א' שבט תשע"א, כפר חב"ד

"בואכם לשלום" מהודו

למשפחת חלפון

[התוועדות "צאתכם לשלום" למשפחת חלפון התקיימה בי"ב תשרי תשע"א]

א. ראש השנה לאילן

ראש השנה לאילן כבית שמאי

עכשיו ראש חודש שבט, שהוא ראש השנה לאילן לדעת בית שמאי: "באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי. בית הלל אומרים בחמשה עשר בו"[א]. מכלל ראשי השנה, זהו הראש השנה שבמידה מסוימת הכי קשור לארץ ישראל, כי מדובר בפירות ארץ ישראל, בעצי ארץ ישראל.

בזמן הזה, לפני ביאת משיח, פוסקים כבית הלל – שראש השנה לאילן הוא בחמשה עשר בשבט. לכן ההוה-אמינא היתה לחזור לארץ בט"ו בשבט, לחגוג כאן את ראש השנה לאילן כבית הלל, אבל התברר שאנו כבר בימות המשיח, שאז הלכה כבית שמאי[ב], ולכן חייבים לבוא לארץ בראש חודש שבט – ראש השנה לאילן כדעת בית שמאי. זה מסביר את ההשגחה בהקדמת הביאה. סימן שאתם בעצם שייכים לארץ, שייכים לאילן, אילנא דחיי [זמן של התקשרות באילנא דחיי] וגם שייכים לבית שמאי.

בגאולה, בסוף, יתברר שהגבורה היא התגברות החסדים. בעצם מה שפעלתם בשליחות זה התגברות החסד. יש חסד, שאוהבים כל יהודי, אבל בשביל לקיים את השליחות שם צריכים להתגבר בחסדים, גבורות גשמים (לשון גישה והגשה, לכל אחד ואחד לפי ענינו) – כח של בית שמאי, בית שמאי כמו שהוא לעתיד לבוא.

הפסוק של העצים, של ט"ו בשבט, הוא "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה"[ג] (עליו ידובר בהמשך). [ניגנו את הניגון של הפסוק[ד]].

"אזלינן בתר בכח"

הרבי מסביר[ה] שהרבה מחלוקות של בית הלל ובית שמאי הן בשאלה האם "אזלינן בתר בכח" או "אזלינן בתר בפועל". הפירוש הפשוט הוא ש"בכח" היינו טרם שיצא לפועל ו"בפועל" אחר שיצא. אבל היות שבית שמאי הם גבורה אפשר לפרש ש"בכח" היינו שכל דבר שעושים צריכים לעשות בכח, "אנא בכח".

בתפילת "אנא בכח" המלה "בכח" היא הגבורה שבחסד, התגברות החסדים, כנ"ל. השם הראשון – אבגית"צ – הוא כנגד ספירת החסד, ואת "בכח" מכוונים ביום השני, גבורה שבחסד[ו]. "אזלינן בתר בכח" היינו אותו "בכח" של "אנא בכח גדולת ימינך", הגדולה (חסד) היא של ימין (חסד), אבל צריכים לעשות אותה בכל הכח.

זהו העניין של היום הזה, ראש חודש שבט. כמובן שמי שעושה "בכח" מקדים – למה לחכות עוד שבועיים? מי שמחכה לבפועל, שהדבר יצא לפועל בדרך הטבע – מחכה (אותיות חכמה, כידוע בסוד "יעשה למחכה לו", שבה ה-ח, ר"ת חכמה, קודמת ל-כ, ר"ת כתר, משא"כ בצירוף כח מה, בו הכתר קודם לחכמה, שמזה בא הכח). אבל מי שרוצה שכבר יתממש, גם בפועל, רק מוקדם יותר, צריך קצת כח – ואם יש מספיק כח, הדבר יתממש בפועל ממש שבועיים קודם, בראש חודש.

בראש חודש הירח במצב של אין, "ונפקדת כי יפקד מושבך", במצב של ה"אין מזל ישראל" הכל יתממש בפועל ממש – לא צריכים לחכות לסיהרא באשלמותא, היש של הקדושה. צריך לממש בכח את הכח של הקדושה, האין של הקדושה.

