1

בע"ה

סוד ה' ליראיו – שער י"ט "הנפש וגלוייה"

י"ד שבט תשמ"ה – ירושלים

פרק ד

סוד שם אל

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

א.     נפש-פרצוף-צלם-דמות

סוד שם "אל" בארבע מדרגות הנפש

אנחנו לומדים כאן על ארבע מדרגות של הנפש – עצם הנפש, פרצוף כחותיה העצמיים של הנפש, צלם, שעל ידו יורדת הנפש לתוך הגוף, ודמות, שהיא ההשתקפות הצלם דרך הכחות המורכבים בגוף. כך הסברנו.

ראינו שיש פה ארבע מדרגות. ארבע מילים נפש-פרצוף-צלם-דמות, אני לא חוזר עוד פעם על ההסבר. בפרק ג התחלנו לעשות את החשבון הממוצע, הערך הממוצע של ארבע המלים האלה. ראינו שהערך הממוצע של נפש-פרצוף-צלם-דמות שוה ל-374. עשינו חשבון גימטריא שזה אהוה פעמים אהוי, ששייך לספירת הדעת.

עכשיו נמשיך לעשות עוד כמה רמזים ולהסביר אותם. קודם כל יצא מיסוד התורה הזאת שהנפש לא מתחלקת לחלקים, אין חלקים בנפש. זה המשפט הראשון: "עצם הנפש היא למעלה מכל התחלקות של כחות פרטיים". אין בה התחלקות.

מדרגה שאין בה התחלקות היא א – 1. אחר כך שלש המדרגות: פרצוף-צלם-דמות, ובכל אחת יש התחלקות ל-10. כמו שהוא הסביר, ברגע שמשהו מתגלה, אוטומטית, כשיש התגלות מסוימת ממילא יש התחלקות ל-10. המספר 10 וגילוי הם היינו הך, אותו דבר. זה כלל גדול.

אם יש שלש מדרגות של התחלקות ל-10, ומדרגה אחת מעליהן שאינה מתחלקת כלל, נעשה צרוף השם הקדוש אל. זהו רמז שמובא בקבלה גם לגבי תופעות אחרות . עוד פעם, יש סדר כזה של דבר אחד שלא מתחלק, ואחר כך יש שלש מדרגות שכל אחת מהן מתחלקת ל-10, אז הן 30 יחד. זה מופיע הרבה מאד פעמים גם בחז"ל. יש שלשים מעלות של מלכות[ב], וכך הלאה. יש הרבה דברים שנמנים שלשים. בקבלה[ג] אלו שלשים כלים שבכל פרצוף, שלשים כלים של המלכות וכך הלאה, לכן יש שלשים מעלות במלכות. באמת שלשים המעלות של המלכות על פי הקבלה הם 10, 10 ו-10. בקבלה הם לכאורה אחרת. יש אור אחד, ואחר כך הכלי, יש בתוך הכלי פנימיות ואמצעיות וחיצוניות, וכל מדרגה בכלי מתחלקת לעשר. זהו המושג ל (30) כלים, ובתוך כל הכלים יש אור אחד פשוט. אז זו עוד דוגמה. אבל כאן זה הדוגמה העיקרית והכי חשובה של התופעה הזאת – אחד שלא מתחלק, ושלש מדרגות שמתחלקות כל אחת ל-10. יחד זה עושה את סוד השם הקדוש, הראשון והיסודי ביותר בתורה, שם אל.

זה מה כמו שכתוב כאן בפרק ד:

עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ הוּא אֶחָד — א. בְּכָל גִּלּוּי מִשְּׁלֹשֶׁת הַגְּלוּיִים: פַּרְצוּף, צֶלֶם, דְּמוּת, יֶשְׁנָהּ הִתְחַלְּקוּת לַעֲשָׂרָה כֹּחוֹת, וּבְיַחַד — ל.

ב.     חילופי אותיות דומות

זוג האותיות א-צ

פעם למדנו[ד] דבר יפה. נסביר עכשיו קצת את הציור של ל על פי התורה. יש בראשונים, מושג שלמדנו פעם, שלכל אות יש בן זוג לפי הצירוף. זה אחד מזיווגי האותיות הכי חשובים, הכי יפים, לא יודעים את זה כל כך, לא מוכר. אבל מכל החיבורי אותיות הוא אחד מהדברים הכי חשובים: א מתחבר עם צ. זה מובא במקובלים הראשונים, שיש ל-א בת זוג – צ. למה? בגלל שבציור האותיות הן כמעט אותו דבר, רק שכתוב שההבדל ביניהם הוא שתמיד אצל הזכר הרגל הימנית למטה ישרה, ובנקבה הרגל מעוגלת. היסוד של כל אות הוא למטה בצד ימין, ורק כאשר אי אפשר להבחין למטה בצד ימין ישנה הבחנה למעלה בצד ימין. אם האות ישרה, כלומר זוית ישרה או שהיא מעוגלת – זה הבדל דק אבל הבדל חשוב מאד, במיוחד בשביל סופר סת"ם זהו הבדל חשוב – אם היא ישרה היא בחינת זכר ואם היא מעוגלת למטה בצד ימין היא בחינת נקבה.

לפי זה, א הולכת יחד עם צ. עוד פעם, א ו-צ הן אותו דבר. כמובן, לא בדיוק אותו דבר, אבל הכי דומות באותיות, רק שב-א למטה יש זוית ישרה ב-ו שיורדת, הזוית ישרה, אפילו עם טיפה עודף בצד ימין למטה. מה שאין כן ה-צ מעוגלת למטה בצד ימין.

א פנימיות ע

אנחנו עכשיו לומדים על זיווגי האותיות לפי הציור שלהן. זה נושא שכבר דיברנו עליו כמה פעמים, שייך לעניננו כאן, מה שאנחנו לומדים עכשיו. א הולכת יחד עם צ. מאד שייך לט"ו בשבט, היום כבר ט"ו בשבט. כתוב[ה] שא-צ הן פנימיות של ע-צ. בכל מקום א היא הפנימיות של ע, זה כלל גדול ש-א היא הפנימיות של ע. כמו שיש "שבעים פנים לתורה"[ו] ותורה אחת באמצע, כמו שבעים אומות העולם ועם אחד, שבעים סנהדרין ומופלא, המופלא שבסנהדרין הוא ה-א, אלף-פלא.

כך גם במבטא, בדקדוק, ע היא אות גרונית, אבל שמלבישה על א, שהיא יותר קלה. גם במבטא כתוב ש-ע מלבישה את א. זה כלל גדול, בכל מקום ע מלבישה, זה נקרא עין החשמל. חשמל בגימטריא מלבוש. ה-ע הוא החשמל שמלביש את א. כמו עין ואין, כמו עור מלשון עיור, "כתנות עור"[ז], בספר תורה של רבי מאיר היה כתוב "כתנות אור" עם א[ח], כמו "אתה עתה ברוך הוי'"[ט]. יש כמה דוגמאות בתורה של שתי מלים שהן ממש זוג, רק שבמלה אחת יש ע ובמלה השניה יש א. כמו עור אור, עין אין, "עתה אתה ברוך ה'", לגבי יצחק כתוב, ועוד הרבה דוגמאות כאלה. יש רשימה, פעם נדמה לי שעשינו, לא יודע אם בשיעור הזה, עם איזה חמישים, לא זוכר בדיוק כמה, דוגמאות של התופעה בתורה של ע ו-א. תמיד א היא הרוחניות בתוך ה-ע, שהיא יותר מלבוש גשמי על א.

א – אלופו של עולם; צ – צדיק יסוד עולם

לעניננו, לפי זה א-צ הן מלבוש על ע-צ – עץ. בחז"ל היום הזה ט"ו בשבט נקרא "ראש השנה לאילן"[י]. כתוב שאילן הוא א-צ. אילן שוה אצ. לפי זה א-צ, אילן, הוא אפילו יותר פנימי מעץ, המלה בתורה. המלה בתורה שבכתב היא עץ, המלה בתורה שבעל פה היא אילן. לפי זה יוצא שהאילן, שהוא א-צ, הוא פנימי לגבי עץ. באמת המקור של אילן הוא אל, אלקות. המספר הזה אצ הוא שילוב של הוי'-אדני כידוע, אמן, אחד מהמספרים העיקריים. אבל הדבר הפשוט הוא שבזוג הזה, הסופר סת"ם שכותב צ צריך לדעת ש-צ היא בת הזוג של א. או בלשון אחרת, הצדיק, "צדיק יסוד עולם"[יא], "ועמך כלם צדיקים"[יב], כל יהודי הוא צדיק, הוא בת הזוג של אלופו של עולם.

עוד פעם, א בחז"ל נקראת "אלופו של עולם", והצדיק נקרא "צדיק יסוד עולם". זה גם כן צד השוה. שתי האותיות האלה הן זוג של אותיות. הן התחלת הזיווג הזה. זה גם כן העץ, כתוב "האדם עץ השדה". האדם למטה דומה לאדם העליון, רק שאדם העליון הוא א, והאדם התחתון הוא צ, אלו בן זוג ובת זוג. רואים זאת בציור האותיות.

זה שהאות צ הוא צדיק זהו מאמר חז"ל. חוץ מזה שלפי האריז"ל צריך לומר צדיק ולא צדי, בגלל שצדי היא התרגום של תהו. "תהו ובהו" הם צדיא וריקניא. האריז"ל אומר שבעולם התהו אומרים צדי, אבל בעולם התיקון אומרים צדיק. זה כלל גדול אצל האריז"ל. אז חוץ מזה שעצם שאת האות אומרים צדיק, גם בחז"ל רואים בפירוש. יש מקום בשבת שדורשים את האותיות, ושם כתוב "צדיק כפופה"" ו"-צדיק פשוטה", צדיק כפוף-צדיק פשוט. צדיק כפוף בעולם הזה, צדיק פשוט בעולם הבא. זה גם דבר פשוט שהאות צ, "ועמך כלם צדיקים", מתחברת עם א, אלופו של עולם.

