כוונה חדשה לספירת העומר

בע"ה

שביעי של פסח תשפ"א – כפ"ח

שיעור גברים – ליל שביעי של פסח אחרי ערבית

סיכום שיעורי הרב יצחק גינזבורג שליט"א[א]

קיצור מהלך השיעור

בשיעור הראשון לגברים בשביעי של פסח, לאחר תפלת ערבית וספירת העומר של אותו יום, לימד הרב כוונה חדשה של ספירת העומר (כנהוג בשנים האחרונות). זו כוונה פשטית, לפיה שבעת שבועות הספירה הם שחזור של השבוע הראשון של הבריאה – בשבעת ימי בראשית חדש ה' ענין עיקרי בכל יום, וכל שבוע של הספירה הוא חזרה על אותם שבעה חידושים כפי שהם כלולים באחד מהם. אמנם לא זכינו לכוונה הזו מהערב הראשון של הספירה, אך "עבר זמנו בטל קרבנו – לא אמרינן" (בדור של בעלי תשובה, שעסוקים כל ימיהם בהשלמת מה שהחמיצו לפני שחזרו בתשובה), ואפשר לכוון את הכוונה גם למפרע – ולהמשיך בה בימים הבאים. בשיעור הרב הסביר את ההתכללות בשבוע הראשון, תוך העמקה והתבוננות בעניני 'עבודה' רבים שנרמזים בה, ומכאן ואילך – אם לא נזכה להשלמת ההתבוננות כולה – "תן לחכם ויחכם עוד".

א. הטבע היהודי – מטבע של אהבה

להטביע את הטבע השלילי ולגלות את הטבע היהודי

[שרו "המעביר בניו וכו'".]

בשיר ששרנו כרגע הדגש הוא על המלה "טִבַּע" (אותה כופלים שוב ושוב – "טִבַּע טִבַּע טִבַּע טִבַּע!"). טבע הוא לשון טביעה. את מה צריך להטביע? את הטבע הגויי של העולם. בפסח אנחנו יוצאים מהשעבוד למצרים, השעבוד לטבע העולם הגויי שכובל אותנו. צריך להטביע את הטבע הגויי ולגלות במקומו את הטבע היהודי – לשם כך אנחנו כאן, בארץ ישראל, כדי לגלות את הטבע היהודי, כמו שמסביר רבי אייזיק מהומיל[ב]. הטבע היהודי הוא טבע בריא – אנחנו באים מחדש אדר, ש"מזלו בריא" ו"מזלו תקיף"[ג], ובחדש ניסן – בפרט ב"זמן חרותנו" שבו – המזל כבר נהפך לטבע בריא.

מטבע אברהם אבינו – מטבע של אהבה

טבע הוא גם לשון מטבע. הגדר של מלך הוא ש"טבעו יוצא"[ד] – מלך טובע מטבע משלו. אנחנו בחדש ניסן, "ראש השנה למלכים"[ה], ואנחנו רוצים מטבע חדש – מטבע שמתאים לטבע היהודי. המלך הראשון הוא אברהם אבינו, שהמליכו אותו ב"עמק שוה הוא עמק המלך"[ו] – "עמק המלך" הוא העומק של המלכות, כמו שיש "עמק ראשית" ו"עמק אחרית"[ז] יש "עמק המלך". אברהם אבינו טבע מטבע בו היו זקן וזקנה מצד אחד ובחור ובתולה מהצד השני[ח] – הזקן והזקנה הם אברהם ושרה והבחור והבתולה הם יצחק ורבקה[ט]. כלומר, המטבע של אברהם אבינו הוא מטבע של "שכינה ביניהם"[י].

מ-י"א ניסן נכנסנו לתקופה של 15 שנה בהן הפרקים של הרבי יהיו 15 שירי המעלות והסברנו[יא] שזהו זמן מסוגל לעסוק בו בשלום בית – בעניני "שכינה ביניהם", שהם השראת שם י-ה בין האיש והאשה. כמו שכבר אמרו, זו תקופה שצריכים להקים בה מוסדות של שלום בית בכל העולם, בכל השפות, כדי להגיע גם לאומות העולם. אנחנו אוהבים תמיד להזכיר את דברי רבי יעקב עמדין[יב] שאם יש אהבה אמתית בין בני זוג גוים הם מולידים ילד שמסוגל להיות גר – מישהו שבטבעו ימשך אחרי קדושת ישראל, ימשך ל"הוי' אחד". לכן כעת כל אחד צריך לקבל קבלה טובה, לתכנן תכניות, איך להפיץ ענינים של שלום בית באופן המתקבל על לב כולם ב-15 השנה הבאות.

