1

בע"ה

שמח"ת תש"פ – כפ"ח

שפת אמת בראשית

התוועדות שמחת תורה ח"א

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

לימוד שפת אמת בשנת תש"פ

בכינוס הילדים בעשרת ימי תשובה[ב] אמרנו שהמלה השלישית בתורה ששוה בגימטריא תש"פ היא שפת (אותיות תש"פ), "לא ישמעו איש שפת רעהו"[ג], והתיקון הוא "שפת אמת תכון לעד"[ד], ושלכן מתאים לעסוק השנה בספר "שפת אמת". חוץ מזה, בכניסת החג גם אמרו לי ששמח בגור היום.

השפת אמת הסתלק בשנת תרס"ה והספר שלו כתוב לפי השנים – הוא כתב כל שנה אחרי שבת מה שאמר בשבת – לכן יש פרשות שמגיעות עד תרס"ה, יש עד תרס"ד, יש עד תרס"ג ויש אפילו שלשם לא מגיעות. ככל שהשפת אמת ממשיך עם השנים – ויש דברים שהוא חוזר עליהם, כמו אצל הרבה צדיקים, שמדברים שוב על אותו פסוק או אותו מדרש – כך הדברים נעשים יותר ברורים, ובדרך כלל גם יותר קצרים. לכן, אם באור החיים לומדים פסוק ראשון כל פעם – בשפת אמת מתאים ללמוד כל פעם את השנה האחרונה. השפת אמת גם מביא מאור החיים הק'.

שפת אמת בראשית תרס"ג

בפרשת בראשית התורה האחרונה היא די קצרה:

במדרש ואהיה אצלו אמון. בתורה ברא הקב"ה את העולם. והנה כ' בראשית ב' ראשית רמוז לתורה שבכתב ושבע"פ שניהם נקראו ראשית ובתורה שבכתב נברא השמים, והארץ בחי' תורה שבע"פ וכ"כ השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם. ואהי' אמון בחי' תורה שבכתב קביעא וקיימא. ואהי' שעשועים יום יום בחי' תורה שבעל פה מתחדש תמיד בפיהן של ישראל. וכן בריאת האדם ויפח באפיו נשמת חיים בחי' תורה שבכתב שזו הנשמה עושית רשימה ואותיות בנפש האדם. ויהי לנפש חי' בחי' תורה שבע"פ כמ"ש התרגום לרוח ממללא.

הכל תורה

גם בפירושי אור החיים על הפסוק הראשון יש פירושים שמדגישים שהכל תורה. הוא מסביר שהכל נברא על ידי התורה והכל נברא בשביל לקיים את התורה.

הבריאה על ידי התורה היינו בחינת התורה שבכתב, עליה נאמר "אסתכל באורייתא וברא עלמא"[ה], סוד "ואהיה אצלו אמון"[ו], "אני הייתי כלי אומנותו של הקב"ה במעשה בראשית"[ז] (אמון הוא סוד מהיטבאל, יחוד מה-בן של בריאת-הבראת עולם התיקון[ח]).

בריאת הכל לשם קיום התורה היינו בחינת התורה שבעל פה, שרק ממנה יודעים את ההלכה למעשה, איך לקיים בפועל ממש את כל מצות התורה, כמבואר בתניא).

ישראל והתורה

כך הוא מסביר שכל פירושי "בשביל... שנקרא ראשית", כולל גם "בשביל ישראל שנקראו ראשית", הכל לשם קיום רצון ה', קיום התורה ומצותיה, בעולם הזה שה' ברא לכבודו ("אין כבוד אלא תורה"[ט]). אפילו לגבי ישראל, הגם שכתוב ש"מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר"[י], בנוסף לכך שישראל עצמם הם תורה – וכידוע הרמז שישראל ר"ת יש ששים רבוא אותיות לתורה"[יא] – ידועה תורת הרב המגיד ממעזריטש נ"ע, המובאת בלוח היום-יום[יב], על הפסוק "אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי"[יג]:

אנכי מי שאנכי שהוא נעלם ונסתר גם מנאצלים היותר עליונים הלביש עצמותו ית' בכמה צמצומים להאציל הנאצלים ולברוא הנבראים, שרפים חיות ואופנים מלאכים ועולמות עד אין מספר, ובצמצומים עד אין שיעור עשיתי ארץ הלזו הגשמית, ואדם עליה בראתי, האדם הוא תכלית ההתהוות, ובראתי בגימט' תרי"ג הוא תכלית האדם... לפרסם אלקותו ית' בעולם הזה התחתון...