הזוגות ב-כ; ג-נ; ד-ר; ה-ק

ואחר כך ב הולך ביחד עם כ; כבר עשינו את זה כמה פעמים, ג עם מה? עם נ. זה הציור, עכשיו מסתכלים על הציור; ד-ר. עוד פעם, מענין שלפי סדר האלף-בית הזכר הוא ראשון, כמו א-צ, ב-כ, ג-נ. ג היא הזכר, נ היא הנקבה. גם ד-ר, זה לא היה צריך לצאת כך, זה חידוש שזה ככה. אחר כך ה-ק. כתוב ש-ק היא ר ו-ז. מה שאין כן ה היא ד ו-י, או ד ו-ו, אבל ק היא ר.

ק היא נקבה לגבי ה. בשניהם יש שלשה קוים, רק שב-ק אם היא בקדושה, זה נקרא "למטה אין תכלית". אם היא בקליפה, לפעמים ה-ק היא קליפה, יניקת החיצונים. כמו שהמעשה הלא טוב מניק את החיצוניים, היא נקראת רגל ה-ק, בסוד "רגליה ירדות מות"[יג]. היא בקליפה, אבל בקדושה ק היא אות הקדושה. בגמרא כתוב[יד] ק קדוש ועל זה כתוב בחסידות[טו] – מה זה ק קדוש? "אין קדוש כהוי'"[טז] יש פסוק, וכתוב בזוהר ש"איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה"[יז], הוא נמצא בכל ואף אחד לא תופס בו. הוא חודר לתוך הכל. זוהי הרגל הארוכה של ק. הוא נתפס בתוך הכל ואף אחד לא תופס אותו. "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". כך מסבירים את סוד הרגל הארוכה של ק בקדושה – "אין קדוש כהוי'".

"כמה קדישין אינון? תורה קדישא, ישראל קדישין", ו"אין קדוש כהוי'". הקדושה של ה' היא שהוא נתפס ולא נתפס, שמצדו הוא נתפס ומצד התופס הוא לא נתפס – "איהו תפיס בכולהו עלמין ולית מאן דתפיס ביה". מה שאין כן הנשמה בתוך הגוף מתפעלת ממקרי הגוף. הנשמה בשורשה קדושה, היא נבדלת, אבל ברגע שהיא יורדת לתוך הגוף, כמו שעכשיו מדברים, הנשמה מתפעלת, הנפש האלקית מתפעלת ממקרי הגוף. כתוב "ונפש כי תחטא"[יח] – "תהווא"[יט], כתוב בזוהר, היא גם משתתפת בחטא, לכן מגיע לה עונש, אחרת אין שום הסבר לעונש. זאת אומרת שהיא לא קדושה בתוך הגוף. ברגע שהיא נתפסת היא נתפסת.

יש דבר שכאשר אתה תופס אותו הוא נתפס, אף על פי שהוא קדוש בשורש, אבל אם הוא נתפס הוא נתפס, תפסו אותו. כך הוא לגבי הנשמה כתוב, ואפילו לגבי התורה. מה שאין כן לגבי הקב"ה, עליו כתוב "אין קדוש כהוי'". זו לשון הזוהר, "כמה קדישין אינון", יש כמה קדושים, אבל אין קדוש כמו שה' קדוש, בגלל שהוא נתפס והוא לא נתפס. זה רק אצל הקב"ה כתוב.

כל זה הסבר לרגל הארוכה אם היא בקדושה, של נתפס ולא נתפס, אבל אם זה נתפס כבר יכולה להיות יניקת חיצונים. לכן ק הרבה פעמים היא מקור יניקת החיצונים. בכל זאת, כתוב בפירוש ש-ק היא בת הזוג של ה.

אותיות ו-ז

מה הולך יחד עם ו? ז. כתוב שב-ו הרגל יורדת ישר. ב-ז – לא למעלה בראש אלא ברגל – יש קצת עיקום. ב-ו אין עיקום, היא ישרה לגמרי. זה מצביע על כך ש-ו היא הזכר ו-ז הנקבה.

יש עוד שורש: כתוב ש"אשת חיל עטרת בעלה"[כ], גם הראש למעלה. כיוון שהראש של ז הולך לשני כיוונים, היא אור חוזר, כך המגיד מסביר[כא]. המגיד מסביר לגבי כך שהראש של ו בולט רק לצד אחד ולכן היא אור ישר, אבל ז, שהראש בולט לשני הצדדים, היא אור חוזר. כשיש אור חוזר יש בליטה משני הצדדים. זה סוד שכתוב בשם המגיד. אור חוזר הוא בחינת נוקבא, הוא ענין אחר.

אבל לגבי הכלל של ישר ומעוגל, באמת בתוך הרגל הארוכה של ו יש יושר, מה שאין כן ב-ז יש קצת עיגול ברגל. [אבל גם למעלה יש הבדל כזה] נכון, לכן אמרנו שלכתחילה מסתכלים למטה, לא למעלה, ורק אם אין מה לראות למטה מסתכלים למעלה. אבל במקרה הזה יש מה לראות למטה, שה-ו כולה ישרה ו-ז קצת בולטת, קצת שמנה, הרגל שלה. כך הציור, קצת. באמת כאן היה לכאורה אפשר לומר ש-ז היא זכר, המלה זכר מתחילה ב-ז. היתה איזו מן סברא לומר ש-ז צריכה להיות זכר. בכל זאת כך זה, ש-ו היא יסוד ו-ז היא מלכות, כמו שבספירות הששית והשבעית הן יסוד ומלכות, זכר ונקבה.

אותיות ח-ת; ט-פ

אחר כך, מה הולך יחד עם ח? ת. עוד פעם, ח כולה ישרה ו-ת כולה מעוגלת, כאן ב-ת הכי מעוגלת היא הרגל השמאלית למטה, וגם הרגל הימנית למעלה. כאן באמת הרגל שרואים שהיא מעוקמת היא הרגל השמאלית של ת למטה, זה עיקר בחינת הנוקבא שיש ב-ת. אז ח הולך יחד עם ת.

מה עם ט? זה כבר יותר קשה. ט הולכת יחד עם פ. כתוב ש-פ היא ט מוּטָה על הצד, ששמים ט על הצד היא פ. נדמה לי שדיברנו על זה פעם, זו מחלוקת בשולחן ערוך, אבל כתוב בראשונים שכותבים ט דוקא ישרה למטה בצד ימין, לא מעוגלת. יש כותבים, אבל באמת מובא בראשונים שצריכה להיות ישרה למטה[כב]. כתוב בפירוש ש-ט צריכה להיות ישרה למטה. צריך עיון למה באמת היום עושים אותה עגולה למטה, אבל ראיתי בפירוש בראשונים שבמקום אחד לפחות היא צריכה להיות ישרה למטה. פשוט שבצד שמאל. אני מדבר על צד ימין. מה שאין כן פ היא עגולה בצד ימין למטה.

שתי האותיות ט ו-פ הן שם קדוש בקבלה: טפטפי-ה. הוא נקרא שם המחשבה בקבלה, כמו "טטפת"[כג]. על פי קבלה ט היא אור הגנוז, היסוד נקרא ט, "אמרו צדיק כי טוב"[כד], "טוביה גניז בגווה"[כה], ו-פ פה היא נוקבא, "מלכות פה, תורה שבעל פה קרינן לה"[כו].

אותיות י-ל; מ-ס; ע-ש

כל מה שהסברתי והזכרתי היה רק להגיע ל-י. מה הולך יחד עם י? זה סעיף בשלחן ערוך. אמרנו פעם ש-י היא האות הכי קטנה, זה הדבר הכי יפה בכל הזיווג הזה של אותיות. קודם נגמור עד הסוף. מ הולכת יחד עם ס. מ באמת היא דוגמה, איך אתה כותב מ? עגולה בצד ימין למטה או ישרה? ישרה, אף על פי שכתוב שהיא חיבור של כ ו-ו. למשל על מ כתוב[כז] שהיא כ ו-ו, ובכל זאת כותבים אותה ישרה למטה בצד ימין. זו הדוגמה שאפשר להיות ישר בצד ימין אף על פי שכתוב שהיא צורת כ.

ראיתי אותו דבר לגבי ט. מ ודאי ישרה למטה בצד ימין, ו-ס לא. ס היא עגול. מ ו-ס שהולכות יחד הן מאמר חז"ל לגבי הלוחות[כח].

אחר כך יש ע ו-ש. אם נקח את ע ונרים את הרגל שיורדת היא תהיה כמו ש. איך עושים את ה-ש למטה? יש בזה באמת כמה דעות בזה, אם עושים אותה עגולה או ישרה. אבל באמת יפה שנוסח חב"ד הוא לעשות אותה עגולה למטה, לא ישרה. רק בתפלין עושים על הבית עם שפיץ ממש. אבל בכתב עושים אותה עגולה, לנוסח אדמו"ר הזקן, ממש עגולה למטה, ו-ע לפי זה יותר ישרה. אם כן, זה הזוג ע ו-ש.

זעיר וגדול

מה נשאר? אמרנו עכשיו את כל האותיות, מה שנשאר הוא רק י ו-ל. זה הפלא הכי יפה, הכי חשוב, ש-י נקראת האות הקטנה בכל האותיות, "נקודה חדא"[כט], ו-ל היא האות הגדולה בכל האותיות. ל בחז"ל נקראת גדול, מגדל. בלשון חז"ל ל היא "מגדל הפורח באויר"[ל], כך היא לשון חז"ל, ואילו ל-י קוראים בספרות המסורה זְעִיר או זְעֵיר. במסורה על התנ"ך נקראת י זְעֵיר או זְעֵירָא, כך השם שלה.

ל-ו קוראים אריך, בדיוק להפך ממה שהייתי חושב על פי קבלה. בקבלה יש אריך וזעיר, אריך אנפין וזעיר אנפין, ובספרות המסורה ו נקראת אריך ו-י נקראת זעיר. איך נסביר זאת על פי סוד? צריך לומר ש-ו היא אריך בסוד "ז"א בעתיקא אחיד ותליא"[לא], שבאמת לז"א יש שורש באריך, וצריך לומר ש-י היא של היסוד, יסוד ז"א, שהוא באמת בבחינת זְעֵיר.

