התפשטות האמונה

בע"ה

שביעי של פסח תשפ"א – כפ"ח

סעודת משיח (ח"ב)

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בסעודת משיח הוקדשו שני פרקים לאמונה המתחילה בפסח ומתפשטת הלאה. פרק א מעמיד את כל עיקרי האמונה על שלשה, המתגלים בחגים – האמונה בה' ביו"ט ראשון של פסח, האמונה במשיח בשביעי של פסח והאמונה בתחית המתים בחג השבועות. מקום נכבד מקבל כאן היחס בין האמונה והרפואה המופיע באופנים שונים, בעילוי אחר עילוי, בשלשת השלבים. פרק ב הוא התבוננות קבלית עמוקה בסדר שלשת הרגלים (והשלבים שביניהם) בסוד הצלם – סדר שיש בו התפתחות מהפנימי אל המקיף ומהפנימיות אל החיצוניות, כשבכל מדרגה יש מעלה מיוחדת. הלימוד הקבלי מתנקז ללימוד על היחס בין קבלה לחסידות ועל סדר הקירוב לתורה ומצוות בימינו.

א. שלש אמונות (רפואה ואמונה)

"מהימנותא" ו"אסוותא" בליל הסדר ובשביעי של פסח

המצה שאוכלים בפסח נקראת גם "מיכלא דמהימנותא"[ב] (מאכל האמונה) וגם "מיכלא דאסוותא"[ג] (מאכל הרפואה). ידוע[ד] פתגם אדמו"ר הזקן שעדיף להקדים את ה"מיכלא דמהימנותא" ל"מיכלא דאסוותא", וזו רפואה מונעת – על ידי האמונה לכתחילה זוכים לרפואה באופן של "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך"[ה] (לעומת זאת, כאשר מקדימים את ה"מיכלא דאסוותא" ל"מיכלא דמהימנותא", ורק על ידי הרפואה מגיעים לאמונה, היתה מחלה). כלומר, הרפואה שבאה אחרי האמונה היא שלמה ומוחלטת יותר ולכן עדיפה.

בחוץ לארץ יש שני סדרים, ולפי דברי אדמו"ר הזקן בסדר הראשון מכוונים שהמצה היא ה"מיכלא דמהימנותא" ובסדר השני שהמצה היא "מיכלא דאסוותא". בארץ יש לנו רק סדר אחד, שכולל בתוכו את שתי הבחינות – המצה הראשונה, שבה מקיימים את המצוה של "בערב תאכלו מצות", היא ה"מיכלא דמהימנותא", והאפיקומן, אותו אוכלים בסיום "שלחן עורך" (בסוד "סיומא דגופא"[ו], ספירת היסוד, "צפון" כפי שהסברנו[ז]), הוא ה"מיכלא דאסוותא".

בכל אופן, יש גם סדר הפוך, בו האמונה באה אחרי הרפואה – וזו אמונה נעלית באין-ערוך מהאמונה שהיתה לפני הרפואה. קראנו היום בתורה שאחרי קריעת ים סוף התקיים "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו"[ח]. ההסבר הפשוט הוא שהאמינו בה' וגם במשה עבדו, אבל ההסבר העמוק בחסידות הוא שהאמינו בה' על ידי משה עבדו, כאשר על ידי האמונה במשה זוכים לאמונה אחרת לגמרי בה'. הענין מוסבר באריכות בפלח הרימון שמות בד"ה "וירא ישראל", שלמדנו עליו פעם שיעורים רבים – שיעורים חשובים שצריך לגאול אותם. גם כאן, על ידי אכילת המצה כ"מיכלא דאסוותא" זוכים למדרגה אחרת של "מיכלא דמהימנותא". כמו שנסביר, הסדר של מהימנותא-אסוותא הוא הסדר של ליל הסדר, בתחלת פסח, אבל הסדר של שביעי של פסח הוא הסדר השני – אסוותא-מהימנותא.

שלשת עיקרי האמונה

הרמב"ם מונה שלשה עשר עיקרי אמונה[ט], אבל אנחנו מתבוננים לפעמים[י] איך אפשר לצמצם אותם ליסודות העיקריים ביותר – אפשר לצמצם את כל שלש עשרה העיקרים לשלשה עיקרים. ידוע שגם בעל העיקרים מצמצם את עיקרי האמונה לשלשה, אבל היום נעשה התבוננות אחרת – נגדיר כעיקר את מה שיש בו חידוש:

עיקר האמונה הראשון והיסודי הוא האמונה בה', עם כל מה שכלול בה (האמונה בה', עם כל ה'גדרים' וההגדרות, וגם האמונה שה' מתייחס לעולמו באופנים שונים).

