ואני כותב על הספר בדיו[א]

 

ברוך בן נריה

ירמיהו הנביא הוא הנביא אשר היה עיקר התגלות משה רבינו בין הנביאים (כידוע ששרש נשמת ירמיהו הוא נשמת מרע"ה). אמנם, בעוד משה רבינו היה סופר אשר כתב את נבואותיו בעצמו, לירמיהו היה סופר אשר כתב  את נבואותיו. בין הדמויות הגדולות של עם ישראל אנו מכירים שני "סופרים" – משה רבינו הינו סופר, ולאחריו הסופר הבא הוא "עזרא הסופר". סופרו של ירמיהו הנביא – ברוך בן נריה – היה רבו של עזרא הסופר[ב].

ברוך היה מבני הנביאים, אשר חפץ להיות נביא ולא זכה לכך. כתוב כי ברוך ראוי היה לנבואה אך לא זכה לכך בגלל חורבן הבית. ברוך בן נריה הוא דמות של תפר – התפר בין בית ראשון (- תקופת ירמיהו) לבין בית שני (- עזרא הסופר). מכך יכולים אנו להסיק כי דמותו של ברוך בן נריה היא דמות אשר צריכה להיות שייכת לתפר בין הגלות האחרונה לבית המקדש השלישי, ננסה לעמוד על פסוקו של ברוך בספר ירמיהו.

פסוקו של ברוך בן נריה

אמנם ברוך בן נריה לא זכה לנבואה, אך אנו מוצאים פסוק אחד משלו בספר ירמיהו, כאשר מביא ברוך מגילת נבואה של ירמיהו אל שרי יהודה:

ויהי בשנה הרביעית ליהויקים בן יאשיהו מלך יהודה היה הדבר הזה אל ירמיהו מאת ה' לאמר. קח לך מגילת ספר וכתבת אליה את כל הדברים אשר דברתי אליך על ישראל ועל יהודה ועל כל הגוים מיום דברתי אליך מימי יאשיהו ועד היום הזה. אולי ישמעו בית יהודה את כל הרעה אשר אנכי חשב לעשות להם למען ישובו איש מדרכו הרעה אשר אנכי חשב לעשות להם למען ישובו איש מדרכו הרעה וסלחתי לעונם ולחטאתם. ויקרא ירמיהו את ברוך בן נריה ויכתב ברוך מפי ירמיהו את כל דברי ה' אשר דבר אליו על מגלת ספר.ויצוה ירמיהו את ברוך לאמר אני עצורא לא אוכל לבא בית ה'. ובאת אתה וקראת במגילה אשר כתבת מפי את דברי ה' באזני העם בית ה' ביום צום וגם באזני כל יהודה הבאים מעריהם תקראם. אולי תפל תחנתם לפני ה' וישבו איש מדרכו הרעה כי גדול האף והחמה אשר דבר ה'  אל העם הזה. ויעש ברוך בן נריה ככל אשר צוהו ירמיהו הנביא לקרא בספר דברי ה' בית ה'...[ג]

וישלחו כל השרים אל ברוך את יהודי בן נתניהו בן שלמיהו בן כושי לאמר המגלה אשר קראת באזני העם קחנה בידך ולך ויקח ברוך בן נריהו את המגלה בידו ויבא אליהם. ויאמרו אליו שב נא וקראנה באזנינו ויקרא ברוך באזניהם. ויהי כשמעם את כל הדברים פחדו איש אל רעהו ויאמרו אל ברוך הגיד נגיד למלך את כל הדברים האלה. ואת ברוך שאלו לאמר הגד נא לנו איך כתבת את הדברים האלו מפיו. ויאמר להם ברוך מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו.[ד]

עבודת ה"דיו"

הפסוק היחיד הנאמר מפיו של ברוך בן נריה הוא הפסוק המבטא את עבודת הסופר: "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר[ה] בדיו". ברוך לא מסתפק בכך שהוא "כתב על הספר" והוא טורח לציין כי הוא כותב "בדיו". מקום זה הוא המקום היחיד בתנ"ך בו מופיעה המילה "דיו". לקמן נראה כי עבודת ה"דיו" קשורה מאד עם חדש אלול (וסימנך: "ואני [=אלול] כתב על הספר בדיו"), ועלינו להתבונן מה הצורך להדגיש את הכתיבה "בדיו".