נמצא שיש שלשה שלבים בתהליך ההתהוות עד לתכלית – ארץ-אדם-בראתי[יד], סוד עולמות-נשמות-אלקות, יסוד תורת הבעל שם טוב[טו].

שתי בחינות "ראשית חכמה"

הוא מסביר ש-ב ראשית רומז לשתי בחינות בתורה. רש"י מביא ששני ה"ראשית" היינו התורה וישראל (בשביל התורה שנקראת ראשית שנאמר "הוי' קנני ראשית דרכו קדם מפעליו מאז"[טז] ובשביל ישראל שנקראו ראשית שנאמר "קדש ישראל להוי' ראשית תבואתֹה"[יז]), אבל כאן הוא מסביר איך הכל תורה. שוב, גם באור החיים יש פירושים איך כל הדברים שנקראים "ראשית" במדרשי חז"ל על הפסוק חוזרים בסופו של דבר לתורה[יח].

כל "ראשית" היא בחינת "ראשית חכמה"[יט], תורה[כ], שהרי התורה היא חכמה אלקית – "אורייתא מחכמה נפקת"[כא] – וכתיב "כֻלם בחכמה עשית"[כב]. ב ראשית היינו ע"ד "יחינו מיֹמָיִם"[כג], שני ימי ראש השנה[כד], שהם בעצם "יומא אריכתא" שכל יום הוא בחינת "עמק ראשית"[כה] כמבואר בכוונות האריז"ל[כו] – היום הראשון שהוא מדאורייתא בחינת תורה שבכתב, והיום השני שהוא מדרבנן בחינת תורה שבעל פה.

תורת ה' ותורת בני אדם

שתי הבחינות של ראשית הן שתי בחינות בתורה – "השמים שמים להוי' והארץ נתן לבני אדם"[כז]: התורה שבכתב, "תורה מן השמים" שאינה משתנה אפילו באות אחת, על דרך "אני הוי' לא שניתי"[כח] שהרי "אורייתא וקודשא בריך הוא כולא חד"[כט]. "והארץ נתן לבני אדם" היינו תורה שבעל פה, שהאדם יכול לחדש בה. הארץ היא בעלת שינוים תמיד[ל].

לאור זאת הוא מסביר את הפסוק שמביא המדרש, ובעצם מדייק בו דיוק שלא כתוב כאן בפירוש – הפסוק אומר "ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשֻעים יום יום" – התורה שבכתב היא "אצלו", "השמים שמים להוי'" (והיא ה"אמון" התקיף והקבוע, סוד "עצות מרחוק אמונה אמן"[לא]), ואילו ה"שעשֻעים יום יום" היינו התורה שבעל פה, שהשעשוע שלה הוא החידוש שבה, חידושי תורה אמתיים על ידי חכמי ישראל, ועד ל"תורה חדשה מאתי תצא"[לב] על ידי מלך המשיח, המחדש הגדול ביותר ב"תורת חיים". מבואר (בכ"ד) בשם הרב המגיד שהשעשועים העצמיים של הקב"ה, "שעשועי המלך בעצמותו", לפני עלית הרצון לבריאת העולם, הם שעשועי ה' עם שרש נשמות ישראל, סוד "עם המלך במלאכתו ישבו שם"[לג], "במי נמלך בנשמותיהם של צדיקים"[לד].

