1

בע"ה

דלוג למדינה חדשה

המעבר משיבת ציון לביאת המשיח

מוצאי ד' שבט פ"ו – כפ"ח

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

השיעור המיוחד שלפנינו, שקדמו לו ניצנים בימים שקדמו לו, מעורר אותנו להסתער על הזירה הציבורית כדי לחולל שינוי. פרק א עוסק בעזות דקדושה, שאיננה התבדלות מן הצבור אלא דווקא כח התאספות מתוך תודעה שליחות ודחף לתשובה מהפכנית. פרק ב משרטט התבוננות חדשה בת ארבעים שלבים – חיי הגלות, שיבת ציון בדור האחרון, דילוג למדינה המתנהלת על פי תורה, ומשם קפיצה לגאולה האמתית והשלמה. פרק ג מנסה להמחיש מעט את הציור של שלב הדילוג – החידוש העיקרי של השיעור – ולכנס אותנו סביב המטרה הזו. קדימה הסתער!

א. כינוסים של עזות

"ועתה שלח העז"

ערב טוב לכולם. בשבת האחרונה – שבת פרשת וארא – התחלנו לדבר על הפסוק "וְעַתָּה שְׁלַח הָעֵז אֶת מִקְנְךָ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לְךָ בַּשָּׂדֶה כָּל הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה אֲשֶׁר יִמָּצֵא בַשָּׂדֶה וְלֹא יֵאָסֵף הַבַּיְתָה וְיָרַד עֲלֵהֶם הַבָּרָד וָמֵתוּ"[ב] שמופיע בהתראה למכה השביעית (החביבה).

זו הפעם היחידה בתורה – ורש"י מביא עוד שתי דוגמאות מהנ"ך[ג] – שהתרגום של עז הוא "כנוש", לשון אסיפה (כהמשך הפסוק – "ולא יאסף"). יש מי שאומר[ד] שיש כאן גם משמעות של בריחה (כפועל נוסף בהמשך הפסוק – "הניס את עבדיו ואת מקנהו"[ה]). "העז" היינו הברחה-הנסה של כל המקנה למקום כינוס אחד, אל הבית (סוד "ברח לך אל מקומך"[ו]).

למה זה 'תפס' אותי? אנחנו אוהבים את העזים[ז] – "ישראל עזין שבאומות"[ח] והרבה חבר'ה אצלנו הם עזי נפש (למעליותא). המשמעות הזו של מלה משער עז[ט] – שהשרש שלה, לפי הרד"ק והמדקדקים הוא עוּז[י] – מלמדת שיש בעזות דקדושה[יא] משמעות של כח לאסוף (איסוף במגמה לנוס ממצב בלתי-רצוי, כדלקמן).

הלימוד העיקרי מהענין הוא שעזות אמתית היא לא 'פאר זיך' (לעצמו), אלא יש בה כח מכנס – עזות דקדושה מכנסת אנשים, לא הפוך[יב]. על פי זה אפשר להבין פשט בפסוק "הוי' עז לעמו יתן הוי' יברך את עמו בשלום"[יג] – ה' נותן לנו את העז להאסף ולהקבץ יחד (התקבצות של "אין עז אלא תורה"[יד]) ומההתאספות הזו בא השלום לעם[טו].

תשובה, שליחות וכינוס נועז

אם "העז" פירושו כינוס חיובי מתוך עזות דקדושה, הפסוק רומז קודם מה הדרך לכך: "ועתה שלח העז את מקנך" – בשביל להעיז-לאסוף את מקנך צריך "ועתה שלח"[טז], ראש של שליחות, וגם ראש של תשובה, "אין 'ועתה' אלא לשון תשובה"[יז]. קודם צריך "ועתה", תשובה, ואחר כך "שלח", שליחות, ואחר כך "העז", לאסוף את העם על רעיון והגשמת חלום חדש – עזות של תשובה, לשוב לארץ ישראל, לשוב ולהכלל בכלל (שהרי דווקא בארץ ישראל יש דין צבור[יח], ו"צבור לא מת"[יט] – העז מתגבר על המות, כאשר העזות דקדושה מוגדרת[כ] כנכונות היהודי למסור את נפשו על קידוש ה').

גם השליחות הראשונה של משה רבינו במראה הסנה – מיד אחרי ההתגלות שחותמת "זה שמי לעֹלם וזה זכרי לדֹר דֹר"[כא] – היא שליחות של כינוס, "לך ואספת את זקני ישראל"[כב]. כתוב[כג] שאצל משה עיקר השליחות היא עזות כנגד פרעה – ההתעוררות של בני ישראל היא על ידי אהרן הכהן, אבל העזות לשבור בתוקף את הקליפה של פרעה היא של משה – והביטוי הראשון של העזות הוא "לך ואספת את זקני ישראל"[כד].

