ב' אדר ס"ט – כפר חב"ד

שבע ברכות גלעד-דוד ואליטל-רוזה הרמן

א. ארבעת הפסוקים לפירש"י

לך מלים ו-לב טוב אותיות

נתחיל מהפסוקים בספר קהלת פ"ט (שהתחלנו לדבר עליהם בקבלת פנים, שלשום). יש כאן ארבעה פסוקים (ז-י) שהולכים יחד לפי המפרשים:

לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי כבר רצה האלהים את מעשיך. בכל עת יהיו בגדיך לבנים ושמן על ראשך אל יחסר. ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך כי הוא חלקך בחיים ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש. כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה.

הגענו לפסוק הראשון בגלל "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ושמחה הולכת עם טוב לב, "טוב לב משתה תמיד". גם בתורה הפסוק העיקרי של עבודת ה' בשמחה הוא "תחת אשר לא עבדת את הוי' אלהיך בשמחה ובטוב לבב מרב כל". על זה דברנו בקבלת הפנים לזוג. אמרנו ש-טוב לב זה מט, כולל כל מדות הלב. לא הזכרנו שבפסוק הזה כולו יש לב טוב אותיות. המלה הראשונה היא "לך", כמספר כל האותיות עם הכולל, אבל בפרט יש "לב טוב" (וזה העיקר כאן, הולך עם היין). "לך אכל" הוא בטוי של 'חן', אפשר לקרוא ישר והפוך. יש כאן לב טוב (49), לך (50), אכל (51, בלב טוב – יחוד האכילה והשתיה).

נראה רש"י:

נשיאת אשה – הוכחה ל"רצה האלהים את מעשיך"

"לך אכול בשמחה". אבל אתה הצדיק שכבר רצה הקב"ה מעשיך הטובים ותזכה לעולם הבא לך אכול בשמחה [לפני כן דברו על הרשע, אבל כאן מדבר לצדיק שיכול לאכול בעוה"ב. וכנראה גם בעולם הזה, אם הצדיק יודע שרצה האלקים את מעשיו יכול לאכול. רואים שהצדיק יודע שה' רצה את מעשיו. איך הוא יודע? כאשר מתחתן, כאשר זוכה ל"מהוי' אשה משכלת", אז "ויפק רצון מהוי'". אז אומרים לו "לך אכל בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך", פסוק שקשרנו ל"אכלו רעים שתו ושמחו דודים" (רעים – יה, דודים – וה).].

חכם ופיקח

"בכל עת יהיו בגדיך לבנים". התקן עצמך בכל שעה במעשה טוב שאם תמות היום תכנס בשלום, ומשל שלמה החכם את הדבר לאדם שהזמינו המלך ליום סעודה ולא קבע לו זמן אם חכם הוא או פקח [צריך לחפש בחז"ל מקור ללשון כזו, שמבחינה בין חכם לפקח. חכם מתיחס ללב – "לב חכם ישכיל פיהו", וכמו בפרשת השבוע הבא, פרשת תצוה, "חכמי לב", ועוד הרבה, ואילו פקח מתיחס לעינים, "פקח עיניך וראה" ו"הוי' פקח עורים". והנה אמרו חז"ל "שורינא דעינא באובנתא דלבא תליא", ודוק, והוא סוד החכם הרואה את הנולד ומזדרז לשוב יום אחד כו', שבכל עת יהיו בגדיו לבנים, ודוק.

שני התארים חכם פקח משלימים זה את זה לשלמות של רבוע – 256, 16 ברבוע, 4 בחזקת 4, 2 בחזקת 8 = אהרן הלבוש שמונה בגדי פאר, ד בגדי לבן ו-ד בגדי זהב, אך "אחת בשנה" נכנס לפני ולפנים ב-ד בגדי לבן בלבד, ללמד שבעצם הבגדי זהב כלולים בבגדי לבן, כידוע ש-ד בגדי זהב כנגד ד אותיות שם אדנ-י ו-ד בגדי לבן כנגד ד אותיות שם הוי', והשילוב דיחודא עילאה הוא אדנ-י בהוי', אדנ-י נכלל בהוי', ועל כן, על שם התכללות זאת, מתקיים אצל אהרן = ח פעמים לב – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", ובפרט שבגדיו מכפרים על בני ישראל, ומלבינים את כל מעשיהם, ודוק.

הסימן של חכם פקח הוא חח, שרש הרבוע, ודוק. והנה, במספר קדמי, חכם = 256 = חכם פקח, לומר ש-פקח הוא החלק הקדמי של חכם, והכל נכלל בתאר 'חכם'!] מיד מכבס כסותו ורוחץ וסך וכן עת מחר עד עת יקרא אל הסעודה יהיו כל שעה בגדיו לבנים והוא רחוץ וסך כך דרשוהו רבותינו במסכת שבת.

תקון הבגידות על ידי המשכה מהלובן העליון

אם כן, הכוונה ב"בכל עת" – לפי רש"י, לפי חז"ל – כמאמר חז"ל "שוב יום אחד לפני מיתתך". כל יום צריך להיות מוכן ומזומן – "ברוך אתה בבואך וברוך אתה בצאתך". במקום אחר, חז"ל דורשים "בגדיך" לשון בגידה. לפי זה, זה עוד יותר מחזק את הרמז לעבודת התשובה, שבכל עת, בכל פעם ובכל רגע, צריך לעשות תשובה על בגידותיך שהכל יתלבן, "כשלג ילבינו".

בשביל "כשלג ילבינו" צריך להמשיך מהכתר, מהלובן העליון, משערות הדיקנא קדישא שהן "כתלג חור" ומלבינין את הבגידות. כי אם ממשיכים ממקור נמוך מהכתר זה לא מלבין את הבגידות, במיוחד אם מדובר בפגם הברית (כידוע שבחסידות דורשים את הפסוק הזה על תקון פגם הברית). צריך להמשיך דוקא מ-יג מדות הרחמים, מה"תלג חור", "כשלג ילבינו". זה צריך לעשות "בכל עת", כמו הבטוי "כל ימיו בתשובה", תשובה על תשובה. אם חשבת שעשית תשובה – צריך לעשות עוד תשובה. כמו שכתוב בתניא פכ"ט עה"פ "וחטאתי נגדי תמיד", שאם האדם רואה שהוא לא עולה כסדר אז סימן שאף על פי שעשה תשובה הגונה, עדיין יחסית למקום שעומד בו הוא צריך לעשות עוד תשובה כדי לעלות מעלה מעלה.

