אבן עזרא – אחרי מות

ממצרים לכנען

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.[א]

פרשיה זו כתובה אחרי פרשת שחוטי חוץ ואכילת דם, ולפני פרשת עריות. ופירש ראב"ע:

ובעבור שהזכיר דברי השעירים שהיו עושים במצרים, נסמכה זו הפרשה. והעריות על מעשה ארץ כנען, כי כן מפורש בסוף. וטעם אני ה' אלהיכם על זה התנאי אהיה אלהיכם.

ובחקותיהם לא תלכו – שלא ירגיל אדם ללכת בדרך הזה עד שיהיה לו חוק. וכמעשה ארץ מצרים על המשפטים, והראיה את משפטי תעשו, הם הכתובים על ספר הברית המפורש בפרשת אלה המשפטים.

לפי ראב"ע, מעשה ארץ מצרים ומעשה ארץ כנען הם דברים שונים. מעשה ארץ כנען הם העריות, ככתוב בסוף הענין "אַל תִּטַּמְּאוּ בְּכָל אֵלֶּה כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם". ועל מעשה ארץ מצרים נאמר לעיל בפרשת שחוטי חוץ "וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד אֶת זִבְחֵיהֶם לַשְּׂעִירִם אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"[ב] ופירש ראב"ע "לשעירִם – הם השדים... ומלת 'עוד' תורה שכן היו ישראל עושין במצרים. אשר הם זונים – כי כל מי שמבקש אותם ומאמין בהם הוא זונה מתחת אלהיו, שיחשוב כי יש מי שייטיב או ירע חוץ מהשם הנכבד והנורא". אם כן, פולחן השעירים-השדים הוא מכלל "מעשה ארץ מצרים", וגם ישראל עצמם היו נגועים בזה בהיותם במצרים (ולכן נאמר "ולא יזבחו עוד"), וזה טעם לסמיכות הפרשות (פרשת שחוטי חוץ ופרשת עריות). ובפרשת קדושים[ג] הוסיף ראב"ע "כי במצרים היו אוכלים על הדם וזונים אחרי השדים [אכילה על הדם קשורה לפולחן השדים[ד]], ובארץ כנען מנחשים ומעוננים כי כן כתוב [בספר דברים[ה] שעניני ניחוש וכישוף וכדו' הם מתועבות הכנענים]".

ונראה מדברי ראב"ע שעיקר "מעשה ארץ מצרים" שהוזהרנו ממנו כאן הוא המשפטים בכלל (דינים), ו"מעשה ארץ כנען" הוא מעשי העריות הנקראים 'חקות' כיון שההרגל ללכת בהם נהפך לאדם לחק קבוע (כמו שכתוב בסוף הפרשה "לבלתי עשות מחקת התועבֹת אשר נעשו לפניכם"). וכך מתפרש חילוק הלשונות בפרשה בין משפטים וחקות: "כמעשה ארץ מצרים... לא תעשו [היינו משפטים], וכמעשה ארץ כנען... לא תעשו ובחקתיהם לא תלכו [איסורי עריות]. את משפטי תעשו [ולא משפטי מצרים] ואת חקתי תשמרו ללכת בהם [ולא בחקות הכנענים]...".

חכמת מצרים ומדות כנען

והנה הרמב"ן הביא דברי ראב"ע והשיג עליו "ועל דעת רבי אברהם, הזכיר כמעשה ארץ מצרים על השעירים הנזכרים, וכמעשה ארץ כנען על העריות... ועל דעת רבותינו בתורת כהנים היו גם המצרים שטופים בזמה בכל העריות ובזכור ובבהמה, והוא האמת, כי גם קדש היה בארץ בזכור מאז ועד עתה. והכתוב מעיד בהן, בני מצרים שכניך גדלי בשר ואומר אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם", כלומר מוכח מהמציאות[ו] ומהפסוקים[ז] שגם המצרים היו שטופים מאד בעריות.

אך ראב"ע סובר כנראה שאמנם המצרים היו מקולקלים בעריות אך עיקר הפגם במצרים היה בעבודה זרה ("אלהי מצרים") ובמשפטים מקולקלים, ואילו אצל הכנענים עיקר הפגם היה בעריות. ובלשון הפנימית: מצרים היא כנגד המוחין (השכל) וכנען כנגד המדות.