כינוסי תשובה מהפכניים

מה ה"מעשה הוא העיקר" שיוצא מההתבוננות הזו? שצריכים לעשות הרבה כינוסים מתוך עזות דקדושה. פעם בשבע שנים, בשנה שאחרי שמיטה, המלך עושה כינוס – הקהל לכל עם ישראל. הרבי מליובאוויטש חידש חידוש גדול, שה"הקהל" הוא לא רק בחג הסוכות, אלא שכל השנה שאחרי השמיטה נקראת "שנת הקהל", ושכל השנה צריכים לעשות כינוסים שהמטרה שלהם היא יראת שמים – צריכים להרבות ב"הקהל" כמה שיותר. אנחנו כעת רוצים ללכת עוד צעד, ולומר שבכל שנות השמיטה צריכים לעשות "הקהל" – להרבות בכינוסים שבאים מתוך עזות דקדושה, להקהיל את העם, לקבל תורה, לעשות תשובה ומיד להגאל.

ככלל, כינוס צריך מטרה, וצריכים הרבה מטרות להתכנס סביבן. אפשר לעשות כינוסי תורה, אבל כעת לא מדברים על זה. אנחנו מדברים על כינוסים כמו האסיפות שהתחילו מהפכות. כל תנועה מהפכנית בעולם התחילה בהרבה אסיפות – ככה התחילה הציונות, ככה התחילה גם אגודת ישראל. כל הענינים מתחילים מאסיפות, וכמה שהאסיפה 'תופסת' את הציבור כך המבצע שיוצאים אליו מצליח.

הדוגמה שנתנו בשבת היא הכינוסים של התנועה למען ארץ ישראל השלמה. נתן אלתרמן – הוא לא היה כל כך שומר תומ"צ בגלוי, אבל היו לו שרשים חב"דיים והרבי דרש בשלומו – הקים אחרי מלחמת ששת הימים את התנועה הזו. הוא הקפיד שהיא תהיה רחבה, רשימה של אנשים משמאל וגם מימין. התנועה הזו התחילה מאסיפה-אסיפות, אבל לא המשיכה מספיק טוב, לא הצליחה להתרומם ולפעול שינוי במציאות. אלתרמן, שהפיח בתנועה את רוח החיה, נפטר בטרם עת. אבל עיקר הבעיה היתה שהתנועה לא התבססה על מורשת ישראל האמתית, על אמונה בה' ובתורתו (הרשימה ה'מכובדת' של חברי המייסדים באמת לא היו בענין – לציונות החילונית זה לא הפריע, מפני שכולם רצו באמת ובתוקף לברוח מן הגלות ולהגיע לחוף מבטחים, כאשר ברקע עמדו געגועי הדורות למולדת, לארץ ישראל, לאו דווקא כארץ הקדש).

בגלל הנושא הזה בקשתי שיבואו לשיעור היום גם אלו שאחראים על מה שאמור להיות תנועות הנוער שלנו, המקביל ל'צבאות ה'' אצלנו ('רבי חייא' לקטנים ו'בית דוד' ליותר גדולים). כל מהפכה מתחילה עם נוער, כמו שאמר הרבי[כה] – צריכים לעשות כינוסים עם העזות וההתלהבות של הנוער.

ב. בא-מדלג-מקפץ

שינוי בדילוג ולא ברצף

ההרגשה היא שהפעילות הזו, לצערנו, לא מתרוממת. זה סימן שיש לנו איזו בעיה בתפיסה, במסר. כלומר, המסר לא מספיק ברור ולא מספיק חדשני. צריך משהו באמת חדש. מהפכה באה כשאתה לגמרי לא מבסוט ממה שקיים. כשאנחנו מדברים על מהפכה רוצים, כמו שהרבי מדגיש, שהכל יהיה בדרכי נעם ושלום – אבל בכל אופן הוא צריך להיות מהפכה ("קער א וועלט היינט"[כו] – הפוך את העולם היום!). לאחרונה אנחנו מדברים הרבה על 'המהפכה הרביעית'[כז], הפצת התורה לגוים – שעוד נזכיר בהמשך – אבל כעת מדברים על מהפכה בנוגע להנהגה בארץ, מהפכה אצל היהודים.

