1

יום ה-חן, אור לכ"ה מרחשון ע"ז – כפר חב"ד

הגיון לבי (1): שש רמות של סתירה

יום הולדת ע"ג לרב ובר מצוה ליונתן-חיים שי' מנוסי

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א. בר מצוה משותף

ניגנו את הניגון החדש של הרב.

ישר כח לאחיה על הניגון.

לידה מחדש בגיל 60

מזל טוב מזל טוב. לי וליונתן יש בר מצוה משותף בכ"ח חשון, יום ה-חן של השנה, "חן חן", יונתן בן 13 שנה היום, שלש עשרה שנה ויום אחד, וגם אני זכיתי ל'בר מצוה'. הגמרא מספרת במסכת מועד קטן – הדרשה עסקה בהנחת תפלין בחול המועד – שכאשר רב יוסף הגיע לגיל ששים הוא עשה יום טוב לרבנן. למה דווקא שנה זו? כתוב שבגיל 60 אדם נפטר מדין כרת, ולכן הוא עשה יום טוב לרבנן. מכאן אפשר לומר שבגיל ששים אדם בעצם נולד מחדש, לכן כשהוא מגיע לגיל עג יש לו בר מצוה, אז גם אני בן שלש עשרה ויום. גם אחרי שיונתן יהיה בן ששים שנה יהיה לו עוד פעם בר מצוה.

הקשר בין יג ל-עג – שתי מדרגות "אחד"

נחזק את הקשר בין בר-מצוה ליום הולדת שבעים ושלש:

חז"ל אומרים בפרקי אבות "בן ששים לזקנה" ועל הפסוק "והדרת פני זקן" דורשים "זה קנה חכמה" – חכמה היינו עג.

עוד דבר, יש שתי מלים חשובות של יג – אחד, "ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ" (מה שכתוב בתפלין דמארי עלמא, שהרי "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל", כמו ששמענו במאמר), ו-אהבה. המדה של אברהם אבינו, "אברהם אהבי", היא מדת האהבה ועליו כתוב אחד – "אחד היה אברהם" ו"כי אחד קראתיו", הוא אחד והוא אהבה. כתוב בתניא – אדמו"ר הזקן מביא בשם רבו, הרב המגיד ממעזריטש – ש"אחד האמת" (המורגש במי שלו אהבת האמת, שהיא אהבה אמתית) מתגלה דווקא בספירת החכמה.

אם כן, יש אחד שמתגלה בגיל בר מצוה – על ה"אחד" הזה כתוב בתשורה[ב], שהוא "סוד ישוב הדעת", שבר מצוה מקבל דעת והדעת היא הכח ליישב סתירות, מדת "וכן שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבֹא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" ב-יג מדות שהתורה נדרשת בהן, כח הכרעה, כח ששייך למשה רבינו דווקא, שנקרא "דעת המכריע" (בגימטריא דעת משה). ואכן ה"יבֹא" הראשון בתורה – "הכל הולך אחר הפתיחה" – הוא "עד כי יבא שילה ולו יקהת עמים" (על דרך "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם"), שילה בגימטריא משה ("יבא שילה" בגימטריא משיח – "הוא גואל ראשון והוא גואל אחרון"), סוד הכתוב השלישי (שילה-שלישי, ונקרא על שם שלה, הבן השלישי של יהודה, המכריע בין שני המכחישים, ער ואונן. שילה השלישי = משה הקדוש ברוך הוא = 1000, סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה, סוד נשמת ישראל בעל שם טוב, אותו תלמיד ותיק שכל חידושיו המופלאים כבר נאמרו למשה מסיני. וביחד עם "עד שיבא הכתוב" = 1820, סוד פעמים הוי' – "סוד הוי' ליראיו ובריתו להודיעם" – מספר שמות הוי' ב"ה בכל התורה כולה). את הדעת הזו, של "[עד שיבא] הכתוב השלישי [ויכריע ביניהם]", הבר-מצוה מקבל היום. "אחד האמת", עוד יותר פנימי ועצמי באחדות ה', מתגלה דווקא בחכמה.

זהו עוד רמז שמקשר בין גיל 13 לגיל 73, גילוי האחד – אחד בכלל מתגלה בבר מצוה ו"אחד האמת" בגיל עג. יהי רצון שנזכה לזה, להתגלות "אחד האמת". מהו "אחד האמת"? אחד שהוא גם יחיד, לא רק אחד. נידון בחסידות למה אומרים "הוי' אחד", הרי יותר גבוה לומר 'הוי' יחיד', אבל אחד האמת הוא אותו אחד שכולל בעצמו גם את היחיד, "אחד יחיד ומיוחד".

אם כן, אמרנו שלשה דברים שקושרים בין בר מצוה ליום הולדת עג, לומר שאנחנו שנינו חוגגים בר מצוה. במלים פשוטות, יונתן נולד כשהגעתי לגיל ששים – הוא הסימן שהתפטרתי מכרת, מזל טוב מזל טוב.

"אני אמרתי אלהים אתם"

נאמר גימטריא שקשורה לשני ימי הולדת יחד: אמרנו שהולכים יחד גיל 13 וגיל 73, אותו דבר במהדורה שניה. כמה שוים יחד 13 ו-73? אלהים. כמה שוה יונתן? ו"פ אלהים, שם אלקים פנים ואחור (א אל אלה אלהי אלהים אלהים להים הים ים ם). כלומר, יש כאן שלמות של שם אלקים. ה' ברא את העולם כדי שנהיה אלקים – "אני אמרתי אלהים אתם". ה' רצה שכולנו, כל היהודים, נהיה אלקים. הוא אומר "אתם", מיעוט רבים שנים, שצריך שני יהודים, אחד בן 13 ואחד בן 73, וביחד "אלהים אתם", אף אחד מאתנו לבד לא אלקים.

אם כבר אמרנו זאת יכול לבוא הספקן, המתנגד, ולומר שאם "אלהים אתם" היינו שני גילאים ששוים יחד אלהים – יכולים להיות עוד הרבה, מה מיוחד ב-13 ו-73? קודם כל נאמר לו, לאותו אפיקורס קטן, שתשים לב שגם 13 וגם 73 הם מספרים ראשוניים. יפה, אז יש לי פה חלוקה של 86 לשני מספרים ראשוניים, השביעי ("כל השביעין חביבין") וה-22 בסדרת הראשוניים. מה היחס בין 7 ל-22? פאי, פירוש הגר"א הראשון על ספר יצירה, כידוע, היחס בין עיגולים ליושר. 73 הוא הראשוני ה-22, המקיף, ו-13 הוא הראשוני ה-7, שהוא הקוטר, הפנימי, היושר.

בכל אופן, הספקן שלנו יאמר – אולי יש עוד חלוקות של 86 כדי לקיים את הפסוק "אני אמרתי אלהים אתם", "מיעוט רבים שנים", בהן כל מספר הוא ראשוני. אני אומר לו – טוב, נבדוק. יש עוד. אם נתחיל מהתחלה – 1 ו-85 לא, כי 85 הוא לא ראשוני. לא נדון בכלל על מספרים זוגיים אחרי 2, שרק הוא ראשוני. 3 ו-83 כבר שניהם ראשוניים – עובד. 5 לא עובד, כי 81 לא ראשוני. 7 ו-79 הם כן שני ראשוניים. 11 לא, כי 75 לא ראשוני. 13 טוב – 13 ו-73 כנ"ל. 17 לא, כי 69 לא ראשוני. מה לגבי 19? 67 הוא כן ראשוני – עובד. הראשוני הבא הוא 23, אבל 63 לא. הראשוני שאחריו 29, אבל 57 לא ראשוני. 31 לא, כי בן זוגו 55. 37-49, לא, 41-45, גם לא. נשאר רק לחלק חצי-חצי, 43-43, ו-43 הוא ראשוני. אז כמה זוגות של ראשוניים יש שנותנים אלהים? 3-83, 7-79, 13-73, 19-67, 43-43. מה יכול להיות הסוד של חמש אפשרויות לחלק את שם אלקים לשני ראשוניים? יש בקבלה סוד של ה שמות אלקים, ה גבורות המתפשטות מהחסד עד ההוד. העיקר ביניהם הוא שם אלקים האמצעי, השלישי משני הכיוונים – אנחנו, 13-73, שם אלקים של התפארת, שהוא אהבת ישראל.

