1

בע"ה

שבע ברכות לאריה-מנחם ועטרת-בת-שבע בורשטיין

ב' ניסן ס"ח – כפר חב"ד

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

נתחיל מהכלה, שהשם הראשון שלה זה עטרת – המחותן מספר שכאשר קראו את השם עטרת חשבו על הפסוק בשמואל-ב, במלחמת דוד עם רבת בני עמון, שכאשר יואב נצח את המלחמה הפסוק מציין שלקח את עטרת מלכם ומשקלה ככר זהב ותהי על ראש דוד ("אין מלך בלא עם" – עטרת מלכם). אם יש המחשה לפסוק במשלי "אשת חיל עטרת בעלה" זה כאן – שהכלה היא באמת עטרת בעלה. הדבר הראשון שנאחל שיהיה אצל החתן והכלה שלנו – שיהיה "אשת חיל עטרת בעלה", עם כל הככר זהב ואבן יקרה. חז"ל שואלים איך יתכן שדבר כל כך כבד – ככר זהב זה משהו כבד ביותר – ישב על הראש של דוד בלי לשבור לו את הראש (גם על "אשת חיל עטרת בעלה" צריך לחקור איך בדיוק זה מתיישב על הראש). יש שני תירוצים בחז"ל: תירוץ אחד הוא שמה שכתוב "ומשקלה ככר זהב ואבן יקרה" היינו שהשווי של האבן היקרה הוא כמו ככר זהב, אבל הכתר לא כל כך כבד. הפירוש השני, שיותר חשוב לעניננו, שהיתה שם טכנולוגיה מאד מיוחדת, שמעל העטרת זהב – שבאמת שוקלת ככר זהב – יש אבן שואבת, מגנט באויר, שמושך את הכתר כדי שלא יפול בכובד על הראש של דוד המלך, וכך היה כל זמן שהוא ישב על כסאו, ראו כאילו זה על ראשו אך באמת היה תלוי על ידי אבן שואבת. "עטרת מלכם" זה לא המלך שלהם, אלא עבודת המולך – ע"ז שלהם – הלעו"ז של מלך. אם זה ע"ז, איך דוד השתמש בזה? חז"ל אומרים שהיה שם ניתאי הגתי, גוי שיכול לבטל ע"ז, ואחרי שהוא בטל ע"ז זו היה מותר לדוד לקחת זאת. רואים שיש כאן העלאת ניצוצות בדרגה הכי גבוהה – דבר שהיה בעומק הטומאה, ע"ז, נהפך לכתר ב-ה הידיעה, גולת הכותרת של מלכות דוד. אם כן, יש כאן העלאה עצומה. שתי בחינות של העלאה – העלאה מלעו"ז לקדושה, והעלאה-שאיבה כלפי מעלה על ידי הפטנט של האבן שואבת. דברנו בפעם אחרת שהמלה מגנט מופיעה בראשונים – זה לא רק מלה לועזית, אלא מופיע גם בתורה (אם כי זה כמובן מלועזית, אך אחרי שחז"ל או ראשונים אמצו זאת זה הפך להיות "גר כהלכה", כמו הרבה מלים בלשון חז"ל, ואז אפשר לדרוש זאת וגימטריא וכו') – ואמרנו ש-מגנט עולה אמונה, הדרגה הכי גבוהה בכתר. אפשר להבין מזה מה זו אמונה בכלל – האמונה זה שיש משהו בנשמה שכל הזמן שואב כלפי מעלה, לשמים (ונסביר תיכף עוד קצת). יש אבן שואבת, יש את העטרת הנראית לעין – ומסבירים שהעטרה זה התענוג של הכתר, "אשת חיל עטרת בעלה" – והאמונה למעלה שואבת כלפי מעלה שזה לא יכביד מדי. המלך הוא גם כתר לגבי העם שלו, הוא הרצון – הוא מנחה את העם, "אין דבר העומד בפני הרצון", "כתר עליון איהו כתר מלכות" היינו שהמלך עצמו הוא הרצון, הכח המניע את העם שלו. אז יש אבן שואבת – האמונה, יש העטרת – התענוג, ויש את "ראש דוד" – הרצון (ראש זה לא שכל, בדרך כלל ראש זה גם כתר בקבלה).