בעבר דברנו הרבה על מה אנחנו רוצים – על השינויים וגם על הדרכים להשיג אותם. הזכרנו את הסיסמא – 'נבואת הדור' – 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה'[כח]. למה אמרנו את הסיסמא הזו? כי היא קליטה יותר, אבל להגיד 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' לא משדר לגמרי את האמת שלנו. מה הכוונה?

העיקר הוא שחידוש אמתי הוא לא תהליך רציף. אי אפשר לצפות שקמעא-קמעא, מתוך המצב הקיים, יבוא שינוי אמתי (שהוא באמת שינוי מן הקצה אל הקצה). ברוך ה' יש הרבה ילודה של ה'דוסים', שומרי התורה והמצוות, ואומרים שתוך כמה שנים יהיה שויון ואפילו יתרון דמוגרפי. ברוך ה' שכך, אבל זו לא הנחמה – זו לא הדרך, לא השיטה. זה לא החידוש ולא הווארט בכלל. כלומר, מהפכה היא לא תהליך רציף, היא לא קמעא קמעא, היא דילוג! את המסר הזה אנחנו לא מצליחים לקלוט וכל שכן לא להעביר. שוב, בעבר דברנו הרבה מה אנחנו רוצים[כט] – אנחנו רוצים מפלגה? המפלגה היא בדיעבד שבדיעבד שבדיעבד, לכן הכיוון הזה לא מצליח לנו, לא עתיד להצליח לנו. רוצים לשדר שצריך משהו אחר. עוד פעם, היעד הוא לא שתהיה יותר ויותר הצבעה למפלגות הדתיות – זה לא זה!

בא-מדלג-מקפץ

כדי להמחיש את הענין נביא פסוק ידוע של גאולה (שגם הזכרנו לאחרונה[ל]) – "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות"[לא]. חז"ל אומרים "'מדלג על ההרים' בזכות האבות, 'מקפץ על הגבעות' בזכות האמהות"[לב], אבל בעצם יש בפסוק הזה שלשה פעלים – "בא... מדלג... מקפץ". איני זוכר כרגע אם מישהו מפרש ככה, אבל לפי זה ישנם שלשה שלבים בפסוק – הדילוג בזכות אבות והקפיצה בזכות האמהות הם לא רק שני דברים שנעשים במקביל בזכות שונה, אלא שני שלבים, ועוד לפניהם יש את השלב של "בא"[לג].

הווארט הוא ככה: במשך אלפיים שנות הגלות החזיקו אותנו התורה ומסירות הנפש של עם ישראל, שהן עבודה שלנו, והגעגועים לגאולה. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים"[לד] ובזכותן אנו עתידים להגאל[לה], והנשים שרו שירי ערש של גאולה לילדים, שמרו בעם ישראל את גחלת האמונה והגעגועים לגאולה.

אחר כך, כבר בתקופה שלנו, היתה "אתחלתא" – לאו דווקא "אתחלתא דגאולה"[לו], אבל ודאי "אתחלתא" של תהליך חשוב, שיבת ציון[לז]. לפני השואה, וכל שכן אחרי השואה, יהודים חוזרים לארץ – צריכים להודות על כך, זהו נס בפני עצמו, כשיטת הרבי[לח]. שיבת ציון היא גם סוג של אסיפה של עזות – להגיע לארץ. מהי עזות? לא להתייאש אף פעם. זהו שלב של "הנה זה בא" – מתחילים לבוא הביתה. זהו השלב הראשון של השינוי.

שוב, הכל מתחיל מהגלות, שהיא היסוד. הימים לעתיד לבוא נקראים[לט] "ימים אשר אין לי בהם חפץ"[מ] – נתגעגע למסירות הנפש של הגלות[מא]. העבודה בגלות היא היסוד של הכל, כמו שאנחנו לומדים על קטנות א'[מב]. אחר כך יש ביאה, התחלת השיבה לארץ, "הנה זה בא". שתי הדרגות האלה הן עדיין בגדר "והנגלֹת לנו ולבנינו"[מג]. לכן השלב הבא – "הנסתרֹת להוי' אלהינו" – צריך להיות, במדה מסוימת, הרבה יותר חידוש מהחידוש של שיבת ציון לפני מאה חמשים שנה, עד היום. ה"בא" הוא עדיין לא דילוג, רק "בא".

