סודות שבט גד

"צאתכם לשלום" למשפחות ויסבלום ושאול ולדוד־אור שי׳ שחר

כ"ד מנחם־אב ע"ד – כפר חב"ד

ניגנו "שאמיל".

לחיים לחיים, לחיים לכל השלוחים, שתהיה הצלחה רבה ומופלגה בשליחות – לקרב את לב ישראל לאבינו שבשמים, להביא משיח תיכף ומיד ממש. לחיים לחיים.

ילדי רבי חייא מבת עין ניגנו "אתה תקום".

א. שליחות של אלול

תחלת הארת אלול מהיום ומהשבוע

דברנו כמה פעמים שביום כד לחדש מתחיל החדש הבא. יש כמה סימנים בנביא שביום כד מתחיל להאיר האור של החדש הבא. כמו שיש "שבת מברכין", שכבר מברכים את החדש הבא, כך מיום ה-כד של החדש החולף כבר מתחיל להאיר האור של החדש הבא. כלומר, מעכשיו כבר מתחיל להאיר האור של חדש אלול – "אני לדודי ודודי לי".

גם בלקו"ת לאדמו"ר הזקן, הדרושים של "אני לדודי ודודי לי" – דרושי אלול – הם בפרשת ראה, שנקראת בדרך כלל לפני ראש חדש אלול, בשבת מברכין חדש אלול (לפעמים קוראים פרשת ראה בא' דר"ח אלול שהוא ל' מנחם אב). כלומר, כל השבוע שלפני כן חיים עם פרשת ראה, כמו בשנה הזו. שם אדמו"ר הזקן כבר מדבר על אלול. משום מה אין פרשת שופטים בלקו"ת – התעלומה של הספר לקוטי תורה, אוסף דרושי אדמו"ר הזקן שסדר נכדו אדמו"ר הצמח צדק[1] – ואת דרושי אלול הוא שם בתוך פרשת ראה.

אם כן, ההכנה לחדש אלול שייכת לכל השבוע של פרשת ראה, אבל בפרט להיום – כד אב.

לפי חלוקת התהלים לימי החדש, בכל חדש ביום כד קוראים הלל – את כל ההלל, הלל שלם (בראש חדש אומרים רק חצי הלל, אבל ב-כד לחדש קוראים הלל שלם). זאת אומרת שההלל של החדש הבא כבר מתחיל להאיר – "בהלו נרו עלי ראשי", הלל הוא לשון אור, "יהל אור"[2]. איזה אור? של ראש חדש (ידוע שראש חדש עולה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" והוא בחינת "אור חדש על ציון תאיר").

[התחילו לשיר "אני לדודי".] זו היתה הכוונה, שנשיר.

ניגנו "אני לדודי".

שליחות אלולית – להקרין לכל אחד ש"אני לדודי ודודי לי"

נשתדל לקשר את מה שנדבר לנושא השליחות. אם השליחות היא לקראת אלול זו צריכה להיות שליחות של אלול, של "אני לדודי ודודי לי". החל בלב שלנו, של השלוחים, וגם של כל אחד שבהשגחה פרטית נפגוש בשליחות – לעורר את ה"אתערותא דלתתא" של "אני לדודי". פשוט להסביר, או להקרין, לכל יהודי שיש לנו דוד – אנחנו הרעיה, אנחנו הכלה, ויש לנו חתן. החתן מחכה לנו. החתן הוא הקב"ה. זו נקודה ראשונה של ענין ותוכן השליחות.

גם מי שנשאר כאן בארץ, גם הילדים, כמו שנסביר, עוד לפני בר מצוה – כולם שלוחים. כולם צריכים לנסות ליישם את כל הרעיונות שאנחנו נסביר, את כל המסרים, עם כל מי שנפגשים. שוב, המסר הראשון הוא "אני לדודי ודודי לי".

מתוך הרמזים השונים של חדש אלול, הרבי אומר שהרמז הזה הוא כנגד עבודת התפלה, "עבודה שבלב זו תפלה". מתי פוגשים את הדוד שלנו? באיזה הקשר? פוגשים אותו, מתמסרים אליו, "אני לדודי", ואז מרגישים שהוא בא אלינו, "ודודי לי". מתי? בתפלה. "לית פולחנא כפולחנא דרחימותא" – עיקר עבודת התפלה היא מתוך אהבה, אהבה של חתן וכלה, "אני לדודי ודודי לי", והענין של חתן וכלה מאיר במיוחד בחדש אלול.

ב. מעלות שבט גד בשליחות

דגל מחנה ראובן – תמוז-אב-אלול

כתוב בקבלה שלכל חדש יש את השבט שלו. השבט של חדש אלול הוא שבט גד לפי האריז"ל. שלשת חדשי הקיץ הם "דגל מחנה ראובן" – תמוז הוא ראובן, מנחם-אב הוא שמעון ואלול, שהוא התכל'ס של תקופת תמוז, הוא שבט גד. כל שלשה חדשים הם "תקופה" – תקופה בשנה, תקופה בחיים. אנחנו כל הזמן עוברים מתקופה לתקופה. בשנה תקופה היא שלשה חדשים. התכלית היא דווקא הסוף. התכלית של דגל מחנה ראובן היא דווקא להגיע לגד.

ראובן ושמעון הם שני הבנים הראשונים של יעקב אבינו, מספר אחד ומספר שנים[3]. ראובן גם נפגע ששמו אותו בנשיאים רביעי ולא ראשון. הוא צריך להיות ראשון, הרי הוא הבכור. אחריו בא שמעון. בכל אופן, על פי הדבור – חוש הדבור הוא החוש של יהודה, לכן מתאים שעל פי הדבור שמו את יהודה ראשון, "באשר דבר מלך שלטון"[4], וממילא את כל הדגל שלו שמו ראשון, תקופת האביב.

כתוב בקבלה שיש משהו מאד עצמי, בעל עצמה, בחום. תקופת החום היא דווקא תקופת תמוז, יותר מאשר תקופת ניסן. יש איזו מעלה גדולה של חום – גם של יום ג' תמוז (היום הכי ארוך בשנה), "שמש בגבעון דום וירח בעמק אילון" – אבל התכל'ס, "שלהי דקייטא", שיותר חם מכל הקיץ, היא דווקא באלול.

החיבור של ראובן (הבן הראשון) ושמעון (הבן השני) הוא מאד טבעי, אבל פתאום קופצים ומצרפים להם את גד – לא אחד מבני הגבירות, לאה או רחל, אלא הבן של זלפה. אמנם הוא הבן הראשון של זלפה, אבל היא שפחת לאה. כלומר, יש כאן שני בנים ראשונים של לאה עצמה, ראובן ושמעון, ואחר כך מצרפים להם את הבן הראשון, הבכור, של השפחה שלה, את גד.

בכורות השפחות – "יתר עז"

לפי סדר לידת השבטים גד הוא השבט השביעי. קודם יש ארבעה בנים של לאה, ואז היא פסקה ללדת (אחרי ראובן-שמעון-לוי-יהודה). אחר כך רחל שלא ילדה מסרה את שפחתה בלהה ליעקב, שילדה לו שני בנים, דן ונפתלי.

מדן בא שמשון, שאנחנו מדברים עליו כעת בהקשר למלחמת עזה[5]. זה גם קשור לשליחות – כל מי שיוצא כעת לשליחות יוצא להלחם בעזה, בקליפת עזות המצח של הסטרא אחרא. בהשגחה פרטית כל שליח כעת צריך לדעת שהוא חיל שיוצא להלחם בעזה. מדן בא שמשון, שנקרא "בדן", ולפי חז"ל הוא גם נקרא "חֻשים בן דן", חשים אותיות משיח. הוא הבכור של בלהה.