הרבה פעמים מסבירים שהאשה זה "אשה כשרה [כשרה אמנו, ש'כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקלה'] העושה רצון בעלה" – האשה מתקנת את רצון בעלה – הענין הוא שהיא גם נותנת תענוג, "מים חיים" בתוך הרצון, שירגיש טוב ברצון שלו, וזה לא יהיה כפוי. שוב, יש כאן "ראש דוד", עטרה ואבן שואבת – העלאה מעמקי הקליפות וכל הזמן שאיבה כלפי מעלה. בלשון הזהר יש שתי לשונות שמתארות דבקות בה' – "לאסתכלא ביקרא דמלכא" (שכל הזמן יש רק תשוקה אדירה להסתכל ביקר ה' ולא יותר, וזה גם מה שמבדיל בין הקדושה – שמעונינת רק להסתכל ברצון ה' ולא יותר – לבין הסט"א, שזה לא מענין אותה) ו"לאשתאבא בגופא דמלכא" (להשאב בגוף המלך כביכול, להתכלל ולהתבטל ממש בתוך האלקות). בכללות, התנועה הנפשית של "לאסתכלא ביקרא דמלכא" היא תנועה של תפארת – "יקר תפארת גדולתו" – יש כל הזמן תשוקה להדבק, דרך הסתכלות העינים, בתפארת של המלך. מה שלומדים כאן זה שהתנועה זה לא להסתכל. על המלכות כתוב – אחד המשפטים העמוקים בזהר – "עולמיתא שפירתא דלית לה עינין". לעניננו אפשר לפרש שהדבקות של המלכות זה לאו דווקא דבקות של הסתכלות, אלא דבקות שלמעלה מטעם ודעת "לאשתאבא בגופא דמלכא", וזה כאן מומחש על ידי הדימוי הזה, שהדרגה הכי גבוהה של המלכות זה אבן שואבת, לשון "לאשתאבא", וכל הזמן המלך, בחינת המלכות ("חתן דומה למלך והכלה למלכה"), זה השאבות כל הזמן לתוך ה' כביכול. אם מדברים על בנין פרצוף המלכות, או חידוש המלכות – שעכשיו זה חדש ניסן, ראש השנה למלכי ישראל – צריך להבין שעיקר התנועה של המלכות זה "לאשתאבא בגופא דמלכא" למעלה מטעם ודעת, גם בלי עינים. כתוב שלראות זה בחינה מאד גבוהה בנשמה – "אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי" – אבל כתוב (ויש הרבה מאמרים של הרבי) שעצם הנשמה זה למעלה מה"מזליה חזי", למעלה מהמזל ולמעלה מעינים לגמרי. זה כמו "תמתי" שלמעלה מ"יונתי" – יונתי זה "עיניך יונים" אבל תמתי זה "לאשתאבא בגופא דמלכא".

אחרי הווארט הזה, הכלה היא בת-שבע – נולדה בשנת השבע, כמו עכשיו – וגם הר"ת של עטרת בת שבע זה שבע. גם השם עטרת – שהוא כאן החידוש, שאר השמות מוכרים, אז צריך להתבונן בעיקר בו – מתחלקת ב-7 (היינו שהיא בת שבע, שיש לה שבע בחינות, והסימן שזה מתחלק ב-7), 7 פעמים מהיטבאל, האשה הדגולה ביותר בקבלה, יחוד מה ו-בן (שרש התיקון). להעלות את עטרת מלכם מאגרא עמיקתא לבירא רמה זה הסוד של האשה הזאת מהיטבאל – השם שהאריז"ל הכי אוהב מכל השמות, של נשים ושל גברים, כי זה כל התיקון זה יחוד מה ו-בן. וכן, 97 זה המספר הראשוני ה-26, הוי'. בכל אופן, העטרת היא בת שבע – שבע בחינות. יש בראשונים, על הפסוק "כי לא דבר רק הוא מכם" – "אם רק הוא מכם הוא" – שזה עולה גימטריאות, אם אדם חושב שהגימטריא לא שוה או שהעיסוק בזה הוא בטול תורה אומרים לו "אם ריק הוא – מכם הוא". זה מהראשונים, וזה עולה עטרת. אז לא סתם שזה דבר חשוב בתורה, זה גם העטרה – תלמיד חכם צריך את הגימיטראות כעטרה שלו. לא סתם לוקחים את זה מעמון, כנראה גם שם עשו הרבה גימטריאות ("באו חשבון" זה עיר של עמון).