אחר כך מתחיל עוד משהו שהוא "מדלג" – אותו בעיקר צריכים להסביר – ואחר כך יש עוד שלב רביעי של "מקפץ". כמו שהדגשנו, ה"מדלג" וה"מקפץ" הם לא ביחד. ה"מקפץ" הוא כבר אחרי שדלגת, ואתה מתקרב ליעד האמתי, יש "מכה בפטיש" – קפיצה לתוך הגאולה. הדילוג הוא לקראת הגאולה, אבל ברגע האחרון צריך לקפוץ עם כל הכח, עם שתי הרגלים, פנימה לתוך הגאולה (קפיצה שהיא דווקא בכח האשה, "בזכות האמהות", "מקפץ על [ידי] הגבעות", בכח הגבעות שלנו...)[מד].

העבודה שלנו בדרך למשיח

מה החידוש? שוב, קודם כל, שאין כאן תהליך רציף. כולנו מחכים למשיח. מי שחושב שהמדינה היא אתחלתא דגאולה חושב אולי שפשוט צריכים להתקדם עד למשיח – שאין שום דילוג בדרך. החרדים, שבכלל לא מאמינים במדינה כתכלית, מחכים רק למשיח – מבינים שרק הוא יפתור את הבעיות. עד אז, או שאין לתת אמון במדינה כלל וכלל, וממילא לא להשתתף בשום דבר עם המדינה – גישה של נטורי קרתא – או שצריכים להסתדר עם הממסד הקיים, ואף לנסות להשפיע עליו לטובה, לחיזוק ערכי היהדות, תוך כדי השתדלות להיכנס לכנסת וליהנות מתקציביה (למטרות הטובות שלנו)[מה]. אבל לכאורה, עד כמה שידוע לי, לא שמענו – אצל הרבי ובכלל – על עוד שלב בין המדינה לבין המשיח. זו נקודת החידוש עליה אנו מדברים כעת.

בעצם, על כך אנחנו מדברים כל השנים[מו], רק שכנראה המסר לא היה מספיק ברור. כשאומרים משפט כמו 'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' הכוונה שבעצם בעלי תשובה ייצרו משהו אחר – לא ישתלטו על המדינה הקיימת, אלא על איזו מדינה אחרת, כאן בארצנו, שלא פשוט לנו לצייר מה היא בכלל. שוב, המדינה הזו, אליה מתכוונים, היא עדיין לא משיח – אבל היא שלב הכרחי לקראת הופעתו של מלך המשיח. השלב הזה הוא מה שאנחנו יכולים לעשות ומה שאנחנו חייבים לעשות. משיח הוא איש בשר ודם, אבל באמת הוא אדם 'על-אנושי' לגמרי. הוא איש מהלך בתוכנו אך הוא נשמה חדשה היורדת אלינו מן השמים – "דרך כוכב מיעקב"[מז]. עד לביאתו-הופעתו עלינו להכשיר לו את הקרקע על ידי הקמת דבר-ממשל חדש שבכחנו לעשות. זה לא משהו קיים עדיין במציאות, אלא משהו שדורש מהפכה. אנו מאמינים שמהפכה זו יכולה להתרחש גם בדרכי נעם (לפי העקרון החסידי שאור דוחה חשך בדרך ממילא[מח], ושכולם נמשכים לאור[מט]). זהו המסר, וסביבו צריכים הרבה כינוסים, הרבה מחשבה ודיבור איך משדרים את המסר הזה ב'אופן המתקבל' – מילדים עד מבוגרים, מקטן ועד גדול. צריך להלהיב, להדביק את כולם, שאנחנו רוצים משהו אחר, שעם ישראל רוצה משהו אחר, וש"אין דבר עומד בפני הרצון", וניתן להגשים רצון זה.

היום היה כאן רז-חיים גרון שי', שהשתחרר מהכלא אחרי שלש שנים, והתחלנו לדבר על הענין הזה. שרנו "ה' מתיר אסורים"[נ] והסברנו שיש כאן התפתחות של שלשה שלבים: בהתחלה "הוי' מתיר אסורים", משתחררים מה'ישיבה' בכלא. אחר כך צריכים "הוי' פוקח עורים" – שמי שהשתחרר מהקונספציות הקיימות יפקח עינים ויראה מה החזון, לאן הולכים כעת. דווקא בזכות זה שהוא 'ישב' הוא יכול להבין טוב יותר מכולם מה אמור להיות החזון, מה צריכים לתקן פה. אחרי שכבר יש חזון – "הוי' זוקף כפופים" – ה' נותן קומה זקופה, חוט שדרה, תוקף ועזות דקדושה ליישם את החזון.

