרו" של יום כפור זה יחסית התלבשות – אז הפירוש רק לפי הדרוש, ש"לפני הוי'" זה לפני בזמן. ה"לפני הוי'" של סוכות – זמן שמחתנו, ש"כל מי שלא ראה שמחת בית השואבה לא ראה שמחה מימיו" (גם אז יש צמצום של השמחה שלא תגלוש מחוץ לקדושה – "והיית אך שמח" – וזה דבר מובנה לגמרי בטבעיות בנפש של יהודי, שיודע בלי לחשוב לא לחרוג מגבולות הקדושה, אך בתוך גבולות אלו זה אקסטזה) – ובתוך שמחה זו לא צריך להסתכל למעלה. איך יודעים? שמחה זו לא בקשר לסוכה – שהיא עדיין מלמעלה, אם רוצים לראות את הסכך צריך להסתכל למעלה – וזו שמחת ארבעת המינים, השמחה הכי גבוה משלש שמחות חג הסוכות. כשאתה מחזיק את הלולב ממול, אז אתה גם 'משחק' איתו משחק קדוש – יכול להעלות ולהוריד ולנענע כי בעצם הוא מולך, שוה בשוה. אז אתה שמח בו ללא כל גבול, עד הגג.

אפילו ביום כפור אומרים פסוק שיש בו פעמים "אנכי", וכן בזהר "אנכי מי שאנכי" – שתי בחינות "אנכי": "חביון עז העצמות" המתלבש ברדל"א, ומה שרדל"א מקבל השראה. השראה זה מקיף ופנימי יחד – בדרך כלל "שורה" נשמע כמו מוקף, אך כששורים משהו במים גם מוקף בהם וגם חודר ומפעפע פנימה. לכן לפעמים יש "השראה על" – מקיף – ובדרך כלל כותבים בחסידות "שורה ב...", בפנימיות. רבי אייזיק אומר שמושגים הכי חשובים בתניא זה השתלשלות-התלבשות-השראה ומי שלא רגיש למושגים אלו בתניא לא מבין כלל חסידות. רוב הפעמים בתניא זה "שורה ב...". גם אז זה אוירה של השראה, יש בזה משהו עצמי נושא הפכים, הנושא גם תחושת המקיף וגם תחושת הפנימי. איפה כתוב בתניא על משהו שגם מקיף וגם פנימי? על התורה, שאדם גם תופס וגם נתפס. האדם בתוך ההלכה וההלכה בתוכו, זה יחוד נפלא שאין כדוגמתו, זה דוגמה של השראה. אפשר לומר שבגלל זה השיא של חג סוכות, זמן השראה בנפש, זה דווקא שמחה תורה. שמחה תורה זה תחושת היחוד הזה שמסביר בתניא – אפילו שאדם עוד לא לומד, אבל תופס ווארט זה שתורה זה יחוד נפלא עם אלקות שאין כדוגמתו בעולם. שזה גם בתוכי – "אלקי בקרבי", "עם תורתי בלבם" – ועם זה אני גם מוקף באלקות, בגלל ש"תורת הוי' תמימה" כפירוש הבעש"ט (כפי שאמר הרבי הרש"ב ביסוד "תומכי תמימים", שכך התמימים צריכים להרגיש בלימודם שלא נגעו ולא פגעו בכהוא זה בתורה עם כל לימודם, ואם כך מרגיש אז התורה "משיבת נפש"), שהתורה נשארת תמימה אחרי כל לימודי, לא תפסתי שום דבר מהתורה, כמה שתלקק מים מהים הים לא חסר מאומה. הפנימיות – "עם תורתי בלבם" – שהתורה נכנסת בלב והופכת את המציאות. זה נכנס לנפש ומשנה גם את המהות, כפתגם הרבי רש"ב. בשביל לשנות את מהות האדם זה צריך להכנס בפנים, רק מקיף לא משנה את המהות. יש משהו בהשראה שזה גם הכי מקיף וגם הכי פנימי, ולחוש זאת לגבי התורה זה שמחת תורה.

בכל אופן, התחושה הפנימית של ההשראה דווקא זה "לפני הוי'" בפירוש הפשוט, שגם כן מקום – נוכח פני ה'. הפירוש המקיף של השראה יותר מתאים לדרוש של החסידות ש"לפני הוי'" זה "לפני [שהיה] הוי'". "ושמחתם לפני הוי'" זה נשיאת ההפכים של שניהם יחד – שתי הבחינות של "אנכי מי שאנכי". מתחיל להתלבש ביו"כ, ועיקר השראתו – הכולל מקיף ופנימי – זה זמן שמחתנו.

ראש השנה – על הוי' – כולו אומר מקום, מ"עמק תחת" עד רדל"א. ואח"כ שתי בחינות "לפני הוי'" – במשמעות של זמן (כדרוש החסידות) ובמשמעות של מקום (בה לא משמע שיותר גבוה כלל).

[בתשובה לשאלה: כתוב בחסידות ש"תטהרו" = כתר. הפשט של טהרה זה בינה, ובפירוש ש"ראש השנה" זה "ראשית חכמה" ויום כיפור שייך לבינה, אך יש מעלה בבינה שיש בה התגלות עתיקא. תטהרו = כתר זה התגלות עתיקא, לא "עמק אחרית" (שזה בינה בפני עצמה). גם בר"ה מגיעים למדרגה בעתיקא על ידי "עמק תחת" של ראש השנה.]