הענין הזה, החידוש הזה, הוא בעצם המטבע של היהודי הראשון, אברהם אבינו, שקרא בשם ה' לכל באי עולם. אנחנו רוצים כסף חדש – כסף של כיסופים ואהבה טהורה בין איש ואשתו. צריך לגלות את הכיסופים והאהבה הנפלאים, "נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים"[יג] – שמתגלה בתוך ה"אהבת נשים" בקדושה. כמו שהיה כתוב ב"היום יום" בימים האחרונים[יד], על "אם כסף תלוה את עמי"[טו], שכסף הוא הכיסופים של הנשמה. במקביל אנחנו רוצים להוריד לגמרי את הערך של הכסף הקיים – היום הכסף הוא כסף של אגו, שכל אחד דואג לעצמו, הפוך מהאהבה שצריכה להיות בין איש ואשתו. לא מספיק להוריד את המטבע הקיים של האגו – צריך ממש להטביע אותו, "טבע טבע טבע טבע", עם המטבע של הטבע היהודי הבריא.

במלה טבע יש תופעה מיוחדת: טבע בגימטריא 81 – 9 ברבוע, כאשר גם 9 עצמו (ה-ט בתחלת טבע) הוא 3 ברבוע. אבל יש כאן משהו מחודש, נדיר מאד, שגם כאשר כותבים טבע במילוי – טית בית עין – מקבלים רבוע, 961, 31 ברבוע. מה אומר המספר אל ברבוע? המשפחה היהודית הראשונה – אברהם, שרה, יצחק (כאשר יצחק כולל גם את רבקה, שתנשא לו בהמשך) – הדמויות שעל המטבע היהודי שטבע אברהם אבינו. זהו הסוד של אל ברבוע. אם זה הפוך, לא ברבוע, הרמז הוא למשפחה הראשונה בעולם – אדם חוה קין הבל שת – המשפחה שלא הצליחה להתקיים כולה בקדושה, ה"לא" שלפני ה"כן"[טז].

בקיצור, צריך הרבה כסף על מנת להקים הרבה מוסדות של שלום בית! זו המשימה שלנו ב-15 השנים הקרובות, זה המטבע שצריך לצאת. זה היה ספונטאני...

ב. כוונת ספירת העומר – מעשה בראשית

שבעה חידושים בימי בראשית

בקשו כוונה חדשה לספירת העומר. נגיד כעת התבוננות די פשוטה, שאיני זוכר אם אמרנו בעבר – יזכירו לי. ספירת העומר היא שבעה שבועות – התכללות של שבע פעמים שבע. אחד הדברים הפשוטים שמקבילים לשבע המדות הם שבעת ימי בראשית. לכן, אפשר להתבונן ולכוון את שבעת שבועות הספירה כהתכללות של שבעת ימי בראשית. בכל אחד מששת ימי בראשית, שבעה ימים עם שבת, התחדש משהו מיוחד בבריאה – וההתכללות של שבעת החידושים של הבריאה היא כוונה פשוטה לספירת העומר. לפעמים קל יותר לזהות מה החידוש ולפעמים צריך קצת להתאמץ בשביל להסביר. נעבור קודם כל על שבעת החידושים:

ב"יום אחד" של מעשה בראשית, פשוט מאד, המאמר הוא "יהי אור ויהי אור"[יז] – החידוש הוא פשוט אור.

גם ביום השני, בו נאמר "יהי רקיע"[יח], החידוש הוא ברור – רקיע.

