1

בע"ה

ללדת מצוות

ט"ז אדר תשפ"ו – כפ"ח

עשיית מצוות בהשראה נשית; בת מצוה חיה-מושקא תחי' פריימן

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בבת-מצוה לנכדת הרב נאמר דרוש יסודי על ההבדל בין קיום המצוות של בנים לקיום המצוות של בנות. הבנים מתייחסים למצוות כמציאות קיימת, שעבודת האדם היא להתלבש במצוה ולהפיח בה רוח חיים. הבנות מתייחסות כפרי-בטן – הן 'מולידות' מצוות ומתמלאות שמחה מכל לידה. ההשראה הנשית הזו בקיום המצוות מסבירה גם מדוע נשים מגיעות לגיל מצוות שנה לפני הבן, בלי להפסיד בדרך שום מעלה שהבן זוכה לה. שיעור מאלף ומחמם לב על ביטוי האמהות הנשית בכל עבודת ה'. שימו לב גם להערות השוליים, בהן עניינים עיקריים העולים מהדברים.

חן משה

נאמר כמה דברי תורה לכבוד הבת-מצוה שלנו. בהשגחה פרטית, חיה-מושקא תחי' חזרה מאמר על החן של משה רבינו[ב]. משה בגימטריא 345, ומה ה'חן' שלו? החן של מספר הוא שכותבים אותו בהיפוך ספרות[ג] – החן של 345 הוא 543, ששוה בדיוק בת-מצוה! כל בת מצוה היא החן (ה'אור חוזר') של משה רבינו. החן של משה רבינו הוא שיש בנות חסידיות, צדיקות, שמוצאות חן בעיני ה'.

מה אומר המספר 543? כאשר משה רבינו קבל את השליחות מה' לגאול את עם ישראל, לתת לנו את התורה, הוא אמר לה': 'כשאני אבוא לבני ישראל ישאלו אותי איך קוראים למשלח, למי ששלח אותך?'. מי זוכרת מה ה' אמר לו, איזה שם צריך לומר לבני ישראל, שעם אותו שם ה׳ מוציא אותנו ממצרים ונותן לנו את התורה? ["אהיה אשר אהיה".] ה' אמר "אהיה אשר אהיה"[ד] – שם שלא מופיע עוד פעם בכל התנ"ך, רק בפסוק הזה. כמה שוה "אהיה אשר אהיה"? 543. כלומר, היות שאני עכשיו ממנה אותך להיות הגואל, וקוראים לך משה, ו-משה הוא 345, אני אומר לך את השם שלי ששוה החן שלך, "אהיה אשר אהיה". כמו שאמרנו, הוא שוה גם בת מצוה.

אם כבר, איך קוראים לבן הראשון של משה רבינו? גרשם. כמה הוא שוה? בדיוק אותו דבר. משה מאד אוהב את ה'חן' שלו. קודם קורא לבנו הגדול גרשם, ששוה 543, ואחר כך, כשהוא שואל את ה' 'איך קוראים לך?', גם ה' אומר "אהיה אשר אהיה", 543, אני החן שלך, ששוה גם בת מצוה. כל זה ממש הנושא של המאמר של הרבי – פרשיית ה'חן' של משה רבינו, שמופיעה בתורה מיד לאחר הסיפור של חטא העגל (בפרשתנו, פרשת כי תשא) – שבכח החן שלו משה זוכה לכפר על החטא של בני ישראל.

אמא ביכולת, בכח ובפועל

מה פירוש השם הקדוש "אהיה אשר אהיה"? כתוב[ה] שה' אומר 'אני עתיד (או עתידה) להוליד'. כלומר, כתוב שזהו שם של אמא, של בינה[ו]. על השם הזה כתוב ש"משה זכה לבינה"[ז]. בקבלה ובחסידות יש אמא עילאה ויש אמא תתאה, יש את האמא הגדולה ויש את האמא הקטנה. זהו גם הסוד של "אהיה אשר אהיה" – שני "אהיה", שתי בחינות אמא. מי כאן האמא הגדולה? אמא של הבת מצוה היא האמא הגדולה והבת מצוה היא האמא הקטנה. עליהן נאמר "אהיה אשר אהיה".