עיקר האמונה השני שיש בו חידוש הוא העיקר ה-יב – האמונה בביאת המשיח, שכוללת לעניננו כאן גם את האמונה בכך שמשה רבינו שבדור ראוי להיות משיח, ובעצם שהוא-הוא המשיח וש"הנה הנה משיח בא"[יא] ו"כבר בא", כמו שהתבטא הרבי הרבה פעמים.

האמונה המחודשת השלישית היא העיקר ה-יג של הרמב"ם – האמונה בתחית המתים.

פסח, שביעי של פסח, שבועות

עיקר האמונה הראשון, האמונה בה', הוא האמונה של החג הראשון של פסח. בשביעי של פסח, בקריעת ים סוף, כתוב "ויאמינו בהוי' ובמשה עבדו", אבל ביציאת מצרים עליה אנחנו קוראים בליל הסדר לא מודגש משה רבינו. אנחנו אומרים "אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח" – ראשי תיבות משה, כידוע[יב] – אלא הקב"ה בכבודו ובעצמו. כתוב בחסידות[יג] ש"כבודו" היינו לבושו (כמו שכתוב ש"רבי יוחנן קרא למאניה מכבדותיה"[יד]) אבל אצל הקב"ה לבושו הוא מעצמו, כמו צב, "כהדין קמצא דלבושיה מיניה וביה"[טו]. ביציאת מצרים ה' התלבש בלבוש של עצמו, מיניה וביה, וגאל אותנו בעצמו בלי שום 'סיוע' חיצוני, אפילו בלי משה רבינו.

בשביעי של פסח מתחדשת האמונה במשה רבינו, וכפי שהארכנו – האמונה במשה רבינו, "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"[טז], היא האמונה במשיח. האמונה שיש משה בכל דור, ושהוא המשיח שבדור, ושהוא-הוא המשיח האמתי שיכול לבוא היום (וכבר בא).

האמונה השלישית שייכת לשבועות – אז האמונה הופכת לדעת. כמו שמוסבר הרבה פעמים[יז], תכלית האמונה היא להפוך לדעת – משה רבינו הוא רעיא מהימנא, רועה האמונה, שהתכלית שלו להפוך את האמונה לדעת (כמו שבספר המצוות הרמב"ם מגדיר את המצוה הראשונה כאמונה וביד החזקה הוא פותח "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון"). בשביעי של פסח, עם האמונה במשה, מתחיל המעבר מהאמונה לדעת – והתכלית שלו היא במתן תורה (בו "אתה הראת לדעת וגו'"[יח]). בשבועות זוכים לאמונה בתחית המתים. כתוב שבמתן תורה "פסקה זוהמתן"[יט] – פסקה זוהמת הנחש, מחטא עץ הדעת, שהביא מיתה לעולם. "פסקה זוהמתן" היינו מצב בו תחית המתים הופכת להיות מוחשית לגמרי. על מתן תורה כתוב ש"על כל דבור ודבור פרחה נשמתן והקב"ה החזירה בטל שעתיד להחיות בו את המתים"[כ]. אחר כך, בחטא העגל, חזרה הזוהמה – שכחנו את החויה של תחית המתים.

אסוותא-מהימנותא

אמרנו שבפסח, בליל הסדר, מקדימים את האמונה ("מיכלא דמהימנותא") לרפואה ("מיכלא דאסוותא"). מה היה הסדר במתן תורה? חז"ל אומרים[כא] כי לפני מתן תורה, כבר ב"ויחן שם ישראל נגד ההר"[כב], כל החולים התרפאו – לא היה סומא, לא היה חיגר וכו' – ורק אחר כך קבלנו את התורה וזכינו לאמונה המוחשית בתחית המתים, אמונה שהפכה לדעת, כמו שנתבאר ביחס לאמונה שבאה אחרי הרפואה ועל ידה. כך, על ידי הרפואה הגמורה מזוהמתו של נחש, ה'חולי' שבעטיו יש מיתה בעולם, זוכים לאמונה ודעת בנוגע לתחית המתים.