...

"לפני הוי' תטהרו" זה ההשראה הפנימית, המתלבשת בפנימיות רדל"א. ה"ושמחתם לפני הוי'" זה תוספת של מקיף לפנימי – השמחה שלא נגעתי בתורה, שמתגברת והולכת עד שמחת תורה. שתי ראיות לזה: כתוב ששמחת שמחת תורה דווקא של יהודים פשוטים, שהרגליים רוקדות, ואין הרבה פנימיות. ענין של יהודים פשוטים, שכולם שוים – רוקדים גם עם ספר תורה שהחגורה מבחוץ, ספר שיש בו פסול, וזה לא משנה. אם כן, וודאי עיקר התוספת של שמחת תורה זה השמחה של "תורת הוי' תמימה". גם השם של תומכי תמימים – תכלית הכוונה, מה הרבי רש"ב רוצה מזה – היה בשמחה תורה. ההרגשה שהתורה נשארת אין סוף, ומה שטעמתי בה זה שום דבר, זה עיקר החידוש של שמחת תורה, ואז היא "משיבת נפש". זה התוספת של ממד ההשראה עם הפנימי על גבי ההתלבשות. יש קצת נעוץ סופן בתחלתן – "על הוי'" בתחלת החדש, ואחר כך "לפני הוי'" של "שורה ב..." ואז עולה להיות גם (בנוסף ל"שורה ב...") גם "שורה על".

כל ביטוי בתורה שרוצים לעמוד על טיבו, כלל גדול בחסידות שמסתכלים פעם ראשונה איפה מופיע בתורה ומתוך אותה פעם לומדים על יסוד מושג זה במשך כל התורה (כמו שר"ה קובע כל השנה) – "בתר רישא גופא אזיל". היכן פעם ראשונה "לפני הוי'"? "על הוי'" יש רק פעמיים, אך "לפני הוי'" יש הרבה. יש מעט מאד פעמיים "לפני הוי'" באותו פסוק, ודווקא ה"לפני הוי'" הראשון מופיע בפסוק בו יש פעמיים "לפני הוי'" – "הוא היה גבור ציד לפני הוי' על כן יאמר כנמרד גבור ציד לפני הוי'". כנראה "לפני הוי'" אחד כנגד יו"כ ואחד כנגד סוכות. מה פשט פסוק זה? חייבים לומר שהוא הלעומת זה של יו"כ וסוכות.

בכלל, דווקא המושגים הכי גבוהים שיש בתורה – הסודות הכי עמוקים – מופיעים פעם ראשונה בלעומת זה. זה גופא סימן שיש בזה ניצוץ גבוה של תהו, איזה ניצוץ משיחי (בשביל להביא משיח צריך אורות דתהו, רק להכניס בכלים דתיקון). רוב עצום של מושגים שמופיעים פעם ראשונה בתורה דווקא בהקשר של קליפה, של טומאה, ואז צריך לגאול את המושג עצמו מידי החיצונים, "חיל בלע ויקיאנו". זה דוגמה פנטסטית – פעם ראשונה, ואפילו פעמיים (שנראית חזרה מיותרת), "לפני הוי'" דווקא בהקשר של נמרוד.

מה הפשט של "הוא היה גבור ציד לפני הוי'"? הרבי אמר למי ששמו נמרוד שלא יחליף שמו, וצריך למרוד נגד יצר הרע. מתבקש שאם זה בונה את היסוד של "לפני הוי'" אז כל עבודת יו"כ וסוכות זה תיקון נמרוד. מה עוד דבר ראשון אצל נמרוד? הוא המלך הראשון, וגם הלוחם (גבור ציד) הראשון – עושה מלחמות ומנצח, כפי שכתוב על משיח (מצוה שניה של המשיח – מינוי מלך, מלחמות, מקדש). נמרוד הוא הלעומת זה של כל שלש מצוות הציבור – הצליח במינוי מלך ובמלחמות, ורק בבנין מגדל בבל (שכנגד בית המקדש) לא הצליח. כמעט הצליח, אבל ה' לא נתן לו. הוא משך כאלו כחות אדירים – שמעולם העקודים (לא סתם מעולם התהו, עולם הנקודים) – עוד יותר "אורות דתהו", ולכן כמעט הצליח אפילו במגדל בבל. הכל מתחיל ממנו.

במ"א מוסבר ששלש המצוות כנגד ר"ה יו"כ וסוכות: ר"ה זה המלכת מלך (לקבל מחדש כל שנה מלכות שמים, ולהתפלל על מלכות בית דוד ועל מלך המשיח – כתוב שזה עיקר תפלת ר"ה – שזה גילוי מלכות שמים, כפירוש הזהר "'שום תשים עליך מלך' 'שום' לעילא 'תשים' לתתא", להמליך את ה' ומיד שימשך להתגלות למטה), יום כפור זה עיקר המלחמה – ה"דידן נצח" שמסמל לולב של סוכות זה שנצחנו במלחמה ביום כפור ויצאנו זכאים בדין, הסוכה היא בית המקדש (ראויין כל ישראל לישב בסוכה אחת, המקדש, ודווקא בסוכות ה"לפני הוי'" מכוון לבית המקדש; ה"תטהרו" של עם ישראל זה בכל מקום, אף על פי שרק כה"ג עובד במקדש כל ישראל כלולים בזה משא"כ בסוכות אתה צריך להיות במקדש בשביל לקיים "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם"). היות שיש התכללות, בכל אחד מהחגים יש ממד של מקדש (בית המקדש = ראש השנה, ורק שם תוקעים כשראש השנה חל בשבת).