נעשה גימטריא מכלל השמות של החו"כ: אריה מנחם עטרת בת שבע יוצא מספר שהוא כפולה של יג (אהבה, אחד), זה כבר משהו יפה – 1807 = 139 פעמים 13. 139 זה אחד משמות דוד המלך, עליו יושבת העטרת. על פי פשט נשמע בשמואל שזה אחד הגבורים, אבל חז"ל אומרים שזה דוד עצמו – אלחנן, העולה גם יד החזקה (היום היה היארצייט של הרבי רש"ב, הרמב"ם של החסידות, אז גם כדאי שהחתן והכלה ילמדו רמב"ם – 13 פרקים ליום, וילמדו את החסידות של הרבי רש"ב). בכל ספר תהלים יש אך ורק פסוק אחד שעולה הגימטריא שלכם – פסוק אחד שכדאי שתתבוננו ותכוונו טוב, פסוק מאד יפה (מההכי יפים בכל ספר תהלים) בפרק פה – "גם הוי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה". "גם הוי' יתן הטוב" זה החתן, מלמעלה למטה, "וארצנו תתן יבולה" זה הכלה, מלמטה למעלה. הפסוק הקודם הוא "אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף", ולפני כן "חסד ואמת נפגשו" – כנודע ש"חסד ואמת" עולה חתן וכלה. בפרק פ"ה בתהלים יש יד פסוקים, וארבעת האחרונים מהוים יחידה אחת מאד יפה ומובהקת (מכל בחינות המבנה שלה): "חסד ואמת נפגשו צדק ושלום נשקו. אמת מארץ תצמח וצדק משמים נשקף. גם הוי' יתן הטוב וארצנו תתן יבולה. צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו". יש ביחידה זו, שרואים מצד חזרת המלים שזה יחידה אחת, ד פסוקים עם כה מלים ו-ק אותיות (יחס בין המילים לאותיות זה א-ד, היחס האידיאלי בתורה, כמבואר בחסידות) – חזקה של שלמות, ריבוע, ב בריבוע, ה בריבוע ו-י בריבוע ("בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים"). כל ארבעת הפסוקים עולים אהיה פעמים משיח. הפסוק השלישי ביחידה הזאת זה הפסוק של החתן והכלה.

רק בקיצור נמרץ, לענין חתן וכלה: היות שחסד ואמת עולה חתן וכלה, אז השאלה הראשונה – שגם כתובה בספרים (זו גימטריא ידועה ומובאת בספרים) – מי החתן ומי הכלה? לכאורה חסד זה "זכר חסדו", שמכאן לומדים שהזכר הוא בחינת חסד, כמו מים שטבעם המשכה מלמעלה למטה – זה מובן, אבל אז יוצא חידוש – שאמת זה הכלה, כי בדרך כלל "תתן אמת ליעקב" זה גם בחינת חתן, המשכה מלמעלה למטה, תפארת. אבל אם חסד ואמת זה חו"כ, וחסד זה החתן, ממילא אמת זה הכלה. הפסוק מדגיש זאת בפסוק הבא – "אמת מארץ תצמח" (גם ר"ת אמת, שני עדים של אמת, וכן זה ר"ת "אשה מזרעת תחלה" – זה גם איש מזריע תחלה, אבל "אמת מארץ תצמח" זה דווקא "אשה מזרעת תחלה", כפרשת תזריע בה היו הנישואים, "יולדת זכר" שזה מציאות קיימת לעד, מציאות נצחית, כמו "שיר חדש" לעומת "שירה חדשה" בגאולה העתידה). אם כן, האמת כן זה בחינת האשה, וצריך להבין, כי בדרך כלל בקבלה זה הפוך שהאמת זה זכר. עד כדי כך שכתוב בזהר בפירוש "איהו אמת ואיהי אמונה" – מאמר מפורש שזה החתן וזה הכלה.