איך שלא יהיה, פשוט ש-י היא הקטנה ו-ל היא הגדולה. כתוב בשולחן ערוך[לב] שאם כותבים י יותר מדי גדולה –לפעמים צריך לתת לתינוק להסתכל עליה בגלל שהיא יכולה להתחלף ב-ל. כך הוא בסעיף מפורש בשולחן ערוך, ש-י יכולה להתחלף עם ל. הכי קטן יכול להתחלף עם הכי גדול. זה דבר יפה מאד אם חושבים עליו. כתוב שאם הסופר כותב י קצת יותר מדי גדולה היא נראית כמו ל. למה? בגלל שיש לה 'שפיץ' שיורד, וגם קוצו של י שעולה. אז אם כותבים את ה-י קצת יותר מדי גדולה היא ממש דומה ל-ל. רואים ש-י היא כמו הטיפה ו-ל היא כמו כל האילן השלם. י ו-ל הן כמו הגרעין-הזרע והעץ, יש דמיון ושויון אמתי ביניהן, רק שזו הכי קטנה וזו הכי גדולה.

ל – ראש-תוך-סוף של י

מה באמת קורה ב-ל? שכל שלשת המרכיבים של ה-י מתגלים כל אחד בפני עצמו. זה מה שרציתי כאן להסביר, שנוגע לעניננו, שיש ל-י ראש-תוך-סוף. המגיד אומר[לג] שאלו שלשה שמות של עם ישראל – ישראל-ישורון-יעקב. זה מובא בשם המגיד. הקוץ העליון של ה-י נקרא ישראל – לי ראש. הגוף של ה-י נקרא ישורון, והקוץ התחתון של ה-י הוא י-עקב – יעקב, כלומר העקב של ה-י, י-עקב. בגלל שכל עם ישראל הוא י, כמו שאומרים ביידיש א-ייד, כולנו יו"דים, יהודים, ובתוך ה-י יש שלש מדרגות: ישראל-ישורון-יעקב. זה חידוש מהמגיד ממעזריטש.

לעניננו, כאשר כל מדרגה מתגלה בפני עצמה היא כלולה מעשר, כלומר שה-י, שהיא עשר, נכללת בכל אחת משלש המדרגות שלה ואז היא נעשית ל – 30. מה שאנחנו לומדים כאן הוא שברגע שיש גילוי ישנה התחלקות ל-י, אבל יש גילוי ראשוני רק של נקודה, ואחר כך שהנקודה הזאת מתפשטת לראש-תוך-סוף, מה שכאן נקרא פרצוף-צלם-דמות כנגד ה-ו-ה שבשם, מתגלה בתוך כל מדרגה של ראש-תוך-סוף התכללות של 10, ו-3 פעמים 10 הם 30. כך בנינו את האות ל מהאות י.

ג.      תורות משפיע ומקבל של רבי נחמן

תורה ראשונה – תורת החן

יש גם תורה בסוף ליקוטי מוהר"ן, התורה האחרונה של רבי נחמן, בחלק ב', נדמה לי תורה צא, בה מבואר הקשר בין אותיות ל-י. התורה הראשונה בליקוטי מוהר"ן היא תורת החן, בה הוא מסביר את שתי האותיות ח ו-נ, ש-ח היא המשפיע ו-נ היא המקבל, ואילו לתורה האחרונה בליקוטי מוהר"ן קוראים תורת לי, בה הוא מסביר את שתי האותיות ל ו-י, ש-י היא המשפיע ו-ל היא המקבל. הוא מסביר שם, דבר פשוט על פי סוד, ש-ל היא הלב של התלמיד חכם שעולה בהתפשטות היש על מנת לקבל את ה-י, שהיא טיפת השפע שיורדת מהמשפיע, מהרב.

עוד פעם, ה-י – הוא מסביר – היא צמצום הרב. מה שהרב מצמצם את עצמו להמציא טיפה אחת של שפע הוא ה-י. התלמיד נקרא לב והרב הוא המח, "חכמה מוחא בינה לבא"[לד], חכמה היא חכם ובינה נקראת תלמיד חכם, והלב צריך להתפשט ולעלות. לכן באותיות דרבי עקיבא כתוב למ"ד – לב מבין דעת. כך הרמז של ל באותיות דרבי עקיבא. הלב עולה בשביל להבין, לקבל ולקלוט את טיפת השפע הזאת מהרב, וזו ה-ל שמקבלת מה-י. זו התורה האחרונה. התורה הראשונה היא שיש בכל דבר חכמה, שהיא ח, ורק מה, בשביל לקבל את החכמה שבכל דבר צריך נ שהיא אמונה. אלו גם משפיע ומקבל, קצת אחרת.

קוראים להם שני העמודים של ליקוטי מוהר"ן, ההתחלה והסוף. ההתחלה היא שיש ח ו-נ. ח היא החכמה האלקית שבכל דבר, הרמז שה' מרמז לך איך לעבוד אותו, שיש רמז בכל דבר איך לעבוד את ה'. איך אדם נעשה כלי לקבל את הרמז הזה של ח? על ידי אמונה שהיא נ – מלכות דקדושה. זו עבודה הרבה יותר פסיבית, שאדם פשוט צריך להאמין ולהכניע את עצמו לגמרי ואז הוא נעשה כלי לקבל את ההוראה. זו חכמה במובן של הוראה כמו "אורייתא מחכמה נפקא"[לה]. אורייתא לשון הוראה, תורה לשון הוראה, אומר הרד"ק[לו]. זו הוראת חיים, דרך החיים. כדי לקבל את הוראת החיים בכל דבר, לא מהרב, שהוא משתדל.

הוראת חיים היא בחינת אור, לא שפע. זה גם כן הבדל חשוב. בכל דבר יש אור, רמז, שמאיר לך את הדרך. האור מאיר בלי התפעלות. זה ההבדל בחסידות תמיד[לז] בין אור ושפע, שאור הוא בלי התפעלות, הוא נמצא שם ומאיר לך. לקבל אותו אתה גם צריך להיות בטל, 'אן התפעלות'. כדי לקבל את האור של הוראת חיים, שזו ה-ח, צריך להיות בחינת נ, שזו אמונה, פשטות ותמימות.

לכן הוא מתחיל אותה עם הפסוק "אשרי תמימי דרך ההלכים בתורת הוי'"[לח], כך הוא מתחיל את התורה. צריך להיות תמים, שזו ה-נ, הפשיטות, ואז מקבלים מ"יעקב איש תם"[לט] שזו החכמה. החכמה היא גם בבחינת תם וגם אתה בבחינת תמים. זו תורה א'.

תורה אחרונה – תורת לי

אחר כך, הסוף של הספר הוא משהו אחר: צריך לעשות השתדלות ומאמץ, ויש מאמץ משני הכיוונים. כמובן, גם בשביל שאדם יגיע לתמימות נדרש מאמץ, אבל זה מאמץ לרוקן ולהפשיט את עצמו, להגיע למה שנקרא מלכות דקדושה, לבטול היש. אבל כאן זהו מאמץ של תלמיד. כמו אחד שעושה בשיעור מאמץ להקשיב, הוא רוצה להקשיב, רוצה להבין מה שאומרים. המאמץ הזה להתעלות בשביל להקשיב נקרא ל, ויש מאמץ של הרב שאינו בבחינת אור, אלא בבחינת שפע. הרב רוצה להמציא נקודה עצמית של שפע, שהיא י, אז גם מלמעלה יש צמצום, ומלמטה יש הפשטה ועליה שנקראים ל. כאשר נפגשים ומתחברים ה-י וה-ל בעצם יש יחוד וזיווג. זהו הכלל של ליקוטי מוהר"ן מתחלה עד סוף. הוא מתחיל עם הסוד שנקרא חן, ח-נ, ונגמר עם הצירוף לי, ל-י. זה כלל גדול.

לעניננו, על כל זה דיברנו רק בהקשר ל-ל שיוצאים מ-י – ל כוללת שלש מדרגות של י. כאשר יש מדרגה עליונה שמושללת התחלקות, אין בה שום התחלקות, היא א. אם כן, נעשה צירוף אל.

[הסדר של ליקוטי מוהר"ן, החלק השני הוא לא מתוכנן. רק את החלק הראשון הוא סידר בעצמו] לא, ר' נתן סידר את שניהם. סדרהתורות הוא של ר' נתן, לא לפי סדר הזמנים, גם בחלק הראשון וגם בחלק השני. הוא התחיל את הספר עם התורה של חן, ובאמת ידוע שהיא יסוד הכל, כך היא המסורת בברסלב[מ], וסיים אותו עם התורה של לי.

[זה התורה האחרונה שהוא אמר?] לא, זו לא התורה האחרונה שהוא אמר, רק שמודפסת אחרונה. התורות לא לפי סדר הזמנים. התורה האחרונה בחייו היא תורה ח' בחלק ב'. זו התורה האחרונה שהוא אמר. אחר כך רבי נתן, שהוא התלמיד שהדפיס את הספר, קבע שהיא תהיה הסוף, זה הכל, הוא קבע שזה הראשון והוא קבע שזה הסוף. [יש אבל עוד תורות אחריה] כן, יש כל מיני תוספות. עוד פעם, כך מקובל, כך שמעתי, שסיום הספר הוא תורה צ"א בחלק ב', התורה של ל-י. אחר כך יש פרפראות, עוד כמה דברים קטנים בסוף. הסוף של מה שהודפס הוא התיקון הכללי, שמסביר את עשרה הלשונות, אבל לפני כן יש תורה צ"א שהיא התורה האחרונה של החלק הזה.

תורה ל – תורת א-ב

[יש גם תורה על אותיות א ו-ב] את זה הסברנו פעם, שיש עוד תורה, תורה ל' בחלק א' שגם מדברת על משפיע ומקבל, רבי ותלמיד, ושם האותיות הן א ו-ב. יש שלש פעמים בליקוטי מוהר"ן שיש משפיע ומקבל והוא נותן לכל אחד ערך של אות. זה כלל גדול – אם כבר מדברים על ליקוטי מוהר"ן – שהתורה ראשונה היא שהמשפיע הוא ח והכלי לקבל אותו הוא נ. כל פעם זה ענין אחר כמובן, לכן זו אות אחרת. התורה האחרונה היא י ו-ל. ויש תורה של א ו-ב. יש פה ליקוטי מוהר"ן? על שלש רגלים, שאדם צריך ללכת לצדיק.