כל ה"לפני הוי'" בתורה בא לתקן את ה"לפני הוי'" הראשון בתורה שהופיע אצל נמרוד. רש"י כותב על ה"לפני הוי'" הראשון שכל מה שהוא עשה היה "להקניט" – להכעיס את ה'. ב"לפני הוי'" השני רש"י כותב "'על כן' – על כל מי שהוא עז פנים" – ה"אתפשטותא דנמרוד בכל דרא ודרא", שבכל דור יש נמרודים עזי פנים המכירים את רבונם ומבקשים למרוד בו, ואז אומרים שהם "כנמרד גבור ציד לפני הוי'". הוכחה לרש"י: ה"גבר ציד לפני הוי'" כתוב חסר והשני "גבור ציד" מלא – הראשון על נמרוד והשני על כל אחד הדומה לו במשך כל הדורות. רש"י מסביר "לפני הוי'" כ'כסאח' עם ה', להקניטו. זה וודאי "לפני הוי'" במובן של מקום, לעמוד מול מישהו ולירוק בפניו – מכיר רבונו, עומד מול ה', ועושה דווקא להקניט. זה וודאי שומו שמים, הכי גרוע שיכול להיות, ויו"כ וסוכות זה התיקון של דבר זה. איך אפשר למחול על מי שיורק בפני ה' כביכול, מי שמוריד ראש המלך לקיא צואה? ה' גדול ומוחל גם על זה ביום כפור, ואז שמחת סוכות שהכל מחול. לא סתם שהכל מחול, אלא שלוקחים אנרגית אורות דתהו זו ומכניסים כלים דתיקון כדי להביא משיח (אותיות "ישמח").

איפה עוד יש פעמיים "לפני הוי'" באותו פסוק? לגבי בן אדם יש רק עוד אחד בתנ"ך. בשמואל יש כאשר דוד העלה ארון הקדש לירושלים והיה "מפזז ומכרכר בכל עוז" – משם הרמב"ם לומד על שמחת בית השואבה וכותב שכל מי שחש על כבודו ולא יוצא מן הכלים לשמוח לפני ה' הוא הטפש הגדול – ובפסוקים שמתארים העלאת ארון הקדש לירושלים יש ו"פ "לפני הוי'" כששני האחרונים באותו פסוק.

גם ביום כפור, אם נסתכל בפרשת אחרי מות, יש ו"פ "לפני הוי'" – מתחיל מהפסוק הראשון "בקרבתם לפני הוי' וימותו". בעל אור החיים מאריך שם בפרושו שאף על פי שמתו – אורות דתהו בלי כלים דתיקון, רצוא בלי שוב – זכו לגילוי הכי גדול, "נעימות עריבות ידידות מתיקות", ומרוב גילוי זה מתו. כל עבודת כה"ג "אחת בשנה" זה לבוא "לפני הוי'" ולזכות לאותו גילוי – ולא רק שהוא יזכה, אלא שכל עמ"י יזכה – באופן ש"ולא ימות". לכן ר"ת "לפני הוי' תטהרו" זה "לית", ביטוי של המסורה קטנה לגבי מילים יחידאיות בתנ"ך. "לית" פירושו אין – "אין עוד מלבדו", "אין כיוצא בו", זו הפעם היחידה שמלה זו מופיעה בתנ"ך. בהמשך ל"לפני הוי' תטהרו" כתיב "אחת בשנה" – תופעה יחידאית, יחידה ליחדך. אם כן, שני דברים שצריך לתקן ב"לפני הוי'" – לחזור לתקן את איך שזה היה בתוך נמרוד, אנרגיה עצומה בה השתמש למרוד בה', וגם לתקן את ה"רצוא" בלי "שוב" של נדב ואביהוא, שבתוך הקדושה פגמו ב"לפני הוי'". ה' לא רצו שימותו אלא "וחי בהם", כפי שכותבים במנחה של יום כפור (אחרי שבשחרית קוראים אחרי מות, לשלול מיתת נדב ואביהוא).