אם הייתי עושה אותו תרגיל על שם הוי', כמה זוגות היו? הרבה יותר קל – רק שלשה, 3-23, 7-19, 13-13. מהם ג"פ הוי'? ברכת כהנים – יש כאן הרבה כהנים בקהל – שם של יב אותיות.

נשים לב שבחמשת החלוקות של שם אלקים יש חכמה (73, שעם 13) ו-בינה (67, שיחד עם 19) ו-דעה (79, שיחד עם 7). חכמה ממוקמת בדיוק באמצע בין דעה (פלוס 6) ו-בינה (מינוס 6). רק יונתן הוא אלהים פנים ואחור, כנ"ל. יש לבר מצוה עוד שם, חיים: יונתן חיים עולה ח"פ חכמה – קשר מובהק לחכמה. לחיים לחיים.

יג פעמים 86 עולה "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד". צריך בבר מצוה לקבל את עול כל תריג מצוות התורה. כמה שוה תריג? ביטוי שעוד נזכיר – "בעל השור" (סוד "ובעל השור נקי" שקשור למזל "ונקה", המדה הי"ג של י"ג מדות הרחמים שכנגד המדה הי"ג שהתורה נדרשת בה, עליו מדובר בתשורה שחולקה). בעל שוה אמונה ו-השור ז"פ חכמה. ידוע ש-רמח עולה אמונה ועוד חכמה-חכמה ו-שסה עולה ה"פ חכמה. נמצא ש-תריג (המתחלק ל-רמח ו-שסה) = אמונה ועוד ז פעמים חכמה, שבע חכמות (המתחלקות לשתים וחמש, סוד ז-הב כנודע). והוא סוד הביטוי "בעל השור" – בעל = אמונה, השור = ז פעמים חכמה. נמצא שבר מצוה מקבל תריג מצוות ונעשה בעל השור – "ובעל השור נקי", הוא גם מתחיל דף נקי והוא גם מגיע לתיקון "ונקה".

בכל תריג מצוות יש אחת שהיא כלל גדול, כוללת את כולם – אהבת ישראל, היא העיקר. 13 כפול 73 עולה אהבת ישראל. רק צריך להכפיל את הגילאים שלנו, 13 ו-73, ומקבלים אהבת ישראל, שכוללת את כל התורה כולה.

הסתברות של שני בעלי יום הולדת זהה

בכלל, יש שאלה בתורת ההסתברות: מה ההסתברות שיש פה שני אנשים בחדר עם אותו יום הולדת? כמה אנשים צריכים להיות כאן כדי שיהיה יותר מחמשים אחוז סיכוי לשנים עם אותו יום הולדת. זו דוגמה לתופעה קונטרה-אינטואיטיבית, נגד הקומון-סנס, השכל האנושי הפשוט. אפשר לחשוב שאם יש 365 ימות שנת החמה צריך כ-150 אנשים כדי שיהיה סיכוי כזה, אבל ראה זה פלא – לפי תורת ההסתברות (ולא בשמים להראות זאת) – מספיק שיהיו 23 אנשים בחדר (כאן יש הרבה יותר מזה) כדי שיהיו יותר מ-50 אחוז סיכוי שלשנים מהם יהיה אותו יום הולדת. מתי ההסתברות מגיעה ל99.99% אחוז שיהיו שני אנשים עם אותו יום הולדת? אפשר לחשוב 300, אבל מספיק 70 אנשים – יש כאן יותר משבעים, כן ירבו – כדי שהסיכוי שלשנים מאתנו יהיה אותו יום הולדת יהיה כמעט מאה אחוז.

חוץ מהדבר היפה, שיש פה שני אנשים עם אותו יום הולדת שיושבים יחד – ויתכן שיש עוד כמה אנשים בצבור שהיום יום ההולדת שלהם, יום של "מזל גובר" ("מזל גובר" = רפח, המזל-גובר הוא הכח לברר את רפח הניצוצין שנפלו לתוך המציאות עם שבירת הכלים, והוא הכח להשלים את השליחות עבורה ירדה הנשמה לתוך הגוף) – אמרנו את הווארט הזה, כי הענין של ליישב סתירות והענין של לחוות אמתות שהן קונטרה-אינטואיטיביות מאד קשורים אחד לשני. הנושא של התשורה, היכולת ליישב סתירות, כולל בעצמו גם את היכולת להתייחס לסתירות בכל רמות החיים – כמו שנפרט אחר כך – וגם את היכולת שיתיישבו בדעתי אמתות קונטרה-אינטואיטיבות, שבעצם כל המדע היום בנוי על אמתות כאלה. קיום המצוות – מצוה מלשון צוותא – קשור גם ליכולת לשאת הפכים, גם לקלוט אמתות כאלה וגם ליישב סתירות, כמו שכתוב בתשורה.

ב. סתירות באמונה ובתורה

נפתח את השיחה בכך שבכל מישורי החיים ישנן סתירות, יש דברים שאינם קומון-סנס בכלל, אמתות כאלה. נגדיר שש רמות או סוגים של ענינים שיש בהם סתירות שצריך ליישב אותן. כמו שאמרנו, או פרדוקסים, או דברים שנראים נגד השכל הישר – לשם כך צריך דעת של בר מצוה, "אחד", וגם להגיע ל"אחד האמת".

סתירות באמונה – ידיעה ובחירה; בעית הרע; אחדות וריבוי

קודם יש סתירות באמונה. הרמה הכי גבוהה היא אמונה – אמונה בה', בעיקרי האמונה. יש שם סתירות. חשבתי לדבר על הנושא כי במאמר שיש בתשורה, מבוסס על שיעור מפעם, מדובר על דוגמאות שלקוחות מהתורה – אבל כל הרמות של הסתירות שיש בחיים עדיין לא נכנסו. צריך להשלים את הנושא.

כמה דוגמאות של מה שנקרא סתירות באמונה:

הסתירה הכי מפורסמת היא ידיעה ובחירה – איך יתכן שה' יודע הכל ועדיין יש לי בחירה חפשית, שהיא יסוד היסודות של היהדות. אין סוף דיו נשפך על הבעיה הזו.

בעיה אחרת, שאצל הרבה אנשים היא בעיה הרבה יותר חמורה – בעית הרע. איך יתכן שהקב"ה, שכולו טוב, שהוא עצם הטוב, עושה דברים רעים לכאורה, למראית עינינו, כמו השואה לדוגמה?! בגלל קושיא זו הרבה מאד יהודים אבדו את האמונה. זה לא מוצדק ולא יהודי, כי יהודי יכול לסבול זאת, אבל בשכל האנושי כן מוצדק – יש כאן איזו סתירה, איך טוב עושה רע?! זו דוגמה של סתירה ברמה הכי גבוהה של הנפש, ברמת האמונה.

אחר כך יש סתירה של אחדות וריבוי. זו סתירה של ההתבוננות בהתהוות של העולם – איך יכול להיות שמה' שהוא אחד, אחד פשוט בלי שום הרכבה חלילה, יוצא ריבוי, "מה רבו מעשיך הוי'".