זו התורה שנקראת "מישרא סכינא", תורה ל. כאן הוא מתחיל עם הענין שככל שאדם יותר קטן הוא חושב שהיות והוא קטן הוא צריך להסתפק רק עם רב קטן. בדיוק ההפך, הוא אומר שככל שאתה יותר קטן אתה צריך רבי יותר גדול, זה הכלל. כמו חולה, הוא מסביר, ככל שאדם יותר חולה הוא צריך רופא יותר גדול ולכן דוקא מי שהוא קטן מאד ויודע כמה הוא חולה ורחוק הוא צריך את הרבי הכי גדול שיש, שהוא בחינת רבי גדול ביותר, ככל שהוא קטן ביותר. מי שהוא חולה צריך לבקש לעצמו רופא גדול מאד-מאד, הגדול במעלה ביותר וכו'. מי שמחפש אחרי הרב הגדול ביותר, החולה, נקרא בת, מלשון בת עין. מה שמתגלה בתוך בת העין, השחור שבעין, הוא אלף, הפלא של הרב. כאן יש סדר אחר, יש בת עין שזה בית ויש אלף, הפלא של הרב המופלא. זה על פי דרך חב"ד, שיש שכל פנימי. השכל פנימי הוא כמו ה-י בתורה האחרונה.

(כמו שאמרנו קודם, איך אני יודע שזו התורה שבסוף? אם תסתכלו בסוף תורה צ"א כתוב "ברוך ה' לעולם אמן ואמן"[מא]. כאן סיום הספר. זה לא כתוב בהמשך, רק כאן. אף על פי שיש עוד סעיף, בסוף תורה צ"א בחלק ב' הספר מסתיים, זה הסוף, הסיום. אחר כך יש עוד כמה דברים, אבל זה הסיום).

התורה הזאת נקראת "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר"[מב], והיא הולכת על הפסוק שלפני עשרת הדברות. מה ההבדל בין התורות? ש-א נקראת שכל מופלא. יש משהו שבאמת הרב מצמצם את עצמו להמציא נקודה אחת של שפע פנימי. ל היא לשון לימוד, שהתלמיד לומד את זה, כמו תלמיד שלומד ממש מה שהרב אומר לו. אבל בתורה הזאת הוא מדבר על חסיד שצריך ללכת לחפש את הרבי הכי גדול, בגלל שהוא מרגיש את עצמו חולה נפש. מה שהוא צריך הוא פלא. זה נקרא שכל מופלא. כתוב שמרבי מקבלים שני דברים: גם לימוד פנימי וגם שכל מופלא שלא נכנס בפנימיות. אבל דוקא השכל המופלא הוא שמרפא. זה נקרא הסגולה שמרפאת את החולאת, לא השכל הפנימי שאני מבין.

כדי לקבל אותו צריך להיות בבחינת בת עין. בת העין יכולה לקבל את הפלא, את ה-א של הרב, על מנת לרפא את החולאת של האדם. זה קיצור התורה לפי הזיכרון שלי, הרבה זמן לא הסתכלתי בה, שנדמה לי שזה מה שכתוב כאן.

איך שלא יהיה, יש שלש מדרגות של משפיע ומקבל, ח ו-נ, ו-א ו-ב, ו-י ו-ל. שוב, לפי הזיכרון שלי אין בכל הספר הזה עוד דבר כזה. כל פעם הוא קורא להם חכמה עילאה וחכמה תתאה. כל פעם הוא אומר שזו חכמה עילאה וזו חכמה תתאה שמקבלת את החכמה עילאה. אלו שלש בחינות שונות. אמרנו שיש רמז מאד-מאד יפה בהן בסוד שבת, שאם אתה מחשב את שלשת הזוגות בהכאה יוצא שבת – י פעמים ל עולה ש, א פעמים ב עולה ב, ח פעמים נ עולה ת. בקבלה כתוב שיחוד הוא הכאה. זיווג הוא הכאת אותיות, כלומר כפל. זהו רמז מאד יפה, שיוצא מכולן אותיות שבת.

ד.     הקשר לי"ג מדות הרחמים

אֶל – אֵל

מה שהתחלנו כאן הוא ש-א הוא דבר שלא מתחלק ו-ל הוא התחלקות לשלש פעמים 10, ביחד א-ל. אני ממשיך לקרוא כאן:

זֶהוּ סוֹד ״אֵל הוי׳ וְיָאֵר לָנוּ״. וְכֵן סוֹד הַפָּסוּק ״הוי׳ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן״.

לפי זה כל פעם שכתוב "אל", ותכף נסביר למה בחרתי את שני הפסוקים האלה, הוא מרמז להמשכת הנשמה. יש מאמר חז"ל[מג], וגם פשוט על פי דקדוק, ש"אֵל" קשור עם המלה אֶל, של כיוון. כמו שאמרנו פעם[מד], פירשנו שהמלה מקום, העולה שם הוי' בריבוע פרטי, זו עוד כוונה בקבלה, עולה גם ו פעמים אל. למה? בגלל שישנם ששה כיוונים. מקום כולל ו קצוות, ו"ק, ו"אל" פרושו כיוון. בפיזיקה קוראים לזה וקטור, כח שמכוון. זה אומר ש"אל" כשם קדוש הוא כח של קדושה, של אלקות, אבל עם כיוון, עם חץ.

עוד פעם, זה משהו מאד יסודי, ששם אל בכל מקום הוא כח אלקי שמכוון אל משהו, לכן הוא לשון אֶל. "וידבר הוי' אֶל משה לאמר" היינו כמו "הוי' הוי' אֵל רחום וחנון"[מה]. נדמה לי שזהו מדרש, שדורשים אל במקום אחד אל.

יש חסיד ברסלב, רבי אליעזר שיק שהיה פה, שבאמת כולם חולקים עליו בגלל הדבר הזה. רבי נחמן אומר[מו] שצריך לכוון מילוי "אל אלהים" כשאומרים את התיקון הכללי. חולקים עליו בגלל שהוא אומר דברים שכביכול הרבי אמר אותם ובאמת אלו חידושים שלו. אחד מהחידושים שלו שעיקר המקום שצריך לכוון "אל אלהים" הוא כשאומרים את הפסוק בפרק ע"ז, בו כתוב פעמיים "אל אלהים"[מז]. הוא אומר שכאן צריך לכוון "אל אלהים". כל הגדולים חולקים על זה. 'מה פתאום? אין דבר כזה, רבי נחמן לא אמר את זה אף פעם'. חוץ מזה אומרים לו 'מה פתאום? לא כתוב 'אל', כתוב "אֶל אלהים", לא כתוב אֵל אלהים'. הוא מתנצח ומוכיח שיש לו איזה מדרש, אני לא זוכר עכשיו איפה המדרש^פז, משם אני יודע אותו, שחז"ל דורשים אֶל לשון אֵל. זה דבר נכון, הוא אומר שאֶל יכול להיות אֵל, הם אותו דבר, אף על פי שכתוב אֶל. אֶל ואֵל הם היינו הך.

אין בתיקון הכללי אף פעם שכתוב "אֵל אלהים" יחד, רק הפסוק הזה "אל אלהים" שכתוב פעמיים באותו פסוק בפרק ע"ז. איך שלא יהיה, זה דבר נכון בפני עצמו שאֵל הוא לשון אֶל. במקום ישנם שש פעמים אל, ששה כיוונים, והוא כח אלקי שמכוון.

איך אני עוד יודע את זה? כתוב "חסד אל כל היום"[מח]. האור שמכוון החוצה נקרא "אור המאיר לזולתו"[מט], זה חסד. אל הוא שם החסד. על חסד כתוב "יומא דאזיל עם כולהו יומין"[נ], שיש יום אחד שהולך-מצטרף ביחד עם כל הימים, כלומר שבכל יום ויום שהוא כל קצה וקצה של ו"ק יש שם אל, שהוא הכיוון של אותו יום. הכיוונים הם מדות הלב, כמו כוונת הלב. בכל יום יש אל של אותו יום, זה נקרא "יומם יצוה הוי' חסדו"[נא] שדורשים בזוהר ש"יומם" הוא יום בלשון רבים – שהוא אחד והוא רבים. מהו "יומם"? חסד, אחד שהוא בתוך הכל. הוא נקרא "יומם יצוה הוי' חסדו", "יומא דאזיל עם כולהו יומין". הוא בחינת אל, "חסד אל כל היום".

"הוי' אחד"-"אל אחד בראנו"

אם כן, מה זה אומר לנו? כל התורה בשער זה, "הנפש וגילוייה", היא ירידת הנשמה, וכל ירידת הנשמה היא כיוון, כלומר שהנשמה מכוונת לרדת לתוך הגוף. כדי לרדת לתוך הגוף היא צריכה לעבור את כל השלבים האלה. לכן דוקא רציתי לרמז את כל המבנה בתוך המלה אל, בגלל שזו אלקות מכוונת.

לכן גם הקב"ה קרא ליעקב אבינו בשם אל, "ויקרא לו אל אלהי ישראל"[נב], חז"ל דורשים שה' קרא ליעקב אל[נג], זה מדרש מפורש. באמת בזוהר כתוב "מאן פני אדון הוי' דא רשב"י"[נד]. בסוד אפשר לפרש אפילו את שם הוי' על צדיק. אבל על פי פשט אין דבר כזה שם הוי' שיהיה צדיק, אבל שם "אל" כן, בגלל שאל הוא אלקות, "חלק אלוה ממעל ממש"[נה], זה חלק אלקות שיורד לתוך הגוף. בזוהר כתוב אפילו "מאן פני אדון הוי' דא רשב"י". זה בדרך השראה, כמו אור מקיף, אבל שם "אל" נכנס בפנימיות.