ב. התמר והארז

התמר והארז – עושה פירות וגזעו מחליף

על הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה" יש בחז"ל[ז] הסבר למה צריכים לדמות את הצדיק גם לתמר וגם לארז, ולא מספיק אחד מהם. חז"ל אומרים שבכל אחד מהם יש מעלה שאין בשני – היחוד בתמר הוא שעושה פירות, לעומת הארז שאינו עושה פירות בעולם הזה (לעתיד לבא גם הוא יעשה פירות[ח]), אבל יחוד הארז (לא כתוב שיחודו הוא בכך שהוא עץ אדיר, גדול, הכי חזק, אבל כנראה קשור, כפי שיבואר) הוא שגזעו מחליף, אם גודעים אותו הגזע יחליף מחדש. כמו שכתוב ב"התחדשות"[ט] על הפסוק "ויצא חטר מגזע ישי"[י]. יש עץ שכאשר גודעים אותו לא צומח חוטר אדיר, אבל הארז גזעו מחליף. חז"ל שואלים על כך שהרי במקום אחר כתוב שדווקא הארז אין גזעו מחליף, ומתרצים שיש עשרה מיני ארז, והמין של "ארז בלבנון ישגה" דווקא גזעו מחליף. צריך להתבונן, כנראה שאם רוב הארזים אין גזעם מחליף והוא כן, אז כנראה שאצלו תכונה זו היא ביתר שאת ויתר עז.

הצדיק צריך להיות עם שתי התכונות – גם שהוא עושה פירות וגם שגזעו מחליף. לא כתוב בגמרא מה בדיוק הכוונה – חז"ל מבינים שבעצמנו נבין מה הכוונה בפנימיות. אבל רש"י כותב, ש"גזעו מחליף" – מעלת הארז – היינו שהוא קם לתחיה. אחרי שהוא מת, נכרת, הוא יקום בתחית המתים. זה "גזעו מחליף" לפי רש"י. "עושה פירות" רש"י מסביר (לא כפי שהייתי חושב בהשקפה ראשונה) שיש לו שכר לעולם הבא על כל מה שעשה בעוה"ז. התמר אומר שיש פירות לעוה"ב והארז מבטיח לנו שיש תחית המתים.

ודאי הפירוש של רש"י הוא אמת ויציב, אבל לכאורה היה אפשר לפרש גם אחרת, יותר בפשטות. כשאני אומר "עושה פירות" ו"גזעו מחליף" בא לי בהשקפה ראשונה משהו הרבה יותר פשוט:"עושה פירות" היינו "תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים"[יא] – "ועמך כלם צדיקים", בכל יהודי יש נקודת צדיק. "הקרן קיימת לעולם הבא" אבל "פירותיהם בעולם הזה" ולא רק בעולם הבא.

ומה הכונה ש"גזעו מחליף"? אפשר לומר שאם היה תקופה בהודו ואחר כך חזר הביתה אז גמרנו איתו, גארנישט, שם עשה משהו אבל עכשיו הוא כבר נגמר. אבל אם הוא כארז אומרים ש"גזעו מחליף", שעוד פעם יוציא חוטר, עוד פעם יצמיח עץ אדיר (בשליחות הבאה). שבכל מצב, גם כשיהודי גמר תפקיד וכאילו שהוא כרות – יהודי לא כרות אף פעם. הוא תמיד מחליף את הגזע שלו, מוציא ענפים, מוציא עץ חדש.

מה שרש"י מחלק בין תחית המתים, "גזעו מחליף", ועולם הבא, "עושה פירות", זאת אומרת שיתכן אחד בלי השני (זו הצריכותא בגמרא), זה קצת דומה לשיטת הרמב"ם לגבי תחית המתים ועולם הבא[יב], שאומר שהם לא אותו דבר (לא כשיטת הקבלה על פי הרמב"ן). זה רק בתור מאמר מוסגר, מה אפשר ללמוד על שיטת רש"י ממה שאומר כאן.

תמר – צדיק. ארז – בית דוד

נעמיק עוד קצת: "ויצא חטר מגזע ישי" קאי על בית דוד (אף ש-ישי ראשי תבות "יחד שבטי ישראל"). היו כמה פעמים בהסטוריה שבית דוד כאילו נכרת, נגמר – כך ה' עשה בהשגחה – ופתאום יצא חוטר. ויותר 'גרוע' מזה, שלפעמים גם הגזע נעלם, ואז התקיים "ונצר משרשיו יפרה". כך צריך להיות גם בדור שלנו. אם הגזע קיים צריך שיצא חוטר, אבל אם גם הגזע איננו ונשאר רק השרש צריך "נצר משרשיו יפרה" (כמו שמפרש המלבי"ם).