הענין זה כך, בקיצור נמרץ, שאדמו"ר הזקן כותב בלקו"ת על תזריע שיחוד איש ואשה, חו"כ, זה שהאיש בתחלה הוא רק שם מה והכלה רק שם בן (ויחודם מהיטבאל, כנ"ל), אבל בשביל זיווג והמשכת זחו"ק צריך התכללות, ואז האיש נותן בן ד-מה והאשה נותנת מה ד-בן, ואז "והיו לבשר אחד" (שלפי רש"י זה הולד האחד הנולד מההורים). יש בפסוק הראשון, "חסד ואמת נפגשו, צדק ושלום נשקו", שני זיווגים – חסד ואמת, צדק ושלום. יש הרבה פירושים, אבל מבואר בחסידות שחסד זה מה שנמשך מהשמים, אבל אמת זה מה שעולה למטה, אף שזה כינוי זכרי. צריך לומר שאמת זה מה ד-בן – חסד זה מה ד-מה ואמת זה מה ד-בן. אחר כך בצדק יש גם היפוך, כי בדרך כלל "צדק מלכותא קדישא" אבל כאן זה "וצדק משמים נשקף", מלמעלה למטה, משמע שזה הזכר, אז צריך לומר שצדק זה המלכות של הזכר, ה-בן ד-מה. הפסוק השני הוא עצם היחוד, ש"אמת מארץ תצמח" זה מה ד-בן, האיש שבתוך האשה, ו"צדק משמים נשקף" זה ה-בן ד-מה, האשה שבתוך האיש. יוצא ששלום זה בן ד-בן. כשמדברים על שלום, במיוחד בין איש ואשה – שלום בית – זה דבר חשוב ביותר, אבל מקובל אצלנו שזה גם המושג הכי חיצוני. יש הרבה דרגות באחדות שבין החתן והכלה שזה יותר מסתם שלום, כמו איזה הסכם שלום. שלום בחיצוניות זה יחס תקין, שלא רבים אחד עם השני – אין מלחמות, "זכה עזר" (לא "לא זכה כנגדו להלחם בו"). שלום במספר סידורי עולה בן, שם בן. זה נושא שראוי להאריך בו, אבל בקיצור נמרץ, שלום בתור בסיס הבית זה המציאות של המציאות – בן זה מציאות ו-מה זה מהות – "ונתתי שלום בארץ". גם כשמדברים בכלל בארצנו הקדושה, שכולם שואפים ורוצים שלום, זה דבר נצרך וחשוב אבל גם החיצוני ביותר. יותר פנימי יש את הצדק ואת האמת ואת החסד – כל שלשת הערכים האחרים.

זה מכלול, ואחרי כל ארבע הבחינות האלה הפסוק ממשיך – וזה הפסוק שלכם – ואומר "גם הוי' יתן הטוב", "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה' הטוב", "וארצנו", שזה גם האשה וגם ארץ ישראל כפשוטה, "תתן יבולה". ואז "צדק [ה-בן ד-מה] לפניו יהלך [= א-דני] וישם לדרך פעמיו". שוב, המתנה לחתן ולכלה זה הפסוק הזה, "וגם הוי' יתן הטוב" – יתן לכם כל טוב בגשמיות וברוחניות – ובזכות זה "וארצנו", גם הבית וגם האשה וגם כל ארץ ישראל כפשוטה, "תתן יבולה", שזה סימן מובהק של הגאולה האמיתית והשלמה על ידי משיח צדקנו. בכל זה תתבוננו ותתעצמו עד סוף השבע ברכות, ואז אפשר להתחיל עם "צדק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו" – שתקבלו הרבה כח והשראה לכוון את דרך החיים נכון ולזכות לשליחות האמיתית, גם להחיש את הגאולה של עם ישראל, ושזה יהיה ביחד ואחד ממש.

שוב: הווארט היה שהאבן השואבת זה כמו הקב"ה – הוא שואב את העטרת-הכלה, והיא יושבת על ראש החתן וגם שואבת אותו. זה סדר השאיבה, מה' לחתן ולכלה – שכולם ישתאבו בגופא דמלכא.