שוב, השלב השני (מבין ארבעת השלבים מגלות למשיח), ה"בא", כבר היה (וכלשון הרבי, "'הנה זה בא' וכבר בא"[נא]), והוא עדיין בגדר "והנגלֹת [לנו ולבנינו]". עכשיו הגיע הזמן לשלב השלישי – ראשית התגלות "הנסתרֹת [להוי' אלהינו]" – "מדלג על ההרים" ולאחר זה לשלב הרביעי, "מקפץ על הגבעות". זהו חומר למחשבה, דברים שודאי זכור לותיקים שדברנו עליהם בעבר ("יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא כבר היה לעלמים אשר היה מלפננו"[נב], וד"ל).

יש לנו ספר בשם "תיקון המדינה". שם זה יכול להטעות. אין הכוונה שעלינו רק לתקן את המדינה הקיימת (לשפץ אותה, לרענן אותה, לשדרג אותה, הכל תיקונים קוסמטיים), אלא שעלינו ליצור מציאות חדשה, מדינה חדשה, מדינה אחרת (ממגילת עצמאות אחרת ועד לאופי כל משרדי ונוהלי המדינה אחרת לגמרי, ללא היכר "מאין באת"[נג]). באמת, המדינה החדשה שאנו חולמים ושואפים אליה היא-היא תהוה, למפרע, את תיקון המדינה הקיימת (עד שבסוף, בביאת משיח צדקנו, נוכל לקרוא על המדינה הקיימת "הרע כסא לטוב"[נד], ו"כיתרון האור מן החשך"[נה] דווקא).

בשביל לחולל את ה'אתהפכא' הזאת לא צריכים לשבור את המדינה הקיימת (וכידוע[נו] שאדמו"ר הזקן הקפיד לא לשבור דבר גם לצורך), רק 'לפרק' אותה[נז] כדי לבנות אותה מחדש.

ג. מדינת ישראל החדשה

השלב שבין המדינה הקיימת לימות המשיח

שוב, החידוש הראשון והעיקרי כאן הוא שיש משהו בין המציאות העכשווית למשיח – משהו שכן אפשר לצייר, לרצות בו ולפעול לממש אותו, אבל ההתקדמות אליו היא דילוג ממשי (יותר מהדילוג מכל שנות הגלות לשיבת ציון שהתחוללה בדורנו). כדי שיהיה אפשר להתכנס סביב הענין ולקדם אותו בפועל צריך לנסות לצייר אותו.

יש כל מיני מושגים שמתקשרים לשלב הזה. לדוגמה, הביטוי 'תשובה ציבורית'[נח] שאנחנו מדברים עליו הרבה שנים – תשובה לא רק בממד של החיים הפרטיים, שקיימת היום ברוך ה' בצורה שכל הזמן מתרחבת, אלא גם תשובה של חיי הצבור, שיהיו לפי תורה. זו הכוונה האמתית שלנו ב'בעלי תשובה ישתלטו על המדינה' – שבעלי-תשובה ידאגו לתשובה ציבורית שתייצר מדינה אחרת, מדינה חדשה.

אפשר להשתמש בעוד ביטוי – 'מדינת תורה' או 'ממשלת תורה'. התחושה היום שהמפלגות הדתיות שותפות בכנסת ובממשלה בעיקר "לגרמיה", מתוך רצון לקבל תקציבים – ואפילו לתקן תיקונים נצרכים – אבל בלי שום חלום להגיע ל'ממשלת תורה'. בעניינים האלה רק מחכים למשיח (ובסתר הלב גם אולי לא כל כך מעוניינים שהוא יגיע בקרוב – 'מסתדרים' עם הסדר הקיים...). אבל אנחנו צריכים לשאוף למדינת תורה, ולצייר איך היא תתנהג.

צריך לחבר את החזון לגמרי למהפכה הרביעית, שכבר הזכרנו קודם. זו דוגמה טובה: בשלב השני, שיבת ציון, מסתפקים בכך שב"ה זכינו, העם היהודי, למדינה עצמאית והתקבלנו כמדינה אחת מתוך קרוב למאתיים מדינות באו"ם. אפשר להגיד 'איזה יפי!', וצריך להודות על זה אחרי המעמד שלנו בכל שנות הגלות. אבל זה לגמרי לא מספיק. עלינו להגשים את היעוד האמתי שלשמו ה' ברא אותנו – להיות אור לגוים ולהביא את בשורות הגאולה והשלום לעולם כולו (על ידי "תורה חדשה"[נט] כו'). כל מדינה צריכה משרד פנים, שהוא "אור המאיר לעצמו", ומשרד חוץ, שהוא "אור המאיר לזולתו", ובמדינת תורה האור שמאירים המשרדים האלה הוא אור התורה (יחסית, אור הנגלה, ההלכה, שייך יותר לפנים – לעם ישראל עצמו – ודווקא אור הנסתר, החסידות, הוא האור באמצעותו אפשר להאיר את כל העולם, ודוק).