שביעי של פסח הוא כבר ההתחלה של שבועות – שבועות, שנקרא עצרת בלשון חז"ל[כג], מתחיל משביעי של פסח, שהוא ה"עצרת" של חג הפסח[כד]. אם כן, גם באמונה המתחדשת בשביעי של פסח, האמונה במשה-משיח, הסדר הוא קודם כל רפואה ואחריה אמונה בדרגה נעלית יותר.

הרבה פעמים הסברנו[כה] שיש תופעה של זוגות גואלים שראשי התיבות שלהם הם אם, כשהעיקר הוא הגואל השני שמתחיל ב-מ: ביציאת מצרים ה' שולח את אהרן ומשה – שניהם חשובים, ושקולים לפעמים[כו], אבל ברור שהעיקר הוא משה. בפורים שני הגיבורים של המגילה הם אסתר ומרדכי – אף שהמגילה נקראת על שם אסתר, שבקשה "כתבוני לדורות"[כז], 'כל הזכויות שמורות' למרדכי, הוא הגואל העיקרי ("מרדכי בדורו כמשה בדורו"[כח]) ואסתר היא ת.פ. שלו (הגם שהיא המלכה והוא רק משנה למלך) – "ואת מאמר מרדכי אסתר עֹשה כאשר היתה באמנה אתו"[כט]. גם בגאולה העתידה, ה' עתיד לשלוח את אליהו הנביא לפני שישלח את משיח. כפי שלמדנו פעם[ל], יש בכך דעות שונות[לא], אבל העיקר כדעה שאליהו יגיע לפני משיח. מה התפקיד של אליהו הנביא? כמו שקראנו בשבת הגדול, בהפטרת "וערבה" שקוראים בקביעות השנה כמנהג חב"ד[לב], אליהו בא "לפני בא יום הוי' הגדול והנורא"[לג] ותפקידו "והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם"[לד]. קוראים את הפסוק פעמיים, כדי לסיים בטוב. אליהו הוא הרפואה שקודמת למשיח – הוא מרפא את העם מכל החליים על ידי שהוא מחזיר אותנו בתשובה ("וגדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם"[לה], "ולבבו יבין ושב ורפא לו"[לו]). אמנם כתוב ש"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא"[לז], אבל הכוונה שאחרי שאליהו יחזיר את העם בתשובה ישארו כמה צדיקים שחושבים שהם לא צריכים לעשות תשובה – ואותם צריך המשיח עצמו להחזיר בתשובה, הם ישארו למשיח. אנחנו בסעודת משיח, צריך לראות את המשיח – "וראו את ישועת הוי'", כנ"ל – אך לפני בואו צריך לראות גם את אליהו הנביא. [שאלה: ואם לא רואים, אם אין כאן אליהו?] יש!

בלשון הקדש, המלים רפואה ואמונה אינן מתאימות לרמז של ה-אם בגאולות, אבל הלשון בארמית, כפי שהיא מובאת תמיד מהזהר, היא כן ראשי תבות אם (כתחלת המלה אמונה עצמה) – אסוותא-מהימנותא (ודווקא בסדר זה, בקדימת ה-א ל-מ, קדימת הרפואה לאמונה, כאשר "הכל הולך אחר החיתום"[לח]).

ב. סדר הרגלים – מפנימיות לחיצוניות

"זכור" ו"שמור" בשלשת הרגלים

איתא בספר אוהב ישראל ש"חג הפסח הוא המוח של שאר המועדים"[לט]. את המודעות (מודע-מועד) של חג הפסח, "זכר ליציאת מצרים"[מ], אנחנו מזכירים בקידוש של שבת ושל כל החגים. זכרון יציאת מצרים מוזכר גם כטעם של הרבה מצוות, ובכלל אנחנו מצווים לזכור תמיד את יציאת מצרים[מא].

מסביר האוהב ישראל שפסח ביחס לשאר הרגלים הוא "זכור"[מב] ביחס ל"שמור"[מג]: פסח הוא ה"זכור" – "זכר ליציאת מצרים" כנ"ל. שאר הרגלים, שבאים בהמשך לפסח ("ראש השנה לרגלים"[מד]), הם ה"שמור" – הם מקיפים השומרים את הזכרון של חג הפסח. פסח הוא הזכר-המשפיע, "זכור", ועל הרגלים האחרים נאמר "'שמור' לנוקבא"[מה] – כפי שמופיע בעשרת הדברות שבמשנה תורה, בחינת הנוקבא, שרש התורה שבעל פה[מו] ("מלכות פה – תורה שבעל פה קרינן לה"[מז]) – כשהם מקבלים את הזכרון מפסח ומשמרים אותו.

