"רצוא ושוב"

שבת בראשית תשפ"ד – כפ"ח

כתר שם טוב צב

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

תורה צב בכתר שם טוב עוסק בנושא היסודי של "רצוא ושוב". מתוך הקדמה מחודשת ורבת-משמעות על כך שה"רצוא ושוב" מופיע דווקא בתורה מתבארים דברי הבעל שם טוב, המפרש כיצד יש לבנות יחס מאוזן ומווסת כלפי תלמידי חכמים, כדברי חז"ל באבות פ"ב מ"י.

הכל בראש

הגענו לאות צב בכתר שם טוב:

ענין רצוא ושוב אפילו בגשמי.

את הפסוק "והחיות רצוא ושוב"[ב], שמדבר על חיות המרכבה, דרשו ככלל גדול המתייחס לכל החיוּת במציאות ("אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'"[ג]). כך אנחנו יודעים שבכל עבודת ה' צריך גם "רצוא" וגם "שוב", ואי אפשר להסתפק באחד מהם. תנועה של "רצוא" בלבד תביא את האדם להסתלקות מהעולם, כמו חטא נדב ואביהוא[ד], וזהו לא רצון ה'. ה' מצווה "'וחי בהם'[ה] ולא שימות בהם"[ו], בחיוּת אמתית של "והחיות רצוא ושוב" דווקא. תנועה של "שוב" בלבד תשאיר את האדם בעולם התחתון, בלי שום התקרבות לה', וזו ודאי לא התכלית.

בעומק, "רצוא ושוב" הוא הראש של כל הבריאה[ז], החל מ"בראשית". כלומר, הנקודה הפנימית של "מעשה מרכבה" היא ה"ראש" של "מעשה בראשית". למדנו[ח] שראש הוא התחדשות – כל גילוי חדש מופיע בדרך של "רצוא ושוב". זהו הסבר עמוק לכך לכלל באריז"ל[ט] שחיוּת היינו מוחין – בראש יש גילוי באופן של "והחיוּת רצוא שוב" ואחר כך האור החדש מופיע בגוף בהתיישבות, "בתר רישא גופא אזיל"[י].

בכל זאת, ה'תדר' של "רצוא ושוב" מופיע גם בסיום הגוף - ברגליים. כך, אצל הבעל שם טוב[יא] כל הסוד של "רצוא ושוב" שייך גם לפסוק "אז תשמח בתולה במחול"[יב] – ריקוד המורכבת מתנועות של התקרבות והתרחקות. יש המשכה מהראש דווקא לרגל, בסוד "ותומכיה מאושר"[יג] – המשכה לרגלים, ה"תמכין דאוריתא"[יד], "מראשו".

התורה המאזנת

יש רמז ידוע – שמובא בחסידות[טו] על "זאת חקת התורה"[טז] – ש"רצוא ושוב" בגימטריא תורה. לפי מה שהקדמנו, שה"רצוא ושוב" שייך לגילוי החדש שבבחינת ראש, הרמז ברור – התורה היא מוחין, בחינת ראש, והיא מתחדשת בכל רגע תמיד, "בכל יום [ורגע] יהיו בעיניך כחדשים"[יז] (כאשר ה' "נותן התורה"[יח], בלשון הוה[יט], ו"כל הנותן בעין יפה הוא נותן"[כ], בהתחדשות בדרך של "רצוא ושוב").

יש "קוב"ה, אורייתא וישראל"[כא], אבל אפשר לשאול בשביל מה צריך את התורה. למה לא מספיק שיהיו רק קוב"ה וישראל ("ישראל ומלכא בלחודוהי"[כב]), שישראל יעבדו את ה', גם בלי התורה? לפי הרמז הזה, התורה מלמדת את האדם את הויסות של "רצוא ושוב" – אם היו רק ישראל והקב"ה היה מצב של "רצוא" בלי "שוב" או של "שוב" בלי "רצוא", והתורה היא סוד ה"רצוא ושוב" שיוצר את האיזון (דבר שמתחיל כבר ממתן תורה, בו על "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל" ב"רצוא" והקב"ה "הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים והחיה אותם"[כג] ב"שוב"[כד]). לפי הנ"ל, שהתורה היא ה"רצוא ושוב" של הראש-המוחין, הרי שקוב"ה כאן הוא בחינת כתר (שמעל הראש) – ובפרט פנימיות הכתר, סוף מדרגות האין סוף[כה] – וישראל בחינת תפארת, "תפארת ישראל"[כו], הלב (האומר לי ראש[כז]), "לב ישראל חי"[כח] (וכאשר ה' נמלך בנשמות ישראל על הבריאה[כט] הוא בעצם נמלך עם לבו[ל]), סוד מדת הרחמים השייכת לישראל ("ונתן לך רחמים ורחמך"[לא]).