כל בכור הוא "יתר שאת ויתר עז"[6], יתרון של עזות. אפשר לומר שבכור של גבירה הוא בעיקר "יתר שאת", לשון התנשאות (מזה שהוא בכור הגבירה), ואילו בכור שפחה הוא בעיקר "יתר עז", עזות (טבע של קופץ בראש ומעיז פנים, ללא הצדקה על פי טעם ודעת). שוב, על כל בכור כתוב "יתר שאת ויתר עז", אבל אפשר לעשות את החילוק שאצל בכור הגבירה העיקר הוא "יתר שאת" – כך כתוב תחלה אצל ראובן בכור לאה, והוא הדין ביחס ליוסף בכור רחל (שלא נזדווג יעקב לבית לבן אלא בשביל רחל) – ואילו אצל בכור שפחה העיקר הוא "ויתר עז", כך אצל דן בכור בלהה ואצל גד בכור זלפה[7].

עזות גד

גם "ויתר" וגם "עז" הן כפולות של גד ("ויתר עז" ועוד גד = 700 = 100 פעמים גד[8]) – החלוץ שיוצא לפני המחנה. כדי להיות חלוץ צריך להיות שליח – שליח הוא חלוץ – ולשם כך צריך "ויתר עז". מה פירוש המלה גד? מזל. כמה שוה מזל? עז.

אחת ההוכחות שהאבות חשבו בגימטריאות – כל יהודי חושב כך, אבל מתחיל מהאבות, "מעשה אבות סימן לבנים" – היא השם של גד, שנולד שביעי ליעקב אבינו (יעקב = 7 פעמים הוי' ב"ה, גד פעמים הוי'[9]) ושמו שוה שבע.

השבע שלו מתחלק ל-ג ו-ד. בחז"ל[10] כתוב שהילדים – שייך לכל הילדים כאן, התינוקות של בית רבן שלהם הבל פה טהור שכל העולם מתקיים עליו – דרשו את אותיות האלף-בית שלמדו בחדר. הם דרשו "גימל דלת – גמול דלים". אם כן, גד, שהוא גימל-דלת, הוא גומל דלים. אבל אם נכפיל את גד ב‑11 – מספר שהרבי מאד אהב, אחד יותר מעשר, "חד ולא בחשבן" – נקבל 77, מזל, שהוא הפירוש של גד. גד הוא מזל, מזל טוב, יש לו הרבה עז (מי שהוא "בר מזלא" מתעשר, ועל העשיר נאמר "ועשיר יענה עזות"[11]).

עזות בקשת הסליחה באלול

חדש אלול הוא חדש של רחמים, של תחנונים, סליחות – מבקשים סליחה. לא תמיד מקשרים זאת לעזות, אדרבה, נאמר "תחנונים ידבר רש [בניגוד ל]ועשיר יענה עזות". אבל מה הפשט של "ישראל עזין שבאומות"? שעומדים בעזות לפני בורא עולם לבקש את כל הבקשות שלהם, החל מבקשת סליחה. מכירין את ריבונם ולא בושים לעמוד לפניו לבקש את כל צרכיהם.

זו ראשית העזות דקדושה (הרי "כל שנה שרשה בתחלתה", בתשרי, "מתעשרת בסופה"[12], באלול, והיינו "תחנונים ידבר רש" ומזה גופא, מעבודת התפלה – "תפלה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו"[13] – בתחנונים, זוכה לעשירות, ל"תפלה למשה איש האלהים"[14], עשירות בדעת וגם בגשם, ואזי "ועשיר יענה [כעונה אחר הקורא בתחנונים] עזות"). כלומר, העזות של אלול היא דווקא בקטע של "אני לדודי ודודי לי". בפרט אנו צריכים להתעצם ביותר בעזות זו בסוף שנת תשע"ד – תהא שנת עזות דקדושה.

גד – כח של אור חוזר

ללאה אמנו גם היתה עזות, שהיא תבעה את יעקב בפה ומזה זכתה ללידת יששכר (יש שכר לפעולתה, בעזות דקדושה), אז כנראה גם לשפחתה היתה עזות. אמרנו שאצל השפחות העזות יותר מאצל הגבירות (השפחה צריכה להעיז פניה כדי להזדווג לאדון), והדבר בא לידי בטוי בבן הבכור שלה, גד. זלפה גם מתחילה ב-ז, שעולה גד.

שאלנו למה היא חלקה את ה-ז ל-ג ו-ד (ג לפני ד). אמרנו שרומז ל"גמול דלים", אבל אם הוא כנגד שבעת הבנים הראשונים של יעקב, לפי סדר הלידה שלו, היה יותר מתאים לקרוא לו דג – קודם נולדו ליעקב ברצף ד בנים מלאה אמנו, אם אחת, ואחר כך נולדו שלשה בני שפחות, שני בני בלהה וכעת בן ראשון לזלפה. היה אפשר לקרוא לו דֻבָּא – ד-ב-א (תכף נדבר על סוד "דב שוקק") – 'בא דבא' – אבל אם לא רוצים את השם דבא ונח יותר לחבר את ה-בא ל-ג, אז מתאים לקרוא לו דג[15]. אבל היא דווקא הפכה זאת וקראה לו גד.

מה זאת אומרת? צריך לומר שבעצם היא ספרה את השבע למפרע, בבחינת "אור חוזר". איך יודעים שבגד יש משהו ישר-הפוך? מהמנהג לומר[16] "גד גדוד וגו'. עקב יגוד וגו'" – קוראים אותו ישר והפוך. קודם יש ג, כאשר גד הוא הראשון של ה-ג למפרע, ואחר כך יש את ה-ד – בסוף חוזר הכל לראובן וגד מצטרף לדגל מחנה ראובן בסוד "הכל הולך אחר החיתום". החדש שלו הוא חדש מיוחד במינו – חדש של גילוי יג מדות הרחמים, שאין בשום חדש אחר. דווקא גד זוכה לזה.

שליחות גד – מבצע תפלין (בכור המבצעים)

אנחנו רוצים כעת לחשוב ולהתבונן שדווקא לשבט גד יש ראש של שליחות. לכן כל שליח שיוצא לשליחות בחדש אלול מאד צריך ללמוד מגד ולהזדהות עם גד. גם, שליח של הרבי, שליח של חב"ד, עוסק במבצעים של הרבי. המבצע הראשון של הרבי – בכור המבצעים – הוא מבצע תפלין.

בכל תופעה יש את הבכור, שהוא זוכה ל"פי שנים", יש לו כח פי שנים ויש לו עז. בכלל, כמו שעושים ברית מילה להתיש את התאוה[17] – גם התאוה הקדושה, לאזן אותה, כפי שלמדנו לפני כמה ימים[18] – כך פדיון הבן הבכור הוא להחליש ולאזן את העזות שלו. המבצע הבכור של הרבי הוא מבצע תפלין.

יש במבצע תפלין עזות גדולה, והרבי חדש אותו בסמיכות למלחמת ששת הימים, כדי לתת כח ועוז לחילים לצאת לקרב ולנצח. זה בדיוק מה שזקוקים לו עכשיו. יותר מאוחר הרבי חדש עוד דברים לזכות החילים, כמו אות בספר תורה, ששומרת על החילים – "כל הכתוב בספר לחיים". אבל המבצע המקורי לתת לחילים כח ועוז הוא מבצע תפלין.

מבצע תפלין קשור במפורש לשבט גד – הרא"ש כותב בהלכות הקטנות שלו שהפסוק "וטרף זרוע אף קדקד" בברכת משה רבינו לגד רומז לתפלין של יד ("זרוע") ותפלין של ראש ("קדקד"). פירוש הפסוק הוא "שהיו הרוגיו ניכרים" – במכה אחת, באלכסון, כרתו את הראש והיד. היו להם כוונות מיוחדות – אלכסון הוא הסתכלות באין[19]. בהסתכלות מיוחדת ב"אַיִן מזל לישראל"[20] – גד הוא מזל – נתנו מכה מיוחדת כזו.