כל הענין של "גזעו מחליף" הוא לכאורה תכונה מובהקת של דוד המלך. גם כמו הירח, בו מתקיים "ונפקדת כי יפקד מושבך" – מתייחס לדוד, שהוא מתאיין, נעלם, ומופיע מחדש, "בר נפלי". כל פעם שהוא חוזר זה כמו גלגול, תחית המתים בזעיר אנפין – הוא נעלם, מת, וקם לתחיה.

אם "כארז בלבנון ישגה", שגזעו מחליף, קאי בעיקר על גזע ישי (בית דוד, וממילא קשור למשיח בן דוד), על מי נאמר "צדיק כתמר יפרח"? מי שעושה פירות, הצדיק. בלשון הפסוק המלה "צדיק" מתייחסת במיוחד ל"כתמר יפרח", שמברר את ה-פרח ניצוצין (בסוד צדיק ברבוע כללי = רפח במשולש כללי, וכן בסוד יג הרבועים הכפולים הראשונים, שרפח נמצא בספירת היסוד, ה"צדיק יסוד עולם", כמבואר במ"א). הצדיק הוא היסוד, מי שעושה פירות הוא מי שמצווה על פרו ורבו. כמו שאמרנו קודם בפשט, שעיקר ה'פירות' הם מעשים טובים בעולם הזה – לא לחכות לעולם הבא. זה קשור לצדיק יסוד עולם, וממילא גם קשור למשיח בן יוסף. "צדיק כתמר יפרח" שייך למשיח בן יוסף ואחר כך "כארז בלבנון ישגה" שייך למשיח בן דוד.

אם רוצים דווקא כשיטת הרמב"ם בענין משיח, שיש אדם אחד (הוא לא מחלק בין שני אישים שונים, הכל מדובר במשיח אחד), אז יש לו את שתי הבחינות (עושה פירות גזעו מחליף = 1331 = 11 בחזקת 3 = משיח במספר קדמי). יש לו את הבחינה שמקבל מהיסוד, ה"צדיק כתמר יפרח", ויש משהו בעצמו כבר-נפלי, שזה "כארז בלבנון ישגה". דווקא מכח התכונה שגזעו מחליף, שכל הזמן קם לתחיה, צומח העץ הכי אדיר. הייתי חושב שאולי יהיה צמח הכי קטן, שכל פעם גוזרים אותו ומתחלף, אבל חז"ל רוצים להדגיש שדווקא הארז המיוחד שגזעו מחליף עליו כתוב "כארז בלבנון ישגה". זה נגד הציור, הייתי חושב שמשהו שמחליף יהיה איזה סנה קטן, אבל הוא דווקא "כארז בלבנון ישגה".

תמר – האשה; ארז – האיש

אפשר לומר עוד יותר: תמר היא הרי אשת יהודה, והיא שייכת ליהודה ולא ליוסף. לכן לענין שליחות – כך נסיים – הכל בזכות תמר, וגם בזכות מעשה תמר, שהיא עושה מה שהיא עושה כדי להוליד ילדים, לעשות פירות, יש לה מסירות נפש ונועזות נגד מוסכמות החברה, הכל מתוך מסירות נפש לעשות פירות דווקא לדוד. כלומר, הכל הולך על בית דוד, רק שה"צדיק כתמר יפרח" זה בזכות אשתו של השליח, כל מה שעושים פירות זה בזכות ה"צדיק כתמר יפרח", והוא בעצמו – אחר כך, בזכותה – "כארז בלבנון ישגה". צריך את שניהם יחד. ה' יעזור שיהיו הרבה פירות, וגם "גזעו מחליף".

"גזעו מחליף" זה דבר מאד חשוב לכל אחד ואחד. יש בחיים כל מיני תפקידים. יש אחד שעשה תפקיד כמה שנים, והתפקיד נגמר, אז הוא כרות לעת עתה (הוא מובטל), אבל צריך להיות "כארז בלבנון ישגה" – גזעו מחליף, צריך להצמיח ארז עוד יותר אדיר מאשר הארז הקודם.