לפי הרמב"ם הסיפור של דוד הוא סיפור של סוכות – ממנו לומדים על שמחת בית השואבה (איך שאף על פי ש"מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול" ראוי שיפזז לפני ה' ואם לא הוא טפש גדול). בסיום הסיפור שם מיכל בת שאול – מבית בו יש כבוד וצניעות רבה – בזתה דוד בלבה ואחר כך הוכיחה אותו. אז דוד אמר לה פסוק שלם שמתחיל וגומר "לפני הוי'": "לפני הוי' אשר בחר בי מאביך... ושחקתי לפני הוי'". כל מה שדוד עשה זה היה משחק לפני ה'. אחרי שאומר פעמיים "לפני הוי'" – כמו אצל נמרוד – אומר פסוק עצמי של מדתו, מדת השפלות, "ונקלתי עוד מזאת והייתי שפל בעיני ועם האמהות אשר אמרת עמם אכבדה", זה כבודי להראות כמה אני שמח בשמחת התורה ובשמחת המקדש-הארון, כבודי הוא לבזות עצמי לפני האמהות (רקד לפני כולם, וחלק פארבייסן ומשקה). זה שכתוב באותו פסוק פעמיים "לפני הוי'" רק אצל נמרוד ואצל דוד, סימן ש"דוד מלך ישראל חי וקים" מתקן את המלך הראשון (המלך והלוחם הראשון) – דוד הוא מלך ישראל ולוחם מלחמות ונצח. בית המקדש לא היה בראש של שאול, ולעומת זאת "ראה ביתך דוד" – מגמת פניו של דוד כל חייו היתה לבנות מקדש, רק שהוא לא זכה אלא רק בנו. כל מלחמות דוד רק לקבץ כסף וזהב וכו' לבנין המקדש. כל הסדר של מלך-מלחמות-מקדש זה דוד – תיקון עצום של נמרוד.

אם ו"פ "לפני הוי'" תיקון של שש מדות בנפש, אז אחרון ביו"כ – "לפני הוי' תטהרו" – זה תיקון הברית, וכך גם אצל דוד ה"ושחקתי לפני הוי'" (בו "ונקלתי עוד מזאת" – אף על פי שזה כבודי, "עמם אכבדה", הרי בפשטות מקל ומבזה עצמו, כבוד שבא בדרך הקלה) זה תיקון הברית. צריך לומר לפי זה שה"לפני הוי'" הראשון – שנאמר בהקשר של "אשר בחר בי מאביך" – זה הבדלה, של יום כפור, וה"ושחקתי לפני הוי'" זה המתקה שכולה חג סוכות. גם בנמרוד צריך לומר ש"הוא היה" פגם יום כפור ו"על כן יאמר" כנגד "לפני הוי'" של סוכות.

[שאלה: יש קשר בין "גבור ציד" לדוד? כן, "בנין המלכות מן הגבורות". מלך צריך להלחם על כן צריך להיות גבור. זה היה חסרון בהרבה מלכים כשרים שלא היו מספיק גבורים. חזקיהו שראוי היה להיות משיח, ואף על פי כן לא היה גבור – הלך לישון בשעת המלחמה. גם "הכל הולך אחר החיתום" – פעם אחרונה "לפני הוי'" במלך יאשיהו (עליו קרא ירמיהו "רוח אפינו משיח הוי'" – ר"ת יאמר, רומז ל"על כן יאמר" שבנמרוד – המשיח בתנ"ך, וכן יאשיהו = מנחם מענדל): "ויכרות את הברית לפני הוי' לשמור עדותיו וכו'". כרת ברית לפני ה' ללכת בדרך ה' – גם כן רמז לשני ה"לפני הוי'" שכנגד הברית, ביו"כ ואצל דוד (יאשיהו כרת ברית – כרת גם אותיות כתר, המשכה מהכתר ליסוד).]

...

זה ה"הבדלה שבהמתקה", ו"המתקה שבהמתקה" זה מה שכתוב בפרשת אמר "ושמחתם לפני הוי' אלהיכם".

לפני הגימטריאות עוד ענין חשוב בעבודת ה': הימים שבין כסה לעשור זה בנין המלכות. יש סוד הנסירה, שכל יום המלכות ננסרת ספירה אחת עד שביו"כ היא ננסרת לגמרי ועולה לכתר לקבל שם את החתימה שלה – להעשות כלי קיבול שתוכל להרות מהזיווג שיהיה בשמיני עצרת. כל הימים האלה של בנין המלכות – המלכות זה אנחנו, כאו"א. הפשט של בנין המלכות זה קבלת עול מלכות שמים – למצוא כל יום כח בנפש ולמסור לה'. יום ראשון למצוא את הכתר, הרצון, ולמסור לה' – בטול בפני בעל הרצון, כמו שהקדמנו נעשה ונשמע. כל יום צריך למסור כח לה', אבל בשביל למסור צריך להבנות בזה. כל זמן שדבוקים גב אל גב, כמו תאומי סיאם – כמו אדם וחוה לפני הנסירה – אין לאדם בכלל כחות עצמאיים שיכול למסור. לא יכול להיות אב, או חתן או כלה – לא יכול להיות שום יחס אמיתי כלפי ה' – צריך נסירה בשביל שתהיה זהות שיוכל להתייחס לה'. זה נוגע בפרט ל"אין מלך בלא עם". זה גם נקרא לקבל אחריות, לקבל אשמה – שאם עשיתי משהו אני אשם, ולא אתה אשם. בעשרת ימי תשובה הנסירה זה קבלת אחריות על משהו בכל יום, קבלת אשמה אם אני לא בסדר במשהו. התכלית, שאחרי שאני אחראי – זה נסירת צד האחור, לשון אחריות, שאני אחראי למעשי – אחרי שאני אחראי אז יש מקום לדבר האם אני ממליך את ה' או לא. אז אפשר להחליט אם אני כנמרוד (בלי נסירה גם אין נמרוד) או כדוד המלך – או שאני "מקניט" את ה' או שאני "מקטין" עצמי לפני ה' ומקבל מלכותו.