מדינת הלכה, מדינת תורה ומדינת ישראל

הזכרנו את המושג 'מדינת תורה'. צריך להסביר מה ההבדל בין 'מדינת תורה' ל'מדינת הלכה'. בכלל, הסברנו כמה פעמים[ס] שאת הפחד מ'מדינת הלכה' צריך להמתיק באמצעות הכרות עם פנימיות התורה – שתהיה תורה שלמה, "נשמתא דאורייתא" עם "גופא דאורייתא".

אבל הביטוי המעשי, בהקשר שלנו, הוא בנושא הכפיה. 'מדינת הלכה' משמעותה כפיה דתית על הפרט, וכח הכפיה שייך בעיקר למשיח, שמתחיל מ"יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה"[סא] (כפיה בכיף... כמו שאנחנו תמיד מסבירים[סב]). אבל בשלב הבינים שמדובר עליו כאן, אנחנו מדברים על שינוי וחידוש לגמרי ברמה של הציבור, במרחב הציבורי – כולל כל המוסדות הציבוריים, מחינוך ועד בטחון – אבל בלי כפיה על הפרט.

אבל לא צריכים להשתמש אפילו בביטוי 'מדינת תורה' – לא רוצים להפחיד אף אחד... במעבר מהשלב השני, של שיבת ציון ומדינת ישראל, לשלב השלישי, שלב הבינים – יש בהחלט כמה דברים שאפשר להעלות מקליפת החילוניות. השם מדינת ישראל הוא השם הכי טוב ומתקבל, יותר מ'מדינת תורה' וכיוצא בזה, ולכן הכותרת שלנו היא 'מדינת ישראל החדשה' (The New State of Israel) או 'המדינה החדשה שבדרך' (ועוד יותר רחב, ביחס לעולם כולו – היעוד של השפעת המדינה החדשה – 'סדר יהודי חדש' שיביא 'סדר עולמי חדש')[סג]. את הקשר לתורה יראו כשיסתכלו על הפרצוף של מי שדוגל בענין, ישמעו את דבריו ויקראו את מאמריו. גם דגל ישראל מאד מוצא חן[סד], ולא יכול להיות דגל יותר יפה ממנו.

ככלל, אנחנו מדברים רק על דברים שיכולים להתקבל על דעת כולם, כאשר הם נאמרים באמונה, באהבה ובתוקף (שלש מדות הצדיק[סה], "ועמך כֻלם צדיקים"[סו]). בשלב הזה – בו "עולם כמנהגו נוהג"[סז], וההשגחה הפרטית המופלאה עוד מסתתרת מאחורי הקלעים[סח] – אנחנו עדיין מודעים לכך שיש דעת-קהל בעולם, ורוצים לקרב את כולם, ולא לדחות את כולם ולעורר עוד שנאה ליהודים ח"ו. הערך העליון – הדוחה לעתים גם את הלכות התורה – הוא קידוש ה' (ולא, חלילה, להיפך). כמובן, הדרך לקידוש ה' היא הנהגה "לכתחילה אריבער"[סט], "ובני ישראל יֹצאים ביד רמה"[ע] דווקא – לא בכפיפות קומה – אבל המגמה של הכל היא "למען ידעו"[עא] (ולא כמו שהיה ביציאת מצרים, על ידי מכות, אלא על ידי תיקון הדעת וקידוש ה' שעושה עם ישראל).

"סור מרע ועשה טוב"

יש בהחלט מקום בציור הזה גם לשלילה ומיאוס של הדברים הלא טובים שקיימים היום – השחתה של מנהיגים, מערכת משפט כופרת, תקשורת שלילית, פריצות ועוד ועוד, כולל כל הקליפות שמנינו במאמר "לפצח את האגוז"[עב]. אבל, כמו תמיד בדרך החסידות, ה"סור מרע" תופס פחות מקום, והעיקר הוא ה"ועשה טוב"[עג] (עד שהכלל הוא "סור מרע" על ידי "ועשה טוב"[עד]).

לכן, אנחנו לא מתייחסים לרע בכלל ברמה הפרטית – כפיה על הפרט, כנ"ל – אלא רק ברמה הציבורית. מעוט ה"סור מרע" ההכרחי ברמה הציבורית הוא עקירת השחיתות (מהעולם התחתון ועד לעולם ה'עליון'), נקיון הרחובות והרשתות מפורנוגרפיה (וכ"ש מבתי בשת וכו'), ביעור הסמים וכיו"ב.