אלה שלש דוגמאות – ויש עוד – של סתירות באמונה. צריך להתחזק באמונה עוד לפני שאני מגיע לתירוץ. כמובן, על כל אחת מהסתירות שאמרנו כאן צריך הרבה ישוב הדעת – הרבה זיצ-פלייש – לשבת, להתבונן ולהתעמק, להתפלל לה', שכולי האי ואולי אזכה לאיזה זיק של בהירות בענין. זה קשור לבר מצוה, כמו שכתוב בחוברת.

סתירות בתורה – מחלוקות ו"שני כתובים המכחישים זה את זה"

הרמה השניה של סתירות היא סתירות בתוך התורה עצמה, כאילו לומר שהתורה סותרת את עצמה. זהו בעצם הנושא של "שני כתובים המכחישים זה את זה עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם". על כך מדובר במאמר שבתשורה לבר מצוה.

אבל בעצם, יותר מזה, כל התורה כולה בנויה על "שני כתובים המכחישים זה את זה". הרי כל התורה שלנו, בפרט התורה שבעל פה, אבל גם בתוך התורה שבכתב – הכל בנוי על מחלוקת (דהיינו דעות חלוקות – דעת אברהם, חסד, לעומת דעת יצחק, גבורה; דעת משה, נצח, לעומת דעת אהרן, הוד וכו'. והיינו בסוד "מחשבתן של ישראל קדמה לכל דבר, גם לתורה הקדומה" – כל ענין התורה הוא לתת ביטוי לדעות השונות של נשמות ישראל בהן נמלך הקב"ה אם לברוא את העולם). מחלוקת היא סתירה.

עוד מעט נרחיב לגבי הכלל ש"אין מחלוקת במציאות". כעת מדברים על מחלוקות – דהיינו סתירות – בתוך התורה. לפי מה שאנחנו כעת רוצים להבהיר, זו הרמה השניה של הסתירות.

ישוב סתירות ויכולת לחזור לאמונה

עם כל הסתירות האלה בר מצוה כבר מסוגל להתמודד. באמת כתוב כאן בחוברת שיש שתי צורות של התמודדות עם סתירות – יש התמודדות שהיא ישיבה על הדבר עד שיתיישב, "עד שיבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם", אבל יש גם את המדה ה-יג ב-יג מדות הרחמים, שמכוונת כנגד המדה ה-יג בה התורה נדרשת, וידוע ש"ונקה" שוה "איני יודע", שער הנון. אור אמא יונק ממזל ה-יג, "ונקה", "ובעל השור נקי" – "נקי מנכסיו". זו המדרגה שנקראת "תכלית הידיעה שלא נדע", שאחרי כל המאמץ לשבת וליישב את הסתירה – בסוף אני מרים ידים ואומר "איני יודע", אני חוזר לאמונה פשוטה.

נחזור לסתירה באמונה של בעית הרע: מן הסתם רובנו ככולנו צריכים כן להתמודד עם סתירה זו, לחשוב עליה, ובסוף מן הסתם נרים ידים – "ונקה". כי אין לי את "הכתוב השלישי" באמתחתי. אני מאמין שיבוא אליהו הנביא – תיקו, תשבי יתרץ קושיות ואבעיות, עוד תפקיד שלו – אך בינתים הוא עוד לא בא, ולכן אני צריך ללמוד איך לחיות עם סתירות. יש סתירות בחיים, ובעצם כל החיים הם סתירות.

בריאה מתוך סתירה

אולי עוד נסביר יותר שיש שיטות בפילוסופיה, גם אצל הגוים להבדיל, אבל יש לכך יסוד גם בתורת הסוד שלנו, שכל ההתהוות היא מתוך סתירה. אנחנו מדברים על "יש מאין", שה' ברא את העולם יש מאין. יש דעה שהבריאה היא 'יש מסתירה' – שכל פעם נחליף את המלה אין בסתירה (contradiction). שמתוך איזו סתירה עמוקה, סתירה שנוגדת את ההגיון – ברגע שיש סתירה קיומית כזו, או איך שלא נקרא לה – היא מולידה התהוות חדשה.

יש כזו שיטה, ובאותיות של קבלה וחסידות היא בעצם סוד הצמצום – שהתהוות העולמות היא על ידי שה' צמצם את עצמו. מה הכוונה שה' צמצם את עצמו? סתר את עצמו. ברגע שהוא סתר את עצמו, סוד הצמצום, החלה התהוות של משהו חדש. במה שאמרנו עכשיו צריך להאריך הרבה, אבל אמרנו רק כדי שנתחיל לתת קצת טעם, געשמאק, בכל הנושא הזה של סתירות.

ג. "אין מחלוקת במציאות"

"אין מחלוקת במציאות" – המקור ב"שדי חמד"

יש כלל – שלא כתוב בפירוש בשום מקום בחז"ל, אבל האחרונים עשו ממנו כלל גדול ומצאו לו אסמכתא אצל הראשונים, ומי שמאד להוט עליו הוא הרבי – "אין מחלוקת במציאות". מחלוקת יכולה להיות בסברא, בהגדרה, אבל במציאות – האם כעת לילה או יום – לא תתכן מחלוקת.

יש המון ראיות-לכאורה להיפך, שיש בחז"ל הרבה מחלוקות גם במציאות. כל פעם שהרבי הביא את הכלל הזה, ש"אין מחלוקת במציאות", הוא הרי לא כותב שום דבר בלי מראה מקום – הוא תמיד מביא מראה מקום מהכללים של השדי חמד. מי שקורא את המקור שם – חיבור שלם בשדי חמד (ידוע שהרבי בעצמו ערך את השדי חמד וכתב את המפתחות שלו, הוא מאד בקי בו, וגם אמר שרב בישראל צריך להיות בקי בשדי חמד, מאד-מאד החזיק ממנו) – כתוב בפירוש שלכלל הזה אין בדיוק מקור מובהק. מי שהכי משתמש בו בין האחרונים הוא התוספות יום טוב.

"אין מחלוקת במציאות" – על העבר או על העתיד?

מסקנת השדי חמד היא חד וחלק שמדובר רק כאשר ניתן לברר את המציאות. אם ניתן לברר את המציאות לא יתכן שתהיה מחלוקת במציאות – יאמרו לרבנים לכו תבררו את המציאות, או ככה או ככה. אבל במקום שאי אפשר לברר את המציאות – כגון שהדבר קרה בעבר, כמו כל המחלוקות שיש במסכת מדות למשל לגבי המדות והענינים שהיו בבית המקדש, שבזמן חז"ל כבר לא היה קיים, סיפור של העבר, אי אפשר לברר כי הבית כבר נחרב, ויש מחלוקות. כמו איך היה כתוב על ציץ הכהן גדול, "קדש להוי'" בשורה אחת או שתים, יש מחלוקות – היה בעבר, אי אפשר לברר, ויש מחלוקות. כל שכן וקל וחומר לגבי העתיד.

מה יעשה אליהו הנביא? מה התפקיד שלו? יש מחלוקת בחז"ל, הרמב"ם פוסק כדעה שלא בא לרחק ולא לקרב אלא לעשות שלום בעולם. ודאי שכאן המציאות תהיה כך או כך, תהיה מציאות, אבל כרגע איני יכול לברר את המציאות של העתיד, לכאורה. לכן אי אפשר לנקוט בכלל ש"אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד.

כל זה דבר פשוט שיוצא מאותו שדי חמד, שהוא המקור היחיד שמביא הרבי לכלל של "אין מחלוקת במציאות". וראה זה פלא, הרבי מתעקש בכל מקום להשתמש בכלל הזה – תוך כדי שהוא מצטט את השדי חמד – ולשלול את המחלוקת במציאות גם לגבי העבר, ועיקר החידוש, אפילו לגבי העתיד.