"בכל עת יהיו בגדיך לבנים" – בזכות האשה

צריך לומר שהעבודה של "כל ימיו בתשובה" היא גם בזכות האשה הטובה. חוץ מזה ש"הכל מן האשה", יש נקודות מיוחדות שהן מכח האשה – האשה היא זו שמדרבנת כביכול את הבעל כל הזמן לעשות תשובה על הבגד, על הבגדים, לא לבגוד, לא בדקות, לא בדקות שבדקות, לא בדקות שבדקות שבדקות, עד אין סוף דקויות, שרק היא רגישה לזה מאד מאד. הוא צריך לקבל את התדר, את השדר שהיא משדרת לו, וכל פעם לדאוג שיהיו בגדיו לבנים, ועוד יותר לבן, ועוד יותר לבן[א]. בזכות זה אדם עושה תשובה תמיד.

המשכת תשובה ושמחה מהאשה

בכלל, תשובה היא תשוב-ה – תשוב ה תתאה ותשוב ה עילאה, תשובה מאהבה ותשובה מיראה, תשובה ממרירות ותשובה משמחה רבה – רואים שזה עבודת האשה, היא ה עילאה והיא ה תתאה, היא דורשת את התשובה. ובכלל פעם למדנו שצדיקים ובעלי תשובה הם כמו זכר ונקבה.

היו בחורים ששאלו את הרבי לגבי פגם הברית, אז דבר ראשון הרבי אמר – קודם תתחתנו ואחר כך אפשר לחשוב על זה. דבר ראשון צריך להתחתן. תשובה כמו שצריך להיות, ושתהיה בשמחה, תלויה ב"משמח חתן עם הכלה" – שהכלה תמשיך גם את התשובה וגם את השמחה (תשובה משמחה) לחתן. אחרי זה יכול להיות "ושמן על ראשך אל יחסר".

פעם היו מניחים תפלין של ר"ת רק אחרי החתונה, אח"כ מגיל 18 (גיל חופה) גם למי שלא התחתן, ועכשיו מבר מצוה. בכל אופן, יש בחינה של השמן – או מוחין דאבא, ר"ת, או עוד תפלין, שמושא רבא וראב"ד – שהוא רזין דרזין דאורייתא שגם תלוי ב"אשת חיל עטרת בעלה". "והוא ימשל בך" – כל המשלים של פנימיות התורה הם מהאשה. "ושמן על ראשך אל יחסר" הוא בשביל אחר כך להפוך להיות זרעא חייא וקיימא. אם אין את ההשפעה מהחתן לכלה לא מגיע לו שמן על הראש – כל השמן על הראש זה רק בשביל השפעה של זרעא חייא וקיימא.

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – תורה ואשה

כל הפסוקים האלה רומזים לסודות של נישואין, אבל עד כאן היו רק רמזים, ואילו הפסוק השלישי אומר במפורש "ראה חיים עם אשה אשר אהבת כל ימי חיי הבלך וגו' כי הוא חלקך בחיים". המנחת שי כותב שיש גרסא "כי היא חלקך", וזה מסתבר, אבל בכל אופן הגרסא של מערבא – עליה אנו סומכים – זה "הוא". בהמשך הדבר תורה, המצוטט לקמן[ב], כתוב שצריך להיות יחוד הוא-היא, מה ו-בן. על הפסוק  השלישי אומר רש"י:

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" [= אהבה פעמים ענג, רמז מובהק ל"מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים".]. ראה והבן ללמוד אומנות להתפרנס ממנו עם ת"ת אשר בידך. "כי הוא חלקך בחיים". אם עשית כן יהיה חלקך זה חיים בעה"ז להתפרנס מן האומנות ובעה"ב שיגיעת שניהם משכחת עון.

כאן רש"י מפרש לפי דברי חז"ל, ש"ראה חיים עם אשה" זה על אומנות עם לימוד תורה. לפי חז"ל, יש מצוה על האבא להשיא את הבן אשה, ולפני כן יש לו מצוה ללמד את הבן אומנות – שיהיה לו מקצוע כדי להתפרנס. "ראה חיים עם אשה" – שיהיה לך מקור חיים, פרנסה, עם האשה אשר אהבת (גם בפשט, עם אשה, וגם עם לימוד תורה – כדרשת חז"ל בזה, כפי פירש"י כאן).

ריבוי הבל בקהלת

יש בפסוק הזה הרבה דברים מענינים: קודם כתוב "כל ימי חיי הבלך אשר נתן לך תחת השמש כל ימי הבלך" – לכאורה זו כפילות מיותרת. ממש קשה מאד להבין מה הפשט כאן, וגם לא ראיתי איזה מפרש מתייחס לכפל כאן. כשנראה את הרמזים זה יתבהר קצת, שבזכות הכפל יש כאן רמזים מאד יפים. בכל אופן, קהלת מאד אוהב הבלים – אם יש לו הזדמנות לכפול את המלה הבל הוא ודאי קופץ על ההזדמנות. הבל הוא בן של אדם וחוה, ו-הבלך = ג"פ חוה (שהיא הנקודה האמצעית של הבל). בכל ספר קהלת יש חוה-חוה פעמים הבל, היהלום של הבל. אם לא היה פה כפל לשון, שלכאורה מיותר לגמרי, אז היה בדיוק הבל פעמים הבל, הבל הבלים.

"ובעמלך" – עמל מלאכה, עמל שיחה, עמל תורה

כתובה כאן גם המלה "עמל" – "ובעמלך אשר אתה עמל תחת השמש". יש הרבה רמזים לגבי מבנה הפסוקים שנראה בהמשך בקשר למלה עמל, העולה 140. "ובעמלך" = 140 ועוד 28 (חמישית 140), "חיי", שהוא מספר המלים בפסוק. לגבי "עמלך" חז"ל מפרשים שיש "עמל מלאכה", "עמל שיחה" ו"עמל תורה". אם "חיים", "ראה חיים", הם אומנות זה "עמל מלאכה", אם חיים הם חיי שעה – תפלה, שכך בדרך כלל מפרשים עמל שיחה (לא ראיתי מפרשים כאן כך) – זה עמל שיחה.