המילה בדיו עולה כב, כמנין אותיות לשון הקדש. המילה דיו היא אותיות יוד, ו"בדיו" רומז ל-ב אותיות יוד. שתי אותיות י הן המבטאות את תחילת וסיום כתיבת כל אות מאותיות התורה. כל כתיבה של אות מתחילה במגע העט עם הקלף היוצר נקודת דיו ומסתיים בנקודת דיו – כל נקודת דיו היא אות יוד. רבי נחמן מברסלב אף מגלה לנו כי יש בכך סוד אשר צריך לכוון בכל כתיבה – יחוד יאהדונהי.

מצאנו כי "בדיו" הוא כללות כל אותיות לשון הקדש בהן נברא העולם. בכלל, כל אותיות דברי ברוך – "מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה ואני כתב על הספר בדיו" הן מב אותיות[ו], כנגד שם בן מב אותיות בו נברא העולם. האותיות מתחלקות ל-כה אותיות בחלקו הראשון של דברי ברוך ("מפיו יקרא אלי את כל הדברים האלה") ו-יז אותיות בחלקו השני ("ואני כתב על הספר בדיו") – זוהי חלוקה ל"יהי טוב". אכן, אחד הפירושים בכך ששם מב הוא שם הבריאה הוא בכך ש-מב היא הגימטריא של פתיחת הבריאה "יהי" והסיום של כל יום מימי הבריאה "טוב".

שתי בחינות כלה

בכל חתונה אנו מברכים "משמח חתן וכלה" ו"משמח חתן עם הכלה", החסידות מסבירה כי אלו שתי בחינות של יחס בין החתן והכלה. הברכה השישית מבטאת חיובו של החתן לשמח את הכלה – "ושמח את אשתו" – ובה שמח "חתן וכלה", הכלה טפלה אל החתן ומקבלת את שמחתה ממנו.

לעומת זאת בברכה השביעית מתגלה כי שמחתו של החתן מגיעה אליו דווקא דרך הכלה והוא טפל אליה – "חתן עם הכלה". הכלה המשפיעה לחתן היא "אשה כשרה עושה [כלומר: מתקנת] רצון בעלה". השפעת הכלה אל החתן היא השפעה עקיפה, אשר מאירה בדרך של "השראה" – גילוי אור המתגלה בסופו של מעשה, המגלה כי שרה פה אור ממקור אחר מאשר בעל המעשה בפועל – ומשום כך מציינים אותה בחיתום החתונה, הברכה השביעית.

אם כן, אנו רואים כי בכל חתונה ישנו חתן אחד ושתי כלות – הכלה המקבלת מן החתן והכלה הנותנת לחתן – או ליתר דיוק, הכלה מתחלקת לשתי בחינות: למטה מן החתן ולמעלה מן החתן. לפי דברי האריז"ל זוהי בדיוק הכוונה שיש ליחד במילה "דיו". הזכרנו כי המילה "דיו" היא אותיות "יוד", כעת ננסה לעמוד על משמעות סדר האותיות.

המילה יוד מורכבת מן האות עצמה (י) ומילוי שמה (וד) – האות י מבטאת את החתן (איש) וחלק המילוי הוא המתעתד להיות הכלה (האותיות ד ו-ו הן המרכיבות את האות ה [כזה: דו שבאשה, כמבואר בכתבי האר"י). במילה דיו מתחלקת הכלה (וד) לשני חלקים אשר אחד מהם (ד) עולה למעלה מן החתן (י) והשני (ו) נשאר מתחת לו. חלק ה-ד שבכלה (שהוא עצם הכלה – כח הביטול שבה "דלית לה מגרמא כלום") עולה להיות כתר לחתן, ואילו חלק ה-ו שבה (המבטא את כח ההולדה שבכלה – הכח לקלוט את טיפת החתן ולהקים לו זרע) יורד אל מתחת לחתן על מנת לקבל ממנו.