יש סוגיה גדולה בחסידות, שאמרנו דרך אגב קודם, שהחידוש של חסידות חב"ד שאדם יכול לשנות את מהותו (מהרבי הרש"ב). הרבי הריי"צ דן כמ"פ בלקוטי דבורים אם אדם יכול לשנות מדותיו הטבעיות או רק טבע מדותיו. יש פעמים שכתוב שאי אפשר לשנות מדה טבעית, אבל אפשר לשנות את טבע המדות. יש לאדם איזו מדה – מדת הכעס, מדה לא מבוררת ולא טובה. את זה שהוא נוטה להתרגז אי אפשר כל כך לשנות.

– הרמב"ם מלמד איך לאזן את המדות (תשרי זה מזל מאזנים – חדש שצריך להגיע לאיזון בנפש – וכתוב שמי שמאוזן יכול ללכת מן הקצה אל הקצה בלי להתמוטט, מה שאין כי מי שאינו מאוזן מתמוטט בתנועה מהקצה אל הקצה. לכן זה החודש שיש בו הכי הרבה תנודות – מימים נוראים לסוכות ושמחת תורה, כמו מניה-דיפרסיה, "יעלו שמים ירדו תהומות" – אם אדם לא מאופס זה מצב קשה, אך דווקא במזל מאזניים, מי שבעצם מאוזן, זה בכלל לא מזיק לו ורק מגביר את השמחה שיכול בחפשיות לעבור מהקצה של "עבדו את הוי' בשמחה" ל"עבדו את הוי' ביראה". אחרת, בלי מזל מאזנים, זה לא יציב. כך אצל הרבי יש תכונות ממש הפוכות – מ"שמחה פורצת גדר" עד רצינות הכי רצינית, מה שאצל אחרים נראה כ"מרה שחורה". –

בכל אופן, מה שהתחלנו להסביר זה שעשרת ימי תשובה זה זמן שאדם בונה מחדש את האישיות שלו. יש מקום שמשמע שאפשר לשנות הכל, גם את המדות הטבעיות, ויש מקום שמשמע שאי אפשר לשנות את המדות הטבעיות אך אפשר לעדן את טבע המדות שיש לאדם.

כל רפואת הנפש אצל הרמב"ם זה להגיע לאיזון – ללכת לקצה השני ולחזור לאמצע. יש שיחה של הרבי האם הרמב"ם התכוון לקפוץ מקצה אחד לשני ואז לחזור, או ללכת לקצה השני לאט לאט – לא בהרבה זמן, אך בסדר – דרך האמצע, ואז לחזור ולהתאזן. אם קופצים מצד אחד לשני אפשר גם לשבור את הראש. רק במדת הגאוה הרמב"ם פוסק שצריך להיות "לא מיניה ולא מקצתיה". בכל אופן, לשנות את טבע המדות – לכל מדה יש טבע ראשון של גסות וטבע שני של עדינות, וברור שאדם יכול לעבוד על עצמו שהמדה שיש לו תופיע בדקות ועדינות ורק במקום הנכון. אצל הרמב"ם בנוגע לכעס, שהמתוקן לא כועס אף פעם, אך מרסן מדת הכעס כך שיוכל להראות עצמו כאילו כועס. אך במדות אחרות – צריך באמת קצת מהמדה ולנצלה במקום. הרמב"ם אומר שהחכם תמיד בדרך האמצע, אבל חסיד בכל מדה נוטה קצת – זה 'חוש חסידי' לדעת שיש יותר טוב מהאמצע המדויק. האמצע המדויק זה אמצע של מתנגד, אך יש יותר טוב – גם אמצע, אך אם נטיה. כמו שכתוב בקבלה שתפארת זה אמצע, אבל נוטה לחסד, יסוד זה אמצע, אבל נוטה לשמאל. קו האמצע קצת מלוכסן מימין לשמאל – כמה שיותר עליון נוטה לחסד והכי למטה, במלכות, הכי נוטה לגבורות (כתר כל כך ימין, שאף על פי שבאמצע כתוב "כולא ימינא". בדעת העיקר זה החסדים שבדעת אם כי יש גם גבורות שבדעת, התפארת גם כן נוטה – "יעקב אשר פדה את אברהם", פל"ב בתניא, שרחמים יותר נוטים לחסד). כך אצל החסיד האמצע גם לא בדיוק אמצע, יש לו חוש יותר פנימי מההגיון הפשוט שאומר שאמצע זה אמצע (הגיון פשוט יש למתנגד). אומרים שזה ההבדל בין "אמת" ל"אמת לאמיתו" – ההגיון הפשוט שאמצע זה אמצע, זה אמת, אך האמת לאמיתו זה שגם האמצע צריך נטיה קלה על כל פנים. חוץ משתי המדות של כעס וגאוה, ששתיהן עבודה זרה, שמהן צריך להרחיק עד הקצה האחרון.