כתוב "אל תרבה שיחה עם האשה" – הדבור בעצמו הוא עמל – אבל למדנו הרבה פעמים על פי דברי הבעל שם טוב (מהדברים הכי חשובים ועמוקים) שהיחס הפנימי עם האשה הוא לפי שיחתו של האיש כל היום (בנים לפי המחשבה ונכסים לפי המעשים). זאת אומרת ש"עמל שיחה" הוא תקון היחס עם אשתו. לפי זה, מתאים לפרש כאן "ובעמלך" כ"עמל שיחה" אם מדובר כאן על אשה כפשוטה. "עמל תורה" זה אם האשה כאן היא משל לתורה. אז בעצם יש כאן את כל ג העמלים שחז"ל מנו (ג פעמים עמל = 420, יחוד יעקב רחל, יעקב עמוד התורה שעמל קשה, קודם בתורה, באהלי שם ועבר, ואחר כך במלאכה ובשיחה – כל הלילה שהיה רועה את צאן לבן היה אומר תהלים – לזכות בזווגו, רחל אמנו ע"ה).

אין סוף יכולת בכח המעשה

הפסוק האחרון: "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה". אמרנו שהבעל שם טוב מאד אוהב לדרוש את תחלת הפסוק הזה, מופיע בכתר שם טוב, ש"כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה" – עשה בכח-מה שלך, כח רוחני, כח השכל שלך. כח = ב"פ יד, היינו שאם היד רוצה לעשות משהו צריך להכפיל אותה, את הכח שבה, באמצעות השכל, כדי להחליט באיזה כיוון להושיט אותה ומה לעשות בה. "כל אשר תמצא ידך לעשות" – זה הרבה, צריך שהאדם ידע שיש לו המון פוטנציאל, רק צריך שהחכמה תגלה את הפוטנציאל ותכוון אותו. המלה "תמצא" היא לשון מציאה, יש מאין, "החכמה מאין תמצא".

ידוע בציור האות ה – כתוב אצלנו בהרבה ספרים – ששלשת הקוים מכוונים כנגד מחשבה דבור ומעשה. הקו העליון הוא המחשבה, הקו הימני המחובר הוא הדבור, והקו השמאלי שדוקא לא מחובר הוא המעשה. הרווח הזה אומר שאף על פי שהדבור יוצא ישר מהשכל (אם כי יש גם פליטות פה, אבל גם הן יוצאות מהשכל – משכל נעלם, מכח המשכיל), הרי שבין השכל למעשים יש רווח – יכול להיות מעשה שהוא ממש יש מאין, חידוש מופלא, יותר מאשר בדבור. צריך לדעת שיש המון פוטנציאל, ו"יגעת ומצאת" – יש תנאי של יגיעה, אבל בסוף מוצאים מציאה יש מאין.

נקרא רש"י:

לרשע – אין מעשה, דעת וחכמה, ולצדיק – אין חשבון

"כל אשר תמצא ידך לעשות". רצון קונך בעוד שאתה בכחך עשה כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה כי אין מעשה וחשבון ודעת וחכמה בשאול אשר אתה הלך שמה [יש הרבה פסוקים בקהלת שאומרים שצריך לעשות כשעוד יש לך כח, כשאתה צעיר, כי אחר כך מי יודע אם יהיה לך כח.

מכל הפירושים כאן של רש"י, זה הכי מופלא:] "כי אין מעשה וגו' בשאול". לזכותך משתמות ואם עשית כן אין לך שום חשבון בשאול שתדאג ממנו, וכן המקרא מסורס כי אין מעשה ודעת וחכמה בשאול לרשעים ולא חשבון לצדיקים כשיתנו החוטאים דין וחשבון וכך נדרש במדרש והבא לפותרו בלא סירוס כמשמעו פותר חשבון לשון מחשבה מה יוכל עוד לעשות להפטר מן הדין.

אם האדם צדיק, עושה מה שצריך לעשות, הוא פטור מחשבונות. הוא מגיע לשאול – ושאול יכול להיות גם מקום טוב – ולא מחשבנים איתו כלום, בגדיו לבנים (בזכות האשה הטובה) והכל בסדר.

החלוקה כאן בתוך ארבעת הדברים מופלאה, לפי חז"ל – מעשה-דעת-חכמה הם דבר אחד וחשבון הוא דבר אחר, לחוד. לרשעים אומרים שאין לך יותר מה לעשות, אין לך יותר מה לדעת ואין לך חכמה – נגמר, לא יעזור שום דבר, גמרנו איתך. מעשה דעת וחכמה – זה שלך. חשבון – שעושים איתך, וזה הולך על צדיקים. יש כאן שלשה רשעים ופתאום שתול צדיק באמצע, זה פירוש משונה לגמרי (לא זוכר עוד דבר כזה).

זה הפירוש הראשון, אבל אם החלוקה הזאת מפריעה לך אפשר לפרש הכל על הרשעים, וחשבון לא לשון דין וחשבון אלא לשון מחשבות. אבל זה רק סוף הפסוק, בעוד תחלת הפסוק על צדיקים – לכן רש"י מעדיף את הפירוש הראשון של חז"ל, ולכן מקדים אותו, כי רוצה שהכל יהיה שייך לצדיקים. אפילו החלק האחרון, שנשמע לא טוב, מוציא ממנו מלה אחת לצדיק – עיקר החידוש כאן שלצדיק אין חשבון, אף שלרשע אין מעשה ודעת וחכמה.

"מעשה וחשבון ודעת וחכמה" – צירוף חדש אדר

אמרנו בשיעור הקודם שדבר ראשון צריך לדרוש את הצירוף כאן, של ארבעת המלים, שהוא ודאי שם הוי'. יש דעת וחכמה במפורש – ה-ו וה-י של שם הוי'. החשבון הוא בינה, מחשבות, וכן דין וחשבון ד"מינה דינין מתערין", ומעשה הוא מלכות, ה עילאה ו-ה תתאה.

י	חכמה
ה	חשבון
ו	דעת
ה	מעשה

אם כן, הצירוף כאן הוא ההוי – ס"ת "וצדקה תהיה לנו כי" – שלפי השיטה שמובאת בסידורים הוא הצירוף של חדש אלול, ולפי השיטה של רבי אברהם אבולעפיא – שהיא יותר שכלית (כמבואר כללי סדר חכמת הצירוף במ"א) – הוא הצירוף של אדר (היחידים שמוחלפים בין השיטות). אם כן, זה פסוק שמתאים ללמוד אותו באדר.