לכן הבאתי את הפסוק "אל הוי' ויאר לנו"[נו]. "יאר לנו" פרושו הארת הנשמה בתוך הגוף. והארת הנשמה בתוך הגוף זה "אל הוי'". הסברנו פעם, שרק בשני השמות האלה כתוב "אחד", בכל התנ"ך "אחד" הוא רק "הוי' אחד"[נז] ו"אל אחד בראנו". ההבדל הוא שבשם הוי' כתוב "שמע ישראל הוי' אלהינו הוי' אחד" ותו לא, זהו אחד שלמעלה מהעולמות. בלשון הזהר הוא נקרא יחודא עילאה[נח], הוא אחד גם בתוך העולמות, אבל העולמות בטלים. יחודא עילאה הכוונה שבאמת הוא אחד בשבעה רקיעים וארץ ו-ד רוחות העולם, אבל המציאות בטלה בתוכו. לעומת זאת, "אל" כתוב בסמיכות "אל אחד בראנו". מה זה "אל אחד בראנו"? "אל אחד" היינו אחדות, אבל האחדות שמכוונת לתוך המציאות, לבריאה. לא כתוב 'הוי' אחד בראנו', כתוב "ה' אחד" ותו לא. עוד פעם, אחד לגבי הוי' הוא "הוי' אחד", גמרנו.

אין שום שם שכתוב בסמיכות לאחד, רק הוי' ואל. בכל זאת, מה ההבדל ביניהם? שאצל הוי' כתוב "ה' אחד", שהאחדות היא שלו והיותו נמצא ב-ז רקיעים וארץ וב-ד רוחות העולם – הם בטלים בתוכו[נט]. זה נקרא יחודא עילאה – הוא אחד ו"אין עוד מלבדו"[ס]. מה שאין כן "אל אחד" הוא כיוון כלפי מטה. זה "אל אחד", אבל ה"אחד" כאן הוא כזה שנכנס לתוך המציאות. אלקות שיורדת ונכנסת לתוך המציאות היא נשמה, כמו ירידת הנשמה בתוך הגוף.

כל זה היה להסביר שהסוד של נפש-פרצוף-צלם-דמות, איך שרבי אייזיק בונה אותו, 1-10-10-10, הוא הסוד בכמה מקומות של שם אל, וזו אלקות שמכוונת לרדת לתוך הגוף. כמו "אל הוי' ויאר לנו", אותו דבר עכשיו "הוי' אל רחום וחנון".

"רחום וחנון"

עכשיו יש רמז מאד יפה: יג מדות הרחמים מתחילות "הוי'", אחר כך "אל". לפי הזוהר[סא] והאר"י[סב] המדה הראשונה היא "אל" ואחר כך "רחום וחנון". מה הפלא? ש"רחום וחנון" שיוצאים מ"אל" עולים בדיוק המספר שהיה לנו קודם, בפעם הקודמת, טוב פעמים טובה, שהוא הממוצע של נפש-פרצוף-צלם-דמות (374).

״רַחוּם וְחַנּוּן״ עוֹלֶה כְּמִסְפַּר הַמְּמֻצָּע שֶׁל אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הַנָּ״ל: נֶפֶשׁ, פַּרְצוּף, צֶלֶם, דְּמוּת, לְרַמֵּז שֶׁהַהִתְקַשְּׁרוּת וְהַיִּחוּד שֶׁבֵּין אַרְבַּע הַמַּדְרֵגוֹת הוּא עַל יְדֵי יג מִדּוֹת הָרַחֲמִים —

כתוב בחסידות ובקבלה שי"ג מדות הרחמים הן ממוצע. בכל מקום יג מדות הרחמים הן סוד הממוצע לחבר שתי מדרגות רחוקות אחת מהשניה.

רמזי מילויי שם הוי'

כמו שהסברנו, יש ירידה, כל מדרגה מאד רחוקה מהמדרגה האחרת – נפש, פרצוף, צלם ודמות – ולקשר בין המדרגות האלה – זה בסוד יג מדות הרחמים, שמתחילות בשם "אל", שהוא הרמז הכללי לכל ארבע המדרגות, אחד ושלשים. אחר כך הן ממשיכות "רחום וחנון" שזהו הערך הממוצע של ארבע המילים: נפש-פרצוף-צלם-דמות. יג המדות הן כמנין:

אֶחָד — [שהוא] בְּסוֹד ״הוי׳ אֶחָד״ [בארבע המדרגות שבו].

בכלל מה התכוונתי לכתוב כאן ברמז? דבר כללי לכל פעם שאומרים "הוי' אחד". יש כוונה שכתובה בכתבי האר"י שצריך לכוון כשאומרים "הוי' אחד", שאחד עולה יג מדות הרחמים. עוד כותב האריז"ל שצריך לכוון שאחד הוא יג הערכים של מילוי שם הוי'. נצטרך את זה תכף, לכן אני אסביר זאת עכשיו באריכות: בשם הוי' יש ארבעה מילויים עיקריים, שנקראים עסמ"ב – עב-סג-מה-בן. הערך הממוצע שלהם יחד הוא חן, כולם עולים רלב (232), ד פעמים חן, יהי אור ("ויאמר אלהים יהי אור"[סג]), דבר הוי' ("דבר הוי' זו הלכה"[סד]). יש כמה דברים חשובים שעולים רלב. אומרים תמיד רמז[סה] שראשי התבות רלב הם רחמנא לבא בעי, שאחרי כל הקבלה, רלב עם כל הכוונות הם בסוף רחמנא לבא בעי, שה' רוצה את הלב, את האמת של הלב. זה מספר שתמיד כתוב בקבלה, ארבע הצורות העיקריות איך לכתוב את שם הוי' במילוי.

אבל כמה צורות אפשריות יש בסך הכל? על פי מתמטיקה יש 27 מילויים. למה? בגלל שלאותיות הוה יש שלשה מילויים לכל אחת, וממילא ישנן 3 בחזקת 3 אפשרויות למלא שם הוי'. ה אפשר למלא הי, הא, הה; ו אפשר למלא ויו, ואו, וו; וכך גם ב-ה אחרונה. ל-י יש רק יוד, היא בבחינת "אני הוי' לא שניתי"[סו], "הוי' בחכמה"[סז], ב-י אין השתנות. כמו שכאן למדנו שב-י של שם ה' אין התחלקות, כך בסוד המילויים אין ב-י השתנות, היא יציבה וקבועה. אבל באותיות הוה יש בכל אחת שלש אפשרויות. זאת אומרת שכל האפשרויות סך הכל הוא 27.

בכלל זו גימטריא מאד יוצאת מן הכלל שמובאת בספרים, שכל ה-27 יחד שוות "הוי' אחד" בריבוע כללי. זה ממש פלא של גימטריא, בגלל שאין שום סימן, שום ענין שיצא כך בכלל – 1521, הוי' אחד בריבוע. אז כל ה-27 ביחד הם טל בריבוע, אבל ה-27 מקבלים רק 13 ערכים שונים של מספר.

עוד פעם, בתוך ה-27 יש כמה שהם אותו מספר. המספר הכי קטן הוא מד, 44, והמספר הכי גדול הוא עב. זה כתוב ברמז בספרי הקבלה, גם המגלה עמוקות כותב זאת – "וכפר בעדם"[סח], שהכהן הגדול ביום כיפור מכפר על ידי שמעורר את יג מדות הרחמים, שהן כנגד יג הערכים של מילוי שם הוי'. זה נקרא "וכפר בעדם" – מתחיל 72 ונגמר 44, ו-13 הערכים הם כנגד יג מדות הרחמים. בזכות התעוררות יג מדות הרחמים ממשיכים את הכפרה. כל כפרה היא גילוי יג מדות הרחמים.

זוהי חלוקת מילויי שם הוי':

כמה עולים כולם יחד? כל ה-13 יחד עולים 724. רמז אחד הוא "תמימי דרך" – "אשרי תמימי דרך הולכים בתורת הוי'" – "תמימי" עולה 500 ו"דרך" עולה 224. זה רמז אחד, יש עוד המון ומספר מאד-מאד חשוב. נגיע לזה בהמשך בע"ה.

מקור הסליחה – י"ג מדות הרחמים – אחד

יש כוונה והיא מובאת בכמה ספרי קבלה אפילו עם ציור, לא בסידור הרש"ש, שם לא מביא אותה, אבל יש כמה ספרי אשכנז שמביאים את הכוונה הזאת, שכאשר אומרים "אחד" צריך לכוון את כל המילויים האלה, שהם יג מילויים של הוי' כנגד יג מדות הרחמים, וזו האחדות של שם הוי'.

לפי הפירוש הזה מהי האחדות? ה"אחד" בא מקוצו של י. הרי יג מדות הרחמים הן בקוצו של י, בכתר. מה זה עושה לגבי י-ה-ו-ה? כמו שהרבי שליט"א כותב לגבי תורת החסידות[סט]. הוא אומר שהמדרגה החמישית שהיא הכתר מחברת את כל ארבע המדרגות של פרד"ס. ידוע שזהו "ענינה של תורת החסידות" אצל הרבי שליט"א. מה הענין של חסידות? בשביל לעשות המשכן אחד, שהפשט והרמז והדרוש והסוד – הכל יהיה אחד. קבלה היא סוד. סוד הוא סוד ופשט הוא פשט, אבל החסידות היא החוט שמחבר את כולם, לגלות שהפשט הוא הסוד והסוד הוא הפשט, והרמז והדרוש הכל אחד. פשוט לחבר אותם, להראות את היחס, מה שקוראים היום יחסי גומלין ביניהם, שאחד צריך את השני, והא בלא הא לא סגיא, שאחד בלי השני לא יכול להתקיים. כל אחד עומד ותלוי בשני. זה עושה הקוץ של ה-י.

הקוץ של ה-י – שכאן הוא כמו יג מדות הרחמים – עושה שארבע המדרגות יהיו כולן באמת אחד. לכן על פי פשט, כשאומרים "הוי' אחד" – מה הפשט? המלה "אחד" אומרת שה' הוא אחד. מה זה בא לומר לי? שכביכול היתה הוא אמינא שלא כך. הרי כל דבר בתורה הוא חידוש, כדי לאפוקי מאיזו הוא אמינא. מהי? ההוא אמינא היא שי-ה-ו-ה הן ארבע אותיות, ארבע מדרגות, חכמה-בינה-מדות-מלכות. יש הוא אמינא שאלו ארבע מדרגות, ולאפוקי מאותה הוא אמינא אני אומר 'לא! "הוי' אחד" הכוונה שהכל אחד'.