אם כבר, מה הרמז ששניהם הולכים על משיח בן דוד? קודם אמרנו שהראשון הוא יוסף והשני דוד, אבל יוסף נכלל בדוד. אין הכי נמי, זה כן יוסף, רק שהוא נכלל בדוד – דווקא באשתו של דוד, תמר אשת יהודה, שם נמצא משיח בן יוסף שעושה פירות. מה הרמז שהכל משיח בן דוד? אם מחברים יחד תמר ארז עולה 848, והממוצע הוא משיח בן דוד (גימטריא פשוטה, אפשר לעשות עם ילדים קטנים – צריך לשיר איתם את הניגון, להסביר את מעלת הארז והתמר, ולעשות את הגימטריא). זה פסוק מובהק של חדש שבט.

אם כבר עשינו תמר-ארז, רק שני העצים, כמה עולות שאר האותיות בפסוק? בדיוק עוד 1000. כלומר, כל הפסוק הוא 1848. 1000 רומז בכל מקום לאלף אורות של מתן תורה. ט"ו בשבט הוא הזמן להתקשר לאילנא דחיי. בתורה יש אלף אורות, והם ניתנים לתמר ולארז, כלומר למי שיש לו את שתי התכונות, גם של התמר וגם של הארז, והמספר השלם הוא 1848 – גם מספר מאד חשוב. בשביל אחד מגדולי דורשי הגימטיראות בדור האחרון, ר' יעקב אורבך ע"ה, זה היה המספר 'הכי חשוב' (יש כאלה שאצלם המספר הכי חשוב הוא 1820), שבין היתר זה "הוי' מלך הוי' מלך הוי' ימלך לעלם ועד" במילוי. לא זוכר אם ידע שזו גם הגימטריא של הפסוק "צדיק כתמר יפרח כארז בלבנון ישגה".

שנזכה לזה, להיות תמרים וארזים ביחד. לחיים.

ג. עשר המכות – חיזוק הבטחון

בפרשת שבוע יש את שלש המכות האחרונות, ארבה-חשך-בכורות (= 1170 = מה פעמים הוי' ב"ה = רבי שמעון בן לקיש, אודותיו דברנו לפני שבוע). שבע המכות הראשונות היו בפרשת וארא. פרשת וארא נגמרת "כאשר דבר הוי' ביד משה". אחר כך מתחיל "בא אל פרעה". הפסוק המסיים מחלק בין שבע המכות הראשונות לשלש האחרונות, צריך להבין מה זה, ואפשר גם ללמוד מזה לענין השליחות (להודו ולכל מקום).

"כאשר דבר ה'"

שש פעמים בפרשת וארא כתוב "כאשר דבר הוי'", בסוף מכה מסוימת. אמנם יש שם שבע מכות, אבל רק שש מכות זכו לסיום "כאשר דבר הוי'". מה היה דבר ה'? שפרעה לא ישמע אליהם. אחרי שפרעה בקש ממשה רבינו להתפלל ושהטראומה של המכה תפסיק, ובאמת משה רבינו עשה כך – יצא מהעיר והתפלל והמכה נפסקה – ואז בחמש המכות הראשונות פרעה חיזק את לבו, ואחר כך ה' היה צריך להמשיך ולחזק את לבו, אבל הצד השוה בכל המכות שהוא לא שמע אליהם, לא שמע למשה ואהרן, ולא קיים את ההבטחה שלו – הוא שיקר.

כל פעם כתוב "כאשר דבר הוי'". מה הפשט בזה? האם ה' צריך להוכיח שכמו שאמרתי כך היה? חסר לקב"ה משהו שהוא צריך להגיד אמרתי וכך היה? בן אדם צריך להגיד שהיה כמו שאמרתי, אבל לה' חסר להגיד "כאשר דבר הוי'"? בהרגש זה מאד מוזר שה' צריך לומר כל פעם "כאשר דבר הוי'". כאשר הביטוי "כאשר דבר הוי'" מופיע בהקשרים אחרים בתנ"ך הוא מובן בפשטות, אבל כאן זה קצת מוזר כנ"ל. בשביל מה צריך את זה? והנה, עיקר היחידה בתורה של "כאשר דבר הוי'" היא שש פעמים "כאשר דבר הוי'" בפרשת וארא, בסוף המכות.