עוד ווארט: איפה אנו אומרים את המלה עטרת בתפלות? דווקא בקידוש הלבנה – "שתתחדש עטרת תפארת לעמוסי בטן שהם עתידים להתחדש כמותה ולפאר ליוצרם". יש שם משהו מופלא, ש"עטרת תפארת לעמוסי בטן" = עטרת עטרת עטרת (= אהיה פעמים מהיטבאל). היינו ש"תפארת לעמוסי בטן" = עטרת עטרת = ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד. עמוסי בטן זה פסוק בישעיהו, שמהרגע הראשון מהבטן ה' עומס-נושא אותנו (כמו ר"ח ניסן, נולד משהו חדש, ומיד ה' נושא אותנו). כל כמה שנים, שיש קביעות כמו בשנה זו, ר"ח ניסן הוא ביום ראשון – "ראשון למעשה בראשית" – ואז חוזרות בפועל העשר עטרות של היום השמיני למילואים. בין העשר עטרות, העשירית – כמו שהיא הילד העשירי בבית – זה "ראשון לשכון שכינה בישראל" (המלכות של עשר העטרות, כפי שנתבאר), והשראת השכינה זה "ועשו לי מקדש [מעט] ושכנתי בתוכם [זכו שכינה ביניהם, השראת שם יה, 'בטחו בהוי' עדי עד כי ביה הוי' צור עולמים' = ביאת המשיח = ח"פ פעמים מהיטבאל]". (יש בתנ"ך ז"פ צירוף של עטרת עם תפארת/תפארה).

השלמות (טלפונית, אחרי השיעור):

א. לא רואים את המגנט, כמו שלא רואים את ה' – זה רק למעלה בהעלם, ורואים רק את העטרה יושבת על ראש דוד. מה שמובא בחז"ל "אבן שואבת" – אבן שואבת עטרת דוד = י-ה פעמים מהיטבאל (חוץ מעטרת, אבן שואבת דוד = ח"פ מהיטבאל = ביאת המשיח וכו') = 1455 = ויקרא אל משה וידבר הוי' אליו מאהל מועד לאמר = אצילות בריאה יצירה עשיה.

ב. השראת השכינה בישראל = גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך = ג"פ תריג וכו' (מופיע כנראה במלכות ישראל, אולי במאמר בשם זה).

ג. מאחז"ל על פסוקים אלו: חסד אומר יברא שכולו חסדים, אמת אומר אל יברא שכולו שקרים, צדק אומר יברא שכולו צדקות, שלום אומר אל ייברא שכולו קטטה. הזכרים בעד הבריאה והנקבות נגד (לכן אומרים "שלא עשני אשה"; האשה לא לגמרי מרוצה מהמציאות, לכן יש שאלה מה לברך בבקר – שעשני כרצונו או שום דבר). אף על פי כן, "ותשלך אמת ארצה". רואים שהשלום זה רגישות לקטטה – לפוליטיקות – זה עצם המלכות, בן ד-בן. אמת גם כן לא אוהבת את העולם כי הוא עלמא דשקרא – זה ענין של משמעות, זה ה-מה ד-בן. לפי זה סוד הנישואין זה שהאיש ימתיק את אשתו, "טב למיתב טן דו", שהאשה תשלים עם המציאות שלה – שיהיה לה בשביל מה לחיות, בשביל מה להיות בעולם. לפי מה שהסברנו ה-מה ד-מה זה שהחסד אומר ייברא שהוא גומל חסדים ו-בן ד-מה זה הצדק שאומר ייברא שהוא עושה צדקות – שניהם זה להשפיע, כתפקידו של הזכר. כמו שחז"ל אומרים שגמ"ח זה יותר מצדקה, זה לעניים וזה בין לעניים ובין לעשירים – העיקר זה מגמת החסד, להשפיע בלי הבחנה. ה-בן ד-מה זה השפעה, אבל מתוך התחשבות רגישה למציאות – מי העני שצריך צדקה. מה ד-בן זה האמת, שאומר אל ייברא כי כולו שקרים, וה-בן ד-בן זה השלום שרגיש לכך שכולו קטטה (בלשון מדרש רבה הכל זה לשה"ק, ורק על השלום כתוב "שכוליה" בארמית). זה גם מתאים לכך ש-שלום = עשו, קטטה (= יחי המלך = ענג).

בפסוק הראשון יש רק חצי זיווג, מה ד-מה עם מה ד-בן, ובן ד-מה עם בן ד-בן, ורק בפסוק השני יש זיווג שלם בו מה ד-בן עולה ו-בן ד-מה יורד.

ד. בשביל בני הזוג: בת שבע = עטרת המלך (או עטרת מלכה). 95 זה ההפרש בין עטרת ל-בת שבע. בת שבע היא העטרה של דוד המלך, אז זה צירוף מתאים.