מי מגלה שארבע מדרגות הן אחד? יג מדות הרחמים. זה כלל גדול, כלל מאד חשוב, הן גם ענין של סליחה וכפרה. יג מדות הרחמים הן מקור הסליחה והכפרה בנפש. כל פגם הוא באות אחת, כמו שכתוב בסדר הוידוי של האריז"ל, ש"אם פגמתי באות י", ו"אם פגמתי באות ה". אבל אם יש מדרגה שהכל בה אחד הפגמים מתבטלים ועוברים. הפגם יכול להיות רק באות מסוימת, לא יכול להיות בהכל יחד.

עוד פעם, זה בכלל דבר מאד עמוק. חטא הוא תמיד פרטי, הוא תמיד פרט, וברגע שמגלים את הכלל – החטא מתבטל. זה משהו מאד עמוק שצריך לדבר עליו יותר בפעם אחרת.

ה.    שורשים בעלי שש משמעויות

שבעת השורשים בעלי ששה צרופים משמעותיים

למדנו פעם בסוד לשון הקודש וראינו את הדוגמה הזאת, שיש מלה רעה לכאורה, כמו רצח. כתוב – החידוש הזה הוא מאבולעפיא – שברגע שאתה מסתכל על המלה רצח אתה רואה בה יש את כל ששת הצירופים. יש רק שבע מלים בלשון הקודש שכל ששת הצרופים הן שורש בתנ"ך, ובכולן יש את האות ר. זה סוד מאד יפה של אבולעפיא, זה היה עיקר ההתבוננות שלו. עוד פעם, יש שבע מלים שכל ששת הצירופים הם שורש בתנ"ך. על פי זה הוא כותב את שם הספר שלו "אמרי שפר", בגלל ששפר הוא אחד מהמלים האלה – שפר, שרף, פרש, פשר, רשף ("רשפי אש"[ע]), רפש ("רפש וטיט"[עא]).

עוד פעם, שפר הוא דוגמה לאחד משבעת השורשים, בכל התנ"ך יש בדיוק שבעה כאלה, "כל השביעין חביבין"[עב], בכל השבעה יש ר. האות ר היא מכנה משותף לגבי כולם, משהו מיוחד לגבי ר. אחד מהם הוא שפר. הוא קורא לזה גם "מעשה מרכבה", בגלל שאחד מהם הוא רכב. במעשה מרכבה רואים את זה, "ואני... על נהר כבר"[עג], כבר הוא אחד מהצירופים של רכב. "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים", ואחר כך מתחיל מעשה מרכבה, אבל הוא מתחיל מ"כבר" שהוא צרוף אחר. יש בכור וברכה, ברך וברך. יש כרב, במרכבה משתנים פני השור לפני כרוב, במרכבה השניה בהמשך יחזקאל[עד] הופך השור שהיה בתחלה להיות כרוב, שגם הוא צירוף של רכב.

אם כן, יש כרוב ויש כבר, "נהר כבר", ויש מנחה "מֻרְבֶּכֶת"[עה] משורש רבך, שקוראים לזה חליטה, לחלוט את הסולת על ידי מים רותחים, ויש רכב.

עכשיו רק אמרתי את כל השש של בכֹר ושש של שפר. יש שש של בֹקר, כמעט כמו בכֹר, "הבקר אור"[עו]. מהם? בֹקר, ברק, קרב, קבר, רבק. מה זה רבק? "עגלי מרבק"[עז], "רבקה של שלש שלש בקר" כתוב בחז"ל[עח]. בסוף רקב, "רקב עצמות"[עט]. רצח הוא שרש אחר, גם ברצח יש ששה – רחץ, צרח, צחר, חרץ, חצר. זו עוד דוגמה שיש בה את כל הששה. אחר כך מה יש? מי יודע עוד? רעש, רשע, עשר, ערש, שער, שרע. איזה עוד? רֹמח (רמ"ח מצוות עשה), מחר, רחם, מרח, חרם, חֹמר-חמֹר. איזה עוד? רצע, רעץ, צרע, צער, ערץ, עצר.

משמעות שלילית בכל שורש

חוץ מהפלא בלשון הקודש, שיש רק שבע כאלו, הפלא הוא שכל השבע שייכות לאות ר. צריך להבין את זה, מה ה-ר עושה פה. חוץ מכך, הדבר הכי חשוב כאן הוא מה שאבולעפיא מסביר, וזה נוגע לענין שלנו, שבכל אחד מהשרשים יש כמה דברים מאד לא טובים.

בכל אחד מהמחזורים האלה יש כמה דברים שאם כל אחד מהם היה בפני עצמו זה היה חסרון גדול מאד. זאת אומרת, הוא דבר שלילי מאד, אבל רק כאשר המעגל חסר. כלומר, אתה צריך את כולם. אם לא יהיה לך את רצח אין לך את השאר, אתה מפסיד את כל השלמות. ברגע שרצח הוא רק אחד מהשלמות, מהמעגל השלם, הוא נטהר – "כיוון שנטמע נטמע"[פ].

עוד פעם, זה משהו מאד עמוק שנוגע למה שאמרנו קודם, שגם הוא היה ענין של "רע כסא לטוב" עליו למדנו באריכות[פא], שברגע שאתה שם את הרע במקום הנכון שלו הוא משלים איזה מעגל, ובלעדיו המעגל הזה לא מתקיים בכלל. לכן יש דוקא דברים רעים, כמו צרע – היתה לנו צרעת שזו מחלה – וצער, קבר ורקב, כל מיני דברים שבפני עצמם היו בתכלית השלילה, וברגע שאתה רואה אותם בתוך מעגל שלם הוא חייב להיות שם. מי פדה אותו? החן, היפי פדה אותו. עוד פעם, הדבר הזה הוא שלמות, כמו יפי, דבר מושלם, כל הששה צירופים. אצל אבולעפיא זה נקרא סדר התבוננות, בגלל שיש לו סדר איך אחד יוצא מהשני, שצריך להתבונן.

לדוגמה: בשרש רכב הצירוף בכר הוא הכי טהור מכולם, הוא הבכור. גם לפי סדר אלף-בית הוא באמת הראשון. [מה עם שרש חרב?] אין לך את רבח, הוא חסר. בחרב יש חמשה, אבל הששי חסר, הוא לא שורש. עוד פעם, אנחנו מחפשים אחד שכל אחד מהששה הוא שורש. אבולעפיא אומר שכאשר המשיח יבוא, כל המעגל, עם כל הצירופים – הכל ישתכלל ויהיה פירוש לכל אחד. הוא אומר שזו הגלות. למשל אם אתה מהפך חרב לאותיות חרב – מה שנקרא "להט החרב המתהפכת"[פב] – אתה מצרף אותה. אבל ברגע שאתה מגיע לרבח יש לך חור, זה חסר, צריך לדעת מה זה רובח עם ח. דיברנו פעם על כך שהיום, להבדיל, יש ועד הלשון שממציא מלים חדשות על פי שכל, אבל כשמשיח יבוא גם יהיה ועד הלשון. ועד הלשון של המשיח הוא כדי לדעת מה זה רבח. ברגע שאני יודע מה זה רבח אני סגרתי והשלמתי את כל המעגל של חרב, תיקנתי את "להט החרב המתהפכת".

כתוב שכל הנקודות החסרות האלה – זה אחר כך משתמע מכתבי האריז"ל – נקראות הנקודות של החלל. זה גם מובא בליקוטי מוהר"ן שיש ספקות שבאים מהחלל הריקן[פג], מהצמצום הראשון, שעד ביאת המשיח אי אפשר לתרץ אותם. כל בלבול הדעת בא ממלים שאין להן פירוש. [הפירוש יכול להיות אצל הגוים?] כן, באמת אבולעפיא אומר שלפעמים אם אני יודע או רוצה לדעת מה זה רבח אני יכול ללמוד זאת מלשון אחרת, משפת הגוים, כך הוא כותב בפירוש. לכן הוא אומר שחכם גדול צריך להיות בקיא בכל שבעים הלשונות, כי יש הרבה שורשים שהוא צריך ללמוד אותם, או לקבל לפחות רמז מלשון אחרת, בגלל שבלשון הקודש בינתיים הם נעלמים, זו גלות.

יחס לחכמות חיצוניות

צריך שתהיה שלמות לשון הקודש, צריך להשלים. כמו שכתוב בתניא[פד] שלרמב"ם ולרמב"ן מותר ללמוד לימודי חול, בגלל שהם יודעים איך להשתמש בהם בשביל התורה. ברגע שיודעים איך לכלול את הדבר בתוך הקדושה – זה ענין, זה נקרא בירור ניצוצות. אם אתה לא חזק בתורה באמת זה אסור. כך כתוב בספר התניא, שלרמב"ם ולרמב"ן מותר, להם נאה ולהם יאה ללמוד גם לימודי חול, בגלל שהם יודעים איך להשתמש בהם לצורך התורה. הם לא משועבדים לזה, זה משועבד להם. הם שולטים, לא שהם מושפעים.

עוד פעם, ברגע שאדם מושפע ממשהו זה הסימן שהדבר לא בשבילו. אם אתה לומד משהו ואתה נעשה מקבל, אתה מתפעל כמה שזה יפה, אתה מתחיל להיות משועבד לזה, מושפע. עוד פעם, ההתחלה של להיות מושפע היא שאתה מתבטל בפני הדבר. אם אדם לוקח איזה לימוד חול והוא כל כך משהו נפלא אצלו שהוא מתבטל בפניו, זה כבר מתחיל להיות עבודה זרה. אבל אם הוא יודע שהפלא האמתי הוא התורה והידיעה חזקה אצלו, אבל הוא יודע שיש חן ויפי, יש נקודות שצריך לברר – כתוב "חכמה בגוים תאמין"[פה] – והוא בא עם כל האבוקה הגדולה של אור התורה על מנת למשוך את הניצוצות – לו נאה ולו יאה, זו העבודה שלו.