כדי להבין את זה צריך לדייק, שאולי יש בכל אופן הבדל כלשהו בין כל ששת הפעמים שיש כזה סיום. ואכן יש, בפעם החמישית כבר יש שינוי. כל פעם כתוב "ולא שמע אליהם כאשר דבר הוי'" וסוף פסוק, אבל בפעם החמישית יש שינוי קל, שכתוב "כאשר דבר הוי' אל משה". בחותם וארא, דבר חשוב, יש חידוש – לא כתוב סתם "כאשר דבר הוי'" או "אל משה", אלא "כאשר דבר הוי' ביד משה". אחר כך יכולה להתחיל פרשה חדשה – כנראה דילוג אחר – של "בא אל פרעה", ובה יש את שלש המכות האחרונות שהן רמה אחרת, מוחין. כידוע ששבע המכות הראשונות הן מדות, להכות את הרגש של הקליפה, ושלש המכות האחרונות הן להכות את השכל של הקליפה, בינה-חכמה-כתר.

עשרה מאמרות, עשר מכות, עשרת הדברות – עולמות, נשמות, אלקות

מה הנקודה שבשבילה צריך עשר מכות? לפני כמה זמן הסברנו שעשר המכות הן ממוצע בין עשרה מאמרות שבהן נברא העולם לעשרת הדברות. ידוע מה שהבעל שם טוב אומר, שצריך להיות בכל דבר "הכנעה-הבדלה-המתקה", או בלשון אחרת של הבעל שם טוב "עולמות-נשמות-אלקות". המכות הן כדי לגלות את היחוד של נשמות ישראל, שהן בין עשרה מאמרות במעשה בראשית (עולמות) לבין גילוי אלקות ממש בעשרת הדברות. צריך עשר-עשר-עשר. מתחילים מבריאת העולם והתכלית היא להגיע לעשרת הדברות, מתן תורה בו תלוי "יום הששי", אבל יש אמצע – עשר המכות, בהן כתוב "נגוף ורפוא", שתוך כדי המכה למצרים יש רפואה לישראל[יג]. כלומר, בכל מכה לקליפה שמשעבדת את הנשמה היהודית משהו משתחרר בקדושה, משהו מתרפא, "נגוף ורפוא".

לגבי עשרה מאמרות חז"ל בעצמם שואלים, "והלא במאמר אחד יכול להבראות"[יד], ויש בכך ענין. גם על עשר המכות שואלים שלכאורה ה' היה יכול לשלוח ברק אחד, במכה אחת לגמור עם מצרים, ולהוציא את בני ישראל – בשביל מה צריך עשר מכות?

לגבי עשרה מאמרות יש תירוץ למה צריכים עשרה מאמרות ולא מספיק אחד – כדי לתת שכר לצדיקים ועונש לרשעים, לטובת הנשמות, ה' שיכול בהחלט לברוא במאמר אחד 'עבד' יותר קשה וברא בעשרה מאמרות לטובתנו (בעצם זה לטובת התכלית, עשרת הדברות, תורה ומצוות – זו חשיבה קדימה, על התכלית, שעבורה ה' ברא לכתחילה את העולם בעשרה מאמרות). צריך להבין שגם כאן יש הסבר דומה. אם אתה רוצה לגמור חשבון עם מישהו בהחלט אפשר לתת מכה בבת אחת, אבל אם התכלית היא לא גמירת החשבון אלא ריפוי לנשמות עם ישראל, כנראה שכל ריפוי – כל תהליך של ריפוי – הוא בהדרגה, בשלבים. לכן, דווקא בשביל ה"רפוא" – לא בשביל ה"נגוף" – צריכים שלבים.

כל מכה – תוספת בטחון לישראל

מה קורה בפועל? עם ישראל הם עבדים לפרעה במצרים. הכל התחיל מראש השנה – רואים מכה אחת, בפשטות, ואז רואים שהקב"ה עשה לנו מופת גדול. מעצם הדבר שרואים שה' עשה לנו מופת – מתחזקים. כל פעם, עוד מכה, אבל אני לא בטוח שה' לצדי מאה אחוז, אבל הנה יש עוד מכה – עוד סימן שה' אתנו, מכך אני מתחזק.