עבודת אלול

עבודת הדיו היא העבודה של חדש אלול. עצם יחוד ה-י וה-ה שב"דיו" מתבטא ב-יה האותיות שבפסוק "אני לדודי ודודי לי"[ז], אמנם יתר על כן מתגלה לנו בתופעה מופלאה (אשר ההסתברות שתקרה קרובה ליחס של 1 ל- 250,000!). חמש עשרה אותיות יכולות להסתדר בארבע צורות סימטריות – משולש מ1- ל15-, משולש מ15- ל1-, ריבוע של 3 על 5 וריבוע של 5 על 3. כאשר אנו מסדרים כך את אותיות הביטוי אנו מגלים דבר מפליא:

		א
	נ	י
	ל	ד	ו
ד	י	ו	ד
ו	ד	י	ל	י

א	נ	י	ל	ד
ו	ד	י	ו
	ד	ו	ד
	י	ל
		י

א	נ	י	ל	ד
ו	ד	י	ו	ד
ו	ד	י	ל	י

א	נ	י
ל	ד	ו
ד	י	ו
ד	ו	ד
י	ל	י

בכל ארבע הצורות לב המבנה (- האותיות הפנימיות שלו, אלו שאינן כלולות במסגרת שלו) הוא המילה דיו, כאשר בכל פעם היא מורכבת מאותיות אחרות!

עבודת ה"דיו" – ביטוי ה"דיו דיו" שבלב ישראל

מהי עבודת הלב של ה"דיו"? אנו מוצאים במדרש "'דומה דודי לצבי' – אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם את אמרת לי דיו דיו, דיאו דיאו את לגבן תחילה". המילה דיו מבטאת את הזירוז של כנסת ישראל כלפי הקב"ה. בחודש אלול ישנו זירוז אצל כל יהודי להתקרב אל ה' ("אני לדודי") – התלהבות הלב היא ה"דיו" להתקרב אל ה'[ח]. אמנם, אנו מוצאים כי זירוז זה גנוז בלב האלו"ל – זירוז נסתר ונכסה אשר אינו מתגלה כלפי חוץ. כיצד מביאים לידי ביטוי והתגשמות את התלהבות הלב הפנימית?

החסידות פירשה את המשנה הראשונה בקידושין, "האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה", כמתיחסת אל נישואין בין נשמתו של היהודי – הכלה, אל הקב"ה – החתן ("בועליך עושיך"). לפי פירוש זה תחילתה של עבודת ה' היא ב"כסף" – כיסופי הלב הפנימיים אל ה' (אשר בעצם ניתנים בהשראה נסתרת מן העליונים, וד"ל). לאחר שמתעוררים כיסופי הלב על מנת לשמרם ולהמשיכם צריך לדבוק במכתב האהבה מהקב"ה – התורה – "כדיוטגמא חדשה שהכל רצין אחריה".

תקופת שימור האהבה על ידי המכתב הכתוב בדיו על הספר היא בזמן הזה, בו ישראל ארוסים לקב"ה אך עוד אין נישואין ממש. לעתיד לבא יהיו הנישואין בין ה' לישראל, ואזי זוכים ל"ובביאה". אנו מוצאים כי ה"דיו" שעל הספר הוא המממש ושומר את כיסופי הלב – ה"דיו" הפנימי כלפי ה'. כאשר אין דרך אחרת לבטאת את האהבה היא מתבטאת בכתיבה ודבקות בכתוב – שהוא שיקוף וזיכרון של האהוב.