יותר מכך, כתוב שאם הוא לא יתעסק בעבודה הזאת, ישב בתוך בית המדרש וילמד רק תורה כל החיים הוא יפספס את כל תכלית הכוונה שלו. כך מובא, יש כמה שיחות מהרבי על זה[פו], שאם הוא אומר שזה לא בשבילי, אני יהודי חרדי שרק יושב כאן ב-ד אמות של תורה וזה הכל – הוא חטא, יש לו חטא.  היום למעשה לא אומרים זאת כל כך, אבל יש כמה שיחות מהרבי שכותב בפירוש שברגע שיש לך ניצוץ באיזה מקום, אם אתה לא הולך אחרי הניצוץ אתה חוטא. אם אתה אומר: 'לא, אני נשאר כאן במקום, לומד תורה ומקיים מצוות' ויש לך ניצוצות שם, אז כל מה שאתה תגלה בעצמך הוא רק הארת הנשמה שלך. זה דבר שהרבי כותב הרבה פעמים, הוא אומר שעצם הנשמה שלך, כמו עצם הנפש שלומדים כאן, שורה על גבי הניצוצות שלך, לא על גביך. זה חידוש מאד חשוב שהרבי כותב.

[איפה הוא כותב את זה?] כמה שיחות אחרונות בשנה הזאת, היו כמה שיחות כאלה. בדיוק מה שלומדים כאן, שנפש היא העצם וצלם הוא מה ששייך לגלגול הזה. בלשון הזו של רבי אייזיק, הרבי שליט"א כותב שהצלם נמצא עליך, אבל אם אתה רוצה לגלות את העצם, שהוא הנפש – הוא נמצא על הניצוצות שלך. הוא שם ואם אתה לא הולך אחריהם אתה חי רק עם הצלם, אבל אף פעם לא תגיע לגלות את העצם, שהוא הנפש עצמה. זה כלל גדול.

יש ניצוצות שאינם של חכמות, אלא פשוט ניצוצות של מגע, לעזור, של מצוות, לצאת החוצה על מנת לקיים גמילות חסד ולא להסתגר בבית המדרש. זה באמת שייך לכולם. ניצוצות של חכמה שייכים ליחידים. עוד פעם, בירור ניצוצות של חכמה לא שוה לכל נפש, כמו שכתוב בתניא. לברר ניצוצות של מעשה זה דבר ששייך לכל אחד, כל אחד צריך לפעמים לסגור את הספר על מנת לצאת לרחוב ולעשות בירורים במעשה. אם הוא לא יעשה כך הוא חוטא. זה שייך לכולם. עיסוק בחכמות כדי לברר ניצוצות הוא נחלת יחידים, לא נחלת רבים. כתוב שזה כמו הרמב"ם והרמב"ן, הם ידעו איך לעשות.

כתוב שבדור שלנו יחסית יכול להיות יותר מפעם. למה? אף על פי שיש ירידת הדורות, אנחנו במדרגה הרבה יותר נמוכה מפעם, אבל שפע החכמה הוא הרבה יותר גדול. כתוב[פז] שמשנת ת"ר לאלף הששי "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארבות השמים נפתחו"[פח], לפני מאה ארבעים וחמש שנים. כתוב בפירוש בזוהר שבת"ר לחיי נח "נבקעו כל מעינות תהום רבה וארובות השמים נפתחו". כל העולם יתמלא בחכמה חדשה, חכמה טבעית, והיא תהיה שייכת למשיח. יש כל כך הרבה חכמה שיש הרבה מה לברר.

יש עוד דבר שדיברנו עליו הרבה פעמים, שבדרך כלל – וזה גם רואים מהרבי – אלו ששייכים לזה הם בעלי התשובה, וזה בהשגחה פרטית. דבר פשוט שהשגחה הפרטית שהקב"ה עשה, שאם הוא למד את הדברים האלו לפני שהוא התקרב, סימן שאחרי שהוא יתחזק ביהדות יש לו עסק לברר את אותם דברים שלמד והתעסק אתם פעם.

בדרך כלל הרבי כותב שכל אחד צריך לחזור לשורש שלו אפילו לגבי שליחות, בדרך כלל הרבי אומר שהמקום הכי טוב להיות שליח הוא איפה שנולדת. כמובן, יש הרבה יוצאים מן הכלל, זה לא לגבי כולם. [מה עם פילדלפיה?] צריך לדאוג לפילדלפיה באמת. אתה נולדת שם, אני לא, נולדתי במקום אחר, רק הייתי שם קצת.

איך שלא יהיה, יש ענין לברר את המקום שבאת משם. זה גם כלל חשוב. לכן בדרך כלל העבודה הזאת שייכת לבעלי תשובה. יכול להיות שיש גם כמה גדולים בתורה, אבל מאדמו"ר הזקן אני לא מכיר אף אחד. לפי מה שמספרים גם על הגר"א היתה לו גדולה רבה בחכמת הטבע, אבל מאז אני לא יודע אף אחד שהתחיל מהתורה וגם הגיע, חוץ מהרבי שליט"א שלמד.

צריך קורס כזה שבאמת אפשר לגמור בכמה חודשים... [באמריקה כן לומדים] באמריקה עושים את זה, באמריקה כל בחורי הישיבות הולכים לאוניברסיטה. כאן בארץ אסור דבר כזה. באמריקה באמת יש אנשים שגדלים בתורה, 'חסידשער איד'ן', ממש חסידים יראים שנולדים למשפחות חסידיות, כמובן תלוי מי, אבל יש הרבה-הרבה שהולכים לאוניברסיטה, שם זה לא כמו כאן בארץ. לומדים בשביל 'פרנוסה', בשביל שיהיה אחר כך 'פרנוסה' ברווח.

אני לא בעד זה, גם הרבי לא בעד זה[פט], זה לא טוב, לא ראיתי שזה עשה טוב למישהו באופן מיוחד. מה שראיתי בעצמי הוא להיפך, שרובם באו מ'חסידעשע אייזע', מבתים ממש חסידיים והרבה מאד התפשרו, לא יצאו לתרבות רעה, אבל הדעות מאד התפשרו, לא רואה בזה ברכה, ולכן גם הרבי נגד זה. אותו רבי שאומר שצריך לברר את הניצוצות – הוא מאד נגד שילכו לאוניברסיטה, מאד נגד בדרך כלל. רק מה, שאם אחד כבר הלך, זה סימן שלפעמים הוא צריך לברר את אותם הענינים שלו, יש הרבה דוגמאות כאלה.

י"ג מדות הרחמים – קוצו של י' המאחד

איך הגענו לכל זה? מכך שיש ארבע מדרגות, ורציתי להסביר את הכתוב בחסידות שהאחד מאחד את ארבע המדרגות של י-ה-ו-ה. כל זה היה להסביר למה "רחום וחנון", הביטוי הראשון של יג מדות הרחמים, הוא הערך הממוצע של כל ארבע המדרגות, וכמה כל ארבע המדרגות בבחינת אל, בגלל שגם אל במספר סידורי שוה אחד. "אל" ו"רחום וחנון" הם שמחברים יחד, המכנה המשותף, את נפש-פרצוף-צלם-דמות.

לפי זה יוצא לנו שכאשר שאומרים "הוי' אחד" הכוונה היא שאחד הוא באמת יג מדות הרחמים, והגילוי שלהן מאחד את ד המדרגות י-ה-ו-ה. זה פירוש מאד חשוב, פירוש חדש, שאחד, יג מדות הרחמים, הוא קוצו של י, והוא המאחד את י-ה-ו-ה, שבתורה הם כמו פרצוף פרד"ס.

ו.       פנימיות הפשט

שיטת המלבי"ם: דברי חז"ל הם פשוטו של מקרא

הזכירו את המלבי"ם אז כדאי להסביר קצת את ההבדל. המלבי"ם גם היה מקובל. בכלל, הוא היה פלא. היה מקובל ומדקדק עצום. השיטה שלו בפירושו על התורה היא לגלות שחז"ל הם הפשט, הוא לוחם מלחמת קודש נגד המשכילים. דיברנו על כך פעם, כל החיים של המלבי"ם היו מלחמה נגד המשכילים. המשכילים פירשו את התורה לפי שיבוש דעתם. היה אחד שפירש את התורה, איך קרא לזה? ביאור התורה או משהו כזה. אותו אחד פירש את התורה והפירוש שלו היה השורש של תנועת ההשכלה אז.

[מנדלסון?] כן. המלבי"ם בא לפרש נגד. מה היה עיקר ההבדל? אותו אחד אמר שהוא בא לפרש את הפשט והמלבי"ם אמר והתעקש שהפשט הוא חז"ל, ואם אתה לא יודע זאת – זה בגלל שאתה בור ועם הארץ בדקדוק. כך היתה שיטת המלחמה של המלבי"ם. אם אתה לא מבין שמה שחז"ל אומרים הוא פשוטו של מקרא, זה בגלל שאתה לא יודע דקדוק. לחז"ל היה דקדוק הרבה יותר עמוק מהדקדוק שלך. הדקדוק שלך הוא הדקדוק של הראשונים, אבל אני מגלה – כך המלבי"ם אומר – את הדקדוק של חז"ל.

עיקר ההבדל הוא אם הדקדוק הוא של שתי אותיות או של שלש אותיות, כמו שהוא כותב בתחלת ההקדמה שלו. לפי הידיעה שלי את דקדוק חז"ל אני בא להוכיח שכל מה שחז"ל אומרים הוא על פי דקדוק, כלומר פשט ממש. כך היא השיטה של המלבי"ם על כל התורה כולה.

חסידות: פנימיות הפשט

מהי חסידות? גם היא פשט, עוד יותר עומק. דיברנו על כך הרבה פעמים שאצל ר' חיים בריסקער יש את המושג 'פנימיות הפשט'. כשהוא לומדים נגלה הוא רוצה להגיע לפנימיות הפשט, שמעתי בעצמי. למדתי שנה אחת אצל ר' יוסף בער באמריקה ושמעתי ממנו, לא פחות ולא יותר, שמסורת אצלו שמהרמב"ן עד ר' חיים אף אחד לא הבין את פנימיות הפשט, כולל הגר"א וכולם. כך מקובל אצלם במשפחה, לא יודע, שמהרמב"ן – הם מאד אוהבים את חידושי הרמב"ן – עד ר' חיים בריסקער, כולל אבא שלו, היה לו גם אבא גדול, בית הלוי, אף אחד לא ידע מהי פנימיות הפשט. יש דבר חדש – פנימיות הפשט, וזו התורה.