סוד הצלם בשלשת הרגלים

אפשר לדמות את היחס לביצה, כאשר פסח הוא החלמון (לשון החלמה-רפואה) ושבועות וסוכות הם החלבון המקיף אותו (גם בחלבון יש משמעות של חוזק ותוקף, החלבונים מחזקים את הגוף).

המבנה הזה, של מדרגה אחת פנימית (פסח) ושני מקיפים (שבועות וסוכות) הוא-הוא סוד הצלם[מח] – ה-צ היא האור הפנימי (הכולל נר"נ) ויש לה שני מקיפים, ל ו-ם, חיה ויחידה.

כאן פסח הוא הפנימי, בו מפנימים את האמונה לדעת באכילת מצה. סוד החיה הוא חג שבועות, מתן תורה, סוד "מגדל הפורח באויר"[מט], כינוי האות למד[נ], לשון תלמוד תורה וסוד היחידה הוא חג הסוכות, "לםרבה המשרה ולשלום אין קץ"[נא], "סוכת שלום"[נב], מ-ם לשון מים, רמז לניסוך המים בחג, שמחת בית השואבה ותפלת הגשם בשמיני עצרת. בדרך כלל מבינים ששני המקיפים נעלים מהפנימי, אבל יש מעלה דווקא בפנימי – וזו המעלה של חג הפסח.

מוחא-אוירא-גלגלתא

אמרנו שהיחס בין פסח, "ראש השנה לרגלים", לשני הרגלים שאחריו, שבועות וסוכות, הוא יחס של "זכור" ו"שמור". והנה, "זכור" (עם כל הכוונות שלמדנו באדר לענין "זכור"[נג]) עולה בגימטריא רגל. אחר כך באים עוד שתי רגלים, רגל-רגל, בגימטריא גלגלת, כנודע[נד]. הרמז הזה הוא פתח לעוד התבוננות בשלש המדרגות, פסח ה'פנימי' ושבועות-סוכות ה'מקיפים':

כמו שפתחנו, פסח הוא המח של שאר המועדים. הכינוי לפנימיות הוא "מוחא" וה"גלגלתא דחפיא על מוחא" היא המקיף-השומר. כמו שבכתר בכלל יש שלשה ראשים, יש בפרט ג רישין דאריך – מוחא-אוירא-גלגלתא. בין המוחא (מוחא סתימאה, חכמה דאריך אנפין, בו מלובשת גבורה דעתיק) לגלגלתא (כתר דאריך אנפין, בו מלובש חסד דעתיק) ישנו האוירא, שיש לו מעלה על המוחא והגלגלתא משום שבו יש הארה של הדעת דרדל"א[נה]. שלשת הראשים הם בסוד עב-סג-מה דאריך – בגלגלתא מאיר שם עב, באוירא מאיר שם סג ובמוחא שם מה (שם בן הוא כבר בדיקנא בסוד "בן זקֻנים"[נו]). זו הקדמה חשובה מאד בכתבי האריז"ל[נז].

לעניננו, שלשת הראשים מקבילים לשלשת הרגלים: פסח הוא המוחא, כנ"ל. שבועות הוא כנגד האוירא, עם המעלה שבו – מה שמופיע בפסח בגדר אמונה הופך בשבועות לדעת (כפי שהתבאר לעיל), בסוד דעת דרדל"א (הדעת של כח האמונה בנפש), ובמובן זה יש יתרון ל"זמן מתן תורתנו" על שאר הרגלים. סוכות הוא החג הכי מקיף – כאשר הסוכה מקיפה את האדם מסביב – והוא מכוון כנגד הגלגלתא. עיקר ההתבוננות כאן הוא שעל אף שלפעמים מבינים שהמקיף נעלה יותר מהפנימי – הסדר כאן הוא מ'פנימי' ל'מקיף', כשגם יש מעלה בפנימי על המקיף.