הסדר של התיקונים למעשה נשאר, פחות או יותר, כמו שהוא כתוב בספר תיקון המדינה: החלת ריבונות מלאה על כל שטחי ארץ ישראל הרחבה שבידינו; ביעור ארגוני הטרור כליל; החלפת מערכת המשפט (שגם לא עוברת לכפיה דתית בבין אדם למקום, אבל מחילה את המשפט העברי בין אדם לחברו); עידוד עליה לארץ; גירוש גייס חמישי מהארץ (בהחלט לא מדברים על גירוש כל הזרים שבארץ – זהו נושא שישאר לשיקול דעתו של המשיח); תיקון מלא של מערכת החינוך – כל ילד יקבל חינוך יהודי-ערכי ממורה ירא-שמים וחסיד (כל הילדים ילמדו 'רזי'...).

לגבי הסוגיא הבוערת היום, של הגיוס, בודאי כאשר כל אנשי הצבא יהיו מאמינים בה' אלקי צבאות ישראל לא תהיה שום סבה שרוב בחורי הצבור הדתי והחרדי לא יתגייסו, עם תכנית מלאה ואמתית של לימוד תורה יחד עם "ללמד בני יהודה קשת"[עה], כמו שהיה בעם ישראל מאז ומקדם.

בכל אופן, בשלב-הבינים, הדילוג שלפני הקפיצה למשיח, אנחנו עדיין לא מדברים על פעולות-משיח ממש, כמו בנין בית המקדש (שנמצא במלכות בסדר של תיקון המדינה) – "משיח בונה מקדש"[עו].

תאריך עברי ולשון הקדש

ניתן דוגמה פשוטה ומעשית, שכבר כדאי להפיץ בין כל המקורבים שלנו – הקפדה על תאריך עברי. זהו דבר ישן נושן, שדברנו עליו הרבה בעבר[עז], אך איני בטוח שכולם מקפידים עליו. הציונות – השלב השני במבנה שלנו הערב – הצליחה בהחייאת-הנחלת הלשון העברית, אך עדיין מתוך כניעה לתרבות העולם המערבי. הכניעה הזו מתבטאת, בין היתר, בשימוש השיטתי בתאריך הנוצרי (והרי, כפי שפסק הרמב"ם, הנצרות היא עבודה זרה[עח]). יש להקפיד לא להשתמש כלל בתאריך הנוצרי, אלא רק בתאריך העברי. גם כאשר פקיד אומר תאריך נוצרי יש לומר לו שאיני משתמש בתאריך הזה, איני מכיר אותו, ושיאמר לי את התאריך העברי (דבר שהוא גם 'חוקי' היום).

צריך להדגיש את הענין במיוחד לאנשי עסקים, ולומר שבזכות זה הם יראו סימן ברכה והצלחה רבה בכל עסקיהם. הכוונה היא בעיקר בעסקים בין יהודים. בעסקים בין-לאומיים קשה יותר להקפיד על הענין, כמו שלעת-עתה גם חייבים לדבר עם הגוי בשפה שלו, עד שנגיע לשלב של המשיח, בו כל העולם ידבר ב"שפה ברורה", בלשון הקדש.

אם הזכרנו את לשון הקדש והחייאת השפה, נוסיף עוד משהו: בהחייאת לשון הקדש אצל הציונות היתה כוונה מודעת שאין זו לשון הקדש, אלא עברית – שפת העברים, כשאר שפות העולם (מודעות לאומית, ולא מודעות של קדש). לכן היו מגדולי ישראל שהתנגדו לכך, והרביים שמחו שנוספו הרבה מלים לועזיות שמרחיקות ומבדילות בין השפה המדוברת ללשון הקדש. אבל לדעתנו, בהתאם לחזון של הדילוג עוד לפני הקפיצה למשיח, צריך דווקא כעת להדגיש אצל כל היהודים שהשפה המדוברת היא לשון הקדש, וכך יש להתייחס אליה – הלשון בה נברא העולם ונתנה התורה לישראל. לימוד תורה רציני ומעמיק יכול להתקיים דווקא בלשון הקדש – וזו זכות שהיא שגורה בפינו – ובכל לימוד התורה יש להעמיק במלים ובאותיות הקדושות של השפה (כדרך הבעל שם טוב, כנודע).