התחדשות התורה בפיהן של ישראל היא סוד "דעת גניז בפומא"[לה] – בתוך הדעת הגנוזה בפה, דעת המיוחדת לנשמות ישראל, מתחדשים חידושי תורה אמתיים, שעל כן תורת ישראל, תורת "הארץ נתן לבני אדם", נקראת תורה שבעל פה. ושרשה בתיקון "פומא קדישא" של יג תיקוני דיקנא, יג תיקוני דמהימנותא, תיקון "וחטאה"[לו], התיקון ה-זה, שרש נבואת משה רבינו[לז] ב"זה הדבר אשר צוה הוי'" דקאי על שרש התורה שבעל פה שבתורת משה, תורה שבכתב, סוד "פה אל פה אדבר בו"[לח]. "וחטאה" היינו שוגג, ללא דעת, היינו משרש האמונה הפשוטה דרישא דלא ידע ולא אתידע, שרש הדעת-עליון של ה', היינו הדעת שאליבא דאמת ישראל אף פעם לא חטא[לט].

שתי מדרגות תורה בבריאת האדם

שתי הבחינות שבתורה מופיעות גם כשתי בחינות באדם, שתי בחינות שנמצאות בישראל ("אתם קרויים אדם"[מ]): על "ויפח באפיו נשמת חיים" הוא אומר שהיינו תורה שבכתב שעושה "רשימה ואותיות בנפש האדם" – ביטוי מאד יפה. ה"נשמת חיים" שנפח ה' באדם – "מאן דנפח מתוכיה נפח"[מא] – היא בחינת התורה ש"קביעא וקיימא", תורה שבכתב, עושה גם קביעות-רשימה בנפש האדם, על דרך "כתבם על לוח לבך"[מב]. ההמשך, "ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", היינו תורה שבעל פה.

אנחנו תמיד מסבירים שיש בפסוק הזה שלש בחינות, אחת הדוגמאות היסודיות אצלנו להכנעה-הבדלה-המתקה[מג], עם סדר בולט של חש-מל-מל (גוף ושתי בחינות בנשמה):

"וייצר הוי' אלהים את האדם עפר מן האדמה" היינו יסוד ההכנעה של האדם (על דרך מאמר אברהם אבינו, "ואנכי עפר ואפר"[מד], וכמו שמתחננים בסיום התפלה "ונפשי כעפר לכל תחיה", ללא כל תחושה של בשר חי אלא כעפר דומם שכולם דורכים עליו ואינו מרגיש כלום), יסוד העפר והזכרון שהאדם נוצר "עפר מן האדמה".

"ויפח באפיו נשמת חיים" היינו ההבדלה של האדם מכל הנבראים, כאשר הנשמה היא גם המבדילה את עם ישראל מכל מין המדבר ("אתם קרוים אדם ולא אומות העולם קרוים אדם").

"ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא", היינו הכח לדבר-להמתיק את המציאות, בסוד "מי ימלל גבורות הוי' וגו'"[מה].

לפני לא הרבה זמן דברנו על כך שבחוץ לארץ עיקר תפקיד התורה הוא להבדיל בין ישראל לעמים (בחינת "ויפח באפיו [בגלות, מקום חרון אף של מקום בעולם] נשמת חיים"), אבל דווקא בארץ ישראל יש תורה של המתקה שממנה נובעת המהפכה הרביעית, הכח של האדם להשפיע מהתורה שבו על המציאות כולה ("ויהי האדם לנפש חיה", "לרוח ממללא"). כאן הוא מסביר שיסוד ההבדלה הוא בתורה שבכתב ואילו יסוד ההמתקה בחידושי התורה שבעל פה, חידושים שהם "נחמדים מזהב ומפז רב [בגימטריא ישראל] וגו'"[מו] (על תורת ארץ ישראל, "אין תורה כתורת ארץ ישראל"[מז], נאמר "ושם האחד פישון [פה שונה הלכות] הוא הסֹבב [ה-ס הראשונה בתורה, גילוי אור אין סוף הסובב כל עלמין] את כל ארץ החוילה [ארץ ישראל] אשר שם הזהב. וזהב הארץ ההוא טוב שם הבדלח ואבן השהם"[מח]).