ביום שלישי קצת יותר מורכב. תחלת הבריאה של יום שלישי היא "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה"[יט], אבל זהו לא החידוש של יום שלישי אלא ההשלמה של בריאת יום שני, שרק בסיומה נאמר "כי טוב" על בריאת יום שני. החידוש של יום שלישי הוא "תדשא הארץ"[כ], אלא שיש שם מספר סוגי מינים שצמחו, ואם רוצים לתמצת במלה אחת את החידוש של יום שלישי – זהו היום של הצומח.

ביום רביעי החידוש הוא המאורות. כאן צריך להבין קצת יותר לעומק מהו ההבדל בין אור, שקיים כבר מהיום הראשון, לחידוש של מאור ביום הרביעי. המאור הוא התעבות של האור, כדי שיוכל להאיר לעולם. ב"יום אחד" של מעשה בראשית יש רק את יחידו של עולם, הכל אחד ואין זולת, והאור הוא בעיקר "אור המאיר לעצמו" (כאשר האור שעל מנת להאיר לזולתו כלול באור המאיר לעצמו). המאור הוא התעבות של האור והפיכתו ל"אור המאיר לזולתו".

ביום חמישי שוב יש כמה נבראים – דגים, שרץ המים, עופות – וכמו ביום השלישי, אם רוצים לתמצת למלה אחת, החידוש הוא חי. המלה חיים מופיעה לראשונה ביום חמישי של הבריאה, בביטוי "נפש חיה"[כא]. במעשה בראשית יש 469 מילים – המלה הראשונה היא "בראשית" והמלה האחרונה היא "לעשות" ואילו המלה האמצעית היא "חיה" של היום החמישי.

יום ששי, כמו יום שלישי – שני הימים בקו האמצעי (תפארת ויסוד) – גם מורכב משני שלבים של בריאה. ביום ששי נבראו החיות וגם השיא והפסגה של הבריאה – האדם. ביום שלישי נאמר פעמיים "כי טוב" – הראשון של סיום בריאת היום השני והשני על בריאת היום השלישי, כנ"ל. גם ביום ששי נאמר פעמיים "טוב", הראשונה על בריאת החיות ("וירא אלהים כי טוב") והשניה "וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד"[כב], כאשר ה"טוב מאד" שייך בפרט לבריאת האדם. כאן אמנם יש "כי טוב" בבריאת היום החמישי, ועדיין ברור שבריאת בעלי החיים ביום ששי היא השלמה של הבריאה ביום חמישי – אם לא הייתי יודע שהחידוש של חי שייך ליום חמישי אולי הייתי מתבלבל, אבל אחרי שהגדרנו שזהו החידוש של יום חמישי ברור שבריאת בעלי החיים ביום ששי היא ההשלמה של החידוש הזה. אחרי זה מגיע החידוש של יום ששי עצמו, תכלית הבריאה – האדם, שיש בו נפש חיה עם תוספת של "דעה ודבור"[כג]. זהו סיום ששת ימי בראשית.

גם בשבת, אף שלא היתה בו בריאה, יש חידוש – מהו? "באת שבת באת מנוחה נשלמה כל המלאכה"[כד]. החידוש של שבת הוא המנוחה, התנועה של אור חוזר – לא במאמץ אלא באופן טבעי, במנוחה.

עד כאן, שבעת החידושים באופן כללי. אנחנו לומדים את החידוש רק כעת, אחרי שספרנו את הספירה של היום הששי, ולא התחלנו לכוון מתחלת הספירה, אבל "עבר זמנו בטל קרבנו..." [כל הקהל: לא אמרינן!. הרב בחיוך:] "לא אמרינן"[כה]. אם היינו פוסקים – היינו פוסקים שגם מי ששכח לספור יכול להמשיך לספור בברכה[כו]... לכן נלמד כעת גם את ההתכללות שהיה צריך לכוון בימים הקודמים:

אור שבאור

היום הראשון של ספירת העומר ("היום יום אחד לעומר") הוא אור שבאור – עצם האור של היום הראשון של הבריאה. האם האור, החידוש של היום הראשון, הוא הבריאה הראשונה? הפסוק "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" הוא השלישי בתורה. הפסוק לפניו, אחרי ה'כותרת' "בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ" (שלפי רש"י והראב"ע היינו 'בראשית ברוא וגו''), הוא "והארץ היתה תהו ובהו וחשך על פני תהום ורוח אלהים מרחפת על פני המים" – עוד לפני האור ישנו חשך. זהו כלל, שאין אור שלא בא על רקע חשך (רקע הוא לשון רקיע, החידוש של היום השני). אם החידוש היה האור לבדו, התורה היתה מתחילה "ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור" – אך האור-החידוש בא על רקע החשך שקדם לו, וכמאמר הידוע "ברישא חשוכא והדר נהורא"[כז]. לפי הקבלה, החשך אינו רק העדר האור אלא בריאה בפני עצמה[כח] ("בורא חשך" לפני "יוצר אור"[כט] – הבריאה יש מאין מתייחסת בייחוד לחשך). נמצא שביום ראשון ה' ברא את החשך אחר כך את האור.

יתר על כן, עם בריאת האור היו "אור וחשך משתמשים בערבוביא"[ל] – האור והחשך היו מעורבים לגמרי, מעורים זה בזה, "כמער איש ולֹיות"[לא]. "אור וחשך משתמשים בערבוביא" הוא גם לשון תשמיש – זיווג וחיבור. היחוד של האור והחשך כאן הוא למעליותא, מצב של נשיאת הפכים (גם לשון נישואין). בשרש העליון, החשך הוא ההעלם העצמי שבבחינת "יחיד", "ישת חשך סתרו"[לב], ואילו האור הוא כבר בחינת "אחד" – כששניהם נכללים ב"יום אחד". חז"ל אומרים[לג] כי האור ("יום") רומז ל"מעשיהם של צדיקים" והחשך ("לילה") ל"מעשיהם של רשעים" ובתחלה "איני יודע באיזה מהן חפץ". כתוב ש"צדיק ורשע לא קאמר"[לד] וכעת נפרש ש"לא קאמר" היינו שבמצב הראשוני לא מדברים על זה בכלל, "לא קאמר" צדיק או רשע, הנושא הזה 'לא פונקציה', כי כולם משתמשים בערבוביא. [הרב העיף מבט על כל המשתתפים בשיעור ואמר:] כאן כולם צדיקים?

דוגמה לכך היא סוד החשמל, שכולל שני הפכים – "חשות [בחשך]... ממללות [בגילוי אור, 'פתח פיך ויאירו דבריך'[לה]]"[לו] – כאשר בעולם האצילות שניהם מתקיימים בו זמנית. רק כאשר יורדים לעולם הבריאה בו אין נשיאת הפכים החיבור מתחלק לשתי מציאויות נפרדות, מכח ממד הזמן – "עתים חשות, עתים ממללות".

שוב, אור שבאור הוא האור העצמי, שאינו נבדל מן החשך, שמחובר לגמרי לחשך ההעלם העצמי[לז]. ההבדלה בין האור ובין החשך שביום הראשון שייכת כבר ליום השני שנכלל בו:

רקיע שבאור

אחרי בריאת החשך והאור ביום ראשון נאמר "ויבדל אלהים בין האור ובין החשך". יסוד ההבדלה שייך ליום השני, בו מתחדש הרקיע המבדיל בין מים למים (שבתחלה גם היו בערבוביא, "מים במים"[לח]). אכן, בעוד ביום השני באמת מתחדשת המציאות של שניות, ביום ראשון ההבדלה היא רק יחסית, ואחרי החלוקה-ההבדלה בין האור ובין החשך, וקריאת השם הנבדל לכל אחד – "ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה" – מתברר כי הכל נכלל ב"יום אחד", הכל עדיין כלול באחדות ה'.

הכנעה-הבדלה-המתקה בימי בראשית

אם החידוש של היום השני הוא הבדלה, צריך לומר שהענין של היום הראשון הוא הכנעה (בסוד הכנעה-הבדלה-המתקה המקובל ממורנו הבעל שם טוב[לט]). נשיאת הפכים היא כאשר אין אגו – ברגע שיש מציאות צריך להכריע כך או כך, בין שתי האפשרויות, אך כשאין מציאות נפרדת אפשר לשאת הפכים. בפרט לפי הביאור הנ"ל ב"צדיק ורשע לא קאמר", על ידי תחושת הערבוביא הפנימית והעצמית של צדיק ורשע, יעקב ועשו בכפיפה אחת, בא האדם להכנעה.