מה הכוונה להתחזק? לקבל בטחון. מי שעבד מאתים ועשר שנים במצרים – הם היו שטופים בעבודה זרה, לא כי יהודים לא מאמינים, אלא כי כל כך שטופים במנטליות, בתרבות של מצרים, עד שאין להם שום בטחון עצמי. לעבד אין בטחון עצמי. מה היה קורה אילו היה לו בטחון עצמי? הוא היה בועט באדון ובורח. מזה שעבד, גם בעל כוחות, לא בועט באדון, יש הוכחה שבמידה מסוימת הוא אבד את הצלם, אבד את הבטחון, ויכול לחיות רק כעבד. כל פעם שיש מכה הוא מקבל קצת יותר בטחון. ה' נותן מכה לאדון שלי, ולי הוא לא נותן מכה – זה מרפא אותו. לא כתוב בעשר מכות שה' נתן כדורים לעם ישראל. מה זה "נגוף ורפוא"? כתוב "נגוף למצרים ורפוא לישראל". כתוב מה עשה למצרים, אבל לא כתוב שנתן איזה טיפול רפואי לישראל. אז באמת מה הריפוי? איך התרפאו מכל מכה? כי כל מכה הוסיפה בטחון לעם ישראל. מצד אחד הרושם של המכות למצרים נשאר בעם ישראל. אחרי קריעת ים סוף ה' אומר "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך" – זה נשאר בראש כדי שתשמרו את מצוותי, והאזנת לקולי, ורק אז "כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה' רופאך" (רפואה מונעת). בכל אופן, הפשט של "נגוף ורפוא" הוא שכל מכה למצרים מחזקת את עם ישראל. זה הפשט.

פרשת בא – בטחון בדרגה גבוהה יותר

מה שלא ראיתי כתוב במפורש – אולי כן כתוב באיזה ספר, זה רעיון פשוט שראוי שכן יהיה כתוב: הרי משה שקול כנגד כל עם ישראל. משה הוא השליח, "הם המדברים אל פרעה מלך מצרים... הוא משה ואהרן"[טו]. המדברים בתוקף נגד פרעה הוא בעיקר משה, והמעודדים את בני ישראל לצאת ממצרים זה בעיקר אהרן. משה עושה במצות ה', בדיוק מה שה' אומר לו. מה שרואים בתחלת פרשת בא הוא שמשה תופס בטחון עצמי בשדרוג, בדילוג מאשר פרשת וארא.

מה המיוחד במכת הארבה? שכאן גם חכמי פרעה אומרים לו שמצרים אבדה וצריכים לשלח את בני ישראל. פרעה כבר מסכים ושואל מי ומי ההולכים, ומשה עונה "בנערינו ובזקנינו". פרעה בא להתמקח עם משה, ומשה עומד לגמרי נגדו. זה מאד קשה, הרי פרעה כבר מסכים ורוצה להתמקח – אם יש קצת דרך ארץ (כמו שדברנו) קשה לעמוד מולו. אבל לא ולא, אין מה להתמקח. זה מראה על בטחון שלא היה קודם.

יש כמה וכמה סימנים לכך דווקא במכות של פרשת בא, עד הסוף – "'ויצא מעם פרעה בחרי אף', אמר ריש לקיש סטרו ויצא"[טז]. ה' לא אמר לו, זה כבר הוא. בפרשת בא אנחנו רואים שמשה רבינו תופס בטחון עצמי בדרגה אחרת לגמרי. יש הרבה הרבה סימנים, אם קוראים, גם עם פירוש רש"י, איך משה מתחזק בבטחון העצמי שלו – הוא משקף את העם והעם משקף אותו, הוא שקול כנגד כולם.

"כאשר דבר ה'", "אל משה", "ביד משה" – חזוק הבטחון

כך נוכל גם להסביר את ההבדל בין פרשת וארא לפרשת בא, וגם מה שכתוב כל פעם "כאשר דבר הוי'". ארבע הפעמים הראשונות שכתוב "ולא שמע אליהם כאשר דבר הוי'" – שאלנו, למה ה' צריך לומר 'צדקתי'? חסר לו? – הוא רוצה לנסוך במשה רבינו יותר ויותר בטחון כל פעם. הנה, אתה יכול לסמוך עלי – אמרתי שלא ישמע, ובאמת היה כמו שאמרתי, יש על מי לסמוך. בעולם הזה אפילו משה רבינו, גואל ישראל, צריך להתחזק בבטחון – זה לא פשוט.

אחר כך, בפעם החמישית, זה כבר "כאשר דבר הוי' אל משה" – משה יצא מזה. לא רק שה' אומר למשה אמרתי וכך היה, אלא "כאשר דבר הוי' אל משה" – משה הוא כבר ביחד עם ה'.