ביאת ה"דיו"

בעצם גם מימד ה"ביאה" והיחוד הסופי עם ה’ מתבטא בכתיבה. האריז"ל מגלה לנו כי בכתיבה יש יחוד וזיווג בין הספר לעט – מן העט המסמל את ספירת היסוד יוצאת טיפת זרע-דיו, ומגיעה אל הקלף המסמל את רחם האם. גם ביאה זו היא ביטוי של "אחריך נרוצה" שבלב – כאשר אין דרך אחרת לבטא את כח היחוד וההתדבקות שבלב הוא מתבטא ב"עט סופר מהיר" ה"יורה כחץ" אל הקלף[ט].

אכן, בסופו של דבר תתגלה מתוך "ביאה" מדומה זו ביאה אמיתית – מתוך הכתיבה בגלות, אשר נראית כתחליף בלבד, תתגלה הנוכחות האלקית גם בגלות. גילוי הפלא-אלף בגולה הופך אותה לגאולה, כנודע. בעולם הזה אנו קוריאם את הדיו – את האש השחורה, המבטאת לנו גילוי על גבי הקלף הסתום – גויל וגליון הגלות. אמנם מתוך כך תתגלה לעתיד לבא הסתתרותו של ה' ("אל מסתתר") בקלף, ואזי נקרא את האש הלבנה דווקא.

התגלות האור הלבן היא על דרך שמיעת הסיפור שבטעמי המקרא אשר מתלבשים באותיות התורה, אך בעצם הם שורים על הקלף הלבן והחלק. למרות שהעיקר הוא גילוי האש הלבנה, לא יתכן גילוי זה ללא הכתיבה באש השחורה – כאשר הדף חלק לגמרי אין אפשרות לקרוא גם את הלבן שבו.

דוגמא נוספת לדבר אנו יכולים אנו להביא כבר מתחילת התורה – אשר ממנה מתחילה התגלות המשיח – באות ב ד"בראשית". כאשר כותבים את האות ב בכתב אשורי המסגרת החיצונית שלה יוצרת את האות פ – האות הכתובה מאפשרת לראות אות אחרת הנמצאת בלבן. בקלף החלק גנוז עצם הדיבור – "מפיו [דיבורי הפה הנרמזים באות פ] יקרא אלי את כל הדבירם האלה" – אך רק כתיבת הדברים על הקלף מאפשרת לגלות זאת – "ואני כתב על הספר בדיו" – ללא כתיבת ה-ב לא היתה מתגלה ה-פ.

אלול – יחוד האש השחורה והלבנה

עוד דוגמא לכח הגנוז בקלף לעומת הכח המתגלה בדיו הוא ההבדל בין הכתיב הנראה לעין לבין הקרי הנעלם מן העין. בדרך כלל אנו תופסים את הקרי כנקבה ביחס לכתיב – הקרי הוא הפשט הנשמע לאוזן ואילו הכתיב הוא הסוד הנעלם. אמנם יש מקומות בהם מתגלה כי לקרי יש שורש למעלה מן הכתיב.

כתוב "בכל צרתם לא צר" והקרי הוא "לו צר". הכתיב מבטא את חוסר השינוי בה', את המדריגה בה הוא נחשף כאילו כלל לא נוגע לו מצבם של ישראל. אמנם, אנו יודעים כי מדריגה זו מתגלה רק ב"בתי בראי" – בחיצוניות, בפנימיותו ("בתי בראי") בוכה ה' על מצב ישראל וגלות השכינה – "במסתרים תבכה נפשי" – ו"לו צר" באמת.

אמנם נראה לומר כי יש בחינה בה דווקא השתתפות ה' בצער העולם היא התחתונה, ובמדריגה העליונה אין לה' כלל נגיעה בקורה בעולמו – אך באה החסידות וחידשה כי כי מדריגה זו עליונה יותר. העליה של הקרי אל מעל הכתיב היא בסוד עלית הכלה מעל החתן שהוזכרה קודם. עצם היחדו של החתן והכלה – "לא" ו"לו" – היא סוד ה"אלול" (ואף על פי כן קודם ה"לא" ל"לו", החתן לכלה – בסוד חלוקת הכלה למטה מן החתן ולמעלה ממנו, כנ"ל).