מנהיגות והתגייסות בדרך לחזון

יסוד עיקרי בכל מה שמדברים עליו הוא מנהיגות. גם שיבת ציון בדורנו הסתמכה על דמויות מנהיגות, אנשי-חזון ומנהיגים מעשיים של השלב הזה (שכחלק ממגמת החילון של העם, השתדלו להחליף את ההערצה לגדולי ישראל האמתיים שבכל הדורות ב'פנתיאון' של דמויות חדשות, כמו שהסברנו בעבר באריכות[עט]). גם התנועה למען ארץ ישראל השלמה, שהזכרנו, אספה דמויות שיתמכו בה. ובכל זאת, הבדל עיקרי בין השלב השני ("בא") לשלב השלישי ("מדלג") הוא היחס להנהגה.

היום מי שהולך לפוליטיקה, שמנהיג את המציאות בשטח, הוא סוג של מנהל (במקרה הטוב מנהל טוב, אבל יש גם מקרים אחרים...). ההיפוך המוחלט הוא השלב הרביעי ("מקפץ"), בו זוכים שהמנהיג יהיה מלך המשיח – הדמות הכי מושלמת, צדיק שבטל לה' לגמרי ומגלה אלקות לכולם. אבל כבר בשלב השלישי, חלק מהחזון של מדינה מתוקנת, 'מדינת ישראל החדשה', הוא מעבר למנהיגים שהם אנשי-מופת, אנשים שלא רק 'מנהלים' אלא מוליכים קדימה, ולא רק בדרך הפוליטית שלהם אלא גם בדוגמה האישית שהם נותנים, בהשראה שאפשר לקבל מהם. כשדברנו על 'עיקרי האמונה' שיש בכל הברכות של תפלת עמידה[פ], האמונה של ברכה "השיבה שופטינו" היא בעצם אמונה שאפשר לזכות לרבנים בעלי שיעור קומה של צדק ומשפט על פי תורה – בעלי חב"ד, חג"ת ונה"י מתוקנים. זו לא אמונה פשוטה – העולם התייאש מזמן ממלכים צדיקים, לכן הגיעה הדמוקרטיה. זו דוגמה לכך שהדילוג המתבקש – מ"והנגלֹת לנו ולבנינו", ו-ה (גלות ושיבת ציון), ל"הנסתרֹת להוי' אלהינו", י-ה (שלב הבינים וימות המשיח) – הוא הרבה יותר חידוש, ויותר קשה, מהדילוג בין הגלות למצב הקיים היום (שני שלבים שמבוססים על אנשים-מנהיגים לא מתוקנים בעליל).

אבל עוד לפני היעד, כבר בשלב הדילוג הנדרש כעת, צריכים חוזים ומנהיגים בשר ודם שיפיחו בתנועה הזו רוח חיים. צריך איש שעליו נדרוש את הפסוק "כי יבער איש"[פא] – מישהו שילהיב-יבעיר את כולם גם לאכול-לכלות את הקיים (עם היכולת לעכל אותו כדבעי, להכיל את הניצוצות ולדחות את הפסולת), ולקום בקומה זקופה להתחיל ולקדם את החדש, את השלב של טרום-משיח שמזמין את ביאת המשיח.

אבל אי אפשר להסתפק באיש אחד עם 'זכויות יוצרים' על הרעיון הזה. השלב הראשון, כמו אצל משה רבינו, הוא "לך ואספת את זקני ישראל". צריך לאסוף 'גרעין קשה' של אנשים שמאמינים חזק ברעיון ומתמסרים אליו – מי בעטו, מי בנאומו ומי בממונו[פב] ובכשרונותיו המעשיים. צריכים אנשי הגות שמקבלים על עצמם לכתוב ולפרסם מאמרים בנושא של המדינה החדשה שבדרך, כל אחד בלשונו, מנקודת המבט שלו. לא מדובר על כתיבה חד-פעמית, לצאת ידי חובה, אלא על שליחות חיים. כמובן, צריכים גם פעולות בשטח שממחישות ומקדמות את החזון. כל התלמידים שמפיצים ופועלים היום, בארץ ובחו"ל, צריכים שבאופן מודע – לעצמם ולצבור – הכל יתקשר לחזון הכללי הזה.

עוד לפני שנמנה שרים בפועל, צריכים אנשי-חזון מיוחדים לכל משרד – לכל תחום צריך להיות מישהו שהוא מתמחה בו, חי אותו, ומצליח לצייר איך הוא אמור להראות ולפעול ממבט של תורה, מה התשובה הציבורית שנדרשת בו. לאור כל זה, צריכים בעזות דקדושה כבר לעשות אסיפה ראשונה לאנשים שמתלהבים מהענין ורוצים ללכת עליו, ומוכשרים לתרום לו את הכשרונות שלהם, ולהתקדם לקראת החזון.