סירוס הפסוק – סוד "גורעין ומוסיפין ודורשין"

רש"י קורא לפירוש הראשון "סירוס", והוא מאד קרוב למדת "גורעין ומוסיפין ודורשין" – אני לוקח משהו ממקום אחד, מוציא אותו מההקשר שלו, מוסיף אותו למשהו אחר ודורש. כאן ההקשר הפשוט הוא רשעים ההולכים לשאול, אבל יש מלה אחת שלא מתאימה – כי לרשעים דוקא יש חשבון – אז אני גורע את זה מההקשר הזה, מוסיף את זה לצדיקים, שאצלם "אין חשבון", וכך אני דורש את הפסוק. שיש כאן שלש מלים שזה "אין" לרשע ומלה אחת שזה "אין" לצדיק.

מאד קרוב להגיון של "גורעין ומוסיפין ודורשין", שהוא סוד הנסירה בכל מקום, שהוא סוד של חתונה. כל הנסירה היא כדי שהנוקבא תסתובב ותעמוד פנים בפנים עם הזכר שיוכל להיות זיווג שלם[ג]. כדי לעשות את הנסירה צריך להפריד בין הדינים לבין החסדים. הנוקבא סופגת, יש לה איזה כח מיוחד לספוג, את הדינים. אחר כך היא עצמה חוזרת פנים בפנים עם הזכר. לפי הדרוש כאן הנוקבא סופגת את ה"אין מעשה" ו"אין דעת" ו"אין חכמה", ורק משאירה את החתן עם "אין חשבון", ובסוף, בזכות זה, יהיה פה סיבוב של 360 מעלות (היא מסתובבת הכל), המתקת כל הדינים וזיווג שלם.

השאול בתור שאלה

מה שנשאר בכל זאת הוא להמתיק את הכל, לפי דרך הבעל שם טוב. אמרנו שלפי רש"י השאול יכול להיות גם טוב, לצדיק (כל הפסוקים מופנים לפי רש"י לצדיק כנ"ל), וממילא מה שמסיים כאן "אשר אתה הלך שמה" – ומסתמא ה"אתה" זה אותו אתה שדבר אליו עד כה, הצדיק, ודוק – זה דבר שעל כל פנים אתה לא דואג ממנו.

פסוק אחר מתהלים אומר "ואציעה שאול הנך" – מוצאים את עצמות ה' דוקא בשאול. "אם אסק שמים – שם אתה", רחוק ממני, אבל "ואציעה שאול הנך", אתה בעצמך. אנחנו דורשים ש"אציעה שאול" זה הצעת שאלות – אם שואלים את השאלה הנכונה אז "הנך", מתוך השאלה הנכונה בא גילוי העצמות. אם שאול הוא לשון שאלה, זה אותו שרש, אז כך גם כאן – יש "שאול אשר אתה הלך שמה". שמה אותיות משה, "הלך שמה" = 400, זה שלמות. "אתה הלך שמה" = לעשות (כמו שנאמר בתחילת הפסוק "כל אשר תמצא ידך לעשות וגו'"), סיום מעשה בראשית, "אשר ברא אלהים לעשות".

תכלית השאלה – אמונה פשוטה

מה היא השאלה הנכונה, שפתאום גורמת ל"הנך" (וזה השאול החיובי)? יש שאלה שאפשר לענות עליה ויש שאלה שאי אפשר לענות עליה – מה זה ה'? מי זה ה'? בשאלה על עצמות אין תשובה, כי "לית מחשבה תפיסא ביה כלל". תכלית הידיעה שלא נדע – שואלים את כל השאלות שאפשר לענות עליהן, אבל בסוף יש שאלה על עצמות הקיום, שאלה הכי קיומית (למה אני כאן? למה נבראתי?) – הכי שאולית, למה יש כזה דבר שאול – וכשמגיעים לשם אז פתאום "הנך". קודם כל אין תשובה לשאלה הזאת, וברגע ששאלתי את השאלה שאין עליה מענה אז יש גילוי ה' – גילוי של "נפתחו השמים ואראה מראות אלהים".

כמו אברהם אבינו שחקר וחקר על האלקות, וכנראה הגיע לשאלה הזאת שאין עליה תשובה, ואז פתאום הקב"ה מתגלה אליו ואומר "אני בעל הבירה". אתה חקרת, הגעת לתכלית הידיעה שלא נדע, ואז ה' מתגלה – איפה? באמונה. אז הפירוש החיובי של "בשאול אשר אתה הלך שמה" הוא שצריך להגיע לשם, וזה גם בזכות האשה – "איהו אמת, איהי אמונה". בזכות האשה אפשר להגיע לאמונה פשוטה, אחרי ששואלים את השאלה (ב-ה הידיעה), נשארת רק אמונה פשוטה.

מתי שואלים את זה? שאלה = פורים. אם שותים מספיק אפשר להגיע לשאלת כל השאלות, שאין עליה תשובה בכלל, ואז מתגלה אמונה פשוטה = ארור המן = ברוך מרדכי. מה רצינו? יש ארבעה דברים שספק למי שייך כל דבר ואיך לסדר – מעשה וחשבון ודעת וחכמה. אבל בסוף "בשאול אשר אתה הלך שמה" – צריך להגיע לאמונה. אז אם נוסיף את האמונה, התכלית, "תכלית הידיעה שלא נדע", אחרי מעשה-חשבון-דעת-חכמה. סה"כ = 1430 = הכל פעמים הוי' = יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

"ראה חיים עם אשה אשר אהבת" – מרדכי ואסתר

ראה חיים = מרדכי, רמז לפורים. לפי זה ה"אשה אשר אהבת" זו אסתר המלכה ("ותהי לו לבת" – "לבית", ביתו זו אשתו – יושבת בחיקו של מרדכי). זה רמז לשאלת השאלות, לפורים, "שאול אשר אתה הלך שמה". עוד סימן שכל הרביעיה זה קטע אחד – מתחיל "לך" ומסיים "הלך". זה הרמז שאמרנו בקבלת פנים שחתן הוא כל ועם הכלה יוצא כלכלה, כאן זה לך-הלך. הערך הממוצע של חמש האותיות הוא אהיה.