שני טעמי "אין מחלוקת במציאות" – 'אפשר לברר' ו'לא יתכן צד לא-אמתי במחלוקת בתורה'

האחרונים אומרים שיש שני הסברים לכלל הזה, אם יש בכלל כזה כלל... הסבר אחד הוא מה שכתוב בשדי חמד, שהכוונה ב"אין מחלוקת במציאות" היא שאם אתה יכול לברר – לך תברר!

אפילו לומר כך לא כל כך פשוט, כי יש ירושלמי מפורש בפסחים האם אורז מחמיץ או לא – יש מחלוקת, אחד אומר שמחמיץ והשני אומר שלא מחמיץ. אומרים להם לכו, תעשו ניסוי, או שמחמיץ או שלא מחמיץ! הלכו, עשו ניסוי, כל אחד – מה קרה? בניסוי – עשו ניסוי מדעי, ניסוי במעבדה – בניסוי של מי שאמר שלא החמיץ האורז לא החמיץ ובניסוי של מי שאמר שמחמיץ החמיץ. אז אפשר לברר או שאי אפשר לברר? כל אחד עושה את הניסוי שלו, והתוצאה של הניסוי שלו היא כפי מה שהוא סובר. מה יוצא מזה? עדיין נשארים במחלוקת! זו הדוגמה בחז"ל של מחלוקת במציאות, שגם אחרי הניסוי נשארים במחלוקת – הניסוי לא עוזר כי יש שתי תוצאות סותרות. לא רק שהחכמים סותרים אחד את השני אלא גם הניסויים סותרים, וממילא נשארים במחלוקת. עד כאן טעם "אין מחלוקת במציאות" כל עוד אפשר לברר, אבל אם אי אפשר לברר יש מחלוקת.

אבל יש עוד טעם – הטעם של רש"י. מאד מענין שזהו רש"י מפורש והשדי חמד לא מביא אותו כלל. במסכת כתובות כותב רש"י שיש כלל גדול בתורה ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" – אם שני חכמים אומרים דברים שונים, כמו בית שמאי ובית הלל, כתוב (יצאה בת קול על מחלוקת ב"ש וב"ה) "אלו ואלו דברי אלהים חיים" אבל "הלכה כבית הלל". אם המחלוקת היא במציאות, זאת אומרת – בלשונו של רש"י, שלא משתמש בביטוי "מחלוקת במציאות", אבל עליה מדבר – שאחד הוא שקרן. לא יתכן שתהיה מחלוקת בה אחד משקר, כי "אלו ואלו דברי אלהים חיים" – חייב להיות ששתי הדעות אמת.

שיטת הרבי – כטעם רש"י

לכאורה שיטת הרבי היא לפי הסברא הזו, ש"אין מחלוקת במציאות" לא תלוי ביכולת לברר אלא רק האם במחלוקת הזו יצא שאי אפשר לומר "אלו ואלו דברי אלהים חיים". על כל מחלוקת במציאות – אפילו דבר שהיה, ואי אפשר לברר כלל, ויותר מזה, אפילו דבר שיהיה – לא יתכן שאחד משקר.

עוד מאמר מוסגר, שבנידון ה'בעיה' של הרבי עם השדי חמד – שמקצין ומתעקש כל כך על הכלל הזה, אין אף אחרון שמתעקש על הכלל הזה כמו הרבי, ממש עקשנות בטהרתה – יש כמה רבני חב"ד שניסו להבין מה קורה כאן. שוב, הרבי מצטט מהשדי חמד – לא כמו שכתוב בשדי חמד. יש כמה נסיונות ליישב את השיטה של הרבי בענין – לא נאריך – אבל לכאורה מה שעכשיו אמרנו הוא הפשט בדברי הרבי. לא ראיתי שמישהו שאומר כך בפשטות.

שני הטעמים – דעת תחתון ודעת עליון

מה ההבדל בין שני הטעמים האלה ל"אין מחלוקת במציאות", אם בגלל האפשרות לברר או בגלל העקרון של "אלו ואלו דברי אלהים חיים"? אם מעמיקים, זהו פשוט הבדל בין דעת עליון לדעת תחתון:

בדעת תחתון מה שעומד לפני – המציאות שלפני – היא מה שאני חווה ברגע הזה, בזמן הזה. עד כמה שאני מסוגל לברר את המציאות אני צריך לעשות זאת. לא יתכן ששני חכמים, שהם אנשים רציניים, יחלקו בדבר שאפשר לברר אותו. אבל אני לא נמצא בעבר, העבר בשבילי הוא אין, "העבר אין והעתיד עדיין", אני רק נמצא ב"הרף עין" של ההוה.

אבל אם קוראים את שיחות הרבי בנושא מקבלים את הרושם שהרבי הוא בכלל למעלה מהזמן. לא משנה אם המציאות היא העבר, העתיד או ההוה – הכל אותו דבר. כלומר, יש משהו ב"אלו ואלו דברי אלהים חיים" שהוא יסוד האמונה שלנו בחז"ל, בתורה שבעל פה בפרט. גם הנס של חנוכה – החג הבא בלוח השנה שלנו – המלחמה נגד היוונים היא דווקא בענין הזה, כמבואר בחסידות, האם יתכנו שתי דעות סותרות ואני מתעקש ואומר שעדיין "אלו ואלו דברי אלהים חיים".

יש לציין שיש אחרונים שאומרים בפירוש שאינם מבינים את ההבדל בין "מחלוקת במציאות" ל"מחלוקת בסברא". אם השאלה היא האם זה נכון או לא נכון – מאי נפק"מ? מחלוקת במציאות, או שאומר נכון או שאומר לא נכון, וגם בסברא, או שהסברא שלו מוצדקת או שהסברא שלו מוטעית. מה ההבדל? צריך להבין למה מחלוקת בסברא יותר טובה מאשר מחלוקת במציאות – סברא היא לא מציאות?! עוד פעם, זה צ"ע גדול של אחרונים.

בכל אופן, בהחלט יוצאת מכאן דוגמה לכך שהרבי לא חושב כמו אף רב. צריך לדעת זאת, במיוחד חב"דניק, לכן לרבנים אחרים, ראשי ישיבה, קשה מאד עם מה שהרבי אומר. זו דוגמה מצוינת שהרבי לא חושב כמו אף אחד. אבל אנחנו חסידים של הרבי, צריך כן לנסות כמיטב יכולתנו, "עשו כל אשר ביכלתכם", קצת להבין את הראש של הרבי. הראש של הרבי פשוט במקום אחר לגמרי, בדעת עליון.

['הרבי לא חושב כמו אף אחד' שוה יונתן-יצחק.] שכולם יעשו גימטריאות שמחות.

"אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד – קריסת הפונקציה של הגל

לגבי העבר – מילא. מובן לי פחות או יותר שהיה ככה או ככה. איך היה ציץ הכהן הגדול? ככה או ככה. אבל לגבי העתיד, מי שיודע קצת תיאורית הקוואנטום, איך אפשר לומר ברגע הזה שיהיה רק ככה ולא ככה? כל המדע היום – שספק גדול אם הרבי האמין בו, תיאורית היחסיות וכ"ש וק"ו תיאוריות הקוואנטום – אומר שרק כאשר הדבר יקרה אפשר לדעת איך הוא, וכעת יכול להיות כך וגם כך באופן שקול. ברגע הזה אי אפשר לומר שיהיה ככה ולא ככה.

מה הרבי בעצם אומר, כשהוא אומר שהכלל "אין מחלוקת במציאות" תקף גם לגבי העתיד? הוא גורם קריסת הפונקציה של הגל. בדעת שלו הוא גורם לקריסת פונקצית העתיד, כשהוא אומר "אין מחלוקת במציאות" לגבי העתיד. השאלה אם אנחנו אוהבים את קריסת פונקצית הגל או לא אוהבים אותה.

"חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו"

רק כדי להמחיש: אחת הדוגמאות האפייניות שמביאים בהקשר של "אין מחלוקת במציאות" היא בנושא "חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו". זו לכאורה מחלוקת במציאות – או שאנשים פורעים בתוך הזמן או שלא. ההסבר הוא שאין מחלוקת במציאות, אם פורעים או לא פורעים, ואפילו לא מחלוקת סטטיסטית, שהרי במציאות כך וכך אחוזים פורעים, אלא מחלוקת בגדר החזקה. יש הרבה מחלוקות לגבי חזקות. כל התירוצים האלה, כדי לא להקלע לבעיה של מחלוקת במציאות, מאד מלאכותיים לכאורה אבל 'זה מה יש'.

לא יודע אם מישהו מסביר, אבל לכאורה "חזקה אין אדם פורע בתוך זמנו" היא המציאות, שלא פורע בפועל, אבל אולי המחלוקת היא גם לגבי החשיבה שלו – מה 'בא לו'. כאילו נאמר ש'חזקה לא בא לאדם לפרוע בתוך זמנו', אבל אם יש נסיבות מיוחדות – כמו שהוא נוסע לאמריקה ולא יהיה פה – הוא מקדים ופורע, רק שתיאורטית 'לא בא לו'. אולי מישהו סובר ככה וזו המחלוקת – כמה דנים את המציאות נטו, או גם את המניעים ודפוסי החשיבה של אנשים, כשאומרים 'חזקה'.

ד. שלשת יסודות ההגיון

כל מה שעכשיו דברנו הוא לומר שהתורה שלנו כולה מחלוקת. זהו הרמז המפורסם שמביא בעל המגלה עמוקות על משה רבינו. אמרנו שדעת הבר-מצוה היא דעת משה, דעת המכריע, ו-משה ר"ת מחלוקת-שמאי-הלל. מחלוקת שמאי הלל בגימטריא 1000 (שילה-השלישי כנ"ל), סוד אלף אורות שנתנו למשה רבינו במתן תורה. משה רבינו נושא עצמו את המחלוקת, הוא בעצמו המחלוקת.

סתירה, ממוצע והכיוון להכרעה – דוגמת תפלין בחול המועד

ניתן עוד דוגמה, לכבוד הבר-מצוה: בדרשה שלו, שמודפסת בתשורה, מדובר על המחלוקת האם מניחים תפלין בחול המועד או לא. יש לנו כלל, שאנחנו אוהבים להסביר כל פעם, שמחלוקת בתורה היא תמיד בקשר לממוצע – אין מחלוקת בקצוות. ראיתי לאחרונה שיש רבנים של היום – רבנים חשובים, כמו הגרז"ן גולדברג – שאומרים את הכלל הזה בסגנון קצת אחר. אנחנו תמיד אומרים שאין מחלוקת בקצוות, אלא תמיד המחלוקת היא לאיזה קצה אתה משייך את הממוצע. הממוצע הוא סוד "הכתוב השלישי" המכריע ביניהם.

כשאני אומר "חול המועד" – רק את הביטוי הזה – מה מתעורר מיד בראש? זהו ביטוי שהוא סתירה. הלשון "חול המועד" הוא סתירה מיניה וביה – או שזה חול או שזה מועד. זה חול או חג? חול המועד הוא דבר והיפוכו, מה זה חול המועד?! זו סתירה, תיכף נסביר יותר, בעצם המציאות של חול-המועד, בתוך הביטוי, מובנית סתירה. כעת חדשנו שהמושג סתירה קשור מאד למושג ממוצע. היות שיש כאן סתירה צריך להכריע – האם נוטה לקצה של החול, ואז צריך להניח תפלין, או שנוטה לקצה של המועד, ואז לא צריך להניח תפלין.

איך אני יודע מה גובר? כמו שני שילובים, שנקראים יחודא עילאה ויחודא תתאה – שילוב שם א-דני בשם הוי', כששם הוי' גובר, נקרא יחודא עילאה, כמו שאמרנו קודם על דעת הרבי, שהזמן בטל בלמעלה מהזמן. אבל לקחת את אותם מרכיבים גופא, לשלב שם הוי' בשם אדנות, כאשר שם אדנות גובר, זהו יחודא תתאה – יש זמן ומקום, אבל יש המשכת אלקות לתוכם. לא שהזמן והמקום מתבטלים ומשתלבים בלמעלה מהזמן והמקום.

ככה בחול המועד, דוגמה מצוינת לכל מחלוקת בתורה – יש פה גם חול וגם מועד, סתירה, אבל צריך לדון מי משולב במי, האם החול משולב במועד או שהמועד משולב בחול? אם המועד משולב בחול צריך להניח תפלין ואם החול משולב במועד לא צריך להניח תפלין. בכל מקום זו המחלוקת בין המקובלים לפוסקים, המקובלים בראש אחד והפוסקים בראש אחר, המקובלים ביחודא עילאה והפוסקים ביחודא תתאה. איך מכריעים במחלוקת כזו? גם סוג של פרדוקס. אם אתה מהפוסקים, אתה פוסק שכאשר יש מחלוקת בין הפוסקים למקובלים הלכה כפוסקים, אבל אם אתה מקובל אתה פוסק שבמחלוקת כזו הלכה כמקובלים. אדמו"ר הזקן נושא את שניהם, כי בשו"ע פוסק כמו הפוסקים ובסידור פוסק כמו המקובלים.

בכל אופן, בענין הזה אנחנו נוהגים כמו המקובלים – פוסקים שהממד של החול משולב וממילא מתבטל בממד המועד. הוא לא מתבטל לחלוטין, יש לו שם – קוראים לו חול המועד (חול עוד לפני מועד) – אבל הוא משולב בתוך המועד, על דרך יחודא עילאה, לכן איני מניח בו תפלין. שוב, זו דוגמה יפהפיה לכל המחלוקות שיש בתורה, כולן על דרך זו. כל הסתירות קשורות למושג הממוצע.

שלשת יסודות ההגיון

רק את הנקודה הזו נבין קצת יותר לעומק. למה סתירה קשורה לממוצע? מה הקשר בין שני המושגים האלה? יש את כללי ההגיון של היונים, אותם אנחנו מנצחים בחנוכה. אפשר לנצח אותם בכך שאנחנו סותרים את כללי ההגיון שלהם, אבל בדור שלנו אנחנו לא בעד רק לשלול ("עד כי יבא שילה" לשון שלילה), או לסתור, אלא בעד להכליל ולגייר, אם מדברים על גיור כהלכה ("ולו יקהת עמים"). רק מה? דווקא במאה השנים האחרונות, מאז עלית תיאורית הקוואנטום ועוד דברים שלגמרי קונטרה-אינטואיטיביים, אפילו בהגיון – שלכאורה הוא יסוד השכל הבריא – יש חידושים. יש לוגיקה של קוואנטום, שאינה כמו הלוגיקה של אריסטו. בכל אופן, חשוב לנו לדעת – ועכשיו נפתח נושא שלא נגמור הערב, נושא של כללי ההגיון.

הגיון עולה עד. מי שהגיע לגיל עג נכנס לשנת ה-הגיון – אולי מהיום והלאה יש סיכוי... עד עכשיו ודאי שלא. כמה עולה כללי ההגיון? 13 ברבוע. [שוה גם חול המועד.] נכון, חול המועד הוא דרוש מצוין לבר מצוה – שוה יג ברבוע, וברגע שמדברים עליו מיד עוברים ל-כללי ההגיון שעולה אותו מספר.

בתוך כללי ההגיון יש א-ב-ג. לא אומרים ככה, אבל אומרים שיש שלשה יסודות של ההגיון. נאמר בלועזית, כדי שכולם יבינו:

• Law of identity (חק הזהות)
• Law of contradiction (חק הסתירה)
• Law of excluded middle (חק השלישי הנמנע, שהוא הכי חשוב)

הכלל הראשון, חק הזהות, אומר ש'אם אני קיים – אני קיים'.