הצדיקים חיים את ה"רצוא ושוב" באופן מאוזן, הם לא מתקרבים יותר מדי ולא מתרחקים יותר מדי. אצל מי יש "רצוא" יותר חזק? אצל בעל תשובה, שהתרחק מדי ואחר כך מתקרב יותר מהצדיק – לכן כתוב "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד"[לב], הם מתקרבים ב"רצוא" למקום שהצדיק לא מגיע. אצל בעל תשובה יכול להיות גם "רצוא" לא מאוזן, לכן יש גם בעלי תשובה שמתים, כמו רבי אלעזר בן דורדיא, אבל אצלו אין על זה שום בקורת – לא כמו בחטא נדב ואביהוא, שהיו צדיקים – הוא נקרא "רבי אלעזר בן דורדיא"[לג]. ספר התניא, ספר של בינונים מסביר על האיזון אצל הבינוני, אבל הוא מזכיר גם את בעלי התשובה ומסביר את ענינו של רבי אלעזר בן דורדיא[לד]. רבי אלעזר בן דורדיא הוא רבם של כל בעלי תשובה[לה], הוא היוצא מן הכלל המלמד שעיקר תנועת התשובה הוא "רצוא" ללא מעצור, "ושבת עד הוי' אלהיך"[לו], "עד ועד בכלל", אך בחסדי השי"ת הוא שומר שברוב ככל המקרים בעלי התשובה לא יגיעו לכלות הנפש ממש, עד להסתלקות מעלמא דין (ובכך מוכיח שבכללות אין בעלמא דין "עד ועד בכלל" אלא "עד ולא עד בכלל"[לז], בהיות ה' יתברך אין-סוף ואנחנו מוגבלים).

"רצוא ושוב" ביחס לחכמים

התוספת על היסוד של "רצוא ושוב" כאן היא שהוא נמצא "גם בגשמי". "רצוא ושוב" אמור להיות 'חוש' טבעי, שמווסת את האדם מתי להתקרב ומתי להתרחק, שיוצר איזון בריא אצל האדם (שייך למזל מאזניים שאנחנו לקראת סופו).

הבעל שם טוב מביא דוגמה ל"'רצוא ושוב' אפילו בגשמי" מדברי המשנה בפרקי אבות[לח] – המאמר של רבי אליעזר, שלפי הדעה הראשונה במשנה הוא גדול תלמידיו של רבן יוחנן בן זכאי:

הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים,

למרות שהבעל שם טוב לא מביא כאן את הקשר לתורה – שמלמדת "רצוא ושוב", כנ"ל – הוא רומז אליו באופן ברור, בכך שהדוגמה היא מהיחס לחכם שמלמד אותך תורה. החכם, שכולו תורה וממילא ה"רצוא ושוב" אצלו מאוזן, מלמד גם את התלמידים "רצוא ושוב", שמתחיל מהיחס אליו עצמו:

רוצה שלא לחמם מרחוק ולא להתקרב מאד עד גחלת האש, כי והזהר בגחלתן שלא תכוה.

צריך להזהיר את האדם "שלא תכוה", אם יתקרב יותר מדי לגחלת, וגם 'שלא תכבה', אם הוא יתרחק יותר מדי מהאש (כדברי הבעל שם טוב[לט] על "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה"[מ]).

הלשון שמצוטטת כאן, "והזהר בגחלתן", מקצרת קצת את לשון המשנה במקור – "הוי מתחמם כנגד אורן של חכמים[מא] והוי זהיר בגחלתן שלא תכבה". כל הביטוי עולה סג פעמים מה[מב]. לכל תנועה יש מקור – מה המקור של ה"רצוא", באופן של "אורות דתהו", "בכל מאדך"[מג]? שם סג, כמו שכתוב בתניא[מד]. לעומת זאת המקור של ה"שוב", של התיקון וההתיישבות, הוא שם מה. "רצוא ושוב" צריך לכלול את שניהם, לא אחד בלי השני, כנ"ל, ולכן הרמז הוא כפל של שני השמות.