מנוסת משה לעיר מקלט והליכתו לשאול

האריז"ל דורש עה"פ "מקום אשר ינוס שמה", ש"שמה" אותיות משה, שמשה צריך לנוס כי הרג את המצרי לפני הזמן וחייב גלות. צריך לנוס לעיר מקלט, תורת משה. צריך לומר שמה-שמה לגזרה שוה – "אשר ינוס שמה" ו"אשר אתה הלך שמה", "משה משה לא פסיק טעמיה בגוויהו". כל אחד צריך להיות "אשר אתה הלך שמה" – "אתה הלך שמה" ר"ת אשה.

ב. פירוש האבן-עזרא

"שמן על ראשך" – כתר שם טוב

האבן עזרא מפרש את הפסוקים אחרת לגמרי מרש"י, והוא מדגיש במיוחד איך כל הפסוקים הם יחידה אחת:

"לך אכול". זה דבור לב בני האדם והוא הוללות והענין אחר שאין למת חלק בעולם כשאתה בחיים לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך כי אלה המעשים רצה האלהים שתעשה.

"בכל עת". המפרשים הקדמונים פירשו על ענין אחד והוא אם ידעת שרצה האלהים את מעשיך לך אכול בשמחה לחמך וצריך אתה שיהיו בגדך לבנים, והענין שלא יהיו מעשיך מגואלים, וענין "ושמן על ראשך אל יחסר" שיהיה לו שם טוב, וצוהו שיקח אשה ולא ישגה בזרה, וכל אשר תמצא ידך לעשות טוב בעולם הזה עשה כי העולם הבא איננו עולם מעשה כי אם עולם הגמול.

והפירוש הנכון שהפסוקים שיש למעלה ולמטה הם דבקים והוא דבור לב בני האדם כאילו מדבר עם נפשו, ולבו הוא כנוי בעד נפשו, והוא אכול ושתה ולבוש בגדים נקיים ותסוך תמיד שמן ושמח עם אשה שחשקת בה וכל אלה הם תענוני הגוף לבדו.

"כל אשר". כל מה שתמצא לעשות מדברי תענוג עשה כי אין מעשה ולא חשבון על מעשה או מחשבה ודעת וחכמה בשאול, שהוא הקבר, כי ימצא שאול לצדיקים כמו "כי ארד אל בני אבל שאולה".

קודם כל, האבן עזרא (כמו עוד מפרשים) מסביר ש"שמן על ראשך אל יחסר" הוא שיהיה לך שם טוב. יש שלשה כתרים – כתר כהונה, כתר תורה וכתר מלכות – ו"כתר שם טוב עולה על גביהן" הוא הכתר של משיח. קודם היה כתוב "טוב שם משמן טוב", כך שאפשר לראות בפסוקים קשר בין שם לשמן. לפי זה, קוראים "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" על מעשים טובים, ועל תשובה המלבינה את המעשים (ו"משיח אתא לאתבא צדיקיא בתיובתא") ו"שמן על ראשך אל יחסר" הוא "כתר שם טוב".

"כתר תורה" – מלמעלה למטה, "כתר שם טוב" – מלמטה למעלה

מתוך הכתרים המנוים במסכת אבות יוצאות שתי תורות – תורת ההוה ו"תורה חדשה"; מתוך "כתר תורה" יוצאת תורת ההוה ומתוך ה"כתר שם טוב" יוצאת "תורה חדשה". כתוב שבעולם הזה גדול תלמוד שמביא לידי מעשה, אבל בעולם הבא גדול מעשה שמביא לידי תלמוד – זה "כתר שם טוב עולה על גביהן", שעולה מלמטה למעלה. קונה כתר שם טוב על ידי שעושים מעשים טובים בין אדם לחברו, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה בדרכי נעם, ומתוך זה עולה על גביהן ומגלה את התורה החדשה של ה'.

כל התורה היא שמו של ה', אבל יש שם גנוז, שם טוב – שם אהוה שגנוז בכל התורה כמו שכתוב בספר "אור הגנוז", השם המחבר "את השמים ואת הארץ", "אין וועלט אויס וועלט [– בתוך העולם, מחוץ לעולם]" תמיד. זה גופא התורה החדשה של המשיח, שעולה מתוך המעשים הטובים שהאדם עושה בין אדם לחברו. קודם אמרנו ש"שמן על ראשך" הוא התפלין מר"ת ומעלה, ופירוש שני שזה רזין דרזין דאורייתא, והפירוש השלישי שזה שם טוב.

"'מצא' או 'מוצא'?"

הבאנו את כל האבן עזרא כאן רק כדי לומר שיש בפסוקים האלה בחירה חפשית – או שזה צדיק כל כך גמור עד שיודע ש"רצה האלהים את מעשיך" (לפי רש"י) או שזה רשע שמסור לגמרי לתאוותיו וכל זה מה שלבו אומר לו להצדיק את ההוללות שלו בעוה"ז (אב"ע). זה הווארט שרצינו לומר, שזה דוגמה קלאסית של "'מצא' או 'מוצא'". היות שהכל מדובר על חתן וכלה, או במפורש ("ראה חיים עם אשה") או ברמזים כנ"ל, אז יש כאן דוגמה הכי מובהקת של "'מצא' או 'מוצא'". ה"מוצא אני מר ממות" זה מקהלת, ו"מצא אשה מצא טוב" זה ממשלי (גם משלמה, אבל ממקום אחר). אם רוצים לתת כותרת לשיעור הזה, לפסוקים האלה, זה "'מצא' או 'מוצא'".

"עלית למרום שבית שבי"

[אמרו שבעניני שלמה הולכים אחרי רש"י, שלמה בן יצחק. רש"י הוא שלמה בן יצחק והאריז"ל הוא יצחק בן שלמה, מתחברים יחד. כתוב שהראשי תבות של הצדיקים שגילו רזי תורה הוא שבי (שמעון בר יוחאי, שלמה בן יצחק, יצחק בן שלמה, ישראל בן שרה [הבעש"ט]). הרבי כותב שאף על פי שלא ענין לעשות רמזים, אבל מישהו כתב לו שזה גם ר"ת של הריי"צ (יוסף-יצחק בן שלום-דובער). על דא וכגון דא אפשר לעשות רמזים לבד (אם זה נכון, אם לא – זה לא יעזור לך...).]

ג. רמזי הפסוקים

נראה בקיצור כמה רמזים. יש כאן כל מיני דברים נוספים, בלי סוף. המבנים כאן כל כך יפים שלא ראיתי דוגמת זה בשום מקום אחר בתנ"ך. [מכאן ואילך קראו בדבר תורה[ד] ומשולבים עוד תוספות של הרב בשיעור.]