תיקון ה"אף"

יש כאן אחת מתופעות ה"אף" בתורה. משה רבינו אומר "יגרתי מפני האף"[21], אבל אם יש לו חסידים כמו גד לא צריך לפחד. כתוב[22] שעיקר החסידים של משה רבינו, היהודים הפשוטים שהם חסידים של משה רבינו בלב ובנפש, הם משבט גד – לכן זכו לקבורת משה בנחלתם – הם פשוטים אבל (דווקא משום כך) חיילים מסורים של משה. משה רבינו בפני עצמו הוא "יגרתי מפני האף", אבל אם יש לו הרבה 'גד'ים – גדודים של גד – הם כבר מטפלים באף, טורפים "זרוע אף קדקד", ואז אין למשה רבינו מה לפחד מהאף, אם יש לו את שבט גד (השייכים בעצם לתיקון עולם העשיה, עולם ה"אף עשיתיו"). שוב, הכל הכנה לשליחות.

גד – שתי ה-ש בתפלין של ראש (וסוד שלשה וארבעה זוגות תפלין)

איזה סימן מובהק יש בתפלין שרואים בגוף שלהן את גד? שתי השינין בתפלין של ראש. כתוב "וראו כל עמי הארץ כי שם הוי' נקרא עליך ויראו ממך". ממי יראים במיוחד? מחלוצי שבט גד, שנותנים מכת "וטרף זרוע אף קדקד". להם יש את התפלין שבתוך הראש, לא על הראש – "אלה התפלין שבראש"[23]. הדרשה הזו היא של רבי אליעזר הגדול, שהוא גם כן איש עז ביותר. יש בתפלין של ראש מימין שין של ג ראשים ומשמאל שין של ד ראשים – גד.

שתי אותיות ה-ש גם רומזות ל"כשתגיעו למקום אבני שיש טהור אל תאמרו מים מים"[24]. זה גם רומז למה שהיה כתוב לפני כמה ימים בלוח "היום יום" ביחס למי שנוהג להניח ארבעה זוגות תפלין. יש מקובלים שנוהגים להניח שלשה זוגות – רש"י, ר"ת, שמושא רבא – ויש לזה אפילו רמז של האריז"ל[25] בתהלים ("שמר תם [רבינו תם] וראה ישר [רש"י] כי אחרית לאיש שלום [שמושא רבא, רב שר שלום]"[26]). אבל יש גם תפלין של ראב"ד. כתוב שרש"י הם מוחין דאמא, ר"ת מוחין דאבא, שמושא רבא מוחין דאריך (חיצוניות הכתר) וראב"ד מוחין דעתיק (פנימיות הכתר). גד אומר שאם אתה מניח ג זוגות אתה גם בסדר, מקובל ספרדי, אבל הכי טוב להניח ד.

נאמר קצת בסגנון אחר: כתוב שה-ש של ג ראשים היא בעולם הזה וה-ש של ד ראשים בעולם הבא. מי שנמצא עדיין בעולם הזה מניח ג זוגות, אבל מי שכבר ב"כימי השמים על הארץ" (סוף פרשה שניה של ק"ש, שבתוך התפלין), ממשיך את העולם הבא לתוך העולם הזה, לעשות דירה בתחתונים (תיכף נסביר את ענין ה"דירה בתחתונים" שצריך לעשות כל שליח), כבר נמצא במדרגת ה-ד של ה-ש – פנימיות עתיק, שתתגלה רק בימות המשיח, כמו שאומר האריז"ל. מי שחי משיח ממש מניח ד זוגות תפלין. מי שלא עושה זאת בפועל ממש, עדיין, יכול קצת לצאת ידי חובה בכוונה שכעת אמרנו.

דירה בתחתונים – דרמסלה ובולטימור

אם כבר אמרנו "דירה בתחתונים" נדרוש זאת. אנחנו אוהבים לומר ש"דירה בתחתונים" היינו "דב שוקק"[27] – "שוקק" הוא קול הדוב, והוא לשון השתוקקות. "שוקיו עמודי שש'[28] זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבוראו בששה ימים"[29]. דירה בתחתונים ר"ת דב – דב שוקק – ואיפה עושים זאת? בדרמסלה ובולטימור. מי שנוסע רק לדרמסלה הדב שלו צריך להיות דרמקוט-בגסו. [מה עם ה-ד של בולטימור?] יחפש שם איזה פרבר. [זה הדולרים...] הרבה דולרים בבולטימור, בסדר, לחיים לחיים.

כמו שהתחלנו את אלול מהיום, כ"ד באב, מחמשה עשר באב התחלנו לומר "כתיבה וחתימה טובה" – גם את זה צריך לשיר, אפשר עכשיו.

התקשרות שבט גד למשה רבינו – דור השביעי

לחיים לחיים. אמרנו שגד הכי קשור לרבי מכל השבטים, השבט של חדש אלול, הכי קשור למשה רבינו שבדור. גם זה רמוז בכך שגד הוא השביעי, ו"כל השביעין חביבין" – מאמר שחז"ל[30] דורשים על משה רבינו, מפני שהוא הדור השביעי לאברהם אבינו, היהודי הראשון. לפי הרמז הזה, גד – ג-ד – הוא בדיוק לפי הסדר מלמעלה למטה, אור ישר.

קודם אמרנו שחלוקת ג-ד היא אור חוזר בשבטים. אבל אם השם גד ניתן ברוח הקדש – שזלפה נבאה שהוא יהיה קשור במיוחד למנהיג הדור השביעי – אז הוא ג אבות ("אין קורין אבות אלא לשלשה, אברהם יצחק ויעקב"), שהם יחידה בפני עצמה, ואחר כך לוי-קהת-עמרם-משה, עוד ד דורות. לפי זה הסדר הוא גד – ההתקשרות של גד למשה רבינו, אבל משה רבינו כמו שהרבי מסביר, שהוא השביעי לראשון, לא בפני עצמו. הוא מתחיל מאברהם, ומכל האבות, ואז שאר הדורות עד משה.

משה רבינו ותפלין דראב"ד

לפי זה כנראה משה רבינו הוא ממש תפלין דראב"ד (סוף ה-ד של גד) – "פנימיות אבא פנימיות עתיק". תפלין דראב"ד היינו החלפת הכיוון בתפלין של ראש של רבינו תם. תפלין שמושא רבא הם החלפת כיוון התפלין של ראש של רש"י. שניהם רק בתפלין של ראש – היפוך הסדר של ראש. מניחים תפלין דרש"י, ואז מחליפים את התפלין של ראש שלו לשמושא רבא – אבל היד אותו הדבר. אחר כך מניחים תפלין דר"ת, מוחין דאבא, ואחר כך מורידים את הראש של רבינו תם ומניחים את הראש של ראב"ד, כי הוא ר"ת הפוך. תלוי אם הימין הוא של המניח או של הקורא.

כתוב "פנימיות אבא פנימיות עתיק" – כשמניחים רבינו תם צריך לכוון, גם מי שלא מניח ראב"ד בפועל, שהראב"ד הוא הראש של ר"ת הפוך. אבל אריך הוא היפוך רש"י – באמא, תפלין רש"י, צריך לכוון לתפלין שמושא רבא, מוחין דאריך. שם לא מכוונים "פנימיות אמא פנימיות עתיק", אלא רק ששרש אמא באריך. אבל בר"ת שרש אבא בעתיק, עד כדי כך ש"פנימיות אבא פנימיות עתיק" כמו שיתגלה לעתיד לבא. שוב, משה הוא ה-ד של גד, שקשור אליו באופן מיוחד.