כך נראה בפשט הכתובים כי מצרים היא 'מדינה חכמה'. בתורה יש הרבה ענין עם חרטומי וחכמי מצרים (החל מספר בראשית[ח]), ויציאת מצרים מלאה התמודדות במישור המוחין, מכפירת פרעה "לא ידעתי את ה'" עד "וידעו מצרים כי אני ה'", ועל הפלגת חכמת מצרים נאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים"[ט]. וכן נראה שהמצרים היו 'מדקדקים' במיוחד בפולחן עבודה זרה: המצרים לא היו אוכלים בשר ולא נתנו לזבוח צאן[י] מפני שהיו עובדים לצאן[יא] (ומסתבר שפולחן השעירים קשור לענין זה), ואילו ארץ כנען היתה (גם) ארץ מקנה צאן.

ובספר הזהר נאמר כי "היתה חכמת מצרים יותר מכל העולם"[יב]! בפרט, למצרים ופרעה יש שייכות מיוחדת לכתר, חכמה ובינה: בכללות מבואר כי מצרים היא בחינת אמא-בינה של הקליפה[יג]; על פרעה מלך מצרים, "התנין הגדול", מבואר שהוא אריך-כתר דקליפה[יד]; וכן מצרים היא חכמה של הקליפה, "חכמת מצרים" כנ"ל (מצרים היינו 'מצר ים' ו'מצר מי'). ורמז מובהק: כתר חכמה בינה = מצרים מצרים (כלומר, יחס של 'שלם וחצי')! כאן המוחין (ג"ר) הם כתר-חכמה-בינה ולא חכמה-בינה-דעת, שהרי עיקר הגלות הוא מה שאין דעת (ובקליפה אין דעת-אמת, "אל אחר אסתריס").

לעומת זאת, כנען כולל שבעה עממים המכוונים באופן מובהק כנגד שבע המדות[טו] (כרמוז בדברי המרגלים "וכל העם אשר ראינו בתוכה אנשי מדות"[טז]). מצרים וכנען הם אחים, "ובני חם כוש ומצרים ופוט וכנען"[יז], אך כנען הוא היורש העיקרי מחם אביהם את החום של הקליפה וקלקול העריות, שהרי חם וכנען שותפים בחטא שנעשה לנח[יח] (ולפי חז"ל[יט] חם קלקל עוד לפני כן ששימש בתבה).

אם כן, ישראל נתונים כאן במעבר בין המוחין למדות: בין "ארץ מצרים אשר ישבתם בה" ל"ארץ כנען אשר אני מביא אתכם שמה" – והם מוזהרים לא לחזור לתועבת מצרים בעבודה זרה ולא ליפול לתועבת העריות של ארץ כנען.

ובחכמת החשבון: מצרים = כנען כנען[כ]. כלומר, שרש המדות הוא בשכל, ולכן מצרים, בחינת המוחין, היא כנגד המדות שבמוחין והמדות עצמן. נמצא מבנה חשבוני יפה (כולו בסוד 'שלם חצי'): כתר חכמה בינה = 760 = מצרים מצרים. מצרים = 380 = כנען כנען. כנען = 190. סך הכל, 760 ועוד 380 ועוד 190 = 1330 = 70 פעמים גוי, רמז לכללות שבעים אומות העולם. אם כן, מצרים וכנען הם מעין תמצית של כללות אומות העולם, ו"ארץ מצרים" ו"ארץ כנען" כוללות את העולם כולו. והרמז: ארץ מצרים ארץ כנען = ד פעמים רפח (ממוצע כל תבה), שם נפלו רפ"ח ניצוצות הקדושה אותם יש לברר ולתקן.

בהמות וחיות

היחס הזה, מצרים כנגד ג"ר וכנען כנגד ז"ת, שייך למערכת הבהמות והחיות הטהורות: שלש בהמות טהורות, שור, כבש ועז, ושבע חיות טהורות "איל וצבי ויחמור ואקו ודישון ותאו וזמר". הבהמות כנגד מצרים (עגלה יפהפיה מצרים"[כא]), והחיות כנגד עמי כנען (ב"ארץ הצבי").

אכן, לקרבן הוכשרו בהמות ולא חיות, ומבואר במדרש[כב] הטעם מפני שהבהמות הן ברשותו של אדם והחיות אינן ברשותו (ואין מטריחין אותו להביא מהן). בפנימיות, מבואר[כג] כי הבהמות רומזות ללבושי הנפש, מחשבה דבור ומעשה (הכתר מתבטא בלבוש המעשה, החכמה בלבוש הדבור, והבינה במחשבה) שהם "ברשותו של אדם", ביכולתו ובבחירתו להשמר מכל פגם (בדרך של 'אתכפיא' לכל הפחות), ואילו החיות הן המדות הטבעיות עצמן שאינן ברשותו של אדם להפכן לטוב (אלא רק לשלוט בהן ולהכניען, מח שליט על הלב, שלא להניח למדה המתעוררת להשתלט בפועל על לבושי הנפש, לא במעשה ואף לא בדבור ואף לא במחשבה).