הכלל השני אומר שלא יתכן שאני קיים ולא קיים ביחד.

הכלל השלישי, 'חוק השלישי הנמנע', אומר שאין שום דבר חוץ מ'אני קיים' או 'אני לא קיים' – אין משהו שלישי – או שאני קיים או שאני לא קיים.

ארבעה מצבים בלוגיקה המתקדמת

היום את השפיץ של הלוגיקה מביאים מהמזרח הרחוק, אבל אנחנו לא צריכים להביא משם (על אף שהרבה מאתנו גם מגיעים לשם, כנראה מגיעים לשם בשביל ה'גיור כהלכה' של המושגים האלה). אומרים שהלוגיקה שלהם, שלא נזכיר את שמם, לא מקבלת את הכללים האלה – במיוחד את השני והשלישי. כלומר, שם הלוגיקה כן סובלת שאפשר להיות קיים ולא קיים ביחד. היא גם סובלת שיש משהו שהוא לא קיים וגם לא לא קיים. שוב, היום – זהו הcutting edge של תורת הלוגיקה – להכליל את, אפשר לומר, האמונות האלה, בתוך הראש-התרבות המערבית. כלומר, שנגמלים מאריסטו, וממילא גם מהרמב"ם וגם מעוד כמה רבנים חשובים שלא נזכיר את השם שלהם, ובעצם היינו רובם ככולם.

"הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" בעומק הוא השלישי הנמנע. מה שיוצא, וככה גם מסבירים היום בלוגיקה המתקדמת, שיש ארבעה מצבים: כן, לא, כן-ולא-ביחד, לא-כן-ולא-לא. שני הדברים האחרונים הם ניגוד של הכלל השני והשלישי.

אם אני אומר שיכול להיות כן-ולא-ביחד סתרתי ושברתי את הכלל הגדול שאריסטו אומר שכל השכל האנושי בנוי עליו. במקום כן ולא אפשר לומר אמת ושקר – האם דבר יכול להיות גם אמתי וגם שקרי בעת ובעונה אחת? אריסטו אומר שאם תניח שדבר יכול להיות גם אמת וגם שקר אתה עושה את הכל אמת, הכל קיים – אמת היא כמו 'קיים'. אם אתה אומר שיכול להיות כן ולא יחד עשית הכל כן, ובזה הרסת את השכל, ירית כדור לתוך הראש שלך. כך אומר אריסטו, וכך מקובל אלפי שנים, וגם היום מקובל כך אצל רוב האנשים. ואם אתה אומר שיש משהו בין הכן ובין הלא, משהו שלישי, אתה הופך את הכל לשקר – שאין כלום.

ארבעת המצבים בסוד הוי' וקוצו של י

איך אנחנו נסביר את ארבעת הדברים האלה? ברור שיש פה שני דברים שהם "והנגלֹת לנו ולבנינו" – כן ולא, שהיחס ביניהם הוא כן או לא, או אמת או שקר, או קיים או לא קיים, או חי או מת. כמובן שכל מה שמדברים עכשיו נוגע לשאלה אם הוא חי או שהוא מת. ההוא הזה יכול להיות מי שאתה חושב עליו, ובשביל מדען הוא גם יכול להיות חתול – החתול של שרדינגר. בנגלות או שהוא חי או שהוא מת, אבל "הנסתרֹת" הם שני דברים אחרים – שהוא חי ומת ביחד או שהוא לא חי ולא מת. כלומר, שהוא משהו שלישי.

היות שהמלכות נקראת "סור מרע" – כמו בדרגות התשובה – היא "לא". הז"א, ה-ו של שם הוי', הוא "עשה טוב", הוא "כן". מי זכה לסתירת הכלל השני של הלוגיקה, שיכול להיות כן ולא ביחד? על משה רבינו כתוב בתורה "לא כן עבדי משה בכל ביתי נאמן הוא". למה הוא זכה? "משה זכה לבינה", אז כנראה שהדבר הזה, שיכול להיות לא וכן ביחד, הוא מוחין דאמא בעצם, "הנסתרֹת". אבל יש משהו עוד יותר מזה, השלישי הנמנע – סתירת הכלל השלישי של הלוגיקה – משהו אחר, "נתיב לא ידעו עיט ולא שזפתו עין איה", נתיב ה-לב של החכמה, לא כן ולא לא, לא חי ולא מת, לא אמת ולא שקר. זה כבר מוחין דאבא. אם "משה זכה לבינה", "לא כן" ביחד, מי יזכה ל'לא לא ולא כן'? משיח.

אחרי שהגדרנו את ארבע האפשרויות יש עוד אחד חמישי – וככה גם כתוב – שהוא בדיוק כמו קוצו של י. מה החמישי? עוד יותר, אחרי משיח – מה עוד יכול להיות? אמרתי שאו 'כן', או 'לא', או 'לא וכן' יחד', או 'לא לא ולא כן' אלא משהו אחר – שאני קורא לו הממוצע, הרבי (ממוצע המחבר). מה יכול להיות עוד? אנחנו רוצים להגיע לסוד חמשה ספקות – חמשה ספקות הם ברדל"א, באמונה. מה יכול להיות החמישי (סוד היחידה הכוללת את כל הנרנ"ח, סוד ההיולי הכולל את כל הארמ"ע)? כולם יחד. האם הוא חי? הוא רק חי. האם הוא מת? כן, הוא רק מת. האם הוא גם חי וגם מת ביחד? כן. האם הוא לא חי ולא מת? כן (הכל כן – סוד "כן דברת" בגימטריא הוי' ברבוע, התכללות כל ד הדרגות של השם בן ד' כאחד). כמו שכתוב בעשרת הדברות מה ענו על כל דבר – יש שתי דעות (ושיחה של הרבי בענין) – על לאו לאו ועל הן הן או שעל הכל ענו הן (יותר גבוה, כפי שהרבי מסביר). ולסיכום:

קוצו של יכל המצבים יחד

ישלישי (לא לא ולא כן)

ה"לא כן" ביחד

וכן

הלא

עשינו עכשיו רק התחלה של כניסה לתורת הלוגיקה.

שלשת יסודות ההגיון בתורה

שוב, בתורה יש את הכל. מי הוא ומה הוא בתורה החוק הראשון (שדווקא אותו לא סתרנו)? צריך לחשוב – אף אחד לא אומר, אם רוצים לומר משהו חדש שאף אחד לא אמר עדיין זו הזדמנות – האם אפשר לסתור את החוק הראשון, 'מה שקיים קיים'. בכל אופן, אם אין לנו משהו בתורה לא שוה לנו כלום כל השיחה הזו. מהו בתורה 'מה שישנו ישנו' (הכלל הראשון של הלוגיקה)? "אהיה אשר אהיה", "אנכי מי שאנכי". אבל את "אהיה אשר אהיה" אפשר לפרש בעוד אופן. קודם כל, שם "אהיה אשר אהיה" קשור לעתיד, לפני קריסת הגל. אם כן, ב"אהיה אשר אהיה" הכל פתוח – כל כך פתוח שיכול להיות גם לא. כלומר, "אהיה אשר אהיה" הוא הרבה יותר מהחוק הראשון, עד כדי כך שהוא כולל בעצמו גם את שלילת החוק הראשון.