כללות היחס בין חג שבועות, "זמן מתן תורתנו", לחג הסוכות, "זמן שמחתנו", היא גם בין פנימי, מח, תורה, למקיף, סוכה (בסוד הצלם הנ"ל ה-ל, החיה, המקיף הקרוב, הוא אכן בחינת מח ביחס ל-ם, היחידה, המקיף הרחוק). בחג הסוכות יש גם מקיף וגם פנימי, סוכה ולולב, כאשר קיום מצות סוכה (בלילה הראשון של חג), מקיף, קודם לקיום מצות לולב (בבקר של יום ראשון של חג), פנימי. נוהגים לברך על הלולב בתוך הסוכה כדי להמשיך את המקיף בפנימי. לגבי יום שמיני עצרת, שבו תפלת הגשם ("משיב הרוח ומוריד הגשם", וכפירוש הידוע של מורנו הבעל שם טוב[נח] שהקב"ה משיב את הרוחניות ומוריד את הגשמיות, היינו שמשיב את המקיף ומוריד את הפנימי), יש בו בחינה אחת שהוא המפנים את כל האורות המקיפים של חדש תשרי, אך מאידך הוא גם העוצר, השומר-מקיף, את כל הגילויים של החגים. על זה הדרך, שמיני עצרת עצמו הוא פנימי ביחס לשמחת תורה, שיש בו את מעלת המנהג על הדין[נט], כשעיקר החידוש של שמחת תורה הוא מנהג ההקפות, הענין של 'מקיף'. בחוץ לארץ, כידוע, שמיני עצרת ושמחת תורה הם שני ימים, והרבי היה מדגיש שאין לערבב את הענינים שלהם.

"טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי"

על פי פשט, המהלך מפסח לשבועות הוא מאמונה ("מיכלא דמהימנותא" בפסח) לדעת (תורה שיש להבינה באופן פנימי בדעת בשבועות) – היפך הסדר הנ"ל של מח פנימי (פסח) קודם למקיף (שבועות), דהיינו בכלל ההבדל בין פשט לסוד. אפשר לדרוש את סדר הפשט מאמונה לדעת על הפסוק "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי"[ס]: בזכות "כי במצוֹתיך האמנתי" בפסח – "מצותיך", שפשוטו לשון מצוות, רומז גם על המצות[סא], "מיכלא דמהימנותא" ("האמנתי") – אזי "טוב וטעם ודעת למדני" בלימוד התורה בטוב טעם ודעת בשבועות.

בפרט, "טוב טעם ודעת למדני" רומז לכל התהליך שמפסח ועד שבועות: עוד לפני "זמן מתן תורתנו", בו זכינו בגילוי לחלק הנגלה שבתורה, הנתפס בשלמות ב"דעת", אנחנו חוגגים את לג בעומר, שהוא "מתן תורה של פנימיות התורה"[סב]. אם כן, לג בעומר הוא היום של "טעם" – גילוי טעמי תורה, הממד הפנימי של התורה[סג]. עוד לפני לג בעומר יש במהלך הספירה 'חג חסידי' – ב' אייר, "תפארת שבתפארת", יום ה-טוב של ספירת העומר, יום ההולדת של הרבי המהר"ש (שנקט בדרך של "לכתחילה אריבער", גם בגילוי החסידות בשופי ולכתחילה[סד]). החסידות היא הסוד של "טוב [טעם]". זהו הסבר עמוק מהו ההבדל בין קבלה לחסידות – הקבלה היא גילוי טעמי תורה, אבל את ה"טוב טעם", את הגעשמאק הפנימי באותם טעמי תורה, באה לתת החסידות[סה].

והנה, ימי הספירה מתחלקים לשלשה שלישים-פרקים (כלל גדול בקבלה שכל מציאות בעולם מתחלקת לשלשה), כהקדמה לקבלת תורה משולשת ("אוריין תלילתאי") בחג שבועות: מיום הראשון (חסד שבחסד) עד יום ה-טוב (תפארת שבתפארת), מיום ה-טוב עד יום ה-לג (הוד שבהוד), מיום ה-לג ועד יום ה-מט (מלכות שבמלכות) וכך מקיימים "תספרו חמשים יום"[סו] (גילוי שער הנון, חג שבועות).