עזות בשליחות אלול – מבצע שופר

אנחנו מתבוננים בגד ומזדהים איתו, הבכור של זלפה, שזכה דווקא לחדש הששי, חדש אלול, חדש הרחמים והסליחות. אחרי כל עניני השביעי שיש בו הייתי אולי מצפה שהוא יהיה השבט של חדש תשרי, החדש השׁביעי, המושׂבע בכל טוב, "משביעין אותו", אבל הוא זוכה דווקא לחדש הששי, חדש ההכנה לחדש תשרי.

מה קשור למבצעים של הרבי, ויש בו איזו עזות של חדש אלול? איזו עזות יש באלול? אמרנו שלכאורה הוא חדש של רכות, של רחמנות, של סליחה (של "תחנונים ידבר רש"). כעת אמרנו שאלול הוא חדש של שליחות (בחילוף ה-ס של סליחות ל-ש של שליחות), של עזות דקדושה, כדי לנצח את העזות דקליפה – לנצח את עזה.

יש מבצע מיוחד של חדש אלול, שצריך בשבילו קצת עזות – מבצע שופר. מסתובבים בכל המקומות, גם בתוך מסעדות של טרף – "וטרף זרוע אף קדקד"... – נכנסים לכל המקומות הטרפים, ושם תוקעים להם בשופר, תוקעים באזן. יש סוגיא בבבא קמא[31] כמה צריך לשלם למישהו שתוקעים לו באזן. כלומר, צריך הרבה עזות בשביל לתקוע באזן, ושתהיה מוכן גם לשלם את הקנס.

זה מבצע מובהק של חדש אלול, שאין אותו בתשרי. בראש השנה גם מסתובבים ברגל לקיים מבצע שופר, אבל בלי לנסוע, בלי לצאת מן התחום כו' ולעשות כל דבר שיש בו משום חילול קדושת יום טוב. בראש השנה יש מגבלות ביחס להיקף האפשרויות של קיום מבצע שופר. אף על פי שבראש השנה זה מצוה דאורייתא ובחדש אלול זה רק מנהג, רואים שיש יותר עזות במנהג מאשר במצוה דאורייתא. אפשר יותר להסתובב בימי החול של אלול מאשר בראש השנה. כמובן, גם בראש השנה צריך להסתובב כמה שיותר ולתקוע. אבל עיקר העזות היא בחדש אלול (ועד ראש השנה העזות כבר נעשה טבע שני).

תקיעת י קולות

כאן המקום לציין שיש נוהגים לתקוע בחדש אלול רק תשר"ת, אבל מנהג חב"ד לתקוע את כל עשר הקולות (תשר"ת תש"ת תר"ת). האות של אלול היא י, עשר, וצריך לתקוע בכל יום באלול עשרה קולות. זה מנהג חשוב – לתקוע את כל עשר הקולות. זה דורש יותר עזות – לא 'תקע וברח', אלא לתקוע באופן מיושב.

[אולי צריך לתקוע עד שהשומע יברח...] כתוב ש"ברח לך אל מקומך"[32] היינו אל השרש שלך, לעיר המקלט של חדש אלול – התקיעה עוזרת לך לברוח לעיר המקלט, לשרש שלו. כתוב שמי שתוקע פניו מאדימות, אז אותו אחד כבר רואה שהתוקע הוא כנראה גואל הדם וצריך באמת לברוח, עד לעיר המקלט. זה המבצע המיוחד של חדש אלול, שגם מי שעוד לא זוכה לשליחות בפועל צריך להסתובב עם שופר בחדש אלול. זה ציוד הכרחי של כל חסיד, של כל חיל, כל חלוץ לצבאות ה', במיוחד לבני שבט גד.

ג. רמזי גד

היות ואנחנו אוהבים ומזדהים עם גד, נעשה כמה חשבונות. אחד הסימנים שאתה אוהב מישהו, שאתה גם עושה גימטריאות.

אפשרויות חישוב צירוף האותיות ג ו-ד

עד עכשיו עשינו רק את החשבון הפשוט של גד, שעולה ז ומתחלק ל-ג לפני ד. כשיש לי שתי אותיות, שני מספרים פשוטים, 3‑4, אז כשאני כותב 3‑4 כמה דברים זה יכול להיות? יכול להיות 3 פלוס 4. כמה פעולות פשוטות של חשבון יש כאן? יכול להיות להיות 3 פלוס 4, 7, זה הפשט.

יכול להיות גם 3 כפול 4 – 12. מה הקשר בין 7 ל‑12? אחד מסודות ספר יצירה, שיש ז כפולות ו-יב פשוטות. ז פשוטות כנגד ימי השבוע ו-יב פשוטות כנגד חדשי השנה. כלומר, גד רומז גם לימי השבוע וגם לכל חדשי השנה. יש משהו בחדש אלול שהוא מסכם, הוא החשבון, סך כל החשבון – חשבון הנפש – של כל יב חדשי השנה. יש גם משהו מיוחד, שנתגלה רק בדורות האחרונים, ש-יב הימים האחרונים של אלול, מ-חי אלול עד ראש השנה (ולא עד בכלל), הם כנגד יב חדשי השנה החולפת. צריך לעשות בהם חשבון מיוחד, תשובה מיוחדת. יש משהו באלול שאומר יב. רוב רמזי אלול הם יג, מדות הרחמים (שהם גם יב, עם הכולל כנודע), אבל היות שחדש אלול שייך לשבט גד יש בו משהו שביעי (אף על פ שהוא החדש הששי), ויש בו גם משהו של יב, שמתבטא במיוחד ב-יב הימים האחרונים שחותמים את החדש, מ-חי אלול, חיות העבודה של חדש אלול.

יכול להיות גם 3 בחזקת 4 – 81, אף, "וטרף זרוע אף קדקד". באיזה כתה לומדים חבור? בגן. מתי לומדים כפל? וחזקות? השאיפה שהכל יהיה בגן. בכל אופן, ג בחזקת ד זה כבר 81. מתי אתה לימדת חזקות? [ב-ג.] אפשר ללמוד ממנו. אם כן, כשאני אומר 3‑4 זה יכול להיות 3 פלוס 4, 3 כפול 4, 3 בחזקת 4. כמובן, יש אין ספור דברים שאפשר לעשות – אבל כאן שלש פעולות פשוטות של שניהם יחד, 3‑4.

7 ו‑12

כעת נראה משהו מיוחד בגד: הוא גם 7, הוא גם 12 וגם 81. איפה יש עוד 7 ו‑12 יחד? הדבר הכי חשוב בתורה, סוד העבור. 19 השנים של המחזור הקטן – עיקר סוד העבור – כוללות 7 שנים מעוברות (כמו השנה שלנו) ו‑12 שנים פשוטות, כמו ז כפולות ו-יב פשוטות באותיות האלף-בית. עיקר סוד העבור הוא לחלק את ה‑19 ל‑7 ו‑12, גד בחבור ו-גד בכפל.

[רש"י אומר שלא ראו את העבור של גד.] כן, הוא היה בהעלם והסתר – זלפה היתה צעירה. כמה שזלפה היתה צעירה היא היתה עזה מאד, בעזות דקדושה. עזות היא ההלכה הראשונה בשו"ע אדמו"ר הזקן (מהדורא תנינא), שפותח "הוי עז כנמר" – כמו הטור, לא כמו המחבר בשו"ע שפותח מהאריה, "גבור כארי". השו"ע פותח מהסוף של "יהודה בן תימא", אבל הטור, וכך אדמו"ר הזקן, פותחים מההתחלה שלו – "הוי עז כנמר", לא ליבוש מפני המלעיגים, עזות דקדושה, שכך מנצחים את קליפת עזה.