ההמתקה באה במנוחת שבת קדש – "מנוחה ושמחה אור ליהודים"[מ] – "כי מתוק האור"[מא]. בשבת קדש האור של יום אחד חוזר לקדמותו ממש ("כל אור חוזר חוזר לקדמותו"[מב]), כרמוז בכך ש-אור עולה 207 ו-שבת עולה 702 – היפוך ספרות, וכן בפרשת שבת בראשית ("ויכלו גו'") יש קדם (ב"פ "ויכלו") אותיות (הרבוע של מעשה בראשית, קדם עולה זה ברבוע, שרש נבואת משה רבינו[מג], עליו נדרש "כל השביעין חביבין"[מד], סוד השבת).

חשך-אור רקיע מנוחה (כנגד הכנעה-הבדלה-המתקה) משלימים ל-1024, לב ברבוע (ד בחזקת 5, ב בחזקת 10[מה]), מספר האותיות של קריאת שמע וכו'. שלש המדרגות הן כנגד ימים א-ב-ז של מעשה בראשית, המשלימים ל-י ("שיר פשוט, שיר כפול, שיר משולש ושיר מרובע"[מו] גם יחד).

צומח שבאור

היום השלישי של הספירה, לפי הערכים שלנו כעת, הוא צומח שבאור[מז]. בכל אחת מהדוגמאות נצטרך גם להבין את הצד השני של ההתכללות – יש צומח שבאור ויש אור שבצומח. האור שבצומח מתבטא בתופעה של פוטוסינתזה (שדברנו עליה בעבר באריכות[מח]).

יש רעיון מהו הצומח שבאור? [זריחה.] נכון, זו דוגמה – צומח שבאור הוא שלא רק מאירה נקודה של אור, אלא שהאור מתחיל לצמוח. כל המדות הן חוויות, כל התכללות של שתי מדות היא חויה מיוחדת – ראית זריחה היא חויה של צומח שבאור, היום השלישי של ספירת העומר, תפארת שבחסד (הזריחה, "וזרח השמש"[מט], היא במזרח, תפארת, ואז-מיד "הולך אל דרום"[נ], חסד).

מאור שבאור

היום הרביעי הוא המאור שבאור – התחלת התעבות האור מיניה וביה, כדי להאיר לזולת. האור שבאור הוא מפוזר, הוא אור כללי, והמאור שבו הוא הכח שלו להתמקד ולהאיר ענין מסוים, מציאות מסוימת. יש נושא עיקרי, שאי"ה נרחיב בו יותר מחר – להסביר מהי דעת. כתוב[נא] שבעוד חכמה ובינה הם כלליים, דעת היא הכח להתמקד – הידיעה בשביל מה ה' נתן לי את החכמה והבינה. יכול להיות שיש מישהו עם חכמה ובינה, חכם ונבון, אבל אין לו דעת – החכמה והבינה שלו מתפזרים להרבה ענינים, בלי לדעת במה להתמקד. הוא יכול להיות הגאון הכי גדול במחשבים, בלי לדעת שהקב"ה נתן לו את השכל בשביל לעסוק בתורה. זהו דבר חשוב מאד, שצריך עוד להסביר אותו. כך, המאור שבאור הוא הידיעה של האדם מהי מטרת האור שלו ולמי הוא אמור להאיר.