נחזור, יש מושג של "מדות טבעיות" – זה אתה, כמו הפרצוף שלך – אך אם הטבע גם או עדין זה וודאי אפשר לשנות, מ"טבע ראשון" ל"טבע שני". זה פירוש אחד שאי אפשר לשנות מדות טבעיות אלא רק טבע המדות, אך יש מקום שכתוב שאפשר לשנות גם מדות טבעיות. איך זה בזמן? בעשרת ימי תשובה – זמן שמי ששב זה מועיל, ומי שלא זה אבוד אם יביא כל אילי נביות. לכן כל כך הרבה חסידות, החל מ"עטרת ראש" וכו', איך זה מסתדר עם "אדם נידון בכל יום" אם הכל נגמר בר"ה – איך מסבירים זאת בנפש (צריך לענין אותנו עבודת ה')? ברור שיש סיעתא בעשרת ימי תשובה – זמן קירוב המאור (זה לא התכל'ס של החדש, השיא זה זמן שמחתנו, הזיווג של שמיני עצרת הוא התכל'ס, ואף על פי כן זמן מיוחד בעשרת הימים הראשונים שמי שניצל זאת ניצל ומי שפספס פספס) – זה זמן בו בונים את אישיות הכלה כך שתוכל להתחתן. מיום כיפור והלאה היא מתחילה להכיר את בן הזוג ולהתחתן, וזה התכל'ס, אך זה שיש לבת הזוג זיהוי שלה – שהיא משהו מוגדר ומוחלט – זה בנין המלכות, רק עשרת ימי תשובה. בענין זה, עשרת ימי תשובה זה סוף פסוק – מה שאתה אחרי יום כיפור זה מה שאתה, גמרנו, עכשיו תתחתן כמו שאתה, תחפש בן זוג שרוצה אותך כמו שאתה והתכלית שתתחתן איתו.

הדבר הכי פנימי בעבודה שצריך להבין בחדש הזה: עשרת ימי תשובה זה צ'אנס לשינוי מהות – להגדיר מחדש את עצמך, לקבל אישיות חדשה. הביטוי "ראש השנה" בתנ"ך מופיע רק ביחס ליום כיפור בחזון יחזקאל של הבית השלישי – "בראש השנה בעשור לחדש" – רואים שכל עשרת ימי תשובה זה "ראש השנה". "ראש השנה" זה לשון שינוי – ראש השנה זה שינוי בראש, והיות ש"בתר רישא גופא אזיל". אם אדם רוצה לשנות את האישיות – את המדות הטבעיות שלו – ברור שהדרך היחידה לשנות מדות זה רק אם אדם ישנה את הראש באמת. אם יעשה באמת שינוי ראש זה מסוגל לעשות שינוי אישיות במדות הלב. לכן דווקא חסידות חב"ד היא זאת שמסוגלת לעשות שינוי אמיתי גם בלב, כי יש יכולת וסגולה לעשות שינוי בראש. אחרי עשרת הימים שאפשר לשנות ראש, אי אפשר יותר לשנות – הראש כבר נגמר. כל השנה אחר כך זה יחסית גוף לגבי הראש. אז מה אפשר לעשות? אפשר רק לעבור על המדות, לשנות את טבע המדות ולהתעדן (גם כן מכח חב"ד, שיתן כח לעדן את המדות שיש). מה שיש יש ומה שאין אין, מי שאתה זה אתה – עכשיו תעבוד את ה', תשמח בחלקך, תמצא בת זוג, תעשה מבצעים, אך אל תצפה להיות מישהו אחר.

יש שני דברים בעבודת ה' – קטנות וגדלות. אדם חוזר בתשובה – כל אדם צריך כל יום – והכי טבעי, זה תשובה, שרוצה להשתנות. להרגיש ש"אני אחר" ולהיות מישהו אחר. יש שיחה של הרבי שעיקר זמן כפשוטה לענין זה של הרמב"ם – להיות אדם אחר – זה יום כיפור, "זמן תשובה לכל העולם". זה זמן בו יש נתינת כח מלמעלה – עיצומו של יום מכפר – שאדם יכול להשתנות, לצאת מהיום הזה יצור חדש. צריך להתחיל מראש השנה – יש עשרה ימים שיכול להשתנות ממש – אך אחרי יום כיפור אומרים לך שכעת אל תנסה להשתנות. תשנה מעשיך, תנצל מכסימום את מי שאתה – יש לך שנה שלמה, חיים שלמים, לעבוד ה' עם הפרצוף שלך. ה' אוהב הרבה פרצופים, רוצה שעם זה תעבוד אותו, תתחתן וכו' – זה התכל'ס יותר מהציפיה והשאיפה להגדיר אישיות. להגדיר אישיות זה מצוין, שהבחורה תתבגר מספיק כך שתהיה מוכנה להתחתן – אף אחד, בחור או בחורה, לא בשל להתחתן בלי שהגדיר אישיות שלו. שואלים מישהו איזה בחור אתה רוצה, איזה שאיפות, איזה בית? הכל לפי נתוניו של כל אחד, לפי האישיות. יש צ'אנס במשך עשרה ימים לעשות שינוי בתוך האישיות, אך אחרי זה מספיק – ה' גם לא רוצה יותר, עשית מה שעשית וגמרנו. עכשיו תכל'ס, מי שאתה – עבדו את ה' בשמחה. העבודה של שינוי עצמי – או "טבע המדות" או "המדות הטבעיות" – זה אף פעם לא תכל'ס, זה עבודה "אליבא דנפשיה" שהיא "שלא לשמה" (אם כי בדרגה הכי גבוהה, חב"ד מלמדת שזה "לא לשמה" – זה ההבדל בין חב"ד לשיטות מוסר ואפילו חסידות אחרות, כמו ברסלב שהכל תיקון הברית, תיקון עצמי). כל זמן שאתה חושב על עולם הבא זה לא "לשמה" – הגעת ליום כיפור, לעולם הבא, עכשיו תשכח מעצמך ותעבוד את ה' "לשמה". לשכוח מעצמך ולהגיע לעבודת ה' כפי שרוצה ממך במודעות טבעית. לחשוב מה הרבי רוצה ממך – הרבי צריך את כולם. וודאי שרוצה שיתעדנו, אך זה לא התכלית – בשביל לדבר עם הזולת צריך להתעדן, יותר ויותר לחוש אותו, את השדר שלו, ולדבר בשפה שלו. זה אהבת ישראל, ובלי אהבת ישראל אין כלום, אך לא שהדגש הוא שאני בונה את עצמי (גם בקדושה). לבנות את עצמך בקדושה זה עשרת ימי תשובה, ועכשיו מי שאתה תתחיל לעבוד את ה'. עיקר עבודת ה' זה "עבדו את ה' בשמחה", ולכן מיד מגיעים לסוכות ולשמחת תורה, ואז כשאנו שמחים צריך לצאת לרחוב ולקרב עוד יהודים, כל אחד בדרכו.