בין כל גדולי ישראל, מי הכי אהב את החלוקה הזו של 7 ו‑12, עד שהוא עשה מזה ענין גדול, ואפילו אמר שצריך לומר דברים הקשורים לחלוקה זו כל יום? בפסוקי מעמדות (שיש שאומרים אותם כל יום) יש זוגות של פסוקים מיוחדים שסדר הרמב"ן שהאחד הוא של שבע מלים והשני של שתים עשרה מלים. הכי חשוב הוא הפסוק הראשון של התורה (ז מלים) והפסוק האחרון (יב מלים).

יש ספר שלם שעושה את התורה שבעה ספרים – ספר של שני פסוקים, "ויהי בנסֹע" ו"ובנֻחֹה יאמר", הפסוק הראשון של יב מלים והפסוק השני של ז מלים. אלה שתי הדוגמאות הכי חשובות – תחלת וסוף התורה, ושני פסוקים שהם חומש בפני עצמו.

שוב, הרמב"ן מאד אהב זאת – מגדולי הראשונים, והראשון בין הענקים שגם היה מקובל בגלוי, זכה לכתר הנסתר של התורה. כידוע, האר"י הקדוש אומר שהרמב"ן הוא דווקא הפאה הימנית של אדם הראשון, ואילו הרמב"ם ("משה משה לא פסיק טעמא בגוויהו") הוא הפאה השמאלית. הוא אומר שמי שהוא ימני זוכה לקבלה בגילוי ואילו מי שבצד שמאל גדול בנגלה אבל לא בקבלה בגלוי (אם כי יש מי שאומר שגם הרמב"ם בסוף ימיו זכה לקבלה, אבל לא בגלוי).

שלמות מאה ברכות בשליחות אלול

בכל אופן, אמרנו שגד הוא 7, 12 ו‑81. כמה הם יחד? 100. יש משהו מאד מושלם, ש"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום". יש בגד שלנו, חדש אלול, משהו של שלמות גמורה.

הענין של מאה ברכות קשור למה שקראנו בשבת האחרונה, "מה הוי' אלהיך שאל מעמך כי אם ליראה"[33] – דורש רבי מאיר[34] "אל תקרי 'מה' אלא 'מאה'". כנראה שגד מאד זהיר – "אבוך במאי הוי זהיר טפי"[35], זהיר וזוהר – באמירת ברכות. יהודי פשוט שהוא צדיק, שהוא חסיד, מאד מקפיד על ברכות. הוא אפילו סופר, שיהיו לו מאה ברכות בכל יום, וגם בשבת הוא סופר שיהיו לו מאה ברכות.

הענין של מאה ברכות מתאים דווקא לגד, ומתאים לחדש אלול, ומתאים במיוחד לשלוחים. מה ששומר ונותן כח להצליח בשליחות הוא שתקפידו על מאה ברכות בכל יום, וגם כשתחלקו סוכריות לילדים ברחוב, וכיו"ב, שכולם יברכו על הסוכריה. [או שתחלק דולרים...] השאלה איזה ברכה אומרים. צריך גם דולר וגם סוכריה ביחד. הרבי חלק כוס של ברכה, והוא הקפיד שכל אחד יברך ויטעם על המקום. גם בלקח, כשהוא חלק, הוא אמר שמיד יברכו ויטעמו. כלומר, הוא חלק אוכל, ודווקא בזמנים של שמחות. מתי הוא חלק דולרים? ביום ראשון – סתם יום ראשון. כנראה זה גם היה תיקון של יום ראשון שלהם. ביום חול היה בלי ברכה, רק חלוקת דולרים. אבל כשהיה חג, או משהו קדוש, הרבי היה מחלק אוכל – וצריך מיד לברך על האוכל. תעשה הרבה דולרים, וגם תחלק אותם, וכל השבוע, ובמיוחד לקראת שבת, שיהיה הרבה מזון, הרבה מן. מן הוא גם 'מאני' וגם מזון-אוכל.

לימוד ברכות הנהנין והזמנה לקיום מאה ברכות

שוב, אנחנו מחפשים ווארטים שטוב לחשוב ולקיים בשליחות. גם בקביעת זמני לימוד, מאד כדאי לפי הווארט הזה, ללמוד ברכות הנהנין של אדמו"ר הזקן. "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" – מתוך התלמוד של ברכות הנהנין להקפיד על מאה ברכות, וגם לזכות יהודים לברך, ולהסביר להם שכדי לברך מאה ברכות צריך לבוא איתי לבית חב"ד. ברכת פעם אחת, אבל היום אתה צריך לברך מאה ברכות! צריך להזמין אותו הביתה בשביל זה. המנהג גם בשבת שמשלימים את מאה הברכות – החזקת ראש כמה צריך לברך באה מהתפלין – וההשלמה היא על אוכל, על ברכות הנהנין. לשם כך ה' ברא אוכל, כידוע הסיפור של רבי אהרן הגדול מקרלין – שאני אוכל בשביל לברך. יש מישהו שמברך בשביל לאכול, אבל אני אוכל בשביל לברך.

סדרת גד

מה ראינו? שגד – ג-ד – מגיע לשלמות של מאה. הוא 7 ו‑12 ו‑81. 81 הוא גם רבוע, 9 ברבוע, וכשמוסיפים את 7 ו‑12 עולים ל‑10 ברבוע. נעשה עוד תרגיל: אם גד הוא שלשה מספרים, אפשר לעשות מהם סדרה רבועית:

81	12	7
	69	5
	64

מה יהיה בסיס הסדרה? 64, 8 ברבוע. הבסיס הוא 8 ברבוע, מגיע ל‑9 ברבוע והכל יחד הוא 10 ברבוע. משהו מאד מיוחד בסוד של גד. כל רבוע הוא שלמות, אז הוא מאד מושלם. 7 ברבוע הוא פשוט גד ברבוע.

גד באנגלית – גילוי "טוב הוי'"

עוד משהו ששייך לשם "גד": כשנוסעים לאמריקה, ולכל ארץ אחרת, השפה הבין-לאומית היא אנגלית. כך  שאם רוצים לקרב את כל העולם כולו זקוקים לה, בינתים, עד שיקוים היעוד "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד"[36]. בינתים השפה הבין-לאומית היא הנדרשת לשליחות – החל מאברהם, השליח הראשון, "אב המון גוים" – וצריך קשר מיוחד ל"גד", הקב"ה (God), שהוא גם טוב (good).

מי שיוצא לשליחות, בפרט באלול, צריך להסביר שג-ד הוא גוד – שה' יתברך הוא עצם הטוב. יש בחינה של עצם הטוב, ויש בחינה שיוצאת מזה – מה ש"טבע הטוב להיטיב". טבע גם עולה אף, גם אנכי (מי שאנכי) שוה אף, 9 ברבוע, 3 בחזקת 4. טבע אומר שבחדש אלול דווקא צריך להגיע למה שאנחנו קוראים "מודעות טבעית", לטבע היהודי – כל הקשר בין הרעיה לדוד הוא טבעי לנו. גד הוא חלוץ, איש מאד פרקטי, לא מהפילוסופים בכלל – אצלו הכל זורם בטבע. לחיים לחיים.

ניגנו ניגון שאחרי מאמר.