באמת הבת היא המלכות ולמלכות קוראים אמא תתאה – קוראים לה בת, אבל הבת היא עצמה אמא, אמא תתאה. מתי? כשהיא מגיעה לגיל בת מצוה היא הופכת להיות אמא קטנה. עד עכשיו, בלשון החסידות[ח], היא היתה אמא ביכולת ועכשיו היא כבר אמא בכח, שכבר יותר קרוב לפועל. אחר כך, כשהיא בע"ה מתחתנת ויש לה הרבה ילדים חמודים, היא מוציאה את הכח שלה לפועל. אבל כבר כעת היא כבר אמא, כמו שלבר-מצוה קוראים חתן הבר-מצוה כך היא כבר כלה. היא כבר מתחילה בכח להיות כלה ולהיות אמא, שזהו העיקר, וזו משמעות השם "אהיה אשר אהיה", החן של משה.

ה' אומר למשה 'תאמר לבני ישראל איך קוראים לי', אבל בעצם זה אתה – כשאתה מסתכל בראי ורואה את עצמך הפוך. גם כשמסתכלים על מישהו, כתוב שב"אישון בת עין"[ט] הצורה של האדם שאתה רואה היא הפוכה, חן, ורק כשהתמונה עולה למח הוא הופך אותה שוב, ולכן רואים את האדם כמו שהוא, אבל בראיית העין יש היפוך. הכל בסוד "ונח מצא חן בעיני הוי'"[י].

עד כאן הקדמה, שהבת מצוה היא כבר בכח להיות אמא – עדיין היא בת, אבל בת בחסידות נקראת אמא תתאה. כמו שהסברנו, היא אמא בכח, שאחר כך יוצא לפועל. זו משמעות השם "אהיה אשר אהיה", ה"אהיה" הראשון הוא האמא הקטנה, עכשיו, בבת מצוה, וה"אשר אהיה" הוא האמא הגדולה בעתיד.

שלמות מדות הרחמים בגיל מצוות

פרשיית החן של משה רבינו הוא "שלישי" בפרשת כי תשא, אבל היום כבר יום חמישי. מה המיוחד דווקא ב"חמישי" בפרשת כי תשא? יש התגלות, שאולי היא ההתגלות הכי גדולה בכל התורה, במדה מסוימת אפילו יותר מעשרת הדברות. ["קרן עור פניו"?] זה שביעי. מה יש ב"חמישי" שהוא שיא הפרשה ובמובן מסוים שיא כל התורה כולה? יג מדות הרחמים של ה'. המזל שלך היום הוא יג מדות הרחמים של ה', שהן גם יג המדות שהתורה נדרשת בהן[יא].

בן מגיע לגיל מצוות, בר מצוה, בגיל 13, וכתוב[יב] שכל שנה עד אז היא כנגד מדה אחת מ-יג מדות הרחמים. עד גיל שנה הוא מפנים בנשמה שלו את המדה הראשונה וכו'. יש כמה שיטות איך מונים בפסוקים את יג מדות הרחמים[יג]. אנחנו נאמר את השיטה הכי פשוטה[יד], הפשט, שמדות הרחמים מתחילות "הוי' הוי' אל רחום וחנון"[טו]. לפי קבלה[טז], שני השמות "הוי' הוי'" הם שרשים של מדות הרחמים, לכן מתחילים למנות את המדות עצמן מ"אל", אבל לפי הפשטנים "הוי' הוי'" הן שתי מדות הראשונות. בין שני השמות "הוי' הוי'" יש קו, פסיק טעמא, וחז"ל אומרים[יז] – ורש"י על הפסוק מביא – ששם הוי' הראשון הוא לפני שאדם חוטא, ואז כמובן ה' מרחם עליו, הוא צדיק גמור, אבל השם השני הוא אחרי הקו המפסיק, והיינו לאחר שאדם חוטא ועושה תשובה, וגם אז ה' מרחם עליו. לפי הפשט שני השמות הם שתי המדות הראשונות של יג מדות הרחמים.