נשים לב למבנה הפסוקים הנ"ל: מספרי התבות: 14, 10, 28, 18, סך הכל 70 תבות, בגימטריא "בחיים" ("כי הוא חלקך בחיים"). 70 שנות דוד המלך = 5 פעמים דוד = 14, מספר התבות של הפסוק הראשון. 28 התבות של הפסוק השלישי = 2 פעמים 14 = "חיי" ("כל ימי חיי הבלך"). הפסוק הזה מתחלק ל-18 ול-10 תבות לפי האתנחתא, היינו חי ו-י, החלוקה המדויקת של תבות שני הפסוקים שמסביב לו! הכל רומז לחיים (חיי דוד מלך ישראל חי וקים, חתן דומה למלך וכלה למלכה [= 819 = אחדות פשוטה = פירמידה של 13, הכל "והיו לבשר אחד" וכו'], "אין מלך בלא עם", שרש העם קודם למלך בסוד מ מל מלך כנודע, היינו נישואי החתן והכלה, סוד הדר ומהיטבאל, הכל מן האשה, וד"ל).

מספרי האותיות: 49 (ז ברבוע), 35 (ה פעמים ז) [יחד 49 ו-35 זה חנוך, שהוא דור השביעי – "כל השביעין חביבין" – הרכב של שבע ברבוע ועוד ה"פ שבע], 91 (ז פעמים יג, המשולש של יג), 65 (ה פעמים יג). [שני אלה יחד יוסף, ומפורש בקבלה שיש קשר בין חנוך תופר המנעלים ליוסף בשמירת הברית שלו.] הפסוק הראשון כולו אומר ז – "כל השביעין חביבין" (ז ז תבות ו-ז פעמים ז אותיות). הפסוק השני הוא גם כפולה של ז (והוא חצי 70, מספר התבות של כללות היחידה, סוד לה תבות של יום השביעי של מעשה בראשית – "ויכלו השמים וגו'"). הפסוק השלישי כולל את יחוד ה-ז וה-יג (וממילא הוא משמש ביחידה כמעבר מסוד ה-ז לסוד ה-יג). הפסוק הרביעי הוא כפולה רק של יג, אך הוא מתחבר עם הפסוק השני (כשם ששני פסוקים אלה מצטרפים במנין תבותיהם כנ"ל) – שניהם כפולות של 5, זה 7 פעמים 5 וזה 13 פעמים 5, ס"ה 100 – שלמות של 10 ברבוע!

נצייר את הרבוע של הפסוק הראשון:

ל ך א כ ל ב ש

מ ח ה ל ח מ ך

ו ש ת ה ב ל ב

ט ו ב י י נ ך

כ י כ ב ר ר צ

ה ה א ל ה י ם

א ת מ ע ש י ך

בציור רואים ש-לך הוא לא רק המלה הראשונה אלא גם סימן כל הפסוק. ראש-תוך-סוף האלכסון השני, משמאל לימין, הוא אותיות איש. הפינות עולות שנא, הוי' במשולש כללי, ועם ה-י באמצע עולה חוה ברבוע.

נצייר את המשולש של הפסוק השלישי מ-1 ל-13 (אהבה):

ר

א ה

ח י י

ם ע ם א

ש ה א ש ר

א ה ב ת כ ל

י מ י ח י י ה

ב ל ך א ש ר נ ת

ן ל ך ת ח ת ה ש מ

ש כ ל י מ י ה ב ל ך

כ י ה ו א ח ל ק ך ב ח

י י ם ו ב ע מ ל ך א ש ר

א ת ה ע מ ל ת ח ת ה ש מ ש

ומ-13 ל-1:

ר א ה ח י י ם ע ם א ש ה א

ש ר א ה ב ת כ ל י מ י ח

י י ה ב ל ך א ש ר נ ת

ן ל ך ת ח ת ה ש מ ש

כ ל י מ י ה ב ל ך

כ י ה ו א ח ל ק

ך ב ח י י ם ו

ב ע מ ל ך א

ש ר א ת ה

ע מ ל ת

ח ת ה

ש מ

ש

בשני האופנים הפנות הן ראש-אשר ("מאשר שמנה לחמו", "לך אכל בשמחה לחמך"), כי האות ה-יג (האחד) גם מההתחלה וגם מהסוף היא א. לא בכל משולש יש אות באמצע, אלא רק בכל משולש שלישי, אבל האות האמצעית כאן (יש במשולש של יג) – אם מ-1 ל-13 זה ח ואם מ-13 ל-1 זה י. זה חי – כל הפסוק משחק על המלה חיים ("בתלת זימני הוי חזקה" של חיים בפסוק זה). הכל אומר ראש חי, א לייבדיק קאפ. ראש חי = חתן וכלה. מי שזוכה לאשה טובה איך שלא יהיה, איך שלא יכתוב את זה, זוכה לראש חי.

והרבוע של הפסוק השני והרביעי יחד:

ב כ ל ע ת י ה י ו ב

ג ד י ך ל ב נ י ם ו

ש מ ן ע ל ר א ש ך א

ל י ח ס ר כ ל א ש ר

ת מ צ א י ד ך ל ע ש

ו ת ב כ ח ך ע ש ה כ

י א י ן מ ע ש ה ו ח

ש ב ו ן ו ד ע ת ו ח

כ מ ה ב ש א ו ל א ש

ר א ת ה ה ל ך ש מ ה

בציור הזה הכי בולטים שני דברים, שהרבוע באמצע הוא יד כח (מב) – בדיוק הרמז של "כל אשר תמצא ידך לעשות בכחך עשה". האותיות שבפינות זה רבבה (מיצוי כל הכח לעשות הרבה מאד).

סך הכל יש 240 אותיות ביחידה = "הוא חלקך בחיים" (רק "בחיים" הוא הסימן של מספר התבות כנ"ל; זה 'מתחרה' ב-עבד מלים ו-עברי אותיות...)! ב"הוא חלקך בחיים" יש הוא אותיות, ואיתא במנחת שי: "'ראה חיים עם אשה וגו' כי הוא חלקך'. כן כתיב 'הוא' למערבאי. אבל למדנחאי כתיב 'היא'", ובהיות ש"אלו ואלו דברי אלהים חיים" נמצא שה"הוא" הוא היא והיא הוא (הוא היא = 28 = חיי כנ"ל, ודוק; בהכאה פרטית הוא היא = אלהים, ללמד שכאשר הוא היא והיא הוא אזי מתקיים רצון ה' – "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מהוי'" – "אני אמרתי אלהים אתם", אתם דוקא, בזיווג אמת לאמתו, וד"ל).