ד. מלחמת שמשון בעזה (3)

"וימלך חשם... וימת חשם" בחיי שמשון

לפני כמה ימים[37] אמרנו ששמשון הגבור, שנלחם נגד עזה, שייך למלך של עולם התהו שכנגד ספירת הגבורה, היות שהוא הגבור, ב-ה הידיעה. אותו מלך של עולם התהו נקרא "חֻשם מארץ התימני"[38]. הסברנו שחֻשם בגימטריא שליח. כל שליח צריך להיות חֻשם. הרבי גם עשה משליח גימטריא, ששליח שוה שמח – גם צירוף אותיות חשם. כנראה שחשם הוא מאד שמח. צריך להיות החשם של הקדושה. מה הקשר בין חשם לשמשון? אמרנו ששמשון שוה בדיוק פעמיים חשם.

בפרשה של מלכי עולם התהו השם "חשם" כתוב פעמיים – קודם כתוב "וימלך תחתיו חשם" ואחר כך "וימת חשם". פעמיים חשם שוה שמשון. באמת יש משהו מיוחד בחיי שמשון, שהשיא שלו הוא "תמות נפשי עם פלשתים"[39] – זו תכלית החיים שלו. כתוב שמשה רבינו גם הגיע לשיא שלו במלחמת מדין, ושם כתוב "אחר תאסף אל עמיך"[40] – נאמר לו שמלחמת מדין ומיתתו תלויות זו בזו. אבל מי שאצלו ממש השיא הוא הנקמה שלו והוא-הוא מותו בפועל (באותו רגע ממש) הוא שמשון – "תמות נפשי עם פלשתים", זה ה"וימת".

שפיטת שמשון את ישראל עשרים שנה ב"וימלך" ו"וימת"

אצל שמשון יש "וימלך... וימת" כשני חלקים בהנהגה שלו: ב"וימת" שלו כתוב[41] "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". קודם כתוב[42] "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה", בסיום שלב אחד של החיים שלו, אלה שני פסוקים, כמו שהסברנו, ואחרי "תמות נפשי עם פלשתים", אחרי שבאו בני המשפחה ומצאו את גופתו וקברו אותו ליד אביו מנוח, כתוב שוב "והוא שפט את ישראל עשרים שנה". חבור שני הפסוקים הוא גם מאד מיוחד – "וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" עולה ח"פ שמשון. ח הוא למעלה מהטבע – גבורה שלמעלה מהטבע.

בשני סיכומי חייו כתוב "עשרים שנה". חז"ל גם שמים לב לכפילות זו, ודורשים ש"וישפט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה" היינו בימי חייו, ואילו "והוא שפט את ישראל עשרים שנה" היינו אחרי שהוא מת. חז"ל דרשו שעיקר הפסוק השני הולך על מה שהפלשתים פחדו ממנו עוד עשרים שנה אחר מותו. יש בחז"ל אפילו שהפלשתים חשבו שהוא לא מת. יש פירוש שהפלשתים חששו שאולי הוליד בן גבור כמוהו, ועד עשרים שנה חכו לראות את הבן הזה. אבל הפירוש שכתוב בילקוט שמעוני למשל הוא שפשוט חשבו שהוא עדיין חי, לא האמינו שהוא מת. הווארט היה ששני הפסוקים יחד עולים ח פעמים שמשון – שלמות על טבעית של שמשון.

"חשם מארץ התימני"

עד כאן דברנו על גד, וכעת מדברים על שמשון שהוא תיקון חשם מארץ התימני. נעשה רמז שגם קשור למה שדובר קודם – עוד רמז מהי שליחות. חשם הוא שמח והוא שוה שליח. כל שליח צריך להזדהות אתו. אבל גם כל שליח צריך להיות "מארץ התימני" – צריך גנים תימניים. [זה להתוועדות של זהר....] עליו אני מדבר, שישמע, יש לנו עוד שליח שלא נמצא כאן, שהוא באמת "חשם מארץ התימני". אבל כל יהודי, כל שליח, צריך להיות "חשם מארץ התימני". אמרנו שדווקא לחשם מארץ התימני יש את העזות דקדושה – הוא יודע מה עושים עם העזתים, איך להלחם אתם. [בן גוריון אמר שהוא מחכה שיהיה רמטכ"ל תימני...] נו, אז שיהיה.

תיקון החמה – מחמה בישא לחמה דקדושה

נעשה כעת משהו פשוט: כתוב "יגרתי מפני האף והחֵמה". מה הר"ת של חמה? "חשם מארץ התימני"[43]. ראשי התבות הללו עושים שתי מלים פשוטות – חַמָה או חֵמָה. חמה היינו שמש, רמז מובהק לשמשון – "שמש ומגן הוי' אלהים". על השמש כתוב[44] שלעתיד "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים" – זה שמשון, שיהיה שבעתים כאור שבעת הימים של ימי בראשית. חז"ל דורשים ש"שבעתים" היינו שבע פעמים שבע פעמים שבע – דוגמה של חזקה, שבע בחזקת שלש.

שמשון הוא חמה, אבל אמרנו ש"שלהי דקייטא קשין מקייטא" – סוף הקיץ, חדש אלול דווקא. יש בו משהו מיוחד של חמה. בשמש יש הרבה אש – ש היא אש, וגם שמש היינו שתי השינין של התפלין של ראש (דורשים כך, שמש היינו ש מכאן ו-ש מכאן וה-מ באמצע היינו ארבעת הבתים. זה ממש שמש – "לעתיד לבוא צדיקים ['ועמך כלם צדיקים] יושבים ועטרותיהם בראשים ונהנים מזיו השכינה"[45], כמו פוטוסינתזה. ניזונים ישר מהזיו, והשמש, זה דרך העטרות שלהם, התפלין של ראש שלהם). יש אש מכאן ואש מכאן ומים באמצע. ממה מורכבת השמש, מאיזה יסוד? הכל מימן, הכל מים, והוא בוער באש – זהו הסוד של ש-מ-ש. אבל חמה היא עוד יותר חם, חמה לשון חם – חום השמש. דווקא לעתיד לבוא הנביא ישעיהו משתמש בזוג חמה-לבנה (ולא שמש-ירח) – "והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה יהיה שבעתים כאור שבעת הימים".

בכל אופן, יש החמה בישא, שנחלשת מחמשה עשר באב, כידוע – חמה בישא של אומות העולם – אבל כנגדה יש את החמה דקדושה. חמה בישא היינו "חשם מארץ התימני" דתהו, אבל מה ששמשון יוצא משם, מביא אותו והופך אותו – כמו שהסברנו שכל הענין של שמשון הוא אתהפכא – זה החמה דקדושה.

חידת שמשון – "ומעז יצא מתוק"

גם החידה של שמשון היא המתקה – "ומעז יצא מתוק"[46]. אחת מכוונות "הוי' אחד" היא "הוא חידה", "היא חדוה"[47]. כתוב שב"הוי' אחד" יש זיווג – ה-אח של אחד היינו חלק הזכרי של "אחד" ואילו ה-ד (רבתי) היא חלק הנקבי. וכן בביטוי המלא "הוי' אחד" יש צירוף אותיות "הוא חידה" (היינו חושבים שהיא חידה, אבל זה הצירוף) ו"היא חדוה" (חדוה היא תיקון חוה כנודע, להפוך את חוה לחיה, העולה חדוה[48]). בכל התנ"ך מי שחד חידה – "הוא חידה" – הוא שמשון. יש רק אחד שדומה לקונו, שנקרא על שם קונו[49]. רק אחד ש"דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" – שדן את ישראל כאחד, כאביו שבשמים, והוא היחיד בתנ"ך שאומר חידה.

החידה שלו היא "ומעז יצא מתוק" – לוקח את העזות (של עזה) וממתיק אותה, הופך אותה לגמרי, אתהפכא גמורה. זה מה שחשם השליח צריך לעשות. שכל הדברים העזים – יש דברים עזים, דברים קשים, וכל מיני קשיים (כמו להשיג את האישורים שלך, לבנות את הבנין, כל מיני מחבלים בשטח שם, שה' יגמור אתם את החשבונות) – יהפכו למתוק. את כל העז הזה שמשון, חשם, הופך למתוק. מאיפה התקבל שחשם הוא ליצן? בכל אופן, זו המלחמה נגד הפלשתים, ש"ליצנים היו". או שחשם הוא קליפה זו עצמה, או שהוא שמשון – הוא-חדה שנלחם נגדם ומנצח אותם.