השאלה שמתבקשת היא למה בת מצוה מקדימה שנה אחת – למה בר-מצוה בגיל יג שנים ובת-מצוה בגיל יב? אי אפשר לומר שלבת מצוה חסרה מדה אחת מ-יג מדות הרחמים (במיוחד הבת-מצוה הזו, שחלה ביום של גילוי יגהמ"ר) – יש לה הכל והיא משפיעה הכל, כמאמר חז"ל "הכל מן האשה"[יח]! צריך להגיד שהיא מקבלת את כל ה-יג כבר בגיל יב (כמו שנה רגילה של יב חדשים, הכוללת גם את סוד העיבור של שנה מעוברת של יג חדשים) – את זה צריך להבין.

בן מקיים מצוות ובת מולידה מצוות

ננסה לומר בפשטות: במכתב של הרבי ששמענו עכשיו[יט] הרבי מברך שהבת תקבל עול מלכות שמים ועול מצוות בשמחה ובטוב לבב. מה ההבדל בין המצוות שהבת מקיימת למצוות שהבן מקיים? כנראה יש איזה הבדל כללי גדול מאד בין קיום המצוה של בת לקיום המצוה של בן.

נאמר במלים פשוטות: בת, כמו שאמרנו, היא בעצם אמא – או אמא קטנה או אמא גדולה. מה אמא עושה? מה התפקיד של אמא, הסגולה והזכות שלה? שהיא מולידה. לכן היחוס היהודי הוא מצד האמא, לא מצד האבא. היא כח המוליד ובכח ההולדה שלה היא מעבירה את היהדות מדור לדור.

איך נאמר לגבי קיום מצוות? שהבן מקיים את המצוות אבל הבת מולידה את המצוות. כשבת עושה מצוה זה ממש כמו שהיא מולידה ילד, בן או בת. כל מצוה אצלה היא הולדה חדשה, כמו השם הקדוש "אהיה אשר אהיה", שהוא שם ההולדה, השם של אמא. מה הכוונה שאני מוליד מצוה? שבעשיית המצוה אני מביא לעולם אור חדש, כמו בריאה יש מאין (בקבלה, עולם הבריאה, בריאה-הולדה יש מאין, הוא העולם של אמא, ובלשון הזהר "אמא עילאה מקננא בכורסיא [ב'עולם הכסא' שהוא עולם הבריאה]"[כ]).

מה הכוונה שאני מקיים מצוה? בלשון החסידות קוראים לכך התלבשות – אני מתלבש בתוך המצוה, ואני מקיים אותה עם חיות (אני 'מחיה' את המצוה), כמו שהבעל שם טוב אומר[כא] שצריך לקיים מצות השי"ת עם הרבה חיות. קיום מצוה הוא להתלבש בתוך המצוה, להניע את המצוה (חיות היא תנועה, כמו שנאמר "כל חי מתנועע"[כב]), אבל הולדת מצוה היא לא התלבשות אלא השראה. כתוב[כג] שהתלבשות שייכת לקבלת האריז"ל, אבל השראה שייכת לקבלת הבעל שם טוב. זאת אומרת שיש משהו בבנות שקשור לבעל שם טוב אפילו יותר מהבנים.

הענין של הבנים הוא לקיים מצוה שכבר נולדה לתוך המציאות, שהיא כבר כאן – יש מצוה וצריך לקיים אותה. איך אני מקיים אותה? כמו "חי וקים"[כד], צריך לקיים מצוה עם חיות – זהו התפקיד של הבן. כשבת עושה מצוה כאילו שהיא מולידה משהו חדש לגמרי, מכח השי"ת השורה עליה ובה.