יום רביעי של הספירה, י"ט ניסן, הוא יום ההילולא של רבי אהרן הגדול מקרלין. המגיד ממעזריטש הגדיר אותו כיד ימינו (ובאמת, ב"אנא בכח", הכוונה של היום הזה היא "ימינך") – ובכך רמז על הסתלקותו בי"ט כסלו בשנה שלאחר מכן. רבי שלמה מקרלין, תלמידו המובהק של רבי אהרן, הספיד אותו כשהוא מביא את דברי רש"י[נב] (לפי המדרש[נג]) על חנוך – "צדיק היה וקל בדעתו לשוב להרשיע, לפיכך מיהר הקב"ה וסילקו". כיצד יתכן שחנוך, שייחד יחודים על כל מעשה שעשה[נד], שהפך להיות מטטרו"ן[נה], שר הפנים העליון, ש"שמו כשם רבו"[נו] – הוא "קל בדעתו לשוב ולהרשיע"?! חס ושלום לומר כך! ההסבר הוא שחנוך היה "קל בדעתו לשוב ולהרשיע" – להחזיר בתשובה את כל הרשעים. אם חנוך היה מחזיר את כולם בתשובה לא היה לבעל-דבר מה לעשות, לא היתה בחירה, ולכן ה' לקח את חנוך לפני הזמן. כך, אמר רבי שלמה, גם רבי אהרן הגדול – שבכחו להחזיר את כולם בתשובה. מקובל[נז] שרבי אהרן החזיר בתשובה שמונים אלף איש עד שנפטר בגיל 36. אהרן אותיות נראה[נח] – "באורך נראה אור"[נט] (היינו אור ממוקד ומכוון אלינו, להאיר לנו).

איך הוא החזיר בתשובה? הוא היה מגיע למקום ונעמד להתפלל באמצע הרחוב, ואנשים היו נמשכים אליו וחוזרים בתשובה. היה לו כח להאיר את האור שלו כלפי חוץ. זהו חידוש – לכל הצדיקים יש אור, אבל אצל רובם ככולם בתחלה האור נסתר, כמו הבעל שם טוב שהתחיל כצדיק נסתר לפני שהתגלה. ההתגלות מההסתר היא משבר – יש צדיקים נסתרים שלא שורדים אותו, כפי שמסופר בהרבה סיפורים. רבי אהרן לא רק הופך לצדיק גלוי (מגלה את המאור שלו) – הוא מסוגל להקרין את האור העצמי שלו, להחצין את ה"אור המאיר לעצמו" – זהו המאור שבאור, כוונת הספירה של י"ט ניסן, יום ההילולא שלו.

חי שבאור

השלב הבא הוא החי שבאור. רצינו להציע ביום חמישי שילמדו "אור החיים" – ספר של חיבור חיים ואור – אבל עוד לא למדנו את הכוונה הזו... בכל אופן, "לא אמרינן", מי שרוצה יכול להשלים את הלימוד.

אם הצומח שבאור הוא הצמיחה של האור, חי שבאור הוא שהאור הופך להיות דבר חי. מה התוספת של חיי האור על צמיחת האור? על חי כתוב "כל חי מתנועע"[ס] – חיוּת היא תנועה של "רצוא ושוב"[סא] ("והחיוֹת רצוא ושוב" – "אל תקרי 'חיוֹת' אלא 'חיוּת'"[סב]). צמיחה היא בכיוון אחד – שהאור צומח ומתפתח. חיות היא תנועה דו-כיוונית של "רצוא ושוב", "מטי ולא מטי"[סג], מתוך רגישות למקבל – אחרי שהאור צמח והתגלה בו המאור, הכח להאיר לזולת, הוא מתחיל לחיות בתנועה של השפעה וחזרה מול מי שמקבל את ההארה. אפשר לומר שרווק צומח, גדל בכיוון אחד, אבל רק מי שמתחתן מתחיל לחיות – יש תנועה של חיים בין שני בני הזוג – "ראה חיים עם אשה אשר אהבת"[סד]. מהו האור היום? מה שאנחנו קוראים חשמל – הוא מבוסס על זרם חילופין, על אור שהולך וחוזר.

אדם שבאור

היום אנחנו ביום הששי של הספירה – האדם שבאור. מה פירוש? כשהאור לא רק צומח ולא רק חי – אלא הוא הופך להיות אדם שמדבר אליך, יש לו מסר ברור. כל הענין של פסח הוא פה-סח[סה], פתיחת הפה לדבר, אבל בשביעי של פסח כבר מגיעים לשירה – שירת הים. אז האור מבטא את עצמו לגמרי, שר. [אדמו"ר הזקן, שקראו לו שניאור, לשון אור, שני-אור, לא היה סתם מדבר – אלא שר תמיד, אומר הכל בניגון[סו].] נכון, באור (דא"ח) שלו שומעים את מנגינת עובד ה' באמת, האדם שבאור.