תיקון "האף והחמה"

שוב, יש שתי אפשרויות איך להסביר את המלה "חמה" (שיוצאת מראשי התבות "חשם מארץ התימני"): או שזו חמה דקדושה נגד חמה בישא, או שזו החֵמה של הקדושה נגד החֵמה דקליפה. קודם אמרנו שבזכות העזות של גד משה רבינו נרגע מהפחד שלו מפני האף, וכאן אנחנו מוסיפים שבזכות "חשם מארץ התימני" דקדושה – שמשון, מדן, שהוא בכור בלהה (שגם יש לו את עזות בן הבכור של השפחה) – משה רבינו נצל מהפחד מהחמה. אף וחמה הם שני הדברים שמשה רבינו פוחד מהם. חז"ל מלמדים[50] שתיקון האף והחמה, מהם פחד משה, הוא על ידי מתן בסתר, כפי שכתוב "מתן בסתר יכפה אף ושחד בחֵק חמה עזה"[51] (ולעניננו, יש לשים לב שדווקא בחמה – עם כל הסודות והמשמעויות שלה שנתבארו כאן – נאמר לשון עזה). אם יש לו גם את גד וגם את דן הוא מסודר. לחיים לחיים.

גד ודן

מכל השבטים יש רק שנים שהם שתי אותיות – גד ודן. לא רק שהם שתי אותיות, אלא שגד עצמו ר"ת גד-דן (והם ס"ת דן), ואף אפשר לעשות מהם 'רבוע קסם' קטן (הנקרא מימין לשמאל ומלמעלה למטה):

ג ד

ד ן

אף על פי שהסדר הוא גד-דן, הרי דן נולד לפני גד – שוב סימן שגד חושב למפרע, בחינת אור חוזר, "ויהי אור". דן הוא הילד החמישי וגד הוא הילד השביעי – ביחד הם זה, "משה רבינו נתנבא ב'זה'", הוא זכה לנבואה בזכות החסידים שלו, הבכורות (הגבורים) של השפחות.

ה. "לא תתגֹדדו" ו"אגודה אחת"

גד: תיקון "לא תתגֹדדו" ב"אגודה אחת"

כעת נגיע לסיום: צריך לקשר הכל עם פרשת שבוע, עם הקריאה של היום. נקשר את מה שדברנו עם 'רביעי' של פרשת ראה. רביעי פותח בפסוק "בנים אתם להוי' אלהיכם, לא תתגֹדדו" – מתחיל עם גד (בעל הטורים כותב שיש בפסוק זה יב תבות כנגד יב שבטי יה, שהם כנגד יב חדשי השנה. והנה, התבה הששית בפסוק, כנגד חדש אלול ושבט גד, היא "תתגדדו" – מלשון גד).

מה הכוונה "לא תתגדדו"? יש כמה פירושים. מה הפירוש הידוע ומפורסם של חז"ל? לא להעשות גדודים-גדודים. לכאורה זה כל הענין של גד, "גד גדוד יגודנו". אמרנו שגד היינו החסידים של הרבי. מה הם עושים? אגודת חסידי חב"ד. אבל כתוב "לא תתגודדו", לא לעשות גדודים-גדודים, אז מה הווארט? צריך אגודה, אבל מה אומרים בימים נוראים בתפלה (שחדש אלול הכנה להם)? "ויעשו כולם אגודה אחת".

השאיפה, הנקודה של חסיד חב"ד – ושל כל חסיד, של כל שליח – אם כי שהוא מייצג משהו ומישהו, השאיפה שלו שהאגודה שלו תכלול את כולם. הוא לא בא כדי לעשות פילוגים בעם ישראל ח"ו. המבצע – ב-ה הידיעה – של הרבי הוא מבצע אהבת ישראל ואחדות ישראל. בהקבלת המבצעים לספירות[52] לא שמנו אותו בחסד אלא בדעת – "מפתחא דכליל שית"[53], שכולל הכל. שם יש את המבצע העיקרי של השליח, שיעשו כולם אגודה אחת. בכל אופן צריך להיות חלוץ, חסיד שרוף, להיות יהודי חם, חסיד חם (א ווארמע איד, א ווארמע חסיד) – עם כל החמה של "שבעתים כאור שבעת הימים" – ויחד עם זה לא לעשות פילוגים. זה קונץ – כתוב שלהיות חסיד זה קונץ (ולהיות רבי עוד יותר קונץ), כי מחייב נשיאת הפכים.

גד דקדושה וגד דלעו"ז

איך רואים שיש שאיפה לאחדות עם ישראל בהמשך רביעי? רביעי מתחיל מ"לא תתגדדו" – אומר שיש גם גד דלעו"ז. כמו שגד הוא מזל – גד בנביא הוא טוב או לא? "העֹרכים לגד שלחן"[54] היינו גד לא-טוב, ג-ד באנגלית שהוא "אלהים אחרים", מזל רע. "הערכים לגד שלחן" היינו בלי מאה ברכות על השלחן. הגד הלא-טוב פותח את קריאת היום, "לא תתגדדו". אבל "לא תתגדדו" אומר שצריך לשאוף לאחדות, צריך להיות הגד של הקדושה.

איך הרעיון בא לידי ביטוי בהמשך 'רביעי'? זו קריאה מאד חשובה. בהמשך כתוב אחד הפסוקים הכי חשובים בתנ"ך – יש כמה כאלה – שה' בוחר בעם ישראל. אולי כאן עיקר הבחירה – "כי עם קדוש אתה להוי' אלהיך ובך בחר הוי' להיות לו לעם סגלה מכל העמים אשר על פני האדמה" (הפסוק מתחלק בצורת "חן" ל: ו-ז-ו תבות, ז ועוד יב, גד ועוד גד בהכאת אותיות, ודוק). מתי ה' בוחר בנו? כשלא עושים מפלגות, פילוגים.

שלש הבהמות ושבע החיות

אחר כך כתוב משהו שחוזר פעם שניה בתורה, דיני כשרות. איך הוא מתחיל? לא כמו בפרשת שמיני. זה עיקר החידוש של הקריאה של היום, של כ"ד מנחם אב שמברך את חדש אלול (כמו שפתחנו) – מה כתוב? הוא פותח דווקא בכל הרשימה של הבהמות והחיות הטהורות (לאחר פסוק ההקדמה "לא תאכל כל תועבה").

לא יודע אם יש עוד מבנה כל כך מובהק בכל התורה כולה של עשר ספירות, שמתחלק לשלש ושבע. קודם יש שלש בהמות טהורות, "שור, שה כשבים ושה עזים". השור כאן הוא שור-פר בסוד השופר – זו כוונה. אף על פי שלא תוקעים בקרן של פר, זו סוגיא בגמרא שכדאי ללמוד, אבל שופר אותיות שור-פר, הכתר של הבהמות. אחר כך שני ה"שה" הם "תרין ריעין דלא מתפרשין לעלמין". אחר כך, עיקר החגיגה, הוא הפסוק הבא – פסוק של שבע מלים שמונה שבע חיות טהורות, "איל וצבי ויחמור ואקו ודישן ותאו וזמר", כנגד שבע מדות הלב. ידוע שאנחנו עושים ממתקים מזה – שבע חיות כנגד שבעת הזרמים הטהורים שיש בעם ישראל.