מצוות בחיות ומצוות בשמחה

איך ההבדל הזה מתבטא בנפש? הבינה, שהיא האמא, היא שמחה. כתוב "אם הבנים שמחה"[כה]. אם מפרשים כעת שהבנים הם המצוות שהבת מקיימת – כל מצוה היא בן[כו], ילד שלה – כל פעם שהאשה זוכה לעשות מצוה, כמו הפרשת חלה, היא מאד שמחה, כי היא הולידה משהו חדש, יש לה בן-ילד חדש. "אם הבנים שמחה" הוא הפסוק של אמא. אם כן, אפילו יותר מהבנים, לבנות בטבע יש שמחה של מצוה, כי שמחה היא הולדה – מציאות חדשה באה לעולם.

אבל בכל אופן, מה עם הבנים, שהם התלבשות ולא השראה? בבנים מקיימים את המצוה עם חיות, כמו שאמרנו קודם. חיות ושמחה הן אותו דבר? לא. דברים דומים, קשורים, אבל לא אותו דבר. אנחנו מסבירים[כז] שאצל בן המצוה העיקרית בבר-מצוה היא תפילין ואצל בת המצוה העיקרית בבת-מצוה היא שבת. תפילין, כמו שחוזרים במאמר של הבר-מצוה[כח], הם המשכת מוחין. בלשון הקבלה, המשכת מוחין היא חיוּת[כט]. יש משהו קיים, וצריך להמשיך לו מוחין, להחיות אותו. שבת, לעומת זאת, היא יום של השראה – הכל נמצא בהשראה אלקית של ענג ושמחה, "מנוחה ושמחה אור ליהודים".

הרבי אמר שנזכה, כל אחד ואחת מאתנו, ל"שמחה בטהרתה"[ל] – שמחה בלי קשר לשום דבר. גם קשור ל"שמחה של מצוה", אבל בדרגה הכי עליונה של שמחה, "שמחה בטהרתה". טהרה גם שייכת לאמא, שנקראת טהרה בקבלה (לעומת קדושה בחכמה, אבא)[לא]. השמחה של הלידה היא שמחה בטהרתה (הרי על פי תורה אין האשה מצווה על "פרו ורבו"[לב] – זהו עצם הטבע היהודי שלה, שמעל למצות, ועל כן דווקא במצוה זו היא זוכה לשמחה בטהרתה). אבל הקיום, לא ההולדה, הוא חיות. החיות נדרשת כדי להניע את המצוה – שהמצוה גם תשפיע... היא כבר קיימת, אני לא ממציא אותה, הבת כאילו ממציאה, מולידה משהו חדש, ואילו הבן רק צריך להתלבש בתוך המצוה הקיימת ולהניע אותה, שתפעל את הפעולה שלה בעולם, במציאות[לג].

לפני ההתלבשות וההשראה, קבלת האריז"ל וקבלת הבעל שם טוב, יש גם השתלשלות, שהיא קבלת הרמ"ק. במושגים של חסידות כתוב[לד] שיש הבדל בין סיבה (רחוקה יותר) לעילה (קרובה יותר). אמא היא דווקא סיבה, שיותר גבוהה מעילה. גם בהשתלשלות וגם בהתלבשות העליון הוא עילה של התחתון – או שהוא עילה מעליו או שהוא עילה שמתלבשת בו – אבל בהשראה העליון הוא סיבה של התחתון, שנותן לו השראה. בהשראה התחתון בטל לגמרי בעליון – אני עושה מצוות (כמו בהולדה של האשה, מתוך תנועה נפשית, גילוי עצם הנשמה, של מסירות נפש) ומרגיש שלא עשיתי כלום, רק ה' עשה את הכל[לה] (מסירות נפש היינו מסירת הרצון[לו], מסירת הרצון שלי לרצון השי"ת, כלומר שאין כאן 'רצוני' כלל, רק רצון ה' השורה עלי ובי). מי שחי בתודעה של השתלשלות מקיים מצוות בקבלת עול פשוטה. זהו הבסיס של כל קיום המצוות[לז] – כבר בגיל חינוך מקיימים מצוות מתוך התודעה הזו. אבל בגיל מצוות מקבלים עוד כח של כוונה – כוונה של התלבשות אצל הבנים, קיום מצוות בחיות, וכוונה של השראה אצל הבנות, הולדת מצוות בשמחה[לח].