מה זה ארבעת הימים הללו, שבין יום כיפור לחג סוכות? כל הזמן זה עליה. לפי מה שהסברנו עכשיו, ביום כיפור יש בנין המלכות – כח עליון (קירוב המאור לניצוץ, דרשו ה' בהמצאו) שנותן הזדמנות פז לשנות את המהות, לשנות אישיות, אך זה נגמר אחרי עשרה ימים (וצריך להשלים עם זה). אחר כך יש ארבעה ימים שכתוב שאין בהם עבירות, תלויים באויר. באותו פסוק של "ושמחתם" מתחיל "ולקחתם לכם ביום הראשון" – ראשון לחשבון עוונות. דבר והיפוכו – מתחיל "ראשון לחשבון עוונות" ונגמר "ושמחתם", יש בזה משהו שמביא לשמחה הכי גדולה (יש על זה מאמר של הרבי). הפשט הוא שארבעה ימים בלי חשבון עוונות כי עסוקים במצוות. גם צריך להבין, הרי עסוקים במצוות אך לא עושים שום מצוה. ניתן לכאורה לומר קל וחומר (של שטות), שאם בימי הכנת מצוות אין עבירות כל שכן וקל וחומר בזמן עשית המצוה, ישיבה בסוכה ונטילת ארבעת המינים. כך קשה – הכנתי ארבעה ימים ובזכות זה אין עבירות, וברגע שאני לוקח את הלולב יש עבירות. הסבר הפסוק זה ש"אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא" כפירוש הבעש"ט – שאין מי שעושה טוב ולא חוטא באותו טוב, כשיש מצוות יש עבירות, החטא כשעושה טוב זה שיש קצת סיפוק עצמי, שלא מקיים לגמרי "תן לו משלו שאתה ושלך שלו וכן בדוד הוא אומר 'כי ממך הכל ומידך נתנו לך'". בכל אופן קשה – למה בהכנה אין חטא ובמצוה כן? אפשר לומר כמו הבעש"ט, שעיקר עבודת האדם זה להכין – אחר כך הכל קורה בדרך ממילא. ממאמר חז"ל זה אסמכתא לבעש"ט. זה יסוד של החסידות.

בכל אופן, לאור איך שהסברנו מה קורה בחדש זה לגבי כל השנה, איך נסביר יותר טוב את ארבעה ימים אלו? אחרי שאדם גמר עצמו בעשרת ימי תשובה ו"זה מה יש" – צריך להשלים עם עצמך, זה לא פשוט. כשמסתכלים במראה, לא כל אחד זה מוצא חן בעיניו. בעשרת ימי תשובה עשית ניתוח פלסטי וכעת אין יותר צ'אנס – צריך להשלים עם מה שיש. תוך כדי שמשלימים עם מה שיש אז מסתובבים להיות ממש "לפני הוי'". איך כתוב ביום כיפור "לפני הוי' תטהרו" כאשר לפי הקבלה המלכות לא לפני ה' אלא אחור באחור (רק שמנוסרת לגמרי) – רק בסוכות הספיקה להסתובב "לפני הוי'". הפירוש הוא שאם כי למטה במציאות היא עומדת אחור באחור, אך בפנימיות היא עולה עד הכתר לקבל את החתימה – את הבית קיבול, הרחם – ובשרש היא כן נמצאת פנים בפנים. בכתר, ברצון, היא כן עומדת כבר פנים בפנים. כך בכתר, וכך באיך שהכתר מתגלה בבינה – רק בזו"נ, למטה, היא אחור באחור. "לפני הוי'" של סוכות בשלמות, כי במציאות למטה גם כן הספיקה להסתובב. אחרי יום כיפור צריך עם המצב הנתון שלך לעבוד את ה' "לשמה" – לעבוד אותו לפניו. זה כמו שנאמר באברהם אבינו – האיש הבא אחרי נמרוד בו נאמר "[ואברהם עודנו עומד] לפני הוי'", אברהם כאשר תקן תפלת שחרית – "התהלך לפני והיה תמים", זו "עבודה לשמה" (זה אחרי ברית מילה, אחרי שנגמר התיקון העצמי – אתה יהודי, תתחיל ללכת לפני לשמה בלי לחשוב עוד על תיקון עצמך).