אבל הפעם האחרונה היא התכלית, "כאשר דבר הוי' ביד משה" – משה הופך להיות הצינור של הקב"ה, וכאשר מגיע ל"כאשר דבר הוי' ביד משה", לא "אל משה" ולא סתם, אז יכול להיות "בא אל פרעה", עיקר הבטחון (בא אתי ביחד, ללא שום פחד מפרעה, עד שאני אתה ממש, וד"ל. ועוד ידוע שא-ב היינו אמונה בטחון, אך ב"בא" הבטחון קודם לאמונה, ודוק).

יציאה לשליחות בבטחון, תכונת הנצח

כל זה להסביר מהי יציאה לשליחות: כל שליחות היא מכה למישהו, לאיזה כיוון. עיקר הסיבה לצאת לשליחות, לכולם, היא לקבל בטחון עצמי. כמה שאדם חזק צריך בטחון עצמי. הסוף הוא "כאשר דבר הוי'" – כל מה שהיה זה בדיוק מה שה' אמר, כך קרה. אחרי כמה שליחויות זה "כאשר דבר הוי' אליך" – אתה חלק מהסיפור. אחר כך "כאשר דבר הוי'" בידך, משהו אחר לגמרי – אתה צינור להמשכת ומימוש הענין. אחר כך אפשר לתפוס את המוחין דגדלות – פרשת בא – כשאתה לא מתפשר על כלום, הולך על משיח, הולך על תכל'ס, אין פה מה להתמקח ומה להתפשר בכלל, כי באמת רוצים גאולה. עד פרשת וארא אולי אפשר להתפשר על גאולה, כמו שיש אנשים שמתפשרים – שתהיה גאולה, אבל 'עד כאן' – אבל בפרשת בא לא מתפשרים על גאולה. הגאולה צריכה להיות מאה אחוז, לא תשעים אחוז ולא תשעים ותשע אחוז. זה דורש בטחון של הגואל בעצמו.

לפי זה, כל עשר המכות הן כדי לבנות את הבטחון העצמי. איך אני יודע שכל זה נכון? משה שייך לפי קבלה לספירת הנצח, ואנחנו תמיד מסבירים שהתכונה של הנצח היא בטחון עצמי. הוד זה בטחון שיהיה טוב, אבל נצח זה בטחון של "הוא הנֹתן לך כח לעשות חיל". אם כן, כל הסיפור כאן הוא כדי לבנות את הנצח. משה רבינו במקור הוא לא נצח, הוא חכמה ודעת, והכל כדי לבנות אצל משה רבינו את ספירת הנצח שלו. אהרן הוא ההוד ומשה הוא הנצח. בשביל זה הכל.

זו המכה הראשונה – כעת צריכים לחשוב הלאה. כמו שאמרנו על "גזעו מחליף", כעת צריך לחשוב הלאה (דגניה[יז] זה כמו שהשליך את המטה לפני פרעה, לפני המכות. דגניה אמנם זה חסד, אבל הודו זה ראשית התגברות החסדים כנ"ל). הכל כדי שנתחזק בבטחון בגאולה, שתבוא תיכף ומיד ממש – לחיים לחיים.

לא לפחד – הגאולה האמיתית

ראשית הגאולה היא לתפוס בטחון. כמו שחושבים על המדינה, פלא שעם ישראל תפס בטחון עצמי להלחם וכו' – דברים שאלפים שנה לא חלמו. האמת שזה היה בטחון מוגבל, כמו לא להגיע לסוף פרשת וארא– קצת בטחון, אבל לא מספיק.

הגאולה האמיתית היא לא להיות נרפים, להתקדם יותר ויותר. כאן תפסו קצת בטחון – גם לא מצד הקדושה, לא אמרו שזה מה' אלא "כחי ועצם ידי" (סט"א), אך נלמד זכות שכאשר יהודי קם ונלחם זה טוב – אבל רואים שזה בערבון מוגבל, נגמר הבטחון, חוזר לפחד מה יאמר הגוי, מה תאמר אמריקה, מה יאמר פרעה מלך מצרים. אף ראש ממשלה לא יקום ויתן סטירה לאובאמה, ועד שזה לא יהיה אין גאולה – עד "סטרו ויצא". כתוב ש"פשרה עדיפה מדין" – בין שני יהודים מצוה להתפשר – אבל בין הקדושה לקליפה, בענין הגאולה, אין פשרות. הכל בדרכי נעם, הכל לטובתך, אבל אין פשרה – לטובת האויב שננצח, בסוף גם לו יהיה טוב. לחיים לחיים.

נתפלל ערבית. עכשיו כבר ההילולא של הרבי ר' זושא – אפשר לחשוב עליו.