חבור שמות הוי' בהשראה

על פי ההקדמה הזו נענה לשאלה שלנו: למה בת זוכה לכל יג מדות הרחמים כבר בגיל 12 ובן צריך לחכות עוד שנה? הבן מפגר אחרי הבת בשנה... למה?

כי עבור מי שנמצא בהשראה אין שום הבדל בין שתי המדות הראשונות. שתי המדות הראשונות של יג מדות הרחמים הן בעצם דבר אחד, "הוי' הוי'". הגם שיש פסיק טעמא ביניהם, הקו הזה הוא סוד הצמצום, אבל אצל מי שנמצא בהשראה הצמצום לגמרי לא כפשוטו, כמו שמוסבר בחסידות[לט] – "אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם"[מ], הכל דבר אחד לגמרי[מא]. כלומר, הרחמים של ה' על הצדיקים והרחמים של ה' על בעלי התשובה – סתם, על כולם – הם בדיוק אותו דבר, אין לחלק בכלל. זהו המבט של ההשראה, ולכן אצל הבת שתי המדות הראשונות, "הוי' הוי'", הן מדה אחת בלבד ("הוי' אלהינו הוי' אחד"[מב], ולא שנים ח"ו)[מג]. לכן אצלה כל ה-13 נעשה 12 (וכנ"ל, כח העיבור נכלל בה לגמרי, "עובר ירך אמו"[מד], מה שאין כן מנקודת המבט של הבן, מבחוץ, האשה-האם והעובר שבקרבה הם שתי מציאויות). הכל כי הבת היא בעצם אמא, מהבת מצוה היא כבר אמא קטנה ומולידה, ויש לה השראה ויש לה שמחה בטהרתה. לכן הכל אחד, וכל מה שה' עושה הוא רחמים פשוטים, בלי שום חילוקים כלל וכלל. כלומר, בכלל אין אצלה את המושג צמצום – אין צמצום[מה], הכל טוב, הכל אור, הכל שמחה. שוב, אצל הבן "הוי' הוי'" לוקח שנתיים, השנתיים של היניקה[מו], ואצל הבת לוקח שנה אחת, וממילא מספיקות לה שתים עשרה שנה כדי לקבל את כל יג מדות הרחמים[מז].

כך אנחנו מברכים אותך, שכל החיים תחיי בהשראה אלקית, ותלדי הרבה בנים ובנות גם בגשמיות וגם ברוחניות – כל המצוות שאת עושה הן ילדים – ואז תמשיכי את כל מדות הרחמים, החל מכך שכולם יבינו שאין הבדל בין לפני הפסיק טעמא ואחרי הפסיק טעמא, שבכלל אין צמצום והכל אור אחד פשוט ושמח.

[בקטע של הרבי על "שמחה בטהרתה" כתוב יג פעמים שמחה.] כן? מה זאת אומרת? יפי, זה חידוש יפה מאד שיש כאן 13 פעמים שמחה. חידוש שלך? [האמא: קראנו את השיחה ואז ספרנו...] את הטבע לספור קבלת בירושה... מצוין, שגם לך, כלת הבת מצוה, יהיה בירושה לספור, בשמחה!