והנה, 240 אותיות היחידה = הוא פעמים 20 (יי – סימן לשם ה', ראש וסוף יחודא עילאה, שילוב אדנות בהוי' כנודע, י בראש ו-י בסוף, יחוד חכמה עילאה וחכמה תתאה, כבוד נאצל וכבוד נברא, כבוד חתן וכבוד כלה – "על כל כבוד חֻפה", וד"ל) = היא פעמים 15 (יה – שכינה ביניהם)! 20 ועוד 15 = 35 הנ"ל.

ועוד: 49 האותיות של הפסוק הראשון ו-91 האותיות של הפסוק השלישי = 140 = 2 פעמים 70 (נמצא ש-70 הוא ממוצע מספר האותיות של שני הפסוקים), והוא הפירמידה של ז – כל הרבועים מ-א ברבוע ועד ז ברבוע. כל הרבועים מ-א ברבוע עד ו ברבוע = 91, ועוד הרבוע של ז = 49, ביחד כל הרבועים מ-1 עד 7 = 140 (וכידוע[ה] שאחד הסודות העיקריים של "שלם וחצי" הוא שכאשר נאמר ביחס לאברהם אבינו "ואברהם זקן בא בימים" היה בן 140, ואילו כאשר נאמר ביחס לדוד "והמלך דוד זקן בא בימים" היה בן 70 [הממוצע בין 140 ל-70 = "בא בימים"! בו ז אותיות מתחלקות ל-ב ו-ה, סוד זהב כנודע, כאשר ממוצע כל אות = יה, ודוק; "זקן בא בימים" = אברהם דוד! והוא סוד "נגד זקניו כבוד", ס"ת דוד וראשי ואמצעי תבות = אברהם!], והוא סוד יחוד זו"ן כמבואר בדא"ח).

ב-240 אותיות היחידה, 70 הן ראשי תבות ו-70 הן סופי תבות (עמל), נמצא שיש 100 אמצעי תבות, שוב חלוקה ל-140 (כל הרבועים מ-1 עד 7) ו-100 (10 ברבוע)! [8 ברבוע ו-9 ברבוע – מספר ההשראה של 9 = 145 = "ימי חיי הבלך"!]

נצייר את הרבוע של אמצעי התבות:

כ ש מ ח ח מ ש ת ל ו

י נ ב צ א ל ה י ע ש

י כ ה י ג ד י ב נ י

ש מ א ש ח ס א י י ש

ש ה ב מ י ב ל ש ת ח

ש מ מ ב ל ו ל ק ח י

י ב ע מ ל ש ת מ ח ש

מ ש מ צ ד ע ש ו כ ח

ש י ע ש ח ש ב ו ד ע

ח כ מ ש א ו ש ת ל מ

כאן רואים שהרבוע הקטן הפנימי הוא יובל. הפינות הן חכמו ("לו חכמו יבינו זאת" – בשביל להבין את זאת, את האשה, צריך להיות חכם).

מספרי האותיות שבאמצעי התבות בעלות מספר לא זוגי של אותיות: 7 (בפסוק שכולו אומר 7 כנ"ל), 3 (עד כאן 10, משולש 4), 15 (יה, משולש 5, עד כאן 25, 5 ברבוע = 4 בהשראה), 11 (וה) – הכל עולה 36, 6 ברבוע שהוא 8 במשולש! [חוץ מ-36 אותיות אלו, שאר 204 אותיות היחידה (היחידה מתחלקת ל-לו ו-צדיק, רמז ל-לו צדיקים שבדור) = 13338 = חוה פעמים שבת = אהבה פעמים חי פעמים הבלך!] נמצא ששאר אותיות אמצעי התבות = 64, 8 ברבוע. יוצא מכאן חלוקת 10 ברבוע ל-6 ברבוע ועוד 8 ברבוע, שהוא הוא סכום המשולש והרבוע של 8 (על דרך משולש ורבוע יה = משה – 8 היינו הנקודה האמצעית של 15, סוד חיה. 120, משולש 15 = 8 פעמים 15, ודוק; והוא סוד המבנה של שם הוי' ב"ה, הנקרא "שם בן ד": י = 10 = 4 במשולש, הוה = 16 = 4 ברבוע; ל-3, סכום המשולש והרבוע = יה, שכינה ביניהם, סוד "שלשה שותפים באדם". נמצא ש-גד היינו סוד "ביה הוי' צור עולמים" [ל-א, הנוסחה נותנת ב – "ביה הוי'" שבו ז אותיות, היוצא מ-ב], וד"ל. למספרים האלה אנו קוראים מספרי "בית" על שם צורתם, משולש על גבי רבוע, ע"ד גג משופע על גבי חדר, ודוק. גם הבלך הנ"ל הוא מספר בית).

נצייר את רבוע האותיות שבאמצע תבות לא-זוגיות:

כ מ ל ו ב צ

ש כ ד נ א ש

ש מ י ש ת ח

מ ו י ש ת מ

ח ש ד ש ש י

כ א ש ת ל מ

כאן הרבוע הפנימי הוא ישיש.

הרבוע משאר האותיות שבתוך התבות:

ש ח ח מ ש ת י נ

א ל ה י ע י ה י

ג י ב י ש מ א ש

ח ס י י ה ב ב ל

ש מ ב ל ל ק ח י

ב ע מ ל ש מ מ צ

ע ו כ ח ע ש ח ש

ב ו ד ע ח מ ש ו

הפינות בגימטריא משיח והאמצע אותיות לילה.

וצורת הבית היוצאת משני רבועים אלה:

כ

מ ל

ו ב צ

ש כ ד נ

א ש ש מ י

ש ת ח מ ו י

ש ת מ ח ש ד ש

ש י כ א ש ת ל מ

ש ח ח מ ש ת י נ

א ל ה י ע י ה י

ג י ב י ש מ א ש

ח ס י י ה ב ב ל

ש מ ב ל ל ק ח י

ב ע מ ל ש מ מ צ

ע ו כ ח ע ש ח ש

ב ו ד ע ח מ ש ו

המשולש הקטן באמצע הגג של הבית הוא שמח, והפינות שלו שכם. גג הבית הוא שמח ב-שכם, ופינות ותוך הבית עצמו הן משיח ו-לילה. כשיוצאים לשכם בלילה אז יש משיח שמח...