מה שקורה בימים האלה, שתוך כדי השלמה – שאני מחליט לעבוד את ה' כמו שאני באופן מקסימלי (שאני מאמין באמונה שלמה שבשביל זה ברא אותי, לעבוד אותו כמו שעכשיו) – ומחשבה זו גופא היא להסתובב ולעמוד גם במציאות למטה "לפני הוי'". אם מחלקים ארבעה ימים אלו לאותיות הוי', כמו שכתוב בכתבים, זה ארבעה ימים של השלמה – אני צריך לבנות סוכה, לקנות ארבעת המינים, להתחיל לעבוד ה' כמו שאני (לא ללמוד אלא לעשות מצוות, לא שינוי עצמי אלא רצון ה') – ביום הראשון אני צריך להשלים עם זה שיותר חכם לא אהיה (חכם שמחדש חידושים), ביום השני לדעת שיותר תלמיד חכם (שבקי בכל הש"ס, בחינת אמא) לא אהיה – צריך ללמוד כל יום, אך להיות אותו גאון שחשבתי, לחשוף כשרונות חדשים כדי להיות בקי בכל הש"ס, כבר לא יהיה (הלוואי שאעמוד במסכת בשנה, חלוקת הש"ס), ביום השלישי (יג תשרי) זה עיקר היום להשלים עם המדות שלי – שני הימים הראשונים להשלים עם השכל שלי, אבל להשלים עם המדות ולשנות ראש לכך שצריך לעדן עצמי כי שינוי ממשי במדות לא יהיה זה היום השלישי, היום הרביעי זה להשלים עם הדבור-המלכות, הביטוי כלפי חוץ, לדעת שלא אהיה הדובר הכי מוצלח בעולם אך אם הרבי אומר שצריך ללמד ולשדר וודאי שאני יכול לפי מצבי. צום זה בעיקר ביום כיפור, קול בעיקר בראש השנה, הממון-צדקה זה שייך לסוכות – האריז"ל אומר שהיום הכי גדול של צדקה מכל השנה זה ערב חג סוכות. יום שצריך להשפיע – צדקה בגשמיות וצדקה ברוחניות, אם יש יום אחד של "מבצעים" זה ערב חג סוכות. בנתינת צדקה מתקנים את המלכות. זה מאוד ממתיק את הענין של "ראשון לחשבון עוונות" – ה' נותן לנו את הרוח הזה להשלים עם מצבנו, להתכונן לעשות מצוות עוד לפני שיש עבודה ממש. ברגע שמגיעים לעבוד, בסוכות – אז מה שאתה זה אתה, וקבלת אחריות בעשרת ימי תשובה (בנין האחור), זה "ראשון לחשבון עוונות". עכשיו תממש את זה – אם תעבוד אותי בשמחה וודאי יהיו לך כל הברכות, כמה שפחות עבירות, ותאמר בשמחה "ויעקב הלך לדרכו" וכך תעבוד ה' מראשית השנה ועד אחרית שנה. בזעיר אנפין השנה זה כמו כל החיים – יש וודאי בחינה מסוימת שאדם בתחילת ימיו קבל אישיות, בלי בחירתו כלל, ו"זה מה יש". ה' אוהב אותך בדיוק כמו שאתה ורוצה שדווקא אתה תעבוד אותו כך – הוא לא רוצה שכולם יהיו צדיקים, וכן רוצה שרובם ככולם יהיו בינונים שישלימו אם היותם כאלו בשמחה. אם אתה לא שמח – אתה בעל גאוה, אתה ישות, שלא יכול להשלים עם עצמו.

זה מעבר מ"לפני הוי'" של יום כיפור שלמעלה, בכתר, ו"לפני הוי'" של סוכות זה למטה, במציאות. ביניהם זה זמן של החלטה שאני עובד את ה' מקסימום כפי שאני, וזה השמחה הכי גדולה.

מה יצא? הסוכה זה כמו חופה. אדם נכנס לחופה – ברור שהחתונה זה ענין של זיכוך, ואם לא זכה אשתו כנגדו כדי לזכך אותו (לטובתו). זוג כשהולכים להתחתן צריכים להבהיר ש"זה מה יש" – צריך לעשות תועלת מקסימלית מתוך נתון זה. אז זו שמחה אמיתית – אתה חופשי, אתה לא לחוץ יותר. יש לחץ שלילי כשאדם צריך להיות משהו אחר ממי שהוא באמת. אם אדם יודע שיכול לעבוד את ה' באופן מקסימלי כפי שהוא זה שמחה – אין שמחה כהתרת הספקות. אם אדם חושב שעוד לא התגבש הוא חי בספק – עולה בגימטריא עמלק – ולא יכול להיות שמח. צריך להפטר מהספק, לומר "זה מה יש", ולשמוח – זה מה שיביא את המשיח.