מהו בתורה החוק השני? לאיזה נושא בתורה הכלל שלא יכולה להיות סתירה (או כן או לא, ולא יתכנו שנים יחד)? נחזור לסתירה באמונה, שאמרנו שבאמת הסתירה הכי חמורה והכי נוגעת ללב שלי היא בעית הרע, כמו "צדיק ורע לו" ו"רשע וטוב לו". איפה מתחיל הענין הזה בתורה? מה המקור של סתירות? עץ הדעת טוב ורע. עד שאדם וחוה אכלו מעץ הדעת טוב ורע לא היו סתירות – סתירות בנפש. זו הדרך העמוקה להבין מהו החטא הקדמון. החטא הקדמון הוא ליצור סתירות של טוב ורע ביחד, ערבוביא של טוב ורע, שיש גם טוב וגם רע. לפי זה דעת תרתי משמע – יש דעת-ידיעה שיש כזה דבר ויש גם דעת איך לצאת מהסתירה אם אתה רוצה, איך ליישב אותה נכון. אבל הסתירות שהן בעצם שלילת חוק הסתירה – כלומר, שיש סתירה – מתחילות מעץ הדעת.

מה לגבי הכלל השלישי, השלישי הנמנע? מה זה? מי זה? מי לא חי ולא מת? מי חי ומת יחד? [אליהו הנביא.] אליהו הנביא לא מת בכלל, גם על חנוך לא כתוב שמת. מי שחי ומת הוא יעקב – "יעקב לא מת", אבל הוא כן מת, כמו שחז"ל אומרים. אבל מי לא חי ולא מת? הוא הממוצע, הדבר השלישי. מי שלא חי ולא מת הוא דוד המלך. מה שכתוב "חי וקים" – ה"חי וקים" שלו הוא לא חי אבל הוא גם לא מת. מתחלה הוא נפל, בר נפלא, הוא לא חי אבל גם לא מת.

יש את דוד המלך הראשון ויש "הוא דוד בעצמו" שהולך על מלך המשיח. בירושלמי כתוב על מלך המשיח ש"דוד שמו". מה ההבדל ביניהם? חז"ל אומרים – בבבלי – שדוד הוא "פלג קיסר" ומלך המשיח, בן דוד, הוא קיסר שלם. מהו קיסר? יוצא דופן. יוצא דופן הוא השלישי הנמנע. אם כן, יש לנו פה שרשים בתורה כנגד שלשת כללי ההגיון.

ד. סתירות תורה ומדע, סתירות בנפש, סתירות בחברה ומדינה וסתירות מדעיות

אמרנו שכעת רק פותחים את הנושא. נעבור לשאר תחומי הסתירות:

סתירות בין תורה למדע

אחרי הסתירות באמונה ואחרי הסתירות בתורה, מה התחום הבא? סתירות בין התורה והמדע (נושא שאבא של הבר מצוה כותב עליו). כולנו מכירים כאלה סתירות – גיל העולם, מי מסתובב סביב למי, השמש או כדור הארץ? וכו'. מליוני סתירות-לכאורה בין התורה והמדע. מי שיש לו דעת יכול להכריע ביניהם או לא להכריע, או "עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם" או "ונקה", "בעל השור נקי", "תכלית הידיעה שלא נדע". אגב, זהו גם פרדוקס בהגיון. אם אני אומר 'אני יודע שאיני יודע כלום' – איך ווייס אז איך וייס גארנישט. זהו סוג של פרדוקס, של מילכוד. בכל אופן, זהו הביטוי, "תכלית הידיעה שנדע שלא נדע".

סתירות בנפש – מציאות הבינוני; חיים עם משיח

מה התחום הבא של סתירות? סתירות בנפש האדם. כגון "בכיה תקיעא בלבאי מסטרא דא וחדוה תקיעא בלבאי מסטרא דא", שאני בוכה ושמח יחד. זו סתירה שכל ספר התניא בנוי עליה, ובכלל – כפי שעוד נדבר בשיעורים הבאים – עצם מציאות הבינוני היא סוג של סתירה.

עוד נושא – שנזכיר בהמשך – הוא היחס בין ערנות לשינה, והשאלה האם יש מצב בינים. חז"ל מתארים מצב בינים, "נים ולא נים, תיר ולא תיר" – מישהו שלא ער ולא ישן. יש גם מצב שמישהו ער וישן בו זמנית – כמו שחז"ל מתארים את הצבי (שייך לארץ הקדש, "ארץ הצבי") – "אני ישנה ולבי ער", "'אני ישנה' בגלותא 'ולבי ער' לגאולה". כמו שמתואר בלוח "היום יום" שינה של חייל מסור, שהערנות אצלו היא שגם תוך כדי השינה הוא מוכן ומזומן לקפוץ ולצאת במסירות נפש לקרב.

עוד דוגמה, שמדברים עליה הרבה לאור ה"לחיות עם משיח" של הרבי – פרדוקס ממש גדול, איך אדם חי עם משיח ובונה בנינים בחו"ל, בונה את ביתו, מפתח עסקים, משקיע. איך אתה משקיע, עובד כל היום, ולא רק מתמסר להביא את המשיח בפועל עכשיו? כי יש נשיאת הפכים בתוך הנפש. בעצם נוגע למחלוקת האם כאשר יבוא משיח "עולם כמנהגו נוהג" או לא. אפילו כפסק הרמב"ם, כשמואל, ש"עולם כמנהגו נוהג" – לחיות עם זה יחד עם לחיות בגלות הוא פרדוקס. מתקשר לער-ישן, "'אני ישנה' בגלותא" ו"לבי ער" כי כבר חי בגאולה, חי משיח.

יש עוד הרבה דברים. לשם כך צריך דעת, "גם בלא דעת נפש לא טוב".

סתירות בחברה ומדינה – עושר ועוני, צורות שלטון וזכויות סותרות

מה התחום הבא של סתירות? סתירות בחברה ובמדינה. לא נכנס לענין באריכות, אבל כל הפילוסופיות של מאות השנים האחרונות הן על סתירות כאלה, כמו סתירה בין עושר ועוני ומה היא מולידה. כל תורת מארקס ולנין ומאו מתבססות על סתירות אלה. זו סתירה לא בתורה שבעל פה אלא כבר בתורה שבכתב – "לא יהיה בך אביון" ו"לא יחדל אביון מקרב הארץ". חז"ל צריכים ליישב סתירה זו, "עד שיבוא הכתוב השלישי" או עד שיבואו חז"ל ויסבירו. סתירה זו היא הסתירה שהולידה את הסוציאליזם והקומוניזם. כל תורת מארקס בנויה על סתירה זו.

יש עוד הרבה סתירות בתורה ומדינה. כל הפילוסופים הכי גדולים מדברים על המדינה. מסקנה שכל המושג מדינה רווי סתירות. כמו היום, מה הן המפלגות? כל אחד בטוח שהוא מאה אחוז צודק. מהן כל המפלגות האלה? סתירות – סתירות שבנויות אל תוך המודעות של החברה. מי שעבר מקצה לקצה בדברים האלה, כמו אבא של הבר מצוה לדוגמה, יודע טוב-טוב מה הן הסתירות האלה.

[זכויות הפרט וזכויות הכלל הן גם סתירה?] בהחלט, גם סתירה שצריך ליישב. יש עוד כמה דברים פשוטים, ששייכים לתנועה – שלטון העם לעומת פרשת המלך; מונרכיה לעומת דמוקרטיה; זכות המרד של הכלל לעומת "המורד במלכות חייב מיתה".

בעית היהודים

ענין עיקרי בתוך הסתירות בתורה ומדינה, שראוי להקדיש לו שיעורים בפני עצמו – ואולי גם דובר פעם באריכות – הוא דבר שהכי נוגע לנו, 'בעיית היהודים' שמדוברת כמה מאות שנים. כדי להמתיק התחילו לקרוא לזה 'שאלת היהודים', אבל זו סתם מריחה...