הדבר הזה, פנימיות הפשט, הוא בהשראת החסידות, אם באמת יודעים מהי חסידות. חסידות באמת אינה סוד, לא קבלה. גם האריז"ל כותב[צ] שעד הרמב"ן היתה קבלה אמתית ואחר כך היא הפסיקה. הרמב"ן הוא משהו מיוחד. היה רמב"ן ואחר כך, לפי הדעה הזאת, היה ר' חיים שגילה את פנימיות הפשט. אבל מהי פנימיות הפשט? אם זה באמת פנימיות הפשט – זו חסידות.

[מה הוא התכוון פנימיות הפשט?] אני לא יודע, תשאל את אחד מראשי הישיבה של בריסק מה הוא התכוון. הדרך של חסידות בכלל וחסידות חב"ד בפרט היא ממש הדבר הזה, פנימיות הפשט, עומק הפשט, שכל הסודות הם בתוך הפשט. הקבלה האמתית היא גם כך, שכל הסודות הם בתוך הדקדוק.

לכן אמרתי את זה בהקשר למלבי"ם. לפי המלבי"ם ההלכה היא בתוך הדקדוק. זו השיטה שלו שכל מה שחז"ל אומרים להלכה נמצא בדקדוק המלים. כל הדרשות שדורשים בהן הלכות הן על פי דקדוק המלים. זו שיטת המלבי"ם והיא שיטה שלמה, הוא לא סתם אומר זאת, הוא מסביר אותה לאורך כל התנ"ך ולאורך כל החומש. חסידות לוקחת דבר שבגדר סוד ומגלה שהסוד הוא באמת פנימיות הפשט. לא רק שההלכה היא פנימיות הפשט, אלא שהסוד הוא פנימיות הפשט. כמו כן, גם שהסוד, שהוא פנימיות הפשט, הולך יחד עם הדרוש של חז"ל, עם כל המדרגות של התורה. הכל בגלל ששורש החסידות מיג מדות הרחמים, אחד. האחד מאחד את ארבע מדרגות שם הוי' שכנגד פרד"ס – פשט-רמז-דרוש-סוד.

פירוש המילה "לאמר"

עכשיו נקח דוגמה, אני לא אגמור אותה, משהו מאד פשוט, נראה מה אנשים יחשבו עליה. אחד הדברים הכי פשוטים בתורה שחז"ל אומרים עליו משהו, ועל פי פשט הוא לכאורה לא מתחיל. בכלל יש ענין בחז"ל שכל דבר צריך להיות חידוש משמעותי. בכל התורה כולה נאמר "וידבר הוי' אל משה לאמר". השאלה מהי המלה "לאמר"? כשאני קורא את הפסוק בלי לדעת שום דבר, "וידבר הוי' אל משה לאמר", הוא לא מהווה קושיה בשבילי. "לאמר" פרושו saying באנגלית, הוא אמר כך וכך, "וידבר הוי' אל משה", משהו שהוא אמר.

אבל חז"ל אומרים[צא] שלא יכול להיות כך, שאם נכתב "לאמר" – זה לא אותו דבר כמו "וידבר", צריך להיות משהו אחר ב"לאמר". זה משהו מאד-מאד פשוט שכל הפשטנים מדברים עליו. בדרך כלל "לאמר" פרושו לאחרים, כלומר שה' אמר "לאמר" לאחרים, ואם הוא אמר ואין שם אחרים אחר כך ואני לא יודע למי – זו קושיה, ואז רש"י וכל המפרשים צריכים לפרש זאת. במיוחד האור החיים הקדוש תמיד מפרש אותה[צב]. בעל האור החיים, מי שמכיר את הפירוש שלו, הוא באופן מיוחד מפרש את ה"לאמר'ים" בכל מקום.

יש בעיה במלה "לאמר", מה היא אומרת לי? מה אומר "לאמר"? לפי שכל פשוט זה סתם, שום דבר, זו לא קושיה כלל, כמו שאתה אומר שלא היית חולם שהמלה "לאמר" זו בעיה. אבל לפי חז"ל זו בעיה גדולה מאד, מה עושה המילה "לאמר"? [דורשים אותה "לאו אמֹר"] כן, בתחילת יומא. יש "לאמר" שמשמעותו לא-אמור, אבל בדרך כלל מפרשים אותה שאת הדבר הזה תאמר למישהו אחר. "וידבר הוי' אל משה לאמר" – לבני ישראל. אבל אם יש לפעמים פסוק כזה שאי אפשר לפרש אותו כך, 'לאמר לבני ישראל', יש כמה פסוקים כאלה, זו כבר קושיא גדולה – מה ה"לאמר" עושה? לכן יש מקום אחד דורשים אותה 'לא אמור' וכו' וכו'.

מה רציתי להסביר? שאפשר להתייחס לכל הדבר הזה כדרוש, שעל פי פשט אין בכלל קושיא. יש הרבה דברים דומים, וגם האבן עזרא כותב, הרבה דברים שהם רק דרוש ועל פי פשט ולמי שמתעסק בפשט לא מעניין אותו בכלל, 'לא משחק' כמו שאומרים.

אבל מה החסידות מגלה? החסידות מסבירה כמו בפסוק שלפני עשרת הדברות, שכתוב "וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר". דורשים^קמח מה "וידבר אלהים"? קודם ה' אמר את כל הדברים יחד, "מה שאין הפה יכול לומר ואין האוזן יכולה לשמוע", הכל בדיבור אחד. אחר כך "לאמר" הוא פירוט שבא לפרט את עשרת הדברות. ה"לאמר" הוא "אנכי הוי' אלהיך... לא יהיה לך אלהים..."[צג], כל הדברות לפי הסדר.

זה דבר עמוק שקשה מאד, לא צריך אפילו לומר לילד קטן דבר כזה. אם אני לומד תורה על פי פשט, הכוונה היא שה' אמר את המלים האלה. "וידבר הוי' אל משה לאמר", הוא אמר למשה המלים האלה ומשה אמר אותן המלים, זה מה שהוא אמר. זה מה שכתוב בתורה. אבל מה יהיה אם אני אומַר שיש דבר שנכנס בפנימיות, כמו אור גדול, לא מפורט עדיין לגמרי, כלל, ומה שיצא בצד השני הוא כבר מלים מסוימות, כמו חש-מל? משה רבינו הוא כאן הממוצע המחבר. כמו שנאמר להבדיל שיש איזה מן מכשיר גדול שמכניסים אליו אנרגיה ויוצאות ממנו מלים. המלים שיוצאות ממנו הן בדיוק מה שהיה צריך לצאת, בגלל שהוא בטל, על כך כתוב "שכינה מדברת מתוך גרונו של משה"[צד].

עוד פעם, שאני חושב בפשטות, אני לומד, גם על כל נביא כך. אני אומר שלנביא יש איזו מן התפשטות גשמיות ממה שיש לו, רק אצל משה רבינו זה אחרת. כמו שהרמב"ם כותב[צה], הוא מקבל את הדיבור בשפיות דעת מוחלטת, הוא שומע כמו שאתה אומר לי "אנכי", משפט שלם, ואני שומע ממך את המשפט וכעת אני אומר אותו. על פי זה לא צריך להיות "לאמר". כל אחד שה' בוחר בו. לכן הרמב"ם אומר שאם היית כל כך צדיק כמו משה ה' היה בוחר בך. ה' בחר באחד, משה רבינו, ואמר לו כך וכך, ומשה רבינו אמר כך וכך, בדיוק מלה במלה, אות באות.

עוד פעם, ודאי שמשה שרבינו אמר זאת בדיוק, לא יכול להיות אחרת. לכן זה סוד, זה שאני אומַר שיש איזה אור גדול שנכנס ויצא כמו ספקטרום, נאמר דוגמה בפיזיקה, שאור אחד נכנס ויש לו הרבה גוונים וכשהוא נכנס דרך הפריזמוס הוא מגלה את הספקטרום שלו. הספקטרום הוא בדיוק האור, וחס וחלילה לחשוב שהפרט הכי קטן בספקטרום אינו אותו פרט בדיוק שהיה באור הכללי. רק מי שימנסה לראות את האור הכללי בלי הפריזמוס לא יראה שום דבר, הוא יקבל חויה גדולה של אור, אבל הוא לא יגלה את הפרטים שבספקטרום, הגוונים, האותיות.

זה נקרא סוד. למה אני אומר את זה? בגלל שהסוד הזה הוא פנימיות הפשט. זו דוגמה למה שאני אומר שסוד הוא פנימיות הפשט. יש פסוק פשוט "וידבר הוי' אל משה לאמר", ולא רק שהוא פנימיות הפשט – הוא גם מצריך את חז"ל. הדבר גם מסביר למה חז"ל אמרו מה שאמרו בדרך דרוש.

אבל חסידות היא סוד. הסוד מגלה ממש את פנימיות פשט המלים, זה גם מגלה שמה שחז"ל אמרו גם היה ברמז לאותו דבר בסגנון שלהם. זה נקרא חסידות, שכל מדרשי חז"ל הם גם רמזו ברמז לאותם סודות שהם פנימיות הפשט.

פשוט המלבי"ם בא לגלות שההלכה שכתובה בחז"ל ניא הדקדוק, הפשט, ואילו החסידות באה לומר שיש סוד כל כך גדול, שהוא באמת סוד, שאפילו בספרי קבלה לא כתוב סוד כזה. בספרי קבלה כתוב פרצופים וענינים שיש למעלה בשמים, אז מה שבשמים הוא בשמים, ה' "יושב בשמים"[צו], ומה שעל הארץ נשאר על הארץ. עוד פעם, בקבלה "השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם"[צז], האדם נשאר אדם והשמים הם שמים.

(חסר סיום השיעור)