רמזי הפסוקים

נתבונן בחכמת המספר בפסוק "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ". סכום הפסוק הוא 7381 = משולש 121 (11 ברבוע) = 61 פעמים 121. מספרים אלו חוזרים בסיום הפרשיה "אשר יעשה אתם האדם וחי בהם אני הוי'" – האדם וחי בהם = 121. אני = 61. וביחד, 121 ועוד 61, האדם וחי בהם אני = יעקב, ועם הוי' = יצחק.

ועוד בפסוק זה: כמעשה ארץ מצרים וכמעשה ארץ כנען = 2028 = ו פעמים הוי' פעמים אחד, כלומר ממוצע כל תבה הוא הוי' פעמים אחד. כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען = 4095 = משולש 90 = 45 (משולש 9) פעמים 91 (משולש 13). אשר אני מביא אתכם שמה = 1421 = 49 פעמים 29 = 7 פעמים ברא.

שלשת הפסוקים "כְּמַעֲשֵׂה אֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לֹא תַעֲשׂוּ וּכְמַעֲשֵׂה אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לֹא תַעֲשׂוּ וּבְחֻקֹּתֵיהֶם לֹא תֵלֵכוּ. אֶת מִשְׁפָּטַי תַּעֲשׂוּ וְאֶת חֻקֹּתַי תִּשְׁמְרוּ לָלֶכֶת בָּהֶם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם. וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי הוי'" = 15874, כאשר 15873 (ללא הכולל) = משפט פעמים יחידה = 3 פעמים 11 פעמים 13 פעמים 37.

יחד עם שני הפסוקים הראשונים "וַיְדַבֵּר הוי' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אֲנִי הוי' אֱלֹהֵיכֶם",  דהיינו כל חמשת הפסוקים בפרשיה = 18525 = 5 פעמים 3705 (ממוצע כל פסוק), כאשר 3705 = אדני פעמים אל הוי' (יג פעמים פרה) = 4095 הנ"ל ועוד 14430 = שע פעמים הוי' אחד, יחידה פעמים שמן-שמים. וכן עולה 2028 הנ"ל ועוד זך פעמים תורה.

חי העולם יחינו

וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם אֲנִי ה'.

וטעם ושמרתם את חקותי ואת משפטי לבאר שהם חיים לעושיהם בשני עולמות, כי המבין סודם, חי העולם יחיינו ולא ימות לעולם, על כן כתוב אני ה' אלהיכם כאשר פירשתי.

רש"י פירש "וחי בהם – לעולם הבא, שאם תאמר בעולם הזה, והלא סופו הוא מת". אך ראב"ע מפרש שמדובר על חיים "בשני עולמות... ולא ימות לעולם", וכן כתב ראב"ע בפרשת בראשית[כד] בענין גן העדן "גם יורה זה הסוד שיש יכולת באדם שיחיה לעולם". כלומר, אמנם "בעולם הזה סופו הוא מת" לעת עתה כדברי רש"י, אבל התכלית היא חיי נצח. והרמז: וחי בהם (לשון הפסוק) ולא ימות לעולם (לשון ראב"ע) = 740 = 5 פעמים נצח (ממוצע כל מלה) = חלק אלוה ממעל ממש = כ (אות הכתר) פעמים יחידה, על ידי גילוי היחידה שבנפש, היותה "חלק אלוה ממעל ממש", יש ביכולת האדם לחיות לנצח.