[מהי הסתירה?] מציאות היהודי בעיני העמים סתרה את האמונה שלהם – מראשית הנצרות אוגוסטין, מהפילוסופים הראשונים שלהם, הסביר ועשה ענין גדול שתוך 100-200 שנה כל היהודים יתנצרו, מחויב המציאות, לא יתכן שיהודים ישארו. כנראה לא התגשם כמו שהוא קבע – זו אחת הסיבות של הרפורמות בתוך הנצרות. בא מרטין לותר ואחד הדברים שהוא אמר שאנחנו רואים שמה שאוגוסטין ניבא לא התממש, ולכן הוא בעצם הראשון שאמר שצריך להשמיד את היהודים – אחד היסודות של ימ"ש. אחר כך בנאורות, המהפכה הצרפתית וכו', חשבו שזה יפתור את 'בעית היהודים'. כולם מתאכזבים – חושבים שיש להם את הפתרון ורואים שלא עובד. קצת הצליח להם, עד היום הזה הולך להם, אבל הבעיה בעינה עומדת...

אחר כך בא הרצל – כל הציונות וכל המדינה בפירוש באו לפתור את 'בעית היהודים'. גם היהודי רואה שיש 'בעית היהודים'. מה לומדים מכאן? שהעם היהודי יוצר את הבעיה הכי חמורה בעולם – עם בעייתי והוא מקור הבעייתיות. זה בעצם הגדר שלו – הגדר של יהודי שהוא 'בעיה'. זו ודאי הסתירה הכי חשובה ברמה של החברה. הציונות אמורה להיות תשובה, רק שרואים שהיא גם לא פתרה את הבעיה... בן גוריון גם העריך שכך וכך שנים יגמרו את הסיפור של 'אדוקים' – אבל הבעיה נשארת בעיה, עם כל המאמצים לפתור.

גימטרית בינים: בעית היהודים בגימטריא ציונות, עולם התהו וכו'. מה שהרבי אומר שמשיח הוא לקחת אורות דתהו ולהמשיך אותם בכלים דתיקון הוא לקחת את בעית היהודים ולהביא מתוכה את הגאולה. לאור זה, מה המהפכה הרביעית? 'אם אינך יכול לנצח אותם – הצטרף אליהם' (if you can't beat them, join them). זו המהפכה הרביעית מאורות דתהו. [כדאי לעשות סטיקר – 'בעית היהודים – אם אינך יכול לנצח אותם הצטרף אליהם'.] כן, ימח שמו קרא לזה 'הפתרון הסופי', אם רוצים להיות באמת נועזים.

סתירות במדע

יש עוד תחום של סתירות? התחום האחרון של סתירות הוא הכי פשוט. אם אמרנו שיש סתירות בתוך התורה ויש סתירות בין התורה לבין המדע – יש סתירות בתוך המדע עצמו, שהן מחלוקת במציאות. יש סתירות בתוך המדע מיניה וביה – מליונים כאלו. ככל שהמדע יותר מתקדם ויותר חכם כך יש יותר סתירות. דבר פשוט – האם החלקיק הוא הוא גל או שהוא חלקיק?

יש עוד דברים פשוטים, כמו עצם הבעיה בין תורת היחסות לתורת הקוואנטים – לא מסתדר ביחד. [סתירה בגיל העולם בין מדעים שונים היא גם סתירה?] היום מנסים ליישב זאת. הרבי רצה לעשות מזה ענין גדול, אבל היום ודאי שלא מפריע לאף אחד. אחד הדברים שמאד קשים במדע, תיאוריות איך לצאת מהפלונטר – הוא איבוד מידע בחור שחור. על פי כל חוקי הפיזיקה אי אפשר לאבד מידע, אבל חור שחור שבולע את האור גם מאבד את כל המידע. הוקינג בתחלה סבר שמידע הולך לאיבוד וכעת הוא מנסה לצאת מזה – שאפשר עדיין להציל את המידע באיזה אופן.

מענין לענין: אחד הפרדוקסים הכי גדולים הוא הפיכת חץ הזמן. לו יצויר שאפשר ליצור מכונת זמן, לחזור בזמן, אפשר לשנות את ההיסטוריה. איך שהם אומרים, בסגנון הבדיחה שלהם, זו 'בעית הסבא' – שהנכד יכול לחזור ולהרוג את סבא שלו, ואז הנכד לא קיים. היום משתדלים לצאת מזה – רק אחת התיאוריות איך להסביר את הקוואנטים – כשמדברים על עולמות מקבילים. כשאותו נכד חוזר והורג את הסבא הוא בעצם פותח עולם אחר, עם היסטוריה אחרת, במקביל. אז יש אין-סוף עולמות.

עוד פרדוקס מאד חשוב שמדברים עליו במדע כאילו הוא עובדה קיימת, אף שעוד לא גילו את המציאות הזו – חומר ואנרגיה חשוכים. תיאוריה שרוב היקום הם חומר ואנרגיה שלא רואים, דהיינו שאין שום דרך למדוד. זהו פרדוקס גמור. מניחים שמשהו קיים אף שאין שום דרך לוודא שהוא קיים – אין שום דרך להוכיח.

גם במתמטיקה יש כל מיני פרדוקסים: ברגע שמכניסים את הערך אין-סוף – שיש בכלל מחלוקת בין המתמטיקאים אם אפשר לדבר על האין סוף בכלל, אם קיים כזה דבר שאפשר לדבר עליו, אבל רובם ככולם אומרים שכן ולא די בכך אלא שיש רמות אין סוף של אין סוף, ואז – יש כל מיני פרדוקסים של החלק ששוה לכל. מאד טוב לנו, כי בדיוק כמו הנשמה – "כשאתה תופס בחלק מן העצם אתה תופס בכולו". כאן יש איזו משוואה בין עצם לבין אין סוף. תמיד ההסבר של עצם הוא 'דבר בלתי מתחלק' – המושג אטום בפיזיקה של פעם. אם אי אפשר לחלק אותו, ויש לך חלק ממנו, אז יש לך את הכל – זה הפשט. העצם האמתי הוא האין סוף, ויש כל מיני דוגמאות – כמו שהמספרים הזוגיים עד אין סוף שוים בדיוק לכל המספרים עד אין סוף. משהו שעוד יותר קשה לקלוט בהשקפה ראשונה: רק מספר הריבועים שוה להכל. איך אני יודע? איך יודעים שמשהו שוה להכל? אם אפשר לעשות הקבלה פרטית של אחד לאחד בין שני סטים. אם יש לי את כל המספרים מאחד עד אין סוף לכל אחד יש במקביל את אותו מספר ברבוע. אף על פי שהריבועים מתרחקים והולכים, אפשר לעשות הקבלה אחד לאחד. יש שנסחו זאת בצורה אחרת, 'גרנד הוטל פרדוקס' – בית מלון אין סופי. מה הפרדוקס? יש לי בית מלון עם אין סוף חדרים וכולם תפוסים וכעת באה קבוצה חדשה. האם אפשר לקבל אותם או לא? התשובה היא שתמיד אפשר לקבל אותם, גם אם הקבוצה החדשה היא אין סוף. איך מקבלים אותם? לכל חדר יש מספר, אז את מי שנמצא בחדר 1 אני מעביר לחדר 2 וכך הלאה, אז ממילא התפנה לי חדר אחד. הכל היה תפוס, אבל אם אני צריך לאכלס פה עשרה חדרים אני מזיז את כולם עשרה חדרים וכך הלאה. הכל אותו הגיון-לא-הגיון של פרדוקסים בכלל המושג אין סוף.

יש עוד המון דברים כאלה, בעזרת ה' נמשיך. פתחנו ובע"ה עוד נסיים. מקוה מאד שעוד נמשיך את כל זה, כעת עשינו רק מפת דרכים של תחומי הסתירות ומתוכה נגיע לרשימה מאד ארוכה של פרדוקסים שיש בעולם, בכל המישורים האלה. יש סתירות ויש פרדוקסים. לחיים לחיים. ששני הבר-מצוות, יונתן ואני, נזכה לדעת.