אם כן, בסדר של "טוב וטעם ודעת למדני" רואים שהמהלך הוא מהפנימיות אל החיצוניות (בדומה לקדימת הפנימי למקיף כנ"ל, וכידוע שהאור המקיף שורה על חיצוניות הכלי דווקא[סז]) – ה"טוב" של החסידות קודם ל"טעם" של הקבלה (ב' אייר קודם ל-לג בעומר) וה"טעם" של הקבלה קודם ל"דעת" של הנגלה שבתורה (לג בעומר קודם לשבועות). זהו כלל גדול בקירוב נפשות היום – קודם כל צריכים לתת למקורב לטעום את הטעם של הפנימיות, ברובד העמוק ביותר שלה, ורק אחר כך הוא יכול לקבל את החיצוניות, את הקיום הפשוט של ההלכה.

הכל טוב

הפסוק "טוב טעם ודעתי למדני כי במצותיך האמנתי" מופיע בפרק קיט בתהלים – הפרק של הרבי עד יא ניסן השתא. פרק קיט נקרא "תמניא אפי"[סח] – יש בו שמונה פסוקים לכל אות מאותיות האלף-בית. יש בו תופעה מיוחדת באות ט (שציורה רומז ל"טוביה גניז בגוויה"), שיש בה חמשה פסוקים – הרוב, חמשה מתוך שמונה פסוקים – שפותחים במלה "טוב". אין עוד כזו תופעה בכל פרק קיט. מה הם חמשת הפסוקים? הפסוק הראשון, "טוב עשית עם עבדך הוי' כדברך". אחריו הפסוק שלנו, "טוב טעם ודעת למדני כי במצותיך האמנתי". בדילוג של פסוק אחד הפסוק "טוב אתה ומטיב למדני חקיך". ובסיום שני הפסוקים האחרונים של האות ט – "טוב לי כי עֻניתי למען אלמד חקיך" ו"טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף".

ה פעמים טוב עולה פה (סוד ה חסדים טובים ד"דעת גניז בפומא") וגם מילה ("אמרו צדיק כי טוב"), והוא מספר ההשראה ה-ז (החביב), ז ברבוע ועוד ו ברבוע. במספר קדמי (משולש פרטי), טוב = סט וה"פ סט = משה שבלידתו נאמר "ותרא אתו כי טוב הוא" – "טוב" הוא שמו המקורי של משה – שעל כן זכה להנחיל לנו תורה, "אין טוב אלא תורה" (כרמוז במיוחד בפסוק החותם את פסוקי האות ט – "טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף", ודוק).

הפסוק "טוב טעם וגו'" מזכיר עוד פסוק חשוב בתהלים המתחיל בביטוי דומה – "טוב מעט לצדיק"[סט]. תכלית הלימוד, של ה"טוב טעם ודעת למדני" הוא לראות שכל יהודי הוא צדיק, כל יהודי הוא א גוטער איד. גם מי שאינו צדיק של תניא – והרבה פחות מזה... – הוא ראוי להיות צדיק ("ועמך כלם צדיקים"), הוא א גוטער איד, כמו שהרבי אמר[ע] שכל אחד צריך להיות אדמו"ר.

כמו שאנחנו מזכירים הרבה פעמים, הכל כאן כפולות של טוב: "טוב" הוא טוב אחד, ""מעט" ("טעם") הוא ז פעמים טוב, ו"צדיק" הוא הוא יב פעמים טוב (סדרת 1 7 12 ממשיכה 16 19 21 22 22 21 19 16 12 7 1, סדרה בעלת "חן" נקבי. יש בסדרה ז-ז, דוד, מספרים חיוביים כאשר ממוצע רבועי המספרים = אברהם, איש החסד והטוב, ודוק). התוספות שאינן כפולות טוב בכל אחד מהביטויים – "טוב מעט לצדיק" ו"טוב טעם ודעת" (ל ודעת = שיר, שייך לשביעי של פסח, שירת הים. והוא עולה כי פעמים טוב – "וירא אלהים את האור כי טוב", "ותרא אתו כי טוב הוא", "אמרו צדיק כי טוב". כי טוב הוא "יהיה טוב" – "חשוב טוב [חשוב: אור-משה-צדיק] יהיה טוב") – משלימות את שני הביטוים לכפולת טוב, חן פעמים טוב (כלשון הפסוק, "חן טוב"[עא]).

[שתו כוס רביעית, כנראה.]

נגנו "לכתחילה אריבער".