אמנם קודם לכן בפרשת בראשית[כה], בענין עץ החיים ועץ הדעת, הביא ראב"ע שתי דעות: תחילה פירש שעץ החיים מוסיף באכילתו שנים רבות אך לא לנצח (ומה שכתוב "וחי לעולם" היינו זמן רב, ולא לעולם ועד), ואחר כך הביא דעת המפרשים "כי לא נברא האדם על מתכונת שימות, רק כאשר חטא נגזר עליו המות", ושוב נוטה לדעה הראשונה, ומבאר שגוף האדם הוא כגוף הבהמה שסופו למות, ומסיים "וכבר הביא אחד מרופאי יון ראיות גמורות, שלא יתכן שלא יהיה לחיי האדם קצב". וכן הביא הרמב"ן[כו] דעה זו "ועל דעת אנשי הטבע היה האדם מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב", אך הרמב"ן חזר ודחה: "ועל דעת רבותינו אלמלא שחטא לא מת לעולם, כי הנשמה העליונית נותנת לו חיים לעד, והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה יהיה דבק בו תמיד והוא יקיים אותו לעד" (ומבאר כי לדעת "אנשי האמונה" שהעולם מחודש ברצון ה', גם האדם יכול להתקיים לעד למרות שהוא מורכב). ויש לומר שדברי ראב"ע הם לפי הפשט, שהגוף מצד עצמו מעותד למיתה, אבל הוא מודה למסקנת הרמב"ן ולכן כתב "שיש יכולת באדם שיחיה לעולם" כמו שהוא מבאר אצלנו "חי העולם יחיינו" (הקב"ה, חי העולמים, יחיה את האדם אע"פ שגופו נוטה להתפרד).

"ולא ימות לעולם" בחיים גשמיים התקיים בשלש דמויות[כז]: אדם הראשון היה בגדר 'חי לעולם' בחיים נצחיים, אלא שגרם החטא. וכן ביעקב אבינו, ששופריה כשופריה דאדם הראשון, נאמר "יעקב אבינו לא מת". וכן נאמר על משה רבינו שלא מת (אותיות מה של משה = אדם) – "משה מלגאו יעקב מלבר". והנה אדם יעקב משה = והיו לבשר אחד (שנאמר לפני החטא) = 572 = 22 פעמים 26, יעקב הוא הדור ה-22 לאדם ומשה הדור ה-26! ועוד, כשנבנה סדרה מאדם (45) יעקב (182) משה (345), בסיס הסדרה יהיה 26 (שם הוי' ודורו של משה).

[רמזים נוספים: אדם יעקב משה במילוי = בראשית במילוי (כאשר בראשית = שלשה דברים יחד, כדברי ר"א אבולעפיה, ויש לכוון לשלש הדמויות הנ"ל) = 1819, ועם הכולל 1820 = סוד פעמים הוי' = י פעמים יעקב. במילוי המילוי, הממוצע של אדם יעקב משה = 1314 = חי פעמים חכמה ("ימותו ולא בחכמה").]

יחיה האדם

לשון ראב"ע "חי העולם יחינו" מורכבת משני פסוקים: הביטוי "חי העולם" מקורו בספר דניאל ("וישבע בחי העולם". חי העולם = אחד ברבוע, היינו ה' אחד); "יחינו"[כח] לקוח מהושע "יחיֵנו מיֹמָיִם ביום השלישי יקִמנו ונחיה לפניו"[כט], פסוק הנדרש על תחיית המתים[ל] וכן על שני ימי ראש השנה. ולעניננו: ביום הראשון של ראש השנה (שישי למעשה בראשית) נברא האדם וגם חטא ונגזרה עליו מיתה. ביום השני (יום השבת) עשה אדם תשובה, אך לא תיקן לגמרי כדי שיחזור לחיות לנצח (שכבר נכנס בו יצר הרע וכו'). רק לעתיד לבוא "ביום השלישי" אז "נחיה לפניו" לעולם.

והנה חי העולם יחינו = 253 = מוצא פי הוי', "לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" – כל עוד האדם ניזון מהלחם אז סופו למות, כמו שהתקלל לאחר החטא "בזעת אפך תאכל לחם עד שובך אל האדמה", אבל כאשר יהיה ניזון מ"מוצא פי הוי'" אז "יחיה האדם" לנצח כי "חי העולם יחינו". מספר זה, 253, הוא משולש 22, כ"ב אותיות התורה, "מוצא פי הוי'"[לא].

[בפסוק "לא על הלחם לבדו יחיה האדם" יש משוואה: יחיה האדם = 83 = הלחם[לב]. והנה לחלק החיובי בפסוק, "על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם" יש להוסיף כביכול "לנצח", ואז על כל מוצא פי הוי' יחיה האדם לנצח = 8 פעמים יחיה האדם, ממוצע כל מלה[לג].]

כאשר "חי העולם יחינו" ב"מוצא פי הוי'" אז זוכה האדם לחיים נצחיים. ובחכמת המספר: חיים נצחיים = 276, משולש 23, חיה, המשולש הבא אחרי 253, משולש 22. וממילא, חי העולם יחינו (משולש 22) ועוד חיים נצחיים (משולש 23) = חיה ברבוע = תענוג[לד], "אז תתענג על הוי'" ובזה תזכה לחיים נצחיים גם בעולם הזה.