מה הענין של שיר? הזכרנו[סז] שהרבי מסביר על "שיר המעלות" ששיר הוא שמחה, אבל עוד יותר פשוט בחסידות ששיר הוא תענוג[סח]. יש תענוג מיוחד בדיבור. גם חיים הם תענוג בחסידות[סט], החי שמתנועע מתענג. אפילו החידוש של היום השלישי, הצומח, הוא תענוג – תכלית הצמיחה היא הפרי המתוק, שתכליתו תענוג. בדומם אין תענוג – הדומם הוא העובדא, המעשה בלי התענוג, שיקר מאד בעיני הקב"ה. מעליו יש שלש מדרגות של תענוג – תענוג הצומח, תענוג החי ותענוג המדבר, שהם תענוג הגוף, תענוג הנפש ותענוג השכל (כידוע בענין גוף-נפש-שכל כנגד מוטבע-מורגש-מושכל[ע]). האדם שבאור הוא השיר – התענוג של הביטוי וההבעה.

מנוחה שבאור

נשלים את השבוע הראשון – הספירה של מחר היא המנוחה שבאור, השבת שכלולה ביום הראשון. כבר אמרנו שמנוחה בכלל היא אור חוזר – אחד מפירושי "יהי אור ויהי אור" היינו אור ישר ואור חוזר[עא], ובשבת כל האור חוזר לקדמותו, כנ"ל. אבל מה פירוש המנוחה שבאור גופא? שהאור מונח, שהוא כבר משהו פשוט, שהתקבל.

כל השבוע צריך להיות "המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית"[עב], האור צריך להתחדש מהמקור שלו. אמרנו שיש שלש מדרגות של תענוג – אבל "תענוג תמידי אינו תענוג"[עג] ולכן האור צריך תמיד להתחדש. כך בעולם הזה, אבל בשבת יש בחינה של "יום שכולו שבת ומנוחה לחיי העולמים"[עד] – על הקב"ה נאמר "אני הוי' לא שניתי"[עה], בלי שינוי והתחדשות, וגם בעולם יש בחינה שהאור כבר מונח ויותר לא צריך 'להתאמץ' ולהתחדש. הענין הזה, שעוברים מהתחדשות לאור נינוח וקבוע (מ"חדש" ל"שבת"), מבואר בספר התניא[עו].

עד כאן בקיצור כוונה חדשה, שהיא משהו פשוט – לא קבלה, אלא פשט של מעשה בראשית. אמרנו פעם את הכוונה הזו? [לא זוכרים, כנראה שלא.] הסברנו את השבוע הראשון ומכאן "תן לחכם ויחכם עוד".

'בקיצור' – תובנות ונקודות 'עבודה':

• שבעת חידושי מעשה בראשית: אור, רקיע, צומח, מאור, חי, אדם (מדבר), מנוחה.
• "'עבר זמנו בטל קרבנו' לא אמרינן" – אפשר להשלים את כוונות הספירה למפרע.
• ב"יום אחד" "אור וחשך משמשין בערבוביא" למעליותא – נשיאת הפכים ונישואין.
• "צדיק ורשע לא קאמר" – באחדות האלקית אין משמעות לשאלת צדיק-או-רשע.
• הכנעה-הבדלה-המתקה במעשה בראשית – יום אחד (חשך-אור), יום שני (רקיע), שבת (מנוחה).
• נשיאת הפכים אפשרית כשאין אגו (הכנעה).
• על ידי תחושת הערבוביא בין צדיק לרשע – באים להכנעה.
• דעת היא הידיעה לשם מה נתן לי ה' את כשרונותי והיכולת להתמקד בשליחותי.
• המאור שבאור הוא היכולת להחצין את ה"אור המאיר לעצמו" כך שיתגלה לאחרים ויעורר אותם.
• צמיחה היא בכיוון אחד וחיים הם תנועה דו-כיוונית ("רצוא ושוב").
• רווק צומח (בכיוון אחד) ובני זוג נשואים חיים (בתנועת הדדית רגישה).
• דומם הוא מעשה בלי תענוג; צומח הוא תענוג הגוף; חי הוא תענוג הנפש; מדבר הוא תענוג השכל.
• לעתיד נעבור מתענוג שדורש התחדשות לתענוג קבוע ו'מונח'.