אחדות החיות

דווקא המוחין כאן, חב"ד, הם בהמות, אבל המדות הן חיות. עיקר הפילוג עלול להיות במדות, הנטיות השונות מפלגות בין אנשים – אלו מחמירים ואלו מקילים, ימין ושמאל (שעיקרם במדות). בקדושה יש שבע חיות טהורות, שכולן חיות בגן החיות שלנו בשמחה ובששון – חשם אותיות שמח – ביחד. אין שום עוינות בין החיות האלה – תשים אותן יחד בגן חיות ותראה כמה יפה הן מסתדרות זו עם זו (הכל בסוד "עם זו [zoo] יצרתי לי תהלתי יספרו"[55]). רבינו סעדיה גאון אומר שזמר הוא ג'ירפה, ויש עוד ראשונים שסוברים כך – שזו חיה טהורה שאפשר לאכול. תאו, היסוד, הוא שור הבר. אלה חיות לא בדיוק דומות, אבל ב-ה הראשונות – ענין מיוחד בקבלה, ה קצוות, ה חסדים – החיות לכאורה מאד דומות (איני מכיר יותר מדי, אבל כך לכאורה). יתכן שגם מבחינה ביולוגית זה כך.

מי זוכר להשלים את הדרוש? למה רצינו לומר זאת? כי כאן נמצא התיקון של "לא תתגדדו". קודם כל, בשביל לא לעשות מפלגות בעם ישראל, דבר ראשון צריך לדעת שכולנו בהמות וחיות. כך יש סיכוי ש"לא תתגדדו". ברגע שחושבים שאני בן אדם ואתה בהמה – גמרנו את הסיפור. אבל אם כולנו חיות זה כבר טוב. רק שזה לא מספיק – לא מספיק להיות חיה, צריך להיות חיה טהורה.

מי משלים את הדרוש? [איל – מקובלים ספרדים. צבי – ליטאים. יחמור – חב"ד. אקו – תלמידי הרב קוק. דישון – שיטת המוסר. תאו – החסידות הכללית (זה הוא – חסידי גור...). זמר – ברסלב.] את התאו אנחנו מזהים פה – את השאר צריך לחפש. תכלית השליחות היא להיות שלוחים נאמנים ביותר ולפעול למען אחדות עם ישראל בעזות. לחיים לחיים.

ניגנו "ויעשו כֻלם אגודה אחת".

"ויעשו כֻלם אגודה אחת" – בישראל ובעולם כולו

מה הפשט בתפלה "ויעשו כֻלם"? הכוונה לכל אומות העולם, כמו בפסוק "כי אז אהפֹך אל עמים שפה ברורה לקרֹא כֻלם בשם הוי' לעבדו שכם אחד". "שכם אחד" היינו "אגודה אחת". זה נקרא גם אגודה, מלה מאד קדושה מלשון גד. כתוב עוד משהו מאד חזק, מה שנאמר על כל גוים "בלבב שלם". לא כתוב 'לב שלם', יש שם עדיין שני יצרים, לבב, אבל על כל פנים יש "לבב שלם" – כנראה שבביאת משיח זוכים לעבוד את ה' בשני יצרים, לאהוב את ה' בשני יצרים, "בכל לבבך". "ויעשו כלם אגודה אחת לעשות רצונך" – כולם עושים את רצון ה', רצון הבורא יתברך – "בלבב שלם". משהו גדול ביותר.

מתי שרים זאת, חוץ מראש השנה ויום כיפור? מה המנהג בספר המנהגים שלנו? כשאוגדים את הלולב וארבעת המינים. דרור, אתה מלמד את הילדים את הניגון הזה? [נלמד, עוד לא התחלנו את השנה.] הבטוי ודאי רומז לכל סוגי נשמות עם ישראל, לאגד של ארבעת המינים, לכן נוהגים לשיר זאת כשאוגדים את הלולב בערב חג הסוכות. אבל את התפלה אומרים בימים נוראים, בערב ר"ה ויו"כ, ב"ובכן" (ושרים את הניגון הזה גם בסעודות החג).

כוונת "בכן" באריז"ל

יש בתפלות ראש השנה ויום כפור ארבעה "ובכן". מכל הכוונות של תפלות ר"ה ויו"כ כדי שתלמדו את כוונת ארבעת "ובכן" מהאריז"ל. מה צריך לכוון כשאומרים "ובכן... ובכן... ובכן... ובכן" – ראשית תוספת התפלה בימים הנוראים? בכן עולה עב, וד"פ בכן עולה רפח – הסוד של רפח ניצוצין בכתבי האריז"ל, שעלינו לברר ולהעלות אותם. ד פעמים בכן-עב הם: עב ד-עב, עב ד-סג, עב ד-מה ו-עב ד-בן. עב ד-עב מכוונים ב"ובכן" הראשון וכו'.

בכל אחד מעסמ"ב – כנגד ד פעמים "ובכן" – יש את ה-עב שלו:

עב ד-עב הוא פשוט מילוי עב, בלי שום תוספת – יוד הי ויו הי בגימטריא עב.

עב ד-סג הוא שם סג – שעולה 63 – עם י האותיות שלו (יוד הי ואו הי), ואז מקבלים עג, עב עם הכולל.

עב ד-מה הוא שם מה – 45 – יחד עם הפשוט, י-ה-ו-ה, ואז שוה עא, אחד פחות מ-עב (כבר מתקזז עם עב ד-סג, שהוא אחד יותר מ-עב).

מה הוא עב ד-בן, ה"ובכן צדיקים" (אפשר תיכף לשיר)? בגילוי אין שם את שם בן בכלל, זה רק הדרגה – לפי איך שהאריז"ל מסביר – שהיא האחוריים של הפשוט: י יה יהו י-ה-ו-ה שעולה עב. המדרגה הזו היא מצד שם בן, ככה מכוונים.

אם רוצים רק כוונה אחת לכוון לפי כוונות האריז"ל, משהו מיוחד לכבוד ראש השנה ויום כיפור, זו הכוונה הזו של ד"פ "בכן".

"ויעשו כֻלם אגודה אחת" – תיקון נפילת עולם התהו

למה אמרנו זאת? בשביל "ויעשו כלם אגודה אחת". באיזה "ובכן" הוא נמצא? ב"ובכן" השני – שייך לשם סג. למה הוא מתקן את כל הגוים, עושה מכל הגוים, יחד אתנו, "אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם"? קודם כל, זה "ובכן תן פחדך" – יצחק, שם סג, השני – לתת את "פחד יצחק" על כל הגוים. מתקן את כל כולם כי שם סג הוא בחינת עולם התהו, וכל הגוים הם מה שנפלו מעולם התהו – כולל חשם וכולל כולם. דווקא ב-עב ד-סג מתקנים את כל הגוים ועושים מכל עמי הארצות אגודה אחת לעשות רצונך בלבב שלם.

כששם סג נופל הוא הופך להיות שם בן – ה עילאה ו-ה תתאה ("כאמה בתה"). זה קשר למה שכעת נשיר – "ובכן צדיקים". יש לזה שלשה ניגונים – שנים של העולם ואחד של חב"ד, לא כל כך ידוע. אם אתה שליח חב"ד צריך להכיר לפחות את "ובכן צדיקים" של חב"ד. לימוד הכוונה הנ"ל היה שכשתפתח קורס לקבלה – יש אנשים שבאים רק לשמוע דברי קבלה – תלמד אותם את הכוונה הזו.

ניגנו "ובכן צדיקים" של חב"ד.

כדי לחזק את התקשרות השלוחים, כדאי כל פעם לשיר את ניגוני הפרק של הרבי – שני ניגוני "מקימי" של השנה הזו [ניגנו.] ניגנו "דידן נצח" ו"כי בשמחה תצאו".