והנה, 240 הוא היהלם של יה (שכינה ביניהם), הרי המשולש של יה = 120 (חיי משה רבינו, משה = המשולש של יה, 120, ועוד הרבוע של יה, 225, כנודע), נמצא ש-240 הוא בסוד "ביום ההוא יהיה הוי' אחד ושמו אחד".

נצייר את היהלם:

ל

ך א

כ ל ב

ש מ ח ה

ל ח מ ך ו

ש ת ה ב ל ב

ט ו ב י י נ ך

כ י כ ב ר ר צ ה

ה א ל ה י ם א ת מ

ע ש י ך ב כ ל ע ת י

ה י ו ב ג ד י ך ל ב נ

י ם ו ש מ ן ע ל ר א ש ך

א ל י ח ס ר ר א ה ח י י ם

ע ם א ש ה א ש ר א ה ב ת כ ל

י מ י ח י י ה ב ל ך א ש ר נ ת

ן ל ך ת ח ת ה ש מ ש כ ל י מ י

ה ב ל ך כ י ה ו א ח ל ק ך ב

ח י י ם ו ב ע מ ל ך א ש ר

א ת ה ע מ ל ת ח ת ה ש מ

ש כ ל א ש ר ת מ צ א י

ד ך ל ע ש ו ת ב כ ח

ך ע ש ה כ י א י ן

מ ע ש ה ו ח ש ב

ו ן ו ד ע ת ו

ח כ מ ה ב ש

א ו ל א ש

ר א ת ה

ה ל ך

ש מ

ה

על כל זה נאמר "תן לחכם ויחכם עוד". אמרו ווארט, שכתוב שהחתן בשבע ברכות אין לו יותר מדי ראש ללמוד דברים עמוקים, אז זה זמן לקרוא סיפורי צדיקים (הרבי קיים את זה). לכן מחלקים לחתנים ספר "סיפורים נפלאים", שמנהג בחב"ד לקרוא אותם תוך כדי השבע ברכות. כנראה שאם יש עוד פחות ראש אפשר רק להסתכל על ציורים של מבני הפסוקים. מי שכל החיים שלו שומר על שבוע השבע ברכות, "פעולה נמשכת", אז כל הזמן זה ככה.

עוד כמה רמזים: אמרנו שבפסוק הארוך יש צא – הוי' אדנ-י – מלים. בכל הקטע יש רק שם אחד של ה', "כי כבר רצה האלהים את מעשיך", והוא עולה צא. עוד רמז בולט – "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", רומז ל-כח עתים, יד לטובה ו-יד לרעה, ובחתונה דורשים "עת לחבוק ועת לרחוק מחבק". אפשר לחשוב שיותר קל ללכת עם לבנים ב"עת לרחוק", אבל גם ב"עת לחבוק" צריך "בכל עת יהיו בגדיך לבנים". "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" = בית חדש ("כי תבנה בית חדש"). שייך במיוחד לחתן וכלה, שצריכים לקבל על עצמם "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" כאשר הולכים לבנות בית חדש.

אמרנו בקבלת פנים שצריכים לאכול את הלחם בשמחה, שזה "אכלו רעים" – "הנסתרֹת" שבשם הוי', אותיות יה – אבל אכילה היא נגלה. איזה נגלה שייך לנסתרות? אומרים שהשו"ע של אדמו"ר הזקן הוא חסידות. אבל לפי מה שאמרנו עכשיו הכי טוב ללמוד את הב"ח. מכל גדולי ישראל לפני החסידות, אולי הכי נערץ בדורות לפני החסידות – שיש עליו ריבוי סיפורים מופלאים, גם בחב"ד וגם בחסידות הכללית – זה הב"ח, גם הב"ח וגם על החתן שלו, הט"ז. זה דוגמה קלאסית של חותן מוצלח וחתן מוצלח. לאו דוקא הלכה כמותם, הם הרבה פעמים דעת יחידאה – יותר גבוה שאין הלכה כמותו.

יש איזה סיפור בכתבי ר"י שו"ב שמישהו פעם אמר משהו לא לשבח על סברת הט"ז, ואז אחד מגדולי הצדיקים ממש ירד עליו קשות איך הוא מעיז לומר כך על הט"ז שכל דבריו ברוה"ק. כתוב שגם גדולי החסידים, שכן היו נזהרים בחדש בחו"ל, אמרו שבעיר של הב"ח יזהרו לא להקפיד על זה. אפשר לדרוש שכאשר הולכים לבנות בית חדש כל הכוונה היא "לבנים" – בשביל להעמיד בנים ובני בנים עוסקים בתורה ובחסידות. ב"ח ראשי תבות בית חדש וגם בחירה חפשית (בין שני הפירושים הנ"ל של רש"י וראב"ע).

הפסוק השלישי, הכי גדול ומורכב, אמרנו שהפינות שלו הן ראש. ראש הוא בעצם קיצור של "ראה... אשה". יש בפסוק עוד ג"פ אשר (חזקה). כל הפסוק נשמע ראש – גם סיום הפסוק ב"השמש" עם ש כפולה. בחתונה צריך להחזיק ראש, ועל ידי זה זוכים לראש. כל מה שעשו עד עכשיו (לפני הנישואין) היה ראש קטן, ומכאן ואילך ראש גדול (מהנישואין צריך להיות נשיאת ראש, לסוד השבת כנודע, "דמינה מתברכין כולהו יומין", ימי המעשה, בעשית דברים גדולים מאד, וד"ל) – לעשות דברים גדולים.

אמרנו ש"כל אשר תמצא ידך לעשות" – המלה האחרונה של מעשה בראשית – עולה גם "אתה הלך שמה". כל מה שעושים צריך להיות בכיוון של "אתה הלך שמה", "אשר ינוס שמה", הולכים למשה רבינו. מתי מצליחים להגיע לשם? על ידי עשיה חכמה, "בכחך עשה". בכחך = לך.

נשמח לקבל עוד רמזים מהציבור... בלועזית קוראים לזה סלף-רפרנס, שכמה שיותר רמזים בתוך המבנה רומזים למבנה עצמו – היום זה השפיץ של כל המדע, שדבר משוכלל, מתוקן באמת, כל תופעה שיש בו רמוזה מיניה וביה. כל דבר מספר על עצמו מליון פעמים.